‫]עודכן לאחרונה‪[23.6.

04 ,‬‬

‫ישראל זמיר ‪ /‬לכבות את השמש‬

 ‫– ‪– 2‬‬

‫]ריק[‬
 ‫– ‪– 3‬‬

‫ישראל זמיר‬

‫לכבות את‬
‫השמש‬

‫רומאן‬
 ‫– ‪– 4‬‬

‫אסטרולוג‪ ,‬הוצאה לאור בע"מ‬

‫‪To turn off the Sun‬‬

‫‪a novel‬‬
‫‪by Israel Zamir‬‬

‫עיצוב עטיפה‪ :‬נעמה יפה‬

‫תמונת המחבר למטה משמאל‬
‫מס' ‪ 2‬בצוות מכונת‪-‬ירייה בֶָזה‬
‫ליק‬
‫מעליו מס' ‪ ,1‬דוד פ ָ ִ‬

‫דאנאקוד‬

‫‪Copyright © by Israel Zamir 2004‬‬

‫© כל הזכויות למהדורה העברית שמורות בידי‬
‫'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ‬
‫ת‪.‬ד‪ 1123 .‬הוד השרון ‪45111‬‬
‫טל‪09-7412044 .‬‬
‫פקס ‪09-7442714‬‬
‫‪E-mail:info@astrolog.co.il‬‬
‫‪Astrolog Web Site: www.astrolog.co.il‬‬

‫פרסום בכל צורה שהיא‪ ,‬בכל צורה של מאגר מידע‪,‬‬

 ‫– ‪– 5‬‬

‫בצורה שלמה או חלקית‬

‫לכל שימוש מסחרי או אחר‬
‫אסור ללא רשות מפורשת בכתב מהמו"ל‬

‫נדפס בישראל ‪2004‬‬

‫פר‪.‬‬
‫סינו אֵ ֶ‬ ‫ער כ ִ ִ‬ ‫ני‪-‬הַנ ַ ַ‬‫רה ופְ ֵ‬ ‫מדו ָ‬ ‫סנו הַ ְ‬‫מ ְ‬‫"‪ ...‬כי ר ָ ַ‬
‫רה‬
‫ארו ָ‬ ‫עט הָ ֲ‬ ‫רה הָ ֵ‬ ‫רע תָפְ ָ‬ ‫ק ֹ‬
‫שנ ִ ְ‬
‫ננו ֶ‬ ‫צפו ֵ‬‫מ ְ‬‫את ַ‬ ‫ֶ‬
‫רה‪,‬‬‫פא ָ‬ ‫לים לְתִ ְ‬ ‫מ ִ‬ ‫לים ִ‬ ‫מ ִ‬ ‫ִ‬
‫פר‪".‬‬ ‫רע תֵ ֵ‬ ‫דם קו ֵ‬ ‫בל הַ ָ‬ ‫אֲ ָ‬

‫מתוך "להיות עפר" מאת עוזר רבין‬

 ‫– ‪– 6‬‬

‫למשפחתי האהובה‬
 ‫– ‪– 7‬‬

‫פרק א'‪ :‬ילד‪-‬חוץ‬

‫זג בין קליעים‪ ,‬עקוף פגזים מתרסקים‪ ,‬הצל את‬ ‫"רוץ בכל הכוח‪ ,‬זג ֵ‬
‫חייך!"‬
‫לא היה כל סיכוי לדעת היכן ייפול הפגז הבא‪ ,‬לפנינו או מאחורינו‪,‬‬
‫ומהיכן יורים עלינו‪.‬‬
‫ביזיון! טירוף‪-‬דעת‪ ,‬שיגעון לשלוח באישון‪-‬ליל את גדוד ‪ 13‬בגשם‬
‫סוחף ובבוץ טובעני אל תוך מובלעת מצרית בעומק האויב‪ ,‬עם פקודה‬
‫מפורשת‪" :‬מקדו עליכם את כל אש צבא מצרים החונה ברצועת‪-‬עזה‪.‬‬
‫עליכם להחזיק מעמד יממה תמימה על גבעה‪ ,‬שגובהה ‪ 86‬מטר מעל‬
‫פני הים‪".‬‬
‫ידענו‪ ,‬אנחנו ההטעיה‪ ,‬הכוח המרכזי יכה במקום אחר‪.‬‬
‫מי ששלח אותנו במזג‪-‬אוויר כה סוער – הקריב אותנו‪ .‬מדוע לא דחו‬
‫את הפעולה כאשר היה ברור כי שיירת הדרג השני‪ ,‬ובה תותחים אנטי‪-‬‬
‫פיאט‪ ,‬ארגזי תחמושת‪ ,‬תרופות ומזון – לא תגיע?‬ ‫טנקיים‪ ,‬מטולי ִ‬
‫ידענו‪ ,‬אנחנו חיים על זמן שאול‪ .‬במה נבלום עשרות טנקים‪,‬‬
‫שריוניות‪ ,‬וחטיבות רגלים שיסתערו עלינו גל אחר גל?‬
‫סוללות תותחים ומרגמות כבדות כתשו אותנו ללא רחם‪ .‬טנקים‬
‫שעטו‪ ,‬שריוניות ירקו לשונות אש – וחיילים אחוזי להבות‪ ,‬לפידים חיים‪,‬‬
‫רצו כמטורפים‪ ,‬צרחו מבהלה ומכאבי תופת‪ .‬מנגנוני הירי שבידינו‬
‫נסתמו בבוץ‪ .‬פגזי פיאט אזלו‪ ,‬רימונים ובקבוקי‪-‬מולוטוב התרוקנו‬
‫מאשפותינו וכל שנותר היה לרוץ אל מול האש‪ ,‬לנפנף ברובה שאינו‬
‫יורה ולצרוח בגרון ניחר בתקווה קלושה שהאוייב ייבהל וינוס‪.‬‬
‫עשרים טנקים מצריים החלו לחמם מנועים בתחתית הגבעה ובעוד‬
‫רגע ישעטו כלפי מעלה‪ .‬ומה אז? ובאמצע כל אלה הגיח חייל שלנו‬
‫מתוך שוחה והחל לצעוד מול השריון המצרי כשהוא מתנדנד‪ ,‬ידיו‬
‫שמוטות‪ ,‬גבו שחוח וראשו נטוי כלפי מטה‪ .‬עדיין לא ידענו לכנות‬
‫תופעה זו בשם "הלם‪-‬קרב"‪ .‬עשרות פצועים שיוועו לעזרה‪-‬ראשונה‪,‬‬
‫ְותיקי החובשים ריקים‪ .‬ברדת היום תסתיים המשימה‪ ,‬הגדוד ייסוג‬
‫והנפגעים יפונו‪ .‬אך כיצד מחזיקים מעמד עד בוא החשכה? הן לסגת‬
‫לאור יום פירושו להפקיר את חבריך הפצועים ולגזור עליהם מוות‪.‬‬
‫"אל תשאירו אותי פה‪ ",‬בכה פצוע שרגליו רוסקו‪ .‬לפתע הניף את‬
‫ראשו כלפי מעלה וזעק‪:‬‬
‫"אלוהים‪ ,‬לכבות את השמש‪ ,‬שנוכל להתפנות!!" ובהומור‪ ,‬שלא‬
‫נטשו ברגעים קשים אלה‪ ,‬המשיך‪" :‬הלוא כבר עשית משהו דומה‬
‫בעמק‪-‬איילון‪"...‬‬
‫מפקד חזית‪-‬הדרום יגאל אלון התעקש שהגדוד ייצא למשימה בכל‬
‫מזג‪-‬אוויר והבטיח סיוע ארטילרי‪ ,‬הפצצות מן האוויר‪.‬‬
‫היכן כל אלה?!‬
 ‫– ‪– 8‬‬

‫החייל שנשאתי על גבי בכה‪ ,‬נאנק מכאבים‪ ,‬התחנן שאניח לו למות‪.‬‬

‫היכה על ראשי‪ .‬הוא צרח‪ ,‬נשך‪,‬‬ ‫ביד אחת נתלה על צווארי ובשנייה ִ‬
‫שרט‪ .‬מי שעבר לידנו עצר בתדהמה‪ :‬חייל נשא חייל ושניהם מגואלים‬
‫בדם‪.‬‬
‫"אסור לעצור‪ ,‬אסור לעצור‪ .‬תראה‪ ,‬עוד נגיע‪ ,‬עוד נינצל‪ ",‬מלמלתי‬
‫בקצב הריצה‪ .‬חול סטר על פניי‪ ,‬פגז נפל לרגליי וחדר בנהמת פרא‬
‫את שכבת החול הרטובה‪ ,‬השמיע פעימת ואקום ואימא אדמה אספה‬
‫אותו אל חיקה‪ .‬נתרצה ולא התפוצץ‪.‬‬
‫שוב קיבלתי את חיי במתנה‪ .‬מי שעומד למות – חש בבטנו פרפורי‬
‫מוות וסופד לעצמו בעודו בחיים‪ .‬כך היה בסנדלה‪ ,‬בשועוט‪ ,‬בחירבת‪-‬‬
‫מעין‪.‬‬
‫"רוץ‪ ,‬רוץ‪ ,‬אולי בכל‪-‬זאת תינצל‪ .‬מה כבר הספקת לעשות בחייך‬
‫הקצרים? בקושי זיינת פעם אחת‪ ",‬שיניי נקשו וליבי הלם‪ .‬רצתי‪,‬‬
‫נפלתי‪ ,‬קמתי‪ ,‬הלכתי והפגזים דלקו אחריי‪.‬‬
‫הפצוע שעל גבי השתתק‪ .‬מה קרה‪ ,‬מת? האם נושא אני גווייה?‬
‫סטרתי על לחיו בגב כף ידי והוא הגיב בכעס‪.‬‬
‫"העיקר שאתה חי‪ ",‬מלמלתי‪.‬‬
‫הגענו למשלט ‪.112‬‬ ‫באפיסת כוחות ִ‬
‫"חובש!" צעקתי והתעלפתי‪.‬‬

‫*‬

‫הגעתי למוסד החינוכי בבית‪-‬אלפא כילד‪-‬חוץ לכיתה יו"ד בסוף‬

‫אוגוסט ‪ ,1945‬לשנת הלימודים התש"ו‪ .‬לכיתות היו שמות של עצים‪,‬‬
‫וכיתתנו נקראה "קבוצת אורן"‪.‬‬
‫"מדוע החלטת לשלוח את הבן היחיד שלך לקיבוץ?" תמה מאיר‬
‫וייל‪ ,‬מחנך הכיתה‪.‬‬
‫אימי סיפרה‪ ,‬שלמדתי בבית‪-‬הספר המקצועי "מקס‪-‬פיין" בתל‪-‬אביב‪,‬‬
‫גרתי אצל סבתי והיא התקשתה להשגיח עליי‪ .‬בשעות אחר‪-‬הצהריים‬
‫הרביתי להתרוצץ ברחובות העיר‪ .‬יום אחד אימא ראתה אותי כשראשי‬
‫עטוף גרב שקופה ואני מדביק על קירות הבתים כרוזי אצ"ל‪ .‬היה ברור‬
‫לה שלא ירחק היום והבריטים יכלאו אותי‪.‬‬
‫"האם הוא חבר אצ"ל?" שאל מאיר בדאגה‪.‬‬
‫"חס‪-‬וחלילה‪ ",‬נדהמה מן השאלה‪" ,‬הוא חבר 'השומר‪-‬הצעיר'‬
‫שנסחף להרפתקאות‪".‬‬
‫לאחר הפגישה ביקש מאיר וייל מהמטפלת שתראה לי את מקום‬
‫מגוריי‪ .‬קיוויתי שהתלמידים יקדמו את פניי ויסייעו לי להיקלט‪ ,‬אך‬
‫הללו‪ ,‬כל אימת שנתקלו בי – חמקו וברחו‪.‬‬
‫בערב נסעה הכיתה לעין‪-‬חרוד‪ ,‬להצגת "מירהל'ה אפרת"‪ .‬אחד‬
‫הבנים רתם לעגלה שתי פרדות והן דהרו כל הדרך‪ .‬הזעקות הנרגשות‬
‫של חנה רובינא לא הרשימו אותם‪ ,‬והכיתה החליטה לשוב הביתה‬
 ‫– ‪– 9‬‬

‫בהפסקה‪ .‬איש לא טרח להודיע לי על כך‪ .‬ישבתי על חבילת קש‬

‫שורות אחדות לפניהם והעזתי ליהנות מן המחזה‪.‬‬
‫בסיום ההצגה מצאתי עצמי מחפש נפש מוכרת‪ .‬כשעה המתנתי‪,‬‬
‫בתקווה שהכיתה תרגיש בחסרוני ותשוב לאסוף אותי‪ .‬לקראת חצות‬
‫ירדתי לכביש‪-‬הראשי‪ .‬שומר‪-‬לילה הצביע על אורות דלוחים של קיבוץ‬
‫מרוחק‪ ,‬והורה לי להגיע לשם‪ .‬להערכתו‪ ,‬אין סיכוי לטרמפ‪ .‬אם אני‬
‫פוחד ללכת בלילה‪ ,‬אוכל לישון במתבן של עין‪-‬חרוד‪ .‬הוא היה נדיב‬
‫והביא שמיכה מבקתת‪-‬השומר‪ .‬בבוקר אוכל לתפוס את האוטובוס‬
‫לבית‪-‬אלפא‪.‬‬
‫לא היה לי כסף לאוטובוס וגם לא רציתי לאחר ללימודים‪ .‬חשבתי‬
‫שאולי הכיתה החליטה לבחון אותי‪ .‬למדתי בשעתו בשפיה‪ ,‬והלילה לא‬
‫הפחיד אותי‪ .‬בכיתה ו' עבדתי ברפת ונהגתי להשכים בשלוש לפנות‪-‬‬
‫בוקר‪ .‬בדרכי לחליבה חציתי חורשת אורנים עבותה וחשוכה‪-‬עדיין‪,‬‬
‫שתנים נהגו להסתתר בין עציה ולילל‪.‬‬
‫עלטה אפפה את העמק‪ .‬השמיים נגהו בשלל כוכבים‪ .‬חציתי שדות‪,‬‬
‫עקפתי בריכות‪-‬מים‪ ,‬קשוב לקולות הלילה‪ .‬חושך סמיך העלים בורות‪,‬‬
‫לא אחת כשלתי‪ .‬תנים יללו‪ ,‬צבוע ציחקק‪ ,‬וההר דמה לכתם שחור‬
‫מאיים‪ .‬מדי‪-‬פעם חלפתי על‪-‬פני שיחים עמוסים ציפורי‪-‬לילה‪ ,‬שהמריאו‬
‫בבהלה ובצריחות זעם‪.‬‬
‫בשלוש לפנות‪-‬בוקר הגעתי‪.‬‬

‫התגוררתי בחדר עם עוד שתי בנות ושלושה בנים‪ .‬בערב התפשטה‬

‫אחת מהן לעיניי כאילו הייתי קיר‪ .‬לראשונה ראיתי חזה חשוף של‬
‫נערה‪ .‬שדיה הגדולים והזקופים התריסו‪ .‬לא נרגעתי עד הבוקר‪.‬‬
‫בימים הראשונים התקשיתי למצוא את מקלחת‪-‬הבנים וכל אימת‬
‫שנכנסתי לשירותים‪ ,‬ראיתי מעל לדלת‪-‬המחיצה הסובבת ראשי בנות‪.‬‬
‫זמן‪-‬מה עבר עד שקלטתי‪ ,‬כי המקלחת היא משותפת לשני המינים‬
‫והעדפתי להתקלח בשעות הערב המאוחרות‪ ,‬שלא להעמיד את יצרי‬
‫בניסיון‪.‬‬
‫שיטת הלימודים היתה תמוהה‪ :‬אין בחינות‪ ,‬אין ציונים‪ ,‬לא נשארים‬
‫כיתה‪ .‬שאלתי את עצמי – לשם מה להתאמץ?‬

‫כעבור חודשים אחדים קרא לי מחנך‪-‬הכיתה לשיחה‪ .‬לדבריו‪ ,‬חלק‬

‫מבני‪-‬הקיבוץ אינם מתאמצים בלימודים‪ ,‬ולו אין כלים חינוכיים כדי‬
‫להכריחם ללמוד‪ .‬אין בשיטתם אמצעי ענישה‪ ,‬והכול מבוסס על אמון‬
‫ומצפון‪ .‬הוא אינו יכול לגרשם מבית‪-‬הספר‪ ,‬כי המוסד‪-‬החינוכי הוא‬
‫ביתם לטוב ולרע‪ ,‬אך אחדים מהם עוד יצטערו על כך שלא למדו‪.‬‬
‫בורות אינה מתכון לחיי קיבוץ‪.‬‬
‫"וגם אתה‪ ,‬ישראל‪ ,‬אינך מתאמץ בלימודים‪ ",‬קבע המחנך‪" .‬אימא‬
‫שלך עובדת קשה כדי שתרכוש השכלה‪ ,‬ואתה מבזבז את זמנך על‬
‫שחמט‪ ".‬לדבריו‪ ,‬בעוד הוא קורא בכיתה פרקי שירה קלאסיים‬
‫מ"איליאס ואודיסאה"‪ ,‬אני פותר בהיחבא חידות שחמט‪.‬‬
 ‫– ‪– 10‬‬

‫"האם לא חבל לך על אימא?"‬

‫*‬

‫המצב הביטחוני בארץ התדרדר והלך‪ .‬נשמעו דיבורים על מלחמה‬

‫קרובה‪ .‬הוחלט לאמן אותנו במקל קפא"פ )קרב פנים אל פנים(‪,‬‬
‫בסכין‪ ,‬בא"ש )אימוני‪-‬שדה(‪ ,‬ובלילות נדרשנו לשמור על שטח המוסד‪-‬‬
‫החינוכי‪.‬‬
‫יום אחד מצאתי את שמי רשום לצאת לשמירה ביחד עם נעמה‪,‬‬
‫שנחשבה אצלנו ליפה בבנות‪ ,‬וזאת משתיים עד ארבע לפנות‪-‬בוקר‪.‬‬
‫ליותר מזה לא יכולתי לצפות‪ .‬עד כה החלפנו פתקים בשעת השיעורים‪,‬‬
‫אולי הגיעה השעה שסוף‪-‬סוף ניפגש ואולי גם אגע בה? ידעתי כי כמה‬
‫מן הבנים "המפותחים" כבר מתמזמזים עם הבנות‪ ,‬ואילו אני בעיניהן‬
‫עדיין "ילד" שנעים לשוחח עימו‪ .‬לא אחת הצצתי בראי‪ ,‬מחפש נואשות‬
‫ראשיתה של פלומת זקן על פניי הוורודים‪ .‬הייתי בהיר‪-‬פנים‪ ,‬נמוך‪-‬‬
‫קומה‪ ,‬שמנמן ומנומש‪ .‬בני כיתתי גבהו‪ ,‬קולם השתבר‪ ,‬שיער צץ בבית‪-‬‬
‫שחיים ובמפשעתם‪ .‬ואילו אני‪ ,‬כבר מלאו לי שש‪-‬עשרה וגופי עדיין לא‬
‫בגר‪.‬‬
‫לנעמה היפה היו חיוך מתריס‪ ,‬הליכה זקופה ועיני פחם נוצצות‪ .‬היא‬
‫נמנתה עם בנות תימן‪ .‬הוריה שלחו אותה לחברת‪-‬נוער בקיבוץ‪ ,‬ומשם‬
‫הגיעה אל המוסד‪-‬החינוכי‪.‬‬
‫בשתיים פחות רבע הקפיץ אותי השומר ממיטתי‪ .‬התלבשתי‪ ,‬חיתלתי‬
‫טס"‪ ,‬החותלות‪ ,‬על נעליי‪ ,‬לקחתי מקל קפא"פ‬ ‫פא ֶ‬
‫בזריזות את ה" ַ‬
‫ומיהרתי לעבר העמדה המזרחית‪ .‬בוץ דבק בנעליי וקול מציצה וטפיחה‬
‫נשמע למרחוק כשהייתי שולף אותן מהבוץ בצעידה‪ .‬הירח שפך אור‬
‫כסוף על רעפי הבתים הלחים‪ ,‬שזהרו כארמונות‪ .‬רוח קרה נשבה‪ ,‬ועצי‬
‫הקזוארינות רשרשו והתנועעו‪.‬‬
‫בשתים ורבע הופיעה נעמה כשהיא עדיין מנומנמת‪ .‬בין ענפי העצים‬
‫התעבו צללים כהים שרטטו ברוח‪ .‬נעמה הסתכלה בהם ונתמלאה פחד‬
‫טמיר‪ .‬הם דמו לשדים‪.‬‬
‫"סבתא היתה מספרת לי המון על שדים שחוטפים ילדים‪".‬‬
‫"נעמה‪ ,‬אין שדים ואין לך מה לחשוש‪ .‬יש לי מקל‪".‬‬
‫לרגע חייכה‪ .‬גשם החל לתופף על גג הפח של העמדה המזרחית‪,‬‬
‫ורוח לחה חדרה מבעד לאשנבי הירי‪.‬‬
‫לאחר כשעה יצאנו להקיף את שטח המוסד‪-‬החינוכי‪ ,‬כפי שהורה‬
‫המא"ז )מפקד האזור(‪ .‬הרגליים בוססו בבוץ והגוף נאבק ברוח‪ .‬עקפנו‬
‫שלולית ונעמה החליקה‪ ,‬כמעט מעדה‪ .‬תפסתי בידה והמשכנו ללכת‬
‫שלובי אצבעות‪" .‬אלי אלי‪ ,‬שלא ייגמר לעולם‪ ",‬התרונן ליבי‪.‬‬
‫בפאתי המוסד‪ ,‬סמוך לגדר המערבית‪ ,‬עמד בית מבודד ובו חדר‪-‬‬
‫חולים שנועד לחולים במחלות מידבקות‪ ,‬וחדר נוסף שבו התגורר חבר‬
‫קיבוץ‪ .‬על פי החלטות הקיבוץ‪ ,‬מבוגר חייב לישון במקום שבו גרים בני‬
 ‫– ‪– 11‬‬

‫נוער‪ .‬חלפנו מרחק‪-‬מה מהחלון‪ .‬מנורת‪-‬שולחן זעירה האירה צללית‬

‫של זוג חבוק‪ .‬מדי‪-‬פעם התנשקו‪.‬‬
‫נעמה זיהתה את המטפלת החדשה‪ ,‬והאור כבה‪.‬‬
‫"אז הרכילות בכל‪-‬זאת נכונה‪ ",‬לחשה‪.‬‬
‫חצינו מגרש כדורסל‪ ,‬סככת טרקטורים‪ ,‬מחסן אופניים‪ ,‬ושבנו‬
‫לעמדה‪ .‬גשם החל לרדת‪ .‬ישבנו בוהים ומנומנמים‪ .‬נעמה השעינה את‬
‫ראשה על כתפי ועצמה את עיניה‪ .‬חבקתי בעדינות את מתניה הצרים‬
‫ולרגע חשבתי לקדם את אצבעותיי לעבר חזה הגואה‪ ,‬אך חששתי ולא‬
‫העזתי‪ .‬הרוח יבבה ונעמה רעדה מקור‪ .‬מיהרתי לפשוט את מעילי‬
‫ולכסות את גווה‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬פלטה ולא פקחה עיניים‪.‬‬
‫דמדומי שחר הפציעו ורוח מערבית יללה‪ .‬מעבר לכביש‪ ,‬בשדה‪ ,‬נעו‬
‫נחשולי קמה כגלים‪.‬‬
‫לה הביתה!" נשמעה צעקה מכיוון הרפת‪.‬‬ ‫"נבֵ ָ‬
‫רפתן עצבני גירש פרות מן החצר לרפת‪ ,‬לחליבת‪-‬בוקר‪.‬‬
‫שיק‪.‬‬
‫ד ִ‬
‫שתי צלליות נראו צועדות בדרכן לעמדה‪ ,‬דן גלילי ו ָ‬
‫"וירד שמשון תמנתה‪ ",‬שמענו את הסיסמה שפלט דן‪ ,‬ונעמה מיהרה‬
‫להשיב‪:‬‬
‫"וירא אישה מבנות פלישתים‪".‬‬
‫צחקתי והצבעתי על נעמה‪ ,‬שדמתה בעיניי לבת‪-‬פלשת‪ ,‬שהגיחה מן‬
‫התנ"ך‪.‬‬
 ‫– ‪– 12‬‬

‫פרק ב'‪ :‬ההתמכרות לשחמט‬

‫הגעתי לקיבוץ‪ ,‬כאשר התגוררתי עם‬ ‫התוודעתי לשחמט עוד לפני ש ִ‬

‫אימי בירושלים בשכונת כרם‪-‬אברהם‪ .‬אימא היתה יוצאת מדי בוקר‬
‫לעבודה כמנהלת‪-‬חשבונות ב"המשביר‪-‬המרכזי" ואני שבתי מבית‪-‬‬
‫הספר‪ ,‬הכנתי שיעורים‪ ,‬קראתי ספרים והצצתי בעיתונים‪.‬‬
‫די עיתון "משמר"‪ ,‬שאימא הביאה מהמשרד‪ ,‬ובו‬ ‫יום אחד התגלגל לי ָ ִ‬
‫שתי חידות שחמט‪" :‬מט בשני מסעים"‪.‬‬
‫ניסיתי לפתור אותן אך התברר שהעניין אינו קל‪ .‬לכאורה המצב‬
‫פשוט‪ ,‬המלך השחור נתון בפט‪ :‬אינו יכול לזוז מריבועו בשל איומי‬
‫הכלים הלבנים‪ ,‬אך גם מוגן היטב מפני מט אפשרי‪ .‬שעות רבות‬
‫עמלתי‪ ,‬עד שהחידה נפתרה‪ .‬מאותו יום התחלתי לפתור חידות שחמט‬
‫ומצאתי בהן עולם ומלואו‪ .‬אימי היתה מרוצה שאיני מתרוצץ ברחובות‬
‫כיתר בני גילי‪ ,‬ומבלה בבית את רוב שעות אחר‪-‬הצהריים‪.‬‬

‫*‬

‫ערב אחד נשארתי בכיתה אחר חצות‪ ,‬מנסה לפצח חידת שחמט‪.‬‬
‫לפתע נכנס איש נמוך‪-‬קומה‪ ,‬חובש משקפיים עבות‪-‬עדשה לעיניו‪,‬‬
‫מגפי גומי לרגליו ועטוף במעיל צבאי מרוח בסרחי זבל‪-‬פרות‪ .‬על שכמו‬
‫תלוי ברישול רובה‪ .‬שומר‪-‬לילה‪ .‬הציץ בחידה מעל לראשי ובאחת‬
‫הוליך את הפרש ופתר את החידה‪ .‬נדהמתי‪.‬‬
‫בר סיפר שמגיל ארבע וחצי הוא משחק שחמט‪ .‬בשנת‬ ‫מ ֶ‬
‫ק ְ‬
‫שה ַ‬
‫יָ ָ‬
‫‪ 1914‬נערך בפטרבורג‪ ,‬עיר מולדתו‪ ,‬טורניר בינלאומי לשחמט‪,‬‬
‫קר‪ .‬הייתכן שחבר‪-‬‬ ‫ס ֶ‬
‫ובביתם התארח אלוף העולם בשחמט‪ ,‬עמנואל לַ ְ‬
‫קיבוץ יתחכך באלוף עולם? – שאלתי את עצמי‪.‬‬
‫שה לחדר‪-‬האוכל כדי‬ ‫למחרת‪ ,‬אחרי ארוחת‪-‬הערב‪ ,‬הזמין אותי י ָ ָ‬
‫להכיר את עמיתיו לשחמט‪ .‬בכותל הדרומי של חדר‪-‬האוכל ניצב רדיו‬
‫גדול עשוי עץ‪ ,‬וחברים הסתודדו סביבו והאזינו לקונצרט‪ .‬מרחק‪-‬מה‬
‫מהם‪ ,‬מאחורי מסך עשן סיגריות‪ ,‬ישבו השחמטאים כשמעליהם גוהרים‬
‫לק‬‫פי ֶ‬
‫נק‪ִ ,‬‬
‫ה"עיצה גיבר'ס" )משיאי העצות(‪ .‬ישה הצביע בפניי על לו ֶ‬
‫לה ומושקו‪ .‬הם התווכחו ביידיש ובצעקות – אם מותר להשיב מהלך‬ ‫וֶ ֶ‬
‫לאחור לאחר שהשחקן נגע בכלי‪.‬‬
‫במסגרת החוגים במוסד‪-‬החינוכי‪ ,‬אירגנתי חוג לשחמט והזמנתי את‬
‫שה למשחק סימולטני נגד עשרים חניכים‪ ,‬כאשר לוח אחד ערוך‬ ‫יָ ָ‬
 ‫– ‪– 13‬‬

‫שה אינו רואה את הלוח והכלים‪ ,‬ומוסרים לו לאן‬

‫ל"משחק‪-‬עיוור"‪ :‬י ָ ָ‬
‫הוסט הכלי והוא משיב באותה דרך‪ ,‬כשהקרב ערוך בראשו‪ .‬כל‬
‫החניכים הפסידו‪.‬‬

‫*‬

‫מדי יום חמישי הופיע בעיתון "משמר" מדור שחמט‪ .‬מבעוד בוקר‬
‫הייתי מתוח למדי‪ :‬האם האחראי על מדור השחמט במערכת ימצא את‬
‫החידה ששלחתי לו ראוייה לפרסום? באותו יום חמישי התנדבתי‬
‫לשמש "תורן‪-‬עיתונים" והמתנתי לאוטובוס "אגד" שיגיע מתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫האוטובוס התאחר‪ ,‬אך כשעצר השליך הנהג את חבילת העיתונים‬
‫מבעד לדלת הקדמית‪ .‬הדרך לכיתה התארכה‪ .‬שלפתי עיתון מן‬
‫החבילה‪ ,‬פתחתי בעמוד שלוש ועיניי אורו‪ :‬שמי התנוסס בעברית‬
‫ובאנגלית מעל חידתי המקורית‪ .‬היתה זו תחושת מתיקות בלתי מוכרת‪,‬‬
‫עונג הפירסום‪ .‬דקות ארוכות לא הצלחתי להסיט את עיניי משמי‪.‬‬
‫לכיתה הגעתי שיכור‪-‬משהו‪ .‬המחנך קרא בהתרגשות קטעים מתוך‬
‫"הסוחר מוונציה" לשקספיר‪ ,‬התעכב על נימות אנטישמיות שעלו מן‬
‫היצירה‪ ,‬ואילו אני שלפתי מתחת לשולחן‪-‬הכתיבה לוח‪-‬שחמט מתקפל‪,‬‬
‫בדקתי אם הכלים הוצבו במקומם וברגע‪-‬של‪-‬התרגשות העברתי‬
‫לנעמה פתק צמוד לעיתון וציפיתי להתפעלותה‪ .‬שמי כבר מתפרסם‬
‫בעיתון!‬
‫נעמה הציצה באדישות ולא הגיבה‪.‬‬

‫*‬

‫ני‪ ,‬המדריך שלנו מטעם ה"הגנה"‪,‬‬ ‫בי ִ‬

‫בשבת בבוקר יצאנו לריצה‪ִ .‬‬
‫ניגן במפוחית‪-‬פה ואנחנו רצנו לקצב המנגינה לתל‪-‬עמל‪ ,‬מרחק של‬
‫כשלושה קילומטר‪.‬‬
‫אגב ריצה גיליתי שמוחי עדיין טרוד בחידת השחמט שהתחלתי‬
‫הסעתי‬‫לחבר אמש‪ ,‬ובדקתי אפשרויות כיצד למנוע פתרונות‪-‬צדדיים‪ִ .‬‬
‫חיילים‪ ,‬רצים‪ ,‬פרשים – כשרגליי רצות כמו מאליהן‪ .‬בדרכנו חזרה‬
‫חלפנו על‪-‬פני הכניסה לסחנה‪-‬הגדולה‪ ,‬חצינו את חורשת הסחנה‪,‬‬
‫שבה נהגנו להקים מחנות‪-‬צופיים‪ ,‬עברנו מתחת לעץ הדום העבות‬
‫היגענו הביתה‪.‬‬
‫ו ִ‬
‫מיהרתי ללוח השחמט‪ ,‬הצבתי כלים שמקומם נקבע בשעת הריצה –‬
‫והחידה היתה מושלמת‪ .‬חשתי גאווה‪ :‬מי היה מאמין שאפשר אגב ריצה‬
‫לחבר חידת שחמט? הלא רצתי כאשר בעיני‪-‬רוחי לוח עמוס כלים!‬
‫הצבתי כל כלי וכלי‪ .‬הישג‬
‫הסעתי אותם מערוגה לערוגה‪ ,‬זכרתי היכן ִ‬
‫אישי מדהים‪ ,‬אך גם מפחיד – נורמה חריגה‪ ,‬שנגדה את רוח הקיבוץ‪.‬‬
‫הרבנו לדבר בגוף ראשון רבים‪:‬‬ ‫הדגש בחינוך שלנו היה על היחד‪ִ .‬‬
 ‫– ‪– 14‬‬

‫"לא מסכימים להפסיד סרט בקיבוץ‪" – ",‬רוצים שיעור חופשי אחרי‬

‫המסיבה‪ ",‬והשיר האופייני היה‪" :‬לא רוצים לישון‪ ,‬רוצים להשתגע!" –‬
‫הישגי הפרט הוסתרו והישגי הכלל הובלטו‪" :‬הקיבוץ החליט‪– ",‬‬
‫"התנועה מתנגדת‪" – ",‬הקבוצה מציעה סדר‪-‬חדרים חדש‪".‬‬
‫נאבקתי בנטיותיי האישיות והשתדלתי להיטמע במערכת‪ :‬שיחקתי‬
‫כדורסל‪ ,‬כדורגל‪ ,‬הייתי חבר מערכת‪-‬העיתון‪ ,‬אך למרות כל מאמציי‪,‬‬
‫נותרתי אינדיבידואליסט‪" ,‬ילד‪-‬חוץ"‪ ,‬ובני‪-‬הקיבוץ דאגו להזכיר לי כי‬
‫חרף התשלומים שאימי משלמת עבורי – הקיבוץ מפסיד עלי‪...‬‬

‫*‬

‫באחד משיעורי ההומניסטיקה הגיש לי מאיר וייל‪ ,‬מחנך הכיתה‪,‬‬

‫ספר דק ובו הסיפור "משחק המלכים" מאת הסופר היהודי סטפן‬
‫צווייג‪ .‬לדבריו אני עשוי למצוא בו עניין רב‪ ,‬וביקש שאספר לכיתה את‬
‫תוכנו ואת רשמיי‪.‬‬
‫הסיפור תיאר עורך‪-‬דין מאחת המשפחות המכובדות באוסטריה‪ ,‬ד"ר‬
‫ב'‪ ,‬שיעץ לכנסייה ולמשפחת הקיסר בנושאים הכרוכים בנכסי‪-‬דלא‪-‬‬
‫ניידי‪ .‬היטלר סיפח את אוסטריה לגרמניה ופתח בהפקעות רכוש‪.‬‬
‫משרדו של ד"ר ב' ניסה להציל את רכוש הכנסייה מפני הנאצים‪,‬‬
‫שהתאמצו לגלות עבירות רכוש‪ .‬משלא הצליחו‪ ,‬כלאו את ד"ר ב'‬
‫בחדר במלון "מטרופול"‪ ,‬ששימש מטה הגסטפו‪ .‬החדר היה נעול‬
‫הרמטית והחלונות מסורגים ואטומים‪ .‬ד"ר ב' שהה בו ללא ספר‪ ,‬ללא‬
‫עיתון או עיפרון‪ .‬שומר הביא לו אוכל שלוש פעמים ביום‪ ,‬ונאסר עליו‬
‫להחליף עימו מילה‪ .‬לעיתים זומן לחקירה‪ ,‬אך ללא תוצאות‪ ,‬ומרוב‬
‫שיעמום‪ ,‬החל לחוש שדעתו נטרפת עליו‪.‬‬
‫באחת החקירות הצליח ד"ר ב' לגנוב מכיס מעילו של אחד החוקרים‬
‫ספר ובו ‪ 150‬קרבות נבחרים בשחמט ולמד אותם בעל‪-‬פה‪ .‬כעבור‬
‫חודשים אחדים‪ ,‬ובהיעדר ספרים או כלי עיסוק אחרים‪ ,‬החל לשחק עם‬
‫עצמו שחמט כשהוא מייצג הן את הכלים הלבנים והן את הכלים‬
‫השחורים‪ .‬לא אחת התעוררו ויכוחים סוערים בין הצדדים‪ ,‬וד"ר ב'‬
‫נאלץ למלא תפקיד של משכין שלום‪ .‬כך או כך‪ ,‬הוא התמכר לשחמט‬
‫והיה קרוב לשיגעון‪.‬‬
‫שאלתי את המחנך אם סיפורו של ד"ר ב' אמיתי‪ ,‬והמחנך אישר‬
‫שהמקרה מוכר היטב באירופה‪ .‬תהיתי‪ :‬האמנם התמכרות לשחמט‬
‫עלולה לגרום לשיגעון?‬

‫שה‪ ,‬וסיפרתי לו בדאגה ובחשש כי‬ ‫בערב עליתי לקיבוץ‪ ,‬אל י ָ ָ‬

‫התמכרתי לשחמט – והוא צחק‪ .‬לדבריו‪ ,‬התמכרות אינה אופיינית‬
‫דווקא לשחמטאים‪ .‬כולנו מכורים לתחביבינו – מתמטיקאים‪,‬‬
‫ספורטאים‪ ,‬פוליטיקאים‪ ,‬אוספי בולים‪ .‬הוא סיפר על שכנו‪ ,‬אספן‬
‫טה וזכוכית‪-‬מגדלת‬
‫בולים מושבע‪ ,‬שבכל רגע פנוי שולף מכיסו פינ ְצ ֶ ָ‬
 ‫– ‪– 15‬‬

‫ובודק קשקשיהם של בולים‪ .‬מולו התגורר טבעוני שכל חייו קודש‬

‫להבראת האנושות‪ .‬לדבריו הוא מצא את אבן‪-‬החכמים‪ ,‬והטיף לחדול‬
‫ממאכלי בשר‪ ,‬חלב‪ ,‬ביצים‪ ,‬דגים וגבינות‪ .‬הוא חש עצמו בקיבוץ כאדם‬
‫החי בין "טורפי נבלות"‪ ,‬ולא אחת עצר חבר בדרכו‪ ,‬חטף מפיו סיגריה‬
‫בוערת‪ ,‬השליכה ארצה ובטשה בנעלו – משוכנע שהציל נפש בישראל‪.‬‬
‫שה הבהיר‪ ,‬כי עיסוק בשחמט מפרה את המוח‪ ,‬מחדד את החושים‬ ‫יָ ָ‬
‫ומעמיק את יכולת ההפשטה‪ .‬השאלה‪ ,‬כמובן‪ ,‬היא שמירה על‬
‫פרופורציות‪ .‬אם כל שעות היום והלילה אעסוק בשחמט – ייתכן‬
‫שאתמכר ואפילו אשתגע‪.‬‬
‫"אולי במקרה קראת את 'משחק המלכים' לסטפן צוויג?" שאלתי‪,‬‬
‫שה חייך‪.‬‬ ‫וי ָ ָ‬
‫"נו בוודאי שקראתי‪ .‬כל אירופה מכירה את הסיפור‪".‬‬
‫לדבריו‪ ,‬העובדה שד"ר ב' ישב במלון‪-‬כלא ושיחק עם עצמו שחמט‬
‫במשך חודשים רבים הכניסה אותו למצב פסיכוטי סבוך‪ :‬ה'אני'‬
‫השחור שיחק נגד ה'אני' הלבן ושניהם נתפסו לשאפתנות ולקוצר‪-‬רוח‪,‬‬
‫כי רצו לזכות במשחק‪ .‬לפנינו סכיזופרניה במיטבה‪ .‬עונג המשחק הפך‬
‫למצב פתולוגי‪ ,‬לגירוי‪-‬יתר של תאי המוח‪ .‬מרוב חשיבה התיש האיש‬
‫את מוחו עד שאושפז‪.‬‬
‫שה שבמסגרת אימוני ה'הגנה' רצנו אתמול לתל‪-‬עמל‬ ‫סיפרתי לי ָ ָ‬
‫ובחזרה‪ ,‬ואגב ריצה חיברתי בראשי חידת שחמט‪ .‬ישה טפח על גבי‬
‫בהשתאות‪ .‬כשהגענו הביתה מיהרתי להציב את הכלים על הלוח‪,‬‬
‫והחידה היתה מוכנה לפרסום‪.‬‬
‫"אולי גם אני מורעל‪ ,‬כמו ד"ר ב'?" שאלתי‪.‬‬
‫ישה הציץ בי משועשע‪ ,‬מבעד למשקפיו‪ ,‬ופרץ בצחוק‪ .‬הוא טען‪,‬‬
‫שאנשים יצירתיים הם מעצם טבעם "מורעלים"‪ .‬כאשר ד"ר ב' נגמל‪,‬‬
‫לאחר שאושפז – אסרו עליו הרופאים להתקרב אל לוח‪-‬השחמט כשם‬
‫שאוסרים על אלכוהוליסט לשוב אל הטיפה המרה‪ ,‬ולנגמל מסם – אל‬
‫הסם הממכר‪.‬‬
‫זמן‪-‬מה טיילנו בשתיקה‪ ,‬ובינתיים קרבנו לאזור הרפתות‪ .‬ישה הציץ‬
‫בפרה שלא פסקה מלגהור על חברותיה‪ ,‬והפטיר‪" ,‬היא דורשת‪".‬‬
‫"דורשת מה?"‬
‫"לא חשוב‪".‬‬
‫שה נדרך‬ ‫קרקורים נרגשים של תרנגולות עלו מכיוון הלולים‪ ,‬וי ָ ָ‬
‫והביע חשש שנמייה חדרה לאחד הלולים‪ .‬פתחנו בריצה‪ .‬הגענו לאזור‬
‫הלולים ומצאנו עופות שלווים ורגועים‪ .‬גשם החל לרדת ועצרנו מתחת‬
‫לסככת‪-‬התערובות‪ .‬טיפות שקופות זהרו מול פנס דולק ונראו‬
‫כיהלומים שצנחו משמיים‪ .‬המיית יונים וגרגור תורים השתלבו בדרך‬
‫מוזרה בתיפוף טיפות הגשם על גג הפח‪ .‬לפתע פרץ ישה בצחוק‪.‬‬
‫השיחה בינינו הזכירה לו חלום שחלם בנעוריו ולא שכח אותו עד עצם‬
‫היום הזה‪:‬‬
‫הוא היה אז בן ארבע‪-‬עשרה‪ ,‬ואולי פחות‪ ,‬בילה שעות רבות בספרייה‬
‫העירונית ובלע ספרי שחמט לרוב‪ .‬בבית‪-‬ספר‪ ,‬בשיעורי היסטוריה‪ ,‬הם‬
 ‫– ‪– 16‬‬

‫למדו על המלכה יקטרינה הגדולה‪ ,‬והמורה הצעיר לא חסך תיאורים‬

‫על יופייה וחמוקי גופה‪ .‬לילה אחד ישה חלם שהתעלס עימה בארמון‪,‬‬
‫וחייל מ"משמר‪-‬המלך"‪ ,‬איש סודה הנאמן‪ ,‬ניצב למשמרת על צריח‬
‫ופקח עליהם עין‪ .‬לפתע‪ ,‬הבחין החייל במרכבת המלך‪ ,‬ששב באופן‬
‫בלתי צפוי‪ ,‬והעריך מה עלול להתחולל‪ .‬הוא שלח רץ להזהירם‪ ,‬וברגע‬
‫האחרון ישה קפץ מהחלון ישר על גבו של סוס‪ ,‬ודהר לאחו‪.‬‬
‫היה זה חלום מוזר למדי‪ .‬למחרת היום סיפר על כך לאביו‪ ,‬וזה‪,‬‬
‫באירוע חברתי כלשהו‪ ,‬סיפר לידידו הפסיכיאטר‪ .‬הרופא העיר את‬
‫תשומת ליבו כי כל כלי השחמט משתתפים ב'עלילה'‪ .‬האב סיפר לו‬
‫בגאווה‪ ,‬שבנו מיטיב לשחק שחמט‪ ,‬ובהיותו בן ארבע וחצי שיחק נגד‬
‫אלוף העולם עמנואל לסקר שהתארח בביתם‪ .‬אותו פסיכיאטר הבהיר‬
‫לאביו‪ ,‬כי בחלום מצויים סימפטומים למחלת שחמטת – על משקל‪:‬‬
‫נזלת‪ ,‬צהבת‪ ,‬חזרת – הגורמת לבלבול בין מציאות ודמיון‪ .‬היו לו‬
‫לקוחות אחדים שסבלו מסימפטומים דומים‪ ,‬והוא המליץ בפני האב‬
‫שישפיע על בנו לחדול מהעיסוק בשחמט‪ .‬האב דיבר עימו‪ ,‬אך ישה‬
‫דחה בבוז את אבחנותיו‪.‬‬
‫אולם המציאות‪ ,‬בדרכה‪ ,‬ניתקה אותו ממשחק‪-‬המלכים‪ .‬ישה יצא‬
‫להכשרה‪ ,‬עלה ארצה‪ ,‬שקע בבנייה‪ ,‬בבעיות הרפת‪ ,‬והיה פעיל‬
‫בוועדות‪-‬הקיבוץ‪ .‬הוא עדיין מרבה לעיין במדורי השחמט בעיתונים‬
‫בחדר‪-‬הקריאה‪ .‬בזמנו הפנוי מביים הצגות‪ .‬אבל רק לאחרונה שב‬
‫להתרועע עם חבריו השחמטאים בחדר‪-‬האוכל‪ ,‬וגם לנהל קרבות‬
‫שחמט באמצעות הדואר‪.‬‬
‫הגשם פסק‪ .‬מרחוק נשמעו צלצוליו של פעמון הקיבוץ שקרא‬
‫לארוחת‪-‬ערב‪ .‬לפני שנפרדנו הניח ישה יד כבדה על כתפי ולחש‪:‬‬
‫"אתה יודע‪ ,‬יש דברים בחיים שהם יותר חשובים משחמט‪ .‬אם אתה‬
‫כל‪-‬כך מוטרד – נסה להפסיק לזמן‪-‬מה‪ .‬אולי נגיף השחמטת חדר‬
‫לוורידיך‪"...‬‬

‫כל הלילה הרהרתי בדבריו‪ ,‬ולפנות‪-‬בוקר נפלה ההכרעה‪ .‬קמתי‬

‫מהמיטה‪ ,‬שלפתי מהשידה את כלי‪-‬השחמט‪ ,‬יצאתי למרפסת והשלכתי‬
‫הכול לפח‪-‬אשפה‪:‬‬
‫"שחמת לשחמט!"‬
 ‫– ‪– 17‬‬

‫פרק ג'‪ :‬ההשבעה ל"הגנה"‬

‫כתה י"א‪ .‬יצאנו לאימוני נשק כל שבת‪ .‬ידענו לירות ברובה‪ ,‬לפרק‬
‫טן‪ ,‬לדקור בסכין‪ ,‬להשליך רימון‪ ,‬להכות במקל‬ ‫ס ֶ‬
‫ולהרכיב תת‪-‬מקלע ְ‬
‫על ראשו של אוייב ולנוע בחשאי בלילות אפלים‪ .‬היינו בטוחים כי איננו‬
‫נופלים במאומה מהפלמ"חניקים בקיבוץ‪ .‬בעיתונות הופיעו ידיעות על‬
‫ני‪ ,‬מדוע אין‬
‫בי ִ‬
‫אוניות מעפילים שהסתננו ארצה‪ ,‬ולא אחת שאלנו את ִ‬
‫מצרפים אותנו לפעולות שנועדו לסייע לעולים להגיע לחופים ולחמוק‬
‫מהבריטים‪ .‬מדי‪-‬פעם ראינו את טנדר‪-‬הגפירים מגיע לקיבוץ ואוסף‬
‫פלמ"חניקים מה"רזרבה"‪ ,‬וידענו כי אחת מן השתיים‪ :‬אוניית מעפילים‬
‫בדרכה ארצה או פיצוץ כלשהו עומד להתרחש‪.‬‬

‫יום אחד הועבר מסר סודי‪ :‬בשעת חצות עלינו להיות מוכנים ליציאה‪,‬‬
‫כשהנשק מבריק ומצוחצח‪.‬‬
‫"סוף‪-‬סוף נזכרו בנו‪ ",‬אמרנו זה לזה נרגשים‪ .‬מישהו סיפר כי ראה‬
‫את טנדר‪-‬הגפירים באותו יום עם אנשי ה"רזרבה"‪ .‬נאספנו בכיתה‪.‬‬
‫הפקודה היתה לא להדליק אור‪ ,‬כדי שלא ייוודע כי נשק בידינו‪.‬‬
‫אפלולית הכיתה הוארה בשני נרות גוססים‪ .‬ישבנו דרוכים וצנופים‪,‬‬
‫ביני‪ .‬נחמה הביאה כרך של שירי נתן אלתרמן‪ ,‬ולאור נר‬ ‫ממתינים ל ִ‬
‫דלוח קראה ברגש את שירו "לחיי הספינות שבדרך"‪ .‬לאחר שסיימה‬
‫החלה לזמזם את "בחשאי ספינה גוששת" וכולנו הצטרפנו לזמזמת‬
‫כאשר רצינות תהומית על פנינו‪ .‬גשם היכה בחלונות‪ ,‬והרוח יללה‬
‫נואשות‪.‬‬
‫פי' תחוב בחגורת מכנסיו‬ ‫ני‪ ,‬כשאקדח 'תו ִ‬ ‫בי ִ‬
‫בשעת חצות הגיע ִ‬
‫טס"‪ .‬לגופו מעיל בריטי קצרצר‬ ‫פא ֶ‬
‫הארוכים‪ ,‬ששוליהם מחותלים ב" ַ‬
‫ועל ראשו כובע‪-‬צמר‪ .‬נמוך קומה‪ ,‬רזה‪ ,‬שיער שחור מקורזל‪ ,‬עיניים‬
‫שחורות וגבות עבותות‪.‬‬
‫מיפקד יציאה נערך בכיתה‪ .‬לרובנו היו רובים אוסטריים ארוכי‪-‬קנה‬ ‫ִ‬
‫שיצאו מפס‪-‬הייצור בימי מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬רובים צרפתיים‬
‫ביני פקד למרוח בוץ על הפנים כדי‬ ‫קצרי‪-‬קנה וגם כמה רובים קנדיים‪ִ .‬‬
‫שלא נבלוט בחשכה‪ .‬אחדות מן הבנות רטנו‪ .‬הוא עבר מחניך לחניך‬
‫ואילץ אותנו לנתר על המקום ולוודא שהציוד הדוק היטב לגוף ואינו‬
‫משמיע רחשים‪ .‬לאחר הבדיקות הסביר שהבריטים עצבניים מאוד‬
‫בימים אלה‪ ,‬לאחר שהפלמ"ח פוצץ להם שתי תחנות מכ"ם‪ ,‬בגבעת‪-‬‬
‫אולגה ובסטלה‪-‬מאריס‪ ,‬שבלשו אחר ספינות מעפילים‪ .‬לדבריו‪ ,‬ניידות‬
‫בריטיות מפטרלות באזור משך כל שעות היממה‪ ,‬ועלינו להיות זהירים‪.‬‬
‫אם הבריטים ירגישו בנו – לא יהיה מנוס מלפתוח באש‪.‬‬
 ‫– ‪– 18‬‬

‫ס' אחד – עוצרים‪ ,‬כורעים ברך וצופים‪' .‬פסס'‬ ‫ס ְ‬

‫"כאשר תשמעו 'פֶ ְ‬
‫כפול – היכון לפתיחה באש‪ .‬יש להכניס כדור לקנה ולנצור את הכלי‪.‬‬
‫פותחים באש רק בפקודה‪".‬‬
‫היינו מתוחים עד אימה‪ ,‬חשים את משק כנפי ההיסטוריה‪.‬‬
‫ביני הזחיל אותנו מתחת לגדר המערבית של המוסד‪-‬החינוכי‪ ,‬כך‬ ‫ִ‬
‫שאיש לא יראה בצאתנו‪ .‬גשם כבד ירד‪ ,‬ומן הרגע הראשון דבק הבוץ‬
‫לבגדים‪ .‬חצינו את מגרש הכדורגל של חפצי‪-‬בה‪ ,‬הקיבוץ השכן‪,‬‬
‫וכאשר קרבנו לכביש הראשי‪ ,‬שתי אלומות אור ניצנצו מרחוק‪ .‬ג'יפ‬
‫ביני השמיע‬‫צבאי‪ ,‬עם שתי אנטנות לפנים‪ ,‬הזכיר משושיו של מקק‪ִ .‬‬
‫"פסס" כפול וצנחנו על המגרש‪ .‬מי גשמים שנאגרו על דשא המגרש‬
‫נספגו במהירות בבגדינו‪ ,‬ורעדנו מקור‪.‬‬
‫די‪-‬טהרן"‪" ,‬ואני‬
‫מיק‪ ,‬מ"יל ֵ‬
‫מ ִ‬
‫"בעוד רגע יהיה פה קרב‪ ",‬לחש לאוזני ֶ‬
‫מקווה מאוד‪ ,‬שהרובה האוסטרי לא יכזיב‪".‬‬
‫"אם הוא שירת בהצלחה את הקיסרות ההבסבורגית אין סיבה שלא‬
‫יישרת אותנו במלחמתנו הצודקת באימפריאליזם הבריטי‪ ",‬השבתי‪.‬‬
‫ברק הבריק‪ ,‬ורעם הרעיד את העמק‪ .‬הג'יפ חלף‪ .‬חצינו בריצה את‬
‫הכביש ועצרנו‪ .‬רוח עזה טפחה על עורנו כסדינים לחים‪ .‬חשנו‬
‫צמרמורת ורעדה בלתי נשלטת בכל הגוף‪.‬‬
‫משאית צבאית עצרה וחיילים בריטים ירדו‪ .‬הם דילגו מעל לתעלה‬
‫והתקדמו לעברנו‪.‬‬
‫"הייתכן שהיתה הלשנה?"‬
‫הכנסנו כדור לבית‪-‬‬ ‫"פסס" כפול והשתטחנו על האדמה הבוצית‪ִ .‬‬
‫הבליעה ונצרנו‪ ,‬ממתינים לפקודה "אש"‪ .‬האדמה פלטה צינה והקור‬
‫שיתק את הגוף הרטוב‪ .‬החיילים דילגו מעל לתעלה הצמודה לכביש‪,‬‬
‫עצרו‪ ,‬פרמו את כפתורי מכנסיהם‪ ,‬פסקו רגליים והחלו להשתין‪ .‬אד‬
‫עלה מן האדמה‪.‬‬
‫מלמל ממיק‪.‬‬ ‫"הייתי מקצץ לכל אחד מהם את הזין‪ִ ",‬‬
‫המילה "זין" החזירה אותי פתאום לעידן אחר של חיי‪ ,‬לכיתה גימ"ל‪.‬‬

‫כאשר הגעתי ארצה נשלחתי ללמוד בגימנסיה הדתית "מוריה"‬

‫בתל‪-‬אביב‪ .‬לא ידעתי עברית‪ ,‬ואחד הילדים "מתח" אותי‪ ,‬הצביע על‬
‫ראשו‪ ,‬אמר‪" :‬זה זין" וחזר על כך פעמים אחדות כדי שאקלוט ולא‬
‫אשכח‪.‬‬
‫באחד הימים נתבקשתי על‪-‬ידי המורה לקרוא מהסידור‪ .‬המורה‪,‬‬
‫יוצא הונגריה‪ ,‬העיר בכיתה בבדיחות‪-‬דעת‪ ,‬שאני קורא את התפילה‬
‫"כמו גוי פולני!" – והכיתה גיחכה‪.‬‬
‫לא נשארתי חייב‪ ,‬ומיהרתי להשיב‪:‬‬
‫"ולך יש זין הונגרי!"‬
‫הכיתה התפוצצה מצחוק‪ .‬המורה הסמיק‪ ,‬הכניס אותי למחסן‬
‫מכשירי‪-‬הכתיבה ופיצץ את גופי באגרופים‪.‬‬

‫התקדמנו מערבה‪ .‬ריח הדרים חריף הלם בנחירינו‪ .‬מבעד לסבכי‬

 ‫– ‪– 19‬‬

‫נגלו פיסות רקיע משובצות כוכבים‪ ,‬שעננים עטו עליהן‪.‬‬ ‫הענפים ִ‬

‫דשדשנו בבוץ‪ ,‬נכנסנו לשלוליות ונעלינו מלאו מים‪ .‬תנים יללו‪,‬‬
‫ובעיניים זוהרות צפו בנו בתמיהה‪ ,‬כיצד זה חדרנו לתחומם? דורבן‬
‫מבוהל‪ ,‬שנקרה על דרכנו‪ ,‬זקר קוצים נכון אלי קרב‪ .‬בימים כתיקנם‬
‫היינו יורים בו וצולים אחר‪-‬כך את בשרו‪ .‬בקיבוץ אכלנו בשר רק כאשר‬
‫מתו תרנגולות בלול‪ ,‬או כבשה או פרה נפחו את נשמתן‪.‬‬
‫נעמה שאלה בדאגה‪ ,‬היכן הרכב שנועד להסיע אותנו אל חוף‪-‬הים‪.‬‬
‫הן אוניית המעפילים עלולה להשליך עוגן‪ ,‬ולא יהיה מי שיסייע לעולים‬
‫לרדת לחוף‪.‬‬
‫"ייתכן שבגלל מזג‪-‬האוויר דחתה האונייה את בואה ולא נכנסה למים‬
‫הטריטוריאליים‪ ",‬השיב לה דן גלילי‪.‬‬
‫ממיק טען כי האונייה חייבת לפרוק את העולים עוד הלילה‪ ,‬מכיוון‬
‫שמטוסים בריטיים עלולים לגלותה עם שחר‪ ,‬ו"אולי אתם יכולים‬
‫להסביר לי‪ ,‬איך אשא על גבי מעפילה צעירה כשאני גליד קרח?"‬
‫ממיק הביע דאגה אמיתית‪.‬‬
‫"אל תדאג‪ ,‬היא תחבק אותך ומייד תתחמם‪ ",‬הבטיח לו ו ִָוי‪.‬‬

‫ו ִָוי‪ ,‬או בשמו המלא‪ ,‬אפרים וינטרוב – נער רזה‪ ,‬בעל קומה בינונית‪,‬‬
‫הרבה לחייך ולהפריח דברי‬‫פנים חיוורים‪ ,‬עיניים כחולות ושיער בהיר‪ִ ,‬‬
‫הומור‪ .‬רזונו הסגיר את עברו‪ :‬פליט מן המחנות‪ .‬חרף הדיאטות שזכה‬
‫להן במוסד‪-‬החינוכי – גופו לא העלה בשר‪ .‬כספורטאי היה מסוגל‬
‫להיתלות על מתח ביד אחת ולהרים את גופו עד לסנטר‪ .‬נמנה עם‬
‫"ילדי‪-‬טהרן" שבאו ארצה בדרך עקלקלות ארוכה‪ .‬בראשית ‪1943‬‬
‫הגיע לקיבוץ והתעקש להשיג את חומר הלימוד שהחסיר‪ .‬שעות רבות‬
‫שהה בכיתה לאחר שעות הלימודים‪.‬‬

‫זעקה קרעה את הלילה והדם קפא בעורקנו‪" .‬עצור‪ ,‬סיסמה!"‬

‫"פסס‪ ,‬פסס‪ ",‬השמיע ביני‪ ,‬והשתטחנו בליבה של שלולית‪.‬‬
‫שיק‪ ,‬ויכולנו לנחש‬
‫ד ִ‬
‫ג'מוס‪ ",‬מלמל ָ‬‫"מהיום אתם יכולים לקרוא לי ָ‬
‫את חיוכו בחושך‪.‬‬
‫ביני סיסמה חבוטה‪ .‬דמות הגיחה‬ ‫"טוב למות בעד ארצנו‪ ",‬השמיע ִ‬
‫מן העלטה והסתודדה עימו ארוכות‪.‬‬
‫כשחזר‪ ,‬פקד לפרוק את הנשק‪.‬‬
‫"אני מרגישה כמו בחדר‪-‬קירור‪ ",‬סיננה נאווה‪ ,‬ילדת‪-‬חוץ מתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫שמנמונת‪ ,‬בהירת‪-‬פנים ובעלת אברים מעוגלים –בעודה משפשפת‬
‫בידיה את גופה הקפוא‪.‬‬
‫היגחנו מן הפרדס אל שדה פתוח‪ ,‬ורוח רעה התנפלה עלינו ביללות‬
‫ובנהימות‪ .‬העור התברווז והשיניים נקשו‪.‬‬
‫הסתדרנו בשלשות וצעדנו בסך אל מגרש‪-‬המסדרים‪ ,‬שהואר באור‬
‫חיל‪-‬שדה[ מהנפה דאגו למלא פחיות בקרעי‬ ‫לפידים‪ .‬חי"שניקים ] ֵ‬
‫שקים ונפט‪ .‬במרכז המגרש ניצב תורן‪ ,‬ובקצהו ספל‪-‬פח הפוך‪,‬‬
‫שבאוזנו הושחל חבל ולתחתיתו הוצמד דגל מקופל‪ .‬ליד התורן ניצב‬
 ‫– ‪– 20‬‬

‫שולחן‪-‬מתקפל וסביבו צבאו מפקדים עצבניים‪ ,‬אקדחים דבוקים‬

‫למתניהם ומקלות קפא"פ מתחת לבתי‪-‬שחיים‪ .‬הגשם הפך לברד‪.‬‬
‫ממעבה הפרדסים הגיחו מחלקות של נערים ונערות‪ ,‬רטובים‬
‫ומבוצבצים‪ ,‬בדרכם למגרש המסדרים‪.‬‬
‫ממיק אמר שהוא נזכר בפליטי ורשה‪ ,‬שכאשר הגרמנים הפציצו את‬
‫העיר‪ ,‬חצו בבהלה את גשר פראגה בדרכם לשטחי פולין שעברו‬
‫לשליטת ברית‪-‬המועצות‪.‬‬
‫המחלקות נעצרו‪ ,‬התיישרו‪ ,‬התפקדו‪ ,‬והמפקדים דיווחו על מיספר‬
‫הנוכחים‪ .‬אחר‪-‬כך עלה הדגל לראש התורן‪ ,‬וניתנה פקודה לשיר את‬
‫"התקווה"‪ .‬קור הקפיא את מיתרי הקול‪ .‬זייפנו בלי בושה‪ .‬היו‬
‫שהשתעלו והיו שרק דיקלמו את המילים‪ .‬במקרה הטוב היתה זו‬
‫מקהלה מדברת‪ ,‬שהאמינה שאם ניתנה פקודה לשיר‪ ,‬משמע יש לכך‬
‫חשיבות לאומית‪ .‬המפקדים ניסו להציל את המעמד ושרו במלוא‬
‫גרונם‪ .‬גם ביני שר‪ ,‬אך לא היה ברור אם את "התקווה" או שיר אחר‪.‬‬
‫לפתע הושלך הס‪ .‬המפקד שעמד ליד התורן הודיע חגיגית שהלילה‬
‫אנו נשבעים ל"הגנה"‪ ,‬הרמ"א‪ ,‬ראש המטה הארצי – עומד לכבד‬
‫אותנו בנוכחותו‪ ,‬ויש להמתין לו בסבלנות‪" .‬הוא יאחר‪ ,‬כי יש לו עניינים‬
‫חשובים‪ ,‬שהשתיקה להם יפה‪".‬‬
‫"ביני‪ ,‬אז בגלל שבועה מטומטמת סחבתם אותנו לכאן בבוץ ובגשם?‬
‫חשבנו שאנחנו יוצאים ללחום בבריטים‪ ,‬להביא עולים לחוף ולא‬
‫להשתתף באיזה משחק‪-‬צופי!" התמרמרתי בקול‪-‬רם‪.‬‬
‫ביני התעלם‪.‬‬
‫למחרת נודע ששבר‪-‬ענן הוריד על עמק‪-‬יזרעאל עשרות מילימטרים‬
‫גשם‪.‬‬
‫מפקדים מן הנפה הסתובבו בין השורות ושמרו שהסדר לא יופר‪.‬‬
‫שעה ארוכה עמדנו קפואים וסחוטים ממתינים להוד‪-‬רוממותו הרמ"א‪.‬‬
‫מקץ שעה התברר כי לרמ"א יש דברים חשובים יותר‪ ,‬שהשתיקה‬
‫יפה להם‪ ,‬ולכן לא יגיע‪ .‬מי המטורף שֵיצא מביתו בליל סופה ויסע כל‬
‫הדרך למעיין‪-‬חרוד כדי להשביע חבורה של בני שש‪-‬עשרה ל"הגנה"?‬
‫בהתייעצות מפקדים הוחלט לערוך את הטקס בלעדיו‪ .‬מפקד הנפה‬
‫צעד אל מרכז המיגרש‪ ,‬כאשר מאחוריו מזדנב זוג מתופפים שנעמד‬
‫בין התורן לשולחן ההשבעה‪ .‬המפקד הרים את קולו כדי לגבור על‬
‫הרוח ההומה‪ ,‬והודיע חגיגית שהלילה אנו נשבעים ל"הגנה"‪ ,‬ואם יהיה‬
‫צורך נקריב את חיינו למען האומה‪...‬‬
‫הוא הלם באגרופו על לוח השולחן‪ ,‬האקדח והתנ"ך החליקו לבוץ‬
‫ואחד המפקדים מיהר להרימם ולנגבם בחולצתו‪.‬‬
‫המפקד הבהיר כי כל אחד‪ ,‬בהיקרא שמו‪ ,‬יכתיף את נשקו‪ ,‬ולקול‬
‫הלמות התופים יצעד "באון ובגאון" לעבר השולחן‪ ,‬יניח ימינו על‬
‫התנ"ך והאקדח‪ ,‬ויצהיר בקול‪-‬רם‪:‬‬
‫"הנני נכון למלא את חובתי!"‬
‫היינו כמאה חניכים ממשקי הסביבה והטקס התארך‪.‬‬
‫"מדוע אי‪-‬אפשר שכולנו נאמר במקהלה‪ ,‬שאנחנו נכונים למלא את‬
 ‫– ‪– 21‬‬

‫מיק את ביני‪ ,‬וזה השיב בכעס‪:‬‬

‫מ ִ‬
‫חובתנו‪ ,‬ונגמור עסק?" שאל ֵ‬
‫"ממיק‪ ,‬אם תמשיך להתחצף – אדאג שלא תהיה חבר‪-‬הגנה!"‬
‫"חתיכת שמוק!" סינן ממיק בקול חלוש‪.‬‬
‫"שמעתי אותך‪ .‬עוד תצטער‪"...‬‬

‫מיק‪ ,‬אפרים מילר‪ ,‬קטן‪-‬קומה‪ ,‬גמיש כשד ובעל גוף של אקרובט‪.‬‬ ‫מ ִ‬

‫ֵ‬
‫ידיו השריריות סייעו לו להלך עליהן כנער‪-‬קרקסים‪ .‬בשיעורי התעמלות‬
‫שימש מדגים מקצועי‪ .‬ביצע "סלטות" לפנים ולאחור‪ ,‬והיה הטוב שבין‬
‫ספורטאי הכיתה‪.‬‬
‫אולם עובדה זו לא סיפקה אותו‪ .‬הוא ביקש להצטיין גם במקצועות‬
‫ההומאניים‪ ,‬והתעניין בהיסטוריה‪ ,‬בפילוסופיה‪ ,‬בכלכלה‪ ,‬ביסודות‬
‫המרכסיזם‪ ,‬והיה מן הבודדים שהתווכח עם המורים‪ .‬מרדן בלתי נלאה‪,‬‬
‫שלא היה מוכן לקבל הנחות מרכסיסטיות בבחינת‪ :‬כזה ראה וקדש‪.‬‬
‫כל תזה שהמחנך השמיע‪ ,‬ביקש להבין את מקורה והגיונה‪ .‬הוא הגיע‬
‫עם "ילדי‪-‬טהרן"‪ ,‬ונחשב למנהיגם‪.‬‬

‫וכך‪ ,‬חניך אחר חניך צעד לקול הלמות התופים אל קו‪-‬התרועה‪ ,‬הניח‬
‫ימינו על התנ"ך והאקדח‪ ,‬ונשבע ל"הגנה"‪ .‬רוח קרה ומטחי גשם סטרו‬
‫על הפנים‪ .‬רעדנו מקור ומעייפות‪ ,‬השיניים נקשו כמו להקת נקרים‬
‫פרועה שהתנפלה על עמוד חשמל‪.‬‬
‫חברת‪-‬נוער משדה‪-‬נחום‪ ,‬שלאחרונה עלו‬ ‫בטקס השתתפה גם ֶ‬
‫חבריה ארצה מתורכיה‪ ,‬והעברית עדיין לא היתה שגורה בפיהם‪.‬‬
‫משהוקרא שמו של אחד הבחורים‪ ,‬הוא הכתיף את נשקו‪ ,‬הבליט‬
‫בגאווה את חזהו וצעד בגאון אל שולחן ההשבעה לקול הלמות התופים‪,‬‬
‫הניח ימינו על התנ"ך ועל האקדח והצהיר בצעקה גדולה‪:‬‬
‫"הנני נכון לחבק את קרובתי!" – במקום‪" :‬למלא את חובתי!" – ככל‬
‫הנראה לא קלט את הנוסח המדוייק‪ ,‬או אולי זה מה שחלם באותו רגע‪,‬‬
‫והמתח נפרק בבת‪-‬אחת בפרץ של צחוק היסטרי בלתי ניתן לשליטה‪.‬‬
‫מעמד הר‪-‬סיני התנפץ והתרסק לרסיסים‪ .‬המדריכים קיבלו פקודה‬
‫להחזיר את הסדר על כנו‪ ,‬הניפו מקלות‪ ,‬הפליאו מכות – ואנחנו צחקנו‬
‫כמטורפים ובכינו מכאב‪ .‬היו שנשכבו על הארץ מרוב צחוק ובכי ולא‬
‫היו מסוגלים לקום‪.‬‬

‫ביני היה‬ ‫הדרך בחזרה התנהלה בלי "פסס"' ובלי "פסס פסס"‪ִ .‬‬
‫הרוס‪ .‬ארגון ה"הגנה" הובס‪ ,‬ועל‪-‬ידי מי? על‪-‬ידי נער עברי מחברת‪-‬‬
‫נוער תורכית‪.‬‬
‫אגב הליכה התקרבתי אל נעמה ולחשתי לאוזנה‪:‬‬
‫"נעמה‪ ,‬הנני נכון לחבק את קרובתי!' – והנחתי יד קפואה על כתפה‪.‬‬
‫קע'‬‫ריפְ ֵ‬
‫ד ִ‬‫שע ְ‬
‫לי ֶ‬
‫היא לרגע חייכה‪" .‬ממתי אני קרובתך? אתה הלא 'פוי ִ‬
‫ואני תימנייה? אז בבקשה‪ ,‬סלק את הידיים‪ ,‬מישהו עלול לראות‬
‫אותנו‪"...‬‬
‫כך סיננה בחצי חיוך‪ ,‬וחמקה ממני‪.‬‬
 ‫– ‪– 22‬‬

‫ביני נפרד מאיתנו‬‫רטובים ומבוצבצים הגענו עם עלות השחר‪ִ .‬‬

‫בכניסה לקיבוץ וִויתר על מפקד הסיום‪ .‬נכנסנו למוסד‪-‬החינוכי דרך‬
‫השער הראשי‪ .‬אחד הילדים שמע רעש חשוד של צעדים‪ ,‬יצא מחדרו‬
‫בפיג'מה וצפה המום בשיירה המוזרה‪:‬‬
‫"הו‪ ,‬הו‪ ,‬אני יודע איפה הייתם! השתתפתם בהורדת מעפילים לחוף‪,‬‬
‫נכון?" שאל בקול צפצפני‪.‬‬
‫"איך ידעת?" השיב לו ממיק בחיקוי קול מלווה בפליאה‪.‬‬
 ‫– ‪– 23‬‬

‫פרק ד'‪" :‬ליבי לעם"‬

‫האמנתי כי נקלטתי היטב במוסד‪-‬החינוכי‪ .‬שיחקתי בנבחרת‬
‫הכדורסל המקומית‪ ,‬הייתי חבר מערכת העיתון‪ ,‬זכיתי ב"אות‪-‬הספורט"‪,‬‬
‫ניגנתי בתזמורת המנדולינות‪ ,‬לימדתי איתות‪-‬ראייה באחת הכיתות‪,‬‬
‫השתתפתי באימוני הגדנ"ע שכללו שימוש בנשק‪ ,‬ריצות למרחקים‬
‫ארוכים‪ ,‬הקפה של מעקה חדר‪-‬האוכל בהליכת שווי‪-‬משקל‪ ,‬וגלישות‬
‫באומגה ממורדות הגלבוע‪ .‬עבדתי ברפת‪ ,‬השכמתי לחליבות‪-‬בוקר‬
‫וראיתי עצמי חבר בצוות הרפתנים‪.‬‬
‫היו הצעות בשיחת‪-‬הקיבוץ להפסיק לנו את הלימודים בשל המצב‬
‫הביטחוני הרעוע‪ .‬חברים‪ ,‬שבשעתו למדו במוסד החינוכי משמר‪-‬‬
‫העמק‪ ,‬הדגישו כי הם למדו אחת‪-‬עשרה שנים בלבד‪ ,‬והדבר לא הזיק‬
‫להם‪ .‬כאשר יש צורך להקיף את הקיבוץ בתעלות‪-‬הגנה‪ ,‬לצקת‬
‫מקלטים לבתי‪-‬ילדים‪ ,‬ויתר עבודות הביטחון – זכותו של קיבוץ להפסיק‬
‫לבניו את הלימודים‪.‬‬
‫"בעולם הגדול נוהגים איכרים ב'עונות‪-‬הבוערות' להפסיק לילדיהם‬
‫את הלימודים‪ ,‬והכול מתייחסים לכך בהבנה‪ ",‬אמרו חברים בשיחת‪-‬‬
‫הקיבוץ‪.‬‬
‫גזבר המוסד‪-‬החינוכי התנגד‪ .‬לדבריו‪ ,‬למעלה ממחצית חברי הכיתה‬
‫הם ילדי‪-‬חוץ ו"איננו יכולים גם לגבות שכר‪-‬לימוד מהוריהם וגם לא‬
‫ללמד‪ ",‬כך טען בשיחת‪-‬קיבוץ‪ .‬לדבריו‪ ,‬שכר‪-‬הלימוד של ילדי‪-‬החוץ‬
‫מכסה את עלות בני‪-‬הקיבוץ‪ ,‬ויש חודשים שאף משאיר עודף מסויים‪.‬‬
‫בר השחמטאי‪ ,‬ומיהרתי‬ ‫מ ֶ‬
‫ק ְ‬
‫שה ַ‬
‫שמעתי על אותה שיחת‪-‬קיבוץ מפי י ָ ָ‬
‫לספר על כך לבני‪-‬הקיבוץ מכיתתי‪ :‬שאוליק‪ ,‬עמוס והלל‪ ,‬אך הם סרבו‬
‫לשנות את עמדתם הנחרצת‪ :‬הקיבוץ מפסיד על ילדי‪-‬חוץ‪.‬‬

‫*‬

‫שנת ‪ 1947‬היתה עמוסה בפעילות ארגוני הפורשים ומנגד – הבלגת‬

‫היישוב המאורגן‪ .‬באפריל הוחלט על הוצאה להורג של ארבעה אנשי‬
‫אצ"ל‪ ,‬וכעבור ימים אחדים התאבדו שניים מהם בתא‪-‬הגרדום‪ .‬כעבור‬
‫שבועיים פרצו יחידות אצ"ל את חומות כלא עכו ושיחררו ארבעים ואחד‬
‫אסירים‪ .‬חשתי קינאה‪ :‬בני גילי נלחמים בבריטים ואני תקוע עם‬
‫שקספיר‪...‬‬

‫מחנך חדש בא לכיתה‪ ,‬שכנא נשקס‪ .‬בוגר קן "השומר‪-‬הצעיר"‬

‫סלונים בפולין‪ ,‬אנרכיסט‪ ,‬משורר‪ ,‬רועה צאן‪ ,‬בוגר האוניברסיטה‬
 ‫– ‪– 24‬‬

‫העברית ומומחה לעברית ולערבית‪ .‬שכנא האמין כי הבנה בין העמים‬

‫תקרום עור וגידים רק כששני העמים ידברו זה את שפתו של זה‪ .‬נמוך‬
‫קומה‪ ,‬חיוור‪-‬פנים‪ ,‬שיער כסוף ורגליים לבנות ודקיקות שנעו בתנועות‬
‫חפוזות‪ .‬קולו דק‪ ,‬חרקני‪-‬משהו‪ ,‬ולא אחת לקה בדלקת מיתרי הקול‪.‬‬
‫הוא לימד ערבית ותנ"ך‪.‬‬
‫הכיתה שקעה בספר איוב – איש תם וישר וסר מרע‪ ,‬שהוכה בשחין‬
‫מכף רגלו ועד קודקודו‪ ,‬איבד את משפחתו‪ ,‬את נכסיו‪ ,‬ישב בתוך‬
‫ערימת אפר ליד ביתו השרוף‪ ,‬והתגרד בכלי חרס‪ .‬איוב קרא תיגר על‬
‫גורלו המר ועל כי צדיק ורע לו‪ ,‬רשע וטוב לו‪ .‬חבריו התווכחו עימו על‬
‫קטנות האדם מול גדולת הבריאה‪.‬‬
‫לדברי המחנך‪ ,‬איוב הוא מרדן‪ ,‬נון‪-‬קונפורמיסט‪ ,‬שאינו משלים עם‬
‫הממסד האלוהי‪ .‬הוא ציטט את אחת התפילות‪" :‬טוב אדוניי לכול‬
‫ורחמיו על כל מעשיו‪ ",‬ובשמו של איוב זעק‪:‬‬
‫"חברים‪ ,‬זהו שקר גס! ממתי טוב אדוניי לכול ורחמיו על כל‬
‫מאמיניו?! ומה על אותם יהודים אדוקים‪ ,‬חסידים‪ ,‬צדיקים‪ ,‬שומרי‬
‫תורה‪ ,‬שעשו רק את הטוב בעיני אדוניי ונשלחו בהמוניהם לכבשני‬
‫אושוויץ'?!" פניו בערו‪ ,‬עיניו נצצו וקולו רעם‪ .‬קרן אור בקעה מבעד‬
‫לעננים ונימרה את פניו בכתמים‪" ,‬איוב לא פחד‪ ,‬אף אם יעלה לו‬
‫הדבר בחייו‪ .‬כמוהו אותם שני אנשי אצ"ל‪ ,‬שחיבקו רימון בבית‪-‬הכלא‬
‫והלכו אל מותם בקומה זקופה!"‬
‫ככל הנראה הכיתה לא האזינה לדבריו‪ .‬עובדה‪ ,‬אף‪-‬אחד לא הגיב‪.‬‬
‫הופתעתי מאומץ‪-‬ליבו להלל אנשי מחתרת‪ ,‬שבעיני התנועה נחשבו‬
‫לפאשיסטים נתעבים‪ .‬קשה לומר‪ ,‬שהכיתה גילתה עניין במצוקותיו של‬
‫איוב‪ .‬רוב התלמידים נמנם או קרא עיתונים בהיחבא‪.‬‬
‫"גם אם חמישה אחוז מן החומר ייקלט – דיינו‪ ",‬ניחם שכנא את‬
‫עצמו ביודעו שהלימודים הם על זמן שאול‪ :‬שמרנו בלילות‪ ,‬למדנו‬
‫בבקרים‪ ,‬עבדנו אחר‪-‬הצהריים‪ ,‬התאמנו בסופי‪-‬שבוע‪ ,‬בקושי עמדנו על‬
‫רגלינו‪.‬‬
‫הרבה להיכנס‬ ‫מדי פעם נוצר מחסור בכוח‪-‬אדם מיומן‪ ,‬ורכז‪-‬הפלחה ִ‬
‫לכיתה באמצע השיעורים ולשלוף את עמוס והלל לעבודות השדה‪.‬‬
‫איש לא ערער על כך‪.‬‬

‫*‬

‫באחד הערבים לא שבו ילדי‪-‬הקיבוץ מביקור אצל הוריהם בשעה‬

‫הקבועה‪ ,‬והדבר נראה חשוד‪ .‬סרקתי את בתי המוסד‪-‬החינוכי ואפילו‬
‫סרתי אל אגף "מיכאל דוחן" – לוח‪-‬זיכרון שהוקדש לחייל יהודי‬
‫מדרום‪-‬אפריקה שנפל במלחמת‪-‬העולם השנייה‪ ,‬והוריו החליטו‬
‫משתנה קבוצתית ולא מצאתי‬ ‫להנציחו במוסד‪-‬החינוכי – המקום שימש ַ‬
‫שם משתין בקיר‪" .‬מוזר ביותר‪ ",‬סיננתי לעצמי‪.‬‬
‫לאחר חצות הם הגיעו כשסוד כמוס על פניהם‪ .‬לאחר שידולים‬
 ‫– ‪– 25‬‬

‫התברר ששהו בעלייה של רפת גימ"ל וניקו כדורי רובה חלודים‪ .‬אפילו‬
‫הסיסמה דלפה‪" :‬ליבי לעם!"‬
‫"ולמה רק אתם?" שאלתי את אחת מבנות‪-‬הכיתה‪.‬‬
‫היא סיפרה שאכן הם שאלו את ה"סליקר" לפשר ההפרדה‪ ,‬והוא‬
‫הסביר כי אין לסמוך על ילדי‪-‬החוץ או על ילדי‪-‬הגולה‪ .‬הוריהם‬
‫מתגוררים בעיר‪ ,‬ואין ביטחון שאינם קשורים לבריטים או לאירגוני‬
‫ה"פורשים"‪ .‬ולהוכחה – בכיתת "אורן" יש שלושה "ילדי‪-‬טהרן"‬
‫וביניהם אלכסנדר‪ ,‬שאביו שירת בזמנו בצבא אנדרס הפולני‪ ,‬שהיה‬
‫תחת פיקוד בריטי‪...‬‬
‫הדברים הדהימו‪ .‬הסקנו כי נאמנותנו ל"הגנה" היא בערבון מוגבל‪.‬‬
‫ביני‪ :‬איציק חבצלת‪ ,‬ממיק ואני‪.‬‬
‫למחרת עלינו לאוהלו של ִ‬
‫בדרך ממיק הביע סברה שילדי‪-‬הקיבוץ היו חייבים להתייצב על‬
‫רגליהם האחוריות ולהודיע לאותו "סליקר"‪" :‬או כולם מנקים או אף‬
‫אחד!" – אך סולידריות חברתית הם מכירים רק מספרים‪ ,‬לא מהחיים‪.‬‬
‫ביני את העוול שנגרם לנו‪ ,‬אמר ממיק‪:‬‬‫לאחר שגוללנו לפני ִ‬
‫ביני‪ ,‬אם איננו מוסמכים לנקות כדורי רובה חלודים – איך זה‪,‬‬ ‫" ִ‬
‫שאתם מפקידים בידינו נשק בלתי‪-‬לגאלי מה'סליקים'? וכי אינכם‬
‫חוששים שנסגיר אתכם לבריטים?!"‬
‫ביני הליט פניו מבושה ועוד באותו ערב דפק על דלתות חברי ועדת‪-‬‬
‫הביטחון של הקיבוץ וכינס אותם לישיבה דחופה‪ .‬לדבריו‪ ,‬הוא מגבש‬
‫יחידה צבאית‪ ,‬מאמן אותנו בנשק בלתי‪-‬ליגאלי‪ ,‬ברובים‪ ,‬בסטנים‬
‫וברימונים‪ ,‬דואג שנהיה חברי "הגנה"‪ ,‬מכין את חיילי‪-‬המחר של‬
‫המדינה‪-‬בדרך – ופתאום בא לו איזה "סליקר" חשדן והורס את כל‬
‫העבודה! – "האם הפסילה היא על דעת ועדת‪-‬הביטחון?!" שאל‪.‬‬
‫ה'סליקר' ננזף קשות‪ .‬איציק חבצלת שמע על כך מאחיו הבוגר‪,‬‬
‫שנמנה עם חברי הקיבוץ‪.‬‬

‫איציק הגיע לקיבוץ בעקבות אחיו זאב‪ .‬אהבתו לטבע לא ידעה‬

‫הרבה לטייל על הגלבוע והכיר בו כל זחל‪ ,‬שיח ופרח‪ .‬הוא‬
‫גבולות והוא ִ‬
‫גידל בחדרו עכברים לבנים‪ ,‬ומתחת למיטתו עמד ארגז "תנובה" ובתוכו‬
‫נחש‪-‬טבעות‪ .‬מדי‪-‬פעם היה אפשר לפגוש בחדרו לטאות‪ ,‬חומטים‪,‬‬
‫זיקיות‪ ,‬גמלי‪-‬שלמה ושאר זוחלים שלכד‪ .‬הוא אהב מאוד לפחלץ‬
‫ציפורים והביא אותן לחדר‪-‬הטבע‪ .‬איציק לא הסתפק באהבה לטבע‪,‬‬
‫הרבה לקרוא שירה‪ ,‬ודיקלם להנאתו קטעים שלמים מ"יבגני‪-‬‬ ‫הוא ִ‬
‫אונייגין" לאלכסנדר פושקין‪.‬‬

‫*‬

‫בחודש מאי ‪ 1947‬התכנסה עצרת האו"ם לדיון בהצעת בריטניה‬

‫לשלוח ועדת חקירה שתחקור את בעיית ארץ‪-‬ישראל ותמליץ בפני‬
‫המליאה על פיתרון מדיני‪ .‬איש לא חלם על מדינה עברית‪ .‬יוסק'ה‪,‬‬
 ‫– ‪– 26‬‬

‫מדריך הקבוצה שלנו‪ ,‬הביא ל"פעולה" את חוברתו של מרדכי בנטוב‪,‬‬

‫פעיל במוסדות ההסתדרות והקיבוץ‪-‬הארצי‪ ,‬ולימים שר העבודה והבינוי‬
‫בממשלה הזמנית – על כינונה של מדינה דו‪-‬לאומית בארץ‪-‬ישראל‪,‬‬
‫ופרש לפנינו את עקרונותיה‪ :‬השלטון בארץ‪-‬ישראל יתחלק באופן שווה‬
‫בין שני העמים‪ ,‬ללא הבדל בין רוב למיעוט‪ .‬הכוונה לסלק את החשש‬
‫שערבים ישתלטו על יהודים או יהודים על ערבים‪ .‬התכנית הציעה‬
‫"פדרליזם אזורי" – מדינה בת שני אזורים – יהודי וערבי‪ ,‬וכל אזור‬
‫ישלח מספר שווה של נציגים לפרלמנט משותף‪ .‬לכל אזור תישמר‬
‫אוטונומיה בעניינים פנימיים‪ ,‬בעוד שעל ניהול ענייני המדינה‬
‫המשותפת תופקד ממשלה פריטטית‪ ,‬שיושב‪-‬הראש שלה ייכהן‬
‫ברוטאציה‪ :‬שנה יהודי ושנה ערבי‪.‬‬
‫מדינה דו‪-‬לאומית היא הסיכוי היחיד לסולידריות מעמדית בין שני‬
‫העמים‪ .‬מדינה כזו תתפתח‪ ,‬עם השנים‪ ,‬לבעלת רוב סוציאליסטי‪ ,‬כיוון‬
‫שמספר העובדים גובר על מספר המנצלים‪.‬‬
‫אפשרות אחרת‪" ,‬פדרליזם עדתי" – השתייכות לעדות לאומיות ללא‬
‫בסיס טריטוריאלי‪ .‬השוויון בשלטון יובטח בדומה לחלוקה אזורית‪,‬‬
‫כאשר האוטונומיה לא תתבסס על שטח‪ ,‬כי אם על המבנה העדתי‪.‬‬
‫להערכתו‪ ,‬במרוצת‪-‬השנים יתפתח מצב שבו פרולטריון יהודי‪-‬ערבי‬
‫מנוצל יתייצב מול קפיטליזם יהודי‪-‬ערבי מנצל‪" ,‬כיוון שניצול הוא ניצול‬
‫בין אם הוא יהודי או ערבי‪".‬‬

‫כעבור שבוע הזמין יוסק'ה את מרדכי בנטוב ממשמר‪-‬העמק‪ ,‬מחבר‬

‫התוכנית‪ ,‬לפגישה עם הכיתה‪ .‬בנטוב סיפר כי תכניתו הוגשה לוועדה‬
‫האנגלו‪-‬אמריקנית בניו‪-‬יורק ועוררה עניין רב בקרב חברי הוועדה‪ .‬הוא‬
‫הפליג בסיכוייה של מדינה דו‪-‬לאומית אם וכאשר תקום‪ .‬קולו הבוטח‪,‬‬
‫התלהבותו‪ ,‬רעמתו הכסופה שנעה ברוח המאוורר – הזכירו דיוקנו של‬
‫נביא‪.‬‬
‫דן גלילי פקפק‪ .‬היש בכלל סיכוי שפלח ערבי מאום‪-‬אל‪-‬פחם ייראה‬
‫בפלח ממשמר‪-‬העמק שותף יותר נאמן לו מאשר בן‪-‬דודו הקפיטליסט‬
‫מנצרת? האם פרולטריון יהודי‪-‬ערבי מצידו האחד של המתרס‬
‫וקפיטליזם ערבי‪-‬יהודי מצידו האחר – אפשרי בתנאי שנאה יוקדת בין‬
‫שני העמים?‬
‫"כל עוד התכנית לא נוסתה – אין לפסול אותה על הסף‪ ",‬השיב לו‬
‫בנטוב‪.‬‬

‫*‬

‫באחת משיחות‪-‬הקיבוץ סיפר ברוך רבינוב‪ ,‬שכיהן כגזבר ה"הגנה"‪,‬‬

‫כי נתן פלד‪ ,‬שליח התנועה בניו‪-‬יורק‪ ,‬מקיים שיחות רציניות מאוד עם‬
‫איש השגרירות הסובייטית אלכסנדר קראסילניקוב‪ ,‬ובאמצעותו נפגש‬
‫עם שר‪-‬החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו‪ ,‬שרמז לו כי עליהם לצפות‬
 ‫– ‪– 27‬‬

‫לשינוי בעמדת ארצו כלפי ארץ‪-‬ישראל‪ ,‬והציע להנהגת התנועה‬

‫להיערך לכך‪.‬‬
‫איש לא האמין‪ .‬קובעת האכזבות ממדיניותה האנטי‪-‬ציונית של ברית‪-‬‬
‫המועצות עלתה על גדותיה‪.‬‬
‫ב‪ 15-‬למאי הגיע תורי להביא את חבילת העיתונים מהאוטובוס‪,‬‬
‫וכשהגיעה‪ ,‬פתחתי אותה בדרכי לכיתה‪ ,‬וכותרת גדולה שבתה את‬
‫ליבי‪:‬‬

‫הצהרה פרו‪-‬ציונית של ססס"ר‬

‫"לא ייאמן!" פלטתי בתדהמה‪ .‬בכותרת‪-‬המשנה נכתב‪:‬‬

‫"גרומיקו‪ :‬עתידו של חלק חשוב של העם היהודי קשור בעתידה של‬
‫ארץ‪-‬ישראל‪ .‬הבעייה תיפתר רק על‪-‬ידי הקמת מדינה דו‪-‬לאומית‪ ,‬תוך‬
‫שוויון‪-‬זכויות לשני העמים‪ .‬אין להתעלם מסבלותיהם של היהודים‪.‬‬
‫"השיטה המנדטורית פשטה את הרגל‪ .‬תגובת הסוכנות‪ :‬מפנה‬
‫גדול!"‬
‫רעד עבר בגופי‪ .‬האומנם חל מפנה בעמדה הסובייטית המסורתית‬
‫כלפי הציונות? הייתכן שברית‪-‬המועצות הכירה בארץ‪-‬ישראל כפיתרון‬
‫לבעייה היהודית? נזכרתי‪ ,‬כי בשנת ‪ 1937‬נערכה במוסקבה ישיבה‬
‫במערכת הרבעון "סובייטיש היימלאנד"‪ ,‬שאימי עבדה בו‪ ,‬ובדיון על‬
‫פתרונות לשאלת היהודים‪ ,‬היא ציינה כי לבד מבירובידג'אן – הפתרון‬
‫המועדף – קיימת גם פלסטינה‪ .‬כעבור שבוע גורשנו מברית‪-‬המועצות‪.‬‬
‫רצתי בכל כוחי לכיתה‪ ,‬וללא אומר פרשתי את העיתון על שולחן‬
‫המורה והתיישבתי במקומי‪ .‬שכנא הציץ בכותרת‪ ,‬מצמץ בעיניו‪ ,‬נענע‬
‫בראשו כלא מאמין‪ ,‬זקף זוג גבות דלילות והעיר באירוניה‪:‬‬
‫"היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?"‬

‫*‬

‫בערב הגיע יוסק'ה המדריך‪ .‬הוא ויתר על מיפקד‪ ,‬על שירה‪ ,‬על‬
‫משחקי‪-‬חדר – ומייד פתח בנאום‪ .‬לדבריו‪ ,‬נפל דבר בארץ‪-‬ישראל!‬
‫ידידתנו ברית‪-‬המועצות הכירה בקיומו של העם היהודי‪ ,‬והקרע עימה‬
‫סוף‪-‬סוף התאחה‪.‬‬
‫"אילו הייתי יהודי דתי הייתי קם ומברך‪' :‬שהחיינו וקיימנו והגיענו‬
‫לזמן הזה!'"‬
‫שקט השתרר בכיתה‪.‬‬
‫ריי גרומיקו הכריז בנאומו כי‬ ‫לדבריו‪ ,‬שר‪-‬החוץ הסובייטי‪ ,‬אנד ֵ‬
‫השיטה המנדטורית פשטה את הרגל וכי עתידו של חלק חשוב של‬
‫העם היהודי קשור בעתידה של ארץ‪-‬ישראל‪ .‬האומות‪-‬המאוחדות אינן‬
‫יכולות עוד להתעלם מסבלות היהודים באירופה‪ ,‬לאחר ששישה מיליון‬
‫מהם נרצחו באכזריות על‪-‬ידי הנאצים‪ .‬האידיאל הרצוי הוא הקמת‬
 ‫– ‪– 28‬‬

‫מדינה דו‪-‬לאומית‪ ,‬שבה יינתנו זכויות שוות לשני העמים‪ ,‬אולם לדאבון‪-‬‬
‫לב הדבר אינו ניתן להגשמה‪ ,‬בגלל היחסים הרעים השוררים בין‬
‫היהודים לערבים‪ .‬לכן הפיתרון המוצע הוא חלוקת ארץ‪-‬ישראל לשתי‬
‫מדינות עצמאיות‪.‬‬
‫הפיתרון הפיסי נגע פחות לליבו של יוסק'ה‪ .‬את ההישג הגדול ראה‬
‫בעצם הכרתה של ברית‪-‬המועצות בארץ‪-‬ישראל כפיתרון טריטוריאלי‬
‫לאנומליה היהודית‪ ,‬ובהודאה‪ ,‬שלא בוטאה‪ ,‬כי הציונות היא תנועת‬
‫שחרור לאומית וכי זכותם של היהודים להגדרה עצמית‪ .‬יוסק'ה ביקש‬
‫שנזכור את ה‪ 14-‬במאי ‪ 1947‬כיום שבו חל המפנה ההיסטורי הגדול –‬
‫גמול לתנועה‪ ,‬שצדקתה הוכחה קבל עם ועולם‪.‬‬
‫ממיק שאל אם אפשר להספיד את הפיתרון הדו‪-‬לאומי של בנטוב‪,‬‬
‫ויוסק'ה השיב שמוקדם לערוך לוויות‪ .‬ברית‪-‬המועצות היא מעצמה‬
‫ריאלית‪ ,‬המבינה שבתנאי עוינות בין שני העמים – פיתרון דו‪-‬לאומי אינו‬
‫בא בחשבון עכשיו‪ ,‬אך בסיטואציה פוליטית אחרת‪ ,‬התוכנית עשוייה‬
‫לעלות שוב על סדר‪-‬היום‪.‬‬
‫"קדחת!" הגיב ממיק בבוטות‪" ,‬היכן תמצא בעולם שתי מדינות כה‬
‫שונות באוכלוסייתן‪ ,‬החיות על טריטוריה אחת בהרמוניה?"‬
‫"ומה לגבי ברית‪-‬המועצות שבה מאה ושבעים קבוצות אתניות חיות‬
‫בחמש‪-‬עשרה רפובליקות – באחווה ובהרמוניה מלאה?" השיב לו‬
‫יוסק'ה‪.‬‬
‫"היית שם? אני הייתי בכמה מהן‪ ,‬והשנאה שם למוסקבה ממש‬
‫תהומית‪ .‬אין לי ספק שיום אחד הפצע המוגלתי הזה יפרוץ כלבה‬
‫רותחת!"‬
‫ו ִָוי הנהן בראשו‪ ,‬אך שתק‪.‬‬
‫"איך אתה מדבר?! רוסיה הכירה בנו סוף‪-‬סוף‪ ,‬ובמקום לחגוג אתה‬
‫משמיץ‪ ",‬קפצו עליו חברי הכיתה‪ ,‬אשר בדרכם הפשטנית האמינו כי‬
‫רוסיה הצטרפה ל‪ ...‬תנועה הציונית‪.‬‬
‫הצצתי בנעמה‪ .‬שדיה מילאו את הבד הגס של חולצתה ופערו פרצות‬
‫בין הכפתורים‪ .‬ניסיתי לצוד את עיניה‪ ,‬אך לשווא‪ .‬היא תלתה עיניים‬
‫מעריצות ביוסק'ה ובלעה את דבריו‪.‬‬
‫הפעולה הסתיימה בצרור שירים רוסיים‪ .‬נחמה פתחה ב"ליבלבו‬
‫אגס וגם תפוח"‪ ,‬עברה לפרשי הקוזקים שעל גדות הדנייפר‪ ,‬נדדה‬
‫לשפת הדון‪ ,‬פגשה את נטשה‪ ,‬את "קטיושק'ה שיצא לשוח" ויתר‬
‫גיבורי הצבא האדום‪ .‬שעה ארוכה התרפקנו על אמא רוסיה‪ ,‬שסוף‪-‬‬
‫סוף אספה אותנו אל חיקה‪.‬‬

‫*‬

‫כעבור ימים אחדים הופיעה בעיתון‪ ,‬ב"הטור השביעי"‪ ,‬תגובתו של‬

‫המשורר נתן אלתרמן‪ ,‬ומישהו תלה אותו על לוח‪-‬המודעות של הקיבוץ‪.‬‬
‫עוד אזכור כמה מן הבתים‪:‬‬
 ‫– ‪– 29‬‬

‫רי‪.‬‬‫ד ֵ‬ ‫מיקו אנ ְ ְ‬ ‫גרו ִ‬ ‫לִ ְ‬

‫קר ְַית או"ם‪.‬‬ ‫סס‪ִ .‬‬ ‫ק ֶ‬‫ס ְ‬ ‫ליק‪ַ -‬‬ ‫ֵ‬
‫דה‪.‬‬ ‫תו ָ‬
‫לים‪.‬‬ ‫מ ִ‬ ‫אין ִ‬ ‫ֵ‬
‫המום‪.‬‬ ‫שוב עוד ָ‬ ‫הַי ִ ׁ‬
‫עתון‪...‬‬
‫חנו ִ‬
‫קר‪ ,‬פָתַ ְ‬‫בבו ֶ‬ ‫רנו ַ‬ ‫תעור ַ ְ‬ ‫הִ ְ‬
‫עים‬ ‫תקו ִ‬ ‫רנו ְ‬ ‫שא ְ‬ ‫ו ְנ ִ ְ‬
‫תאום?‪..‬‬ ‫מה פִ ְ‬ ‫הים‪ַ :‬‬ ‫ְותו ִ‬

‫דת‪.‬‬‫ח ֶ‬
‫מי ֻ ֶ‬
‫שה ְ‬ ‫מין הַר ְג ָ ָ‬
‫פה כ ְ ִ‬ ‫נה ֹ‬ ‫ש ָ‬‫ו ְי ֶ ְ‬
‫מר ֹזאת?‬ ‫איך ְ לו ַ‬ ‫ֵ‬
‫דת‪.‬‬ ‫שת יום הֻלֶ ֶ‬ ‫מין הַר ְג ָ ַ‬ ‫כְ ִ‬
‫עיר‪...‬‬ ‫מר‪-‬הַצ ָ ִ‬ ‫השו ֵ‬ ‫שי ַ‬‫לאנ ְ ֵ‬ ‫שר ְ‬ ‫ו ַאֲ ֶ‬
‫ת!‬ ‫אי ָ‬ ‫לו ר ָ ִ‬
‫עיר!‬ ‫הם בַ ִ‬‫נים ֵ‬ ‫חתָ ִ‬ ‫כמו ֲ‬

‫*‬

‫באחד הימים נכנס לכיתה אברהם הכהן‪ ,‬מבכורי המשק‪ ,‬שסיפר על‬
‫קורס דאייה העומד להיערך בכפר‪-‬ילדים‪ ,‬לרגלי גבעת‪-‬המורה‪ ,‬והמליץ‬
‫להצטרף‪" .‬ייתכן כי מי שילמד דאייה היום – מחר יהיה טייס‪".‬‬
‫שיק‪.‬‬
‫ד ִ‬
‫"אנחנו נגד פרנסות אוויר‪ ",‬השיב לו ָ‬

‫דשיק‪ ,‬נער יפה‪-‬תואר‪ ,‬גבה‪-‬קומה‪ ,‬עיניים אפורות וגוף אתלטי‪.‬‬

‫תלמיד מבריק במתמטיקה ובמקצועות הריאליים‪ .‬כל תרגיל שנכתב על‬
‫למה שווה ה‪ .x-‬בהיותו בן שלוש‪-‬‬ ‫הלוח‪ ,‬פתר ראשון‪ ,‬והכריז באדישות ְ‬
‫עשרה נסעה חברת‪-‬הילדים לסחנה לבילוי‪ ,‬ופגשה שם כיתת ילדים‬
‫מירושלים‪ .‬לפתע נשמעו צעקות בהולות‪:‬‬
‫"משיח טובע! משיח טובע!"‬
‫דשיק‪ ,‬שלא האמין במשיח‪ ,‬משך בכתפיו ושאל‪:‬‬
‫"ולמה שמשיח יטבע?"‬
‫אך עד מהרה קלט שמשיח הוא שם של נער‪ ,‬קפץ למים‪ ,‬צלל בין‬
‫העשבייה הסבוכה‪ ,‬שלה מתוכה את משיח והעלהו על היבשה‪ .‬ואז‬
‫שמע שעוד נער טבע‪ ,‬ושוב צלל והציל גם אותו‪ .‬העיתונות גמרה עליו‬
‫את ההלל‪ .‬שיבחו את אומץ‪-‬ליבו ואת תושייתו הרבה‪ .‬דשיק הצטיין‬
‫בקור‪-‬רוח‪ ,‬ביכולת עמידה במצבי‪-‬לחץ‪ ,‬בכושר אילתור ובחוש‪-‬הומור‬
‫שנון‪.‬‬

‫נעניתי להצעתו של אברהם הכהן והתנדבתי לקורס‪ .‬החלטתי לטעום‬

 ‫– ‪– 30‬‬

‫טעמה של רחיפה באוויר – לאחר שזנחתי את השחמט‪.‬‬

‫"אני מאחל לך הצלחה בקורס‪ .‬אתם עוד תקנאו בו‪ ",‬אמר והלך‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬במשך עשרה ימים‪ ,‬גלשתי מפסגת גבעת‪-‬המורה אל שדות‬
‫נה"‪ ,‬וסיימתי את הקורס בהצלחה‪ .‬עם‬ ‫עמק‪-‬יזרעאל בגלשון מסוג "ְורו ָ‬
‫שובי התחלתי לחלום על טיס‪.‬‬

‫*‬

‫ערב קיץ לוהט‪ .‬רוח חמסינית נשפה ממזרח והירח השקיף מלמעלה‪.‬‬
‫נה‪ .‬ללא‬ ‫ח ֶ‬
‫ס ְ‬
‫החבר'ה רתמו זוג פרדות לפלטפורמה‪ ,‬ודהרנו למעיין ה ַ‬
‫אומר פשטנו בגדים וקפצנו ערומים למים‪ .‬ניסיתי להתקרב אל נעמה‪,‬‬
‫אך זו היטיבה לשחות וחמקה‪ .‬דשיק ואחת הבנות נראו שוחים לעבר‬
‫המערה ונעלמו בתוכה‪ .‬לפתע הגיחה נעמה מאחור‪ ,‬תפסה בראשי‬
‫והטביעה אותי במים‪ ,‬כשצחוק קולני על שפתיה‪ .‬אחר‪-‬כך יצאנו מן‬
‫המים‪ ,‬התלבשנו‪ ,‬ישבנו על סלע וזללנו אבטיח‪.‬‬
‫עם שובנו למוסד אזרתי עוז ולחשתי לאוזנה‪" :‬נעמה‪ ,‬הירח ינזוף בנו‬
‫אם לא נצא לטיול‪-‬לילה‪".‬‬
‫קולי רעד‪.‬‬
‫"שאלת אותו?" ענתה בקול מתחנחן‪.‬‬
‫"שמעתי אותו ממלמל‪".‬‬
‫בחורשת הקזוארינות‪ ,‬למרגלותיו של עץ עבות גזע‪ ,‬ישבנו ודיברנו‪.‬‬
‫היא סיפרה שנולדה בירושלים‪ ,‬בשכונת נחלת‪-‬אחים‪ .‬אביה פועל‪-‬ניקיון‬
‫ואימה עקרת‪-‬בית‪ .‬המצב הכלכלי בבית היה חמור והיא נשלחה‬
‫לחברת‪-‬נוער בקיבוץ‪ .‬לאחר כשנתיים התפוררה החברה והיא נשארה‬
‫בקיבוץ בלי מסגרת‪ .‬מישהו דאג לצרפה למוסד‪-‬החינוכי‪ .‬אף אחד אינו‬
‫יודע שהיא לומדת בחינם‪ .‬כשסיפרה לי‪ ,‬דמעות עמדו בעיניה‪ .‬הנחתי‬
‫יד רועדת על כתפיה והיא חייכה‪ ,‬משכה בכתפה וקירבה את לחָיה לגב‬
‫ידי‪ .‬ליטפתי את שערה ולבסוף אזרתי עוז והצמדתי נשיקה ללחייה‪.‬‬
‫לתדהמתי‪ ,‬נטלה את ידי והניחה על חזה הגואה‪.‬‬
‫"אני יודעת שאתה אוהב אותי ומתייסר בגללי‪ ",‬אמרה‪ ,‬הסירה את‬
‫חולצתה והתירה את כפתורי חזייתה‪ .‬לא ידעתי נפשי מהתרגשות‪ .‬סוף‪-‬‬
‫סוף היא שלי‪ ,‬גוף ונפש‪ .‬ליטפתי את שדיה בעדינות‪ .‬גיליתי את הילת‬
‫העור הכהה ומוללתי את פטמותיה‪ .‬נעמה נאנחה ונשקה לי‪ .‬אברי נגח‬
‫את תחתוניי‪ ,‬כמעט קרע אותם‪.‬‬
‫לפני שנפרדנו אמרה‪" :‬בוא נשמור הכול בסוד‪ .‬תמשיך לשלוח לי‬
‫פתקים גם אם לא אענה‪ .‬לפעמים תוקף אותי מין מצב‪-‬רוח כזה‪ "...‬היא‬
‫ליטפה את לחיי ונשקה לשפתיי‪.‬‬
‫המראתי לעננים‪" .‬סוף סוף נבקעה החומה הסינית‪ "...‬מלמלתי‬
‫בדרכי הביתה‪.‬‬
‫העורבים שעל העצים המשיכו להתקוטט‪.‬‬
 ‫– ‪– 31‬‬

‫*‬

‫החופש הגדול‪ .‬נשארתי בקיבוץ ועבדתי בגן‪-‬הירק‪ .‬הכיתה החלה‬

‫להתכונן לטיול הארצי של התנועה מבן‪-‬שמן לוואדי‪-‬קלט בואך עין‪-‬‬
‫פשחה‪ .‬ילדי‪-‬החוץ קיבלו מכתבים‪ ,‬מהנהלת המוסד‪-‬החינוכי‪ ,‬שעליהם‬
‫להביא מזון לטיול‪ .‬הרשימה כללה‪ :‬חמש כפות גדולות של קפה‪ ,‬שש‬
‫כפות סוכר‪ ,‬ארבע כפות אורז‪ ,‬קופסת סרדינים‪ ,‬שני לימונים‪ ,‬כיכר‬
‫לחם ועוד כהנה וכהנה‪.‬‬
‫פניתי לרכזת‪-‬המטבח של המוסד‪-‬החינוכי בבקשה שתצרף‬
‫לפרודוקטים של בני‪-‬הקיבוץ את חלקי‪ ,‬ותחייב את אימי על הסכום‪.‬‬
‫לרגע חשבתי לומר לה‪ ,‬כי בשבועיים של עבודה מפרכת בגן‪-‬הירק‪,‬‬
‫מבוקר עד ערב‪ ,‬הרווחתי ביושר אותם פרודוקטים‪ ,‬אך לא אמרתי מלה‪.‬‬
‫מחסנאית‪-‬המטבח התייעצה בשתי מחסנאיות‪-‬הבגדים‪ ,‬שהזהירו‬
‫אותה לבל תסכים‪ ,‬כי ההורים של ילדי‪-‬החוץ אף‪-‬פעם אינם משלמים‪.‬‬
‫כעסתי‪ .‬מה ההיגיון לשלוח אותי כל הדרך לירושלים‪ ,‬כדי להביא‬
‫חמש כפות קפה ושש כפות סוכר?‬
‫שבתי לירושלים כדי למלא את תרמילי במצרכי מזון כנדרש‪ ,‬ולצערי‬
‫טעיתי במועד יציאת הטיול והחלטתי להשיגו למחרת‪-‬היום בחנייה‬
‫ללינת‪-‬לילה שערכו במעלה‪-‬החמישה‪.‬‬
‫הגעתי לקיבוץ‪ ,‬שאלתי היכן חונה הטיול‪ ,‬ואיש לא ידע‪ .‬מישהו הציע‬
‫שאצא ליער והצביע על הכיוון‪ .‬לאחר הליכה מייגעת הגעתי‬
‫להצטלבות‪-‬דרכים ולא ידעתי לאן לפנות‪ .‬כאיש שמאל פניתי שמאלה‪,‬‬
‫לייה" וידעתי‬
‫מא ָ‬
‫ולאחר הליכה של כעשרים דקות שמעתי שאגות "ג'י ָ‬
‫שאני בדרך הנכונה‪ .‬הגעתי כשתחת בית‪-‬שחיי כיכר לחם‪ ,‬והקבוצה‬
‫התפקעה מצחוק‪.‬‬

‫כשהיגענו לוואדי‪-‬קלט סופר לנו על האסון שאירע לטיול התנועה‬

‫בעין‪-‬גדי‪ .‬שמונה חברי "השומר‪-‬הצעיר" נספו באפריל ‪ .1942‬הטיול‬
‫זכור בשל האסון הכבד שאירע‪ .‬לטיול צורפו מספר פלמ"חניקים‬
‫כמאבטחים‪ .‬לפנות‪-‬בוקר עמד הטיול לצאת מעין‪-‬גדי לקליה‪ ,‬ובשל‬
‫הקור העז הודלקו מדורות‪ .‬אספו הפלמ"חניקים קוצים וזרדים לערימה‬
‫וגלגלו לעבר המדורה‪ .‬ככל הנראה רימון אחד ואולי יותר שורבבו‬
‫לאותה מדורה‪ .‬ולפתע‪ ,‬מהומת אלוהים‪ :‬פצועים‪ ,‬הרוגים‪ .‬כיצד מזעיקים‬
‫עזרה?‬
‫חנוך רוזנברג‪ ,‬ממארגני הטיול וחבר השלמת בית‪-‬אלפא‪ ,‬ועימו‬
‫שלושה מתנדבים‪ ,‬החליטו לרוץ כל הדרך לקליה‪ ,‬כ‪ 45-‬ק"מ‪ ,‬כדי‬
‫להזעיק עזרה‪.‬‬
‫עם שחר יצאו ספינות עמוסות אשלג מסדום בדרכן לקליה‪ .‬שמעו‬
‫הספנים שאגות‪-‬עזרה‪ ,‬ראו נפנופי‪-‬ידיים‪ ,‬הבזקי מראות‪ ,‬עשן מדורות –‬
‫והבינו שקוראים להם לעזרה‪.‬‬
‫חנוך וחבורתו לא ידעו על כך והמשיכו לרוץ‪ .‬במהלך הריצה‪ ,‬נשרו‬
 ‫– ‪– 32‬‬

‫שלושה וחנוך רץ לבדו את מרתון חייו – שמונה‪-‬עשרה שעות רצופות!‬

‫בניגוד לפדיפידס האתונאי‪ ,‬שנת ‪ 490‬לפני הספירה‪ ,‬שרץ מהכפר‬
‫מרתון לאתונה לבשר ניצחון – רץ חנוך מעין‪-‬גדי לקליה לבשר אסון‪.‬‬
‫פדיפידס הגיע‪ ,‬בישר ומת‪ .‬חנוך הגיע‪ ,‬בישר והתעלף‪.‬‬

‫בסוף החופש הגדול הגיע מכתב מנעמה‪ .‬אביה נפטר‪ ,‬ולדאבון ליבה‬
‫היא עוזבת‪ .‬עליה לסייע בפרנסת המשפחה‪.‬‬
 ‫– ‪– 33‬‬

‫פרק ה'‪ :‬מדינה יהודית‬

‫האחד בספטמבר ‪ ,1947‬כיתה י"ב‪ .‬המצב הביטחוני החמיר‪ .‬הוגברו‬
‫מיק‪ ,‬והלל נוימן – נשלחו לקורס‬ ‫מ ִ‬
‫האימונים‪ ,‬ושני חברי הכיתה‪ֶ ,‬‬
‫מ"כים‪ .‬הלימודים אמנם נמשכו‪ ,‬אך הראש היה במקום אחר‪ .‬הבתים‬
‫במוסד‪-‬החינוכי מוגנו בעזרת קירות בעלי דפנות פח‪ ,‬שהוקמו לאורך‬
‫המרפסות‪ ,‬וכל כיתה מילאה את החללים באבני חצץ‪ .‬המוסד הוקף‬
‫בתעלות‪-‬מגן‪ ,‬ובמקרה של הפגזה הכול אומנו לקפוץ לתוכן‪.‬‬

‫קר‪ ,‬אדם פוליטי‪ ,‬שמילא‬ ‫ס ֶ‬

‫ליפְ ְ‬
‫מ'ק ִ‬
‫מחנך חדש הגיע אלינו‪ ,‬אברה ֶ‬
‫תפקידים בתנועה‪ ,‬במפלגה ואף היה מועמד לצנוח באירופה ביחד עם‬
‫חנה סנש וחבריה‪ .‬נמוך קומה‪ ,‬מבנה מוצק ופנים מיוסרים‪-‬משהו‪.‬‬
‫הוטל עליו להכין אותנו‪ ,‬אידיאית ופוליטית‪ ,‬לקראת מלחמה קרבה‪.‬‬
‫עליו האחריות שנזדהה עם הסוציאליזם ו"עולם‪-‬המחר"‪ .‬עלינו להיות‬
‫מוכנים להתייצב באומץ מול חומת האיבה הקפיטליסטית ולהגן‬
‫בחירוף‪-‬נפש על אושיות הקיבוץ והסוציאליזם‪ .‬קראנו את "המניפסט‬
‫הקומוניסטי" ופרקים נבחרים מכתבי מרכס‪ ,‬אנגלס‪ ,‬סטאלין‪ ,‬לנין‬
‫ובורוכוב‪.‬‬
‫קשה לומר שהחומר ריתק‪ .‬אברהמ'ק דיבר על ארבעה סימני היכר‪,‬‬
‫לפי סטאלין‪ ,‬ההופכים קבוצת אנשים ל"אומה"‪" :‬שותפות יציבה של‬
‫בני‪-‬אדם שנתהוותה באורח היסטורי וקמה על בסיס של שותפות‬
‫הלשון‪ ,‬הטריטוריה‪ ,‬החיים הכלכליים‪ ,‬והאופי הפסיכי המתגלה‬
‫בשותפות תרבותית‪".‬‬
‫הגדרתו הוציאה מכלל אומות‪ ,‬הזכאיות לעצמאות‪ ,‬את החטיבות‬
‫הלאומיות החסרות אחד מארבעת סימני ההיכר‪ ,‬וביניהן את העם‬
‫היהודי‪ ,‬שאין לו טריטוריה אחת משותפת‪ ,‬לשון אחת וחיים כלכליים‪.‬‬
‫ממיק‪ ,‬ששאל‪" :‬אברהמ'ק‪ ,‬האם לאור מה‬ ‫ההגדרה קוממה את ֶ‬
‫שקרה בשואה אין מקום לבחון מחדש אם הגדרתו של סטאלין‬
‫תופסת? וכי העובדה שאין ליהודים לשון אחת‪ ,‬טריטוריה אחת או חיים‬
‫כלכליים נפרדים – מנעה מהנאצים לזהות אותם כיהודים ולטבוח‬
‫בהם?"‬
‫המחנך נלחץ והודה‪ ,‬כי הגדרתו של סטאלין אכן לא עמדה במבחן‬
‫הזמן‪ .‬שותפות הגורל היהודי הוכחה כממשות חיה מכוחה של מציאות‬
‫טראגית‪ :‬גירושים‪ ,‬רדיפות‪ ,‬השפלות ואפליות‪ .‬במחנות‪-‬ריכוז הפכו‬
‫יהודי פולין‪ ,‬גרמניה‪ ,‬יוון‪ ,‬צרפת ויתר ארצות אירופה‪ ,‬שגדלו‬
‫בטריטוריות נפרדות ודיברו בלשונות שונות – לאומה אחת בעלת גורל‬
‫משותף‪.‬‬
 ‫– ‪– 34‬‬

‫הודאתו גרמה לנו קמצוץ של נחת‪ .‬שמיעת ביקורת על סטאלין מפי‬

‫מחנכנו שימחה אותנו מאוד‪ ,‬והרעש היה רב‪.‬‬
‫"חברים‪ ,‬תנו לעבוד‪ ",‬התחנן המחנך‪ .‬לדידו‪ ,‬חינוכם של‬
‫הרבה לנאום אגב פסיעות‬ ‫מרכסיסטים צעירים היא עבודת‪-‬פרך‪ .‬הוא ִ‬
‫חפוזות מקיר אל קיר‪ ,‬כשגוו כפוף לפנים וידיו שלובות מאחור‪ .‬מי‬
‫שרצה לעקוב אחר דבריו נאלץ להסיט את ראשו כל הזמן ימינה‬
‫ושמאלה‪ ,‬כאילו צפה במשחק טניס‪.‬‬

‫*‬

‫במוצאי‪-‬שבת‪ ,‬ה‪ 28-‬בנובמבר ‪ ,1947‬נערכה שיחת‪-‬קיבוץ שדנה‬

‫בקשיים המשקיים לאור ההתדרדרות הבטחונית והצורך לגייס חברים‬
‫לחפירת מקלטים‪ .‬השיחה הסתיימה בשעה אחת‪-‬עשרה‪ ,‬וכמה‬
‫בר השחמטאי‪ ,‬נשארו בחדר‪-‬האוכל‪ ,‬ליד‬ ‫מ ֶ‬
‫ק ְ‬
‫"משוגעים"‪ ,‬וביניהם ישה ַ‬
‫הרדיו‪ ,‬כדי להאזין להצבעה‪ ,‬שעמדה להיערך בישיבת עצרת האו"ם‬
‫בליק‪-‬סאקסס‪ .‬הם צבאו על הרדיו ורשמו את קולות התומכים‪,‬‬
‫השוללים והנמנעים‪ .‬התוצאה הסופית‪ :‬שלושים ושלושה בעד תכנית‬
‫החלוקה‪ ,‬שלושה‪-‬עשר נגד ועשרה נמנעים‪.‬‬
‫וכשהסתבר שמליאת ארגון עצרת האומות המאוחדות החליטה‬
‫לאשר את הקמתה של מדינה עברית בחלק מארץ‪-‬ישראל‪ ,‬רץ ישה‬
‫הנלהב אל פעמון הקיבוץ והחל לצלצל כמטורף‪ .‬חברים חשבו שפרצה‬
‫שריפה או ערבים הסתננו למשק ומיהרו אל מחסן‪-‬הנשק‪ .‬בדרך‬
‫התבשרו כי קמה מדינה יהודית!‬
‫לאחר חצות הגיע שומר‪-‬הלילה למוסד‪-‬החינוכי‪ ,‬פתח דלת של אחד‬
‫החדרים‪ ,‬הדליק את האור וקרא לנו לקום‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאלנו בבהלה‪.‬‬
‫"תעלו מהר לחדר‪-‬האוכל‪".‬‬
‫"לקחת נשק?"‬
‫"יש מדינה יהודית!"‬
‫"אז מה אתה עושה גלים?" הגיב דשיק והסתובב לצד השני‪.‬‬
‫מעטים עלו לקיבוץ‪ ,‬ביניהם ממיק‪ ,‬דן גלילי‪ ,‬נאווה ואני‪ .‬חדר‪-‬האוכל‬
‫המה חברים שדיברו בהתרגשות‪ ,‬לחצו ידיים‪ ,‬התחבקו ואיחלו זה לזה‬
‫מזל‪-‬טוב‪ .‬אקונומית הוציאה ממחסן‪-‬הפרודוקטים בקבוקי יין‪,‬‬
‫ביסקוויטים‪ ,‬פירות‪ ,‬ועד מהרה השתלבו הידיים‪:‬‬
‫"הגלילה‪ ,‬הגלילה‪ ,‬הגלילה הגליל‪ ,‬אל יבנה הגלילה אל יבנה‬
‫הגליל!"‬
‫רקעו החברים בנעליהם ובמגפיהם ושרו בגרונות ניחרים‪ ,‬נשאבים‬
‫אל עולם שהזכיר חסידים ב"שמחת‪-‬תורה"‪ .‬איש לא ידע עדיין מהי‬
‫המשמעות המעשית של אותה החלטה‪ .‬האם פירושו של דבר שיהיה‬
‫צורך לפנות את ישובי הגליל‪-‬העליון והגליל‪-‬המערבי‪ ,‬או אלה ימשיכו‬
‫את חייהם בתוככי מדינה ערבית?‬
 ‫– ‪– 35‬‬

‫ממיק לחש לי כי מעתה ישראל היא אומה עם סטאלין ובלעדיו‪.‬‬

‫*‬

‫בתגובה להחלטת האו"ם נפגש "המופתי"‪ ,‬חאג' אמין אל‪-‬חוסייני‬

‫שהיה מנהיגם של ערביי הארץ‪ ,‬עם מנהיגי המדינות הערביות‪ .‬הם‬
‫החליטו פה אחד להתעלם מהחלטת האו"ם ולצאת להשמדתה של‬
‫"הסכנה הציונית"‪.‬‬
‫למחרת ההצבעה הותקף אוטובוס ישראלי בדרכו מנתניה לירושלים‪.‬‬
‫ארבעה נוסעים נהרגו‪ .‬הערבים הבינו כי נקודת התורפה של היישוב‬
‫העברי הם עורקי התחבורה‪ ,‬ותקפו בכבישים‪ .‬בשניים בדצמבר פרץ‬
‫המון ערבי למרכז המסחרי בירושלים‪ ,‬ליד שער יפו‪ ,‬בזז ושרף חנויות‪.‬‬
‫אנשי "הגנה" ניסו לעצור בעד הפורעים אך המשטרה הבריטית מנעה‬
‫כל ניסיון להגיש עזרה‪ .‬חמישה יהודים נרצחו‪ ,‬והיתר גורשו משכונות‬
‫הספר‪ .‬הבריטים סייעו לערבים בגלוי‪ .‬בחסותם שב הלגיון הערבי‬
‫מעבר‪-‬הירדן ארצה‪ ,‬וליד מחנה בית‪-‬נבאללה נפלו ארבעה‪-‬עשר אנשי‬
‫הגנה כאשר ליוו שיירה לבן‪-‬שמן‪ .‬העיתונים מלאו במודעות‪-‬אבל‪.‬‬
‫לא היה אפשר לעבור על כך לסדר‪-‬היום‪ .‬הזמנתי את עצמי לוועדת‪-‬‬
‫קבוצה והצעתי שנפסיק מיד את הלימודים ונתגייס לפלמ"ח‪ .‬הגיעה‬
‫שעתנו לקום ולהגן על המדינה העומדת לקום‪" .‬אי‪-‬אפשר לשבת בנחת‬
‫על התחת‪ ,‬כשהארץ רותחת‪".‬‬
‫חברי ועדת‪-‬קבוצה ניסו להרגיע אותי באומרם כי לא ייתכן שכל אחד‬
‫ייעשה דין לעצמו‪ ,‬ויש לערב בדבר את מוסדות הקיבוץ‪ .‬היו שהעריכו‬
‫כי הערבים לא יממשו את איומיהם וכי "העולם הנאור"‪ ,‬יחד עם האו"ם‪,‬‬
‫יתערבו בסכסוך‪ ,‬יפרידו בין הניצים ויממשו בכוח את החלטת החלוקה‪.‬‬
‫אחרים סברו כי יהיה זה ממש אידיוטי לרוץ לפלמ"ח – ובעוד חודש‪,‬‬
‫כשיסתיים הכול‪ ,‬לחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים‪ .‬הם הציעו‬
‫להמתין ולראות איך יתפתחו העניינים‪.‬‬
‫קפצתי מכיסאי וטענתי כי אין מה להמתין‪ .‬יהודים נהרגים‪ ,‬ומי‬
‫שחושב כי תוך חודש ימים יחזור השקט על כנו – אינו יודע מה הוא‬
‫שח!‬
‫הדיון התלקח‪ ,‬הכול צעקו‪ ,‬כעסו עליי‪ ,‬ועד מהרה הבנתי שהכיתה‬
‫אינה בנויה להחלטות נועזות‪ .‬החינוך לאחריות‪ ,‬למשמעת‪-‬קיבוצית‬
‫מרות תנועתית הם מאושיות הקיבוץ‪.‬‬ ‫ול ָ‬
‫ווי שאל מי לדעתי יחלוב במקומי את הפרות ברפת כאשר פתאום‬
‫אקום ואסתלק לפלמ"ח‪ ,‬ותהה אם אי‪-‬פעם שמעתי את המושג‪:‬‬
‫"אחריות קיבוצית"‪.‬‬

‫*‬
 ‫– ‪– 36‬‬

‫נעמה חזק!‬
‫לפני זמן‪-‬מה‪ ,‬אחר חצות‪ ,‬הגיע שומר‪-‬לילה והעיר אותנו‪.‬‬
‫"קומו ורוצו לחדר‪-‬האוכל‪ ,‬יש מדינה עברית!"‬
‫מה את יודעת‪ ,‬חדר‪-‬האוכל המה חברים ששרו ורקדו כמו מטורפים‪.‬‬
‫המחסנאית הוציאה מהמחסן בקבוקי יין‪ ,‬ביסקוויטים ופירות‪.‬‬
‫היה בוועדת‪-‬קבוצה ויכוח נוקב‪ .‬הצעתי שנפסיק את הלימודים‬
‫ונתגייס מיד לפלמ"ח‪ ,‬וחטפתי כהוגן על הראש‪ .‬לטענת המזכירות‪,‬‬
‫בקרוב יוטלו מכסות גיוס על הקיבוצים וכולנו נתגייס‪ .‬אך מה יקרה אם‬
‫לא ניכלל במכסה? לרוב החבר'ה עדיין לא מלאו שמונה‪-‬עשרה ויש‬
‫בקבוצה לא מעט בנים יחידים‪.‬‬
‫בכל‪-‬מקרה‪ ,‬אני עומד להסתלק מהמוסד ולהתגייס לפלמ"ח‪ .‬חלק‬
‫מהחברים שלמדתי איתם בעיר‪ ,‬כבר שם‪ .‬אם אהיה באזור ירושלים‪,‬‬
‫אשתדל לקפוץ‪ .‬כתבתי לאימא שלי שתפסיק לשלם בעדי‪ ,‬כי אני‬
‫מתגייס‪ .‬כעבור ימים אחדים הלכתי לגזבר המוסד‪ ,‬כדי להודיע לו על‬
‫עזיבה‪ .‬הוא הוציא מהמגרה מברק שאימא שלי שלחה לו‪ ,‬ובו היא‬
‫מבקשת שלא ייתן לי להתגייס כי אני בן יחיד‪ .‬קיבינימט‪ ,‬אז מה אם‬
‫אני בן יחיד?! – כתבתי לה‪" :‬שלא תתערב בחיים שלי‪".‬‬
‫הייתי רוצה לסיים את המכתב באקורד חיובי‪ ,‬אך אני חושש‬
‫שמלחמה נוראה פרצה‪ .‬שמרי על עצמך!‬

‫כעבור שבועיים הגיע מכתב מנעמה‪.‬‬

‫אל תשאל מה שהלך בירושלים‪ .‬בחצות ה‪ 29 -‬בנובמבר‪ ,‬אנשים‬

‫יצאו מהבתים ורקדו ברחובות כמו מטורפים‪ .‬ברחוב יפו ובקינג‪-‬ג'ורג'‬
‫נפתחו קיוסקים וחילקו משקאות בחינם‪ .‬אנשים התחבקו‪ ,‬התנשקו‬
‫ואפילו גררו שוטרים בריטיים למעגלי ה"הורה"‪ .‬חסידים עם ספרי‬
‫תורה רקדו ושרו בהתלהבות‪" :‬ופרצת ופרצת ימה וקדמה וצפונה‬
‫ונגבה"‪ .‬צעירים יצאו ממועדון "מנורה" עם לפידים ושרו את "פה בארץ‬
‫חמדת אבות"‪ .‬פתאום נסחפנו ל"הורה"‪ ,‬והיה ממש כיף‪ .‬הזכיר את‬
‫המסיבות בקיבוץ‪.‬‬
‫אני עובדת במפעל לחבלים ומסייעת בפרנסה‪ .‬חסר לי פה הכול‪:‬‬
‫ריח הקיבוץ‪ ,‬החברים בכיתה ואפילו הכלבויניק בחדר‪-‬האוכל‪ .‬שום‬
‫דבר פה לא מעניין‪ .‬המצב בירושלים מתוח‪ .‬יש יריות‪ ,‬ערבים מתנפלים‬
‫על עוברי אורח‪ ,‬ויש דיבורים על מלחמה‪ .‬אני ממש רועדת מפחד‪ .‬כל‬
‫לילה אנחנו נועלים את הדלתות וסוגרים את כל החלונות‪ .‬אין לך מושג‬
‫כמה שאני מיואשת‪.‬‬
‫חזק ואמץ!‬
‫נעמה‬

‫*‬
 ‫– ‪– 37‬‬

‫בשנים ‪ 1955-1957‬שהיתי בניו‪-‬יורק כשליח תנועת "השומר‪-‬‬

‫הצעיר"‪ .‬עם חניכיי נמנה מאיר‪ ,‬בנו הבכור של ד"ר נחום גולדמן‪ ,‬נשיא‬
‫הקונגרס היהודי העולמי‪ .‬לא אחת נהגתי לבקר בביתם‪ ,‬בשדרת‬
‫סנטראל‪-‬פארק‪-‬וסט ‪.336‬‬
‫יום אחד‪ ,‬כטוב לב האב ביין‪ ,‬סיפר לי על חלקו באותה החלטה‬
‫היסטורית בעצרת האו"ם‪ ,‬הנוגעת לתוכנית החלוקה‪ .‬לדבריו הם חישבו‬
‫את הקולות הצפויים בהצבעה‪ ,‬והתמקדו בפעילות דיפלומטית באותן‬
‫מדינות שיש סיכוי לשנות את עמדתן הפוליטית‪.‬‬
‫"אתה יודע כי לנשיא של מדינת טהיטי היה יועץ יהודי בשם ברל?"‬
‫שאל אותי גולדמן‪ ,‬ואני משכתי בכתפיי‪.‬‬
‫"טילפנתי אליו ושאלתי אותו‪' :‬ברל‪ ,‬אתה רוצה שליהודים תהיה‬
‫מדינה יהודית?'‬
‫"ברל התבלבל לרגע והשיב‪' :‬נו‪ ,‬כן‪ ,‬אני רוצה מאוד!'‬
‫"אז למה אתה לא עושה משהו למענה?"‬
‫"'ומה אתה רוצה שאעשה?'‬
‫"'ברל‪ ,‬המדינה היא בידך‪".‬‬
‫"בידי? מה ברל הקטן יכול לעשות?"‬
‫"לך אל נשיא טהיטי ואמור לו‪ ,‬שיורה לנציגו באו"ם להצביע בעד‬
‫החלוקה! – הוא הלך‪ ,‬וטהיטי הצביעה בעד‪".‬‬
‫ועוד הוסיף וסיפר כי בעל מפעל הענק לצמיגים "פיירסטון" הוא‬
‫יהודי‪ ,‬שקונה את הגומי הגולמי בליבריה במיליוני דולרים‪ .‬אמר לו‬
‫גולדמן‪:‬‬
‫"אתה יודע שיש לך כוח להשפיע שתקום ליהודים מדינה‪ ,‬ואתה לא‬
‫מנצל כוח זה?!"‬
‫בעל המפעל נרמז‪ ,‬דיבר עם נשיא ליבריה "בשפת עסקים" וזה‬
‫הורה למשלחתו להצביע בעד‪.‬‬
‫גולדמן הוסיף‪ ,‬שהיתה פעם בעולם מדינה שקראו לה סיאם‪,‬‬
‫והשלטון בה התחלף ואילו המשלחת באו"ם נשארה נאמנה לשליט‬
‫הקודם‪ ,‬ששלל את הצעת החלוקה‪ .‬הם הפעילו לחצים שהמשלחת‬
‫תוחלף‪ ,‬וסיאם הצביעה בעד‪.‬‬
‫הבן מאיר לא אהב את סיפורי אביו וכינה את הפוליטיקאים‬
‫"מאפיונרים"‪.‬‬
‫נחום חייך‪ ,‬משך בכתפיו והפטיר שלפעמים אין מנוס מלהשתמש‬
‫בנימוקים ש"אולי לא‪-‬כל‪-‬כך יפים‪ ,‬אך מועילים‪ .‬כפסע היה‪ ,‬שבהצבעה‬
‫כה חשובה לא נשיג רוב של שני‪-‬שליש‪ .‬והיו גם מדינות שהתנגדו‬
‫לתכנית החלוקה‪ ,‬והצוות הדיפלומטי שיכנע את נציגיהן להימנע‬
‫מהצבעה‪".‬‬

‫*‬

‫יוסק'ה המדריך כינס אותנו ל"פעולה" בחורשת הקזוארינות‪.‬‬

 ‫– ‪– 38‬‬

‫"למה בחוץ? מה‪ ,‬הוא לא יודע שקר בינואר?" שאלה אחת הבנות‪,‬‬
‫והכול משכו כתפיים‪.‬‬
‫יוסק'ה ביקש מָווי שידליק מדורה‪ .‬התיישבנו סביב לאש‪ ,‬מכורבלים‬
‫במעילים‪ ,‬ורוח מערבית נשבה ונשפה‪ .‬גיצים התנפצו ועלו השמימה‪.‬‬
‫"האם לפתוח בשירה?" שאלה נאווה‪ ,‬האחראית על השירה מטעם‬
‫ועדת‪-‬קבוצה‪ ,‬והיא שלפה רשימת שירים שהכינה‪.‬‬
‫יוסק'ה נענע בראשו לשלילה‪ .‬הוא היה גבה קומה‪ ,‬דק גזרה ובעל‬
‫מצח מחורץ‪ .‬לבש מכנסיים קצרים‪ ,‬חולצת‪-‬חאקי‪ ,‬ולרגליו נעליים‬
‫גבוהות‪ .‬כובע הגרב שחבש הזכיר פלמ"חניקים‪ .‬הוא ישב ברגליים‬
‫משוכלות ועצב על פניו‪ .‬הוא הביא ל"פעולה" לוח דיקט ועליו מפה‬
‫צבאית מחוברת בנעצים‪ .‬בצד עמד פנס‪-‬שדה דלוק והפיץ אור דלוח‪.‬‬
‫השיחה‪ ,‬לדבריו‪ ,‬תוקדש לנפילת הל"ה‪ .‬הכול קראו על כך בעיתונים‪.‬‬
‫יוסק'ה סיפר כי למחרת ההכרזה על חלוקת הארץ מצאו עצמם‬
‫ארבעת ישובי גוש‪-‬עציון כלואים בטבעת של כפרים ערביים גדולים‪,‬‬
‫כשהכביש היחיד לירושלים עובר בלב אזור אל‪-‬חאדר ובית‪-‬לחם‪,‬‬
‫הנתון לשליטה ערבית‪ .‬יוסק'ה שלף זרד מן המדורה וסימן על המפה‬
‫את הכביש לכל אורכו‪ ,‬כשבידו השנייה פנס‪-‬רוח‪ .‬מול אלפי ערבים‬
‫מאורגנים בכנופיות וחמושים בנשק‪ ,‬עמד קומץ מגינים – אנשי גוש‪-‬‬
‫עציון‪ ,‬כשעליהם להגן על חיי נשים וילדים‪ .‬שלוש פעמים ניסו הערבים‬
‫לכבוש את הגוש ונכשלו‪ .‬בינתיים פונו הנשים והילדים‪ .‬ההתקפה‬
‫הקשה ביותר נערכה ב‪ 14-‬בינואר‪ ,‬כאשר פורעים ניסו לבתר את הגוש‬
‫והונסו תוך אבידות כבדות‪.‬‬
‫"למה לא גייסו חבר'ה כמונו לעזרת הגוש?" שאלתי‪.‬‬
‫יוסק'ה חייך‪ ,‬אך לא השיב‪.‬‬
‫עם ערב מצאו עצמם המגינים במצב חמור‪ :‬התחמושת כמעט אזלה‪.‬‬
‫חסרו להם בקבוקי פלאסמה לפצועים‪ .‬מכשירי‪-‬הקשר חדלו לפעול‬
‫בשל מחסור בסוללות‪.‬‬
‫לאור המצב החליט הפיקוד‪-‬העליון בירושלים לתגבר את ישובי הגוש‬
‫ולשלוח אליהם מחלקה מוגברת‪ :‬שתי כיתות פלמ"ח ושתי כיתות חי"ש‬
‫‪ -‬חבר'ה שהם קצת יותר מבוגרים‪ ,‬יותר מנוסים ומאומנים היטב‪.‬‬
‫"יוסק'ה‪ ,‬זו התשובה שלך לשאלה ששאלתי‪ ",‬תהיתי‪.‬‬
‫"נכון‪".‬‬
‫ארבעים לוחמים התייצבו בסמינר‪-‬למורים בבית‪-‬הכרם‪ ,‬כשמגמת‬
‫פניהם גוש‪-‬עציון‪ .‬יוסק'ה סימן לעינינו את מסלול ההליכה‪ ,‬ובידו‬
‫השנייה קירב שוב את הפנס למפה‪ .‬המרחק היה כעשרים קילומטר‪.‬‬
‫יוסק'ה הכיר היטב את האזור‪ .‬בשעתו ניהל את המחלקה‪-‬הצופית של‬
‫התנועה ואירגן טיולים תנועתיים‪ .‬בשל יציאה מאוחרת הוחלט לקצר‬
‫את מסלול ההליכה‪ ,‬ולמרבה הצער הם תעו בדרך ובזבזו זמן יקר‪.‬‬
‫נותרו כשעתיים עד עלות השחר‪ ,‬ולפניהם כארבע שעות הליכה בשטח‬
‫אוייב‪ .‬הערכת‪-‬המצב אמרה שאין סיכוי להגיע לגוש בלי להיחשף‬
‫לאוייב‪ .‬לאחר לבטים הוחלט לשוב‪.‬‬
‫לפי עקרונות הפלמ"ח אין יחידה עוברת אותה דרך פעמיים‪ ,‬והוחלט‬
 ‫– ‪– 39‬‬

‫על מסלול שונה ועל נקודת יציאה חדשה‪ .‬המחלקה הוסעה למושבה‬
‫הרטוב‪ ,‬והמסלול שנקבע היה יותר ארוך‪ ,‬כעשרים‪-‬וחמישה קילומטר‬
‫בשטח סלעי‪ ,‬מבותר ומלא בוסתנים‪ .‬ההכנות נמשכו זמן רב ועד שהכל‬
‫הסתיים היתה השעה אחת‪-‬עשרה בלילה‪.‬‬
‫"למה יצאו כל כך מאוחר‪ ,‬האם לא היתה סכנה ששוב ימצאו עצמם‪,‬‬
‫עם עלות השחר‪ ,‬בשטח ערבי?" שאל איציק חבצלת‪.‬‬
‫לדברי יוסק'ה הם העריכו שהשחר ימצא אותם כחמישה קילומטר‬
‫מגוש‪-‬עציון והערבים לא יספיקו לעכבם‪ .‬חדירה של עשרים וחמישה‬
‫קילומטר לאזור ערבי אינה משימה בלתי‪-‬אפשרית‪ ,‬כשמדובר‬
‫בפלמ"חניקים וחי"שניקים מנוסים‪.‬‬
‫כעבור שעתיים של הליכה חש אחד החבר'ה סחרחורת ורגלו נקעה‪.‬‬
‫הוחלט להחזירו להרטוב ושני חברים נילוו אליו‪ .‬הם היחידים ששרדו‪.‬‬
‫הל"ה הספיקו להתקדם עד אותה עת כשבעה קילומטרים‪ ,‬ונותרו‬
‫כארבע שעות הליכה עד לזריחה‪.‬‬
‫בדרכם נתקלו בערבי זקן שעיבד את כרמו‪ ,‬ולא נגעו בו לרעה‪.‬‬
‫יוסק'ה הפסיק את סיפור המעשה‪ ,‬כיוון שהסוף כבר ידוע‪ .‬הוא שאל‬
‫כיצד לדעתנו היה צריך לנהוג באותו ערבי? אם יעזבוהו לנפשו‪ ,‬הוא‬
‫עלול להזעיק את הכפריים בסביבה‪ ,‬כפי שאכן קרה‪ .‬להרוג אותו? הלא‬
‫הוא חף מפשע! וכי אסור למגדל גפנים להשכים קום ולעבד את גפניו‬
‫בארץ‪-‬ישראל?‬
‫"ייתכן שגם אתם‪ ,‬בעתיד‪ ,‬כשתהיו מגוייסים‪ ,‬בדרככם למשימות‬
‫צבאיות‪ ,‬תפגשו ערבי זקן כזה‪ .‬כיצד איפוא תנהגו?"‬
‫שקט השתרר‪ .‬האש ליחכה שברי ענפים שהתיזו ניצוצות לכל עבר‪.‬‬
‫הבעתי את דעתי‪ ,‬שהיו חייבים לכבול אותו לעץ ולסתום את פיו‬
‫בפלנלית‪ ,‬בהנחה שמישהו ימצא אותו בבוקר וישחררו‪ .‬אילו מחלקה‬
‫ערבית‪ ,‬בדרכה לפעולה צבאית‪ ,‬היתה פוגשת יהודי זקן המעבד את‬
‫שדהו – היא לא היתה מהססת רגע‪ ,‬וחונקת אותו‪ .‬למעשה‪ ,‬לא היתה‬
‫למחלקת הל"ה ברירה אלא לקשור אותו לעץ‪ ,‬ובמקרה הגרוע‪ :‬להרוג‬
‫אותו‪ ,‬אף‪-‬על‪-‬פי שהוא חף מפשע‪ .‬כי בתנאי מלחמה‪ ,‬כל ערבי הוא‬
‫אוייב‪.‬‬
‫"אז מה‪ ,‬ככה‪ ,‬על לא עוול בכפו‪ ,‬היית קם והורג ערבי זקן?!" צעקו‬
‫עלי כמה מן הבנות‪.‬‬
‫"ואיפה הערכים ההומאניים שעליהם אנחנו מתחנכים?" שאל אחד‬
‫הבנים‪.‬‬
‫התעקשתי וטענתי כי אותו זקן הזעיק את ה"שבאב" מהסביבה ואלה‬
‫חיסלו את המחלקה‪ .‬בצבאות אחרים שאלה כזו לא היתה עולה כלל‪.‬‬
‫קל מאוד להיות מוסרי‪ ,‬אוהב ערבים‪ ,‬אך אילו הל"ה היו קצת פחות‬
‫הומאניים‪ ,‬יתכן מאוד‪ ,‬שהיו מגיעים בשלום לגוש עציון‪ .‬עוד בתנ"ך‬
‫נאמר‪" :‬הבא להרגך השכם להורגו‪".‬‬
‫"אבל הערבי הזה בכלל לא בא להרוג!"‬
‫"ישירות לא‪ ,‬אך בעקיפין הוא אחראי להריגתה של מחלקה שלימה!‬
‫אילו אותו ערבי המשיך בעבודתו החקלאית ולא הזעיק את ערביי‬
 ‫– ‪– 40‬‬

‫הסביבה – הכול היה מסתיים אחרת‪".‬‬

‫הצעת‬ ‫"אתה מדבר כמו פאשיסט‪ ,‬כמו אצ"לניק מחורבן! פלא ש ִ‬
‫לקשור אותו לעץ ולא לתלות אותו על עץ! אני בכלל לא מבינה מה‬
‫אחד כמוך עושה בתנועה שלנו?!" צעקה עליי נאווה‪.‬‬
‫החבר'ה ניצלו את ההזדמנות ופתחו ב"עליהום" רבתי לגופו של עניין‬
‫ולגופו של המביע דעה אחרת‪ .‬מישהי רמזה שלא התחלקתי בחבילה‬
‫שהגיעה אליי באמריקה‪.‬‬
‫"עד היום‪ ,‬מעולם‪ ,‬ואני שוב אומר – מעולם לא קיבלתי חבילה‬
‫מאמריקה!"‬
‫יוסק'ה החליט שלא להתערב‪ .‬לא יקרה אסון אם אחטוף מנה על‬
‫דעותיי החריגות‪ .‬העלבונות והצעקות הרקיעו שחקים‪ .‬לבסוף ביקש‬
‫יוסק'ה לסכם את הדיון‪ .‬לדבריו‪ ,‬הל"ה סימלו בהתנהגותם הומאניזם‬
‫נאור‪ ,‬טוהר נשק ומוסר נעלה‪ .‬ספק אם הל"ה התלבטו מה לעשות‬
‫באותו ערבי זקן‪ .‬ייתכן אף שברכו אותו לשלום‪ ,‬כיאה לאנשי ארץ‪-‬‬
‫ישראל העובדת‪ ,‬ואילו הוא הרע להם והזעיק את הכפריים‪.‬‬
‫ומי היו אותם לוחמים? מחציתם סטודנטים למדעי‪-‬הטבע ומחציתם‬
‫סטודנטים למדעי‪-‬הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים‪ :‬טיילים‪,‬‬
‫סיירים ותיקים‪ ,‬אנשים המעורים היטב בנופי הארץ‪ .‬גישתם אל הארץ‬
‫ואל שכניה הערביים היתה כשל שותפים‪ .‬הם ראו בערבים חלק מהנוף‪,‬‬
‫מההווייה של הארץ‪ .‬הם לא היו מסוגלים להרוג ערבי חף מפשע‪,‬‬
‫ושילמו על כך בחייהם‪ .‬השאלה אם צדקו כאשר העדיפו להשאירו‬
‫בחיים לא היתה עולה כלל על דעתו של צעיר עברי‪ ,‬חניך תנועות‪-‬‬
‫הנוער של ארץ‪-‬ישראל העובדת‪.‬‬
‫"יוסק'ה‪ ,‬למה פסלת את הצעתי לקשור את הערבי לעץ ולסתום את‬
‫פיו?" חזרתי על הצעתי‪.‬‬
‫"מאותה סיבה‪ .‬הם לא היו מסוגלים להרע לחקלאי המעבד את‬
‫אדמתו‪ .‬נפילת הל"ה היא אבדה נוראה לישוב‪ ",‬המשיך יוסק'ה וספד‬
‫להם בקול רווי צער‪" ,‬נכבד את זיכרם בקימה!"‬
‫קמנו‪ ,‬עברנו לעמידת דום‪ ,‬ויוסק'ה הצדיע הצדעה תנועתית‪ .‬נאלמנו‬
‫לדקת דומייה‪ .‬לשונות האש דעכו ונותרו גחלים לוחשות‪.‬‬
‫שיק את דעתו‪ .‬לדבריו‪ ,‬זה שכולם התנפלו‬ ‫ד ִ‬
‫לאחר שהתיישבנו הביע ָ‬
‫עליי‪ ,‬מבחינתו זה בסדר גמור‪ .‬לא צריך לפגוע בערבי זקן‪" ,‬אבל איך‬
‫בכלל יודעים שסיפור הרועה הוא אמיתי? הלא איש מהל"ה לא נותר‬
‫בחיים?"‬
‫לרגע השתררו מבוכה ואי‪-‬נוחות‪ ,‬אך יוסק'ה התעלם מן השאלה‪.‬‬
‫הוא סיפר כי בימים אלה מוקמת בצה"ל חטיבה חדשה מאנשי‬
‫העמקים‪" ,‬גולני" שמה‪ ,‬ולהערכתו‪ ,‬בקרוב מאוד ניקרא לדגל‪ .‬יהיו‬
‫בגדוד אנשים בעלי השקפות שונות ומגוונות‪ :‬משל מאיר יערי ועד‬
‫לזאב ז'בוטינסקי‪" .‬כל שאני מבקש‪ :‬שימרו על זקיפות קומה מוסרית‪,‬‬
‫הומאנית‪ ,‬כיאה לאנשי השומר‪-‬הצעיר‪".‬‬
‫בקריאה "חזק ואמץ" הסתיימה ה"פעולה"‪ ,‬והבנות התבקשו לעזוב‬
‫את החורשה‪ ,‬כדי לאפשר לבנים להשתין על המדורה ולכבותה‪.‬‬
 ‫– ‪– 41‬‬

‫חשתי עצמי פגוע‪ .‬החבר'ה השתלחו בי בגסות ובפראות‪ ,‬ויוסק'ה‬

‫שתק כדג‪ .‬האין זה תפקידו של מדריך להגן על הללו שמביעים דעות‬
‫שונות מן המקובל? סתימת פיות נוגדת את החינוך שלנו לדמוקרטיה‪.‬‬
‫מצחי היה לח מזיעה‪ ,‬ריח עשן דבק לבגדיי‪ .‬מקלחת חמה עשוייה‬
‫לרענן את הגוף‪.‬‬

‫בחצות הגעתי למקלחת ומיהרתי להתפשט‪ .‬בהיותי מתחת לשושנת‬

‫המים החמים שמעתי את דלת המחיצה‪-‬הסובבת נפתחת‪ ,‬וסיגל מכיתה‬
‫ח' נכנסה והתיישבה על הספסל‪ .‬לרגע הציצה בי בתימהון ושאלה‪:‬‬
‫"הו‪ ,‬גם אתה מתקלח בשעה זו?"‬
‫"הכי נוח‪ .‬אפשר לעמוד מתחת למים כמה שרוצים‪".‬‬
‫"גם אני אוהבת להתקלח בשעה מאוחרת‪ ",‬אמרה והסירה את‬
‫בגדיה‪ .‬למרות גילה הצעיר היה לה גוף בשל של אישה‪ .‬היא קיפלה‬
‫את בגדיה בנחת‪ ,‬והתעלמה ממני לחלוטין‪ .‬מרוב תדהמה‪ ,‬אברי קפא‬
‫ולא יצא מגדרו‪ .‬סיגל התכופפה‪ ,‬נעלה זוג כפכפים‪ ,‬נכנסה למים‪,‬‬
‫והחלה להשמיע אנחות הנאה‪ .‬היינו קרובים מאוד זה אל זו‪ .‬אדים‬
‫פשטו‪ ,‬הראות נעכרה‪ ,‬ולחרדתי חשתי כי אברי החל להפשיר‪ .‬סובבתי‬
‫את גבי והמשכנו בשיחה‪ ,‬כשאני שוטף מעל גופי את הסבון‪.‬‬
‫"היתה לכם 'פעולה' עד עכשיו?"‬
‫"כן‪ ,‬יוסק'ה סיפר על נפילת הל"ה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬גם לנו סיפרו‪ .‬ממש נורא‪".‬‬
‫ניצלתי את האדים וזינקתי לחדר‪-‬ההלבשה כשידי האחת אוחזת‬
‫בשלח והשנייה גוששת דרכה‪ .‬ובעודי רטוב לבשתי בזריזות את‬
‫תחתוניי‪ .‬סיגל עקבה אחריי‪ ,‬לא אמרה דבר‪ .‬יתכן שזו דרכם של בנים‪,‬‬
‫חשבה‪ .‬קודם לובשים תחתונים‪ ,‬אחר‪-‬כך מתנגבים‪.‬‬
‫מיהרתי להסתלק‪.‬‬

‫*‬

‫בשנת ‪ 1973‬עבדתי כעיתונאי ב"על‪-‬המשמר"‪ ,‬ובמלאות עשרים‬

‫וחמש שנה לנפילת הל"ה ערכתי תחקיר‪ ,‬שפורסם במוסף "חותם"‪ ,‬ב‪-‬‬
‫‪ 19‬בינואר‪ .‬לא שכחתי את הוויכוח שהתנהל בחורשת הקזוארינות‪,‬‬
‫ואת שאלתו של דשיק על נכונות הסיפור‪ ,‬כאשר איש מהל"ה לא נותר‬
‫בחיים‪.‬‬
‫לאחר מלחמת ששת‪-‬הימים חקרו אנשי "בית‪-‬ספר שדה כפר‪-‬עציון"‬
‫רבים מערביי הסביבה על נכונות סיפור הערבי הזקן‪ ,‬ולא העלו דבר‪.‬‬
‫אף אחד מהם לא שמע על ערבי שהזעיק כפריים מישובי הסביבה‪.‬‬
‫לטענתם‪ ,‬שמועה פשטה שהיהודים באזור‪ ,‬וה"שבאב" התארגן‪.‬‬
‫נפגשתי עם אביבה הזז‪ ,‬אלמנתו‪-‬לשעבר של טוביה קושניר‪ ,‬מנופלי‬
‫הל"ה )לימים נישאה לסופר חיים הזז‪ ,‬שבנו היחיד זוריק‪ ,‬שהיה‬
‫משותף לו ולמשוררת יוכבד בת‪-‬מרים – נהרג אף הוא במלחמת‬
 ‫– ‪– 42‬‬

‫העצמאות(‪ ,‬ולדבריה‪ ,‬סיפור "הרועה הזקן" היה מוכר לה עוד מימי‬

‫הסיורים של הפלמ"ח באזור מעלה‪-‬החמישה‪.‬‬
‫"החבר'ה סיפרו‪ ,‬כי באחד הסיורים‪ ,‬בהיותם מזויינים‪ ,‬נתקלו ברועה‬
‫ועדרו‪ .‬היה מישהו שהציע לחסלו‪ ,‬אך תגובתם היתה‪ ,‬שאין לגעת בו‪.‬‬
‫הם ראו בו חלק‪-‬חי מנוף הארץ ולא היו מסוגלים לירות ברועה הרועה‬
‫את צאנו‪ ",‬סיכמה אביבה את הראיון באומרה‪" :‬לא ברור כיצד סיפור‬
‫הרועה 'הולבש' על הל"ה‪ ,‬אך גם אם הדבר לא אירע‪ ,‬התגובה היא‬
‫אופיינית לרוח הל"ה‪ ,‬ומבחינה זו העניין אינו משנה כלל‪".‬‬

‫לאחר שנים עלעלתי בספר של ההיסטוריון הצבאי נתנאל לורך‪,‬‬

‫"קורות מלחמת העצמאות"‪ ,‬ושם נכתב‪" :‬למחרת נפילת הל"ה סוכמו‬
‫הדיונים ]על‪-‬ידי פיקוד ההגנה[ בהנחיות לאמור‪ :‬לא עוד תיתכן הבחנה‬
‫אינדיבידואלית‪ ,‬כי הפעם מלחמה היא‪ ,‬ובה לא יינקה גם החף מפשע‪".‬‬
‫)עמ' ‪.(19‬‬

‫*‬

‫חלום על מדינה יהודית ניקר בי עוד מימים‪-‬ימימה‪ ,‬כשהייתי תלמיד‬

‫בכפר‪-‬הנוער שפָיה‪ ,‬בראשית שנות הארבעים‪ .‬במקלחת נהגו‬
‫הפלמ"חניקים להתווכח מה יקרה לאחר תום המנדט‪ ,‬כשהבריטים‬
‫יעזבו את הארץ ותקום בארץ‪-‬ישראל מדינה יהודית‪ .‬גדלנו עם‬
‫הדיבורים שמדינה יהודית היא בדרך‪.‬‬

‫שי ואני‪ ,‬תלמידי כיתה ו' בשפיה‪ ,‬לערוך‬ ‫יום אחד החלטנו‪ ,‬גבי בַר ְ ִ‬
‫טיול לזכרון‪-‬יעקב‪ .‬חלפנו ליד הברוש המתנשא אל על‪ ,‬כרמי הענבים‪,‬‬
‫ובעלייה לזכרון עלו באפינו ניחוחי היקב‪.‬‬
‫זכרון‪-‬יעקב‪ ,‬מושבה עברית קטנה עם בקתות רעועות וגגות‪-‬קש‪ .‬עדר‬
‫בקר התנהל ברחוב הראשי‪ ,‬פלט צואה בקולות מהדהדים‪ ,‬ואיכרים‬
‫במגפי גומי ובסרבלים התהלכו כשעל כתפיהם חרמשים‪ ,‬קלשונים‬
‫וטוריות‪.‬‬
‫הגענו לקיוסק‪ .‬גבי‪ ,‬העשיר בינינו‪ ,‬שתה כוס גזוז תמורת שלושה‬
‫מיל‪ ,‬ואני כוס סודה במיל אחד‪ .‬רוב ילדי שפיה היו יתומים‪ ,‬או בנים‬
‫להורים גרושים‪ ,‬שנשאו על גבם מטענים נפשיים כבדים ורגישים‪ .‬גבי‬
‫סיפר שיש לו דוד בשם עמנואל ברשי בקיבוץ תל‪-‬עמל )לימים סמג"ד‬
‫‪ ,(13‬וייתכן שהוא‪ ,‬גבי‪ ,‬ייצא להגשים בקיבוצו‪.‬‬
‫לי לא היה אז מושג לאן יוליכוני רגליי‪.‬‬
‫ליד אחת הגדרות ראיתי שלט‪" :‬מגידת‪-‬עתידות"‪ ,‬והערתי את‬
‫תשומת‪-‬ליבו של גבי‪.‬‬
‫"מה דעתך שנשמע מה צופן לנו העתיד‪ ",‬הציע גבי‪ ,‬ואני התרשמתי‬
‫מהמילה "צופן"‪ ,‬שנשמעה לי ספרותית מאוד‪ .‬התברר כי מחיר הנבואה‬
‫יקר‪ .‬גרוש וחצי‪ .‬גבי היה מוכן להלוות לי את הסכום הנדרש‪ ,‬ונכנסנו‪.‬‬
 ‫– ‪– 43‬‬

‫חדר חשוך‪ ,‬שביבי אור בודדים חדרו מבעד לחרכי תריסים מוגפים‪,‬‬
‫ואישה בשמלה שחורה ישבה על הרצפה ברגליים משוכלות‪ ,‬כשגופה‬
‫נשען על כר צבעוני‪ .‬לפניה צלחת נחושת עטורה ערבסקות‪ ,‬קלפים‬
‫ועליהם ציורי שדים‪ ,‬מלאכים ומכשפות‪ .‬בצלחת אחרת היו אבנים‬
‫שקופות‪ .‬פינג'אן ניצב על פתילייה בוערת בפינת החדר‪ ,‬וריח קפה‬
‫מהביל התערבב בריחות מוזרים‪ .‬על הקירות התנוססו ערבסקות‬
‫ודיוקני פאקירים הודיים‪ .‬שני נרות שעווה צהובה האירו את פניה‬
‫המחורצות‪.‬‬
‫התמלאתי פחד‪ .‬נזכרתי בבלדה של שאול טשרניחובסקי "בעין‪-‬‬
‫דור"‪ .‬לאחרונה למדנו בעל‪-‬פה את הקטע ששאול המלך עולה לביתה‬
‫של בעלת‪-‬האוב‪ .‬לפתע החלו שפתיי לדקלם אחד מבתי השיר‪:‬‬

‫"את בעלת‪-‬האוב‪" – ",‬כן‪ ,‬אדוני‪ ,‬הנני‪",‬‬

‫– "נא קסמי באוב‪ ,‬צל הרואה הראיני!"‬
‫– עלטה‪ ...‬אש זוועות‪ ...‬בפינה קלחת‪,‬‬
‫לה רותחת‪"...‬‬‫לי ָ‬
‫ושמות כל השדים ובְ ִ‬

‫ילדה יחפה בשמלה ארוכה הגישה ספלי קפה שחור‪ .‬היא ביקשה כי‬
‫לאחר שנסיים לשתות‪ ,‬נהפוך את הספלים‪ .‬הקפה היה מר וביקשנו‬
‫סוכר‪ .‬משכה הילדה את ראשה לאחור וצקצקה בלשונה‪" :‬מפיש‪ ",‬אין‪.‬‬
‫בעלת‪-‬האוב החלה לטרוף קלפים על מחצלת שחורה‪ ,‬וביקשה‬
‫שנבחר קלף‪ .‬עיניה בערו‪ ,‬גופה התנועע בתנועות מוזרות‪ ,‬ופיה לא‬
‫רה עם רוחות רפאים? האם‬ ‫ש ָ‬
‫ק ְ‬
‫פסק לפלוט הברות סתומות‪ .‬הייתכן שתִ ְ‬
‫היא צוענייה? ערבייה? ואולי תורכייה?‬
‫שד עם לשון ארוכה‪,‬‬ ‫גבי בחר בשטן עם זנב‪ ,‬וחרב בידו‪ .‬אני – ב ֵ‬
‫ונוצה בידו‪.‬‬
‫זמן רב חלף עד ששרידי הקפה יבשו‪ ,‬וערוצים עקלקלים ופתלתלים‬
‫חרצו את דפנות הספלים‪ .‬הידעונית לחשה לחשושים – שפתיה נעות‪,‬‬
‫עיניה נעצמות ונפקחות‪ .‬לבסוף נטלה את ספלו של גבי‪ ,‬קירבה אותו‬
‫אל קרן אור שחדרה מבעד לווילון הכהה‪ ,‬נענעה מצד לצד בקצות‬
‫אצבעותיה ושוב טרפה קלפים‪ .‬לפתע התרוממה‪ ,‬הצביעה על גבי‪,‬‬
‫ושיחררה קביעה נחרצת‪:‬‬
‫"תהיה ראש צבא‪".‬‬
‫"איזה צבא ואיפה? מתי?" שאל‪ ,‬והיא התעלמה‪ .‬הנבואה נפלטה‬
‫ויצאה משליטתה‪.‬‬
‫זמן רב עוד המשיכה לטרוף קלפים‪ ,‬ואני רעדתי מקור‪ .‬גורלי עמד‬
‫להיחרץ‪ .‬לפתע קפצה ממקומה‪ ,‬הצביעה עלי וצרחה בזעם רב‪:‬‬
‫"אתה אתון ואביך נבול שש‪-‬עשרה!"‬
‫נותרתי המום‪ .‬לא ידעתי מה לשאול‪.‬‬
‫הילדה קמה‪ ,‬פרשה ידיה והודיעה‪" ,‬חלס‪".‬‬
‫"את בעצמך אתון ואביך נבלה שלושים ושתיים!" זרקתי לעברה‪,‬‬
‫ומיהרנו לברוח‪.‬‬
 ‫– ‪– 44‬‬

‫בדרך הביתה ניסינו לפרש את נבואותיה‪ .‬על איזה צבא דיברה?‬

‫היינו בני שתים‪-‬עשרה‪ .‬לצבא הבריטי היינו צעירים מדי‪ .‬צבא אחר לא‬
‫נראה באופק‪ .‬באותה שנה‪ ,1941 ,‬אך הוקם הפלמ"ח‪ ,‬נוכח סכנת‬
‫השתלטות נאצית על המזרח‪-‬התיכון‪.‬‬
‫"אתה חושב שאי‪-‬פעם תקום מדינה עברית ואני אהיה ראש צבא?"‬
‫תהה גבי‪ ,‬ואני משכתי בכתפיי‪ .‬מה אני יודע? סיפרתי לו שפעם שמעתי‬
‫במקלחת ויכוח בין שני פלמ"חניקים על מדינה עברית שתקום ולה‬
‫פרלמנט‪ ,‬צבא וכל היתר‪.‬‬
‫בדרך לשפיה חצינו גשר על נחל הדיפלה‪ ,‬וגבי הביע סברה‪ ,‬שאבי‬
‫הנבול גוסס‪.‬‬
‫"אבל למה שש‪-‬עשרה?"‬
‫מספרים‪ ,‬ושאל באיזה‬ ‫גבי קרא שבניו‪-‬יורק יש לרחובות שמות של ִ‬
‫רחוב אבי גר‪ .‬לא היה לי מושג‪ .‬אחר‪-‬כך שאל‪" :‬אולי הוא גר בגורד‪-‬‬
‫שחקים‪ ,‬בקומה שש‪-‬עשרה?"‬
‫שוב לא ידעתי מה להשיב‪.‬‬
‫הוא הביע את צערו על גסיסת אבי‪.‬‬

‫*‬

‫שנים רבות מאוד חלפו מאז‪ .‬גבי ברשי התגייס לפלמ"ח‪ ,‬היה חבר‬
‫קיבוץ צרעה‪ ,‬לחם במלחמות ישראל וסיים את שירותו הצבאי כקצין‬
‫בכיר‪.‬‬
‫משנודע לי כי אבי זכה בפרס נובל לספרות‪ ,‬בשנת ‪ ,1978‬נפל‬
‫מספר ‪?16‬‬ ‫האסימון‪" :‬נבול" הוא "נובל" – אך מהו ִ‬
‫בשעת טקס ההענקה של פרס "נובל" בשטוקהולם‪ ,‬הגיש את‬
‫הפרס לאבי מלך שוודיה‪ ,‬קארל גוסטב ה‪ – 16-‬והחידה נפתרה‪.‬‬
‫אך מה לגביי ה"אתון"? – אולי התכוונה ל"עיתון"‪ ,‬שאהיה עיתונאי?‬
‫היא ודאי לא למדה ניקוד עברי ולא הבדילה בין אל"ף לעי"ן‪.‬‬
‫האם מתקבל על הדעת שאותה ידעונית ידעה שלושים ושבע שנים‬
‫מראש שאבי יזכה בפרס נובל? ואם כן – מדוע קפצה לפתע ממקומה‬
‫כמטורפת וצרחה עליי כמשוגעת?!‬
 ‫– ‪– 45‬‬

‫פרק ו'‪ :‬אצ"לניק מחורבן‬

‫הייתי נסער מן העלבונות שספגתי אמש‪ .‬האם לכולם חייבת להיות‬
‫אותה דעה? מה אנחנו‪ ,‬חבילות חציר? אטריות בסיר מרק? אסור‬
‫שמישהו יחשוב אחרת מן המקובל בתנועה? קיבינימט‪ ,‬אני מסתלק‬
‫לפלמ"ח‪ .‬הם ימשיכו לדקלם ואני אלחם‪.‬‬
‫לרגע ראיתי עצמי על הרי ירושלים‪ ,‬יורה באנשי כנופיות וחובש חבר‬
‫פצוע‪.‬‬
‫אך אם אלך לפלמ"ח בניגוד לדעת הכיתה – הדרך לקיבוץ תיחסם‬
‫בפניי‪ ,‬ואני הלא רוצה להיות חבר קיבוץ! ככלות‪-‬הכול‪ ,‬זו החברה הכי‬
‫שוויונית בעולם‪.‬‬
‫צודקת והכי ִ‬
‫נכנסתי לכיתה‪ .‬המחנך הסביר את עקרונות "הפירמידה‪-‬ההפוכה"‬
‫של בורוכוב‪ .‬האזנתי וחשתי צער על יהודי הגולה‪ ,‬שאינם יכולים‬
‫להשתלב בענפי יצור ראשוניים‪ :‬מכרות‪ ,‬תעשייה כבדה‪ ,‬חקלאות –‬
‫שליטה על אמצעי‪-‬יצור התפוסים על‪-‬ידי הבורגנות המקומית‪ .‬לא‬
‫נותרה ליהודים ברירה אלא לעסוק ב‪ ...‬פרנסות אוויר‪ :‬מסחר‪ ,‬הוראה‪,‬‬
‫תיווך‪ ,‬עורכות‪-‬דין‪ ,‬עיתונות – מקצועות שנפגעים ראשונים בשעת‬
‫משבר כלכלי‪ .‬המחנך הביא נתונים ממיבנה תעסוקתם של יהודי ברלין‬
‫בשנת ‪ ,1935‬וטען כי בארץ‪-‬ישראל‪ ,‬יהודים שיעלו ארצה – יוכלו‬
‫להשתלב בהצלחה במקצועות פרודוקטיביים‪ .‬כך ניתן לבנות פירמידה‬
‫יהודית נורמלית‪ ,‬שבבסיסה ענפי יסוד ראשוניים‪.‬‬

‫*‬

‫נעמה חזק!‬
‫אמש התקיימה "פעולה"‪ .‬יוסק'ה העלה בה לדיון את נפילת הל"ה‪.‬‬
‫ישבנו סביב מדורה בחורשת הקזוארינות והתווכחנו אם צריך היה‬
‫לפגוע באותו ערבי זקן‪ ,‬שהל"ה פגשו בדרכם‪ ,‬והוא שהזעיק את ערביי‬
‫הסביבה‪.‬‬
‫יוסק'ה הפריח סיסמאות על "טוהר הנשק"‪" ,‬הומאניות נאורה"‬
‫ו"מוסריות נעלה"‪ .‬לדבריו‪ ,‬חניכי תנועות‪-‬הנוער של ארץ‪-‬ישראל‬
‫העובדת אינם מסוגלים‪ ,‬בגלל חינוכם ההומאני‪ ,‬לפגוע בערבים חפים‬
‫מפשע‪ ,‬והמחיר ידוע‪.‬‬
‫זה נכון כשיש שלום‪ ,‬אך בימי מלחמה? הוויכוח התחמם וכמה‬
‫חבר'ה כינו אותי "פאשיסט! אצ"לניק מחורבן!" ומיני ביטויים נבזיים‪.‬‬
‫הם גיבורים בפה‪ ,‬מעולם לא סיכנו את חייהם‪ .‬ילדותם עברה על מי‬
‫מנוחות‪ .‬מטפלות גוננו עליהם בקנאות רבה מבית‪-‬התינוקות ועד היום‬
 ‫– ‪– 46‬‬

‫הזה‪ .‬ילדי‪-‬תנובה למופת‪.‬‬

‫אספר לך משהו מאוד‪-‬מאוד סודי‪ ,‬שבחיים לא סיפרתי‪ ,‬וכחברה‬
‫שלי‪ ,‬אני בטוח שתנצרי הכול בליבך‪ .‬לפני שבאתי לקיבוץ למדתי‬
‫בתל‪-‬אביב‪ ,‬בבית‪-‬הספר המקצועי "מקס פיין"‪ ,‬ואחדים מתלמידי‬
‫הכיתה השתייכו לאצ"ל‪ .‬הייתי חבר "השומר‪-‬הצעיר" ושללתי בחריפות‬
‫את דרכם‪ .‬עם זאת‪ ,‬הערכתי את אומץ‪-‬ליבם לסכן את חייהם למען‬
‫אמונתם‪.‬‬
‫יום אחד חסרו להם אנשים להדבקת כרוזים‪ ,‬והם פנו אלי שאעזור‬
‫להם‪ .‬הרפתקה מסוכנת למדי לנער בן חמש‪-‬עשרה‪ ,‬כאשר הבריטים‬
‫מסתובבים במדים ובלא מדים ברחובות תל‪-‬אביב‪ .‬לא ברור איך‬
‫הסכמתי‪ .‬מכל‪-‬מקום‪ ,‬הם הלבישו על ראשי גרב שקופה של אישה‪,‬‬
‫כדי שלא יזהו אותי‪ ,‬והתרוצצתי ברחוב אלנבי עם דלי דבק ומברשת‪.‬‬
‫היינו זוג‪ :‬אני מרחתי דבק על קירות הבתים והשני הדביק כרוזים‪.‬‬
‫מעבר לכביש שמר עלינו אצ"לניק חמוש באקדח‪ .‬ההוראות שקיבלנו‬
‫היו‪ :‬במקרה שנשמע קול משרוקית – יש לעזוב הכול ולברוח‪.‬‬
‫לקראת סיום המשימה‪ ,‬נשמעה שריקה‪ .‬מרחוב שיינקין הגיחה‬
‫ניידת בריטית‪ ,‬והחל מרדף‪ .‬מה אגיד לך‪ ,‬אילו מדדו בסטופר את‬
‫מהירות הריצה שלי – הייתי קובע שיא עולמי‪ .‬דהרתי ברחובות‪ ,‬חציתי‬
‫כבישים‪ ,‬נכנסתי לחצרות בתים‪ ,‬דילגתי מעל גדרות והבריטים –‬
‫אחריי‪ .‬ברחוב מזא"ה‪ ,‬מול ביתו של אדון ויטמן‪ ,‬בעל הקיוסק‬
‫המפורסם – נכנסתי לחצר‪ ,‬חלפתי מעל גדר‪ ,‬חציתי את רחוב בלפור‬
‫ומצאתי עצמי בחצר של מסעדה ברחוב אלנבי‪ ,‬כשמאחוריי גדר של‬
‫שדרת ברושים ועץ אורן בודד‪ .‬טיפסתי כקוף על אורן מדולל עלווה‪,‬‬
‫וכטרזן זינקתי אל הברוש‪ .‬חיבקתי את גזעו בשתי ידיי‪ ,‬השחלתי עצמי‬
‫אל בין ענפיו הצפופים וקפאתי על מקומי‪.‬‬
‫מה אגיד לך‪ ,‬תוך כמה דקות הגיעו שוטרים עם אקדחים שלופים‬
‫וחיפשו בכל פינות החצר‪ .‬אפילו פתחו מכסים של פחי‪-‬אשפה‪ ,‬אולי‬
‫אני מסתתר באחד מהם‪ .‬הייתי תלוי על עץ ממש מעליהם‪ ,‬כשהלב‬
‫שלי דופק כמו מכונת‪-‬ירייה‪ .‬השוטרים צרחו ושרקו במשרוקיות‪,‬‬
‫שהזכירו לי תקופה אחרת מחיי‪.‬‬

‫אינני יודע אם סיפרתי לך שגירשו את אימא ואותי מרוסיה בשנת‬

‫‪ .1936‬הייתי אז ילד קטן‪ ,‬והתגוררנו במוסקבה ליד ה"כיכר האדומה"‪.‬‬
‫באחד הימים נאסף בה קהל רב‪ ,‬ושוטרים שמרו על הסדר‪ .‬אמרו כי‬
‫הסופר הידוע מקסים גורקי נפטר‪ ,‬ותהיה לוויה‪.‬‬
‫לפתע השתררה דממה והכול הסירו את כובעיהם‪ ,‬למרות הכפור‬
‫העז‪ .‬תנוכי אוזניי קפאו‪ ,‬והתחננתי לאימא שתרשה לי לחבוש את‬
‫כובעי‪ .‬אימא הציצה באנשים שסביבי ואמרה בקול‪-‬רם‪" :‬תן כבוד‬
‫לסופר הדגול‪ ,‬לקומוניסט המהולל‪".‬‬
‫עגלה רתומה לשישה צמדי סוסים שחורים נשאה ארון עטוף‬
‫שחורים‪ .‬מאחוריה פסע אדם אחד בלבד‪ .‬מן התמונות התלויות בגן‪-‬‬
‫הילדים זיהיתי את יוסף סטאלין‪.‬‬
 ‫– ‪– 47‬‬

‫הוא צעד מתונות וארשת קודרת על פניו‪ .‬הצצתי בתדהמה באיש‬

‫בעל השפם‪ ,‬בסגין חיילים ירוק ובכובע מצחייה שהחזיק בידו‪ ,‬וקראתי‬
‫בקול‪:‬‬
‫"אמא‪ ,‬ראי כמה קטן הוא סטאלין הגדול!"‬
‫נוצרה מהומה‪ .‬אנשים צעקו עליי ומישהו לא התאפק וחבט בעכוזי‬
‫בכוח‪ .‬נבהלתי ופרצתי בבכי‪ .‬שוטרים שעמדו לפנינו כנראה לא שמעו‬
‫או בחרו להתעלם מהערותיו של ילד קטן‪ .‬מישהו לחש לאוזנה של‬
‫אמא שתמהר להסתלק‪ ,‬וליתר ביטחון תארוז שתי מזוודות עם בגדי‪-‬‬
‫חורף‪" .‬בסיביר קר מאוד עכשיו‪"...‬‬
‫ייתכן שבגלל ההערה שלי על סטאלין או מסיבה אחרת‪ ,‬גורשנו‬
‫מרוסיה לתורכיה‪ .‬הותר לנו לשהות באיסטנבול ארבעים ושמונה שעות‬
‫בלבד‪ .‬שכרנו חדר בעליית‪-‬גג במלון זול‪ ,‬ליד הנמל‪ ,‬בהנחה שתוך‬
‫ימים אחדים נפליג לפלסטינה‪ .‬עד מהרה למדנו לדעת כי שלוש קומות‬
‫של המלון היו בית‪-‬בושת‪ ,‬וכל לילה נשמעו משם פקודות וצעקות של‬
‫שוטרים שרדפו אחר מהגרים לא‪-‬חוקיים‪ ,‬וקול משרוקיות‪.‬‬

‫כאשר שמעתי את צעקות השוטרים הבריטיים באותה חצר‪ ,‬כשאני‬

‫תלוי על ברוש – נזכרתי בצעקותיהם של השוטרים הטורקיים‬
‫באיסטנבול‪ .‬כל‪-‬כך פחדנו שיתפסו אותנו‪ .‬חיינו שם בלא היתר תשעה‬
‫חודשים‪.‬‬
‫למען האמת‪ ,‬הדבקת כרוזים היתה הרפתקה די מסוכנת‪ .‬אולי לא‬
‫תאמיני‪ ,‬אך הרגשתי גיבור‪ .‬תעתעתי באימפריה הבריטית! למחרת‬
‫עברתי ברחוב אלנבי‪ ,‬ועל הקירות התנוססו הכרוזים שהדבקנו‪ .‬אנשים‬
‫עצרו וקראו‪ .‬לרגע התחשק לי לומר להם‪" :‬אני הוא שהדבקתי אותם!"‬
‫עוד פעם אחת הדבקתי כרוזים‪ ,‬והפעם באזור התחנה המרכזית‪.‬‬
‫ולפתע ראיתי את אימי יורדת מאוטובוס שהגיע מירושלים‪ .‬היא מיד‬
‫זיהתה אותי‪ ,‬והיו צעקות ואפילו כמה סטירות‪-‬לחי‪.‬‬
‫הגעתי לקיבוץ‪.‬‬
‫כך ִ‬
‫המצב פה מסובך‪ .‬מזכיר‪-‬הקיבוץ שמע על התוכנית לברוח לפלמ"ח‪,‬‬
‫אסף אותנו והודיע שאנו כלולים במכסת המתגייסים‪ .‬אני חושש שעד‬
‫לגיוסנו יסתיים הכול ולא נספיק להילחם‪ .‬כל יום מגיע לקיבוץ עיתון‬
‫ובו המדור "חללינו"‪ .‬חבר'ה שלמדו איתי בעיר‪ ,‬שמותיהם כבר‬
‫מופיעים במסגרת שחורה‪ .‬ממש נורא!‬
‫וכשישבנו בחורשה‪ ,‬והקבוצה השמיצה אותי בגסות ובבוטות‪ ,‬אמרתי‬
‫בליבי‪" :‬חבר'ה‪ ,‬אתם יכולים להשמיץ אותי מהיום עד מחר‪ ,‬אבל פה‪,‬‬
‫ממש מתחת לעץ הזה – בילינו נעמה ואני את בילוי חיינו‪ .‬הו‪ ,‬כמה אני‬
‫מתגעגע!"‬
 ‫– ‪– 48‬‬

‫פרק ז'‪ :‬ראש העיר נמלט‬

‫ב‪ 16-‬בפברואר ‪ 1948‬בילינו לילה בעמדות‪ ,‬ממתינים להיקרא‬
‫לעזרת ישובים מותקפים‪ .‬גשם כבד ירד‪ ,‬והדי התפוצצויות‪ ,‬מלווים‬
‫הבזקי אור – הבהיקו ממזרח‪ .‬היו ידיעות על תנועה חשודה של כוחות‬
‫ערביים בעמק בית‪-‬שאן‪ .‬שירות הידיעות של ה"הגנה" דיווח כי "צבא‬
‫ההצלה"‪ ,‬בפיקודו של מנהיג הכנופיות הוותיק פאוזי קאוקג'י‪ ,‬מתכונן‬
‫לתקוף את טירת‪-‬צבי‪.‬‬
‫מזה שבועיים שרויים קיבוצי העמק במתח נוכח ידיעות חוזרות‬
‫ונשנות שההתקפה על טירת‪-‬צבי אינה אלא הטעייה‪ ,‬והתכנית‬
‫האמיתית היא לגלוש מהגלבוע לישובי העמק‪ .‬בלילות שכבו חברי‬
‫חפצי‪-‬בה ובית‪-‬אלפא במארבים לרגלי הגלבוע‪ ,‬בפתחי ואדיות‬
‫ובמדרונות מתונים‪.‬‬
‫הערבים התכוננו היטב להתקפה וערכו סיורים מוקדמים‪ .‬יום אחד‬
‫התקשר למזכירות טירת‪-‬צבי קצין‪-‬המחוז הערבי מבית‪-‬שאן וטען שיש‬
‫לו אורח מכובד מירדן‪ ,‬צייד מדופלם‪ ,‬המבקש לצוד ברווזים באזור‬
‫בריכות‪-‬הדגים‪ .‬במפקדת האזור הוחלט שלא להסתכסך עם קצין‪-‬‬
‫המחוז‪ ,‬אף שחשדו בטוהר כוונותיו‪.‬‬
‫למחרת‪-‬היום הגיעה פמלייה של ציידים ערביים לבריכות‪-‬הדגים של‬
‫הקיבוץ‪ ,‬כשעל כתפיהם רובי‪-‬צייד ולצוואריהם משקפות‪ .‬הם שוטטו‬
‫סביב הבריכות‪ ,‬אורבים כביכול לברווזים‪ ,‬ואז ביקשו לעלות לסוללה‬
‫גבוהה‪ ,‬שממנה ניתן להשקיף על המשק – ונאמר להם מפורשות‬
‫שהדבר אינו אפשרי‪ .‬שומר עצבני מוצב שם‪ ,‬ולו כלב גדול‪ .‬הם‬
‫התעקשו להתקרב‪ ,‬ואז הגיע שומר על סוס‪ ,‬מלווה כלב ענק‪ ,‬שחשף‬
‫שיניים והבריח אותם‪ .‬הם צדו ברווזים‪ ,‬אגמיות‪ ,‬וכשהציעו את שללם‬
‫למלווה מטעם הקיבוץ‪ ,‬נאמר להם בנימוס‪ ,‬כי מטעמי כשרות הוא אינו‬
‫יכול לקבל את שללם‪ .‬לאחר שעזבו את המקום‪ ,‬נמצאו העופות‬
‫מושלכים באחת התעלות‪ .‬היה ברור כי לא באו לצוד‪.‬‬
‫רבה ובאה‪ :‬בעבר‪-‬הירדן‪ ,‬ממול לקיבוץ‬ ‫והיו עוד סימנים להתקפה הק ֵ‬
‫– נראו כלי רכב שהורידו לשטח סיירים עם משקפות‪-‬שדה‪ .‬בציתות‬
‫לקווי טלפון נקלטו הודעות חשודות‪ .‬באחד הימים הודיעו מהתצפית על‬
‫קבוצת אנשים שחצתה את הירדן והחלה להתקרב לקיבוץ טירת‪-‬צבי‪.‬‬
‫אלן חורין‪ ,‬איש "הגנה" ותיק ולימים מפקד גדוד ‪ ,13‬יצא לקראתם עם‬
‫הבריחם‪.‬‬ ‫צוות מרגמה‪ ,‬ו ְ ִ‬
‫ב‪ 16-‬בפברואר הותקפה טירת‪-‬צבי על‪-‬ידי גדוד הירמוך הראשון‬
‫מר ִָיה‪,‬‬
‫ס ָ‬
‫פא‪ .‬לילה קודם יצאו‪ ,‬מהכפר הערבי ַ‬ ‫בפיקודו של מוחמד צ ָ ָ‬
‫יחידות חבלה שפוצצו את הגשרים המוליכים לטירת‪-‬צבי‪ ,‬כדי לחסום‬
 ‫– ‪– 49‬‬

‫הגעתה של תגבורת‪ .‬התקפת הסחה אמנם נערכה‪ ,‬אך לא על יישובי‬

‫העמק כי אם על שדה‪-‬אליהו ועין‪-‬הנציב‪.‬‬
‫בתשע בבוקר בוטל "מצב‪-‬הכן"‪ ,‬לאחר שנודע כי ההתקפה נהדפה‪.‬‬
‫"קיבינימט‪ ,‬עוד קרב פיספסנו‪ ",‬התמרמרנו‪.‬‬

‫למחרת הגיע לבית‪-‬אלפא חבר טירת‪-‬צבי ושמענו מפיו פרטים‬

‫מלאים על הקרב‪ .‬לדבריו‪ ,‬האדמה רעדה מכל פגז שנחת‪ .‬הלילה היה‬
‫חשוך‪ ,‬קר‪ ,‬ועננים נמוכים כיסו את האזור‪ .‬חברים ששהו בעמדות ספגו‬
‫הפגזה כבדה‪ ,‬והפקודה היתה לפתוח באש רק על מטרות ברורות‪.‬‬
‫הראות היתה לקוייה והמגינים לא ראו ממרחק של יותר מעשרים מטר‪.‬‬
‫בשל החשיכה היה חשש שהערבים יגיעו לגדר הפנימית מבלי שייראו‪.‬‬
‫בארבע בבוקר החלה ההתקפה‪ .‬הערבים פתחו במכת‪-‬אש מכל‬
‫הכלים שברשותם‪ ,‬כולל מרגמות כבדות‪ .‬הפגזת‪-‬הריכוך נמשכה‬
‫כשעתיים‪ ,‬וכשהאיר השחר הגיחו מתוך האדמה מאות דמויות כהות‬
‫ובפיהן שאגות‪:‬‬
‫"עליהום!"‬
‫הערבים רצו לעבר הגדר‪ ,‬והמגינים השיבו אש‪ .‬בפינות המשק היו‬
‫עמדות‪-‬בטון מבוצרות וביניהן תעלות‪-‬קשר‪ .‬בין אותן עמדות נמתחה‬
‫גדר נוספת‪ ,‬שהערבים לא ידעו על קיומה‪ ,‬ונעצרו‪ .‬ההסתערות לוותה‬
‫רה‪ ,‬מדרום לקיבוץ‪ ,‬ואחד החברים נפגע ונפטר‪.‬‬‫ד ָ‬
‫ע' ְ‬
‫באש כבדה מתל‪ַ -‬‬
‫הערבים ירו כמטורפים ואילו המגינים השיבו אש מבוקרת ומדויקת‪.‬‬
‫בשעה שבע וחצי בבוקר התרחש נס – שבר‪-‬ענן הוריד מבול‪ .‬תעלות‬
‫המים הוצפו‪ ,‬קווי טלפון נותקו וכלי הירי נתמלאו בוץ‪ .‬הבחורות הצילו‬
‫את המצב‪ .‬הן הביאו לעמדות סמרטוטים וניגבו את הכלים ואת‬
‫התחמושת הרטובה‪ .‬נשקם של התוקפים נסתם בשל הבוץ‪ ,‬תחמושתם‬
‫נרטבה‪ ,‬ובשעה שמונה פתח הגדוד הערבי בנסיגה מבוהלת‪ .‬רבים‬
‫התקשו לרוץ בנעליהם‪ ,‬בגלל הבוץ שדבק בסוליותיהם‪ ,‬והעדיפו‬
‫לחלוץ נעליים ולברוח יחפים‪ .‬עד מהרה התמלא השטח בנעליים‬
‫פזורות‪.‬‬
‫באותו בוקר טילפן מא"ז )מפקד אזור( טירת‪-‬צבי לבריטים והודיע כי‬
‫טירת‪-‬צבי הותקפה‪ .‬הקצין הבריטי‪ ,‬שהיה בסוד ההתקפה הערבית‪ ,‬לא‬
‫התרגש והשיב כי לאחר שחייליו יסיימו את ארוחת‪-‬הבוקר – הם יחושו‬
‫לעזרת הקיבוץ‪ .‬הוא היה בטוח שיצטרך "להציל" את היהודים‪ ,‬ולכן לא‬
‫אצה לו הדרך‪.‬‬
‫בשעה תשע השתרר שקט מוזר‪ .‬החברים הסתכלו סביב‪-‬סביב‬
‫וחייכו‪ .‬הערבים נפוצו לכל רוח‪ .‬מיהרו החברים לפשוט על שדה‪-‬הקרב‪,‬‬
‫לאסוף נשק‪ ,‬תחמושת וציוד צבאי‪ .‬למעלה משישים הרוגים נמנו‬
‫בשטח‪ .‬הבריטים הגיעו ונדהמו לגלות מי המובס‪ .‬הנעליים הפזורות –‬
‫אמרו הכול‪ .‬הבריטים אספו את החללים והסתלקו‪.‬‬

‫*‬
 ‫– ‪– 50‬‬

‫בצוהרי האחד באפריל הופגז קיבוץ בית‪-‬אלפא מן ההר‪ .‬לשמע‬

‫הפגזים רץ כל אחד לעמדתו‪ .‬חלק מתלמידי הכיתות הצעירות השתחלו‬
‫מתחת למיטותיהם ואחרים מיהרו לתעלות‪-‬הקשר‪ .‬כיתת "אורן" תפסה‬
‫עמדות – מוכנה להשיב אש‪ .‬בזמן ההפגזה‪ ,‬הגיעה לקיבוץ תגבורת של‬
‫כיתת רגמים מה"גוש"‪ ,‬שהציבה שתי מרגמות שלושה אינץ' סמוך‬
‫לכביש ופתחה בהפגזה על מקורות הירי‪.‬‬
‫חבר הקיבוץ צבי בורנשטיין‪ ,‬ששמר באותו יום ליד שער‪-‬הקיבוץ‪,‬‬
‫החליט להישאר על משמרתו ולכוון את עובדי השדה‪ ,‬שהיו בדרכם‬
‫הביתה‪ ,‬לעמדות‪ .‬פגז נפל ליד השער והוא נהרג‪.‬‬
‫המלחמה הגיעה עד שערי הקיבוץ‪.‬‬

‫*‬

‫בתחילת חודש מאי שובצתי לשמירה‪ ,‬בעמדה המזרחית של הקיבוץ‪,‬‬

‫סה גולדנברג‪ ,‬מוכתאר הקיבוץ ומוותיקי חבריו‪ ,‬שעבד‬ ‫ביחד עם מו ָ‬
‫ברכישת קרקעות מטעם הקרן‪-‬הקיימת‪-‬לישראל‪.‬‬
‫מוסה הירבה להסתובב בכפרים הערביים והם כינוהו בחיבה‬
‫"חוואג'ה מוסה"‪ .‬לדבריו‪ ,‬מאז התבוסה של כנופיית קאוקג'י בטירת‪-‬‬
‫צבי‪ ,‬כפרים ערביים רבים התרוקנו מתושביהם‪ .‬רובם ברחו לעבר‪-‬‬
‫הירדן ומיעוטם ללבנון ולסוריה‪ .‬מנהיגי היישוב הערבי עודדו את‬
‫הבריחה בהבטיחם לנמלטים הרים וגבעות‪ :‬בקרוב יפלשו צבאות‪-‬ערב‬
‫לארץ‪-‬ישראל‪ ,‬ישמידו את כל היהודים‪ ,‬והבורחים ישובו לכפריהם‬
‫עמוסי שלל רב‪ .‬וכך רוב הכפרים בעמק‪-‬יזרעאל וברמת‪-‬כוכבא‬
‫כאב‪-‬‬‫כאו ַ‬
‫רה‪ַ ,‬‬
‫לה‪ ,‬כ ַפְ ָ‬
‫סס‪ ,‬יובְ ָ‬
‫טה‪ ,‬מור ָ ֶ‬ ‫ש ָ‬‫התרוקנו מתושביהם‪ ,‬ובהם – ָ‬
‫בה‪,‬‬
‫טיי ֶ‬
‫נה‪ ,‬ואחרים‪ .‬נותרו רק ַ‬ ‫ד ָ‬ ‫נדור‪ָ ,‬‬ ‫עי ְ‬
‫רה‪ִ ,‬‬
‫בי ָ‬
‫אל‪ִ -‬‬‫ג'בול‪ֶ ,‬‬
‫האָווא‪ָ ,‬‬ ‫אל‪ָ -‬‬‫ִ‬
‫בים‪ ,‬הידוע בהתנגדותו החריפה‬ ‫ע ִ‬‫רה‪ ,‬שהשתייכו לשבט הזו ַ‬ ‫מ ָ‬
‫רה ו ְתַ ְ‬
‫נעו ָ‬ ‫ָ‬
‫לכנופיות ובשאיפתו לשלום‪ .‬חלק מן הנמלטים הגיע לבית‪-‬שאן ואילו‬
‫באס ולעבר‪-‬הירדן‪.‬‬ ‫הבדואים עקרו לטו ָ‬
‫שאלתי את מוסה איך הוא מסביר את העובדה שבית‪-‬שאן‪ ,‬עיר בת‬
‫שבעת אלפים נפש‪ ,‬מתוגברת בפליטים לרוב‪ ,‬נכנעה בלי קרב והניפה‬
‫דגלים לבנים?‬
‫מוסה ענה כי כאשר ראו ערביי בית‪-‬שאן את הבדואים‪ ,‬הקשורים‬
‫קשר אמיץ לכנופיות – נסים על נפשם‪ ,‬נפל ליבם‪ .‬הם הבינו ש"היהוד"‬
‫עומד להרוג אותם‪ ,‬והחלה מנוסה מן העיר‪ .‬ב‪ 28-‬באפריל ‪1948‬‬
‫קיבלה פלוגת הפרשים של "חיל‪-‬הספר"‪ ,‬שבסיסה מעל לשדה‪-‬נחום‬
‫)כיום "מחנה‪-‬גדעון"(‪ ,‬פקודה לעבור לעבר‪-‬הירדן לצורך התארגנות‪,‬‬
‫וכשנודע הדבר לאברהם יפה‪ ,‬מג"ד ‪ ,13‬מיהר לתפוס את המחנה‪ .‬הוא‬
‫נכנס למשרד‪-‬המחנה‪ ,‬ומתוך סקרנות הרים אפרכסת טלפון‪ .‬מפקד‬
‫העיר בית‪-‬שאן היה בצידו האחר של הקו‪ .‬אברהם לא התבלבל והציע‬
‫לו להיכנע‪ .‬לדבריו‪ ,‬העיר סגורה ומסוגרת והתגבורת שהוא כה מייחל‬
 ‫– ‪– 51‬‬

‫לה – לא תגיע לעולם‪ .‬אין לערביי בית‪-‬שאן כל סיכוי‪ ,‬וחבל שיישפך‬

‫לשווא דם נשים וילדים‪ .‬לדבריו‪ ,‬אם ייכנעו – לא יאונה להם כל רע‪.‬‬
‫אברהם דרש את הסגרתם של כל חיילי "הלגיון הערבי"‪ ,‬על נשקם‪.‬‬
‫הוא לחש לאוזנו של מפקד העיר כי לישראל "ארטילריה כבדה מאוד‪-‬‬
‫מאוד‪ ",‬ולחיזוק דבריו פקד על היחידה‪ ,‬שהתמקמה על התל ההיסטורי‬
‫שמעל לבית‪-‬שאן‪ ,‬לירות פגז של "דווידק'ה"‪.‬‬
‫הפגז בקושי הגיע עד למרגלות התל‪ ,‬אך הרעש הרעיד וזעזע את‬
‫העיר‪ .‬בעיר נפוצה שמועה כי ליהודים יש פצצות אטום‪ .‬ראוי לזכור כי‬
‫רק שנים ספורות חלפו מאז הוטלו פצצות האטום על הירושימה‬
‫ונאגאסקי‪ ,‬והבהלה בבית‪-‬שאן היתה גדולה‪ .‬לחץ אדיר הופעל על‬
‫מכובדי העיר להיכנע‪ ,‬בטרם תיפולנה עוד "פצצות אטום"‪.‬‬
‫באותו בוקר ישב מוסה גולדנברג כהרגלו בבית‪-‬קפה בבית‪-‬שאן‪,‬‬
‫ומישהו סיפר‪ ,‬ששמע מפי רועים‪ ,‬שסביב העיר הוצבו "תותחים‬
‫אטומיים"‪ .‬מוסה התאפק שלא לצחוק‪ .‬אך בדרכו הביתה גילה צינורות‬
‫השקאה בני ארבעה ושישה אינטש‪ ,‬כשקצה אחד הורם ולקצה השני‬
‫הוצמדו גלגלי פלטפורמה ושקי אדמה‪ .‬אלה היו "התותחים האטומיים"!‬
‫למחרת בשמונה בבוקר טילפן מפקד העיר בית‪-‬שאן אל אברהם יפה‬
‫והודיע לו כי הם מקבלים את תנאי הכניעה‪ ,‬וביקש להיפגש עימו‬
‫בתחנת‪-‬המשטרה‪.‬‬
‫אברהם הזכיר לו כי הוא דורש שכל החיילים הזרים ייכנעו ויימסרו‬
‫את נשקם‪.‬‬
‫למחרת‪-‬בבוקר פתחה מחלקה של הגדוד במצעד "חגיגי"‪ ,‬שנועד‬
‫צי‪ ,‬ממחלקת החבלנים של הגדוד‪,‬‬ ‫רה אר ְ ִ‬
‫להרשים את תושבי העיר‪ .‬יו ֶ‬
‫סיפר כי מעל בתים רבים התנוססו דגלים לבנים‪ .‬קבוצה של מכובדי‬
‫העיר הקבילה את פני הכובשים ולשאלתו של אברהם יפה‪ ,‬היכן חיילי‬
‫הלגיון‪-‬הערבי על נשקם‪ ,‬השיב ראש‪-‬העיר‪ ,‬כי בלילה נמלטו לעבר‪-‬‬
‫הירדן‪ .‬בית‪-‬שאן נכנעה ללא תנאים‪.‬‬
‫"מוסה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬הבן שלך‪ ,‬מאיר‪ ,‬סיפר לנו אתמול על איזה אוכף‬
‫מלא כסף ודינרי זהב‪".‬‬
‫מוסה חייך‪" .‬מה‪ ,‬הוא כבר הספיק לספר?"‬

‫למחרת הכיבוש ישב מוסה בבניין המשטרה יחד עם לבלרו הערבי‪,‬‬

‫לה‪ ,‬והם דנו בסדרים שיונהגו בעיר‪ .‬לפתע הוכנס‬ ‫ראל ָ‬
‫פיק נו ָ‬
‫תאו ִ‬
‫ָ‬
‫לחדרם איש מרופש‪ ,‬בקושי נושם‪ ,‬רועד מפחד‪ ,‬מלווה בשני חיילים‬
‫ישראליים‪.‬‬
‫ני‪ ,‬ראש העיר של בית‪-‬שאן מזה‬
‫לבו ִ‬
‫ח ַ‬
‫עיד ַ‬
‫ס ִ‬
‫חג' ָ‬
‫מוסה מיד זיהה את ַ‬
‫שנים רבות‪.‬‬
‫"מה מעשיך כאן‪ ,‬יא חלבוני?" שאל‪.‬‬
‫האיש כרע ברך‪ ,‬תפס את ידו של מוסה‪ ,‬נשק לה‪ ,‬והחל לספר‪.‬‬
‫כאשר נערכו הוויכוחים אם להיכנע ליהודים‪ ,‬לפי דרישת הצבא‬
‫הישראלי – הוא נמנה עם המתנגדים לכניעה ודרש להתארגן להגנה‬
‫על העיר‪ .‬אך כשהוחלט‪ ,‬בניגוד לדעתו – חשש שעמדתו תיוודע‬
 ‫– ‪– 52‬‬

‫ליהודים ואלה יהרגוהו‪ .‬הוא מיהר לרתום שני סוסים ויחד עם חתנו‬
‫באס‪ ,‬בדרכם לשכם‪ ,‬ששם יש להם משפחה‪.‬‬ ‫החליט לברוח לטו ָ‬
‫אגב מנוסתם עלו על מארב ישראלי‪ .‬חתנו נהרג והוא נשבה‪ .‬סוסתו‬
‫נפגעה מצרור בראש‪ .‬הוא הרים ידיו לכניעה וסיפר לחיילים כי הוא‬
‫ראש העיר בית‪-‬שאן‪ ,‬וביקש שיביאו אותו העירה והבטיח לשתף פעולה‬
‫עם השלטונות‪.‬‬
‫חלבוני שב לנשק את ידו של מוסה והתחנן שיעשה עימו חסד‪:‬‬
‫סוסתו המתה רתומה לאוכף‪ ,‬שבעיניו יש לו "חשיבות רגשית עצומה‪",‬‬
‫והחל לספר את תולדותיו‪ .‬אם מוסה יעזור לו לקבל בחזרה את האוכף‪,‬‬
‫הוא יהיה נכון לשלם ככל שיושת עליו‪.‬‬
‫היה ברור כי באוכף טמון מטמון‪ .‬מוסה הושיב אותו על הג'יפ והם‬
‫נסעו למקום הקרב‪ .‬הם מצאו את הסוסה המתה רתומה לאוכף‪ ,‬שהיה‬
‫כבד מאוד‪ ,‬והעמיסוהו על הג'יפ‪ .‬כל הדרך לא חדל החלבוני להעטיר‬
‫על מוסה תודות‪ ,‬שבחים ולנשק את ידיו‪.‬‬
‫חג' סעיד חלבוני שב לבית‪-‬שאן‪ ,‬ועד מהרה‪ ,‬חצה את הירדן ונמלט‬
‫ביד‪.‬‬
‫איר ְ ִ‬
‫ל ִ‬
 ‫– ‪– 53‬‬

‫פרק ח'‪ :‬תותחים עם ריח בצל‬

‫באמצע חודש מאי נשמעה דפיקה על דלת הכיתה‪ ,‬ובפתח ניצב‬
‫אברהם יפה‪ ,‬שגופו החסון מילא את החלל‪ .‬הוא נכנס פנימה‪ ,‬הציץ‬
‫בלוח‪ ,‬נטל מהשולחן חוברת "המניפסט הקומוניסטי" לאנגלס‪ ,‬והפטיר‬
‫בהפתעה‪:‬‬
‫"עדיין לומדים מרכסיזם?"‬
‫לפתע הרצינו פניו‪.‬‬
‫קר המחנך משך‬ ‫ס ֶ‬
‫"אני יכול לומר משהו?" שאל‪ ,‬ואברה'מק ליפְ ְ‬
‫בכתפיו והתיישב‪" .‬חברים‪ ,‬באתי לגייס אתכם לצבא ההגנה לישראל‪.‬‬
‫הוטל עליי להקים את גדוד שלוש‪-‬עשרה של חטיבת גולני‪ ,‬ואני עובר‬
‫בין היישובים ומגייס אנשים‪ .‬בשעה שלוש‪-‬עשרה עליכם להיות מוכנים‪.‬‬
‫האָווה‪) ".‬כיום כוכב‪-‬הירדן(‪.‬‬ ‫אל‪ָ -‬‬
‫כאב‪ִ -‬‬
‫כאו ָ‬‫אוטו ייקח אתכם ל ַ‬
‫יצאנו מהכלים מרוב שמחה‪ .‬קפצנו ממקומותינו‪ ,‬מחאנו כפיים‬
‫וצרחנו כמטורפים‪.‬‬
‫"סוף‪-‬סוף נפרדים מאבות הסוציאליזם‪ ",‬הכריז דן גלילי‪ ,‬והשליך את‬
‫הכרך העבה של "הקפיטל" ישר אל כוננית הספרים‪.‬‬
‫מזכיר‪-‬הקיבוץ‪ ,‬שהיה בסוד העניין‪ ,‬נכנס ביחד עם אברהם לכיתה‬
‫והזמין אותנו לארוחת‪-‬צהריים של פרידה‪.‬‬
‫מיהרנו לחדרים‪ ,‬חיתלנו את נעלינו‪ ,‬ארזנו תרמילים וקדימה לחדר‪-‬‬
‫האוכל‪ .‬הקיבוץ כבר המתין לנו‪ ,‬וכשהגענו פרצו מחיאות‪-‬כפיים‪.‬‬
‫נק‪ ,‬אביו המאמץ‪ ,‬כשחלף‬ ‫"על מה מחיאות‪-‬הכפיים?" שאל ו ִָוי את בו ֶ‬
‫לידו‪.‬‬
‫"על שסוף‪-‬סוף הופעתם‪ .‬המרק כבר קר לגמרי‪"...‬‬
‫סמוך לקיר הדרומי הוקמה במה ועליה הועמדו שולחנות ערוכים‪.‬‬
‫אחד התורנים כיוון אותנו לשם‪ .‬מזכיר‪-‬הקיבוץ קם לברך ולהיפרד‬
‫מקבוצת הבנים הראשונה היוצאת למלחמה‪ .‬בסיום דבריו אמר‪:‬‬
‫"צאתכם לשלום ושובכם לשלום!"‬
‫כמה מן האימהות הזילו דמעות‪ .‬היו בכיתה גם בנים יחידים‪ .‬אברהם‬
‫יפה‪ ,‬שנכח במעמד הפרידה‪ ,‬הכיר היטב את החברים והבטיח לעשות‬
‫ככל יכולתו להחזירנו הביתה בשלום‪.‬‬

‫*‬

‫כאוכאב‪-‬אל‪-‬האווה‪ ,‬כפר ערבי נטוש על פסגתה של רמת יששכר‪,‬‬

 ‫– ‪– 54‬‬

‫ומתחתיו פרושים כעל כף היד‪ :‬עמק‪-‬יזרעאל המזרחי‪ ,‬עמק בית‪-‬שאן‬

‫וחלק מעמק‪-‬הירדן‪ .‬נוף מדהים וצחנה מחרידה‪.‬‬
‫ני‪ ,‬מפקד המקום‪ ,‬שלראשו‬ ‫בי ִ‬
‫האדם הראשון שפגש אותנו היה ִ‬
‫כובע‪-‬גרב‪ ,‬ועל פניו זיפי זקן נוקשים ושחורים‪ .‬לאחר סקירה קצרה‬
‫וסיור עמדות‪ ,‬פקד עלינו לסלק לוואדי שלושים גוויות של חיילים‬
‫עיראקיים הפזורות בכפר‪.‬‬
‫הפגרים היו נפוחים בשל החום הכבד ששרר‪ .‬גופם הרקיב‪ ,‬עורם‬
‫הוריק‪ ,‬וענני זבובים צבאו על עיניהם הפקוחות‪ .‬ריחות של ריקבון‪,‬‬
‫זיעה‪ ,‬שתן וצואה הצחינו את המקום‪ .‬לרגע קרבנו אל הפגרים‪ ,‬ומיהרנו‬
‫להימלט כשאנו מקיאים את נשמותינו‪ .‬לא היינו מסוגלים להעמיסם על‬
‫אלונקות ולהובילם אל הוואדי‪ .‬בנות אחדות פרצו בבכי‪.‬‬
‫שיק תושייה – הוא קשר חבל ארוך לרגלה של‬ ‫ד ִ‬
‫לאחר לבטים גילה ָ‬
‫רה‪ .‬וכך גווייה אחר‬‫בי ָ‬
‫גווייה‪ ,‬חיבר לאחוריו של ג'יפ‪ ,‬וגרר אותה לוואדי ִ‬
‫גווייה‪.‬‬
‫תרנגולות מכל הצבעים התרוצצו להנאתן בין בקתות הכפר וליקטו‬
‫זרעונים‪ .‬חיילים שנקבעו תורנים מלקו ראשים‪ ,‬מרטו נוצות‪ ,‬סילקו‬
‫קרביים וצלו את הבשר על אש‪ .‬נקראנו לארוחת‪-‬הערב‪ ,‬אך לאחר‬
‫דשיק‬ ‫גרירת הפגרים לא היינו מסוגלים להכניס לפה אפילו זית‪ ,‬לבד מ ָ‬
‫שאכל "פולקעס" בתיאבון רב‪.‬‬
‫מדי פעם פרעו את השלווה פגזי תותחים‪ .‬רובם חלפו מעל לכפר‬
‫ונפלו בשטחי הבוסתנים‪ .‬רבצנו בתוך דיר‪-‬עיזים תת‪-‬קרקעי‪ ,‬שריח‬
‫גלליו חנק אותנו‪.‬‬

‫ב‪ 16-‬במאי נכבשה כאוכאב על‪-‬ידי צה"ל‪ ,‬ומפסגתה נצפו כלי‪-‬רכב‬

‫וטנקים שגלשו ממורדות עבר‪-‬הירדן ומרמת‪-‬הגולן‪ ,‬בדרכם לעמק‪-‬‬
‫הירדן‪ .‬הסורים תקפו את הקיבוצים שער‪-‬הגולן ומסדה; והעיראקים‪,‬‬
‫בשיתוף הליגיון הערבי – את משטרת גשר וקיבוץ גשר‪ .‬לאחר שתפסו‬
‫הסורים את משטרת צמח‪ ,‬פנו הטנקים לכיוון הדגניות‪ ,‬במגמה‬
‫לכובשן‪.‬‬
‫באלחוט נשמעו דיווחים על חמישה טנקים סוריים מסוג "רנו" שנעו‬
‫לעבר דגניה א'‪ ,‬אחריהם שיירת משוריינים‪ ,‬ובמאסף יחידות‪-‬צבא‬
‫וכפריים לרוב‪ .‬הסורים הסתייעו באווירונים‪ ,‬בתותחים ובמרגמות‪ .‬לפי‬
‫הדיווחים‪ ,‬טנקים סוריים פרצו לדגניה א'‪ ,‬רמסו את הגדר החיצונית‬
‫והתקדמו לעבר הגדר הפנימית‪ .‬טנק אחד פרץ את הגדר‪ ,‬הגיע‬
‫לתעלה‪ ,‬ואחד המגינים השליך עליו "בקבוק‪-‬מולוטוב"‪ .‬הטנק התלקח‪,‬‬
‫והוא ניצב שם עד עצם היום הזה‪.‬‬
‫הסורים פנו לדגניה ב'‪ ,‬אך שם המתינה להם הפתעה‪ :‬שני תותחי‬
‫"נפוליונצ'יקים"‪ ,‬שהוצבו על רכס פורייה‪ ,‬פתחו בהרעשה‪ ,‬גרמו להם‬
‫אבידות כבדות והם נאלצו לסגת‪.‬‬

‫כיצד הגיעו ה"נפוליוצ'יקים" לקרב על דגניה ב'?‬

‫בינוב‪ ,‬גזבר משרד הביטחון‪,‬‬
‫על כך סיפר‪ ,‬כעבור שנים‪ ,‬ברוך ר ַ ִ‬
 ‫– ‪– 55‬‬

‫ששמע מיגאל ידין‪ ,‬קצין המבצעים וסגן הרמטכ"ל באותה עת‪.‬‬

‫ביום ראשון‪ ,‬ה‪ ,16.5.48-‬התייצבה אצל בן‪-‬גוריון משלחת של ותיקי‬
‫עמק‪-‬הירדן‪ ,‬שתיארה בצבעים קודרים את הסכנה המרחפת על עמק‪-‬‬
‫הירדן מן הפלישה הסורית‪ .‬לטענתם‪ ,‬טנקים סוריים גולשים מרמת‪-‬‬
‫הגולן ואין במה לבלום אותם‪ .‬ידיהם ריקות‪ .‬הם דרשו סיוע דחוף של‬
‫נשק אנטי‪-‬טנקי‪.‬‬
‫בן‪-‬גוריון האזין להם בעצב רב‪ ,‬כשהוא מלא הערכה לחלוצי העמק‪,‬‬
‫אנשי העלייה השנייה והשלישית‪ ,‬ולבסוף ספק כפיים והשיב‪:‬‬
‫"חברים‪ ,‬אין לי‪ .‬לכו אל ידין‪ .‬אולי אצלו יש משהו‪".‬‬
‫מייסדי התנועה הקיבוצית‪ ,‬שראו לנגד עיניהם את מפעל חייהם עומד‬
‫להיחרב‪ ,‬הגיעו ליגאל ידין בעיניים דומעות‪ .‬אפילו פגזים למטולי‬
‫"פיאט" לא היו באמתחתם‪.‬‬
‫ידין הציע שיילחמו בעזרת "בקבוקי‪-‬מולוטוב"‪ .‬הוא ידע לספר כי היו‬
‫מקרים בהיסטוריה‪ ,‬בקרבות סטאלינגראד‪ ,‬ש"בקבוקי‪-‬מולוטוב"‬
‫הכריעו קרבות‪.‬‬
‫הם יצאו מלשכתו מיואשים ומדוכאים‪.‬‬

‫באותם ימים חשש בן‪-‬גוריון לגורלה של ירושלים‪ ,‬ועשה ככל יכולתו‬

‫לתגברה בנשק ובכוח‪-‬אדם‪ .‬שלושה ימים קודם לכן‪ ,‬ב‪ 13-‬במאי‪ ,‬יום‬
‫ריאה" כשבבטנה‬ ‫לפני הכרזת המדינה‪ ,‬הגיעה לחיפה הספינה "בו ֵ‬
‫חמישה תותחי‪-‬הרים‪ ,‬המכונים בסלנג הצבאי "נפוליונצ'יקים"‪ .‬המטמון‬
‫הוחבא בתחתית הספינה‪ ,‬ומעליו חצי טון בצל בתפזורת‪ ,‬למקרה‬
‫שהבריטים יערכו חיפוש‪.‬‬
‫בן‪-‬גוריון החליט להעביר את התותחים לירושלים‪ ,‬ויגאל ידין נזכר‬
‫בחרדתם הגדולה של ותיקי עמק‪-‬הירדן‪ ,‬ואמר לבן‪-‬גוריון כי להערכתו‪,‬‬
‫מצבה של ירושלים פחות חמור ממצב יישובי עמק‪-‬הירדן‪ ,‬והציע‬
‫לשלוח לשם את התותחים‪.‬‬
‫ויכוח מר התנהל ביניהם‪ ,‬והפשרה שנתקבלה – תחילה יישלחו‬
‫התותחים לעמק‪-‬הירדן‪ ,‬ואחר‪-‬כך לירושלים‪.‬‬
‫שני "נפליוניצ'יקים" הוסעו בדחיפות לרכס פורייה וסייעו בהבסת‬
‫הצבא הסורי שצר על דגניה ב'‪ ,‬ועוד שניים נשלחו לכאוכאב‪.‬‬

‫כחמישה קילומטר מזרחה לנהר‪-‬הירדן שכן בסיס‪-‬דלק ירדני ובו‬

‫מכלי‪-‬דלק ענקיים‪ .‬לפני המלחמה נאגר בתוכם נפט מכירכוך‬
‫שבעיראק‪ ,‬בדרכו למפרץ חיפה‪ .‬הצינור חצה את נהר‪-‬הירדן‪ ,‬והמשיך‬
‫לוואדי בירה שלרגלי כאוכאב‪.‬‬
‫עם פרוץ הקרבות שימשו מכלי הדלק לתדלוק טנקים‪ ,‬שיריון‬
‫ורכבים סוריים ועיראקיים‪ ,‬שתקפו יישובים עבריים‪.‬‬

‫טייס פייפר ישראלי קיבל פקודה להצית את המכלים‪ .‬חמוש‬

‫בשמונה רימונים‪ ,‬זה מה שהיה אז – ריחף מעל הבסיס‪ ,‬ספג אש אנטי‪-‬‬
‫אווירית והשליך רימונים‪ ,‬שלא גרמו כל נזק‪ .‬הטייס המיואש‪ ,‬שנותר‬
 ‫– ‪– 56‬‬

‫עם רימון אחרון‪ ,‬החליט להסתכן‪ ,‬להנמיך טוס ולהשליך את הרימון‬

‫ישר לתוך המכל הגדול‪.‬‬
‫הוא פנה דרומה לכיוון הגלבוע‪ ,‬הסתובב ועבר לטיסה נמוכה‪,‬‬
‫שהזכירה טיסת‪-‬ריסוס כיום‪ ,‬ובדרכו למכל הגדול פתח חלון והשליך‬
‫את הרימון‪.‬‬
‫מכל הדלק ניצת‪ ,‬התפוצץ‪ ,‬הדליק קוצים ואת יתר המכלים‪ ,‬שהחלו‬
‫להתפוצץ גם הם‪ .‬המראה שנתגלה לא במהרה יישכח‪ .‬צפינו במתרחש‬
‫מפסגת הכפר‪ ,‬כאילו ישבנו ביציע של תיאטרון וחזינו במפגן מרהיב‬
‫של אש‪ .‬וכשעלו הלהבות אל‪-‬על‪ ,‬מחאנו כפיים‪ ,‬צרחנו משמחה ושרנו‬
‫בהתלהבות‪" :‬להבה‪ ,‬עלי להבה‪ ,‬עלי להבה!"‬
‫ימים רבים היתמר עשן‪ ,‬שהשחיר את האיזור כולו‪.‬‬

‫*‬

‫לקראת חצות הגיעה פקודה‪ :‬שני תותחים בדרך לכאוכאב‪ ,‬שיש‬

‫לאבטחם‪ .‬מישהו שאל בתדהמה‪:‬‬
‫"מה‪ ,‬יש לנו תותחים?!"‬
‫קרוב לשעה אחת אחר חצות נשמעו קולות רכב ממערב‪ ,‬ויחידת‬
‫תותחנים הגיעה כשהיא גוררת שני תותחים על גלגלי‪-‬עץ‪.‬‬
‫מיק ניגש אל אחד התותחים וליטף בידו את הפלדה‪.‬‬ ‫מ ִ‬
‫ֶ‬
‫פשול וון‪ ",‬שפירושו‪" :‬הסתלק מכאן‪".‬‬ ‫אחד החיילים פלט ברוסית " ָ‬
‫ממיק לא נשאר חייב‪ ,‬ובהיותו "ילד‪-‬טהרן" שלט היטב בשפה‬
‫הרוסית‪ ,‬והחל לשוחח עימו‪.‬‬
‫לדברי סמיון‪ ,‬הוא אחד התותחנים‪ ,‬אברהם יפה פנה לרמטכ"ל‬
‫והסביר לו כי כאוכאב‪-‬אל‪-‬האווה הוא מקום אידיאלי להצבת תותחים‪,‬‬
‫שיסלקו את צבאות‪-‬ערב מן העמקים‪.‬‬
‫"נפוליונצ'יק" הוא כינוי לתותח צרפתי בן ‪ 65‬מ"מ‪ ,‬יליד המאה ה‪-‬‬
‫‪ .19‬סמיון ידע לספר כי התותחים הגיעו מפורקים בבטן ספינה כשהם‬
‫מכוסים במטען של בצל יבש‪ ,‬והסירחון דבק בפלדה‪.‬‬
‫ממיק קירב את אפו לקנה‪ ,‬ושניהם פרצו בצחוק‪.‬‬
‫למרבה הצער‪ ,‬הציוד שהובא לא כלל מתקני‪-‬כיוון וכיול‪ ,‬והיה צורך‬
‫לאלתר כוונות‪ .‬צוות התותחנים כלל שתי כיתות‪ ,‬אחת יוצאת חיל‪-‬‬
‫התותחנים הבריטי‪ ,‬והשנייה יוצאת חיל‪-‬התותחנים של הצבא האדום‪.‬‬
‫על הכוח פיקד אברהם יפה‪ ,‬לשעבר קצין‪-‬תותחנים בצבא הבריטי‪ .‬כל‬
‫חולייה תירגלה באופן עצמאי את כיוון התותחים‪ ,‬כשהיא מציבה מוטות‬
‫ועורכת תרגילי ירי‪ .‬פקודות ברוסית ובאנגלית נשמעו היטב באותו‬
‫לילה‪ .‬כארבע שעות נמשכו התמרונים‪ ,‬עד שהתותחים כוונו כהלכה‪,‬‬
‫והוחלט לפתוח באש‪.‬‬
‫עם קרני בוקר ראשונות נורה סוף‪-‬סוף פגז ראשון‪ ,‬שלתדהמת‬
‫הנוכחים נחת בלב מושב בית‪-‬יוסף‪ ,‬והכול בלעו את לשונם‪ .‬פגז שני‬
‫פגע בריכוז רכבים עיראקיים‪ ,‬שחנה מאחורי משטרת גשר‪ .‬מכונית‬
 ‫– ‪– 57‬‬

‫דלק התפוצצה והציתה משאית עם ארגזי פגזים‪ .‬התותחים עשו בהם‬

‫שמות‪.‬‬

‫העיראקים הפגיזו את כאוכאב במשך כל הלילה‪ .‬הוצבנו בעמדות‪-‬‬

‫ביני מדלג בין העמדות‪ .‬הוא הגיע לעמדה שבה הוצבנו‪ ,‬ו ִָוי ואני‪,‬‬ ‫ירי‪ ,‬כש ִ‬
‫ולאחר דיווח קצר‪ ,‬הצביע לכיוון צפון‪-‬מזרח והפטיר בלחש‪:‬‬
‫"תסתכלו איך שער‪-‬הגולן ומסדה עולים בלהבות‪ .‬הסורים כבשו את‬
‫שני הקיבוצים‪".‬‬
‫אש ענקית ליחכה הכול‪ .‬זמן רב לא היינו מסוגלים להתיק את עינינו‬
‫מן המראה‪ .‬והשאלות צפו כמאליהן – מה קרה לחברים? לילדים?‬
‫לבעלי‪-‬החיים?‬
‫שאלתי את ביני אם ילדי שער‪-‬הגולן‪ ,‬הלומדים במוסד‪-‬החינוכי‬
‫שלנו‪ ,‬יודעים על האסון‪ .‬הוא לא היה בטוח‪ ,‬וביקש שלא נאמר דבר‪.‬‬
‫מוטב שישמעו על כך לאחר שהקיבוץ ישוחרר‪.‬‬
‫"אסון‪ ,‬אסון נוראי‪ ,‬אם הגענו לכך שקיבוצים נשרפים חיים‪ .‬זה כמו‪..‬‬
‫זה‪ ...‬זה נורא!" מלמל ווי‪ .‬הוא נזכר בעיירה שבה נולד‪ ,‬בפולין –‬
‫קייל‪ ,‬שהגרמנים שרפו שם את כל בתי היהודים‪ .‬אחד מבני‬ ‫רנוגרוד‪ָ -‬‬
‫ט ְ‬
‫ֶ‬
‫העיירה‪ ,‬שנמלט לרוסיה‪ ,‬שב לשם לאחר המלחמה בבקשו אחר בני‪-‬‬
‫משפחתו‪ ,‬ומצא אפר ועיי חורבות‪.‬‬
‫ווי נתקף בהתרגשות‪.‬‬
‫"זה יכול להיות סוף הציונות‪ ...‬לא יהיה לאן ללכת‪ "...‬יבב‪ ,‬וסיפר כי‬
‫בזמן המלחמה נשלחה משפחתו להרי אלטיי שבמונגוליה‪ ,‬מקום שבו‬
‫שורר רוב ימות השנה קור של שלושים מעלות מתחת לאפס‪ .‬אך הם‬
‫לא פסקו לדבר על ארץ‪-‬ישראל – מקום שעודד את רוחם וחימם את‬
‫ליבם‪...‬‬
‫תחושות שואה הלמו בו‪ ,‬וביני ניסה לעודדו וכרך זרועו סביב מותניו‬
‫הצרים‪ ,‬אך גם מפיו נעתקו המילים‪.‬‬

‫*‬

‫למחרת‪ ,‬בשעת הצהריים‪ ,‬ראיתי מכיוון הקיבוץ נצנוצי אור וידעתי כי‬
‫אורי צמח‪ ,‬מילדי שער‪-‬הגולן‪ ,‬מנסה ליצור עימי קשר‪.‬‬
‫מיהרתי להציב את המכשיר‪ .‬אורי אותת‪ ,‬כי הקשר הטלפוני עם‬
‫קיבוצם נותק‪ .‬האם אנו יודעים מה קורה שם?‬
‫עניתי בשלילה‪ ,‬כפי שהורה לי ביני‪ .‬אחד המפקדים ביקש שאפסיק‬
‫לאותת‪ ,‬כי קרני אור ממוקדות הופכות אותנו למטרה נוחה לתותחי‬
‫האוייב‪.‬‬
‫התוודעתי לאיתות‪-‬ראייה כשהייתי חניך בכפר הילדים מאיר‪-‬שפיה‪.‬‬
‫במסגרת המלחמה בבריטים שימשנו צופים‪-‬אתתים‪ .‬בזמן שחברי‬
‫ה"הגנה" התאמנו בנשק בלתי‪-‬לגאלי בחורשת‪-‬שפיה‪ ,‬צפינו מגג‬
‫"בניין‪-‬הבוגרים" לעבר הכביש הראשי‪ .‬וכאשר מכונית חשודה פנתה‬
 ‫– ‪– 58‬‬

‫לעבר הכפר‪ ,‬מיהרנו להניף דגלים ולהתריע כי הבריטים באים‪.‬‬

‫נתבקשתי ללמד איתות‪-‬ראייה את קבוצת "איילה" – אחת מכיתות‬
‫המוסד‪-‬החינוכי בבית‪-‬אלפא‪ ,‬ששימשה בתפקידי קישור‪ .‬כאשר עלינו‬
‫ראף – מכשיר‪-‬איתות‪ ,‬הממקד קרני‪-‬שמש‬ ‫ליוג ְ ָ‬
‫לכאוכאב‪ ,‬לקחתי עימי הֶ ְ‬
‫ומשלח אותם ליעדם‪.‬‬

‫*‬

‫עם כובשי כאוכאב נמנה מאיר אלוני מבית‪-‬אלפא‪ .‬כאשר נשאל‬

‫כיצד נכבש הכפר‪ ,‬סיפר ששתי מחלקות מהנפה בצירוף כיתת מרגמות‬
‫ומכונת‪-‬ירייה "ויקרס" הועמסו על שני אוטובוסים משוריינים‪ ,‬טנדר‬
‫וג'יפ‪ .‬הם עלו ממערב‪ ,‬הגיעו עד צינור הנפט ונעו לאורכו עד למבואות‬
‫הכפר‪ .‬עשר דקות של ריכוך מרגמות שיכנעו את הערבים המעטים‬
‫שנותרו בכפר לנוס על נפשם‪.‬‬
‫כשהסתבר לצבא עיראק שצה"ל כבש את הכפר‪ ,‬הם פתחו‬
‫בהרעשה כבדה‪ ,‬מלווה הפצצות מאווירונים‪ .‬הם הבינו היטב את‬
‫חשיבותו האסטראטגית של כפר החולש על שלושה עמקים‪ ,‬ואגב‬
‫חיפוי תותחים ומרגמות שלחו שתי פלוגות כדי לכבוש את הכפר‬
‫מחדש‪.‬‬
‫לינג מעין‪-‬‬
‫ציז ְ ִ‬
‫דברת ועוזי ִ‬
‫לר מ ֹ‬
‫ד ֶ‬
‫ט ְ‬
‫ש ַ‬
‫כוח ישראלי‪ ,‬בפיקודם של יוסף ְ‬
‫חרוד‪ ,‬עמד באותו לילה לבצע פשיטה על חניון רכב של האוייב‪,‬‬
‫מאחורי משטרת גשר‪ .‬כאשר יצאו הסיירים לתצפית‪ ,‬הם הבחינו בשתי‬
‫פלוגות עיראקיות מטפסות לכאוכאב‪ ,‬ומיהרו לדווח על כך‪ .‬המג"ד‬
‫אברהם יפה ביטל את תוכנית הפשיטה‪ ,‬ופקד להקפיץ את הכוח‬
‫לכאוכאב‪.‬‬
‫העיראקים‪ ,‬לאחר טיפוס מתיש ומייגע‪ ,‬שנמשך כל שעות הלילה‪,‬‬
‫הגיעו אל כרם זיתים לרגלי הכפר‪ ,‬הציבו מכונת‪-‬ירייה "ויקרס" והמתינו‬
‫לפקודת אש‪ .‬עם אור ראשון של יום‪ ,‬הם פתחו באש‪ .‬כל ניסיונותיהם‬
‫להסתער – נהדפו‪ .‬שעה תמימה הם ירו‪ ,‬ניסו לתקוף‪ ,‬אך הם היו‬
‫"הרוגים" מעייפות‪ ,‬ומפקדם החליט על הפסקה‪ .‬אולי זה לא הגיוני‪ ,‬אך‬
‫זה מה שקרה‪ .‬החיילים היו תשושים לאחר הטיפוס המייגע במשך כל‬
‫שעות הלילה על המדרונות התלולים‪ ,‬שבראשם ניצב הכפר‪ .‬מפקד‬
‫הכוח העיראקי הבין שאין טעם לתקוף אוייב כשחייליו סחוטים ורעבים‪,‬‬
‫והכריז על ארוחת‪-‬בוקר‪ .‬הוא לא חשש מכישלון‪ .‬לפי ידיעות המודיעין‬
‫העיראקי‪ ,‬הכוח הישראלי המצוי בכפר אינו עולה על מחלקה‪ ,‬ואילו‬
‫להם שתי פלוגות‪ ,‬ונוסף על כך חיל‪-‬אוויר‪ ,‬תותחים ומרגמות כבדות‪.‬‬
‫שתי הפלוגות העיראקיות התרווחו בין עצי הזית‪ ,‬פרקו את הציוד‬
‫הכבד שנשאו על שכמיהן‪ ,‬והיו שחלצו נעליים ופשטו חולצות‪ .‬הרובים‬
‫רוכזו והוצבו בצורת קונוסים עומדים‪ .‬הטבחים חיממו אוכל מוכן שכלל‬
‫אורז מתובל במיץ בשר‪ ,‬ומוגש בקערות נחושת גדולות‪ ,‬בתוספת פיתות‬
‫וקפה‪ .‬בצעו החיילים נתחי פיתה‪ ,‬ניגבו את התבליל וזללו בתיאבון רב‪.‬‬
 ‫– ‪– 59‬‬

‫עם בוקר החלה יחידתו של עוזי ציזלינג לסרוק את השטחים‬

‫שלרגלי הכפר‪ .‬הם דילגו מעל גדרות‪-‬אבן‪ ,‬עקפו שיחי‪-‬צבר‪ ,‬וכאשר‬
‫הגיעו לכרם הזיתים גילו לתדהמתם‪ ,‬ממרחק אפס‪ ,‬כוח עיראקי ספון‬
‫סביב קערות אורז‪.‬‬
‫בלית‪-‬ברירה הסתערו‪ ,‬ירו‪ ,‬השליכו רימונים ושאגו בכל כוחם‪ ,‬כדי‬
‫להעצים את מספרם‪.‬‬
‫העיראקים קפאו על מקומותיהם בבהלה‪ ,‬הרימו ידיים‪ ,‬והיו שגילו‬
‫התנגדות ונערכו קרבות פנים‪-‬אל‪-‬פנים‪.‬‬
‫באגף אחר נעה כיתתו של משה שטורמן‪ ,‬מעין‪-‬חורד‪ ,‬שחסמה מן‬
‫החיילים המבוהלים דרכי מילוט‪ .‬ההסתערות הפתאומית‪ ,‬הצעקות‪ ,‬ירי‬
‫הרובים והתפוצצויות הרימונים – הבהילו את העיראקים עד מוות‪,‬‬
‫ונחנקים‪ ,‬בפיות מלאי אוכל‪ ,‬פתחו במנוסת בהלה לכיוון הירדן‪,‬‬
‫מתגלגלים במדרונותיו התלולים של ההר‪.‬‬
‫מאיר אלוני השתלט על מכונת‪-‬הירייה "ויקרס"‪ ,‬שהותירו העיראקים‬
‫אחריהם‪ ,‬וזינב בנמלטים‪.‬‬
‫ללא נשימה הגיעו שרידי הפלוגות לנהר הירדן‪ .‬שלושים הרוגים‬
‫נותרו בכפר‪ ,‬ורבים נפגעו בשעת המנוסה‪.‬‬

‫*‬

‫רה‪ ,‬כדי להבטיח‬ ‫בי ָ‬

‫לילה אפל ללא כוכבים‪ .‬הוחלט למקש את ואדי ִ‬
‫את האגף הצפוני מפני התקפות אפשריות‪ .‬החבלנים יצאו למשימתם‪,‬‬
‫מאובטחים על‪-‬ידינו‪ .‬הירידה לוואדי הכבידה‪ .‬ניגפו הרגליים בזיזי‬
‫סלעים‪ ,‬במהמורות‪ ,‬והעיניים תרו אחרי אוייב‪ .‬תנים יללו‪ .‬צבועים‬
‫ציחקקו‪ .‬וצחנת הגוויות כמעט חנקה אותנו‪.‬‬
‫חצינו בוסתני‪-‬פרי שגודרו בגדרות אבן ובשיחי צבר‪ ,‬ומדי פעם‬
‫התעכבנו והמתנו לחבלנים‪ ,‬שיסיימו לזרוע מוקשים במעברים‪.‬‬
‫לפתע אירעה התפוצצות אדירה‪ ,‬והשתטחנו מלוא אפיים ארצה‪.‬‬
‫רשרוש שיחים‪ ,‬ריסוק ענפים‪ ,‬געיית פרות‪ ,‬פעיית כבשים‪ ,‬נעירות‬
‫חמורים‪ ,‬צניפות סוסים – כאשר כל אלה נשמעים בבת‪-‬אחת‪ ,‬אינך‬
‫מסוגל להבין מה קרה‪ .‬האם נותרו חיילים עיראקיים בשטחי הבוסתנים‬
‫של הכפר‪ ,‬או שמא כוח חדש עלה?‬
‫מאוחר יותר התברר כי ערביי כאוכאב‪ ,‬לפני שנמלטו מהכפר‪,‬‬
‫שיחררו את כל הבהמות אל שטחי הבוסתנים בתקווה שכאשר ישובו‪,‬‬
‫כפי שהביטחו להם מפקדי "צבא ההצלה" – ימצאו את הבהמות‬
‫שלימות ובריאות‪.‬‬
‫נאקות ויללות קרעו את הלילה‪ .‬כמה מן הבהמות דרכו על מוקשים‬
‫שאך זה נזרעו‪ ,‬והתייסרו מכאבים‪.‬‬
‫רק למחרת בבוקר התגלתה הזוועה במלואה‪ .‬הבהמות הפצועות‬
‫נורו‪ ,‬והבריאות הועברו לכפר‪-‬יחזקאל‪.‬‬
 ‫– ‪– 60‬‬

‫צאציהן חיים שם עד עצם היום הזה‪...‬‬

‫עה‬
‫פקו ָ‬
‫פרק ט'‪ָ :‬‬
‫מאיר אלוני שירת במלחמת‪-‬העולם השנייה ב"בריגדה היהודית‬
‫הלוחמת" )החי"ל( ושימש בה מדריך למכונות‪-‬ירייה‪ .‬המג"ד ידע על‬
‫כך וביקש שיילמד את חיילי כיתת "אורן" את השימוש במכונת‪-‬הירייה‬
‫רס"‪ ,‬וכך נקבע תפקידנו בצה"ל כמחלקת מכונות‪-‬ירייה‬‫ק ְ‬
‫הבריטית "ִוי ֶ‬
‫ב"פלוגה המסייעת"‪.‬‬
‫בשל המחסור בבסיסים צבאיים מסודרים‪ ,‬שבנו להתגורר במוסד‪-‬‬
‫החינוכי וללמוד את השימוש ב"ויקרס"‪ .‬כחניך האסכולה הבריטית‬
‫שקד מאיר להנחיל לנו את רזי המכונה‪ ,‬שיש לה שבע משפחות של‬
‫מעצורים‪ ,‬ולפי מקום היעצרו של המינעל – ידעת לאיזו משפחה לשייך‬
‫את המעצור‪ ,‬ולפעול בהתאם‪.‬‬

‫יום אחד הודיעו לנו‪ ,‬מהנהגת השומר‪-‬הצעיר‪ ,‬כי מקדימים לנו את‬
‫מועד הענקת סמלי‪-‬הבוגרים של התנועה‪ ,‬זאת כיוון שגוייסנו לצבא‪,‬‬
‫ואין ביטחון שבתאריך המקובל‪ ,‬ל"ג‪-‬בעומר‪ ,‬נהיה בקיבוץ‪.‬‬
‫מפקד נערך על מגרש הכדורסל בהשתתפות כל חניכי המוסד‪-‬‬ ‫ה ִ‬
‫מפקד‬‫הגענו ל ִ‬‫החינוכי‪ ,‬כשברקע דולקת כתובת‪-‬אש‪" :‬חזק‪-‬ואמץ"‪ִ .‬‬
‫בחולצות לבנות‪ ,‬עניבות שחורות‪ ,‬כשבידנו רובים ולראשנו כובעי‪-‬גרב‪.‬‬
‫חיים שפיר )ריפ(‪ ,‬רכז התנועה מרמת‪-‬השופט‪ ,‬הגיע במיוחד והתרגש‬
‫השווה אותנו ללוחמי הגטאות‪,‬‬ ‫מאוד מן המעמד המיוחד‪ .‬בברכתו ִ‬
‫ששילבו הגנה על עמנו עם ערכי תנועה‪.‬‬

‫*‬

‫בראשית שנות התשעים שימש חיים שפיר יושב‪-‬ראש מועצת‬

‫משנה של העיתון‪ .‬באחד‬
‫המנהלים של "על‪-‬המשמר"‪ ,‬ואני – עורך‪ִ -‬‬
‫מפקד בתש"ח‪ ,‬והוא קפץ‬‫הימים‪ ,‬בדרכנו הביתה‪ ,‬הזכרתי לו אותו ִ‬
‫ממושבו מרוב הפתעה‪ ,‬ועיניו נצצו‪.‬‬
 ‫– ‪– 61‬‬

‫"היית אחד מהם?"‬

‫"נכון‪".‬‬
‫מפקד ההוא לא אשכח לעולם‪ ",‬אמר‪ ,‬וסיפר כיצד הסתכל‬ ‫"את ה ִ‬
‫בחניכים המגוייסים‪ ,‬שבידיהם רובים‪ ,‬והלב אמר לו כי לא כולם ישובו‬
‫חיים מן המלחמה‪ .‬הוא ראה בנו ממשיכיו של מרדכי אנילביץ'‪ ,‬מפקד‬
‫גטו‪-‬ורשה‪ ,‬והתרגש כילד‪.‬‬
‫"אין לך מושג איזה רושם עז השאיר עליי אותו מפקד‪ ",‬אמר‪" ,‬אני‬
‫זוכר שסיימתי את ברכת התנועה בתקווה שכולכם תשובו מהמלחמה‬
‫בשלום‪ .‬האם כולם שבו?"‬
‫"לא‪".‬‬
‫"היתה לי תחושה כזו‪ .‬כששרנו בסוף המפקד את 'התקווה' –‬
‫הסתכלתי בכם וחשתי מחנק בגרון‪".‬‬

‫*‬

‫זאר‪ ,‬ששלט‬ ‫מ ָ‬
‫בשלושים במאי כבש הגדוד את הכפר הערבי ָ‬
‫מהגלבוע על כביש בית‪-‬שאן‪-‬עפולה‪ ,‬ובתחילת חודש יוני השתלטו‬
‫חטיבות "גולני" ו"כרמלי" על הכפרים במורדות הגלבוע ובעמק גנ'ין‪,‬‬
‫נין‪.‬‬
‫ג' ִ‬
‫נה‪ ,‬והגיעו עד מבואות ִ‬
‫ערבו ָ‬
‫לה ו ֲ ַ‬‫קיבְ ֶ‬
‫לה‪ ,‬מו ֵ‬
‫ד ֶ‬
‫סנ ְ ֶ‬
‫עה‪ַ ,‬‬
‫פקו ָ‬
‫וכבשו את ָ‬
‫רוב הכפרים התרוקנו מתושביהם‪.‬‬
‫בתשעה ליוני‪ ,‬הוטל עלינו להשתתף בהריסת בתי הכפר הערבי‬
‫עה שעל פסגת הגלבוע‪ ,‬זאת עוד לפני כניסת ההפוגה הראשונה‬ ‫פקו ָ‬
‫ָ‬
‫לתוקפה‪ ,‬שנקבע ל‪ 11-‬ביוני‪ .‬לפקועה היתה היסטוריה ארוכה ביחסיה‬
‫עם היישובים העבריים‪ .‬בכפר התגוררו משפחות שעיסוקן הרשמי היה‬
‫"גניבות מיהודים"‪ .‬משנשאל הפקועני לעיסוקו השיב בגאווה‪" :‬גנב!" –‬
‫והתקבל כבעל‪-‬מקצוע מכובד‪ .‬אותם גנבים נהגו לגלוש בלילות לעמק‪,‬‬
‫לחמוס ולשדוד ככל שהחמורים יכלו לשאת‪ ,‬ולשוב עם השלל לפנות‪-‬‬
‫בוקר‪ .‬הקיבוצים התלוננו‪ ,‬אך לשווא‪.‬‬
‫גדוד ‪ 13‬סבל ממחסור חמור בנשק‪ ,‬וקיבלנו פקודה לצאת לפקועה‬
‫עם מכונת‪-‬ירייה "ויקרס"‪ ,‬ונשק‪-‬אישי‪ :‬מקל ורימון בלבד‪ ,‬בהנחה‬
‫שהכפר נטוש ועזוב‪ .‬ו ִָוי שאל בדאגה מה יקרה אם יפתחו עלינו באש‪,‬‬
‫ומנשק'ה הראל‪ ,‬מ"כ המחלקה ממעוז‪-‬חיים‪) ,‬ולימים פרופסור וחתן‬
‫פרס ישראל(‪ ,‬השיב בדרכו ההומוריסטית‪:‬‬
‫"במקרה כזה אומרים 'שמע‪-‬ישראל'‪ ,‬אבל 'שמוצניקים' כמוכם למדו‬
‫להתפלל מתוך סידורם של האדמו"רים מרכס ואנגלס – ותפילת 'שמע‬
‫ישראל' אינה מופיעה שם!"‬
‫כעבור רגע הרצין‪ ,‬והסביר כי לפי ידיעות מודיעיניות הכפר ריק‬
‫מאדם‪.‬‬

‫בראש השיירה נסע ג'יפ ובו סגן מפקד הגדוד‪ ,‬דודיק יזהר מתל‪-‬‬
‫יוסף‪ ,‬ומכונת‪-‬ירייה "הוצ'קס"‪ .‬אחריו התנהלו משוריין‪ ,‬ג'יפ עם מכונת‪-‬‬
 ‫– ‪– 62‬‬

‫ירייה "ויקרס"‪ ,‬טנדר עם חומרי‪-‬נפץ וטנדר עם חיילי "אורן"‪.‬‬

‫הדרך עברה בין שדות מעובדים‪ ,‬בשטח נמוך‪ ,‬כאשר מצידי הדרך‬
‫נה‪ ,‬ציפתה לנו הפתעה‬ ‫רבו ֶ‬
‫ע ָ‬
‫גבעות‪ .‬כשעברנו לא רחוק מהכפר הערבי ָ‬
‫– נתקלנו במארב של צלפים‪ .‬אנשי כנופיות ותושבי הכפרים ירו עלינו‬
‫מדרום‪ ,‬ממדרון מסולע‪ ,‬ולא היה אפשר לראות את היורים‪ ,‬שהסתתרו‬
‫בין הסלעים‪ .‬נלכדנו בשטח מישורי חשוף‪ ,‬ושאוליק מלמל בדאגה‬
‫ש"אנו ניצודים כמו ברווזים‪".‬‬
‫הרכבים המשיכו לנוע‪ ,‬בהנחה ש"השבאב" המקומי מנסה‬
‫להפחידנו‪ .‬על ה"ויקרס"‪ ,‬שפלט צרורות בתוליים‪ ,‬שנשמעו כמו תיפוף‬
‫כדורי‪-‬ברד‪ ,‬ניצח דן גלילי‪.‬‬
‫עלי צבר כרותים התעופפו לכל עבר‪.‬‬
‫שכבתי מאחורי סלע וכססתי ציפורניים‪ .‬קרב ראשון – ואיזה חרבון‪.‬‬
‫ערבים יורים ולי אין במה להשיב אש‪ .‬נתזי סלעים שרקו והפחידו‪.‬‬
‫"מנשק'ה הוא ידען גדול‪ ",‬הרהרתי‪" ,‬אסור היה לצאת לקרב בלי‬
‫רובים! מנשק'ה היה צריך להתייצב בפני דודיק‪ ,‬מפקד הפעולה‪,‬‬
‫ולהודיע לו שהוא אינו מוציא אנשים לקרב בלי נשק‪".‬‬
‫אחדים מן חיילים סביבי השיבו אש‪ ,‬וחשתי קנאה‪ .‬לפתע מצאתי‬
‫עצמי מייחל שאחד מהם ייפצע ויהיה לי רובה‪" .‬רגע‪ ,‬רגע‪ ,‬אתה באמת‬
‫מקווה שמישהו ייפצע?" – לפתע קלטתי לאן אני נסחף בהרהוריי‪,‬‬
‫ובאחת הדחקתי הכול‪ .‬מן הקריאות "חובש!" הסקתי שיש פצועים‪.‬‬
‫הצצתי מזרחה‪ ,‬לכיוון הכפר‪ ,‬וכל שראיתי היו עצי זית‪ ,‬שיחי אלון‬
‫וסלעים‪.‬‬
‫התוכנית המקורית היתה ללמד את גנבי פקועה לקח ולפוצץ את‬
‫בתיהם‪ ,‬שמקומם מוכר היטב למפקדי הפעולה‪ ,‬שנמנו עם פעילי‬
‫ביטחון בישוביהם‪ .‬לא אחת הם ביקרו בפקועה יחד עם שוטרים‬
‫בריטיים‪ ,‬זיהו חפצים גנובים והשיבו גזילה לבעליה‪.‬‬

‫בשיירת הרכב היה טנדר עמוס חומרי‪-‬נפץ‪ ,‬ובין חבלניו אפרים חנון‬
‫רה ארצי‪ .‬עקבתי אחר הטנדר‪ ,‬ולפתע הבחנתי בסליל עשן שהסתנן‬ ‫ויו ֶ‬
‫מבעד לבד‪-‬ההסוואה שכיסה את הארגזים‪ ,‬והבנתי שכדור הדליק את‬
‫חומר‪-‬הנפץ‪.‬‬
‫צעקתי‪ ,‬ואחד המפקדים פקד על החבלנים לנטוש את הרכב‪ ,‬ועל‬
‫כס הנהג להסיטו דרומה רחוק ככל האפשר מן החיילים‪.‬‬ ‫מ ְ‬
‫ַ‬
‫רה ארצי והנהג קפצו‪ ,‬והטנדר החל להידרדר לעבר צוקים‬ ‫יו ֶ‬
‫רחוקים‪ .‬אפריים חנון מבית‪-‬אלפא נשאר על הטנדר והתעקש לכבות‬
‫את האש‪ .‬מוקשים ובקבוקי‪-‬מולוטוב נחשבו לחומרים יקרי ערך‪ .‬צרחנו‬
‫שלו‪ .‬העשן‬‫כמטורפים – שבכל רגע הטנדר עלול להתפוצץ‪ ,‬ואפריים בְ ֶ‬
‫התעבה והלך‪ ,‬וכשאפריים הגיע למסקנה שלא יצליח להציל את‬
‫הציוד‪ ,‬קפץ בלב דואב מן הרכב‪.‬‬
‫הוא הספיק להתרחק כעשרים מטר‪ ,‬ופיצוץ אדיר קרע את ההר‪.‬‬
‫הרכב על מטענו התפוצץ ואחד מגלגליו התנתק מצירו והתרומם לגובה‬
‫של כ‪ 50-‬מטר‪.‬‬
 ‫– ‪– 63‬‬

‫ההד נשמע בכל העמק‪.‬‬

‫יורה ארצי הצליח לעלות על משוריין‪ ,‬שהמשיך לנסוע‪ ,‬הבחין בשני‬
‫ערבים שירו על השיירה‪ ,‬והשיב אש‪ .‬לדבריו הצליח לפגוע באחד‬
‫היורים‪.‬‬
‫הסמג"ד דודיק נוכח לדעת כי ליחידה פצועים‪ ,‬ועצר את השיירה‪.‬‬
‫מישהו נפצע בחזהו ואיבד דם רב‪ .‬נחמה מ"אורן" החלה לטפל בו‪ .‬היא‬
‫התרוצצה בינינו ואספה תחבושות‪-‬אישיות כדי לחסום את הדימום‪ .‬עד‬
‫מהרה איבד הפצוע את הכרתו‪ ,‬ונחמה דרשה להבהילו לבית‪-‬חולים‪.‬‬
‫ג'יפ הגיע‪ ,‬והיא הושיבה את הפצוע על ברכיה במושב האחורי כשהיא‬
‫מחבקת אותו בשתי ידיה כדי לחסום את הדימום‪.‬‬
‫כך הגיעו לבית‪-‬חולים "העמק" בעפולה‪ .‬משראו הרופאים את‬
‫חולצתה מגואלת בדם‪ ,‬ביקשו תחילה לטפל בה‪.‬‬
‫"אני בסדר‪ ,‬זה הדם שלו‪ .‬תטפלו בו‪".‬‬
‫"היא בהלם‪ ",‬קבע אחד הרופאים וניסה לקרוע מעליה את חולצתה‪.‬‬
‫היא נאבקה עימו‪ ,‬וברגע מסויים נכנסה אחות ונטלה אותה עימה אל‬
‫מאחורי הפרגוד‪ .‬פשטה נחמה את חולצתה והאחות שוכנעה שהיא לא‬
‫נפגעה‪.‬‬

‫שבנו למחנה גדעון‪ .‬המג"ד שמע על טיפולה המסור של נחמה‬

‫באותו פצוע והודיע לה שהיא יוצאת לקורס חובשים‪ .‬נחמה סירבה‪ .‬עד‬
‫כה היתה מספר שתיים של צוות ה"ויקרס"‪ ,‬וסחבה על גבה את‬
‫החצובה‪.‬‬
‫"גמרת עם זה‪".‬‬
‫לאחר ויכוח הסכימה בשני תנאים‪ :‬היא נשארת בצוות ה"ויקרס"‪,‬‬
‫ותצא לקורס‪-‬חובשים רק אחרי הקרבות‪.‬‬
‫בקושי מלאו לה שבע‪-‬עשרה‪.‬‬

‫למחרת בלילה‪ ,‬ה‪ 11-‬ביוני‪ ,‬עלתה פלוגתו של ברשי לפקועה ומצאה‬

‫את הכפר ריק‪ .‬נשלחנו לשם כחיל‪-‬מצב‪ .‬גדודי ברחשים ופרעושים‬
‫הקבילו את פנינו בצהלה‪ .‬שמעון זינתי‪ ,‬מם‪-‬כף פלוגה ג'‪ ,‬קבע שהדרך‬
‫היחידה להילחם בהם הוא לשרוף את הכפר על בתיו‪ .‬שמעון‪ ,‬רועה‬
‫צאן מבית‪-‬אלפא‪ ,‬דובר ערבית על בורייה‪ ,‬הכיר היטב את חטאי הכפר‬
‫ובכל רגע פנוי הבעיר בתים‪ ,‬כאילו אין מצווה גדולה ממנה‪.‬‬
‫הדבר לא היה לרוחי ושאלתי אותו אם לשרוף כפר תואם התנהגות‬
‫של אדם‪ ,‬המאמין באחוות‪-‬עמים? שריפת כפר שבו חיו נשים‪ ,‬ילדים‬
‫וזקנים – נראתה לי צעד בלתי מוסרי‪.‬‬
‫לתדהמתי איש מחבריי לכיתה‪ ,‬הללו שבכל דיון תנועתי יצגו את‬
‫"המצפון וההומניזם הנאור" – לא פצה פה לתמוך בעמדתי‪ .‬על הרועה‬
‫הזקן‪ ,‬בדרך לגוש‪-‬עציון – כל‪-‬כך חסו‪ ,‬אך לשרוף כפר שלם בגלל‬
‫שתים‪-‬שלוש משפחות של גנבים – זה בסדר גמור‪.‬‬
‫שאלתי את מאיר אלוני‪ ,‬מפקדנו‪,‬‬
‫אם מבחינה מוסרית זו פקודה נכונה‪ ,‬ומאיר הצביע כלפי מעלה‪:‬‬
 ‫– ‪– 64‬‬

‫"הוראות מגבוה‪".‬‬
‫אמירה זו‪ ,‬שתצדיק מעשי עוול‪ ,‬אשמע עוד פעמים רבות‪ ,‬במהלך‬
‫המלחמה‪.‬‬

‫בערב דרש מאירק'ה שנישן חגורים לגופינו באשפת רימונים‪,‬‬

‫כשהנשק צמוד לגוף‪ .‬לדבריו‪ ,‬אי אפשר לדעת אם לא נותקף לפתע‪.‬‬
‫החבר'ה רטנו‪ .‬קשה לישון כשאשפת רימונים הדוקה למותניך‪ ,‬אך‬
‫מאירק'ה התעקש‪ .‬התווכחנו עימו ותבענו הצבעה‪ ,‬ומאירק'ה פרץ‬
‫בצחוק‪:‬‬
‫"הבה נניח שהרוב יצביע נגד – אז מה? לא תמלאו אחר הפקודה?"‬
‫"במקרה כזה – עליך להיכנע לרוב‪ ",‬הסברנו לו‪.‬‬
‫"חבר'ה‪ ,‬אנחנו צבא‪ ,‬לא שיחת‪-‬קיבוץ!"‬
‫"ריח של דיקטטורה עולה באפי‪ ",‬הפטיר ו ִָוי‪.‬‬
‫הוויכוח גלש מן ההר אל הקיבוץ‪ ,‬ולחבריו נודע‪ ,‬שמאירק'ה‬
‫"מתעלל" בנו והם שוחחו עימו‪.‬‬
‫מאיר נפגע וביקש העברה מהגדוד‪.‬‬
‫המג"ד אברהם יפה ניסה להרגיעו‪" .‬הם עדיין ילדים שנשלפו‬
‫מהלימודים‪ ,‬ולא היה להם יום אחד של טירונות‪ .‬שעה לאחר שגויסו‬
‫כבר גררו גוויות נפוחות של חיילים עיראקים‪".‬‬
‫לדבריו‪ ,‬אנחנו זקוקים לזמן כדי לעכל את המעבר מהחינוך הקיבוצי‪-‬‬
‫דמוקראטי למסגרת צבאית‪-‬הירארכית‪" .‬הם יתבגרו יותר מהר מכפי‬
‫שאתה מתאר לעצמך‪".‬‬
‫מאירק'ה סיפר למג"ד‪ ,‬ששמע טענות על שריפת הכפר פקועה‬
‫בגלל גנבים אחדים‪ ,‬ואברהם הסביר לו שיש לישובי העמק חשבון מר‬
‫מאוד עם הפקוענים‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬עם תחילת הפלישה העיראקית‪ ,‬פקועה נעזבה – גבעה שחורה‬
‫וחרוכה‪ .‬הכפר הוחזר לערבים במסגרת הסכם שביתת‪-‬הנשק‪.‬‬

‫*‬

‫בסוף שנות השמונים הכנתי כתבה הנוגעת לרצח הסמל משה‬

‫רוזנפלד על הגלבוע בשנות השלושים‪ .‬הגעתי לפקועה‪ ,‬לראיון עם‬
‫לה‪ .‬לאחר הראיון ביקשתי לסייר בכפר‪ .‬אף בקתת חימר‬ ‫דאלְ ָ‬‫עבְ ָ‬
‫אבו‪ַ -‬‬
‫לא נותרה בו‪ .‬הכפר התגנדר בבתי עמודים מודרניים‪ ,‬צלחות טלוויזיה‪,‬‬
‫עצי מטע‪ ,‬ומסגד מפואר‪.‬‬
‫שאלתי את אבו‪-‬עבדאללה מה קרה לכפר לאחר שהיהודים נטשו‬
‫אותו ב‪.1948-‬‬
‫"ַואללה‪ ,‬הם שרפו הכול‪ .‬אפילו על המסגד לא חסו‪ .‬וכשחזרנו היינו‬
‫צריכים לבנות הכול מהתחלה‪.‬‬
‫"כועס?"‬
‫"בטח כועס‪ .‬למה צריך לשרוף כפר?"‬
 ‫– ‪– 65‬‬

‫"סיפרו שבכפר היו משפחות שהתפרנסו מגניבות‪ ,‬וכל ערב ירדו‬

‫לעמק‪ ,‬חמסו ושדדו‪".‬‬
‫"בין גפנים תמיד תמצא עשבים שוטים‪ ,‬אז תעקור בגללם את הכרם?‬
‫במלחמה קרו הרבה דברים לא יפים‪ ,‬אבל סלחנו ליהודים‪ .‬פקועה כיום‬
‫הוא כפר הרבה יותר יפה‪".‬‬

‫*‬

‫מחנה גדעון‪ .‬בערב נקרא הגדוד לאסיפה‪ .‬קצין‪-‬התרבות הגדודי‬

‫עמוס דגני הודיע כי הוחלט לצרף לגדוד שתי מחלקות מ"הפורשים" –‬
‫אנשי אצ"ל ולח"י‪ ,‬שהגיעו זה עתה ממחנה העצורים הבריטי‬
‫באריתריאה‪.‬‬
‫ממיק שאל אם אפשר לשלוח אותם לגדוד אחר‪ ,‬כי יקשה עלינו‪,‬‬
‫חניכי הסוציאליזם הישראלי‪ ,‬ללחום שכם אלי שכם עם רוויזיוניסטים‬
‫מוצהרים‪.‬‬
‫עמוס דגני השיב כי זו "הוראה מגבוה" ולא ניתן לערער עליה‪.‬‬
‫התכנסה כיתת הקיבוץ לשיחה והחליטה‪:‬‬

‫א‪ .‬יש לדחות בשלב זה את המאבק המעמדי ברוויזיוניזם ולשתף‬

‫עימו פעולה עד שימוגר האוייב הלאומי‪.‬‬
‫ב‪ .‬בבוא המהפכה הסוציאליסטית נילחם ברוויזיוניזם כאילו מעולם‬
‫לא שיתפנו עימו פעולה‪.‬‬

‫מפקד המחלקה המסייעת‪ ,‬איצקו בן‪-‬משה‪ ,‬מקיבוץ מסילות‪ ,‬שהאזין‬

‫לדיון‪ ,‬התאפק בכל כוחו שלא לצחוק‪ .‬בשלב מסויים ניסה להסביר לנו‬
‫כי כללי המשחק השתנו‪ ,‬וגישתנו לוקה בדוגמאטיות‪.‬‬
‫נעלבנו‪ ,‬וממיק‪ ,‬לחיזוק טענותיו‪ ,‬ציטט מובאה משל לנין‪.‬‬
‫עם הזמן היו "הפורשים" עמיתנו לנשק וידידינו הטובים‪.‬‬
 ‫– ‪– 66‬‬

‫פרק י'‪ :‬אלטלנה‬

‫יום אחד הגיעה למחנה‪-‬גדעון שיירת משאיות עמוסות ארגזים‪ ,‬ואיצקו‬
‫המ"מ עם ברק בעיניים‪ ,‬נכנס למגורי "המסייעת" וביקש שנגיע‬
‫בהקדם למחסן‪-‬הנשק‪ ,‬הפתעה ממתינה לנו‪.‬‬
‫בבוקר נשלחה משאית אל מחסני‪-‬הבגדים בקיבוצים‪ ,‬להבאת‬
‫דאו"‬‫שפָנ ְ ָ‬‫סמרטוטים‪ .‬נשק חדש הגיע מצ'כוסלובקיה‪ :‬רובים‪ ,‬מקלעי " ְ‬
‫נשקים מילאו גיגיות נפט‪ ,‬הביאו גלילי פלנלית‪,‬‬ ‫זה"‪ .‬ה ָ‬
‫ומכונות‪-‬ירייה "בֶ ָ‬
‫ערמו סמרטוטים‪ ,‬ולימדו אותנו איך מפרקים את הנשק החדש ומסירים‬
‫את שכבות הגריז‪.‬‬
‫היינו בשמיים‪ .‬לא היה לנו ספק כי הנשק הצ'כי נשלח בהוראתו‬
‫המפורשת של החבר סטאלין – הוכחה ניצחת שברית‪-‬המועצות לא רק‬
‫הכירה בזכויות ההיסטוריות של היהודים בארץ‪-‬ישראל אלא גם מסייעת‬
‫לה בפועל להביס את אויביה‪.‬‬
‫ממיק לא הסתיר את שמחתו‪ ,‬ושילח דברי ביקורת בארה"ב‪ ,‬שאמנם‬
‫הכירה בנו דה‪-‬פאקטו‪ ,‬אך נקטה במדיניות של "אמברגו" – איסור על‬
‫שליחת נשק למדינות המעורבות במלחמה בארץ‪-‬ישראל‪ .‬בריטניה‬
‫וצרפת מיהרו להצטרף אליה‪ .‬לדבריו‪ ,‬האימפריאליזם המערבי חשף‬
‫את פרצופו המכוער‪ ,‬ולשמחתנו צ'כיה‪ ,‬בהוראת ברית‪-‬המועצות‪,‬‬
‫התייצבה לימיננו ושלחה לנו נשק!‬
‫מניותיה של ברית‪-‬המועצות הרקיעו שחקים‪ .‬דן גלילי ראה קשר‬
‫קו להכרת ברית‪-‬המועצות במדינת‪-‬‬ ‫מי ֹ‬
‫גרו ִ‬
‫ישיר בין הצהרת שר‪-‬החוץ ְ‬
‫ישראל‪.‬‬
‫שלמה באום מכפר‪-‬יחזקאל‪ ,‬שכעבור שנים היה לסגנו של אריאל‬
‫שרון‪ ,‬מפקדה של יחידת ‪ ,101‬חשד ברוסים שיש להם כוונות לכבוש‬
‫את המזרח‪-‬התיכון ולהשתלט על הנפט‪ .‬להערכתו‪ ,‬אימפריאליזם רוסי‬
‫מתכוון להחליף אימפריאליזם בריטי‪.‬‬
‫הבעתי את דעתי כי ברית‪-‬המועצות ממשיכה את מלחמתה‬
‫באימפריאליזם הבריטי‪ ,‬ורואה בישראל פוטנציאל לכינונה של‬
‫"דמוקרטיה‪-‬עממית" במזרח‪-‬התיכון‪ ,‬בראשותן של מפלגות הפועלים‪.‬‬
‫ניקינו נשק‪ ,‬התווכחנו ולא אחת מצאנו עצמנו פוצחים בשירים‬
‫רוסיים‪ ,‬כשיתר החיילים מצטרפים ברצון‪ .‬היתה זו שעתה היפה של‬
‫ברית‪-‬המועצות‪ ,‬אפילו אוייביה המושבעים הודו לה מעומק ליבם‪.‬‬
‫לפתע קם אחד האצ"לניקים‪-‬לשעבר‪ ,‬ומרוב התרגשות פצח בשיר‬
‫מחתרת‪" :‬היום שרה הקטנה ‪/‬ניפגש בצאתי למלחמה ‪ /‬את המדינה‬
‫נכונן ‪ /‬על שתי גדות הירדן‪ "...‬ואנחנו‪ ,‬שיכורי שמחה‪ ,‬הצטרפנו‬
‫במחיאות‪-‬כפיים‪.‬‬
 ‫– ‪– 67‬‬

‫איצקו המ"מ חייך בסיפוק‪ .‬להערכתו‪ ,‬סוף‪-‬סוף בגרנו‪ ,‬והתגברנו על‬

‫"החינוך הפנאטי"‪ ,‬והביא בקבוק יין‪ .‬השקנו כוסות‪ ,‬וו ִָוי‪ ,‬ברגע‪-‬של‪-‬‬
‫התרגשות‪ ,‬הצמיד לשפתיו רובה צ'כי ונשק לקת‪ .‬המתרסים הפוליטיים‬
‫קרסו בבת‪-‬אחת‪ ,‬ואילולא זירזו אותנו הנשקים‪ ,‬בטענה שהמשלטים‬
‫ממתינים לנשק – היינו פורצים ב"הורה" סוערת‪ .‬קיבלנו שתי "בזות"‬
‫והיינו בעננים‪.‬‬
‫לראשונה חשנו‪ ,‬אחוות‪-‬לוחמים אמיתית‪.‬‬

‫*‬

‫באפריל ‪ 1994‬צורפתי כחבר "ועדת‪-‬העורכים של עיתוני ישראל"‬

‫למשלחתו של ראש‪-‬הממשלה יצחק רבין‪ ,‬שיצאה למוסקבה‪ .‬באחד‬
‫הימים המתנו במסדרון של משרד‪-‬החוץ‪ ,‬בקרמלין‪ ,‬עד שראשי‬
‫הממשלות יסיימו את פגישתם‪ .‬בין היושבים היה פקיד סובייטי ששיבה‬
‫זרקה בשערותיו‪ ,‬נראה כבן שישים‪ ,‬ואולי יותר‪.‬‬
‫שיחה נרקמה בינינו‪ ,‬ושאלתי אותו כיצד קרה הדבר שברית‪-‬‬
‫המועצות שינתה בבת‪-‬אחת את מדיניותה כלפי ישראל‪ :‬הצהרת‬
‫גרומיקו ב‪ 14-‬במאי ‪ ,1947‬הכרה במדינת‪-‬ישראל באו"ם ב‪29-‬‬
‫בנובמבר ‪ ,1947‬ומשלוחי נשק צ'כי בתחילת יוני ‪.1948‬‬
‫האיש חייך‪" .‬נו כן‪ – ",‬הוא מכיר את הנושא היטב‪ .‬לדבריו‪ ,‬יהודי‬
‫ארץ‪-‬ישראל לא קלטו כל השנים כי ברית‪-‬המועצות מעולם לא היתה‬
‫אוייבתם‪ .‬מאז מלחמת‪-‬העולם השנייה היו לשני העמים אוייבים‬
‫משותפים‪ :‬גרמניה הנאצית מזה‪ ,‬והאימפריאליזם הבריטי מזה‪ .‬עובדה‪,‬‬
‫כאשר ברית‪-‬המועצות ראתה מה עומד לקרות ליהודים במלחמת‬
‫העולם השנייה‪ ,‬היא פתחה לרווחה את גבולותיה‪ ,‬בעוד אמריקה‬
‫התעלמה‪ .‬כל השנים חשו הרוסים צורך לפתור את שאלת העקורים‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1943‬ביקר בארץ‪-‬ישראל איוואן מאיסקי‪ ,‬קומיסר לענייני‪-‬חוץ‪,‬‬
‫נפגש עם ראשי היישוב‪ ,‬וביקש לדעת אם בבוא היום תהיה ארץ‪-‬ישראל‬
‫מסוגלת לקלוט את עקורי אירופה‪ .‬משנת ‪ 1944‬ואילך דאגנו‬
‫שיתפרסמו בעיתונים שונים מאמרים התומכים בפיתרון ציוני לשאלת‬
‫ארץ‪-‬ישראל‪ .‬בפברואר ‪ 1945‬הצביע ראש המשלחת הסובייטית‪,‬‬
‫בוועידת היסוד של האיגודים המקצועיים‪ ,‬על כך שיש לאפשר לעם‬
‫היהודי להמשיך ולבנות את ארץ‪-‬ישראל כביתו הלאומי‪.‬‬
‫"אני מקווה כי ברור לך שמאמרים אלה לא יכלו להופיע בלי אישור‬
‫הפוליטביורו‪ ,‬בראשותו של החבר סטאלין‪ .‬ברית‪-‬המועצות עקבה בזעם‬
‫אחר התחמקויותיה של אנגליה להחזיר את המנדט על ארץ‪-‬ישראל‬
‫לידי האו"ם‪ ,‬ולאחר לחצים דיפלומטיים עלה הנושא במאי ‪,1947‬‬
‫בנאומו של שר‪-‬החוץ אנדריי גרומיקו‪ .‬ברית‪-‬המועצות שאפה להפוך‬
‫את ארץ‪-‬ישראל לגורם מדיני שיתסיס את המשטרים הערביים‬
‫הריאקציוניים במזרח‪-‬התיכון ויחליש את מעמדה של בריטניה‪ .‬הקו‬
‫שנקטנו היה ברור ועקבי‪ :‬הצבעה באו"ם לחלוקת ארץ‪-‬ישראל לשתי‬
 ‫– ‪– 68‬‬

‫מדינות‪ ,‬הכרה בה‪ ,‬ומשלוחי נשק צ'כי‪ ,‬שנועד להביס את הערבים‪".‬‬

‫שאלתי היכן היתה בסיפור הזה יהדות ברית‪-‬המועצות‪ ,‬והוא הודה‬
‫שהם שגו בהערכתם כי יהדות זו נטמעה בין עממי ברית‪-‬המועצות‬
‫לאחר שבעים שנות קומוניזם‪ .‬לאחר שעמדו על טעותם‪ ,‬הלכה ברית‪-‬‬
‫המועצות לקראת ישראל ופתחה לרווחה את שעריה‪ .‬ברית‪-‬המועצות‬
‫היתה מאז ומעולם ידידת העם היהודי ובבוא המבחן – הוכיחה זאת‪.‬‬
‫"אודה לך אם שיחה זו תישאר חסוייה ולא תנקוב בשמי‪ .‬לא‪ ,‬אינני‬
‫יהודי‪ ,‬אך קורא אני יידיש היטב‪".‬‬

‫*‬

‫ישבנו כחיל‪-‬מצב על גבעה צחיחה מצפון לג'נין‪ .‬העיר אמנם נכבשה‬

‫על ידי חטיבות "כרמלי" ו"גולני"‪ ,‬אך לא היה אפשר להתבסס בה בלי‬
‫לכבוש את ההרים החולשים מדרום‪ .‬ההפוגה עמדה לחול ביום שישי‪,‬‬
‫ה‪ 11-‬ביוני‪ ,‬והוחלט לכבוש את משטרת ג'נין וליצור קו הגנה יותר נוח‪.‬‬
‫החבלן אפרים חנון סיפר כי בלילה שקדם לאותה התקפה יצאה‬
‫חוליית חבלנים למקש גשר על כביש ג'נין‪-‬עפולה‪ ,‬ולמנוע עזרה מג'נין‪.‬‬
‫למחרת בלילה יצא כוח ישראלי לכבוש את המשטרה‪ ,‬כשעל הפעולה‬
‫פיקד מפקד פלוגה ג' – עמנואל ברשי‪.‬‬
‫חצות‪ .‬כוח ברשי יצא מג'נין לכיוון תחנת‪-‬המשטרה‪ .‬בדרכם חלפו‬
‫ליד וילות הדורות‪ ,‬וברשי הורה לפוצצן‪ .‬לדעת אפרים זו היתה שגיאה‪,‬‬
‫כי כך נודע במשטרה שכוח צה"ל בדרכו אליהם‪ .‬כשהגיע הכוח כמאה‬
‫מטר מהמשטרה‪ ,‬התברר שגדרות תיל דוקרניים מקיפים אותה סביב‪-‬‬
‫גלור" בין הקונצרטינות‪,‬‬‫סביב‪ .‬החבלנים השחילו שלושה צינורות "בונ ְ ָ‬
‫פוצצו את הגדר‪ ,‬והדרך לחצר נפתחה‪.‬‬
‫ברשי וכוחותיו פרצו קדימה‪ ,‬וכשהתקרבו לבניין גילו סבך נוסף של‬
‫חוטי תיל דוקרניים‪ ,‬שלא איפשרו להגיע אל דלתות הבניין‪ .‬הפעם‬
‫הונחו שקיות חומר‪-‬נפץ בפינה צפון‪-‬מזרחית של המשטרה‪ ,‬ונפער חור‬
‫בקיר‪ .‬עוד שגיאה‪ ,‬להניח חומר‪-‬נפץ בפינה‪ ,‬שהיא הבסיס המוצק‬
‫ביותר של הבניין‪ .‬ניסיון להשחיל חייל דרך החור‪ ,‬כדי שיפתח את‬
‫השער מבפנים‪ ,‬נכשל‪ .‬העיראקים ירו כמטורפים והשליכו רימונים מגג‬
‫הבניין‪ .‬שער הברזל נותר נעול‪ .‬כיצד פורצים אותו?‬
‫זבון שדמי‪ ,‬מפקד מחלקה מניר‪-‬דוד‪ ,‬איש גדל ממדים ורב תושייה‪,‬‬
‫הציב מרגמת "טו‪-‬אינץ" בכינון ישיר אל מול שער הברזל‪ ,‬כשהוא‬
‫מכסה את בסיסה באבנים כבדות‪ ,‬וליתר ביטחון נשכב עליה‪ .‬מעולם‬
‫לא נורה פגז מרגמה בכינון ישיר‪ .‬השער לא נפרץ‪ ,‬וזבון הועף מן‬
‫ההדף‪ .‬משטרת ג'נין לא נכבשה‪.‬‬

‫*‬
 ‫– ‪– 69‬‬

‫הפוגה ראשונה‪ .‬צה"ל ניצל את השקט כדי לחייל אותנו‪ ,‬וערך טקס‬
‫רץ‪ ,‬קרא‬
‫סקלָ ְ‬‫השבעה‪ .‬המחלקה עברה לדום‪ ,‬ורס"פ פלוגה ג'‪ ,‬אליעזר ְ‬
‫בפאתוס ובעגה יקית את הנוסח‪ ,‬שרק לאחרונה חובר‪:‬‬
‫"הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת‪-‬ישראל‪,‬‬
‫לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים‪ ,‬לקבל על עצמי ללא תנאי וללא‬
‫סייג עול משמעתו של צה"ל‪ ,‬לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות‬
‫על‪-‬ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי‬
‫להגנת המולדת ולחרות ישראל‪".‬‬
‫לאחר הקריאה ענינו במקהלה שלוש פעמים‪" :‬הנני נשבע‪".‬‬
‫הטקס עורר גיחוכים‪ .‬נזכרנו בטקס ההשבעה ל"הגנה"‪ ,‬שנערך‬
‫במעין‪-‬חרוד‪.‬‬
‫בתום המסדר קיבלנו משכורת ראשונה‪ :‬שתי לירות ו‪ ...‬משחת‪-‬‬
‫שיניים‪.‬‬
‫שיק‪.‬‬
‫ד ִ‬‫"למה משחת שיניים? שאל ָ‬
‫"זה מה שצה"ל מנפק‪ ",‬השיב סקלרץ ברצינות גדולה‪.‬‬

‫חצות‪ .‬אני מפטרל עם כדור בקנה‪ .‬מרחוק מבליחים אורות ג'נין‪.‬‬

‫צרור נותב חוצה את השמיים‪ ,‬וזיקוק לבן צונח על צריח של מסגד‪ .‬אני‬
‫הרוג מעייפות ועיניי בקושי פקוחות‪ .‬מדי‪-‬פעם אני עוצר‪ ,‬פותח מימייה‬
‫ושופך על ראשי מים‪ .‬עליי לשמור עד שלוש לפנות‪-‬בוקר‪ .‬איך אחזיק‬
‫מעמד? רגליי סורקות‪ ,‬עיניי בולשות ומוחי מפנטז‪ :‬אני מנשק את נעמה‬
‫ולש את שדיה‪ .‬היא גועה מהנאה‪ ,‬מסירה את חזייתה ואת תחתוניה‪.‬‬
‫דימיוני משלים מה שלא קרה‪ :‬אני גוהר עליה‪ ,‬פורץ מחסום‪ ,‬חודר‬
‫פנימה והיא גונחת מכאב ומהנאה‪ .‬אלוהים‪ ,‬איזה חום‪ ,‬איזה עונג! אברי‬
‫מתפוצץ ותחתוניי מלאים‪...‬‬
‫בשעה שלוש הערתי את אחד החיילים והלכתי לישון‪ .‬אותו חייל‪,‬‬
‫ככל הנראה‪ ,‬נרדם בשעה שרכס את שרוכי נעליו‪ ,‬ובשלוש ושלושים‬
‫התעורר אושמן‪ ,‬האפסנאי של המחלקה – ולחרדתו גילה שאיש אינו‬
‫שומר‪ ,‬ופתח בצרחות אימה‪:‬‬
‫"אידיוטים‪ ,‬משוגעים‪ ,‬כולרות! פלוגה עיראקית יושבת מול האף?!‬
‫הם יכלו לשחוט את כולנו ואיש לא היה מתעורר!"‬
‫הוא סיפר כיצד הגרמנים שחטו כפר רוסי שלם‪ ,‬גברים‪ ,‬נשים וטף‪,‬‬
‫ששומריו שתו לשוכרה ונרדמו‪ .‬תיאורי השחיטה צימררו‪ ,‬התכסיתי‬
‫זיעה קרה‪ ,‬וזמן רב לא שכחתי את הפחד שתקף אותי באותו לילה‪.‬‬

‫*‬

‫עשרים וארבעה ביוני‪ .‬משאית אספקה הגיעה למשלט ועימה‬

‫מפקדנו מאיר אלוני‪ .‬הוא סיפר שהחבר'ה מ"המחלקה המיוחדת"‪,‬‬
‫האצ"לניקים – ערקו שלשום מהגדוד‪ .‬בבוקר לא נמצאו במיטות‪.‬‬
‫למחרת הודיעו ברדיו על ספינת‪-‬נשק בשם "אלטלנה"‪ ,‬שהגיעה‬
 ‫– ‪– 70‬‬

‫מאירופה ועל סיפונה נשק רב‪ .‬מאיר אלוני סיפר על הסכם שנחתם בין‬
‫מנחם בגין ראש האצ"ל – לבין ישראל גלילי‪ ,‬נציג צה"ל‪ ,‬שבו נאמר‪,‬‬
‫כי חברי אצ"ל יתגייסו לצה"ל‪ ,‬יישבעו שבועת אמונים‪ ,‬וכל הנשק‬
‫והציוד שבידם יימסרו לצה"ל‪ .‬אצ"ל ומפקדתו חדלים להתקיים‬
‫כחטיבה צבאית במדינת ישראל‪.‬‬
‫ני שאל אם בואה של אוניית נשק באמצע ההפוגה אינה‬ ‫בנצי צבעו ִ‬
‫מהווה הפרה של הסכמי האו"ם‪ ,‬ומאיר השיב כי שמע מפי גדליה‪,‬‬
‫מפקד "המיוחדת"‪ ,‬כי מנחם בגין ביקש רשות לפרוק את הנשק רחוק‬
‫מעיני הבריטים‪ ,‬על חוף כפר‪-‬ויתקין‪.‬‬
‫"אז מה קרה שהאונייה הגיעה לתל‪-‬אביב?"‬
‫לדבריו‪ ,‬מפקדי האצ"ל שעל האונייה דרשו שחמישית מהנשק יוקצה‬
‫לאצ"ל‪ ,‬שיחידותיו הנפרדות לחמו בירושלים‪" .‬אלטלנה" עגנה בחוף‬
‫כפר ויתקין והחלה פריקה חשאית של הנשק‪ .‬באמצע הפריקה בא‬
‫אולטימטום של בן‪-‬גוריון‪" :‬כל הנשק למחסני צה"ל!" – נוצר מתח והיו‬
‫חילופי אש‪ .‬מנחם בגין הוזעק מתל‪-‬אביב‪ ,‬עלה על סיפון האונייה כדי‬
‫להרגיע את הרוחות‪ ,‬וכאשר הסתבר כי בן‪-‬גוריון מתעקש – הוחלט‬
‫להפליג לתל‪-‬אביב‪ ,‬שבה יש לאצ"ל תמיכה רחבה‪ .‬האצ"לניקים מכל‬
‫גדודי צה"ל קיבלו פקודה חשאית לערוק מיחידותיהם ולהתכנס על‬
‫חוף ימה של תל‪-‬אביב‪ ,‬מול האונייה‪ ,‬וליצור חומת אדם‪ .‬הם יפרקו את‬
‫הנשק ויעבירוהו ליחידותיהם בירושלים‪.‬‬
‫הממשלה התכנסה לדיון חרום‪ .‬בן‪-‬גוריון טען כי לפנינו ניסיון גס‬
‫לדרוס את הצבא ולרצוח את המדינה‪ .‬המתח גבר והסוף ידוע‪ .‬הספינה‬
‫טובעה‪.‬‬
‫שלמה באום רתח מכעס‪ .‬בקרב על פקועה לא היו לגדוד די רובים‪,‬‬
‫וחלק מהכוח יצא עם מקלות ורימונים‪ ,‬ופה מפוצצים אונייה מלאה‬
‫נשק‪ .‬במדינה מתוקנת היו מעמידים את בן‪-‬גוריון למשפט צבאי!‬
‫ממיק הביע סברה כי לנשק שהובא היתה מטרה לא חוקית‪ :‬למנוע‬
‫את החלטת האו"ם על חלוקת ארץ‪-‬ישראל‪ ,‬ולכבוש את עבר‪-‬הירדן‪ .‬כך‬
‫קיוו הבית"רים להגשים את חלום "שתי גדות לירדן"‪ ,‬ושלמה באום‬
‫זעם‪:‬‬
‫"פיצוץ 'אלטלנה' זהו הדף הכי שחור שאני מכיר בתולדותיה‬
‫הקצרים של מדינת‪-‬ישראל!"‬
‫"מרד חייבים לדכא!" ענה לו ממיק‪" .‬אתה לא מבין שכל הקיום‬
‫הדמוקרטי של המדינה עמד בסכנה?"‬
‫"קומוניסט מחורבן!"‬
‫"פאשיסט מטומטם!"‬
‫שלמה קפץ ממקומו כנשוך נחש‪ .‬פניו סמקו ועיניו רשפו‪ .‬החבר'ה‬
‫מיהרו להפריד‪.‬‬

‫שאלתי את מאיר מה הניע את אצ"ל להפר את ההסכם שנחתם בין‬

‫גלילי לבין בגין‪ .‬גדליה‪ ,‬מפקד האצ"לניקים‪ ,‬הסביר לו כי ארבע יממות‬
‫של שיט בים‪-‬התיכון‪ ,‬וקשר אלחוטי ישיר עם מפקדת האצ"ל‬
 ‫– ‪– 71‬‬

‫בירושלים‪ ,‬שיכנעו את מנהיגי האונייה להתעלם מהסכם בגין‪-‬גלילי‬

‫ולהחליט כי רק אצ"ל יפרוק את הנשק‪ ,‬והוא שיחליט איזה חלק ממנו‬
‫יוקצה לצה"ל‪ .‬הם האמינו שאם חוף תל‪-‬אביב יתמלא באנשי אצ"ל –‬
‫יהודים לא יעזו להרים יד על יהודים‪.‬‬
‫מאיר סיפר שגדליה טען בפניו כי הוא בכלל אינו תופס את שורשי‬
‫המתח השוררים בין בית"ר לבין "השומר‪-‬הצעיר"‪ .‬לטענתו זאב‬
‫ז'בוטינסקי היה סוציאליסט שדגל ב"אחוות‪-‬עמים"‪ ,‬ואף רשם לו על‬
‫פיסת נייר שורות אחדות שכתב ז'בוטינסקי על עתידה הוורוד של ארץ‪-‬‬
‫ישראל‪:‬‬
‫"‪ ...‬בו ירווה לו משפע ואושר ‪ /‬בן‪-‬ערב‪ ,‬בן‪-‬נצרת ובני ‪ /‬כי דגל טוהר‬
‫ויושר ‪ /‬ייטהר שתי גדות ירדני‪".‬‬
‫"'שתי גדות ירדני' אינה הפרוגרמה שלנו‪ ",‬הערתי ביובש‪.‬‬

‫האצ"לניקים שבו לגדוד נרגשים ומזועזעים‪ .‬הם ראו במו עיניהם‬

‫כיצד בחורי הפלמ"ח העלו את ספינתם באש‪.‬‬
‫המג"ד אברהם יפה החליט לעבור על עריקתם מצה"ל לסדר‪-‬היום‪.‬‬
‫כאיש חינוך לשעבר קלט את הדילמה‪ :‬באחד ביוני חתם מנחם בגין‪,‬‬
‫בשם האצ"ל‪ ,‬על הצטרפותם לצה"ל‪ ,‬ומפקדי אצ"ל שעל "אלטלנה"‬
‫הפרו את פקודתו‪ .‬אברהם כינס את קציניו והסביר כי אנשי "המיוחדת"‬
‫זקוקים לזמן נפשי כדי לעכל עובדות שהולידו מציאות חדשה‪:‬‬
‫הבריטים עזבו את הארץ‪ .‬אין עוד מחתרות‪ .‬מפקדות האצ"ל והלח"י‬
‫פורקו‪ .‬קיימת מרות צבאית אחת בלבד – מפקדת‪-‬צה"ל‪.‬‬
‫אברהם החליט לעבור על העריקה לסדר‪-‬היום אך סגנו‪ ,‬עמנואל‬
‫ברשי‪ ,‬דרש להעמידם למשפט צבאי‪" .‬עליהם ללמוד שיש לצה"ל‬
‫בעל‪-‬בית אחד!" צעק‪ .‬וכשנוכח לדעת כי דעתו אינה מתקבלת‪ ,‬עזב את‬
‫הישיבה בטריקת דלת‪.‬‬
‫אברהם לא התרגש‪ ,‬שניהם מאותו הכפר‪.‬‬

‫קצינים ביקשו לדעת מיהו אותו קצין "חמום‪-‬מוח"‪ ,‬ואברהם נאות‬

‫לספר‪:‬‬
‫עמנואל ברשי הוא בחור רב‪-‬ניגודים‪ .‬מוכשר כשד ומפקד מעולה‪.‬‬
‫מקורו מבית מסורתי ספוג ספרות‪ ,‬ששימש בשעתו בית‪-‬ועד לאנשי‬
‫רוח‪ .‬אביו היה רופא‪ .‬וכשהגיע עמנואל למצוות‪ ,‬הגיש לו המשורר חיים‬
‫שי‬
‫שי‪ַ ,‬‬
‫בר‪ִ -‬‬
‫נחמן ביאליק‪ ,‬מבאי ביתם‪ ,‬ספר תנ"ך ובהקדשה כתב‪" :‬ל ַ‬
‫ליום הבר‪-‬מצווה‪".‬‬
‫לאחר שסיים את לימודיו העממיים ב"תחכמוני"‪ ,‬נרשם ללימודי‬
‫חקלאות במקווה‪-‬ישראל ועד מהרה הסיר את הכובע‪ ,‬זנח את תיק‬
‫התפילין והצטרף ל"השומר‪-‬הצעיר"‪ .‬ברבות השנים השלים גרעין בוגרי‬
‫מקווה‪-‬ישראל את קיבוץ תל‪-‬עמל‪ .‬בתקופת המאורעות שימש עמנואל‬
‫נוטר ושומר‪-‬שדות מטעם הקרן‪-‬הקיימת‪ .‬בראשית שנת ‪ 1941‬נגנב‬
‫רכוש מאחד היישובים‪ ,‬וברשי‪ ,‬בראש קבוצת נוטרים‪ ,‬יצא בעקבות‬
‫הגנבים לכיוון פקועה‪ .‬כשטיפסו על מדרונות ההר‪ ,‬הבחינו מרחוק‬
 ‫– ‪– 72‬‬

‫בערבי נמלט – והחל מרדף‪ .‬כאשר ראה הערבי שהנוטרים קרבים‬

‫והולכים‪ ,‬שם נפשו בכפו וקפץ מצוק גבוה הישר לתוך ואדי עמוק‪.‬‬
‫ברשי לא היסס וזינק אחריו‪ .‬הערבי הגיע לכפרו חבול ופגוע‪ ,‬ולאחר‬
‫ימים אחדים מת‪ .‬ברשי והנוטרים נאסרו ונכלאו בכלא עכו‪.‬‬
‫המשפט נמשך חודשים ארוכים‪ .‬הקיבוצים‪ ,‬בשיתוף ארגון ה"הגנה"‪,‬‬
‫שכרו את שירותיו של עורך‪-‬הדין ברנרד ג'וזף )לימים ח"כ דב יוסף‪,‬‬
‫שר האספקה והקיצוב בממשלת בן‪-‬גוריון(‪.‬‬
‫פסק‪-‬הדין שנגזר היה חמור מאין כמוהו‪ .‬עונש מוות לעמנואל ברשי‪,‬‬
‫ומאסר‪-‬עולם לנוטרים‪ .‬התדהמה ביישוב העברי היתה גדולה‪ .‬משלחות‬
‫מכל שדרות‪-‬היישוב פנו אל הנציב‪-‬העליון בבקשות חנינה‪ ,‬שנדחו‪.‬‬
‫ברנרד ג'וזף ערער על חומרת העונש‪ ,‬וטען כי אין זה מתקבל על הדעת‬
‫שערבי בריא יקבל כמה "מכות יבשות" – ולפתע ימות‪ .‬לטענתו הערבי‬
‫היה חולה‪ ,‬והמוות בא בגין מחלתו‪ .‬להוכחת טענותיו דרש להוציא את‬
‫הגופה מקברה לבדיקה פתולוגית‪ ,‬אך השופט סירב בתוקף‪ .‬הופעלו‬
‫לחצים‪ ,‬וכנראה גם שולמו "דמי לא יחרץ"‪ ,‬ובסופו‪-‬של‪-‬דבר הוצאה‬
‫הגופה‪ ,‬פתולוג מ"אנשי שלומנו" בדק אותה‪ ,‬וקבע כי הערבי סבל‬
‫מקדחת וכי הטחול שבגופו היה מוגדל‪ .‬קפיצתו לוואדי גרמה לפיצוץ‬
‫הטחול‪ ,‬ולפטירתו‪.‬‬
‫מיהר השופט הבריטי לאשר את ממצאי הבדיקה‪ ,‬נערך משפט‪-‬חוזר‬
‫וברשי והנוטרים זוכו מכל אשמה‪.‬‬

‫האווירה בגדוד נעכרה‪ .‬חברי "המיוחדת"‪ ,‬שלא מזמן שבו‬

‫מאריתריאה‪ ,‬חזו במו‪-‬עיניהם במלחמת‪-‬אחים על חוף ימה של תל‪-‬‬
‫אביב‪.‬‬
‫הפצע שנפער‪ ,‬זמן רב סירב להגליד‪.‬‬
 ‫– ‪– 73‬‬

‫לה‬
‫ד ֶ‬
‫סנ ְ ֶ‬
‫פרק י"א‪ַ :‬‬
‫לקראת סוף ההפוגה הראשונה נשלח גדוד ‪ 14‬להחליף את גדוד‬
‫‪ ,13‬שקיבל פקודה לעלות צפונה לגליל‪-‬העליון‪ .‬הוטל עלינו לכבוש‬
‫ראש‪-‬גשר במשמר‪-‬הירדן‪ ,‬מקום שאנשי "כרמלי" תקפו ונכשלו‪ .‬איש‬
‫לא ידע לומר יותר מזאת‪.‬‬
‫בשעת ערב עלינו על משאיות שהסיעו אותנו צפונה‪ .‬ירח מלא ליווה‬
‫אותנו‪ ,‬כאשר מתחתנו פרושה כינרת כסופה‪ ,‬ושירה נוגה פרצה מן‬
‫הלבבות‪ .‬שרנו כאילו היינו ב"פעולה" תנועתית‪ .‬הצצתי בחבריי שעצמו‬
‫עיניים והתרפקו על "הוי כינרת שלי"‪ ,‬ותהיתי אם מחר באותה שעה כל‬
‫היושבים כאן יחיו‪ .‬לפי השמועות‪ ,‬קרב קשה ממתין לנו‪ .‬בצפון הרחוק‬
‫נראו הבזקי אור‪ ,‬רקטות צבעוניות שטו בשמיים‪ ,‬והדי תותחים רעמו‪.‬‬
‫השירה ביקשה‪ ,‬בדרכה‪-‬שלה‪ ,‬להדחיק חרדות‪-‬לב‪ .‬בין שיר לשיר‬
‫נזכרנו במוסד‪-‬החינוכי‪ ,‬במחנך שלנו אברהמ'ק ליפסקר‪ ,‬שטען כי‬
‫ללמוד את לנין זה להבין את חוקי המלחמה ולתכנן את דרכי התגובה‪.‬‬
‫גיחכנו‪.‬‬
‫דשיק הזכיר מחנך אחר‪ ,‬שכנא נשקס‪ ,‬שבמקום ללמדנו ערבית‬
‫כהלכה – התרפק על אסונות איוב‪ .‬אילו דיברנו ערבית רהוטה‪ ,‬וחלילה‬
‫נפלנו בשבי – היינו מסוגלים לדבר עם שובינו – ואולי אפילו להינצל‪.‬‬
‫ממיק הציע שנסביר להם כי אנו בעד "אחוות‪-‬עמים" ואלה יחבקו אותנו‬
‫עד מחנק‪...‬‬
‫האירונייה והציניות חגגו‪ .‬ווי קבע כי שום‪-‬דבר כבר לא יציל אותנו‬
‫מיד‪-‬הגורל‪ ,‬שעליו אין לנו שליטה‪ .‬ממיק הזכיר לו‪ ,‬כי מרכסיסטים‬
‫שוללים גישה פאטליסטית כלפי החיים‪.‬‬
‫הנסיעה אל הבלתי נודע עוררה פחדים‪ .‬שרנו שירי כינרת‪ ,‬שירי‬
‫מולדת‪ ,‬משתדלים להסתיר את המתחולל בלב‪ .‬לרגע עצמתי עיניים‬
‫ונעמה הופיעה‪ .‬חייכה‪ ,‬חשפה שתי שורות של שיניים צחורות‪ ,‬ולחשה‬
‫בקול מלא ערגה‪" :‬שמור על עצמך‪ ,‬למעננו!"‬
‫"למעננו? היא באמת מתכוונת?"‬
‫אחר‪-‬כך חלמתי על לווייה‪ .‬מישהו מבני "אורן" נהרג ולא הצלחתי‬
‫לשמוע את שמו‪ .‬ליד הקבר ראיתי כמה מבנות הכיתה שהתייפחו בבכי‪.‬‬
‫"מי מת?" שאלתי אותן בקול‪-‬רם והתעוררתי‪.‬‬
‫"אתה לא יודע מי?" ענה לי ווי‪ ,‬שישב לידי‪ ,‬והחל לשיר את השיר‬
‫שאימץ לאחרונה‪" :‬כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון‪-‬לציון‪"...‬‬
‫מישהו סיפר על מצודת נבי‪-‬יושע‪ ,‬ששלוש פעמים חטיבת "יפתח"‬
‫ניסתה לכבוש אותה ונכשלה ובפעם הרביעית‪ ,‬כשנפרצו הגדרות –‬
‫היתה המצודה ריקה מאדם‪ .‬עשרים ושמונה לוחמים נפלו‪ .‬נותרו עוד‬
 ‫– ‪– 74‬‬

‫מצודות בצפון‪ ,‬שסירבו להיכנע‪ ,‬ועלינו הוטל לכבוש אחת מהן‪.‬‬

‫בארבע לפנות‪-‬בוקר הגענו לחורשת זיתים ליד ראש‪-‬פינה‪ ,‬והתארגנו‬
‫לשינה‪ .‬יחד עימנו הגיעה פלוגה ב' הדתית‪ .‬שעת היציאה לקרב נקבעה‬
‫לשבע בערב‪ .‬כשאין לך יתרון מספרי והנשק מועט – אתה תוקף‬
‫בלילות‪.‬‬

‫כעבור שעתיים עוררו אותנו בבהלה‪ ,‬והרכבים נצטוו לשוב לעמק‪,‬‬

‫לבלימת הפלישה העיראקית שנפתחה מג'נין‪ .‬פלוגה ב' נשארה באזור‬
‫דה‪ ,‬כשלושה קילומטר מערבית למשמר‪-‬הירדן‪,‬‬ ‫ונשלחה למשלט י ַר ְ ָ‬
‫ובמשך יום וחצי הדפה התקפות סוריות‪.‬‬

‫בתום ההפוגה הראשונה‪ ,‬ב‪ 9-‬ביולי‪ ,‬פרץ השריון העיראקי מג'נין‬

‫צפונה‪ ,‬כשהוא מלווה חי"ר וכוחות בלתי סדידים‪ ,‬במגמה לכבוש את‬
‫זאר‪ ,‬ולגלוש לעמק‪-‬יזרעאל‪ .‬המשאיות דהרו במלוא המהירות‪.‬‬ ‫מ ָ‬
‫עין‪ָ ,‬‬
‫ז ָר ָ ִ‬
‫על כביש עפולה‪-‬ג'נין‪ ,‬פגשנו חבורות מבוהלות של חיילים מגדוד‬
‫‪ ,14‬שנסו כעדר ללא רועה‪.‬‬
‫"חבר'ה‪ ,‬לאן?" שאלתי את אחד הנמלטים‪ ,‬שהיה חיוור ומבוהל‪:‬‬
‫"הכול אבוד‪ ,‬ברח‪ ,‬תציל את חייך!"‬

‫*‬

‫שתי מחלקות חי"ר‪ ,‬בפיקודם של עוזי ציזלינג וזבון שדמי‪ ,‬התמקמו‬

‫לר נשלחה‬ ‫ד ֶ‬
‫ט ְ‬
‫ש ַ‬
‫לה‪ .‬פלוגתו של יוסף ְ‬ ‫קבְ ֶ‬
‫במו ֶ‬
‫לה‪ ,‬ומחלקה אחת ְ‬
‫ד ֶ‬
‫סנ ְ ֶ‬
‫ב ַ‬
‫זאר‪ ,‬שעל פסגת הגלבוע‪.‬‬ ‫מ ָ‬
‫לערבונה‪ ,‬כדי לחסום את כיבוש הכפר ָ‬
‫חוליית ה"ויקרס" נשלחה לסנדלה‪ ,‬ובה‪ :‬עמוס‪ ,‬ווי‪ ,‬בנצי ואני‪ .‬נחמה‪,‬‬
‫מאז הקרב על פקועה‪ ,‬מונתה לחובשת והתמקמה במרפאה‪ ,‬ליד‬
‫המטה‪ .‬סנדלה היתה ריקה מאדם‪ .‬תצפית עיראקית הבחינה בנו‬
‫כשנכנסנו לכפר וסוללות תותחים פתחו בהרעשה‪.‬‬
‫באותו לילה גוייסו מאות חברים‪ ,‬מכל יישובי העמק‪ ,‬כדי לחפור‬
‫בזרעין תעלה אנטי‪-‬טנקית‪ ,‬שתמנע מהשריון העיראקי לגלוש לעמק‪.‬‬
‫חייל ששכב במורד הכפר החל לצרוח‪" :‬חובש‪ ,‬חובש!" ונחמה חשה‬
‫אליו‪ .‬הוא בכה כילד‪ .‬מדבריו הבינה ששירת כחייל במלחמת‪-‬העולם‬
‫השנייה והשתתף בקרבות אל‪-‬עלמין‪ .‬הוא‬
‫נתקף היסטריה‪ ,‬ניסה לצאת מן העמדה ולהסתער על השריון‬
‫העיראקי שמעבר לכביש והיא אחזה בו בכל כוחה‪ .‬לא היתה‬
‫באמתחתה כל תרופה נגד היסטריה‪ ,‬והגישה לו סוכריית מנטה‪.‬‬
‫"תמצוץ ותוך רבע שעה תראה שתרגיש טוב‪ ",‬אמרה בביטחון של‬
‫חובשת‪-‬קרבית‪ ,‬והתרופה‪ ,‬לתדהמתה‪ ,‬הועילה‪ .‬החייל נרגע ושב‬
‫לתפקד‪.‬‬

‫הדרך בין סנדלה לזרעין נחסמה בשיריוניות עיראקיות שחנו סמוך‬

 ‫– ‪– 75‬‬

‫לכביש הראשי‪ ,‬וסביבן התקהלו כפריים לרוב‪ ,‬ממתינים לביזה ולשלל‪.‬‬

‫סנדלה היתה סגורה ומסוגרת‪ .‬ברד של פגזים נחת על הכפר‪ .‬ו ִָוי הציץ‬
‫בשעון וקבע‪ ,‬כי כל רבע דקה נופל פגז‪ .‬שריקות פגזים ונתזי כדורים‬
‫היו לסימפוניה בלתי גמורה‪ .‬ענן עשן מהול בריח אבק‪-‬שריפה עטף את‬
‫הכפר‪ ,‬ובאוויר הורגש מחנק‪ .‬בנצי צבעוני מ"אורן" התאונן על מורסה‬
‫מוגלתית בשוקו ושכב מיוסר בשוחה‪.‬‬
‫חייל בלתי מוכר הופיע‪ ,‬הציג עצמו כיוסף זינגר מחפצי‪-‬בה‪ ,‬שצורף‬
‫למחלקתו של זבון‪ ,‬ולתדהמתנו החל לגולל את קורות חייו‪ .‬עמוס דגן‬
‫שאל אותו מה פתאום הוא שופך את ליבו‪ ,‬וזה משך בכתפיו‪ .‬יש לו מין‬
‫הרגשה כזו‪ ,‬בבטן‪ ,‬שלא ֵיצא מפה חי‪ .‬הוא כתב להוריו שאם ייהרג –‬
‫אז ייהרג‪ ,‬אבל מדינה עברית תהיה!‬
‫"אבל למה שתיהרג?" שאלתי‪.‬‬

‫*‬

‫פלוגתו של יוסף שטדלר הגיעה בחשכת‪-‬ליל לערבונה ותפסה‬

‫עמדות מצפון‪-‬מערב לכפר‪ ,‬כדי לחסום את הדרך למזאר‪ .‬יוסף שמע‬
‫באלחוט כי עליו למהר ולהתפרס – חמש פלוגות אוייב בדרכן אליו‪.‬‬
‫בשל החשיכה הכבדה התקשה המ"פ להעריך את המרחק בינו לבין‬
‫האוייב ושלח צופה אל מעלה הגבעה‪ ,‬שיידווח לו אם הוא שומע קולות‬
‫מעבר לרכס‪ .‬הצופה שב וסיפר ששמע קולות וצעקות בערבית‪ .‬המ"פ‬
‫פקפק‪ ,‬לא האמין שהאוייב הספיק להתקדם במהירות כה רבה‪ ,‬ומלמל‬
‫שיש כאלה שנדמה להם שהם שומעים קולות‪ ,‬ושלח את הקשר רן‬
‫ברגלבסקי )כיום בר‪-‬גיורא(‪ ,‬ששב ואישר את גירסת קודמו‪ .‬האוייב‬
‫חנה כחמש מאות מטר מהם‪.‬‬

‫השחר הפציע‪ .‬הפלוגה עלתה על הרכס הקרוב והחלה לגלוש לרכס‬

‫נמוך יותר‪ ,‬וכשהגיעה אליו נתקלה באוייב ממרחק אפס‪.‬‬
‫המ"פ יוסף שטדלר לא איבד את עשתונותיו ושאג‪:‬‬
‫"קדימה להסתער!"‬
‫ורץ בראש אנשיו‪ ,‬כשהם צורחים‪ ,‬יורים ומשליכים רימונים‪.‬‬
‫העימותים הגיעו לקרב פנים‪-‬אל‪-‬פנים‪ .‬אנשיו נזכרו בקרב כאוכאב‪-‬אל‪-‬‬
‫האווה‪ ,‬שאף שם הפתיעו את האוייב‪.‬‬
‫נבהלו הערבים מנועזות היהודים ופתחו במנוסה‪ .‬באותה הסתערות‬
‫נה ובדיר‪-‬‬ ‫רא ֶ‬
‫ע ָ‬
‫נפגעו כמה מן החיילים‪ .‬תותחים עיראקיים‪ ,‬שהוצבו ב ָ‬
‫לה‪ ,‬פתחו בהרעשה‪ ,‬כשהם מלווים בשנים‪-‬עשר משוריינים‪ ,‬שירו‬ ‫ג'ז ָ ֶ‬
‫ַ‬
‫פגזי שתי ליטראות‪ .‬האוייב התכוון לאגוף את סנדלה וזרעין‪ ,‬לכבוש את‬
‫מזאר‪ ,‬שעל פסגת הגלבוע ולהשתלט על כביש עפולה‪-‬בית‪-‬שאן‪.‬‬
‫באלחוט שמענו את קולו של יוסף שטדלר‪ ,‬שתיאר את מצבה‬
‫הקשה של פלוגתו‪ .‬יש להם נפגעים‪ ,‬והוא ביקש סיוע מרגמות‪ ,‬ואש‬
‫עקיפה של ה"ויקרס" נשלחה על הרכסים שכבשו העיראקים‪.‬‬
 ‫– ‪– 76‬‬

‫רן ברגלבסקי סיפר שהשגיח בכתם דם שבצבץ ממצחו של המ"פ‬

‫ובשני חורים שנפערו בכובע הפלדה שלו והעיר לו על כך‪.‬‬
‫"אלו שריטות בלבד‪ ",‬השיב‪.‬‬
‫מאוחר יותר דיווח רן באלחוט‪ ,‬שסגן מפקד הפלוגה‪ ,‬חנוך רוזנברג‬
‫מבית‪-‬אלפא‪ ,‬יצא לסיור‪-‬עמדות למחלקתו ועדיין לא שב‪ .‬רן נשמע‬
‫מודאג‪ .‬ווי הזכיר את אסון טיול עין‪-‬גדי‪ ,‬כשחנוך רץ את כל הדרך מעין‪-‬‬
‫גדי לקליה‪ ,‬כדי להזעיק עזרה‪.‬‬
‫ליד ה"ויקרס" ישבו עמוס וו ִָוי וירו אש עקיפה לעבר רכס בלתי‬
‫נראה‪ ,‬לפי הוראות שטדלר‪ .‬שתי מרגמות ‪ 81‬מ"מ צורפו למקהלה ורן‬
‫דיווח‪ ,‬שהקליעות פוגעות באוייב‪.‬‬
‫בשעות אחר‪-‬הצהריים שוב נשמע קולו של רן באלחוט‪ .‬הוא סיפר‬
‫בהתרגשות‪ ,‬שהמ"פ יוסף שטדלר נפצע בבטנו והוא מתפתל מכאבים‪.‬‬
‫שטדלר ביקש ממנו שיתקע כדור בין עיניו‪ ,‬כיוון שלהערכתו‪ ,‬לא יוכלו‬
‫לשאת אותו בשעת נסיגה‪.‬‬
‫"אל תשאירו אותי חי‪ .‬אני לא בטוח שאוכל בעצמי‪ "...‬אמר והצביע‬
‫על אקדח הפרבלום הצמוד לירכו‪.‬‬
‫רן ניסה לעודדו וסיפר שתגבורת תסייע להם להחזיק מעמד עד רדת‬
‫היום‪ .‬בלילה ייסוגו עם הנפגעים‪ .‬יוסף‪ ,‬בכוחותיו האחרונים‪ ,‬נתן‬
‫פקודה‪ ,‬שלפני הנסיגה‪ ,‬עליהם לשוב ולהסתער על הרכס‪ ,‬להניס את‬
‫האוייב למדרון הדרומי‪ ,‬לנתק מגע ולסגת במהירות‪ .‬הוא שב וביקש‬
‫מרן כי יבטיח לו‪ ,‬שלא ישאירו בחיים‪ .‬רן הבטיח‪ ,‬כשדמעות זולגות‬
‫מעיניו‪.‬‬
‫סגן המ"פ חנוך רוזנברג לא שב מסיור‪-‬עמדות‪ ,‬והם החליטו לכבוש‬
‫מחדש את השלוחה שממנה נסוגו ולהגיע אליו‪ .‬הפיקוד על הפלוגה‬
‫עבר לאליעזר מכפר‪-‬רופין‪ .‬רן דיווח על עשרות נפגעים‪ .‬התחמושת‬
‫אזלה במהירות ונותרו רימונים בלבד‪ .‬דודיק יבזורי‪ ,‬הסמג"ד‪ ,‬פקד על‬
‫רן לסגת אל הרכס הצפוני‪ ,‬הקרוב למזאר‪ ,‬ורן הבהיר לו שהדבר אינו‬
‫אפשרי באור יום‪ ,‬כאשר להם נפגעים רבים והשטח חשוף לאוייב‪.‬‬
‫מחלקתו של זבון חנתה מדרום‪-‬מזרח לסנדלה‪ ,‬והוחלט לשלוח‬
‫אותה לעזרת שטדלר‪ .‬אך יצאה המחלקה לדרכה ופגז נחת בליבה‪.‬‬
‫כמה מאנשיה נפגעו‪ ,‬וביניהם יוסף זינגר מחפצי‪-‬בה‪ .‬הם התעכבו‪ ,‬פינו‬
‫נפגעים והדרך לפלוגתו של שטדלר נחסמה‪ .‬רן‪ ,‬שעבר לאחרונה‬
‫קורס מ"מים‪ ,‬מצא עצמו מארגן את הכוח ומפקד עליו‪ .‬הוא עצר‬
‫חיילים‪ ,‬שעל דעת עצמם פתחו בנסיגה לעבר העמק‪ .‬היו אלה חיילים‬
‫בריאים בגופם‪ ,‬שהתרוצצו מבוהלים ואובדי דרך‪ .‬כמה מהם לקו‬
‫בהלם‪-‬קרב‪ ,‬תופעה שהיתה בלתי מוכרת‪ .‬רן עצר את נסיגתם‪ ,‬ניסה‬
‫להרגיעם והצליח להחזיר חלק מהם לתיפקוד מלא‪ .‬וכשקרבו אליהם‬
‫כוחות עיראקיים‪ ,‬יצא עם שארית הכוח והניסם‪.‬‬
‫הפגזים עשו בהם שמות‪ .‬כיצד מחזיקים מעמד עד בוא החשכה? רן‬
‫סיפר‪ ,‬כי ברגע‪-‬של‪-‬ייאוש הניף את ראשו כלפי השמיים ובתנועה של‬
‫חוסר‪-‬סבלנות ניסה בידיו לזרז את השמש הזוהרת שתשקע במהירות‪.‬‬
‫הוא עמד וצרח‪:‬‬
 ‫– ‪– 77‬‬

‫"שמש בגלבוע – נועי‪ ,‬נועי!"‬

‫שני סיירים הגיעו מזרעין והבהירו לרן‪ ,‬שתגבורת לא תגיע ועליהם‬
‫להתארגן לנסיגה בכוחות עצמם‪ .‬רן השיב‪ ,‬כי הם ייסוגו עם חשיכה‬
‫וביקש שרכב ימתין להם מעבר לרכס‪ .‬בנגוהות אחרונים של אור שבו‬
‫שרידי הפלוגה לתקוף את האוייב‪ ,‬כפי שפקד עליהם שטדלר‪.‬‬
‫סוף‪-‬סוף‪ ,‬עלטה ירדה‪ .‬המ"מ אליעזר‪ ,‬לאחר חיפושים נואשים‬
‫בשטח שנכבש בחזרה‪ ,‬מצא לבסוף את חנוך רוזנברג‪ ,‬ששכב פצוע‬
‫קשה ודימם משך כל שעות היום‪ ,‬ואסף אותו‪.‬‬
‫הנסיגה היתה חפוזה‪ .‬היצליחו להגיע אל הרכס הצפוני? הימתינו‬
‫להם רכבים? הם נעו במהירות כשמרחוק נשמעו היטב צעקות הערבים‪,‬‬
‫ששבו וכבשו את הרכס‪ .‬מה יקרה לחלק מהנפגעים שנאלצו להותיר‬
‫מאחור?‬
‫לשמחתם‪ ,‬רכב המתין מעבר לרכס‪ ,‬וחלק מהפצועים הועמסו עליו‪,‬‬
‫ובהם המ"פ יוסף שטדלר וסגנו חנוך רוזנברג‪ ,‬שהוחשו לבית‪-‬חולים‬
‫עפולה‪.‬‬
‫הכוח הנסוג הגיע בשארית כוחותיו לזרעין‪ .‬מייד אורגנו ג'יפים‪ ,‬ורן‪,‬‬
‫אליעזר‪ ,‬וקבוצה של חיילים מיהרו לשוב אל הרכס שננטש‪ ,‬כדי‬
‫לאסוף את יתר הנפגעים שלא הצליחו ליטול עימם‪ .‬הם אספו אותם‬
‫מתחת לאפם של הערבים‪ ,‬שפחדו מן הלילה ולא זעו ממקומם‪.‬‬

‫לפנות‪-‬בוקר‪ ,‬הם הגיעו לזרעין סחוטים ומותשים‪ .‬כמה מבנות "אורן"‬

‫מיהרו להגיש להם שתייה חמה‪ .‬אחת מהן‪ ,‬נעמי דרור‪ ,‬לימים נישאה‬
‫לרן‪.‬‬
‫קו ההגנה זרעין‪-‬מזאר נותר בידי צה"ל‪ ,‬ופלישת האוייב לעמק‪-‬‬
‫יזרעאל נבלמה‪.‬‬

‫*‬

‫על הכביש הראשי‪ ,‬מול סנדלה‪ ,‬חנו שיריוניות עיראקיות ששילחו‬

‫פגזים לתוך הכפר‪ .‬השעה היתה שש אחר‪-‬הצהריים‪ ,‬ותחמושת‬
‫המגינים אזלה והלכה‪ .‬היה ברור שאם לא נפרוץ את המצור בשעות‬
‫הלילה – סיכויינו לשרוד אפסיים‪.‬‬
‫שאון התותחים לרגע לא נדם‪.‬‬
‫"מה עושים?" שאלתי את עמוס דגן‪ ,‬והוא משך בכתפיו‪.‬‬
‫"אני מקווה מאוד שבלילה נסתלק מכאן‪".‬‬
‫ולפתע "יציאה" מלווה שריקה חדה‪ .‬פגז בן שש ליטראות נחת על‬
‫שולחן ה"ויקרס"‪ ,‬כחצי מטר מו ִָוי וממני ו‪ ...‬לא התפוצץ‪ .‬עפנו מן ההדף‬
‫ממתינים להתפוצצות שלא באה‪ .‬כנפי זנבו של הפגז בלטו מן האדמה‬
‫וסליל דקיק של עשן התאבך ממנו‪ .‬המוות היה קרוב כל‪-‬כך‪...‬‬
‫"נד‪ ...‬נדמה לי ש‪ ...‬שקיבלנו את החיים ב‪ ...‬במתנה‪ ",‬גמגמתי‬
‫בבהלה כשכולי רועד‪.‬‬
 ‫– ‪– 78‬‬

‫ווי היה לבן כשלג ושפתיו מלמלו הברות מרוסקות‪.‬‬

‫"לא להאמין‪ ...‬נס משמיים‪ ...‬אתה חושב שיש אלוהים?" שאל‪,‬‬
‫כשעיניו האפורות ממצמצות בבהלה ובולטות על רקע פניו החיוורים‪.‬‬
‫גרגרתו החדה עלתה וירדה בעצבנות‪.‬‬
‫"מה אני יודע? לפי החינוך שקיבלנו – אין‪".‬‬
‫ווי חש צורך לדבר‪" :‬אתה חושב שזה מקרה? יד‪-‬הגורל? ואולי הפגז‬
‫שנועד לפגוע בנו עדיין לא יצא מפס‪-‬הייצור?"‬
‫"הפכת ממטריאליסט לפטאליסט‪".‬‬
‫"ואולי היתה זו יד אדוניי?"‬
‫"עוד מעט תתעטף בטלית‪ ,‬תניח תפילין ותאמר 'ברכת‪-‬הגומל'‪"...‬‬
‫"זה לא יכול להזיק‪".‬‬

‫חייל הובא על אלונקה והונח בבקתה סמוכה‪ .‬ניגשתי לשם‪ .‬הוא‬

‫שכב אפרקדן וחולצתו מגואלת בדם‪ .‬עיניו הביטו במבט מזוגג‪ ,‬ובקצות‬
‫שפתיו נמתח חיוך‪.‬‬
‫"מעניין‪ ,‬מה הצחיק אותו ברגע האחרון לחייו?" שאלתי עצמי‪.‬‬
‫עד מהרה זיהיתי את יוסף זינגר מחפצי‪-‬בה‪ ,‬ונזכרתי בווידוי‪...‬‬

‫הערב ירד וחשכה כיסתה את הכפר‪ .‬מעל ג'נין השתוללה פנטזייה‬

‫זרחנית‪ :‬רקטות צבעוניות מרחו את השמיים בירוק‪ ,‬צהוב ואדום‪ .‬יתכן‪,‬‬
‫שמישהו הפעיל את דימיונו הקודח‪ ,‬וסיפר להם שעמק‪-‬יזרעאל בידיהם‪.‬‬
‫קרוב לחצות החלה להתארגן הנסיגה‪ .‬עוזי ציזלינג פקד לעלות על‬
‫רכבים ולהתחיל לנוע‪ .‬נחמה ביקשה ששוב יסרקו את הכפר‪ ,‬שמא‬
‫נותרו פצועים בשטח‪ .‬השיירה כללה ג'יפ‪ ,‬טנדר ומשאית‪ ,‬שצמיגיה‬
‫קרועים‪ .‬עמוס דגן‪ ,‬פלח ותיק‪ ,‬נתבקש לנהוג את המשאית במקום יוסף‬
‫טים‪ .‬ישבנו‬‫ג'נ ְ ִ‬
‫זינגר ההרוג‪ .‬צמיגי המשאית נקרעו והמשאית נסעה על ַ‬
‫על המשא‪ :‬ווי‪ ,‬בנצי ואני ועימנו שתי גוויות על אלונקות‪ .‬לראשונה‬
‫ראינו חללים ישראלים‪.‬‬
‫באחת אחר חצות ניתן האות והשיירה החלה לנוע לעבר זרעין‪ .‬נסענו‬
‫בלי אורות‪ .‬עלטה כבדה שררה‪ ,‬ורוח חמסין נשבה ממזרח‪ .‬חלפנו על‬
‫בהונות גלגלינו כעשרים מטר מהשיריוניות העיראקיות‪ ,‬שחייליהן ישנו‬
‫שנת ישרים‪ .‬אילו התעוררו והדליקו פנסים – מרחץ דמים היה‬
‫מתחולל‪ .‬המשאית חרקה כשגלגליה חרצו את קליפת האדמה‪ .‬טלטולי‬
‫הרכב השליכו את הגוויות מן האלונקות ומיהרנו להחזירן למקומן‪.‬‬
‫רקטה אדומה צנחה לידנו והלב החסיר פעימה‪.‬‬
‫הנסיעה התמשכה שעות ארוכות‪ .‬בזרעין המתין לנו אברהם יפה‪,‬‬
‫וכשהגענו‪ ,‬עם עלות השחר‪ ,‬זכה כל אחד מבני "אורן" ללחיצת יד חמה‬
‫ולטפיחה על הכתף‪ ,‬ואילו נחמה – לנשיקות‪ .‬אברהם התקשה מאוד‬
‫להסתיר את כעסו על השתתפותה בקרב‪ .‬בת שתיפול בשבי העיראקי‬
‫– מוטב לא להרהר‪...‬‬
‫אברהם הביא את נחמה למטה הגדוד‪ ,‬הפך את שק‪-‬השינה שלו‪,‬‬
‫הכניס אותה לתוכו וסגר את הרוכסן מלמעלה‪ ,‬שלא תוכל לצאת‪.‬‬
 ‫– ‪– 79‬‬

‫"תשארי פה עד שאקרא לך‪ ",‬אמר‪ ,‬כשהוא בקושי מסתיר את זעמו‪.‬‬

‫היא לא התווכחה ותוך דקות נרדמה‪.‬‬
 ‫– ‪– 80‬‬

‫פרק י"ב‪ :‬הקרב על זרעין ו"דרך‪-‬בורמה"‬

‫ב‪ 9-‬ביולי הסתיימה ההפוגה הראשונה‪ ,‬וכעבור שבוע התחדשו‬
‫הקרבות‪ .‬הגדוד יצא לכבוש את נצרת‪ ,‬והפיקוד על זרעין עבר לגדוד‬
‫‪ .14‬שתי חוליות מהפלוגה "המסייעת" של גדוד ‪ 13‬נשארו בזרעין‪,‬‬
‫לתיגבור מערך ההגנה‪ ,‬ובין הנשארים‪ :‬שאוליק‪ ,‬דשיק‪ ,‬ממיק ואני‪.‬‬
‫הפעלנו מכונת‪-‬ירייה "הוצ'קס"‪ ,‬המוזנת על‪-‬ידי מסרקות בנות ‪25‬‬
‫כדורים כל אחת‪ .‬לא היה פנאי ללמוד את רזיה וקרביה; בקושי ידענו‬
‫כיצד מפרקים אותה‪.‬‬
‫ההפוגה הראשונה נוצלה להכנת עמדות‪-‬ירי ולהעמקת תעלה רחבה‪,‬‬
‫שנועדה למנוע מהטנקים לגלוש לעמק‪-‬יזרעאל‪ .‬מאות קיבוצניקים‬
‫ומושבניקים גוייסו לעבודה‪.‬‬

‫באחד הימים ישב שאוליק סלומניצקי מ"אורן" על אבן לבנה‬

‫מרובעת‪ ,‬ליד קיר אחד הבתים‪ ,‬ובצהריים נשלח יחד עם דשיק שוהם‬
‫אל מטבח‪-‬הפלוגה‪ ,‬להביא אוכל‪ .‬מרחוק הבחין שאוליק באיצקו המ"מ‪,‬‬
‫שהתיישב במקומו על אותה אבן לבנה‪ .‬לפתע נשמעה שריקת פגז‬
‫והכול השתטחו על הארץ‪ .‬הפגז נפל סמוך לאבן הלבנה ואיצקו נפצע‬
‫בחזהו ובבטנו‪.‬‬
‫ראותיו‪ ,‬קרע בבטנו‪ ,‬מעיים‬‫חשתי אליו ולתדהמתי גיליתי רסיסים ב ֵ‬
‫שנשפכו החוצה‪ ,‬ומיהרתי להחזירם פנימה‪ ,‬כשאני חוסם בידי את החור‬
‫הפעור‪ .‬איצקו התקשה לנשום‪ .‬עד מהרה הובא ג'יפ‪ ,‬שהחישו לבית‪-‬‬
‫חולים עפולה‪ ,‬כשאני יושב לידו וכף‪-‬ידי בבטנו‪ ,‬חוסמת את החור‬
‫הפעור‪ .‬כך הגענו אל שולחן הניתוחים‪ ,‬והרופא בחדר‪-‬הניתוחים זועזע‪,‬‬
‫כשראה את כף‪-‬ידי בבטנו‪ ,‬ומלמל בתדהמה‪:‬‬
‫"אין כל ביטחון שיחיה – אך אם כן – יהיה זה אולי גם בזכותך!"‬

‫ב‪ 19-‬ליולי בשבע בערב עמדה להתחיל ההפוגה השנייה‪ .‬העיראקים‬

‫ביקשו לשפר עמדות לפני כניסת ההפוגה לתוקפה‪ ,‬ובשעות הבוקר‬
‫נראו ארבעה משוריינים עיראקיים דוהרים לעבר זרעין‪ ,‬ממטירים אש‪,‬‬
‫שהיתה מלווה בהפגזת תותחים ובהפצצות מן האוויר‪ .‬השריון העיראקי‬
‫שעט קדימה‪ ,‬ובחיפויו נעה פלוגה של חיל‪-‬רגלים עיראקי‪ ,‬והתפרסה‬
‫בתוך שדה תירס סמוך לכפר‪ .‬החיילים התקדמו בקפיצות‪-‬קרב‪ ,‬וכמה‬
‫מהם הגיעו לתעלה‪ ,‬קפצו לתוכה וקרב פנים‪-‬אל‪-‬פנים התחולל‪.‬‬
‫צוות אחד של מכונת‪-‬ירייה "הוצ'קס" כלל את‪ :‬שאוליק‪ ,‬ממיק וחייל‬
‫נוסף‪ .‬אש כבדה ניתכה על עמדת ה"הוצ'קס"‪ ,‬לא ניתן היה להשיב‬
‫אש‪ ,‬והם קיבלו פקודה לעבור לעמדה חלופית‪ .‬הם קיפלו את תלת‪-‬‬
 ‫– ‪– 81‬‬

‫הרגל ופתחו בריצה‪ .‬בדרכם הצטרף אליהם אחד החפרים‪ ,‬יעקב איתן‪,‬‬
‫שנשא עם ממיק ארגזי‪-‬תחמושת‪ .‬הם חצו את הכפר ממערב למזרח‪,‬‬
‫עלו על גבעה קטנה וחשופה‪ ,‬ושאוליק נטל את הפיקוד‪ .‬הוא יצב את‬
‫המכונה ורוקן שתי מסרקות כדורים על אחד מארבעת המשוריינים‪.‬‬
‫נהג המשוריין נבהל מעצמת האש שהלמה בפלדה‪ ,‬עצר את המשוריין‬
‫בבת‪-‬אחת‪ ,‬הסתובב ופתח במנוסה‪.‬‬
‫שאוליק הסיט את קנה ה"הוצ'קס" לעבר המשוריין השני‪ ,‬שצרור‬
‫אחד שיכנעו לסגת‪ .‬יתר המשוריינים נסוגו בעקבות השניים הראשונים‪.‬‬
‫מחלקת חיל הרגלים העיראקית נוכחה לפתע לדעת כי כוח החיפוי‬
‫שלה נסוג‪ ,‬והחיילים קמו על רגליהם ונסו כל עוד רוחם בם‪.‬‬

‫צוות שני של מכונת‪-‬ירייה הוצב על גג של בית וכוון למערב‪ .‬הם ירו‬

‫כל העת אש בודדת‪ ,‬כדי שהשריון העיראקי לא ֵידע כי נשק אוטומטי‬
‫מוצב שם‪ .‬וכשהגיעו המשוריינים לטווח של שלוש מאות מטר – ניתנה‬
‫הפקודה לעבור לצרורות‪ .‬מפקד הצוות העביר את הידית מ"בודדת"‬
‫ל"שוטפת"‪ ,‬לחץ על ההדק – אך מכונת‪-‬הירייה דממה‪ .‬מה קרה?‬
‫מעצור? מעולם לא לימדו אותם כראוי את רזי ה"הוצ'קס" – מכונת‪-‬‬
‫ירייה צרפתית מראשית המאה‪ ,‬שזכתה לכינוי הגנאי‪" :‬הקולוניאלית"‪.‬‬
‫איך מתגברים על מעצור? עצם השתייכותם ל"מסייעת" חייבה שיידעו‬
‫מה עושים‪ .‬המשורינים המשיכו להתקדם וה"הוצ'קס" נותרה התקווה‬
‫האחרונה‪ .‬מפקד הצוות ניסה כל שידע‪ ,‬אך לשווא‪.‬‬
‫"מסייעת אש! מסייעת אש!" נשמעו צעקות מכל עבר‪ ,‬והמכונה‬
‫דממה כאבן‪ .‬משורינים אחדים הגיעו לשפת התעלה והחלו בזחליהם‬
‫לסתום אותה‪ ,‬כדי לסלול דרך לכיבוש עמק‪-‬יזרעאל‪ .‬הכול הונח על‬
‫כתפיו של מפקד הצוות‪ ,‬שברגע של יאוש פרץ בבכי‪ ,‬הרים אבן ובכל‬
‫כוחו הנחית על מנגנון המכונה‪ ,‬וראה פלא‪ :‬המכונה התעשתה ופתחה‬
‫בצרורות‪ .‬המשוריינים עצרו בבהלה‪ ,‬הסתובבו ונסוגו‪.‬‬
‫"חזרנו לתקופת האבן!" מלמל‪ ,‬חציו בוכה וחציו צוחק‪.‬‬

‫*‬

‫שנים רבות לאחר מכן סיפר יעקב איתן‪ ,‬מוותיקי בית‪-‬אלפא‪,‬‬

‫זיכרונות מאותו קרב‪" :‬יזרעאל הקיבוץ עדיין היה זרעין‪ ,‬וגוייסנו בין‪-‬‬
‫לילה כדי לבלום את הצבא העיראקי ולהציל את העמק‪ .‬היה ברור‬
‫שאם לא נבלום את העיראקים – זהו סוף החלום הציוני‪ .‬כל הלילה‬
‫חפרנו כמטורפים‪ .‬מרחוק ראינו משוריינים משלחים פגזי "סיקס‪-‬‬
‫פאונדר" )שש ליטראות(‪ ,‬ועשן עלה מן הכפר‪ .‬הייתי בעמדה יחד עם‬
‫שני חפרים מבית‪-‬אלפא‪ ,‬זלמן לב ופישל טוכמן‪ ,‬ואחד הפגזים פגע‬
‫פגיעה בעמדה‪ ,‬שלמזלנו עזבנו לפני רגע‪ .‬ממיק הופיע לוודא שנותרנו‬
‫בחיים‪ .‬המשוריינים נעו לעבר התעלה והגיעו למרחק של זריקת אבן‪.‬‬
‫מכונת‪-‬ירייה נתקעה‪ ,‬וכולם צרחו‪' :‬מסייעת אש! מסייעת אש!' –‬
 ‫– ‪– 82‬‬

‫הטנקים החלו למעוך את התעלה בשרשרותיהם כדי לרדת לעמק‪-‬‬

‫יזרעאל‪ .‬לפתע התעוררה המכונה מתרדמתה‪ ,‬פתחה בצרורות‪,‬‬
‫והמשוריינים נסוגו בבהלה‪ .‬שאגנו משמחה‪.‬‬
‫"פתאום חלפו לידינו בריצה שאוליק‪ ,‬ממיק ועוד חייל‪ ,‬כשהם‬
‫בה וארגזי תחמושת‪ .‬בלי לשאול את זלמן‬ ‫סוחבים מכונת‪-‬ירייה‪ ,‬חצו ָ‬
‫מיק שני ארגזי תחמושת ורצתי‬ ‫מ ִ‬
‫מ ֶ‬
‫לב‪ ,‬שהיה מפקד העמדה‪ ,‬הוצאתי ִ‬
‫אחרי הצוות‪ .‬מיניתי עצמי כמספר ארבע של צוות מכונת‪-‬הירייה‪.‬‬
‫האמנתי שאהיה להם לעזר‪ .‬עברנו ליד בית‪-‬ספר‪ ,‬שהיה מטה הגדוד‪,‬‬
‫ליד בית ששם רוכזו פצועים‪ ,‬עלינו על גבעה ושאוליק הידק בקור‪-‬רוח‬
‫את המכונה לחצובה‪ ,‬ייצב אותה וסחט מסרקה שלימה על המשוריין‬
‫הקרוב‪ ,‬וזה נמלט בעור זחליליו‪ .‬אחריו נסו יתר המשוריינים‪.‬‬
‫"נאמר לנו‪ ,‬כי תגבורת הגיעה מאחת השכונות הדרומיות של תל‪-‬‬
‫אביב‪ .‬פגז נפל לא רחוק מהם והתגבורת לפתע 'נעלמה'‪ .‬הם גילו‬
‫מערה בשיפולי הרכס ונדחסו לתוכה‪ .‬צבי יסני )בהיר( מניר‪-‬דויד‪,‬‬
‫שהיה מפקד הגזרה מטעם הנפה‪ ,‬החל לחפש אחריהם‪ ,‬אך לשווא‪.‬‬
‫לפתע שמע לחישות‪ ,‬וכשהגיע למערה‪ ,‬שלף אקדח ופקד עליהם‬
‫לצאת‪ .‬הם יצאו עם ידיים מורמות! בטוחים שנפלו בשבי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬גם זה קרה בקרב זרעין‪ ...‬ולימים‪ ,‬בהיותי פלח‪ ",‬סיים יעקב‬
‫איתן‪" ,‬שבתי לזרעין כדי לחרוש את שטחי לג'ון )כיום ישובי התענך(‪,‬‬
‫והתלמים שפתחנו היו ארוכים מאוד‪ :‬מזרעין ועד מוקיבלה‪ .‬וביושבי על‬
‫הטרקטור‪ ,‬לא אחת שבתי לקרב שבו השתתפתי כחייל מספר ארבע‬
‫של צוות מכונת‪-‬ירייה‪"...‬‬

‫*‬

‫קיבלנו חופשת‪-‬שבת‪ .‬החבר'ה נסעו לקיבוץ ואני החלטתי לעלות‬

‫לירושלים‪ ,‬לבקר אצל אימי ולראות את נעמה‪ .‬לשם כך נדרשתי‬
‫לקבלת אישור כדי להצטרף לאחת השיירות הצבאיות‪ ,‬שעשו דרכן‬
‫ב"דרך‪-‬בורמה"‪ ,‬שאך התפרסם דבר קיומה‪.‬‬
‫הגעתי לתל‪-‬אביב‪ ,‬ל"ריכוז‪-‬רכב"‪ ,‬ברחוב עליה שבדרום העיר‪ ,‬שם‬
‫התארגנו השיירות‪ .‬סמל מטעם קצין‪-‬העיר קרא את האישור והורה לי‬
‫לעלות על אחת המשאיות‪ .‬בראש השיירה נסע משוריין‪ ,‬אחריו טנדר‬
‫ועליו חייל חבוש כובע פלדה‪ ,‬לופת מרגמה בשתי ידיו‪.‬‬
‫מישהו עלה על המשאית‪ ,‬פרש מפות והחל להסביר את מסלולה‬
‫של "דרך‪-‬בורמה"‪ .‬נמוך‪-‬קומה‪ ,‬מוצק עם זקן תיש‪ .‬דיבר בקול בוטח‪.‬‬
‫טען שהוא נהג משאית במקצועו וגיאוגרף בתחביבו‪ .‬לדבריו‪ ,‬ירושלים‬
‫היא עיר מבונאמת להלכה‪ ,‬והדרך שנסללה הפרה למעשה את‬
‫החלטות האו"ם‪" .‬אך למי זה איכפת?" חייך והניף את ידו‪.‬‬
‫השיירה עצרה ליד חולדה‪ ,‬ופלמ"חניקים בכובעי גרב‪ ,‬כאפיות‬
‫לצוואריהם וסטנים על כתפיהם‪ ,‬הצטרפו וחילקו הוראות‪ .‬לאחר‬
‫סין‪ ,‬עצרנו‪ ,‬וקצין בסנדלים הזהיר את הנוסעים‬‫ח ֵ‬
‫שחלפנו על פני דיר‪-‬מו ְ‬
 ‫– ‪– 83‬‬

‫להישמע להוראות במקרה שתיפתח אש‪ .‬פניתי אליו ואמרתי שאני חייל‬
‫קרבי ושאלתי אם אוכל לקבל נשק ולהשתלב במערך ההגנה‪ .‬הוא‬
‫שאל לשם חטיבתי וכששמע "גולני" עיקם את פרצופו והסביר לי כי‬
‫רק פלמ"חניקים רשאים לשאת נשק בגיזרה זו‪.‬‬
‫מלָווה שיירות עלתה‪ ,‬לבשה חצאית שחורה‪ ,‬חולצת חאקי‪ ,‬מעל‬
‫לכיסה השמאלי התנוסס סמל הפלמ"ח‪ ,‬וכאפייה עטפה את צווארה‪.‬‬
‫סיפרה ששמה אהובה והיא מלווה שיירות "עוד מהימים שהבריטים היו‬
‫בארץ‪ ".‬היא שלפה מתרמיל‪-‬צד חלקי סטן משומנים‪ ,‬עטופים בגופייה‬
‫אפורה‪ ,‬ובמיומנות ובמהירות הרכיבה את הסטן המפורק‪ .‬התפעלתי‬
‫מיופיה ומזריזות אצבעותיה הדקיקות‪.‬‬
‫"הנשק היה תמיד בתרמיל‪-‬צד?" שאלתי‪.‬‬
‫חייכה והסבירה‪ ,‬כי עד לעזיבת האנגלים את הארץ הנשק הוחבא‬
‫ב‪ ...‬תחתוניה‪ ,‬וכאשר בשעת החיפושים היו ברכיה צמודות‪ ,‬והבריטים –‬
‫ג'נטלמנים מושלמים – לא העזו לפשוק את ברכיה‪.‬‬
‫שאלתי אם היא חושבת שיהיה צורך להשתמש בנשק‪ .‬למיטב‬
‫הערכתה‪ ,‬הליגיונרים כמעט שאינם יורים‪ .‬לפעמים איזה פגז בודד או‬
‫צרור נשלחים מכיוון לטרון‪.‬‬
‫ברוש מבית‪-‬אלפא‪.‬‬ ‫ביקשתי לדעת אם היא מכירה את ג ַ ְ‬
‫"מי לא מכיר אותו? בחור עלא‪-‬כיפק‪ ,‬חבוב אלף!" לדבריה‪ ,‬בתחילת‬
‫הסלילה קראו ל"דרך‪-‬בורמה" – "דרך‪-‬גברושים"‪.‬‬
‫ג'יז עצרה‪.‬‬
‫שיירת המשאיות פנתה מזרחה‪ ,‬לדרך עפר‪ ,‬וליד בית‪ִ -‬‬
‫חוליה של המשטרה הצבאית בדקה את מסמכי הנהגים והנוסעים‪ .‬לא‬
‫הבנתי מדוע שוב בודקים‪ ,‬ואהובה הסבירה שלפעמים מסתננות‬
‫לשיירה משאיות של ספסרים‪ ,‬שמוכרים בירושלים מצרכי מזון‬
‫במחירים מופקעים‪ ,‬ויש עם זה בלגן‪.‬‬
‫סין‪ .‬ליד בקתה צמודה לכביש התפרקדו שלושה חיילים‬ ‫בית‪-‬סו ִ‬
‫משועממים בתוך כורסות קטיפה אדומות שהוצאו מאחד הבתים‪ .‬מישהו‬
‫שאל כיצד התגלתה אותה דרך‪ ,‬והגיאוגרף ידע לספר על אווירת ייאוש‬
‫ששררה בירושלים הנצורה‪ ,‬כאשר באזור לטרון‪ ,‬הקסטל ושער‪-‬הגיא‬
‫התחוללו קרבות מרים‪ ,‬והדרך היתה סגורה‪ .‬לדבריו‪ ,‬אחד מלוחמי‬
‫הפלמ"ח קיבל איגרת‪-‬אזעקה ממשפחתו להגיע הביתה בכל מחיר‪,‬‬
‫והחליט להסתנן בחסות הלילה לשפלה‪ .‬הצטרפו אליו עוד שני‬
‫לוחמים‪ .‬היה זה ב‪ 25-‬למאי‪ .‬בדרכם נתקלו ביחידת סיור של הלגיון‪-‬‬
‫הערבי‪ ,‬שפתחה עליהם באש‪ ,‬והסתתרו‪ .‬משפסקו היריות‪ ,‬המשיכו‬
‫ללכת‪ ,‬נעזרים במצפן ובכוכבים‪ .‬לפנות‪-‬בוקר הגיעו לחולדה‪.‬‬
‫אהובה הפלמ"חניקית התערבה וטענה‪ ,‬שהסיפור הוא אמנם יפה‬
‫מאוד‪ ,‬אך לפי הידיעות שיש לכל הפלמ"חניקים‪ ,‬הדרך התגלתה על‪-‬‬
‫ידי גברוש‪ .‬שלושה חבר'ה שמצליחים להסתנן לשפלה עדיין אינם‬
‫פורצי דרך‪.‬‬
‫מרחוק התנשא "המסרק" – קבוצת אילנות דלילים על פסגת הר‬
‫קירח יצרו דימוי של מסרק‪ .‬ענני אבק ליוו אותנו‪ ,‬והמשאית התנדנדה‬
‫כשיכורה‪ .‬שוב עצרנו‪ ,‬והמלווים ירדו‪ .‬משימתם נסתיימה‪ .‬אהובה‬
 ‫– ‪– 84‬‬

‫נפרדה בחיוכים ובנפנופי ידיים‪ .‬מנוע המשאית החל להשתעל ומדי‪-‬‬

‫פעם כבה‪.‬‬
‫"המנוע לא בסדר‪ ",‬קבע הגיאוגרף בצער‪.‬‬
‫נסענו עוד זמן‪-‬מה והרכב עצר‪ .‬הנהג ניסה לתקנו‪ ,‬אך עד מהרה‬
‫גר" ולא נוכל להמשיך‪ .‬מישהו הציע שנחפש מקומות‬ ‫לא ֶ‬
‫פך ָ‬
‫ש ַ‬
‫הודיע ש" ָ‬
‫לינה באוהלי הסוללים‪ ,‬הפזורים לאורך הדרך‪ .‬היתה כבר שעת ערב‬
‫וענני ערפל גלשו מן ההרים‪ .‬הבחנתי במדורה רחוקה במעלה ההר‬
‫ושיערתי‪ ,‬כי זהו אחד מבסיסי הסוללים‪.‬‬
‫לשמחתי‪ ,‬בין היושבים היה גברוש‪ ,‬שהופתע לראותי והזמין אותי‬
‫להסב עימם‪ .‬פניו היו עטורי זקן‪ ,‬בגדיו בלויים ומאובקים‪ .‬אקדח דבוק‬
‫לירכו וסנדלים לרגליו‪ .‬לדבריו‪ ,‬מאז גילוי הדרך‪ ,‬הוא מופקד על‬
‫שיפוצה והרחבתה‪ .‬הוא עולה על "בולדוזר" בארבע בבוקר ויורד ממנו‬
‫באחת‪-‬עשרה בלילה‪ .‬היום הקדים לרדת‪ ,‬כי הטרקטור בטיפול‪.‬‬
‫לאחר הארוחה‪ ,‬שכללה קופסת "בוליביף" ומחית תפוחי‪-‬אדמה‪,‬‬
‫הזמין אותי לאוהלו‪ ,‬שפת קנקן קפה על פרימוס זעיר ולבקשתי סיפר‬
‫כיצד נתגלתה הדרך‪.‬‬

‫*‬

‫ב‪ 18-‬במאי נכנס "הלגיון הערבי" לאיזור לטרון‪ ,‬והדרך לירושלים‬

‫נחסמה‪ .‬ניסיון להוריד שיירת‪-‬רכב מירושלים לשפלה – נכשל בשל‬
‫האש הכבדה שניתכה‪.‬‬
‫סיפרתי לו כי מהמכתבים שקיבלתי מאימי למדתי שהעיר רעבה‬
‫ללחם ויש מחסור במים‪.‬‬
‫לדבריו‪ ,‬ירושלים הופגזה קשה מאוד‪ ,‬והבריטים הפסיקו את הזרמת‬
‫המים ממעיינות ראש‪-‬העין‪ .‬גם אספקת החשמל צומצמה‪ ,‬ולא היה די‬
‫קמח לאפיית לחם‪ .‬מפקד ה"הגנה" דויד שאלתיאל‪ ,‬ונשיא "הוועד‪-‬‬
‫הלאומי" יצחק בן‪-‬צבי‪" ,‬הפציצו" את תל‪-‬אביב במברקים בהולים על‬
‫הצורך הדחוף במזון‪ ,‬בנשק ובתחמושת‪ .‬כל הניסיונות לכבוש את‬
‫משטרת לטרון – נכשלו‪ ,‬והיה ברור שצריך לחפש דרכים חלופיות‬
‫לירושלים‪ .‬גברוש התבקש על‪-‬ידי יוספל'ה טבנקין‪ ,‬מפקד חטיבת‬
‫"הראל"‪ ,‬שהחליף את יצחק רבין – לחפש דרך‪.‬‬
‫גברוש הגיע לתל‪-‬אביב‪ ,‬למטה‪-‬התחבורה של הפלמ"ח‪ ,‬וביקש ג'יפ‪.‬‬
‫"אין‪ ",‬השיבו לו‪.‬‬
‫עוד הם מדברים‪ ,‬וג'יפ‪-‬גרוטאה חלף ובו שני אנשים‪.‬‬
‫"מה עם הג'יפ הזה?"‬
‫"של האצ"ל‪".‬‬
‫הג'יפ נסע כמאתיים מטר‪ ,‬עצר ליד אחד הבתים‪ ,‬ואנשיו נכנסו‬
‫פנימה‪ .‬גברוש ניגש לג'יפ‪ ,‬הניע ונסע‪ .‬בג'יפ זה הוא פרץ את "דרך‬
‫בורמה"‪.‬‬
‫בפלמ"ח הוחלט לשלוח שתי פלוגות במסע רגלי לירושלים‪ .‬אחד‪-‬‬
 ‫– ‪– 85‬‬

‫ג'יז‪ ,‬ומשם‬‫עשר אוטובוסים הסיעו אותם בלילה אפל עד צומת בית‪ִ -‬‬
‫בצעדה לירושלים‪ ,‬כשגברוש מוביל את הכוח בג'יפ‪ .‬כעבור זמן‪-‬מה‬
‫נקרא לשוב‪ ,‬כדי לסייע לנהגי האוטובוסים לסובב את רכביהם בעלטה‬
‫הכבדה ששררה ובשלוליות המים שניקוו‪ .‬הוא עזב את שתי הפלוגות‪,‬‬
‫שהמשיכו לצעוד‪ ,‬שב לצומת בית‪-‬ג'יז וסייע לנהגי האוטובוסים לסובב‬
‫את רכביהם‪.‬‬
‫לפנות‪-‬בוקר הם מצאו עצמם בין בית‪-‬סוסין ללטרון‪ ,‬חשופים לאש‬
‫ה"לגיון הערבי"‪ .‬גברוש הסתכל כה וכה ולפתע קלט כי במקום שבו‬
‫נוסע הג'יפ אפשר לסלול דרך חלופית לירושלים‪ .‬אמנם לא ניתן‬
‫לעבור בה בשעות היום‪ ,‬מבלי להתגלות‪ ,‬אך בלילה הדבר אפשרי‪.‬‬
‫בשש בבוקר הוא הגיע לחולדה‪ .‬גברוש חיפש את מטה חטיבה ‪7‬‬
‫ומצא את המפקדים ישנים על שולחנות בבית‪-‬הספר של הקיבוץ‪ .‬היו‬
‫שם האלוף מיקי סטון‪ ,‬שנתמנה למפקר כל הכוחות שפעלו בירושלים‪,‬‬
‫שלמה שמיר‪ ,‬מפקד חטיבה ‪ ,7‬ועמוס חורב – המתאם בין מיקי סטון‬
‫לפלמ"ח‪.‬‬
‫גברוש העיר את עמוס וסיפר לו שאפשר להגיע לירושלים‪ .‬יש דרך‪.‬‬
‫הוא לא המשיך לנסוע‪ ,‬כי האיר היום‪ ,‬אך בלילה ניתן להגיע‬
‫לירושלים‪.‬‬
‫היה זה ב‪ 29-‬במאי‪ ,‬וההתלהבות היתה עצומה‪ .‬עמוס חורב ושלמה‬
‫שמיר מיהרו לעלות עימו על הג'יפ‪ ,‬נסעו בעקבות הצמיגים‪ ,‬והגיעו‬
‫למקום חשוף‪ ,‬מול לטרון‪ ,‬היכן שתצפית הליגיון עלולה לגלותם באור‬
‫יום‪ .‬הם בדקו היטב את הדרך‪ ,‬שוכנעו בצדקתו ושבו לחולדה במגמה‬
‫לצאת באותה דרך למחרת בלילה ולהגיע להרטוב‪ .‬לפני שיצאו‪,‬‬
‫התקשרו אל "רעננה" – קצין המבצעים של "הראל"‪ ,‬שבסיסו בקרית‪-‬‬
‫ענבים‪ ,‬וביקשו שייצא לקראתם‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬הציע שלמה שמיר להחליף את ג'יפ הגרוטאה של גברוש‬
‫בג'יפ טוב עם נהג מקצועי‪ ,‬ולפנות‪-‬ערב הם שוב יצאו לדרך‪ :‬גברוש‪,‬‬
‫עמוס חורב והנהג‪ .‬הדרך היתה קשה והמדרונות תלולים וחלקים‪ .‬לפני‬
‫אחד המדרונות סירב הנהג להמשיך לנסוע ולא היה מוכן בשום‪-‬פנים‬
‫למסור את הג'יפ‪ .‬בלית‪-‬ברירה עמוס וגברוש ירדו מהג'יפ והנהג שב‬
‫לחולדה‪.‬‬
‫השעה היתה שתיים אחר חצות‪ .‬הם החליטו להתקדם לכיוון בית‪-‬‬
‫ג'יז‪ ,‬במגמה לישון בבסיס קרוב לכפר ובבוקר יקפיצו אותם לחולדה‪.‬‬
‫הם היו עייפים עד מוות ועל השביל בין בית‪-‬סוסין לבית‪-‬ג'יז‪ ,‬מצאו כמה‬
‫שמיכות והחליטו לנמנם שעה קלה‪.‬‬
‫פתאום נשמע רעש גדול‪ .‬גוש ענק שחור התקדם לעברם‪ .‬הם עמדו‬
‫לפתוח באש ואז גברוש לחש‪:‬‬
‫"עמוס‪ ,‬חכה‪ ,‬אני שומע לחשים בעברית‪".‬‬
‫היה זה "רעננה"‪ .‬הם היו שנים‪-‬עשר חבר'ה בג'יפ‪ ,‬והשמחה היתה‬
‫גדולה‪ .‬גברוש ועמוס הצטרפו‪.‬‬
‫בחולדה הם סיפרו לאלוף מיקי סטון את הבשורה המרנינה‪ ,‬והוא‬
‫נתן לגברוש פתק אישי לבן‪-‬גוריון‪ ,‬ש"אפשר להגיע לירושלים וצריך‬
 ‫– ‪– 86‬‬

‫להשיג הרבה ג'יפים‪".‬‬

‫בן‪-‬גוריון קרא את הפתק ונתן הוראה לארגן ג'יפים‪ .‬עם ערב יצאה‬
‫שיירת ג'יפים עמוסה‪ :‬שני תותחים )נפוליונצ'יקים(‪ ,‬שתי מכונות‪-‬יריה‪,‬‬
‫תחמושת‪ ,‬שני ארגזי מלפפונים וארגז עגבניות‪ .‬כשהגיעה השיירה‬
‫לקרבת בית‪-‬סוסין עלה השחר והם הבינו‪ ,‬שאם ימשיכו לנסוע – חיילי‬
‫הליגיון ייגלו אותם‪ ,‬והדרך תיחסם‪ .‬בלית‪-‬ברירה שבו לחולדה‪ .‬למחרת‪-‬‬
‫היום‪ ,‬עם שקיעה‪ ,‬שוב יצאו‪ ,‬ובחצות כבר היו בבאב‪-‬אל‪-‬ואד‪ .‬מדי‪-‬פעם‬
‫עצרו‪ ,‬הזיזו אבנים‪ ,‬עקרו סלעים בולטים והכשירו את הדרך למעבר‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬לילה לילה‪ ,‬במשך שבועיים ימים‪ ,‬הועברו שיירות לירושלים‬
‫הנצורה‪ .‬אחר‪-‬כך הוכנס לתמונה חיל‪-‬ההנדסה‪ ,‬ולפי הוראותיו של‬
‫גברוש‪ ,‬ובפיקוחו‪ ,‬החלו בהרחבת הדרך למעבר משאיות ואוטובוסים‪.‬‬
‫בהפוגה הראשונה פורסם בעיתונות על קיומה של "דרך בורמה"‪.‬‬
‫סיפרתי לגברוש ששמעתי כי הדרך התגלתה על‪-‬ידי שלושה‬
‫פלמ"חניקים‪ ,‬שעברו ברגל את כל הדרך עד חולדה‪ ,‬וגברוש חייך‪.‬‬
‫"מה זה חשוב מי עבר ראשון? חשוב שהדרך קיימת וירושלים‬
‫ניצלה‪".‬‬

‫הגעתי לירושלים ומצאתי את אימי בחדשי הריון מתקדמים‪ ,‬שוכבת‬

‫במיטתה‪ .‬היא נזקקה לתרופות ולמזון מועשר‪ ,‬שלא היה אפשר להשיגו‬
‫בירושלים‪ .‬החלטתי להוציא אותה ואת בעלה מן העיר‪ ,‬ויומיים תמימים‬
‫טיפלתי בהשגת רשיונות‪-‬יציאה‪ ,‬במגמה שיחד נצא מן העיר‪ ,‬אך בערב‬
‫הגיע מברק שעליי לשוב בדחיפות לגדוד‪.‬‬
‫לא ראיתי את נעמה‪.‬‬
 ‫– ‪– 87‬‬

‫פרק י"ג‪ :‬גן‪-‬עדן בציפורי‬

‫לאחר כיבוש נצרת‪ ,‬המחלקה התמקמה בבית שנלר‪ ,‬מקום שהיה‬
‫פעם מטהו של קאוקג'י‪ .‬מדי יום נערכו בעיר חיפושים‪ ,‬ונשק רב נאסף‪.‬‬
‫ניק‪ ,‬איש‬ ‫מל ְ ִ‬
‫מ"מ חדש בא למחלקה‪ ,‬במקום איצקו שנפצע‪ ,‬אריה ֶ‬
‫אצ"ל לשעבר‪ ,‬שעסק ברכש נשק בחו"ל מטעם הארגון‪ .‬למדנו את‬
‫זה" על כרעיה וקרביה‪ ,‬ויום אחד לקח אותנו המ"מ מלניק ל"ניסוי‬ ‫ה"בֶ ָ‬
‫דא שבעמק בית‪-‬נטופה‪ ,‬הצבנו‬ ‫מנ ְ ָ‬
‫כלים"‪ .‬התמקמנו כאלף מטר מכפר‪ַ -‬‬
‫שש "בזות"‪ ,‬ורוקנו על הכפר למעלה מעשרת אלפים כדורים‪.‬‬
‫לו‪ ,‬השיב‪:‬‬ ‫משנשאל המ"מ על‪-‬ידי ממיק מדוע אנו יורים על כפר ש ֵ‬
‫"ראשית‪ ,‬ניסוי כלים‪ ,‬ושנית – אנחנו מעוניינים שהערבים יברחו‬
‫מהכפרים שלהם‪"...‬‬
‫"מי זה אנחנו‪ ,‬מטה האצ"ל?" שאל דן גלילי‪ ,‬ואריה מלניק לא נשאר‬
‫חייב‪:‬‬
‫"עם‪-‬ישראל‪ ,‬בעוד עשרים ואולי חמישים שנה‪ ,‬יכיר לנו תודה על‬
‫כך‪ .‬מדינת‪-‬ישראל לא תחיה בשלום אם לא נעקור מכאן את הערבים‪.‬‬
‫הכרחי לנקות את הארץ כולה מאוכלוסיה עוינת‪ .‬נקרתה לפנינו‬
‫הזדמנות היסטורית‪ ,‬שאם לא ננצל אותה – העוינות תימשך לדורות‪".‬‬
‫לרוע מזלו‪ ,‬תושבי כפר‪-‬מנדא לא ברחו ונשארו בכפר‪.‬‬
‫תהיתי‪ ,‬מדוע ערביי ציפורי ובית‪-‬שאן גורשו‪ ,‬ואילו ערביי שפרעם‪,‬‬
‫איכסל‪ ,‬פרדיס וכפרים רבים אחרים נשארו על מקומם? מי מחליט על‬
‫גירוש‪ :‬הממשלה? צה"ל?‬
‫ממיק סיפר ששמע פעם שיחה ביידיש‪ ,‬שהתנהלה בארוחת‪-‬בוקר‪,‬‬
‫בחדר האוכל של הקיבוץ‪ ,‬בין שני פעילי ביטחון‪ .‬הם לא ידעו שהוא‬
‫מבין יידיש‪ .‬לדבריו‪ ,‬ההחלטה על גירוש ערביי בית‪-‬שאן נפלה בפגישה‬
‫בין אברהם יפה‪ ,‬עמנואל ברשי ומפקד הנפה‪.‬‬
‫האומנם?!‬
‫אחד האצ"לניקים סיפר כי להערכתו‪ ,‬ראש‪-‬הממשלה ושר‪-‬הביטחון‬
‫דוד בן‪-‬גוריון מעודד מדיניות של טרנספר‪ ,‬ובכך ממשיך את משה רבנו‬
‫במלחמתו במדיינים‪ .‬לדבריו‪ ,‬הקצונה הבכירה הבינה שזה מה שנדרש‬
‫ממנה‪ .‬הוא הוסיף כי מפקד חזית הצפון‪ ,‬משה כרמל‪ ,‬הוציא לאחרונה‬
‫הוראה בכתב ליחידותיו לזרז את הוצאת האוכלוסייה הערבית מישוביה‪.‬‬
‫כל זה קרה לאחר ביקורו של בן‪-‬גוריון במטה פיקוד‪-‬הצפון‪ ,‬בנצרת‪,‬‬
‫בהשתתפות הקצונה הבכירה של חזית הצפון‪ .‬ספק אם משה כרמל‬
‫היה מוציא הוראה כזו לולא אושר הדבר על‪-‬ידי שר‪-‬הביטחון‪ .‬לדבריו‪,‬‬
‫גירוש אינו טבח‪ ,‬והוא הזכיר את אמריקה הגדולה‪ ,‬שלא יכלה לקום‬
‫בלי גירושם של שבטי האינדיאנים‪ .‬חברה שקמה להורגך מכריחה‬
‫אותך להחריב אותה‪ .‬ברגע שהיישוב העברי הותקף על‪-‬ידי ערביי ארץ‪-‬‬
 ‫– ‪– 88‬‬

‫ישראל‪ ,‬ואחר‪-‬כך על‪-‬ידי ארצות‪-‬ערב‪ ,‬אין ברירה אלא לגרשם‪ .‬לערבים‬

‫עשרים ושתיים מדינות‪ ,‬וליהודים בקושי מדינה אחת‪.‬‬
‫זליג הביע חשש שאם לא נצליח "לנקות" את כל הארץ מערבים‪,‬‬
‫פי‪-‬הנפש‬
‫ויישאר פה מיעוט גדול של "גיס חמישי"‪ ,‬יהיה זה בגלל י ֵ‬
‫מ"השומר‪-‬הצעיר" ודומיהם‪.‬‬

‫המ"מ מלניק מינה אותי לראש חולייה‪ ,‬שכללה את זליג ואברהם‬

‫כצמן‪ .‬כל היום התרוצצנו בנצרת‪ ,‬דפקנו על דלתות‪ ,‬נכנסנו לבתים‪,‬‬
‫ואספנו נשק‪ .‬נוכחתי לדעת כי התנהגות מנומסת מפיגה פחדים‪ .‬חלק‬
‫מהתושבים מסר את נשקו‪ ,‬והיו שהודיעו כי בדעתם לעזוב את העיר‪.‬‬
‫אין הם רוצים לחיות תחת כיבוש‪ .‬סיפרתי להם על ערביי עכו‪ ,‬שפרעם‬
‫וכפרים רבים אחרים‪ ,‬שתושביהם לא נמלטו ולא אונה להם כל רע‪.‬‬
‫טענתי כי אלה שנמלטו הפכו לפליטים חסרי כול‪ .‬דיברתי אנגלית‪,‬‬
‫הסתכלתי בעיניהם המפוחדות וניסיתי להרגיעם‪ .‬דומה שמימשתי את‬
‫החינוך שקיבלנו להומאניות ואחוות‪-‬עמים‪.‬‬
‫זליג הסתייג מהתנהגותי המרוסנת‪ .‬לדעתו‪ ,‬בריחת ערבים משרתת‬
‫נאמנה אינטרס לאומי‪ ,‬כי במקומם נושיב יהודים ונחסוך כסף רב‪.‬‬
‫פסלתי השקפת‪-‬עולם המבוססת על גירושים‪.‬‬

‫יום אחד‪ ,‬בשעת סיור‪ ,‬נכנסנו לביתה של משפחה מוסלמית שטענה‬

‫כי לאחרונה הגיעה מבית‪-‬שאן‪ .‬היהודים גירשו אותם מן העיר‪ ,‬אף‬
‫שהבטיחו‪ ,‬כי אם ייכנעו לא יאונה להם כל רע‪.‬‬
‫"הבטחתם וגירשתם!" קבע בעל‪-‬הבית ומשטמה על פניו‪.‬‬
‫שתקתי‪ ,‬ידעתי שהצדק עימו‪ .‬נזכרתי בדיבורים ששמעתי‪ ,‬כי ביטחון‬
‫האזור מחייב בית‪-‬שאן נקייה מערבים‪ .‬וכששאלתי בשעתו את מאיר‬
‫אלוני לפשרו של אותו גירוש‪ ,‬הוא משך בכתפיו ושב לנפנף באצבעו‬
‫כלפי מעלה‪:‬‬
‫"הוראות מגבוה!"‬

‫*‬

‫בערבים‪ ,‬ישבנו ב"שנלר" והתווכחנו אם מוצדק לגרש את ערביי‬

‫נצרת‪ .‬תמכו בגירוש חיילי "המיוחדת"‪ ,‬שנמנו עם אנשי המחתרות‬
‫ובראשם מפקדם גדליה לביטוב‪ .‬זליג סבר שיש למרר את חייהם כפי‬
‫שהגרמנים מררו את חיי היהודים‪ .‬לדבריו‪ ,‬המופתי‪ ,‬מפקדם העליון של‬
‫הערבים‪ ,‬ישב במשך כל ימי המלחמה בברלין הנאצית והמתין בכליון‪-‬‬
‫עיניים לכיבושה המיוחל של ארץ‪-‬ישראל‪ ,‬כדי לשחוט את יהודיה‪ .‬לרוע‬
‫מזלו ניגף הצבא הגרמני באל‪-‬עלמיין‪ .‬לעומתם‪ ,‬אנחנו טענו כי לא כל‬
‫הערבים תומכים במופתי‪ ,‬וגירושם מארץ‪-‬ישראל פירושו מלחמה‬
‫לדורות‪.‬‬
 ‫– ‪– 89‬‬

‫*‬

‫על גורלם המר של פליטים נמלטים למדתי באוקטובר ‪.1982‬‬

‫חילְֶווה‪.‬‬
‫כעיתונאי ב"על‪-‬המשמר" הגעתי ללבנון‪ ,‬למחנה הפליטים עין‪ִ -‬‬
‫הרס‪ ,‬חורבן ועיי חרבות הזכירו תמונות של העיר הגרמנית דרזדן‬
‫שהופצצה קשות במלחמת‪-‬העולם השנייה‪.‬‬
‫מאחורי קיר של בית הבחנתי בזוג מבוגר‪ ,‬שישב ובישל מרק על‬
‫פרימוס‪ .‬עיניים כבויות וייאוש קודר‪.‬‬
‫בה‪ ",‬הקדמתי ברכה‪.‬‬ ‫ח ָ‬
‫מר ְ ַ‬‫" ַ‬
‫"שלום עליכם‪ ",‬השיב בעברית צחה‪.‬‬
‫לידו ישבה אשתו‪ ,‬צעיף לראשה ופניה קמוטות‪ .‬האיש‪ ,‬כבן חמישים‬
‫ואולי יותר‪ .‬לדבריו‪ ,‬נולד ביפו והתגורר ברחוב שלוש על גבול יפו‪-‬תל‪-‬‬
‫אביב‪ .‬שאל אם אני מכיר את הרחוב‪ .‬לא היכרתי‪.‬‬
‫הוא עבד בחנות לצבעים‪ ,‬ולמד מהבעלים יידיש‪ .‬הרוויח טוב‪ .‬הם‬
‫דאגו להביא לחנות קונים יהודים והוא – קונים ערבים‪ .‬בשנת ארבעים‬
‫ושמונה‪ ,‬כשפרצה המלחמה‪ ,‬הם ביקשו ממנו שיישאר‪ .‬הם יסתירו את‬
‫משפחתו בביתם‪ .‬ברדיו שמע את אנשי "הוועד‪-‬הערבי העליון"‬
‫מבטיחים כי לאחר הניצחון כולם יחזרו עמוסי שלל רב‪ .‬לצערו היה‬
‫בל"‪ ,‬פתי‪ ,‬שהאמין להם‪ .‬טעות שהרסה את חייו‪ .‬היה צעיר‪ ,‬לא‬ ‫"אהְ ָ‬
‫מזמן נשא אישה‪ ,‬ויחד הגיעו למחנה‪-‬הפליטים עין‪-‬חילווה‪ ,‬ליד צידון‪,‬‬
‫עבדו קשה מאוד למחייתם‪ ,‬אט‪-‬אט חסכו‪ ,‬ובעזרת שני בניו קנה חנות‬
‫מכולת‪ ,‬בנה בית ונשא אישה שנייה‪.‬‬
‫באחד הימים השיא את בתו הבכירה וערך מסיבה גדולה‪ .‬באמצע‬
‫החגיגה הופיע מפקד ארגון הפת"ח האזורי‪ ,‬ועינו צדה את בתו הצעירה‪,‬‬
‫בת השתים‪-‬עשרה‪ ,‬שהיתה כלילת יופי‪.‬‬
‫"תן לי את הילדה!" פקד‪.‬‬
‫"בשום פנים לא!" הצהירו שני בניו הגדולים והתייצבו מולו באומץ‬
‫לב‪.‬‬
‫האיש הסמיק מכעס‪ ,‬הסתובב ויצא‪ .‬חוצפת הבנים פגעה בו‪,‬‬
‫ולמחרת פרצה חוליית פת"ח לחנות ושני הבנים נורו למוות‪.‬‬
‫כעבור שעה הופיע בביתם בן‪-‬הכלבה עם עוזריו ודרש את הילדה –‬
‫"אחרת כולכם תמותו!" אמר‪.‬‬
‫"פרצנו בבכי וביקשנו רחמים על הילדה‪ .‬היינו מוכנים לנשק את‬
‫כפות רגליו ובלבד שיניח לה‪".‬‬
‫הוא לקח את הילדה לחדר שני ואנס אותה באכזריות‪" .‬עד היום‪ ,‬אני‬
‫שומע את בכייה וצעקותיה‪ .‬בן‪-‬הכלבה סיים את זממו‪ ,‬רצח את הילדה‪,‬‬
‫ביתר את גופתה לחתיכות והשליך לבור‪"...‬‬
‫דמעות עמדו בעיניו ואשתו מיררה בבכי‪.‬‬
‫ילדה הרה‪ ,‬בת שתים‪-‬עשרה ואולי פחות‪ ,‬חלפה ברחוב ופח מים על‬
‫ראשה‪ .‬לדבריו בעין‪-‬חילווה ילדות רבות נאנסות‪ ,‬וחובקות תינוקות‪.‬‬
‫האב האריך בתיאורים על סבלם‪ ,‬וסיפר שמסוכן לצאת לרחוב בשעות‬
 ‫– ‪– 90‬‬

‫הלילה‪ .‬אנשי פת"ח חוטפים ילדות רכות וילדים צעירים‪ .‬מעשי‪-‬סדום‬

‫הם תופעה יומיומית‪ .‬איזה שוטר לבנוני יעז להיכנס למחנה?!‬
‫לאחרונה שמע כי רוצח בתו הצעירה נתפס בידי צה"ל וכלוא ב"אל‪-‬‬
‫חיאם"‪ .‬הוא הגיע עד לרב‪-‬סרן חדאד‪ ,‬האחראי על צבא לבנון‪ ,‬ששמר‬
‫על רצועת הביטחון‪ ,‬והתחנן שייתנו לו לסרוק במסרק מלובן את בשרו‬
‫של בן‪-‬הכלבה‪ .‬אצבעותיו התכווצו בעצבנות כאילו עמד למלוק את‬
‫ראשו‪ .‬רב‪-‬סרן חדאד שמע‪ ,‬הבין ואישר‪ ,‬אך שלטונות ישראל סירבו‪.‬‬
‫"הם רוצים משפט צדק‪ "...‬אמר באירוניה‪ ,‬וזמן רב לא נרגע‪.‬‬

‫*‬

‫מאיר אלוני קיבץ אותנו בחורשת "שנלר" והודיע כי לפי התקנים‬

‫החדשים שנקבעו בצה"ל‪ ,‬שניים מאיתנו יועלו לדרגת רב‪-‬טוראי‬
‫ושלושה לדרגת טוראי‪-‬ראשון‪.‬‬
‫ווי הציע כי הלל נוימן‪ ,‬שעמד לבוא לגדוד‪ ,‬וממיק – בוגרי קורס‬
‫מ"כים של הגדנ"ע‪ ,‬יקבלו שני "סרדינים"‪ ,‬ושלושה מהחבר'ה יענדו‬
‫ברוטאציה "סרדין" אחד על שרוולם‪ ,‬והוא הציע את דשיק‪ ,‬איציק‬
‫חבצלת ואותי‪.‬‬
‫"אני לא מוכן להיות ג'ובניק‪ ",‬הצהרתי‪.‬‬
‫"טוראי‪-‬ראשון זה ג'ובניק? אתה מטומטם!"‬
‫שעה ארוכה התווכחנו ולבסוף סוכם‪ :‬ממיק והלל יתמנו לרבי‪-‬‬
‫טוראים )רב"טים(‪ ,‬ודשיק‪ ,‬ווי ואיציק חבצלת לטוראים‪-‬ראשונים‬
‫)טר"שים( בתנאי שלא יכריחו אותם לענוד את "הדרגה" על שרוולם‪.‬‬
‫ווי ביקש להעלות סעיף‪ .‬הוא התנצל מראש‪ ,‬אך חש כי הדברים‬
‫עלולים לצאת מכלל שליטה‪ .‬מישהו לחש לאוזנו כי ראו את נאווה עם‬
‫ג'רי מ"המיוחדת" עוזבים את חדר‪-‬האוכל‪ ,‬כשהוא כורך זרועו סביב‬
‫מותניה‪ .‬ווי סבר שיש להעמיד את נאווה במקומה‪ ,‬שכן ג'רי הוא איש‬
‫אצ"ל – לפני שיהיה מאוחר מדי‪.‬‬
‫"למה אתה מתכוון 'מאוחר מדי'?"‬
‫"נו‪ ,‬כשיחד אז יש גם הריון!"‬
‫נאווה תחילה לא קלטה שבה מדובר‪ ,‬אך כשאחת הבנות לחשה על‬
‫אוזנה‪ ,‬התעוררה כנשוכת‪-‬נחש וטענה כי ג'רי בסך‪-‬הכול ליווה אותה‬
‫למגורי הבנות‪.‬‬
‫"אני נשבעת שאתם מטורפים‪ .‬בסך‪-‬הכול דיברנו קצת בדרך‪".‬‬
‫"אבל אומרים שהוא נגע בך?"‬
‫החבר'ה שלפו מיני רמזים מכוערים‪ ,‬מתוך כעס או מתוך קינאה‪,‬‬
‫ונאווה פרצה בבכי‪.‬‬
‫ממיק יצא להגנתה‪.‬‬
‫בפאתי חדר‪-‬האוכל ישב מאיר אלוני והאזין‪ .‬משגילינו אותו חשנו אי‬
‫נוחות‪ .‬הוא קרב וקבע בכעס כי הדיונים האישיים של תנועת‪-‬הנוער הם‬
‫נחלת ההיסטוריה‪ ,‬וביקש שנפסיק עם הקשקושים על יחסי ג'רי‪-‬נאווה‪.‬‬
 ‫– ‪– 91‬‬

‫"מה פסול בג'רי?" אמר‪" ,‬הוא חייל כמוכם‪ ,‬ובשעת מבחן יתן את‬
‫נפשו כדי להציל כל אחד מכם! הפוליטיקה‪ ,‬בשלב זה של חיינו‪ ,‬מתה‪,‬‬
‫ואת החשבונות יש לדחות עד לאחר המלחמה‪ ".‬לרגע השתתק‪ ,‬סקר‬
‫במבט נוקב‪ ,‬אך מלגלג‪-‬משהו והפטיר‪" :‬אני בטוח שבעוד כמה חודשים‬
‫תתביישו בדיון הזה שערכתם היום‪"...‬‬

‫*‬

‫צוות מ"המסייעת" נשלח לכפר הערבי ציפורי כחיל‪-‬מצב‪ .‬ישבנו על‬

‫ראשה של גבעה והתגוררנו בתוך מבצר עתיק‪ ,‬הבנוי מאבני ענק עם‬
‫אשנבי ירייה‪ .‬המבצר נבנה בימי הצלבנים‪ ,‬ומהמאה השמונה‪-‬עשרה‬
‫ואילך שימש כ"חאן"‪ ,‬מלון אורחים‪.‬‬
‫כל התושבים נמלטו על נפשם‪ ,‬וציפורי הפך לכפר רפאים‪.‬‬
‫תרנגולות‪ ,‬חתולים וכלבים התרוצצו בין הבתים בבקשם אחר מזון‪.‬‬
‫העמק לרגלי הכפר היה עמוס כרמי ענבים‪ ,‬מטעי משמש‪ ,‬רימונים‪,‬‬
‫שזיפים‪ ,‬תפוחים‪ ,‬אגסים‪ ,‬ובין החלקות חצצו שיחי צבר או גדרות‪.‬‬
‫מאחורי המבצר עמד מנזר של המסדר הפרנציסקני‪ ,‬שנבנה עוד‬
‫בתקופת הצלבנים‪" ,‬אנה הקדושה ויואכים הקדוש" – הוריה של מרים‪,‬‬
‫אם ישו‪ .‬רוב שעות היממה ערכנו תצפיות על הכפר‪ ,‬אך גם הצצנו‬
‫לעבר חלונות המנזר‪ .‬למדנו בעל‪-‬פה את סדר‪-‬יומן של הנזירות‪,‬‬
‫שכלל‪ :‬תפילה בציבור‪ ,‬נקיונות‪ ,‬התבודדויות ומועדי ארוחות‪ .‬אחת‬
‫הנזירות זכתה לתואר "החיוורת השקופה"‪ ,‬השנייה‪" :‬המדונה"‪ ,‬כיוון‬
‫שדמתה לפסלה של מרים‪ ,‬והשלישית‪" :‬החתיכה הקטנה עם התחת‬
‫הגדול"‪ .‬לא פעם‪ ,‬לאחר תפילת לילה‪ ,‬החליטה "החתיכה הקטנה עם‬
‫התחת הגדול" להקדים ולשכב לישון‪ ,‬ושכחה להסיט את הווילון‪ .‬הו‪,‬‬
‫איזו חגיגה נערכה בחאן‪...‬‬
‫השהות בציפורי היתה נינוחה ולא נשמעו יריות‪ .‬החבר'ה ירדו‬
‫לכרמים‪ ,‬ביקרו בסוכות שרוגות גפנים‪ ,‬התפרקדו על מזרנים מעורות‬
‫עיזים‪ ,‬שקעו בתוך כרים צבעוניים‪ ,‬והירוו צמאונם במימיה הצוננים של‬
‫ציפורי‪ .‬מי שדמיין בעיני רוחו גן‪-‬עדן – בוסתניה של ציפורי היו הדגם‬
‫הכי קרוב‪.‬‬
‫במועקת החום הגדול מצאתי לא אחת את עצמי שוכב להנאתי על‬
‫ספה רפודה עורות כבשים‪ ,‬ואשכולות של ענבי יין שחורים וירוקים‬
‫משתלשלים מלמעלה כנברשות בדולח‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬איזה חיים משוגעים היה אפשר לעשות‪ ,‬אילו נעמה הגיעה‬
‫לכאן‪"...‬‬
 ‫– ‪– 92‬‬

‫פרק י"ד‪ :‬המוקש והעמוד היהודי‬

‫ה‪ 27-‬ביולי היה יום לוהט ושרבי‪ .‬הרדיו דיווח על קרבות קשים בכל‬
‫רחבי הארץ‪ .‬באותו יום עמדה להיערך בבית‪-‬אלפא לווייתו של חנוך‬
‫רוזנברג‪.‬‬
‫קצין‪-‬התרבות של החטיבה‪ ,‬יוזק לימון‪ ,‬מחבריו של הנופל‪ ,‬לקח ג'יפ‬
‫וירדנו בכביש העקלתון לעמק‪ ,‬ללווייה‪ .‬ליד קיבוץ מרחביה הבחנו‬
‫במשאית הקיבוץ ועליה תמר‪ ,‬חברתו של ביני‪ ,‬שנפנפה לנו לשלום‪.‬‬
‫"תמר בדרך לבית‪-‬החולים בעפולה‪ ",‬הפטיר יוזק‪" ,‬ביני והלל נסעו‬
‫באופנוע למעוז‪-‬חיים ובדרך עלו על מוקש‪ .‬ביני נפצע קשה מאוד‪".‬‬
‫"ומה עם הלל?" שאלנו בבהלה‪ ,‬ויוזק משך בכתפיו‪.‬‬

‫לאחר הלווייה ישבנו על הדשא‪ ,‬לפני חדר‪-‬האוכל‪ ,‬והלל הופיע‪.‬‬

‫חיוור‪ ,‬עצוב ומדוכדך‪ .‬עבר אירוע טראומטי‪ .‬לאחר שנרגע נאות לספר‬
‫כי לאחר ההפצצה השנייה על בית‪-‬אלפא‪ ,‬שלא גרמה נזקים‪ ,‬קרא לו‬
‫ביני שייסע עימו למעוז‪-‬חיים להדריך לוחמים בנשק הצ'כי שהגיע‪.‬‬
‫במטה‪-‬הנפה הורו לו לנסוע דרך קבוצת‪-‬אבוקה ומשם בדרך עפר‬
‫למעוז‪-‬חיים‪ ,‬דרכים שלדבריהם בטוחות‪.‬‬
‫הם נסעו על אופנוע‪ ,‬עקפו את בית‪-‬שאן ליד שדה‪-‬נחום‪ ,‬כיוון‬
‫שהכביש מבית‪-‬שאן מזרחה היה חשוף ומופגז על‪-‬ידי האוייב‪ .‬ובעודם‬
‫נוסעים‪ ,‬הלל השגיח בשלט אזהרה בצד הכביש‪" :‬מוקשים"‪ .‬הוא הסב‬
‫את תשומת‪-‬ליבו של ביני‪ ,‬שביקש להרגיעו והבהיר‪ ,‬ש"זה בסדר"‪ .‬הם‬
‫ירדו מהכביש אל דרך‪-‬עפר ושוב הופיע שלט "מוקשים"‪ ,‬ושוב הלל‬
‫התריע וביני ביקש‪ ,‬שלא ידאג‪ .‬הוא קיבל הוראות מפורטות ממטה‪-‬‬
‫הנפה באילו דרכים לנסוע‪ .‬השעה היתה שעת בין‪-‬ערביים מאוחרת‪,‬‬
‫כמעט חושך‪ .‬הם נסעו לאט‪ ,‬ללא אורות‪ ,‬שלא להתגלות לאוייב‪.‬‬
‫קדמת‬ ‫ולפתע הבזק ופיצוץ‪ .‬גלגל האופנוע הקדמי עלה על מוקש ו ִ‬
‫האופנוע התרסקה‪ .‬הם נעצרו המומים ומבוהלים‪ .‬ביני שאל לשלומו‬
‫של הלל וזה השיב שהוא בסדר‪ ,‬ואז קרתה הטעות‪ :‬כדי לרדת‬
‫מהאופנוע הם הסתובבו‪ ,‬כשפניהם לאחור‪ .‬ביני‪ ,‬שהיה סמוך מאוד‬
‫להלל‪ ,‬העביר רגל אחת מעל המושב ודרך על מוקש‪ .‬הם חשו טלטלה‬
‫עזה מן ההדף והלל הועף לשטח קוצי‪ ,‬לצד הדרך‪ .‬כשלושה מטר ממנו‬
‫שכב ביני על צידו השמאלי כשלידו אופנוע מרוסק‪ .‬הלל חשש לרע‬
‫מכל וצעק‪:‬‬
‫"ביני‪ ,‬ביני!"‬
‫לאחר זמן‪-‬מה ביני התאושש מן ההלם והתהפך על גבו‪ .‬מזל שלא‬
‫הפעיל עוד מוקש‪ ,‬ואמר‪:‬‬
 ‫– ‪– 93‬‬

‫"הלל‪ ,‬אין לי רגל!"‬

‫הלל הסתכל וראה שרגלו השמאלית מרוסקת‪ .‬לאחר רגע של‬
‫התאוששות‪ ,‬הלל אמר לו‪ ,‬שאם ינסה לגשת אליו‪ ,‬שניהם עלולים‬
‫לשכב פה ואף‪-‬אחד לא יידע על כך‪.‬‬
‫על אף החשיכה‪ ,‬הלל הבחין מה קרה לביני‪ :‬כף הרגל עם הנעל‬
‫נעלמו ועצם השוק עד לברך נחשפה‪ ,‬כשקרעי עור ובשר תלויים עליה‪.‬‬
‫הלל לא השגיח בפגיעה הקשה ברגלו הימנית‪ .‬הוא שלף מתרמיל‪-‬הגב‬
‫מגבת‪ ,‬זרק אותה לביני‪ ,‬המתין שיקשור ויהדק את מקום הפציעה‬
‫והודיע לו‪ ,‬שהוא רץ לנוה‪-‬איתן‪ ,‬הישוב הקרוב‪ ,‬כדי להזעיק עזרה‪.‬‬
‫הלל רץ דרך השדות כשלושה קילומטר‪ ,‬כשבליבו חשש כבד שמא‬
‫אף הוא ידרוך על מוקש‪ .‬היה זה יום קרבות ועל האזור ניתכה אש‪.‬‬
‫כשהתקרב לקיבוץ נוה‪-‬איתן כבר היה חושך‪ .‬הוא חשש שהשומרים‬
‫בעמדות יבחינו באדם רץ‪ ,‬יפתחו עליו באש והחל לצעוק‪ ,‬כדי לעורר‬
‫תשומת‪-‬לב‪.‬‬
‫דמויות הופיעו מן החשיכה מעבר לגדר‪ ,‬ולאחר שהזדהה‪ ,‬והסביר‬
‫מה קרה‪ ,‬סייעו לו לעבור את הגדר‪ ,‬והחל מרוץ מטורף לארגון חילוץ‬
‫מהיר‪ .‬חובשת הקיבוץ ועוד מישהו‪ ,‬מעין חובש‪-‬קרבי‪ ,‬היו נכונים לצאת‬
‫מיד לדרך‪ ,‬אך בקיבוץ היה כלי רכב אחד בלבד – קומנדקר בריטי ישן‬
‫ובלי אורות‪ .‬הם התארגנו במהירות ויצאו למקום האירוע‪ ,‬כשבליבו של‬
‫הלל החשש הכבד שמא איחרו את המועד וביני כבר אינו בין החיים‪.‬‬
‫ני איבד דם רב‪ .‬כאשר הגיעו לשלט‬ ‫בי ִ‬
‫לפי הפציעה הלל שיער ש ִ‬
‫האזהרה הראשון‪ ,‬עצר הנהג את הרכב ולא היה מוכן להמשיך לנסוע‪.‬‬
‫הם ירדו עם האלונקה‪ ,‬כשהלל צועד בראש והיתר דורכים על עקבותיו‪.‬‬
‫כשהתקרבו אל ביני‪ ,‬הלל החל לצעוק‪" :‬ביני! ביני!" – אך לא היתה‬
‫כל תשובה‪.‬‬
‫הם הגיעו לנקודה שבה עמד הלל לאחר הפיצוץ‪ ,‬בצידה של דרך‪-‬‬
‫העפר‪ ,‬כשהשטח עד מקום הימצאו של ביני זרוע מוקשים‪ .‬מחוסר ידע‬
‫ואמצעים לגילוי מוקשים‪ ,‬הציב הלל את האלונקה על רגליה‪ ,‬ויחד עם‬
‫החובש גיששו דרכם בזהירות‪ :‬הודפים את האלונקה לפנים וזוחלים‬
‫לאורך מוטותיה‪ .‬כך הם הגיעו לביני‪ ,‬משכו אותו אל האלונקה והשכיבו‬
‫אותו עליה‪.‬‬
‫עתה החלה הזחילה לאחור‪ ,‬כשהם מושכים אחריהם את ביני השוכב‬
‫על האלונקה‪ ,‬וחשש כבד בליבם‪ ,‬שמא יפעילו מוקש נוסף‪ .‬לאחר‬
‫שהוציאו את ביני משדה‪-‬המוקשים‪ ,‬הרימו את האלונקה ולאור פנס‬
‫נוכחו לדעת מה קשה הפציעה – הן ברגל הקטועה והן ברגל השנייה‪.‬‬
‫הם חבשו את שתי רגליו וחסמו את עורקיו‪ .‬ביני היה בהכרה מלאה‬
‫וביקש מהלל שישוב לשטח הממוקש‪ ,‬כדי להביא את אקדוחו‪ .‬הוא‬
‫חינך אותם‪ ,‬שאין מפקירים נשק‪ ,‬אך הלל בצדק סירב‪ .‬הם נשאו את‬
‫האלונקה אל המכונית‪ ,‬ואז התברר כי ארגז הקומנדקאר קצר מדי והם‬
‫נאלצו להחזיק את קצות האלונקה כשהיא תלוייה על ידיהם כל משך‬
‫הנסיעה‪.‬‬
‫הנסיעה לבית‪-‬החולים נמשכה זמן רב‪ .‬המכונית היתה מיושנת והם‬
 ‫– ‪– 94‬‬

‫נסעו בלי אורות‪ ,‬נזהרים שלא לטלטל את האלונקה‪ .‬מדי פעם שיחררו‬
‫את חוסם‪-‬העורקים ושוב הידקו‪ .‬ביני ביקש מים והם נכנסו לקיבוץ‬
‫שדה‪-‬נחום‪ .‬היה ברור שצריך להביאו בהקדם לבית‪-‬חולים‪ .‬הלל סיפר‬
‫כי ביני החזיק מעמד בגבורה‪ .‬על אף כאבי התופת‪ ,‬הוא דיבר כל משך‬
‫הנסיעה‪ .‬את ההכרה איבד בפתח בית‪-‬החולים‪ ,‬כשהחישו אותו לחדר‪-‬‬
‫הניתוחים‪ .‬במבט ראשון הטילו הרופאים ספק אם יצליחו להציל את‬
‫חייו‪.‬‬
‫וכשהלל המתין במסדרון‪ ,‬שאלה אותו האחות לפשר כתם הדם שעל‬
‫גבו‪ .‬הסתבר‪ ,‬כי המוקש שהתפוצץ מאחוריו מילא את גבו ברסיסים‪,‬‬
‫ברסק אבנים וברגבי עפר‪ ,‬אך בלהט האירועים הוא לא חש דבר‪ .‬הם‬
‫השכיבו אותו ו"עבדו" עליו שעה ארוכה עד שהכול נשלף ונוקה‪ .‬הלל‬
‫אף זכה לזריקת פניצילין‪ ,‬שנחשבה אז לחידוש גדול‪ .‬בית‪-‬החולים היה‬
‫מלא פצועים מאזור ג'נין‪ ,‬והלל הועבר לחדרי‪-‬חולים בעין‪-‬חרוד‪.‬‬
‫למחרת שב הביתה‪.‬‬
‫לאחר שביני אושפז‪ ,‬הגיעה הודעה טלפונית מנפת "גלבוע" על‬
‫פציעתו‪ .‬וכששאלו אותם לגבי מצבו של הנוסע מאחור – לא ידעו‬
‫להשיב‪ .‬עד שנודע להוריו של הלל ששלום לבנם‪ ,‬מצבם לא היה‬
‫קל‪...‬‬

‫*‬

‫‪ 26‬ביולי ‪ .1973‬ביני טילפן אל הלל וסיפר לו‪ ,‬כי באותו יום מלאו‬
‫עשרים וחמש שנה לפציעתו‪ ,‬ונקבע ביקור בנווה‪-‬איתן באמצעות חבר‬
‫מארגון נכי‪-‬צה"ל‪.‬‬
‫הלל סיפר שהם נסעו לשטח שהיה אז ממוקש‪ ,‬וניסו לזהות את‬
‫מקום הפיגוע‪ .‬אחר‪-‬כך שיחזרו את החילוץ‪ .‬משם המשיכו לנווה‪-‬איתן‪,‬‬
‫והתקבלו בשמחה ובהתרגשות רבה‪ .‬הם הסבו לשולחן חגיגי בחדר‪-‬‬
‫האוכל‪ ,‬כאשר כל הקשורים לעניין נזכרים ומעלים זיכרונות‪ .‬לרגע‬
‫נזפה החובשת בביני‪:‬‬
‫"'כל השנים כל‪-‬כך רצינו לפגוש בך ואתה אף‪-‬פעם לא באת!"‬
‫לך והסבר לה שלא תמיד רוצים להיזכר באירוע כה טראומטי‪...‬‬
‫"דרך‪-‬אגב‪ ",‬המשיכה החובשת‪" ,‬היה אז איתך איזה ילד שהגיע‬
‫בריצה‪ ,‬כדי להזעיק עזרה‪ .‬הוא היה כל‪-‬כך נרגש וכל הזמן האיץ בנו‬
‫למהר ולהגיע אליך‪ .‬איפה הוא הילד הזה? ולמה לא הבאת אותו?"‬
‫ביני הסתובב‪ ,‬הצביע עלי ואמר‪:‬‬
‫"'הנה‪ ,‬הילד הזה!'"‬

‫*‬

‫הגדוד עבר לבית‪-‬שאן‪ ,‬והפלוגה ה"מסייעת" התמקמה בחאן בלב‬

 ‫– ‪– 95‬‬

‫העיר‪ .‬בית‪-‬שאן היתה עיר רפאים‪ .‬בקתות‪-‬חימר מזה ובתי‪-‬בזלת מזה‪.‬‬

‫עידן תורכי מול עידן ערבי‪ .‬ממול לחאן‪ ,‬על מגרש מלא קוצים ודרדרים‪,‬‬
‫שיש עם עיטורים קורינתיים‪ ,‬שנקברו באדמה ובסבכי‬‫היו מונחים עמודי ַ‬
‫קוצים – שרידיה של עיר רומית עתיקה‪ ,‬סקיתופוליס‪ ,‬שנהרסה‬
‫ברעידת‪-‬אדמה‪.‬‬
‫המחלקה שירתה כחיל‪-‬מצב‪ ,‬ותפקידה להבטיח שתושבי העיר לא‬
‫יסתננו חזרה לבתיהם‪ .‬תרנגולות חומות עטורות נוצות צבעוניות‬
‫התרוצצו בין הבתים וחיפשו זרעונים‪ .‬כלבים עמוסי קרציות רחרחו‬
‫בפחי‪-‬אשפה‪ ,‬וחתולים יללו מרעב‪ .‬באוויר הלוהט היה אפשר לחוש‬
‫בצחנת פגרי בהמות‪ .‬חיילים הסתובבו בשעות הפנאי בבתים הריקים‪,‬‬
‫נברו וחיפשו "שמונצעס"‪.‬‬
‫הרבינו לטייל בסביבה‪ ,‬כשאיציק חבצלת מוביל‪ .‬טיפסנו על התל‬
‫העתיק‪ ,‬חפרנו בשכבותיו וחיפשנו מטבעות וכלי חרס עתיקים‪.‬‬

‫באחד הימים נצטווינו לחפור עמדה למכונת‪-‬ירייה מדרום לחאן‪ ,‬ואגב‬

‫חפירה נתקל יהודה אלטמן בנר‪-‬שמן מחרס‪ ,‬עטור קישוטים של עלי‬
‫זית‪.‬‬
‫"נר‪-‬שמן יהודי!" קרא בהתרגשות וחיבק אותו באצבעותיו הדקות‪,‬‬
‫כאילו התאחד עם אבותיו הקדמונים‪ .‬עיניו ברקו משמחה‪ .‬הוא תהה‪ ,‬מי‬
‫היתה אותה אם יהודייה‪ ,‬שהדליקה את הנר לאחרונה? ההיה זה בימי‬
‫שאול המלך? יהודה המכבי? ואולי מדובר בימי המרד הגדול‪ ,‬בימיו של‬
‫שמעון בר‪-‬כוכבא? ידוע‪ ,‬שיהודים ישבו באותה עת בבית‪-‬שאן‪ .‬יהודה‬
‫אלטמן נכנס ל"טראנס היסטורי" והפגין בקיאות‪ .‬הוא ליטף באצבעותיו‬
‫העדינות את הנר ועיניו נצצו‪ .‬היה נרגש כילד‪ .‬בארוחת ליל‪-‬שבת כבר‬
‫דלק הנר ויהודה בירך "שהחיינו"‪.‬‬
‫"הדלקת‪-‬נרות‪ ,‬במסורת היהודית‪ ,‬הוא תפקידן של נשים‪ ",‬לחש‬
‫לאוזני‪" .‬אילו חברתי רחל היתה פה – היא היתה מתכבדת בהדלקתו‪",‬‬
‫ואמר שיכתוב לה על כך‪...‬‬

‫*‬

‫ליק‪ ,‬אחד מאנשי המחלקה‪ ,‬גילה אגב שיטוט בעיר כותרת של‬ ‫דוד פָ ִ‬
‫עמוד עטור אשכולות ענבים‪ ,‬ושיער שהוא מבית יהודי‪ .‬הוא סיפר לי‬
‫והלכנו לראות‪ .‬הצעתי שנתקשר אל נחמיה צורי‪ ,‬מנהל "בית חיים‬
‫שטורמן"‪ ,‬המכון לידיעת‪-‬הארץ בעין‪-‬חרוד‪.‬‬
‫דוד פליק‪ ,‬קומה בינונית‪ ,‬גוף רזה‪ ,‬עיניים חומות‪ ,‬עצובות‪-‬משהו‪,‬‬
‫למד עברית עוד בפולין‪ .‬הוא ברח עם זרם הפליטים לרוסיה‪ ,‬לחם‬
‫כקצין בצבא האדום‪ ,‬הגיע ארצה לקיבוץ ניר‪-‬דוד והתנדב לגדוד ‪.13‬‬
‫למחרת הופיע נחמיה צורי מלא סקרנות‪ ,‬ודוד הוליך אותו אל‬
‫המקום‪ .‬נחמיה התרגש למראה עיניו‪ ,‬ופניו חוורו‪ .‬דוד צדק‪ ,‬אין ספק‪,‬‬
‫עמוד מבית‪-‬כנסת יהודי‪ .‬הוא ידאג להעבירו לבדיקה ארכיאולוגית‬
 ‫– ‪– 96‬‬

‫מדוקדקת ב"בית שטורמן"‪ ,‬וביקש מדוד שימשיך בחיפושיו‪ .‬להערכתו‪,‬‬

‫גילוי זה מחזק את הגרסה המופיעה בתלמוד‪ ,‬כי בבית‪-‬שאן היתה‬
‫קהילה יהודית בימי המשנה והתלמוד‪ ,‬והוא מלמל בהתרגשות דברי‬
‫תודה‪.‬‬

‫ב‪ 23-‬בנובמבר ‪ 1948‬קיבל דויד פליק מכתב‪:‬‬

‫בזה אנו מאשרים בתודה את תרומתך החשובה למחלקת העתיקות‬

‫שבמכוננו‪ ,‬חלק של אפריז )אולי מבית‪-‬הכנסת של בית‪-‬שאן –‬
‫"כנישתא דבית שאן" הנזכר בתלמוד( שמצאת באזור‪ .‬זוהי מציאה‬
‫חשובה‪ ,‬ונודה לך אם תוכל להתחקות אחר שרידים נוספים מסוג זה‬
‫או מסוג אחר‪ ,‬שמהם נוכל ללמוד על תולדות העיר וסביבתה בימי‬
‫התלמוד ולאחריו‪.‬‬
‫כמו כן אנו מביעים לך את תודתנו על השתתפותך בסיור עם חברנו‬
‫נחמיה צורי באזור‪ ,‬ונקווה כי גם להבא תושיט לו את העזרה כשם‬
‫שהגשת עד כה‪.‬‬
‫בכל הכבוד ובהוקרה‪,‬‬
‫בשם הנהלת בית חיים שטורמן‬
‫נחמיה צורי‬

‫ליק הראה את המכתב ליהודה אלטמן‪ ,‬שיצא מכליו מרוב‬

‫דוד פָ ִ‬
‫התרגשות‪.‬‬

‫למחרת היום יצאו כמה חבר'ה מן המחלקה אל המקום‪ .‬הם לקחו‬

‫עימם אתי‪-‬חפירה צבאיים וחשפו חלקים ניכרים של העמוד‪ .‬יהודה‬
‫התרוצץ סביב המקום‪ ,‬כשבעיני רוחו עמדו רגליו בבית‪-‬כנסת יהודי‪.‬‬
‫לרגע עצר וקבע בפסקנות‪ ,‬כי בגומחה בקיר עמד ארון‪-‬הקודש‪.‬‬
‫הואיל והיתה שעת בוקר‪ ,‬יהודה הפתיע את כולנו‪ ,‬שלף מתוך שקית‬
‫זוג תפילין והניחם על זרועו וקדקודו‪ .‬הוא פנה לכיוון ארון‪-‬הקודש‬
‫והתפלל בכוונה גדולה "תפילת‪-‬שחרית"‪ .‬אפילו אנחנו‪ ,‬אפיקורסים‬
‫מקיבוץ של "השומר‪-‬הצעיר"‪ ,‬חשנו צמרמורת‪ ,‬ומתוך כבוד ליהודה‬
‫אלטמן ולמסורת היהודית‪ ,‬כיסינו ראשנו במטפחות‪ .‬היתה זו תחושה‬
‫בלתי מוכרת לחלוטין – עמוד בית‪-‬כנסת שחיבר אותנו אל מורשתו של‬
‫עם‪.‬‬
‫"תודה‪ ,‬תודה שבאתם‪ ",‬הודה לנו בתום התפילה ולחץ בחום את ידו‬
‫של כל אחד‪ .‬בשבת בבוקר‪ ,‬יהודה גייס קבוצת חיילים מפלוגה ב'‪,‬‬
‫הדתית‪ ,‬ונערכה במקום תפילת שחרית של שבת‪.‬‬
‫כעבור שבוע הגיעה משאית והעבירה את העמוד לבית חיים שטורמן‪,‬‬
‫והוא מונח שם עד עצם היום הזה‪.‬‬

‫*‬
 ‫– ‪– 97‬‬

‫באחד הסיורים בעיר חלפנו ליד הבנק המקומי והשגחנו בקיר סדוק‪,‬‬
‫בגומחה ובכספת פרוצה‪.‬‬
‫"מישהו כבר דאג לשדוד את הבנק‪ ",‬הערתי‪.‬‬
‫רה ארצי‪ ,‬ממחלקת החבלנים‪ ,‬שהשתתף‬ ‫"לא מדוייק‪ ",‬הפטיר יו ֶ‬
‫באותו סיור‪ .‬הוא סיפר כי לפני כיבוש בית‪-‬שאן‪ ,‬העיר הופגזה מהתל‬
‫ואחד הפגזים פגע בבקתת חימר ומשפחה שלימה נספתה‪ ,‬דבר שעורר‬
‫בעיר פחד רב‪ .‬פגז של "דווידקה"‪ ,‬שנורה מן התל‪ ,‬ונפל למרגלותיו‪,‬‬
‫שיכנע אותם סופית כי בידי היהודים נשק אטומי‪ ,‬והם נכנעו‪.‬‬
‫אחת הדילמות שהטרידה את אברהם יפה היתה‪ :‬כיצד מבטיחים‬
‫שהכסף המצוי בכספת סניף "הבנק הערבי הלאומי" לא ייגנב?‬
‫רה ארצי ופקד עליו לקחת עימו‬ ‫לאחר טקס הכניעה‪ ,‬קרא המג"ד ליו ֶ‬
‫לבנת חבלה‪ ,‬פתיל והם מיהרו אל הבנק המקומי‪.‬‬
‫"פרוץ את הכספת‪ ",‬ציווה עליו‪.‬‬
‫"ואני‪ ,‬ילד‪-‬טוב‪-‬עין‪-‬חרוד‪ ",‬מספר יורה ארצי‪" ,‬הנחתי לבנה‪ ,‬הצמדתי‬
‫פתיל‪ ,‬הדלקתי והוריתי לאברהם להסתתר מאחורי קיר‪ .‬היה פיצוץ‬
‫ודלת הכספת נפרצה‪ .‬עשן סמיך התאבך ולאברהם לא היתה סבלנות‬
‫להמתין עד שהעשן יפוג ומיהר לשם עם שני תיקי עור ואני אחריו‪ .‬היו‬
‫שם מספר מטילי זהב של חמישה ק"ג‪ ,‬שטרות ומטבעות זהב‪ .‬אברהם‬
‫הכניס הכול לתיקים ונותרו כמה מטבעות זהב‪.‬‬
‫"'זה בשבילכם‪ ',‬אמר‪.‬‬
‫"אספתי את מעט המטבעות שהותיר‪ ,‬קנינו בהם דברי מתיקה וערכנו‬
‫לפלוגה מסיבה כיד‪-‬המלך‪ .‬נותרו לי מאז למזכרת שתי מטבעות‪ ,‬שעם‬
‫השנים אבדו‪".‬‬
‫אברהם יפה היה מרוצה מאוד שעלה בידו להבטיח כי כספי העיר‬
‫יועברו בשלימותם לקופת המדינה‪.‬‬

‫בעקבות אותו אירוע‪ ,‬כתב אברהם יפה‪:‬‬

‫"בין‪-‬לילה נעשיתי המג"ד העשיר ביותר בצה"ל‪ .‬היו לי נשק‪ ,‬רכב‪,‬‬

‫אספקה – כל מה שלא העליתי בחלומותיי הוורודים‪ .‬היתה זו הרגשה‬
‫נפלאה‪ :‬אני‪ ,‬שהגעתי לעמק ב‪ ,1935-‬כשלא היה פה אף יישוב עברי‬
‫אחד‪ ,‬זכיתי‪ ,‬כעבור שלוש‪-‬עשרה שנה בלבד‪ ,‬לקבל את כניעת העיר‪,‬‬
‫שחלשה על העמק כולו ומתוכה יצאו הפורעים בתקופת המאורעות‬
‫להתנכל לנו‪ .‬היה זה הכיבוש הראשון שלי במלחמת‪-‬השחרור‪,‬‬
‫והרגשת כוח ועוצמה מילאו את חזי‪".‬‬

‫*‬

‫בלב העיר עמדה כנסייה שלא נפגעה‪ ,‬ועל גגה צלב עץ‪ ,‬ללמדך‬
‫שבין ערביי העיר היו גם נוצרים‪ .‬האולם היה מלא מושבים וספרי‬
 ‫– ‪– 98‬‬

‫תפילה באנגלית‪ ,‬צרפתית וערבית‪.‬‬

‫קצין‪-‬התרבות של הגדוד‪ ,‬עמוס דגני‪ ,‬החליט להפוך את הכנסייה‬
‫לבית‪-‬קולנוע גדודי‪ ,‬והזמין סרט‪ .‬כעבור שבוע הגיע קומנדקר ועליו‬
‫מכונת‪-‬הסרטה ומתקן ידני לתרגום העברי‪ .‬הגדוד הוזמן לכנסייה‪ .‬לפני‬
‫הקרנת הסרט הודיע הקצין כי מעתה נצפה בסרטים מדי שבוע‪ ,‬ונהנה‬
‫מביקורי אמנים ולהקות צבאיות‪ .‬לדבריו‪ ,‬בבית‪-‬שאן יתקיימו חיי תרבות‬
‫יותר עשירים מאלה שהיו לאוכלוסייה הערבית שהתגוררה כאן‪.‬‬
‫מישהו שאל את המסריט לשם הסרט‪ ,‬וזה משך בכתפיו‪ .‬כל שידע‬
‫לומר הוא שזה סרט הונגרי‪ ,‬ושאל אם מצוי בין החיילים דובר הונגרית‪,‬‬
‫כדי לסובב את גלגל התרגום‪.‬‬
‫איש לא התנדב‪ ,‬ומישהו מ"המסייעת" צעק בבדיחות‪-‬דעת שאני‬
‫דובר הונגרית‪ ,‬והכול החלו ללחוץ עליי שאתרגם‪.‬‬
‫נשבעתי שאני פולני בן‪-‬פולני‪ ,‬שאינו יודע אף מילה אחת בהונגרית‪,‬‬
‫אך ללא הועיל‪ .‬הם החליטו שאני הונגרי‪ ,‬ומשגבר הלחץ‪ ,‬כמה‬
‫מתקן התרגום‪.‬‬ ‫מהחיילים הניפו אותי בידיהם ושתלו אותי ליד ִ‬
‫הסרט החל וסובבתי את גלגל התרגום‪ .‬כל משך הסרט לא היה רגע‬
‫אחד שהנקרא תאם לנראה‪ .‬כאשר הזוג התנשק‪ ,‬הופיע בתרגום‪:‬‬
‫"מנוול‪ ,‬אני שונאת אותך!" – והחבר'ה צעקו‪" :‬קדימה‪" – ",‬אחורה‪– ",‬‬
‫"מטומטם!" – "מפגר!" – והשריקות והצעקות לא פסקו כל משך‬
‫הסרט‪ .‬סובבתי את גלגל‪-‬התרגום הלוך ושוב‪ ,‬ותמיד או שהקדמתי או‬
‫שאיחרתי‪.‬‬
‫המדהים מכל קרה שכאשר בתרגום הופיעה המילה "סוף" – הסתיים‬
‫הסרט‪ .‬שנייה יחידה שהמלל והתמונה הלכו שלובי זרוע‪.‬‬
‫"הונגרי הגון כבר לא ייצא ממך‪ ",‬אמר לי בסוף הסרט דוד ברקו‪,‬‬
‫מחיילי המחלקה – בעגה הונגרית כבדה‪.‬‬
 ‫– ‪– 99‬‬

‫ט"ו‪" :‬פעולה" בקן‪-‬מרכז‬

‫בוקר אחד קיבלתי מכתב ממטה חיל‪-‬האוויר‪ ,‬שהועבר אליי‬
‫מהקיבוץ‪ :‬כל מי שהשתתף בקורס דאייה בכפר‪-‬ילדים וסיים את‬
‫הקורס בהצלחה‪ ,‬מוזמן למבדקי קורס טיס בתל‪-‬אביב‪ .‬צה"ל החליט‬
‫להכשיר טייסים כחול‪-‬לבן‪ ,‬וזכיתי ליום חופשה‪.‬‬
‫טילפנתי למקום עבודתה של נעמה והצעתי שניפגש בתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫"ואיפה נישן?" שאלה בדאגה‪.‬‬
‫"החול על שפת‪-‬הים יותר רך מחורשת הקזוארינות‪".‬‬
‫"אתה יודע מה? אני באה‪ .‬חכה לי בארבע בתחנה המרכזית‪".‬‬
‫לשמחתי עברתי את המבחנים בהצלחה‪ .‬התבקשתי להוכיח‬
‫קוארדינציה בשתי ידיי‪ ,‬ולקחתי שני עפרונות ודף‪-‬נייר – ובבת‪-‬אחת‬
‫ציירתי שני פרצופים זהים‪ .‬הבוחן התלהב מהביצוע‪ ,‬ולאחר בדיקות‬
‫נוספות הודיע לי כי עברתי את המבחנים בהצלחה‪ ,‬וכי בשבוע הבא‬
‫עומד להתחיל קורס‪-‬טיס‪ .‬הוא צייד אותי במסמכי אכ"א‪-‬מטכ"ל )אגף‬
‫כוח‪-‬אדם‪ ,‬המטה הכללי( ובהם העברה מ"גולני" לחיל‪-‬האוויר‪.‬‬
‫הייתי בעננים‪.‬‬

‫המתנתי לנעמה בתחנה המרכזית‪ ,‬וכשירדה מהאוטובוס לא ידעתי‬

‫נפשי מרוב שמחה‪ .‬רציתי לנשק אותה אך חששתי שמא מישהו יזהה‬
‫אותנו‪.‬‬
‫כשחלפנו ליד כניסה של בית ישן באזור התחנה‪ ,‬חשתי שנעמה‬
‫מושכת אותי למסדרון‪ .‬התנשקנו כזוג מטורפים‪.‬‬
‫"אני‪ ,‬אני‪ ",‬רציתי לבטא את שמחתי‪ ,‬אך נעמה בלמה את מילותיי‬
‫בשפתיה ורק קולות מוזרים נפלטו מפי‪.‬‬
‫"אל תגיד כלום‪ .‬אני יודעת הכול‪ ",‬אמרה‪.‬‬
‫אחד הדיירים שמע קולות במסדרון‪ ,‬פתח את הדלת‪ ,‬ראה אותנו‬
‫מתנשקים וצרח‪:‬‬
‫"פה לא בית‪-‬זונות!"‬
‫נבהלנו וברחנו‪ .‬סיפרתי לה שעברתי בהצלחה את מבדקי חיל‪-‬‬
‫האוויר‪ ,‬ואולי בקרוב אהיה טייס‪ .‬טיילנו לאורך רחוב אלנבי‪ .‬השמש‬
‫להטה והזיעה זלגה‪ .‬נעמה הציעה שנשתה משהו ועצרנו במזנון‬
‫"ויטמן"‪ .‬רציתי לשלם‪ ,‬אך נעמה התעקשה‪.‬‬
‫"אני יותר עשירה ממך‪ .‬אני מקבלת משכורת ואתה חייל‪" .‬‬
‫"דווקא קיבלנו משכורת על משלטי ג'נין‪ :‬שתי לירות ומשחת‪-‬‬
‫שיניים‪".‬‬
‫"משחת‪-‬שיניים?" נעמה צחקה‪ ,‬והבהירה כי הפעם אשתה על‬
 ‫– ‪– 100‬‬

‫חשבונה‪ .‬התווכחנו‪ ,‬אך היא לא ויתרה‪.‬‬

‫כיכר מוגרבי‪ .‬מתחת לשעון עמדו שני מוכרי נקניקיות בסינרים‬
‫לבנים‪ ,‬לראשיהם מצנפות ארוכות‪ ,‬ושרו קטעי אופרות‪ ,‬כאשר סביבם‬
‫נאסף קהל מאזינים‪ .‬הם סלסלו בקולם כאילו ניצבו על במה‪.‬‬
‫משסיימו‪ ,‬זכו למחיאות‪-‬כפיים סוערות ולמטר מטבעות‪.‬‬
‫נעמה נזכרה כי קראה במוסף של עיתון על אותם זמרי אופרה‬
‫שנמלטו מברלין כאשר הנאצים עלו לשלטון‪ .‬ריח נקניקיות לוהטות‬
‫הלם בנחירינו‪ ,‬ונעמה קבעה כי אופרות ונקניקיות הולכות טוב ביחד‪.‬‬
‫קנינו נקניקיות מתובלות בחרדל‪ ,‬עם כרוב כבוש‪ ,‬והתיישבנו על‬
‫מדרגות קולנוע "מוגרבי"‪ .‬הכיכר המתה וסאנה‪ :‬מכוניות צפרו‪ ,‬רוכבי‬
‫אופניים עקפו הולכי‪-‬רגל‪ ,‬סוסים תשושים גררו עגלות עמוסות זיפזיף‪,‬‬
‫ועגלונים קשוחים הצליפו בהם‪ .‬מעלינו התנוססה תמונה המתארת‬
‫להקה של מטוסי‪-‬קרב אמריקאיים מטילים פצצות על עיר במלחמת‬
‫העולם השנייה‪ .‬שם הסרט‪" :‬האחים סוליבאן"‪.‬‬
‫חתול ג'ינג'י‪ ,‬שריח הנקניקיות גירה את תאבונו‪ ,‬קרב אט‪-‬אט‬
‫והתיישב על המדרגות סמוך לרגלינו‪ .‬עיניו הירוקות התמקדו בכריך‪,‬‬
‫ובפיו יללה מתחנחנת‪ .‬לרגע קם מרבצו וחיכך גבו ברגלה של נעמה‬
‫והשמיע מיאו נוגה‪ .‬מן הסתם לא אכל זמן רב‪.‬‬
‫נעמה בצעה נתח מהנקניקייה ונתנה לו‪ .‬הוא זלל בהנאה‪ ,‬וכשסיים‬
‫רחץ בכפו הקדמית את פניו ואת שפמו המסומר‪ .‬דקות ארוכות ישבנו‬
‫להנאתנו‪ ,‬מביטים ביונים נועזות שניתרו בזריזות בין מוכרי הנקניקיות‬
‫וליקטו פרורי לחם שנשרו‪ .‬קשה להבין כיצד לא נמחצו בזרם העוברים‬
‫ושבים‪.‬‬
‫"מה דעתך שניגש לכיכר דיזינגוף‪ ,‬אף פעם לא הייתי שם‪ ",‬הציעה‪.‬‬
‫פנינו לרחוב פינסקר‪ .‬בדרכנו לכיכר הצבעתי על בית‪ ,‬שבשעתו‬
‫שימש בית‪-‬דפוס של האצ"ל‪ ,‬שם נמסרו לי חבילות כרוזים להדבקה‪.‬‬
‫היה זה בית קומות רגיל‪ ,‬מסוייד בגון צהבהב‪ ,‬ששום עין לא היתה‬
‫מסוגלת לחשוד שבין כתליו מדפיסים כרוזי מחתרת‪ .‬עליתי אז לקומה‬
‫שלישית וצלצלתי שלוש פעמים‪.‬‬
‫"מי זה?"‬
‫"רבינוביץ‪".‬‬
‫"הוא לא גר כאן‪".‬‬
‫"הנדלמן בבית?"‬
‫ואז פתחו את הדלת ופנס סינוור את עיניי‪.‬‬
‫"שב וחכה בסבלנות‪ ",‬ענה קול של אישה‪ .‬לבסוף‪ ,‬קיבלתי שני‬
‫תיקי עור עם "סחורה"‪.‬‬

‫כיכר דיזינגוף‪ .‬פיסת דשא עגולה ובמרכזה מזרקה‪ .‬חשנו עייפות‬

‫והתיישבנו על ספסל פנוי‪.‬‬
‫"נעמה‪ ,‬אני כל‪-‬כך שמח שבאת‪ .‬לו ידעת‪ ,‬כמה התגעגעתי אליך‪.‬‬
‫היה נורא קשה במוסד‪-‬החינוכי בשנה האחרונה‪ .‬לאף אחד לא היה‬
‫ראש ללימודים‪ .‬רציתי ללכת לפלמ"ח והיו ויכוחים קשים עם החבר'ה‪".‬‬
 ‫– ‪– 101‬‬

‫"הספקת להשתתף בקרבות?"‬

‫סיפרתי לה שבצבא יש המון בלגן‪ ,‬ולקרב הראשון יצאנו עם רימון‬
‫ומקל‪ ,‬כי לא היה די נשק בגדוד‪ ,‬וברחנו כמו שפנים‪ .‬אחר‪-‬כך היינו‬
‫בסנדלה וניצלתי בנס‪".‬‬
‫"מה קרה?"‬
‫"פגז של תותח נפל קרוב מאוד אל ו ִָוי ואליי‪ ,‬ולמזלנו לא התפוצץ‪".‬‬
‫נעמה ליטפה את ראשי‪ ,‬ואני משכתי אותה אליי‪ ,‬ניסיתי לנשקה‪.‬‬
‫"אנשים רואים אותנו‪ .‬מישהו מהקיבוץ עלול לעבור‪"...‬‬
‫"את רוצה להגיד לי שבקיבוץ לא מתנשקים?"‬
‫"לא באמצע הכיכר‪".‬‬
‫השמש שקעה‪ .‬ליד קולנוע "אסתר" עמד דוכן‪-‬פלפל ונעמה הציעה‬
‫שנסעד את ליבנו‪ .‬לפתע שאלה בדאגה אם בדעתי לגרור אותה‬
‫לשפת‪-‬הים‪ .‬היא קראה באחד המוספים שבלילות מסתובבים שם‬
‫סוטים ומציצנים‪ .‬לרגע נבוכותי והצעתי שניגש לקן "השומר‪-‬הצעיר‬
‫מרכז"‪ .‬בשעתו הייתי חניך שם‪ .‬שבנו לרחוב פינסקר ופנינו שמאלה‬
‫לרחוב בוגרשוב‪ .‬חלפנו ליד קבוצת עצי אקליפטוס גבוהים ועבי גזע‪,‬‬
‫שלידם הגימנסיה הדתית "מוריה"‪ .‬סיפרתי לה כי כאשר הגעתי ארצה‪,‬‬
‫זה היה בית‪-‬הספר הראשון שבו למדתי‪ .‬מהיום הראשון סירבתי ללמוד‬
‫את השפה העברית‪ .‬ישבתי בכיתה‪ ,‬צדתי זבובים וקשרתי לרגליהם‬
‫חוטי תפירה‪ .‬וכשהחלו להתעופף צהלה הכיתה והרעש היה גדול‪.‬‬
‫הרבה להחטיף לי מכות‪.‬‬ ‫המורה‪ ,‬מר פרוינד‪ ,‬סדיסט עם דיפלומה‪ִ ,‬‬
‫לרוב היה נכנס לכיתה ואומר‪" :‬בוקר‪-‬טוב ילדים‪ ,‬זינגר החוצה!" וכך‬
‫ביליתי ימים רבים על אמירו של אקליפטוס זה‪.‬‬
‫אך יום אחד פסקו המכות‪ .‬מתחת לעץ ניצב ספסל‪ ,‬ובעודי על העץ‪,‬‬
‫לאחר הלימודים‪ ,‬הבחנתי במר פרוינד ובאישה שהתיישבו על הספסל‪.‬‬
‫עקבתי אחריהם מלמעלה‪ .‬מר פרוינד הציץ כה וכה‪ ,‬ומשנוכח שאיש‬
‫אינו בסביבה‪ ,‬שלח את ידו מתחת לשמלתה‪ ,‬ולאחר‪-‬מכן הם החלו‬
‫להתנשק‪ .‬וכשהיו בשיא תשוקתם‪ ,‬תחבתי שתי אצבעות לפי‪ ,‬שרקתי‬
‫וצעקתי בעברית‪:‬‬
‫"'מר פרוינד‪ ,‬אם עוד פעם תרביץ לי – אני מספר לכל הכיתה!' –‬
‫היה זה המשפט העברי הראשון שיצא מפי!"‬
‫נעמה התפוצצה מצחוק‪ .‬לרגע הציצה כה וכה והחטיפה לי נשיקה‬
‫גנובה ללחיי‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך סיפרה על עבודתה במפעל לחבלים‪ ,‬ועל השיעמום הנורא‬
‫להימצא בעיר‪ .‬לדבריה‪ ,‬בנו של בעל המפעל מחזר אחריה‪ ,‬והיא‬
‫הבהירה לו שיש לה חבר בקיבוץ‪ .‬הוא ביקר בביתה‪ ,‬כשלא היתה‪,‬‬
‫שוחח עם אימה וביקש שתשפיע עליה‪ .‬הוא מוכן לשאת אותה לאישה‬
‫ולדאוג לכל צרכי המשפחה‪ .‬להוריו "נכסים כבדים"‪.‬‬
‫"למה הוא לא הלך לצבא? חתיכת משתמט מחורבן!" הפטרתי‬
‫בזעם‪.‬‬
‫נעמה משכה בכתפיה‪ ,‬וציינה שאינה סובלת אותו‪.‬‬
‫"הייתי תוקע לו כדור בראש‪".‬‬
 ‫– ‪– 102‬‬

‫הגענו לקן שניצב בפינת קינג‪-‬ג'ורג' ובוגרשוב‪ .‬איש לא היה שם‪,‬‬

‫הדלת היתה נעולה‪ ,‬אך החלון נותר פתוח‪ ,‬וקפצנו פנימה‪ .‬לרגע‬
‫הדלקנו אור ולשמחתנו גילינו ערימת שמיכות בפינת החדר‪ .‬כנראה‬
‫שאחת הקבוצות שבה מטיול‪ .‬נעמה פרשה ארבע שמיכות זו על גבי זו‬
‫והושיטה את שתי ידיה‪.‬‬
‫"נעמה‪ ,‬אני מודאג מהבוס שלך‪".‬‬
‫"אל תדאג‪ ,‬אתה הלא יודע שאני רוצה להיות חברת קיבוץ‪".‬‬
‫כרכתי ידיי סביב מותניה ונשקתי לה‪ .‬ישבנו צנופים וחבוקים –‬
‫מציצים דרך התריס לרחוב‪ .‬החל להחשיך‪ ,‬וצהלת קולות ומוסיקה עלו‬
‫מבית זאב ז'בוטינסקי – מרכז תנועת בית"ר‪ ,‬שהיה במרחק של בתים‬
‫אחדים‪ .‬לפתע שמענו קול תופים‪ :‬חניכים צעירים בחולצות חומות‬
‫ובנעליים מסומרות צעדו בסך‪ ,‬הולמים בנעליהם על הכביש ובפיהם‬
‫שירה‪" :‬שתי גדות לירדן ‪ /‬זו שלנו זו גם‪-‬כן!"‬
‫"פאשיסטים קטנים‪ ",‬הפטירה נעמה‪.‬‬
‫ידי נדדה לעבר שדיה המוצקים והיא חייכה‪ ,‬פשטה את חולצתה‬
‫והתירה את כפתורי חזייתה‪ .‬פסי אור חדרו מבעד לתריס ושדיה‬
‫פוספסו כעורה של זברה‪ .‬ליטפתי ונשקתי כל שד‪ .‬לפתע "נדלקה"‪,‬‬
‫הצמידה שפתיה לשפתיי‪ ,‬שיחחררה את אבזם חגורתי‪ ,‬התירה את‬
‫כפתורי מכנסיי‪ ,‬שלפה את אברי הזקור‪ ,‬ליטפה באצבעותיה וליקקה‬
‫בלשונה‪ .‬הייתי בשמיים‪ .‬התפשטנו וחדרתי לתוכה‪.‬‬
‫"יותר חזק‪ ,‬יותר חזק!" דירבנה אותי בתנועות אגנה‪" .‬רק אל תגמור‬
‫אצלי‪ ",‬התחננה‪.‬‬
‫נסוגותי כשאוני ניתז על בטנה‪.‬‬
‫כל הלילה התלטפנו ושוחחנו‪ .‬נעמה דיברה על חלומה לחיות בקיבוץ‬
‫ולגדל משפחה גדולה‪ ,‬ואני מיהרתי להצהיר שנהיה שבט גדול מאוד‪-‬‬
‫מאוד‪ .‬בחצות שוב חדרתי לתוכה ועם פציעתן של קרני בוקר ראשונות‬
‫שוב הייתי בתוכה‪ ,‬ובאמצע הכול נשמעה צפירתה של כבאית שדהרה‬
‫לכבות שריפה‪.‬‬
‫"נעמה‪ ,‬עשי טובה וסלקי את המשתמט הזה מהשטח‪ ,‬ואם נחוץ –‬
‫תחליפי מקום עבודה‪".‬‬

‫*‬

‫בדרכי חזרה לציפורי סרתי למשטרת נצרת‪ ,‬אל מטה הגדוד‪,‬‬

‫לשיחה עם המג"ד‪ .‬אברהם יפה שמח לראותי ושאל על כל אחד‬
‫מחיילי "אורן"‪ ,‬ובמיוחד התעניין במ"מ החדש‪ ,‬אריה מלניק‪ .‬סיפרתי לו‬
‫על "ניסוי‪-‬כלים" שערכנו בכפר‪-‬מנדא‪ ,‬ועל תקוותו הכמוסה לסלק את‬
‫ערביי הכפר מעל אדמתם‪ .‬אברהם שתק‪ ,‬לא אמר מילה‪ .‬הגשתי לו את‬
‫מסמכי ההעברה לחיל‪-‬אוויר‪ ,‬כשחיוך על פניי‪.‬‬
‫"מה זה?"‬
‫"עברתי בהצלחה מבדקי‪-‬טיס וזומנתי לקורס‪ ",‬אמרתי בגאווה‪.‬‬
 ‫– ‪– 103‬‬

‫"האם אתה מתכוון להשתמט מקרבות?" נימת כעס נשזרה בקולו‪.‬‬

‫"מה פתאום להשתמט? חיל‪-‬אוויר זה חייל קרבי מאוד‪ .‬זה ברור‪.‬‬
‫במלחמת העולם השנייה טייסי הקרב עשו עבודה עצומה‪".‬‬
‫"אולי אתה רוצה לספר לי על מלחמת עולם השנייה?" שאל בלגלוג‪.‬‬
‫"אני יודע שהיית קצין בצבא הבריטי‪ ,‬אבל‪ ...‬בשעתו עברתי קורס‪-‬‬
‫דאייה‪ ,‬הוזמנתי למבדקי טיס ועברתי אותם בהצלחה‪ .‬אברהם‪ ,‬אני‬
‫רוצה להיות טייס‪ ",‬התחננתי‪ ,‬ופני אברהם סמקו‪ .‬בקושי התאפק שלא‬
‫להרים את קולו‪.‬‬
‫"חזור מיד למשלט‪ ",‬אמר כשהוא שולף מן המעטפה את טפסי‬
‫אכ"א‪ .‬הוא אפילו לא הציץ בהם‪ ,‬קרע אותם לפיסות זעירות והשליכם‬
‫לפח‪-‬אשפה‪.‬‬
‫"במלחמה מנצח חיל רגלים‪ .‬מטוסים מפציצים‪ ,‬אך החייל הקרבי‬
‫הוא שבולם את האוייב‪ ,‬כובש משלטים ועושה היסטוריה‪ .‬מאה פצצות‬
‫של חיל‪-‬האוויר לא היו בולמות את העיראקים כפי שבלמתם אותם‬
‫בסנדלה ובזרעין‪ .‬אתה יודע שהיצלתם את העמק מחורבן?! –וחוץ‪-‬מזה‪,‬‬
‫התחייבתי בפני הקיבוץ לשמור עליכם‪ ,‬ה'בי"ת‪-‬אל"פים'‪ .‬אולי תאמר לי‬
‫איך אשמור עליך כשאתה מרחף לי באוויר?"‬
‫"אבל על המסמכים האלה חתם ראש אכ"א!"‬
‫"אכ"א‪ ,‬קקה‪ ,‬שמקה‪ .‬חזרה למשלט!"‬
‫בקושי התאפקתי שלא לפרוץ בבכי‪.‬‬

‫*‬

‫בדרכי למשלט הייתי מוטרד מהתנהגותה של נעמה‪ .‬היא הפגינה‬

‫ניסיון מיני מדהים‪ .‬לתומי חשבתי שהיא בתולה ותתנהג בפחד‪-‬מה‪,‬‬
‫כמוני‪ .‬באיזה ביטחון פרמה את מכנסיי ושלפה את אברי‪ .‬אצלי הפופיק‬
‫רעד והיא‪ ,‬כמו מדריכת‪-‬מין מנוסה‪ ,‬ליקקה ואחר‪-‬כך ניווטה אותו‬
‫פנימה‪ .‬ממי היא למדה כל זה‪ ,‬לכל‪-‬הרוחות?‬
‫זה ברור‪ ,‬היא מזדיינת עם "הבוס"!‬
‫אבל נעמה אמרה שהיא לא סובלת אותו‪ ,‬ורוצה להיות חברת‪-‬קיבוץ‪,‬‬
‫הרהרתי להגנתה‪ .‬כל‪-‬כך שמחה שבאתי עד שמשכה אותי לתוך‬
‫מסדרון אפל של בית והתנפלה עלי בנשיקות‪ .‬משהו פה לא מסתדר‪.‬‬
‫הזנאי הזה עוד מסוגל לשכנע אותה שתתחתן איתו‪ .‬אני תקוע‬
‫במשלטים והוא – תוקע לה!‪...‬‬
 ‫– ‪– 104‬‬

‫פרק ט"ז‪ :‬גילוי אריות‬

‫הגדוד עבר למעין‪-‬חרוד‪ .‬השמועה דיברה על מבצע צבאי‪ :‬כיבושה‬
‫מחדש של ג'נין‪ ,‬ובהמשך שכם ועד לשחרור כל ירושלים‪ .‬מחנה ארעי‬
‫הוקם ליד המעיין‪ ,‬והכול המתינו לתחילת המבצע‪ .‬המפקדים היו‬
‫טרודים בלימוד המפות‪ ,‬ואנחנו שיחקנו שש‪-‬בש‪ ,‬כדור‪-‬עף‪ ,‬ובלילות‬
‫שמרנו‪ .‬נאסר עלינו "לקפוץ" למשקים‪ ,‬כי בכל רגע עשוי הגדוד לצאת‬
‫לדרך‪.‬‬
‫ובשעת צהריים‪ ,‬כאשר הגלבוע פלט אדי חום לוהטים‪ ,‬רבצנו‬
‫באהלים‪ ,‬נחנקים מחום‪ .‬לפתע נשמע רעש מנוע‪ ,‬מלווה ענני אבק‬
‫שחדרו למאהל‪ .‬משאית מזון הגיעה מאחד הקיבוצים‪ ,‬ובתא הנהג‬
‫צעירה יפהפיה‪ ,‬עולה חדשה מצרפת‪ ,‬קלרה – ו"הגדוד כולו על ברך‪",‬‬
‫כדברי להקת "הצ'יזבטרון"‪ .‬פנים שחומות‪ ,‬עיניים ירוקות‪ ,‬וזוג צמות‬
‫שחורות כפיח הקיפו את ראשה‪ .‬וכשחייכה‪ ,‬שתי גומות חן נפערו‬
‫בלחייה‪.‬‬
‫וככה‪ ,‬באמצעו של חמסין‪ ,‬כשאף אחד לא היה מסוגל להניע אבר‪,‬‬
‫מצאנו עצמנו פורקים ארגזי מזון‪ .‬אך לא רק אנחנו‪ ,‬גם המפקדים גילו‬
‫"לפתע" רוח התנדבות‪ ,‬והתרוצצו בעיקר סביב קלרה‪ .‬עד מהרה‬
‫התרוקנה המשאית ויצאה לדרך‪ .‬קלרה נשארה טבחית‪ ,‬וזכתה לכינוי‬
‫"קלרה היפה"‪.‬‬

‫*‬

‫כעבור ימים אחדים שמרתי בלילה על מחסן הנשק הגדודי‪ ,‬והטלפון‬

‫צלצל‪ .‬לייזר‪ ,‬אחד המפקדים‪ ,‬ביקש שאעיר בדחיפות את קלרה‬
‫ואשלח אותה אל חדרו‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאלתי בבהלה‪.‬‬
‫אז עדיין לא היה "דיסטאנס" בין מפקדים לטוראים‪ .‬לדבריו‪ ,‬קלרה‬
‫חייבת להכין בדחיפות שתייה חמה לקראת יציאה אפשרית של הגדוד‬
‫לכיבוש ג'נין‪.‬‬
‫נאמן לצו המפקד פניתי לאוהל הבנות‪ ,‬הערתי אותה‪ ,‬סיפרתי לה על‬
‫המשימה וביקשתי שתסור בדחיפות לצריפו של לייזר‪ .‬בלא אומר‬
‫התלבשה והלכה‪ .‬משום‪-‬מה נשארתי לעמוד סמוך לחלון‪ ,‬שווילונו‬
‫אטום‪ ,‬ובדימיוני הרהורי חטא‪ .‬מדי‪-‬פעם שמעתי רסקי משפטים ונימות‬
‫של דברי שידול ודחייה‪ .‬לאחר זמן‪-‬מה כבה האור‪ .‬נשכתי שפתיים‬
‫וקינאתי באותם מפקדים היודעים דרך גבר בעלמה‪.‬‬
 ‫– ‪– 105‬‬

‫*‬

‫במרוצת השנים נזכרתי לא אחת באותו לילה שהחל בהכנות‬

‫לכיבושה של ג'נין והסתיים בכיבושה של קלרה‪.‬‬
‫הגדוד ירד לנגב המערבי‪ ,‬ובאחד הקרבות לייזר נהרג‪ .‬לאחר ימים‬
‫אחדים נסעו חיילי העמק לקיבוצו‪ ,‬ללווייה‪ .‬המג"ד תיאר את אומץ ליבו‬
‫בקרב‪ ,‬הדגיש את כשרונותיו האסטרטגיים‪ ,‬וסיים כמקובל ש"במותו‬
‫ציווה לנו את החיים‪".‬‬
‫מזכיר הקיבוץ דיבר על נאמנותו לקיבוץ‪ ,‬לביטחון‪ ,‬לאורה רעייתו‬
‫ולילדיו דני ותמר‪.‬‬
‫כעבור שנה נודע בגדוד שקלרה ילדה בת מחוץ לנישואין‪ ,‬עזבה את‬
‫הקיבוץ‪ ,‬התחתנה‪ ,‬והבעל אימץ את הילדה‪.‬‬
‫ומדי יום עצמאות‪ ,‬כאשר התכנסנו לזבח ובפינו מעללי גבורה‪,‬‬
‫נזכרנו גם בקלרה היפה‪ ,‬שסיפור הריונה לליזר היה ידוע‪ .‬בעמק אין‬
‫סודות‪ ,‬אך איש לא ידע היכן קלרה ומה עלה בגורלה‪.‬‬

‫*‬

‫למעלה מעשרים שנה חלפו‪ .‬באחד הכנסים של "ארגון מגדלי‪-‬‬

‫פירות" התוודעתי לתמר‪ ,‬בתו של לייזר‪.‬‬
‫"הו‪ ,‬היכרתי את אביך‪ .‬יחד לחמנו‪ ",‬אמרתי‪ ,‬ולפני שנפרדנו מצאתי‬
‫עצמי פולט שאלה‪ ,‬הנוגעת לשלום אחותה‪.‬‬
‫"למיטב ידיעתי אין לי אחות‪ ",‬השיבה‪ ,‬ואני מלמלתי‪ ,‬ספק אליה‬
‫ספק אל עצמי‪:‬‬
‫"נדמה לי שידיעותיך אינן מדוייקות‪ ",‬וקרצתי קריצה צופנת סוד‪.‬‬
‫תמר נדהמה ותלתה בי זוג עיניים תמהות‪ ,‬ואילו אני הצטערתי על‬
‫אותה פליטת‪-‬פה אומללה וניסיתי לטשטשה ללא הצלחה יתרה‪ .‬תמר‬
‫דרשה בתוקף פרטים‪ ,‬וכל שידעתי לומר‪ ,‬שבגדוד כינו את אימה‬
‫"קלרה היפה"‪ ,‬אך היכן היא‪ ,‬מה שם הבת ומה כתובתה – על אלה לא‬
‫הייתי מסוגל להשיב‪.‬‬
‫לימים נודע לי שתמר לא נרגעה‪ ,‬היא נסעה לקיבוץ הדתי‪ ,‬שבשעתו‬
‫התגוררה בו קלרה‪ ,‬וניסתה לדלות פרטים‪ .‬החברים הוותיקים זכרו‬
‫אותה‪ ,‬אך איש לא ידע לומר לאן עקרה‪.‬‬
‫כעבור חודשים אחדים טילפנה אליי תמר‪ ,‬ובין היתר סיפרה שניסתה‬
‫לשאול את אימה באותו עניין‪ ,‬וזו הסבירה כי סביב בעלה תמיד‬
‫התרוצצו מיני רכילויות מרושעות‪" .‬אמנם הוא היה דון‪-‬ז'ואן‪ ,‬ונשים היו‬
‫כרוכות אחריו‪ ,‬אך מאז שנישאנו הייתי היחידה בחייו‪".‬‬
‫האמנם היא לא שמעה על קלרה? הגדוד ידע והיא לא? לא אחת‬
‫קורה‪ ,‬שסודות כמוסים מוצאים דרכם לכול‪ ,‬זולת האיש שהעניין נוגע‬
 ‫– ‪– 106‬‬

‫לו‪.‬‬
‫נראה היה שתמר נואשה למצוא את אחותה והעניין שקע‪.‬‬

‫*‬

‫חלפו עוד שנים אחדות‪ ,‬וכנס חטיבת "גולני" נערך בצומת גולני‪ ,‬ליד‬
‫האנדרטה לחללי החטיבה‪ ,‬ולמרבה תמהוני תמר הופיעה‪.‬‬
‫"אל תגידי לי שאת עדיין מחפשת את קלרה היפה‪ ",‬אמרתי כאשר‬
‫לחצנו ידיים‪.‬‬
‫היא השיבה שבאה לכאן בתקווה קלושה‪ ,‬שאולי קלרה תופיע וכך‬
‫היא תגלה את אחותה האבודה‪" .‬הסיפור שלך אינו מניח לי‪ ",‬הוסיפה‬
‫בנימה כעוסה‪-‬משהו‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬בעוד הגדוד מתרפק על עלילות גבורותיו‪ ,‬עברה תמר ממפקד‬
‫למפקד ושאלה על "קלרה היפה"‪ .‬המפקדים הוותיקים זכרו אותה‪ ,‬אך‬
‫איש לא היה מסוגל לסייע בפרטים‪ .‬עקבתי אחריה מרחוק וראיתי‬
‫הרבה משיכות כתפיים‪.‬‬
‫לקראת סוף הכנס ניגשה תמר אל אחד הקצינים הוותיקים‪ ,‬שעזב‬
‫את העמק‪ ,‬עבר לדרום הארץ‪ ,‬ולמרבה הפלא ידע האיש לומר לה כי‬
‫"קלרה היפה" מתגוררת באיזור רחובות‪ ,‬באחד המושבים‪.‬‬
‫בטרם התפזר הכנס שאלתי את תמר מדוע כה חשוב לה הדבר‪,‬‬
‫והיא השיבה כי אנשים נוסעים מיבשת ליבשת כדי לפגוש בני משפחה‪,‬‬
‫ואחותה מתגוררת כאן‪ ,‬בארץ‪-‬ישראל‪ ,‬ולה אין מושג היכן‪.‬‬
‫"ואולי אותה אחות אינה יודעת את האמת ומדוע להרוס את חייה?‬
‫האם מוצדק לעורר שדים רדומים?"‬
‫תמר שילחה בי מבט שוטם‪ ,‬והסתלקה‪.‬‬

‫לימים סיפרה שהגיעה אל אותו מושב‪ ,‬גילתה את קלרה‪ ,‬הציגה את‬

‫עצמה וביקשה לפגוש את אחותה‪.‬‬
‫קלרה הזדעזעה ודרשה ממנה שתרפה מן העניין‪ .‬לקלרה בעל‪ ,‬רב‬
‫המושב‪ ,‬שלושה בנים בוגרים‪ ,‬הלומדים בישיבה‪ ,‬ואיש אינו יודע על‬
‫"פרשת מעיין‪-‬חרוד"‪.‬‬
‫"קלרה‪ ,‬אני מוכרחה לראות את אחותי‪ ",‬התחננה תמר‪" ,‬האם אני‬
‫דומה לה?" שאלה בקול נכמר‪.‬‬
‫קלרה‪ ,‬שעד כה התאפקה‪ ,‬הודתה שהדמיון אכן רב‪" .‬שנים שאני‬
‫מחפשת את אחותי האבודה‪ .‬זו אובססייה‪ ,‬אנא‪ ,‬עזרי לי‪ "...‬ופרצה‬
‫בבכי‪.‬‬
‫קלרה חיבקה אותה ברוך‪ .‬תמר הבטיחה‪ ,‬שלא תספר לה כי היא‬
‫אחותה החורגת‪ ,‬ולאחר שתראה אותה‪ ,‬תרפה מן העניין‪ .‬וכך קלרה‬
‫מסרה לה כי שם אחותה הוא ורד כהן‪ ,‬והיא אלמנת מלחמה‪ ,‬ששכלה‬
‫את בעלה בשנות השבעים במירדפים באיזור ג'נין‪.‬‬
‫"איזור ג'נין חוזר על עצמו בדרך מוזרה למדי‪ ",‬הערתי ביובש‪,‬‬
 ‫– ‪– 107‬‬

‫וביקשתי לדעת אם קלרה עדיין כה יפה‪ ,‬ותמר הודתה שהיא מקסימה‪.‬‬

‫*‬

‫מחצית השנה חלפה‪ ,‬ותמר לא טרחה להתקשר‪ .‬לתומי חשבתי‪,‬‬

‫שפגשה את אחותה‪ ,‬וכפי שהבטיחה לקלרה – הסתלקה מחייהן‪.‬‬
‫יום אחד נתקלתי בתמר במרכז החקלאי‪ ,‬והזמנתי אותה לכוס קפה‪.‬‬
‫ציינתי‪ ,‬שאם אין רצונה לדוש ב"סוד הכמוס" – אין כל הכרח‪" .‬נשתה‬
‫קפה ונשוחח על מצב מטעי האבוקדו‪ – ",‬ענף שאותו ריכזה בקיבוצה‪.‬‬
‫לתדהמתי השיבה כי עז רצונה לגולל את המשך הסיפור‪ .‬הסוד הוא‬
‫כה עמוס עד שהיא מתקשה לשאתו לבדה‪ ,‬וכיוון שהייתי מעורב בו‪,‬‬
‫ביקשה לפרוק את אשר עם ליבה‪ .‬עשרות פעמים חשבה לצלצל אליי‪,‬‬
‫אך נרתעה‪.‬‬
‫"חודשים של לבטים קשים עברו עליי מן הרגע שנודע לי היכן‬
‫מתגוררת אחותי‪ ",‬גוללה תמר את סיפורה‪ .‬לכאורה‪ ,‬חשה הקלה‪:‬‬
‫הסוד פוענח‪ .‬יום אחד נסעה לקיבוצה של ורד ודפקה על דלתה‪ .‬ורד‬
‫פתחה‪ .‬תמר הסתכלה בה ולא יכלה להוציא הגה מפיה‪ .‬הדמיון הדהים‪:‬‬
‫אותו מבנה גוף‪ ,‬אותו גובה‪ ,‬אותו צבע פנים‪ ,‬אותן עיניים צרות וירוקות‪,‬‬
‫האף היווני של אבא‪ ,‬שפתיו הדקיקות וזוג גומות חן‪ .‬לשתיהן שיער‬
‫בהיר ואפילו תסרוקת דומה‪.‬‬
‫ורד לא ידעה מי היא‪ ,‬אך ליבה אמר לה שאינה זרה‪ .‬היא הזמינה‬
‫אותה פנימה והגישה קפה עם עוגיות‪ .‬תמר אט‪-‬אט נרגעה‪ .‬היא לא‬
‫היתה מסוגלת למלא אחר הבטחתה לקלרה‪ ,‬וסיפרה לה הכול‪.‬‬
‫לתדהמתה‪ ,‬כרכה ורד זוג זרועות סביב צווארה ונשקה לה בחום‪ .‬סוף‪-‬‬
‫סוף נודע לה מי היה אביה – מפקד אמיץ שנפל במלחמת‪-‬השחרור‪.‬‬
‫תמר נשארה ללון אצלה וכל הלילה סיפרו זו לזו את קורותיהן‪.‬‬
‫היה זה אחד הלילות המאושרים בחייה‪ .‬כאשר נפרדו‪ ,‬התנשקו‬
‫כשתי אחיות‪" .‬אינני בטוחה שאתה מבין זאת‪ ,‬אך לפתע היתה לי אחות‪,‬‬
‫בת גילי‪".‬‬
‫בבוקר תמר הלכה עימה ללול ועזרה לה באיסוף ביצים ובצהריים‬
‫שבה לקיבוצה‪.‬‬

‫לרגע שמחתי‪ .‬הנה‪ ,‬פליטת‪-‬פה‪ ,‬שחשבתי אותה לאומללה‪ ,‬הניבה‬

‫אושר וקרבת לבבות‪.‬‬
‫"ואיך קיבלה זאת קלרה?" שאלתי‪.‬‬
‫מסתבר שוורד סיפרה לה הכול‪ ,‬ולאחר כעס על תמר על שלא‬
‫עמדה בדיבורה‪ ,‬התחננה בפניה שלא תאמר מילה לבעלה ולאחיה‪.‬‬
‫קלרה הודתה בפני ורד שבדתה סיפור על בעל שנפטר מהתקף‪-‬לב‬
‫באונייה‪ ,‬בדרך לארץ‪-‬ישראל‪.‬‬
 ‫– ‪– 108‬‬

‫*‬

‫היחסים בין שתי האחיות התהדקו והלכו‪ .‬תמר ניסתה לרמוז לאימה‪,‬‬
‫כי שמעה שלאביה יש עוד בת‪ ,‬והאם הגיבה בכעס‪.‬‬
‫"עשרות שנים שאביך בקבר והשקרים מסרבים לגווע‪".‬‬
‫תמר יצאה לשירותים‪ ,‬והזיכרונות השיבו אותי למעיין‪-‬חרוד‪ ,‬אל אותו‬
‫ליל שמירה‪ ,‬אל קולות השידול ששמעתי‪ ,‬וכל מה שאירע לאחר‪-‬מכן‪.‬‬
‫מששבה המשיכה לספר‪" :‬דרכם של דברים שהם מתרחשים למורת‬
‫רוחנו‪ ,‬כאילו שם‪ ,‬למעלה‪ ,‬מישהו מושך בחוטים‪ ,‬יוצר 'פלונטרים'‬
‫ומשבש הכול‪".‬‬
‫"האדם צופה הרחק – ואלוהים צוחק‪ ",‬נזכרתי בפתגם שתורגם‬
‫מיידיש ‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ .‬אני לא מאמינה בהשגחה עליונה‪ ,‬אך לאחר שתשמע את‬
‫המשך הסיפור גם אתה תמצא עצמך חסר הסברים‪".‬‬
‫לדני‪ ,‬אחיה של תמר‪ ,‬היתה אישה שנפטרה לפני כשנה מסרטן‪.‬‬
‫תמר לא סיפרה לו על ורד והחליטה להמתין עד שיתאושש מאבלו‪.‬‬
‫לפני זמן‪-‬מה ראתה באחד מעלוני התנועה מודעה על נופש רווקים‬
‫בנתניה והציעה לדני שיסע‪ .‬ככלות הכול‪ ,‬עליו לשקם את חייו‪ ,‬טענה‪.‬‬
‫תחילה סירב‪ ,‬ולאחר הפצרות רבות נסע‪ .‬לתדהמתה‪ ,‬ומבלי שידעה‬
‫על כך‪ ,‬גם ורד יצאה לאותו נופש‪-‬רווקים‪ ,‬והשניים נפגשו‪ .‬אהבה‬
‫שהפכה ללהבה‪.‬‬
‫כעבור שלושה ימים דני לא התאפק‪ ,‬טילפן לאחותו וסיפר לה כי‬
‫פגש את אהבת חייו‪ ,‬וסירב למסור פרטים‪ .‬גם ורד צלצלה וסיפרה‬
‫בהתרגשות כי לראשונה בחייה יצאה לנופש‪-‬רווקים ו"גיליתי אריה‪,‬‬
‫אריה אמיתי‪".‬‬
‫תמר‪ ,‬בתמימותה‪ ,‬לא קישרה בין הדברים‪.‬‬
‫ימים אחדים לאחר‪-‬מכן התקשרה אליה ורד בבהלה‪ ,‬זאת לאחר‬
‫שדני סיפר לה על אחותו תמר‪.‬‬
‫"הייתי בהלם‪ .‬נאחזתי בשפופרת הטלפון ולא ידעתי מה לומר‪.‬‬
‫שמעתי את יבבותיה של ורד‪ .‬לאחר שהתאוששתי‪ ,‬אמרתי לה כי מוטב‬
‫לכבות את המדורה בעודה באיבה‪ ,‬וורד השיבה שזו אינה מדורה‪ ,‬כי‬
‫אם שריפה גדולה‪ ,‬ולא חדלה לבכות‪" .‬אני סבור שורד צריכה לספר‬
‫לדני ולהיפרד ממנו‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"היא אינה מסוגלת‪".‬‬

‫מרבצי כעס הציתו אש גדולה‪ :‬משנודע לרב המושב שאשתו‬

‫"זנתה‪ – ",‬כדבריו‪ ,‬נפרד ממנה ומוורד בתו בכעס ובבושה גדולה‪,‬‬
‫ופוטר מכהונתו‪ .‬קלרה היפה נעקרה מביתה במושב‪ ,‬עברה לרחובות‪,‬‬
‫ובין‪-‬ליל זקנה וקמלה‪.‬‬
‫אורה לא סלחה לליזר על מעלליו‪ ,‬החלה להאמין בכל השמועות‬
‫הדירה רגליה מבית‪-‬הקברות‪ .‬דני הפליג לחו"ל ודג דגים על‬‫שנפוצו‪ ,‬ו ֵ‬
‫ספינה באלסקה‪ .‬האחיות‪ ,‬שאהבתן החלה לפרוח – צהבו זו לזו‪.‬‬
 ‫– ‪– 109‬‬

‫אך עיקר הכעס היה על תמר‪ ,‬שחקרה במופלא ממנה‪ ,‬שהתעקשה‬

‫לרדת לעומקה של אמת‪ ,‬והביאה חורבן‪ .‬איש לא ניצל‪.‬‬
‫אף בי דבקו רגשי‪-‬אשמה על אותה פליטת‪-‬פה אומללה‪ ,‬שבדרכה‬
‫עשתה שמות‪.‬‬
‫טרגדיה יוונית אך בלי ה"קטרזיס"‪.‬‬
 ‫– ‪– 110‬‬

‫פרק י"ז‪ :‬ג'קסון‬

‫יצאנו לחופשת סוף שבוע‪ ,‬לקראת הירידה לנגב‪ .‬טילפנתי למפעל‬
‫החבלים בירושלים‪ ,‬מקום עבודתה של נעמה‪ ,‬והצעתי שתבוא לקיבוץ‬
‫לשבת‪ ,‬כך תוכל לפגוש את כל חברי הכיתה‪ ,‬אך קולה נשמע מהוסס‪:‬‬
‫"זה‪ ,‬מסובך‪".‬‬
‫"מה מסובך?"‬
‫"הכול‪ .‬לא יכולה לדבר עכשיו‪ ",‬וטרקה את השפופרת‪.‬‬

‫*‬

‫הגדוד ירד דרומה‪ ,‬והתמקמנו במחנה צבאי‪ ,‬ג'וליס‪ .‬לא עוד קפיצות‬
‫הביתה ל"חליבת‪-‬ערב" של מושבניקים או ל"שעות‪-‬הילדים" של‬
‫קיבוצניקים‪ .‬מעתה גרים בקסרקטין‪.‬‬
‫קי‪ ,‬ובקיצור‪ :‬סיקו‪ .‬קומה‬ ‫ס ִ‬
‫סיקובַלְ ְ‬
‫קצין חדש בא למחלקה‪ ,‬משה ִ‬
‫זה‪ ,‬פנים צרים‪ ,‬עיניים ירוקות וחיוך ששבה לב נערות‪ .‬לאחר‬ ‫בינונית‪ ,‬ר ֶ‬
‫ימי התארגנות ראשונים הוזמן סיקו לישיבת קצינים וכששב‪ ,‬אסף‬
‫אותנו‪ ,‬הציב לוח‪ ,‬הדביק עליו את מפת הנגב והחל להרצות על "מבצע‬
‫אסף"‪.‬‬
‫מטרת המבצע לטהר את הנגב‪-‬המערבי מהכוחות המצריים על‪-‬ידי‬
‫תפיסת שלושה תלים וכפר ערבי באזור ואדי‪-‬עזה‪ .‬הוא הצביע על תל‪-‬‬
‫עין‪ .‬לשאלת אחד‬ ‫מ ִ‬
‫בת‪ָ -‬‬
‫ראן ועל הכפר חיר ֶ‬ ‫שיח'‪-‬נו ָ‬‫עה‪ ,‬תל ֵ‬
‫מה‪ ,‬תל‪-‬פַר ְ ָ‬ ‫ג' ָ‬
‫ָ‬
‫החיילים על כוחות האוייב‪ ,‬סיפר כי לפי ידיעות המודיעין על כל אחד‬
‫מהתלים יושבת מחלקה מצרית‪ ,‬היוצאת מדי לילה למארבים ומחבלת‬
‫בקו‪-‬המים‪ ,‬שהוא "החמצן של הנגב" ועובר לאורך היישובים‪ :‬דורות‪,‬‬
‫ניר‪-‬עם‪ ,‬בארות‪-‬יצחק‪ ,‬בארי‪ ,‬צאלים‪ ,‬אורים‪ ,‬גבולות‪ ,‬מבטחים ונירים‪,‬‬
‫ובדברו סימן על המפה קו‪-‬צינור דימיוני‪ .‬בגלל ההפגזות הבלתי‪-‬‬
‫פוסקות ירד קיבוץ נירים אל מתחת לפני האדמה‪ ,‬הציב מראות בפתחי‬
‫הכניסות למקלטים‪ ,‬כדי לקלוט את קרני האור אל תוך הבונקרים‪,‬‬
‫וממשיך לנהל משם את חייו‪.‬‬
‫"יהיה מעניין לבקר שם‪ ",‬לחש ממיק‪.‬‬
‫"האם בכנס הקצינים דיברו גם על ההיבטים הפוליטיים?" שאל בנצי‬
‫צבעוני‪.‬‬
‫"כידוע לכם‪ ,‬על פוליטיקה אין מדברים בצבא‪ ,‬אך יש לי חושים‬
 ‫– ‪– 111‬‬

‫פוליטיים מחודדים למדיי ואענה על השאלה‪".‬‬

‫"נשמע קצת שחצן‪ ",‬לחש דן גלילי לממיק‪.‬‬
‫לדברי סיקו‪ ,‬המצרים משתדלים ליצור רושם במסדרונות האו"ם‬
‫קה‬‫שהנגב כולו בשליטתם – טענה שבשעתו התקבלה על‪-‬ידי הרוזן פולְ ֶ‬
‫נדוט‪ ,‬מתווך האו"ם‪ ,‬שיישום ההפוגה הראשונה היה אחד מהישגיו‪.‬‬ ‫בֶר ְ ָ‬
‫הערבים שיכנעו אותו שכביש מג'דל‪-‬פלוג'ה הוא גבולה הדרומי של‬
‫מדינת‪-‬ישראל‪ ,‬אך לאחר מבצע "יואב"‪ ,‬שבו נפרצה הדרך לנגב‬
‫פיר –‬ ‫ח ִ‬
‫אל‪ָ -‬‬‫ג'ה‪ֶ -‬‬ ‫ובאר‪-‬שבע שוחררה‪ ,‬סימנו המצרים קו גבול חדש‪ :‬עו ָ‬
‫סלוג'‪ ,‬בהמשיכם לטעון שהם שולטים על כל הנגב המרכזי‪ .‬סיקו‬ ‫ע ְ‬
‫ביר‪ַ -‬‬ ‫ִ‬
‫חייך והוסיף‪:‬‬
‫"מחר הם שוב יציירו קו‪-‬גבול חדש‪".‬‬
‫המהומי צחוק הדהדו‪ .‬לדבריו‪ ,‬הערבים הדגישו בפני ראשי האו"ם‬
‫שהם עומדים לכבוש בחזרה את באר‪-‬שבע‪.‬‬
‫עתה החל לסקור את ההיבטים הצבאיים של מבצע "אסף"‪ .‬לדבריו‪,‬‬
‫ישתתפו בו צוותי‪-‬קרב חטיבתיים שהורכבו מגדוד ‪ ,13‬יחידות תותחנים‪,‬‬
‫וגדוד הפשיטה הממוכן של חטיבת השיריון ‪ ,8‬אשר בראשו עומד יצחק‬
‫שדה‪ ,‬המוכר בכינויו‪" :‬הזקן"‪.‬‬
‫חיילים גלגלו עיניים ונשמעו לחשושי הערכה‪ :‬אישיות כה בכירה‪...‬‬
‫בשלב ראשון ייכבש הכפר שועוט‪ ,‬שלפי המידע הוא ריק מאדם‪,‬‬
‫עין‪ .‬למחרת‬ ‫מ ִ‬‫בת‪ָ -‬‬‫ראן וחיר ֶ‬ ‫שיח'‪-‬נו ָ‬
‫ולאחריו יגיע תורם של המשלטים ֵ‬
‫סאן‪ ,‬המשמש בסיס‬ ‫עבָ ָ‬‫הכיבוש תיערך פשיטת הסחה על הכפר הערבי ַ‬
‫עה‪ ,‬לאורך‬ ‫מה ותל‪-‬פַר ְ ָ‬ ‫ג' ָ‬
‫יציאה לכוחות המצריים‪ ,‬וייכבשו התילים‪ :‬תל‪ָ -‬‬
‫ואדי עזה‪ .‬סיקו פנה למפה והצביע עליהם‪ .‬בשלב הסופי של התוכנית‬
‫תפרוץ חטיבת השריון מהאגף ותשטוף את הצבא המצרי‪.‬‬
‫איציק חבצלת שאל לגבי האקלים‪ ,‬וסיקו טען כי פני הנגב כפני אדם‬
‫– כל הזמן משתנים‪ .‬חלק מאדמת הנגב אינו סופג בנקל גשמים‪ ,‬ומי‬
‫השטפונות נקווים במקומות נמוכים‪ .‬צומת סעד נחשב לאזור נמוך‬
‫במיוחד‪ ,‬המנקז אליו מים רבים‪ ,‬ובמקרה של גשמים כבדים תהיה‬
‫בעייה להגיע לאורים‪ ,‬שהוא בסיס ההתארגנות ל"מבצע‪-‬אסף"‪.‬‬

‫*‬

‫גשמים כבדים ירדו בסוף נובמבר‪ .‬שיירת הגדוד הדרימה בראשית‬

‫דצמבר‪ ,‬ובהגיעה לצומת סעד שקעה בבוץ‪ ,‬ולא היה מנוס מלגשת‬
‫לקיבוץ סעד‪ ,‬משם יצא טרקטור‪-‬זחל לחלץ רכבים‪.‬‬
‫במשאית "המסייעת"‪ ,‬שהמתינה לגרירה‪ ,‬היו עתה שני חיילים‬
‫חדשים‪ :‬יונה דוידוביץ' ומשה גורודנצ'יק‪ .‬משה גורודנצ'יק‪ ,‬גברתן‬
‫ענק‪-‬ממדים‪ ,‬סיפר שהוא מתאגרף‪ ,‬שהתמחה ב"מכות‪-‬וו" שמחצו‬
‫בהצלחה את פרצופם של מתאגרפים בריטיים‪ .‬לדבריו‪ ,‬כך הוא נוקם‬
‫באימפריה הבריטית‪.‬‬
‫יונה דוידוביץ'‪ ,‬שישב לידו‪ ,‬המעיט במילים‪ ,‬והחבר'ה ניסו לתהות על‬
 ‫– ‪– 112‬‬

‫קנקנו‪ .‬גבה‪-‬קומה‪ ,‬גוף אתלטי‪ ,‬שפם‪ ,‬שיער חום וחיוך טוב‪-‬לב‪ .‬לאחר‬
‫הפצרות רבות סיפר שראשית דרכו היתה בתנועת‪-‬הנוער של בית"ר‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך‪ ,‬הצטרף לאצ"ל‪ ,‬ואת מסלול החניכות התחיל כמקובל‬
‫בהדבקת כרוזים‪.‬‬
‫יומיים נמשך החילוץ‪ .‬הטרקטור נאלץ לגרור רכב אחר רכב למרחק‬
‫רב‪ ,‬וכעבור שלושה ימים‪ ,‬עם פציעתן של קרני בוקר ראשונות‪ ,‬מצאה‬
‫עצמה השיירה ליד שדה חיטה שאך נבט‪ .‬שטיח של פלומה ירקרקה‬
‫נפרש‪ ,‬ויוסי בסין‪ ,‬הנהג‪ ,‬מכפר‪-‬יחזקאל‪ ,‬לא היה מסוגל לדרוס‬
‫בגלגליו שדה ירוק‪ ,‬עקף את השדה ופתח דרך חדשה‪.‬‬
‫הנוף השתנה באחת‪ :‬לא עוד הרים‪ ,‬עמקים‪ ,‬סלעים וצוקים‪ .‬לעינינו‬
‫נפרש שולחן שטוח‪ ,‬רחב‪-‬ידיים‪ ,‬של אדמת חול טבולה במרבצי לס‬
‫אפרפר‪ .‬חלפנו ליד מאהל בדואי‪ ,‬ושני גמלים קשורים ברגליהם‬
‫האחוריות רבצו והעלו גרה‪ .‬חמור התגרד על גזעו של עץ שיטה דק‪,‬‬
‫שנע בפראות מצד אל צד‪.‬‬

‫קיבוץ אורים‪ .‬הגדוד הקים מחנה אוהלי סיירים‪ .‬האפסנאי חילק‬

‫תחתונים ארוכים וגופיות חורף‪ .‬משלוח של כובעים‪" ,‬היטל‪-‬‬
‫מאכער"‪,‬הגיע מאמריקה‪.‬‬
‫ביץ' וביקש שיספר‬ ‫דִוידו ִ‬
‫בערב‪ ,‬לאחר הארוחה‪ ,‬נטפל ו ִָוי אל יונה ָ‬
‫מהרפתקאותיו באצ"ל‪ .‬לא כל יום מצטרף למחלקתנו אצ"לניק‪.‬‬
‫בקיבוץ למדנו לשנוא אותם מבלי שהכירנו איש מהם‪ .‬די שנשמע‬
‫"אצ"לניק" כדי שנוסיף לו תואר "פאשיסט"‪.‬‬
‫יונה לא נטה לדבר‪ .‬המחתרת לימדה אותו לנצור את פיו – מה עוד‬
‫שהיושבים מולו נמנו עם הללו שהסגירו רבים מחבריו לבריטים‪ .‬לאחר‬
‫שידולים והפצרות החליט שמן הראוי שקיבוצניקים שטופי‪-‬מוח יישמעו‬
‫גם גירסה אחרת‪.‬‬
‫ג'קסון סיפר כי בהיותו בן שש‪-‬עשרה נשלח להדביק כרוזים‪ ,‬ויום‬
‫אחד‪ ,‬בשעה שהדביק‪ ,‬שמע שריקת משרוקית וידע שהבריטים דולקים‬
‫אחריו‪ .‬החל מרדף לאורך רחוב דויד ילין‪ ,‬בירושלים‪ .‬הוא נכנס‬
‫לחצרות‪ ,‬דילג מעל גדרות‪ ,‬עד שמצא עצמו בבית‪-‬ספר לבנות "למל"‪.‬‬
‫היה זה בשעת הפסקה‪ ,‬והבנות התרוצצו בחצר‪ .‬פתאום הן ראו בחור‬
‫צעיר רץ כמטורף‪ ,‬מטפס בזריזות על חומת בית‪-‬הספר‪ ,‬קופץ לרחוב‪,‬‬
‫חולף ליד קולנוע "אדיסון" ודוהר לרחוב גאולה‪ .‬הבריטים הגיעו לחומה‬
‫באקדחים שלופים – ועד שמצאו את השרת שפתח את השער‪ ,‬יונה‬
‫כבר היה בביתו‪ ,‬בשכונת הבוכרים‪ .‬עם זאת‪ ,‬שמו כבר היה רשום‬
‫במשרדי הבולשת‪ ,‬והוא ידע שהוא חי על זמן שאול‪.‬‬
‫חייכתי ונזכרתי כיצד הייתי חבוי בברוש עבות ענפים‪ ,‬והבריטים‬
‫חיפשו אותי נואשות‪.‬‬
‫יונה נעצר בשבעה באפריל ‪ ,1944‬בליל "הסדר"‪ ,‬כשהסב עם בני‬
‫משפחתו‪ ,‬ואגב קריאת ההגדה‪ .‬כאשר פתח האב את הדלת לאליהו‪-‬‬
‫הנביא‪ ,‬והכול קראו‪" :‬שפוך את חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל‬
‫ממלכות אשר בשמך לא קראו‪ – "...‬ניצבה בפתח חולייה בריטית‪.‬‬
 ‫– ‪– 113‬‬

‫ה"סזון" פעל‪ ,‬לדבריו‪ ,‬ללא דופי‪.‬‬

‫מסלול המאסר כלל חקירות‪ ,‬עינויים בכלא‪ ,‬ישיבה בבית‪-‬הסוהר‬
‫המרכזי במגרש‪-‬הרוסים‪ ,‬בתא מספר ‪ ,17‬ומשם הוא הועבר למחנה‪-‬‬
‫מעצר בלטרון‪ .‬כעבור חודשים אחדים שוחרר‪ ,‬ושב לפעילות‪ .‬יונה‬
‫ג'קסון השתתף בפיצוץ בניין הטאבו ברחוב ממילא‪ ,‬לבריטים היה שם‬
‫חדר‪-‬עינויים שנועד לאנשי אצ"ל‪ .‬אחר‪-‬כך הם פוצצו את בניין הבולשת‬
‫הבריטית‪ .‬לבסוף נתפס וישב בלטרון שלוש וחצי שנים‪ ,‬עד שנת‬
‫‪.1948‬‬
‫"איך זה שלא שלחו אותך לאריתריאה יחד עם אסירי האצ"ל‬
‫והלח"י? מה יותר טבעי מאשר להרחיק טרוריסט נועז כמוך מגבולות‬
‫הארץ?" תהיתי‪.‬‬
‫ליונה לא היתה תשובה סבירה כי אם השערה בלבד‪ :‬אביו‪ ,‬דויד‬
‫דוידוויץ'‪ ,‬שירת במלחמת‪-‬העולם השנייה בצבא הבריטי‪ ,‬והם העריכו‬
‫אותו מאוד וכינוהו בחיבה‪ ."Old David" :‬אולי בזכות אביו לא נשלח‬
‫לאריתריאה?‬
‫"ואיך זה שלא ניסיתם לברוח מלטרון?" היקשה ווי‪.‬‬
‫"מי אמר לך שלא ניסינו?"‬
‫בחודש מאי ‪ 1947‬הם הספיקו לחפור ‪ 70‬מטר של מנהרה‪ ,‬והיו‬
‫קרובים מאוד לגדר המחנה‪ .‬את האדמה שהוציאו‪ ,‬הכניסו לכיסים‪,‬‬
‫וכישצאו מהצריף טיילו להנאתם בשטח הפתוח‪ ,‬מושכים בעדינות‬
‫בחוטי‪-‬השחרור‪ ,‬והכיסים אט‪-‬אט התרוקנו‪.‬‬
‫יומיים לפני הבריחה המתוכננת נתגלתה המנהרה‪.‬‬
‫"שוב הלשנה?"‬
‫"שוב הלשנה‪".‬‬
‫"הסזון?"‬
‫"הפעם אסיר שהיה קאפו אצל הגרמנים ונשתל על‪-‬ידי הבריטים‪".‬‬
‫לפי הפקודות הם נהגו להוציא כל בוקר את המיטות מהצריף‪ ,‬כדי‬
‫לשטוף את הריצפה‪ .‬יומיים לפני הבריחה הגיעו הבריטים לצריף‪ ,‬שלפו‬
‫מן הרצפה את האריחים הנכונים וחשפו את פתח המנהרה‪.‬‬
‫פיר!'‬
‫סיר‪ ,‬זה לא ֵ‬‫"אמרתי באותו מעמד לאחד הבריטים‪ֵ ' :‬‬
‫"הוא הסתכל עליי‪ ,‬חייך וסינן תשובה שכל‪-‬כך אופיינית להם‪:‬‬
‫"'תפקידכם לחפור ותפקידנו לגלות‪'...‬‬
‫"הבריטים נשארו ג'נטלמנים‪ ,‬ואני חייב להודות שאפילו אז לא‬
‫שנאתי אותם‪".‬‬
‫"שמעתי שגורודנצ'יק קורא לך 'ג'קסון'? איך הכינוי הזה נדבק‬
‫אליך?" שאל ממיק‪.‬‬
‫יונה חייך‪ .‬זמן‪-‬מה שתק‪ .‬החבר'ה החלו להציק לו‪ ,‬ולבסוף סיפר כי‬
‫בשכונת מוסררה התגורר קצין בריטי שהתעלל קשות באסירי אצ"ל‪,‬‬
‫ובימי ראשון נהג להתפלל בכנסייה השכונתית‪ .‬אחרי שיונה חיסל אותו‬
‫ביריית אקדח‪ ,‬נמלט מהמקום‪ ,‬הגיע לכיכר ציון‪ ,‬קנה כרטיס ונכנס‬
‫לקולנוע "ציון"‪ .‬בדרכו לאולם החביא את האקדח מאחורי האסלה‬
‫בבית‪-‬השימוש‪ .‬הבריטים הפכו עולמות כדי למצוא אותו‪ .‬הם סגרו את‬
 ‫– ‪– 114‬‬

‫התנועה ברחובות יפו ובן‪-‬יהודה‪ ,‬ערכו חיפושים עצבניים בכל האזור‪,‬‬

‫והוא ישב ועקב להנאתו אחר מרדפי סוסים באחד מסרטי "המערב‬
‫הפרוע" בכיכובו של השחקן ג'ון ויין‪ .‬יונה שמר על כרטיס הקולנוע‬
‫כאליבי‪ ,‬למקרה שייתפס וייחקר‪ ,‬יוכל לטעון שהיה בקולנוע מתחילת‬
‫הסרט‪ .‬שמו של אותו קצין שחוסל היה "ג'קסון"‪...‬‬

‫*‬

‫ארבעים שנה חלפו‪ .‬הטלפון צלצל בדירתי בקיבוץ‪ .‬ג'קסון היה על‬
‫הקו‪ .‬לא ראיתי אותו מאז השחרור‪ .‬לכנסי הגדוד לא הופיע‪ .‬יונה‪,‬‬
‫קבלן‪-‬בניין שהוזמן להשתתף במכרז הנוגע לשיחזור העיר הרומית‬
‫בבית‪-‬שאן‪ .‬בתום הישיבה בוועדה המחוזית לבניין‪-‬ערים‪ ,‬נזכר בי‪,‬‬
‫טילפן והציע שניפגש‪.‬‬
‫"בוא מיד!" אמרתי בהתרגשות‪.‬‬
‫כעבור זמן‪-‬מה הופיע‪ .‬רחב גרם‪ ,‬פנים מחורצים‪ ,‬שיער שיבה דליל‪,‬‬
‫נעזר במקל הליכה‪ .‬יונה נפצע בקרבות הנגב‪ ,‬ומאז גורר רגל‪ .‬לחצנו‬
‫ידיים והתחבקנו‪ .‬לאחר שסקרנו את חברי המחלקה‪ ,‬סיפר על עצמו‪,‬‬
‫על משפחתו‪ ,‬והדגיש שהיא עדיין "לאומית מאוד"‪ .‬הוא נמנה עם‬
‫הקבלנים שהירבו לבנות ביהודה ושומרון‪.‬‬
‫לא עברה שעה קלה ושבנו לוויכוח ההיסטורי‪ :‬מי גירש את הבריטים‬
‫מן הארץ‪ .‬טענתי‪ ,‬ששני ארגוני "הפורשים" לא מנו יותר מכמה אלפי‬
‫חברים בעוד שה"הגנה" מנתה עשרות אלפים‪ ,‬וג'קסון חייך‪.‬‬
‫לדבריו‪ ,‬מחקרים רבים פורסמו מאז‪ ,‬וביניהם של חוקרים בריטיים‪,‬‬
‫המודים‪ ,‬כי האצ"ל והלח"י הם‪-‬הם ששברו את גב הגמל וגרמו‬
‫להחלטתם הסופית להסתלק מארץ‪-‬ישראל‪ .‬הכל מצוי בארכיונים‪.‬‬
‫יצאנו למרפסת‪ .‬מצפון‪-‬מזרח נצצו אורותיה של כוכב‪-‬הירדן‪ ,‬ומעל‬
‫לשדה‪-‬נחום – מחנה‪-‬גדעון‪ ,‬וג'קסון חייך‪.‬‬
‫"אני זוכר את הסיפורים שלכם איך ימים ולילות ניקיתם את הגריז‬
‫מהנשק הצ'כי‪ ,‬שהגיע‪ .‬גם בנגב לא פסקתם לשיר שירי‪-‬הלל לאימא‬
‫רוסיה‪"...‬‬
‫"ג'קסון‪ ,‬אל תשכח שהנשק הצ'כי הציל את מדינת‪-‬ישראל‪ .‬אתה‬
‫מוכן להודות בכך?"‬
‫יונה סירב להודות‪ .‬נשק מעולם לא הכריע מלחמות בארץ‪-‬ישראל‪.‬‬
‫לא בימי התנ"ך‪ ,‬לא בימי יהודה המכבי ולא במערכות ישראל‪ .‬נועזותו‬
‫של הלוחם העברי ונכונותו להקרבה‪-‬עצמית הם שקבעו‪" .‬אל תשכח‪,‬‬
‫בעוד אנחנו פוגעים בבטנם הרכה של הבריטים‪ ,‬אתם נקטתם במדיניות‬
‫של 'הבלגה'‪".‬‬
‫מקבץ אורות מצפון עורר את סקרנותו והוא שאל‪" :‬עין‪-‬חרוד?"‬
‫"עין‪-‬חרוד‪ ",‬אישרתי‪.‬‬
‫ג'קסון שאל אם הצריף שבו כלאו אנשי ה"הגנה" את חברי האצ"ל –‬
 ‫– ‪– 115‬‬

‫עדיין עומד על תילו‪.‬‬

‫משכתי בכתפי‪ .‬מה אני יודע?‬
‫הוא סיפר כי קיבוצים אחדים‪ ,‬בהם עין‪-‬חרוד‪ ,‬שימשו בשעתו‬
‫כמקומות מעצר לחטופי אצ"ל עד שהוסגרו לבריטים‪.‬‬
‫ממזרח הוארו פסגות רכסי הגלעד בחגורת אורות דלוחים‪ .‬ג'קסון‬
‫הסתכל בתמיהה‪ .‬הוא לא תיאר לעצמו שחשמל כבר הגיע אל כפרי‬
‫ירדן‪ ,‬ולאחר שתיקה מלמל‪:‬‬
‫"עוד תראה שיום אחד גם גדה זו תהיה שלנו‪".‬‬
‫"שתי גדות לירדן ‪ /‬זו שלנו זו גם כן‪ "...‬זמזמתי‪ ,‬והוא חייך‪.‬‬
‫"ג'קסון‪ ,‬אני ממליץ לך להיפרד סופית מעבר‪-‬הירדן המזרחית‬
‫ומהפאנטיות הז'בוטינסקאית שלך‪".‬‬
‫"להיפרד מז'בוטינסקי זה לתת גט לכל מה שאני מאמין בו‪ .‬מי בגילי‬
‫נפרד מאמונה?"‬
‫"אנחנו נפרדנו מ'אימא רוסיה'‪".‬‬
 ‫– ‪– 116‬‬

‫פרק י"ח‪ :‬שיח'‪-‬נוראן וחירבת מעין‬

‫יום ראשון‪ ,‬החמישה בדצמבר ‪ ,1948‬אחר‪-‬הצהריים‪ .‬מיפקד היציאה‬
‫ל"מבצע אסף"‪ .‬סיקו בדק את הנשק האישי ודחף אצבעות לתוך‬
‫מנגנוני הירי‪ .‬אישוניו התרוצצו בחוסר מנוחה‪ ,‬ובתום המיפקד עלתה‬
‫המחלקה על משאיות בדרכן מערבה‪.‬‬
‫תחנה ראשונה‪ ,‬הכפר הערבי שועוט שכל תושביו נמלטו‪ .‬בקתות‬
‫חימר‪ ,‬עצי שקדים בשלכת‪ ,‬עצי תמר כפופי‪-‬גחון המזכירים ג'ירפות‬
‫לוחכות עשב‪ ,‬וגדרות‪-‬צבר‪.‬‬
‫מתעכבים לארוחת‪-‬ערב‪ .‬חיילים צובאים על מטבח מאולתר‪ ,‬והטבח‬
‫מחלק שימורי‪-‬בשר‪ ,‬שעועית ומיץ‪-‬תפוזים‪.‬‬
‫ממשיכים לנוע‪.‬‬
‫בראש השיירה יחידת פשיטה של חטיבה ‪ ,8‬ואחריה שיירת משאיות‬
‫ובהן שתי פלוגות רגלים‪ ,‬מחלקת מרגמות‪ ,‬מחלקת מכונות‪-‬ירייה וצוותי‬
‫תותחנים‪.‬‬
‫ראן‪ ,‬בחורשת קזוארינות‪,‬‬ ‫שיח'‪-‬נו ָ‬‫ֵ‬ ‫כשלושה קילומטר מגבעת‬
‫מתעכבת השיירה‪ .‬התותחנים תופסים עמדות‪ ,‬ופגזים נשלחים לעבר‬
‫הגבעה‪ ,‬שבראשה קבר‪.‬‬
‫לידי יושב יהודה אלטמן‪ ,‬שסיקו מינה אותו לרץ אישי בשל זריזותו‬
‫וכושרו הספורטיבי‪ .‬חייל עם פני ילד‪ :‬עיניים ירוקות בוערות‪ ,‬גוף דק‬
‫שהתנועע על מושבו באי שקט‪ .‬מדי‪-‬פעם קם‪ ,‬התיישב‪ ,‬לעיתים השחיל‬
‫משחולת בקנה רובהו ומשך‪ .‬אחר‪-‬כך דרך ושיחרר‪.‬‬
‫"יהודה‪ ,‬אתה נראה לי מתוח‪ .‬קרה משהו?" שאלתי‪.‬‬
‫"אני בסדר‪ ,‬אבל כל מיני תמונות מהילדות עוברות לי מול העיניים‪",‬‬
‫והדברים פרצו ממנו – להוריו בברלין היתה חנות‪-‬ספרים בנושאי‬
‫נג ביקרו בה לעיתים ודיפדפו בספרי‬ ‫רי ְ‬
‫יהדות‪ ,‬ולדבריו היטלר וג ֶ ִ‬
‫הקודש‪ .‬אביו סיפר שהיטלר אמר לו פעם‪" :‬השטן עוד ייקח אותך!"‬
‫"תגיד‪ ,‬למה אתה ממציא סיפורים? מה פתאום שהיטלר וגרינג יבואו‬
‫לחנות ספרים של יהודים? עזוב‪ ,‬הדימיון שלך מפליג למרחקים!"‬
‫אך יהודה התעלם‪.‬‬
‫הוריו ברחו מגרמניה ב‪ 1937-‬וגרו בתל‪-‬אביב ברחוב הרב קוק‪.‬‬
‫כעבור עשר שנים עלה עם גרעין "בני‪-‬עקיבא"' לביריה‪ ,‬ועתה שאל‬
‫אותי אם שמעתי על המקום‪.‬‬
‫סיפרתי לו שביריה היא ליד צפת‪ ,‬וכי ה"הגנה" התעמתה שם עם‬
‫הבריטים‪ .‬הוספתי שבביריה התגוררו פעם תנאים ואמוראים‪.‬‬
‫יהודה זקר גבות מהתפעלות‪" .‬בכל‪-‬זאת משהו לימדו אותך ב'שומר‪-‬‬
‫הצעיר'‪ .‬אגב‪ ,‬הרב יוסף קארו השלים בביריה את החלק הראשון של‬
 ‫– ‪– 117‬‬

‫'שולחן‪-‬ערוך'‪".‬‬
‫יהודה היה הנשק של ביריה‪ ,‬ומדי לילה יצא לניסוי כלים‪ .‬יש לו שם‬
‫חברה‪ ,‬רחל‪ ,‬אהבת חייו‪ .‬הם הירבו לטייל ולשוחח‪.‬‬
‫"נגעת בה?" שאלתי בעדינות‪ ,‬ויהודה הזדעזע מן השאלה‪.‬‬
‫"אני לא מ'השומר‪-‬הצעיר'‪ .‬לבחור דתי יש בחורה אחת‪ ,‬שלו היא‬
‫מתמסרת וזהו‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬ורחל התמסרה לך?"‬
‫"עוד לא הגיעה העת‪ .‬זה לא כמו אצלכם‪ .‬אני מסתכל על הבנות‬
‫שלכם והן כל‪-‬כך חופשיות עם בנים‪ ,‬כאילו רעבות למין‪ ,‬ממש‬
‫אומללות‪ .‬אתה יודע מה יקרה להן כשתתבגרנה?"‬
‫"עזוב‪ ,‬הכול רושם‪ .‬אני מבטיח לך שרובן בתולות‪".‬‬
‫יהודה הסביר‪ ,‬כי אצלם זו אהבה זכה‪ .‬הוא נזכר שכתב שיר לרחל‬
‫ולרגע השתתק‪ .‬אחר‪-‬כך התנצל שהוא זוכר רק שורות בודדות‪ ,‬עצם‬
‫עיניו והחל לדקלם‪:‬‬
‫"‪...‬עתה בתוקף חיים אכזריים ‪ /‬נצטרך להיות בודדים‪ / .‬להיפרד‪/ .‬‬
‫כן‪ .‬רחל‪ ,‬החיים כפונו ‪ /‬ממעיין אושרנו הרחיקונו ‪ /‬את כל חלומותינו‬
‫הרסו ‪ ... /‬אם גופותינו הופרדו ‪ /‬נשמותינו לא נותקו ‪ /‬נשבעתי‪ / ...‬עד‬
‫אחרון רגעיי‪".‬‬
‫"מה זה צריך להיות‪ ,‬צוואה?"‬
‫"לא יודע‪ ,‬אבל אם אפול תקברו אותי בביריה‪ .‬את התפילין והסידור‬
‫תמסרו לאחי דוד‪ ,‬כשיגדל‪ ",‬אמר במהירות כשעצב על פניו‪.‬‬
‫"יהודה‪ ,‬תפסיק עם זה‪".‬‬

‫לאחר ריכוך של ירי תותחים החל השריון של חטיבה ‪ 8‬לנוע לעבר‬

‫תל שיח'‪-‬נוראן‪ .‬הזחל"מים הסתערו מדרום‪ ,‬והמצרים נחפזו לעלות על‬
‫ארבע משאיות ולהימלט‪ .‬לאחר כיבוש התל ניתנה פקודה לפלוגה ב'‬
‫הדתית להתמקם על התל‪ ,‬בסיוע צוותי מרגמות‪ ,‬צוותי מכונות‪-‬ירייה‬
‫זה" וסוללת תותחי‪-‬שדה ‪ 65‬מ"מ‪ .‬השיריון של חטיבה ‪ ,8‬ועימו חלק‬ ‫"בֶ ָ‬
‫מעין‪.‬‬
‫בת‪ָ -‬‬
‫מהכוח‪ ,‬המשיך בדרכו לחיר ֶ‬
‫גבעת שיח'‪-‬נוראן‪ .‬אחד מצוותי ה"בזה" כלל את שאוליק‬
‫צקי‪ ,‬עמוס דגן‪ ,‬איציק‪ ,‬חבצלת ונחמה מהקיבוץ ואת אברהם‬ ‫ני ְ‬
‫מ ִ‬
‫סלו ְ‬
‫כצמן‪ .‬הם החלו לחפור במרץ עמדות‪-‬ירי למכונת‪-‬ירייה‪ .‬תעלות מצריות‬
‫הקיפו את התל מכל צדדיו‪ .‬בפסגת הגבעה ניצב קבר‪-‬שיח'‪ :‬מבנה‬
‫מאבנים עם כיפה‪ .‬נחמה החובשת התמקמה בירכתי המשלט‪ ,‬בשטח‬
‫שסומן כ"מרפאה" ונועד לריכוז פצועים‪.‬‬
‫הם חפרו במרץ בור לממלאי שרשרות‪-‬כדורים‪ ,‬ואז עלה בדעתו של‬
‫שאוליק כי כדאי להשתמש בדלת הגדולה והכבדה‪ ,‬שסגרה על הקבר‬
‫כגג – לעמדה‪ .‬הם עלו לפסגת הגבעה‪ ,‬ניתקו את הדלת מציריה‪ ,‬הניחו‬
‫אותה על הבור וערמו עליה אדמה‪ .‬עמוס דגן הופתע לגלות שהגבעה‬
‫מלאה קברים‪ .‬מתוך אחד הקירות הציצה גולגולת עם שתי ארובות‬
‫חלולות‪ ,‬כשעל קדקודה עדיין שרדה קווצת שיער דלילה‪.‬‬
 ‫– ‪– 118‬‬

‫גם חירבת‪-‬מעין נכבשה ללא קרב‪ .‬משראו המצרים את המשאיות‬

‫נסוגות משיח'‪-‬נוראן‪ ,‬עלו על רכביהם והצטרפו לנסוגים‪.‬‬
‫חירבת‪-‬מעין‪ .‬בקתות חימר וצמחייה כמושה‪ :‬שיחים תלושי עלים‪,‬‬
‫שקד מדולדל עלווה‪ ,‬תמר דק גזע‪ ,‬שיחי צבר וסלילי תיל רמוסים‪.‬‬
‫השמש החלה לשקוע ורוח שורקנית העיפה קוצים וסחפה גרגירי חול‪,‬‬
‫שחדרו לעיניים ולאוזניים‪ .‬מערבולות חול זעירות‪ ,‬כגלילים חלולים‪,‬‬
‫ניסו להמריא‪ ,‬אך לאחר פרפורים אחדים דעכו באפיסת כוחות‪.‬‬
‫סיקו סימן את מקומן של שתי העמדות‪ :‬האחת בגזרה המערבית‬
‫והשנייה בדרום‪-‬מערב‪ ,‬כאשר בצוות‪ :‬אברהם טופצ'יק‪ ,‬דוד פליק ואני‪.‬‬
‫מצפון הוצבו שני תותחי ‪ 20‬מ"מ‪ .‬כל הלילה חפרנו ולקראת בוקר‬
‫סיימנו‪ .‬המרגמות הוצבו מאחור‪ ,‬בין בקתות הכפר‪.‬‬

‫השישה בדצמבר‪ ,‬לפנות‪-‬בוקר‪ .‬נשלחתי לעמדת תצפית קדמית‪.‬‬

‫ממזרח הפציעו קרני בוקר והצינה הרעידה את הגוף‪ .‬בוקר אפור‬
‫ועגמומי‪ .‬הנגב נראה שומם ומשעמם‪ .‬אדמת מישור וחול חום‪-‬צהבהב‪.‬‬
‫צמחי צבר הפרידו בין חלקות בוסתנים בשלכת‪ .‬מרחוק ראיתי דרך‬
‫המשקפת פלח‪ ,‬בגלבייה אפורה וכאפייה לפופה לראשו‪ ,‬צועד אחר‬
‫גמל רתום למחרשת‪-‬עץ‪ .‬מערבה ממנו‪ ,‬שיירת משאיות שיצאה מהכפר‬
‫עבסאן‪ ,‬וכאשר הגיעה למרחק של כקילומטר מחירבת‪-‬מעין‪ ,‬עצרה‪.‬‬
‫קבוצת חיילים ירדה‪ ,‬הצמידה משקפות וצפתה עלינו‪ .‬מיהרתי לדווח‪,‬‬
‫ומפקד המשלט‪ ,‬עוזי ציזלינג‪ ,‬פקד על הבזות לפתוח באש‪.‬‬
‫אברהם טופצ'יק‪ ,‬מספר אחת בצוות שלנו‪ ,‬התמקד על החיילים‬
‫וסחט צרורות אחדים‪ .‬הללו נבהלו‪ ,‬עלו על הרכבים ומיהרו להסתלק‪.‬‬
‫"משוריין קטן מוריד אנשים‪ ",‬המשכתי לדווח‪ .‬סיקו קבע כי המשוריין‬
‫הוא מסוג "דינגו"‪ ,‬והחליט כי לפי מבנה הרובים שבידי החיילים –‬
‫צלפים הורדו לשטח‪.‬‬
‫"שישה טנקים בדרך אלינו‪ ",‬הודעתי‪ .‬סיקו זיהה כי הללו מסוג‬
‫"לוקוסט"‪ ,‬תוצרת ארצות‪-‬הברית‪ .‬הטנקים דהרו‪ ,‬וכשהגיעו לטווח של‬
‫כחצי קילומטר‪ ,‬עקפו את המשלט מצפון ומדרום‪ .‬הזרוע הדרומית‬
‫פנתה לכיוון שיח'‪-‬נוראן‪ ,‬ומפקד המשלט האיץ בתותחנים לפתוח באש‪.‬‬
‫דוד פליק‪ ,‬מספר שתיים בצוות שלנו וסרן בצבא‪-‬האדום‪ ,‬העיר‬
‫בטלפון למפקד המשלט כי הטווח אינו יעיל‪ .‬הפגזים לא יחדרו את‬
‫השריון‪ ,‬ואילו עמדת התותחים תיחשף‪.‬‬
‫המפקד התעלם‪ ,‬ושני פגזי תותח נורו לעבר הטנקים‪.‬‬
‫התגובה לא איחרה לבוא‪ :‬פגז מצרי שיתק את אחד משני התותחים‪.‬‬
‫"ידעתי שזה יקרה‪ ",‬הפטיר פליק וסינן קללה רוסית‪.‬‬
‫תותח שני לא ירה עקב תקלה‪.‬‬
‫דוד פליק‪ ,‬יליד מזרח פולין‪ ,‬יגלניצה‪ ,‬עלה ארצה ביולי ‪1948‬‬
‫באונייה "לא תפחידונו"‪ .‬בימי מלחמת‪-‬העולם השנייה לחם בצבא‬
‫האדום והשתתף ב"קרב לנין" שליד העיר סמולנסק‪ .‬בוגר קורס‬
‫קצינים ומפקד פלוגה‪ .‬וכשפרצה מלחמת‪-‬השחרור היה בגרמניה וסייע‬
‫בארגון ה"בריחה" – ריכוז יהודים והברחתם ארצה‪ .‬הוא תבע לעלות‬
 ‫– ‪– 119‬‬

‫מיד ולתרום מניסיונו הצבאי לצה"ל‪ .‬הגיע לניר‪-‬דוד‪ ,‬אל משפחת‬

‫אחותו ומיהר להתגייס לגדוד‪ .‬על אף דרגתו וניסיונו הצבאי‪ ,‬העדיף‬
‫ללחום כטוראי‪ .‬וכשהעיר מדי‪-‬פעם למפקדיו הערות טקטיות‬
‫ואסטרטגיות – פרי נסיונו הצבאי – הם לרוב התעלמו ממנו‪ .‬היו בצבא‬
‫לא מעט עולים חדשים שחלקם שירתו כקצינים בצבא‪-‬האדום אך הם‬
‫לא הוערכו כערכם‪.‬‬

‫שני צוותים מצריים הציבו מכונות‪-‬ירייה מערבה לחירבת‪-‬מעין‪,‬‬

‫ומשפתחו באש – חייכתי‪ .‬זיהיתי מיד את קצב האש האיטי של‬
‫ה"ִויקרסים"‪ ,‬ונזכרתי בקרב על פקועה‪.‬‬
‫פלוגת רגלים מצרית החלה לנוע לכיוון חורשה‪ ,‬כקילומטר דרומית‪-‬‬
‫מערבית לכפר‪ ,‬והסתתרה מאחורי קפל קרקע‪ .‬סיקו העריך כי פלוגה‬
‫זו תסתער בחיפוי שיריון‪ .‬טור של שישה טנקים נע קדימה ואחורה‪,‬‬
‫והתקשיתי לפענח את כוונותיהם‪ .‬האם הם מתאמנים בנהיגה? מנסים‬
‫כלים? ואולי מבקשים להפחיד אותנו?‬
‫"קיבינימט‪ ,‬אילו הייתי טייס‪ ",‬הרהרתי‪" ,‬הייתי טס מעל אותו כוח‬
‫ומדווח על כוונותיו‪ ".‬דמותו של אברהם יפה עלתה לנגד עיניי – כשהוא‬
‫קורע את מסמכי העברתי לחיל‪-‬האוויר‪ .‬במחשבה שנייה‪ ,‬ייתכן שצדק‪.‬‬
‫לצה"ל נחוצים‪ ,‬יותר מכל‪ ,‬חיילים קרביים‪.‬‬
‫קיבלתי פקודה לשוב לעמדה‪ ,‬ובקפיצות‪-‬קרב הגעתי‪ ,‬כשכדורי‬
‫צלפים שורקים מעל ראשי‪ .‬דויד פליק דאג לנו כאב והתחנן כל הזמן‬
‫שניזהר‪ ,‬שלא נרים את הראש‪ .‬לדבריו‪ ,‬צלפים גילו את העמדה‬
‫ולהוכחת דבריו‪ ,‬הלביש כובע‪-‬פלדה על קצהו של רובה‪ ,‬הרימו קמעה‬
‫מעל פני האדמה‪ ,‬ושני כדורים חיררוהו לאלתר‪ .‬פליק דרש שאסיר את‬
‫משקפי‪-‬השמש‪ ,‬מחשש שהזכוכית ממקדת קרני אור ומסגירה את‬
‫העמדה‪.‬‬

‫שיירת טנקים מצריים החלה לנוע קדימה כשתותחיה פולטים אש‪.‬‬

‫הבזות שילחו צרורות‪ ,‬אך זו המשיכה לשעוט‪ .‬טנק אחד פרץ את קו‬
‫העמדות שלנו והגיע למרכז הכפר‪ .‬משעצר‪ ,‬נוכח לדעת לתדהמתו כי‬
‫יתר הטנקים לא נעו בעקבותיו‪ .‬פגז "פיאט" פגע בכיפתו והוא החל‬
‫לבעור‪ .‬קולות שמחה בקעו מן העמדות‪ .‬ולפתע התעשת הטנקיסט‪,‬‬
‫סובב את הטנק הבוער – ונסוג‪.‬‬
‫פלוגת חיל רגלים מצרית‪ ,‬שהסתתרה מאחורי קפל קרקע‪ ,‬נראתה‬
‫נעה קדימה‪.‬‬
‫"בזות‪ ,‬השמיעו קול!" נשמע קולו של סיקו בטלפון‪.‬‬
‫אברהם טופצ'יק העלה את הגררה ל‪ 800-‬מטר – וצרור ארוך קידם‬
‫את פניהם‪ .‬חלקם נשכב ואחרים נסו‪ .‬טופצ'יק "רדף" אחריהם עד‬
‫שנשכבו כולם‪ .‬קצב ההפגזות גבר וחיל‪-‬הרגלים המצרי התעשת ושב‬
‫להסתער‪ .‬טופצ'יק שוב סחט את ההדק והם נבלמו‪ .‬שקט השתרר‬
‫לזמן‪-‬מה‪.‬‬
 ‫– ‪– 120‬‬

‫"אתם יודעים שהייתי פעם נער דתי?" הפטיר טופצ'יק‪ ,‬בשעה‬

‫שמילאנו שרשרות כדורים‪ .‬הוא למד בבית‪-‬הספר "תחכמוני" בתל‪-‬‬
‫אביב‪ ,‬ולאחר שסיים כיתה חי"ת‪ ,‬עבד במפעל אריגה ב"מרכז‪-‬‬
‫קי"‪ .‬להוריו יש חנות דגים בשוק‪-‬הכרמל‪ ,‬ובכל שבת בבוקר‬ ‫ס ִ‬
‫וולובֶלְ ְ‬
‫היה מגיע לחנות‪ ,‬שולה מן הבריכה דגים שמתו‪ ,‬מכניס למקרר והולך‬
‫עם חברו שלמה כהן )היום שגב(‪ ,‬המשרת עימו בגדוד כנהג‪ ,‬לאכול‬
‫פלפל אצל אבו‪-‬דרוויש‪ ,‬בקצה הדרומי של השוק‪ ,‬קרוב ליפו‪.‬‬
‫לדבריו היה חבר ב"בני‪-‬עקיבא" אך גם באצ"ל‪ .‬וכאשר התחיל‬
‫להיעלם בלילות‪ ,‬ירדו הוריו לחייו‪" :‬איפה היית ולמה אתה מגיע הביתה‬
‫כל‪-‬כך מאוחר?" – לבסוף עזב הכול והצטרף לחברת‪-‬הנוער בקיבוץ‬
‫שדה‪-‬אליהו‪ ,‬שגרעינה נועד להתיישב בביריה‪ .‬שם פגש את יהודה‬
‫אלטמן‪ ,‬אברהם כצמן‪ ,‬בנימין ורדי וחברים נוספים‪ .‬אחר‪-‬כך התגייס‬
‫ל"משטרת‪-‬הישובים" וסיפר שהיה "משוגע" על הכובע האוסטרלי‬
‫שניפקו לו שם‪ .‬לפני שיצא לחירבת‪-‬מעין הפקיד אותו בידי חברו‬
‫שלמה כהן‪ ,‬למשמרת‪.‬‬
‫רת שתקפה אותך פתאום?" שאלתי‪.‬‬ ‫דבֶ ֶ‬
‫"טופצ'יק‪ ,‬מה הַ ַ‬
‫וטופצ'יק השיב כאילו בצחוק‪" :‬לא יודע‪ ,‬מין תחושה כזאת בבטן‪...‬‬
‫אבל כשומר מסורת‪ ,‬אני מאמין בהשגחה‪-‬עליונה‪"...‬‬
‫לרגע חייך ומבע של ילד‪-‬טוב‪-‬ירושלים היה נסוך על פניו‪.‬‬
‫כעבור דקות אחדות התרומם לרגע‪ ,‬כדור צלף חדר ללחיו מתחת‬
‫לעין‪ ,‬דם פרץ מנחירי אפו והוא נפל‪.‬‬
‫"חובש! חובש!" צעקתי בבהלה‪.‬‬
‫בנימין ורדי‪ ,‬החובש‪ ,‬הגיע בריצה ובאצבעותיו ניסה לחסום את הדם‪,‬‬
‫"מוכרחים להעביר אותו מיד לבית‪-‬חולים‪ ",‬צעק ורדי המבוהל בטלפון‪.‬‬
‫"איך? באווירון? אנחנו מוקפים‪ ,‬אולי בלילה‪ ",‬השיבו‪.‬‬
‫"הוא לא יחזיק מעמד עד הלילה!"‬
‫דוד פליק זרק מבט אחד לעברו והפטיר‪" :‬זה הסוף שלו‪ .‬ראיתי‬
‫מקרים כאלה בצבא האדום‪".‬‬
‫טופצ'יק מת חבוק בידי חברו לגרעין‪ ,‬בנימין ורדי‪ .‬פרשנו שמיכה‬
‫בתעלה והשכבנו אותו עליה‪ .‬בערב הוא הועבר לבקתת המרפאה‪.‬‬
‫דוד פליק היה למספר אחת ואני מספר שתיים‪.‬‬
‫"שמע‪ ,‬זה נורא‪ ...‬טופצ'יק נהרג‪ ...‬הלא רק לפני רגע סיפר‪"...‬‬
‫התייפחתי מרות‪.‬‬
‫משנודע דבר האסון מיהר סיקו לעמדה וניסה לנחם אותנו‪ .‬הוא‬
‫הבטיח לשלוח כריכים להעלאת המוראל‪.‬‬
‫"אל תסכן חיילים‪ ",‬אמר לו פליק‪" .‬צלפים פזורים בשטח‪ .‬עוד מעט‬
‫יחשיך ואז נאכל ונשתה‪".‬‬
‫"יהיה בסדר‪ ",‬ענה סיקו ושב בקפיצות‪-‬קרב אל עמדת הפיקוד‪.‬‬
‫סיקו פקד על רצו האישי‪ ,‬יהודה אלטמן‪ ,‬לרוץ למטבח – שטח פתוח‬
‫של כשמונים מטר – ולהביא לחבר'ה מנות‪-‬קרב‪ .‬דוד פליק שמע על‬
‫כך‪ ,‬לא התעצל‪ ,‬טילפן לסיקו ודרש ממנו שלא יסכן חיילים‪ .‬סיקו לא‬
‫שעה לאזהרותיו‪ .‬מרחוק ראינו את יהודה אלטמן פורץ בריצת זיגזג‬
 ‫– ‪– 121‬‬

‫מהירה לעבר המטבח וצרורות כדורים בעקבותיו‪.‬‬

‫"מזל שהגיע בשלום‪ ",‬פלטתי‪.‬‬
‫פליק קילל את סיקו‪.‬‬
‫יהודה הצטייד במנות קרב ולאחר דקות ספורות נראה שוב פורץ‬
‫בריצה מטורפת לכיוון העמדות‪ ,‬ובעודו רץ – כדור צלף הרגו‪ .‬נתקפנו‬
‫בהלה נוראה‪.‬‬
‫"חובש‪ ,‬חובש!" נשמעו צעקות משתי העמדות ובנימין ורדי חש אליו‪.‬‬
‫פליק לא שלט בעצמו וזמן רב קילל את סיקו ברוסית וביידיש ‪ .‬עדיין‬
‫הייתי המום ופרצתי בבכי‪.‬‬

‫בלילה טען סיקו כי יהודה לא הבין אותו‪ .‬הוא פקד עליו לדאוג למזון‬
‫רק לאחר שיחשיך‪.‬‬
‫ליק‪.‬‬‫"חתיכת שקרן!" התפרץ עליו פָ ִ‬

‫הערב נחת והכפר נעטף באדרת שחורה‪ .‬מצפון הוארו עזה וסביבתה‬
‫בזיקוקים ובאלומות אור עצבניות‪ ,‬שתרו אחר מטוסי אוייב‪ .‬בלילה‬
‫הובא מזון לעמדות‪ .‬רוב הזמן שמרנו‪ ,‬חששנו מפני התקפת‪-‬פתע‪.‬‬
‫ההרהורים על טופצ'יק לא הניחו לנו‪ .‬אמרתי לפליק כי טופצ'יק הרגיש‬
‫שסופו קרב‪ ,‬עובדה‪ ,‬חש צורך לשפוך את ליבו ולספר את קורותיו‪.‬‬
‫התלבטתי אם לספר לו על הווידוי ששמעתי מפי יהודה אלטמן‪ ,‬אך‬
‫חששתי שבכך אפתח פה לשטן‪...‬‬
‫לילה שקט עבר‪.‬‬
‫משהתפזרו ערפילי בוקר נכנס המשלט לכוננות‪ .‬אלחוטן סיפר‬
‫ששמע על פתק שנזרק מ"פייפר" ובו נאמר כי שני טורי שריון מצריים‬
‫לה‬‫הי ָ‬
‫סו ָ ִ‬
‫נעים לעבר חירבת‪-‬מעין‪ ,‬ומאחוריהם אספסוף מהכפרים בני‪ְ -‬‬
‫סאן‪.‬‬
‫עבָ ָ‬
‫ו ַ‬
‫חשתי במעיי והחלטתי להתרחק קמעה מן העמדה לכיוון דרום‪-‬‬
‫מערב‪ .‬השיחים נראו לי כמקום מתאים לריקון מעיי‪ .‬ובעודי רץ שמעתי‬
‫יציאה של פגז והשתטחתי‪ .‬וכשרציתי לקום‪ ,‬יד נחתה על כובע הפלדה‬
‫שלי ונבהלתי‪ .‬ואז שמעתי קול‪:‬‬
‫"חייל‪ ,‬היתה עוד יציאה‪".‬‬
‫הרמתי את עיניי ולתדהמתי – יצחק שדה שכב לידי ומשקפת תלוייה‬
‫על צווארו‪ .‬זיהיתי אותו מתמונות שראיתי בעיתון‪ .‬הסתכלתי עליו‬
‫בעיניים פעורות‪:‬‬
‫"יצחק שדה? מה אתה עושה פה?"‬
‫"יצאנו לסיור‪ .‬גדוד הפשיטה של חטיבה שמונה מתכנן התקפת‪-‬נגד‬
‫כדי לשחרר אתכם מהמצור‪".‬‬
‫הייתי נרעש‪ .‬מפקדים רמי מעלה מסכנים את חייהם לא פחות‬
‫מחיילים‪.‬‬

‫פלוגה מצרית החלה לנוע לעבר חירבת‪-‬מעין בהשמיעה צעקות‪-‬‬

‫עידוד‪" :‬אטבח‪-‬אל‪-‬יהוד!" – טבחו ביהודים!‬
 ‫– ‪– 122‬‬

‫דוד פליק‪ ,‬שנתמנה למספר אחת‪ ,‬מיהר אל ה"בזה"‪ ,‬פתח בצרורות‪,‬‬

‫ואלה נסוגו אל מאחורי קפל קרקע‪ .‬כעבור זמן שוב הקימו אותם‬
‫המפקדים‪ ,‬ופליק חזר וירה לעברם והם נסוגו‪ .‬המראה הזכיר גלי ים‬
‫התוקפים בשצף‪-‬קצף את החוף‪ ,‬ונסוגים בחימה שפוכה‪.‬‬
‫נותרנו עם ארגז כדורים אחד‪ .‬מה הלאה? טילפנו אל עוזי ציזלינג‪,‬‬
‫שהורה להכין רימונים‪ .‬שמענו מפיו כי בשיח'‪-‬נוראן המצב קשה מאוד‪.‬‬
‫"מי יודע אם כל ה'אורנים' עודם בחיים‪ ",‬הרהרתי בדאגה וליטפתי‬
‫את ארבעה הרימונים שבאמתחתי‪" .‬לאחר שאשליך שלושה‪ ,‬את‬
‫הרביעי אשמור לעצמי‪ .‬כאותם לוחמי האצ"ל שחבקו רימון לליבם‪.‬‬
‫נזכרתי במחנך שלנו‪ ,‬שכנא נשקס‪ ,‬שהזכיר את גבורתם בשיעור‬
‫תנ"ך‪ .‬לא‪ ,‬לא אפול חי לידי אספסוף מצרי!"‬

‫המצרים הפגיזו את שיח'‪-‬נוראן‪ .‬גבעת קבר השיח' שימשה מטרת‬

‫ציון נוחה‪ ,‬ובחיפוי ההרעשה‪ ,‬טנקים מלווים וחיל רגלים – החלו לתקוף‪.‬‬
‫הטנקים התפצלו לשלושה ראשים‪ :‬האחד עמד להסתער על המשלט‬
‫מצפון‪-‬מערב‪ ,‬השני ממערב‪ ,‬והשלישי מדרום‪-‬מערב‪ .‬גדוד רגלים‬
‫התקדם‪ ,‬ומגיני המשלט הצמידוהו לקרקע‪.‬‬
‫טנק מצרי ניסה לפרוץ‪ ,‬ונפגע על‪-‬ידי זחל"ם נושא תותח אנטי טנקי‪.‬‬
‫אותו זחל"ם הוציא מכלל שימוש חמישה טנקים מצריים‪ .‬הטנקים לא‬
‫ויתרו והגיעו לטווח של כמאה מטר מגדרות המשלט‪ .‬תחמושתם של‬
‫המגינים החלה לאזול‪ ,‬וזוגות של לוחמים גלשו למורד התל‪ ,‬לעבר‬
‫משאית עמוסה ארגזי תחמושת‪ ,‬שצופרה נתפס וצפר כל שעות היום‪.‬‬
‫רק בלילה נותקו חוטיו‪.‬‬
‫במורד התל‪ ,‬על כר דשא מוריק‪ ,‬צמד חמורים ליחך לו עשב כאילו‬
‫אין מלחמה‪.‬‬
‫ההפגזות גברו‪ ,‬ואחד הפגזים נפל על עמדת ה"בזה"‪ .‬עמוס היה‬
‫בטוח כי שאוליק נגמר‪ .‬למזלו‪ ,‬מזרן הונח על גג העמדה‪ ,‬וספג את רוב‬
‫הרסיסים‪.‬‬
‫מפקד השיריון המצרי החליט לפרוץ לפסגת התל ויהי‪-‬מה‪ .‬לרשותו‬
‫עמדו שמונה טנקים‪ :‬שלושה יפרצו וחמישה יחפו‪ .‬אחריהם תנוע פלוגת‬
‫חיל‪-‬רגלים‪.‬‬
‫טנק מצרי פרץ קדימה ודהר לכיוון עמדת ה"בזה"‪ .‬שאוליק ואיציק‬
‫חבצלת ירו בו‪ ,‬אך הכדורים לא חדרו מבעד לשריון‪ ,‬והבזקי‪-‬אש ניתזו‬
‫מן הפלדה‪.‬‬
‫וכשהגיע הטנק למרחק של שלושה מטר מהם‪ ,‬שינה בבת‪-‬אחת כיוון‬
‫ועלה על "הגשר" שנבנה מאותה דלת כבדה‪ .‬מתחת לגשר‪ ,‬בבור‪,‬‬
‫ישבו עמוס דגן ואברהם כצמן ומילאו שרשרות כדורים‪ .‬הם לא ידעו‬
‫שטנק מצרי מעליהם‪ ,‬אף שהבחינו‪ ,‬כי הגג חרק וקצת שקע‪ .‬תפנית‬
‫הטנק היתה כה מהירה שלא הספיקו להזהירם‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬הטנק‬
‫עבר בהצלחה את ה"גשר" והמשיך אל מרכז הגבעה‪ .‬וכשהגיע אל‬
‫קבר השיח' עצר‪ .‬לתדהמתו‪ ,‬יתר הטנקים לא הצטרפו‪ ,‬והוא מצא עצמו‬
‫בודד בשטח אוייב‪ .‬איש ה"פיאט" ניסה לפגוע בו ממרחק של‬
 ‫– ‪– 123‬‬

‫כחמישה‪-‬עשר מטר‪ ,‬אך מרוב התרגשות – החטיא‪ .‬סמל המחלקה‬

‫לקח ממנו את הכלי‪ ,‬דרך‪ ,‬ופגע בקדמת הטנק‪ .‬הפגיעה גרמה‬
‫לדליקה‪ ,‬ולרגע האירה את התל‪ ,‬שהחל להחשיך‪.‬‬
‫החבר'ה יצאו מהתעלות בשאגות שמחה‪ .‬עד מהרה התעשת נהג‬
‫הטנק‪ ,‬ועל אף הדליקה סובב אותו ושעט במהירות חזרה‪ .‬שוב "רמס"‬
‫את דלת הקבר‪ ,‬ועצר במורד הגבעה‪ .‬בן‪-‬זוגו‪ ,‬טנק חיפוי‪ ,‬מיהר לחבור‬
‫אליו‪ ,‬ובעזרת כבל פלדה גרר אותו לשטח המצרי‪.‬‬

‫למחרת בבוקר נתגלה בטווח של כשלושה וחצי קילומטר גדוד חיל‪-‬‬

‫רגלי מצרי‪ ,‬כשמאחוריו שיריוניות וטנקים‪ .‬המרחק היה מעבר לטווח‬
‫האפקטיבי של ה"בזה"‪ ,‬כך נכתב בחוברת ההדרכה‪ ,‬אך שאוליק‬
‫ועמוס החליטו לבדוק את נכונות הדבר‪ .‬הם העלו את הגררה עד‬
‫סופה‪ ,‬ל‪ 3,500-‬מטר – ושילחו במצרים צרור ארוך‪ .‬ההפתעה‬
‫הדהימה‪ :‬חיילים החלו להתרוצץ בבהלה‪ ,‬אמבולנסים עצרו‪ ,‬אספו‬
‫פצועים‪ ,‬והסדר שובש‪.‬‬
‫כאשר הודיעו למפקד המשלט יהודה נהרי על הימצאותם של‬
‫אמבולנסים בשטח – פקד לנצור אש‪ .‬צה"ל אינו יורה על אמבולנסים‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬מבלי שהתכוונו‪ ,‬הם שיבשו התקפה מצרית‪.‬‬

‫ההפגזות גברו והלכו‪ .‬עמוס ושאוליק ישבו בתעלה‪ ,‬ליד העמדה‪.‬‬

‫עמוס התרומם לרגע כדי לקחת מימייה מדופן התעלה‪ ,‬ורסיס פגע‬
‫בגבו‪.‬‬
‫"נפצעתי‪ ",‬הודיע בשקט לשאוליק‪.‬‬
‫לקריאות "חובש‪ ,‬חובש!" הופיעה נחמה והחלה לטפל בו‪ .‬אנשי‬
‫הצוות היו מבוהלים‪ .‬עד אז אף אחד מה"אורנים" לא נפגע‪ .‬נחמה‬
‫חבשה את הפצע וכאן התחיל משא‪-‬ומתן מייגע על זריקה להפגת‬
‫כאבים‪ .‬עמוס‪ ,‬מאז ומתמיד‪ ,‬פחד מזריקות‪ ,‬ואחר ויכוח קולני‪ ,‬ובניגוד‬
‫לדעתו‪ ,‬נחמה הזריקה לו זריקה‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬הודה לה על כך‪ ,‬כי זו‬
‫הקלה על כאביו‪ .‬לאחר שנחבש‪ ,‬הוא הובל לריכוז הפצועים מאחורי‬
‫קבר השיח'‪ ,‬ובלילה פונה לבית‪-‬חולים‪.‬‬
‫פצוע זעק לעזרה ונחמה זחלה אליו‪ ,‬חבשה אותו‪ ,‬אך לא יכלה‬
‫לגרור אותו לגבעה וביקשה עזרה‪ .‬גדעון ברוידא ויוסף מיכאלי מעין‪-‬‬
‫חרוד נענו לקריאותיה‪ ,‬גלשו בזריזות למדרון וסייעו להביאו למשלט‪.‬‬
‫הפצוע נפטר בדרכו לבית‪-‬החולים‪.‬‬
‫עם נסיגת האוייב‪ ,‬ובחסות החשיכה‪ ,‬הגיעו למשלט מחלקת ג'יפים‬
‫של החטיבה ואמבולנס לפינוי נפגעים‪ .‬לנו‪ ,‬למגינים‪ ,‬היו שלושה‬
‫הרוגים ועשרים וחמישה פצועים‪ ,‬ואילו לאוייב שלושים הרוגים וכמאה‬
‫פצועים‪ .‬שבעה טנקים מצריים הוצאו מכלל שימוש‪.‬‬

‫הקרב בשיח'‪-‬נוראן הסתיים‪ .‬המצרים השלימו עם הכיבוש‪ .‬למחרת‬

‫היום יצא דף‪-‬קרבי של החטיבה ויוזק לימון קצין‪-‬התרבות החטיבתי‬
‫כתב‪:‬‬
 ‫– ‪– 124‬‬

‫‪...‬אני יודע נחמה שתרגזי עליי מאוד‪ ,‬אני יודע שעוד מימי ילדותך‬
‫חונכת לעשות את עבודתך בצנעה‪ ,‬בלי לדרוש פרס ושילומים‪ .‬אף‪-‬על‪-‬‬
‫פי‪-‬כן לא אוכל לשכוח אותם רגעים על המשלט‪ .‬עמוק‪-‬עמוק התחפרנו‪,‬‬
‫איננו חיילים טירונים‪ .‬יודעים אנו‪ ,‬כי הכיבוש לרוב קל מהתקפות הנגד‪,‬‬
‫שאינן מתמהמהות לבוא‪ .‬על‪-‬כן חפרנו וחפרנו‪ .‬וכשבאה ההפגזה‪ ,‬פגז‬
‫אחר פגז‪ ,‬צפופים ודחופים‪ ,‬הטמנו עצמנו עמוק בתוך החפירות – ורק‬
‫את רצת כרוח סערה בין העמדות‪ ,‬גלוייה‪ ,‬במלוא קומתך – כשהפגזים‬
‫מתפוצצים מימינך ומשמאלך‪ ,‬קשובה לקריאות‪" :‬חובש‪ ,‬חובש!‪"...‬‬
‫אני יודע שתרגזי עליי‪ ,‬ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן אני מודה לך ולוחץ את ידך‪.‬‬

‫שקט שרר בחירבת‪-‬מעין‪.‬‬

‫אחר‪-‬הצהריים נשמע לפתע רעש מחריד מצפון‪-‬מערב‪ ,‬תמרות אבק‬
‫התרוממו השמימה‪ .‬מבול כדורים חלף מעל ראשינו‪ .‬עשרות זחל"מים‬
‫וג'יפים נראו מרחוק‪ ,‬דוהרים כמטורפים ויורים אגב נסיעה‪.‬‬
‫"זה הסוף שלנו‪ .‬אין כל סיכוי שנהדוף התקפה כה מאסיבית של‬
‫שיריון מצרי‪ .‬מאין הם הגיעו לכל‪-‬הרוחות? שלשום הלך טופצ'יק‪,‬‬
‫אתמול יהודה אלטמן והיום תורנו‪".‬‬
‫שלפתי מהתרמיל רימון‪ ,‬ובאצבעותיי המיוזעות מיששתי את טבעת‬
‫הניצרה‪.‬‬
‫אני עוצם עיניים וחולם על לווייה‪ :‬אני נפרד מאימי‪ ,‬מבני‪-‬משפחתי‪,‬‬
‫מנעמה שתזכור אותי כחוויית נעורים‪ ,‬ומחבריי לכיתה‪ .‬אני מעלה באוב‬
‫את אבי הסופר‪ ,‬החי לו באמריקה ולא כל‪-‬כך איכפת לו ממני‪ ,‬ומוצא‬
‫עצמי מרחף לי מעל ללווייה כששפתיי ממלמלות שורה של שיר‪-‬גבורה‬
‫ידוע‪:‬‬
‫"בעד עמנו‪ ,‬בעד ארצנו‪ ,‬גיבור יוסף נפל‪"...‬‬
‫ארון עטוף שחורים יונח על עגלה רתומה לטרקטור‪ ,‬הנוסע מזרחה‬
‫אט‪-‬אט‪ .‬מאחוריו מתנהל הקיבוץ‪ .‬אחר הארון אני מבחין באימא ובצבי‬
‫בעלה‪ ,‬המחזיק על זרועותיו את מוטי‪ ,‬אחי התינוק‪ .‬אמא לבושה‬
‫שחורים‪ ,‬הינומה על פניה והיא ממררת בבכי‪ .‬בעלה חובק את מותניה‬
‫ומחזיק בה‪ .‬המעמד מזעזע אותי ואני חש צורך לעודד אותה‪ ,‬ניגש‬
‫אליה ונושק ללחייה‪ .‬היא אינה מבחינה בי‪ .‬האם אני רוח? אנו הולכים‬
‫ובוכים והדמעות חונקות בגרון‪...‬‬
‫המספיד בקיבוץ מן הסתם יאמר מילים חבוטות‪ ,‬יקרא שיר של‬
‫משורר כלשהו‪ ,‬והכול יסתיים‪.‬‬
‫ולפתע בוקעת קריאה רועמת של המפקד עוזי ציזלינג‪:‬‬
‫"לא לירות! אלה חבר'ה שלנו! זה גדוד הפשיטה של חטיבה‬
‫שמונה!"‬
‫שתי פלוגות זחל"מים ופלוגת שיריון שועטות כמטורפות על המערך‬
‫המצרי‪ .‬פלוגה אחת עוקפת את חירבת‪-‬מעין מדרום לכיוון מערב‬
‫ונתקלת בפלוגת חי"ר מצרית שמסתתרת מאחורי קפל קרקע‪ .‬הללו‬
‫לא הספיקו לירות – והזחל"מים רמסו אותם חיים‪ .‬פלוגת שיריון שנייה‬
 ‫– ‪– 125‬‬

‫מסתערת על השיריון המצרי הנמלט ופוגעת בו אנושות‪ .‬חיילים מצריים‬

‫נמלטים ישר אל מארב שהכינה פלוגת ג'יפים של החטיבה‪ ,‬העושה‬
‫בהם שמות‪.‬‬
‫"מחזה מהסרטים!" שאגתי‪ ,‬ותחושות של מוות התחלפו בי לשמחת‬
‫חיים אדירה‪.‬‬
‫דוד פליק נעמד על העמדה והחל לשאוג כמו אז‪ ,‬בצבא האדום‪:‬‬
‫רה!"‬
‫רה! הו ָ‬‫"הו ָ‬
‫יצאנו מן העמדות‪ ,‬כשאנו צורחים‪ ,‬מתחבקים ומנפנפים ידיים‪.‬‬
‫יצחק שדה קיים את הבטחתו‪.‬‬
‫"חבל שאברהם טופצ'יק ויהודה אלטמן לא זכו‪ "...‬הפטיר דוד פליק‬
‫בצער‪.‬‬
 ‫– ‪– 126‬‬

‫פרק י"ט‪ :‬זליג הגיבן‬

‫המחלקה שבה לשועוט‪ ,‬וחיילי המחלקה התהלכו בתחושות של‬
‫כעס‪ .‬איש לא סלח לסיקו על נפילתו של יהודה אלטמן‪ .‬כולם שמעו‬
‫את אזהרותיו של דוד פליק‪ ,‬ואת תשובותיו היהירות‪ .‬הוא הצליח‪ ,‬בזמן‬
‫הקצר שהיה במחלקה‪ ,‬לעורר כעס וביקורת רבה‪ .‬מין פרופסור‪-‬‬
‫מסתדר שידע הכול יותר טוב מכולם‪.‬‬
‫לא שכחתי את הנסיעה עם יהודה בדרכנו לחירבת‪-‬מעין‪ ,‬וכיצד גולל‬
‫קורותיו‪ .‬שוב נוכחתי לדעת כי אדם ההולך למות חש בבטנו פרפורי‪-‬‬
‫מוות‪ .‬בחינוך המטריאליסטי שקיבלנו אמנם אין מקום לאמונות טפלות‪,‬‬
‫אך כיצד‪ ,‬לכל הרוחות‪ ,‬מסבירים אותן תחושות‪-‬בטן? טקס הווידויים‬
‫חזר על עצמו פעם אחר פעם‪ :‬יוסף זינגר‪ ,‬אברהם טופצ'יק‪ ,‬יהודה‬
‫אלטמן‪ .‬כל אחד בתורו מיהר לגולל קורותיו פן לא יספיק‪.‬‬
‫נזכרתי בשיחה שקיימתי עם יהודה אלטמן בבית‪-‬שאן‪ ,‬שגלשה‬
‫לצדיק ורע לו‪ ,‬רשע וטוב לו‪ ,‬וביקשתי הסבר לשאלה הנוראה‪ :‬כיצד‬
‫קהילות שלימות של חסידים וצדיקים‪ ,‬ששמרו בקנאות על תרי"ג‬
‫המצוות – נשרפו חיים בתנורי אושוויץ‪ ,‬ואלוהי ישראל שתק?!‬
‫יהודה החוויר‪ ,‬נענע ראשו בעצב‪ ,‬תיקן את כובע הקסקט האפור‬
‫לראשו והפטיר אגב משיכת כתפיים‪" :‬אל תחקור במופלא ממך‪".‬‬
‫אבי הסופר נשאל פעם אותה שאלה‪ ,‬ולאחר הרהור השיב‪" :‬אלוהים‬
‫שהה אותה עת ברקיע השביעי‪ ,‬אפוף מקהלת חנפנים שלא פסקו‬
‫להללו ולשבחו‪ ,‬ומרוב נחת שכח להציץ למטה ולראות מה מעוללים‬
‫לעמו הנבחר‪".‬‬
‫בהזדמנות אחרת סיפר יהודה אלטמן כי בהיותו בביריה ניכווה‬
‫ברגליו והוחש לבית‪-‬חולים‪ ,‬וכששכב שם חלם שמת‪ .‬כשהתעורר‪,‬‬
‫נמלט מבית‪-‬החולים‪ ,‬הגיע לביריה בשלוש לפנות‪-‬בוקר‪ ,‬העיר את‬
‫רחל‪ ,‬ואמר לה‪ ,‬שאם לא יחזור מהמלחמה – שתלך עם דובי‪ ,‬חברו‬
‫לגרעין‪.‬‬
‫חלומות‪ ,‬במקרים רבים‪ ,‬הם נבואה‪...‬‬
‫ובאותו נושא סיפר לי לימים אבי כי שמע מאימו בת‪-‬שבע שלילה‬
‫אחד חלמה שאביה‪ ,‬רבה של העיירה בילגוריי‪ ,‬נפטר‪ .‬האינסטינקט‬
‫אמר לה שחלמה חלום‪-‬אמת‪ ,‬ולמחרת בבוקר נטלה את שני ילדיה‬
‫הצעירים‪ ,‬את אבי יצחק ואת אחיו משה‪ ,‬ונסעה עימם ברכבת מוורשה‬
‫לבילגוריי‪ ,‬נסיעה שארכה שלושה ימים‪ .‬באחת התחנות‪ ,‬קרוב‬
‫ללובלין‪ ,‬היא פגשה בשתי נשים מבילגוריי‪ ,‬שבישרו לה כי אביה‬
‫נפטר‪...‬‬
‫במלחמה קרו הרבה דברים שאין להם הסברים הגיוניים‪ ,‬והגעתי‬
 ‫– ‪– 127‬‬

‫למסקנה כי לצד הראציונל פועלת מערכת אינסטינקטים ותחושות‪,‬‬

‫שלא אחת מכתיבה לאדם את דרכו‪ .‬לפתע נזכרתי כי בחירבת‪-‬מעין‪,‬‬
‫בבוקרו של יום‪ ,‬עם הנץ החמה‪ ,‬ראיתי מרחוק את יהודה אלטמן עומד‬
‫בתוך שוחה‪ ,‬עטוף טלית‪ ,‬למצחו טוטפת תפילין ועל זרועו כרוכות‬
‫הרצועות‪ ,‬ובכוונה גדולה התפלל לאלוהי ישראל‪ .‬הסתכלתי עליו זמן‬
‫רב‪ ,‬וליבי אמר לי שזו תפילתו האחרונה‪...‬‬

‫בערב כינס אלן המג"ד את קציני הגדוד בשועוט והחליט להוציא‬

‫אותנו לאימונים‪ .‬לדבריו‪ ,‬קשיים גופניים דרכם להדחיק מצוקות נפש‪.‬‬
‫נוסף על כך‪ ,‬הגדוד עדיין לא סיים את משימותיו ויש להתכונן לבאות‪.‬‬
‫התוכנית כללה מסעות ואימוני ירי‪.‬‬
‫למחרת בבוקר ארזה המחלקה שתי מכונות‪-‬ירייה‪ ,‬שני קנים‬
‫רזרביים‪ ,‬ארגזי תחמושת‪ ,‬נשק אישי‪ ,‬ויצאנו לדרך‪ .‬כיוון ההליכה היה‬
‫לצפון‪-‬מזרח‪ .‬הגענו למסילת‪-‬ברזל ישנה שהוליכה למחנות רפיח‪.‬‬
‫הלכנו לאורכה ובבת‪-‬אחת נעצרנו למראה גופת חייל מצרי שרועה על‬
‫החול‪ ,‬נשקו האישי לידו‪ ,‬חלקים מגופו נקרעו על‪-‬ידי תנים וציפורי‬
‫האָווה‪.‬‬‫כאב‪-‬אל‪ָ -‬‬ ‫כאו ַ‬
‫טרף‪ .‬המראה זיעזע והסירחון הזכיר את הגוויות ב ַ‬
‫ליג כשהוא‬ ‫"אתם רואים גופה של מת ועושים במכנסיים‪ ",‬הפטיר ז ֶ ִ‬
‫מגלגל עיניים לשמיים‪ ,‬לא המתין והחל לספר‪" :‬היינו מאה ועשרים‬
‫איש בקרון‪-‬בקר‪ ,‬והרכבת נסעה שמונה‪-‬עשר יום בלי מזון‪ ,‬עד‬
‫בוכנוואלד‪ .‬בסוף המסע נשארנו שלושים איש חיים‪ .‬תשעים מתים‬
‫שכבו בערימות בתוך הקרון‪ .‬ואילו בחירבת‪-‬מעין הלכו שניים – ואתם‬
‫מחרבנים במכנסיים‪".‬‬
‫פנים רחבים‪ ,‬עצמות לחיים בולטות‪ ,‬וכשחייך חשף שיני זהב‪,‬‬
‫שהאמריקנים התקינו לו אחר המלחמה‪ .‬גב כפוף בקשת גדולה‪,‬‬
‫שתחילתה בקו המותניים וסיומה בחוליות הצוואר‪ .‬היה בו אי‪-‬שקט של‬
‫אדם נרדף‪ .‬אישוניו התרוצצו כזוג כדורי כספית‪ .‬לפתע התעוותו פניו‬
‫והחל להכות בכוח על בטנו‪ .‬לדבריו הוא סובל מגירודים בדפנות מעיו‪.‬‬
‫לרגע עצר‪ ,‬שלף מתרמילו כוס זכוכית‪ ,‬נגס נתח ממנה‪ ,‬טחן בשיניו את‬
‫רסיסיה עד דק‪ ,‬פתח בקבוק וודקה – ובלע את "התרופה"‪ .‬לדבריו‪,‬‬
‫רסיסי הזכוכית מגרדים את "דפנות הקישקעס" ומרגיעים אותן‪.‬‬
‫ממיק הציע שנקבור את המת‪ ,‬בבחינת מתן כבוד לחייל כאדם‪.‬‬
‫סיקו פרץ בצחוק‪" :‬מה‪ ,‬כל נבלה שנפגוש נקבור? מה אנחנו‪,‬‬
‫חברה‪-‬קדישא של ממשלת מצרים?" – ובעט בבוז בגולגולת‪.‬‬
‫"חתיכת סאדיסט מחורבן‪ ",‬פלט ממיק‪.‬‬
‫"על דיבורים כאלה הולכים אצלנו לבית‪-‬סוהר‪ ",‬הגיב סיקו‪.‬‬
‫"לא ברור מי צריך ללכת לשם‪ ,‬אני או אתה‪ .‬האם קול דמו של‬
‫יהודה אלטמן לא צועק אליך מן האדמה?!"‬
‫סיקו החוויר‪ .‬ממבטי החבר'ה הבין שהמחלקה מזדהה עם ממיק‪.‬‬
‫הם המשיכו לצעוד‪ ,‬וזליג כמעט מעד‪.‬‬
‫"מה קרה?"‬
‫"מאז מצעד המוות אני נרדם בזמן הליכה‪ ".‬סיפר שלקראת סוף‬
 ‫– ‪– 128‬‬

‫המלחמה הוציאו אותם למצעד‪ .‬הם הלכו שבוע ואולי עשרה ימים‪.‬‬
‫"אף‪-‬פעם לא ידעתי‪ ,‬שאפשר גם ללכת וגם לישון‪ .‬מי שנפל – חטף‬
‫כדור‪".‬‬
‫בלילה התשיעי או העשירי באותו מצעד הרגיש שזה הסוף‪ .‬הוא גמר‬
‫להתאבל על עצמו אבל איכשהו ידע שהצבא האמריקני קרוב‪ .‬הדי‬
‫ההפצצות הגיעו עד לאוזניהם‪ .‬הוא זכר שאמר אז לעצמו‪" :‬זליג‪ ,‬אתה‬
‫מוכרח לראות בעיניים שלך איך הנאצים האלה מתפגרים‪ ",‬וזה נתן לו‬
‫כוח‪ .‬לא פעם חלם שהוא לופת את גרונו של סגן‪-‬מפקד המחנה‪ ,‬האנס‬
‫שטורמאן‪ ,‬ובציפורניו קורע את בשרו‪.‬‬
‫בערב הם עברו ליד עיירה גרמנית בשם איישהאוזן‪ ,‬חצו תעלת‪-‬מים‬
‫שינה זליג החליק לתוכה והשומרים לא הרגישו‪.‬‬
‫קטנה‪ ,‬ואגב הליכה‪ֵ -‬‬
‫כעבור שלושה ימים הגיעו האמריקנים‪.‬‬

‫המחלקה עצרה מתחת לעץ צאלה רחב גזע ועטור ענפים‪ .‬סיקו‬
‫הודיע על מנוחה‪ .‬המנוחה התארכה וסיקו הבהיר כי אין כל סיבה‬
‫שיילכו קילומטרים רבים‪ .‬מבחינתו אפשר לנוח בצל‪ ,‬מתחת לעץ‪ ,‬עד‬
‫ארבע אחר‪-‬הצהריים ואחר‪-‬כך לשוב לשועוט‪.‬‬
‫איש לא התווכח אף שלא נראו סימני שמחה‪ .‬החבר'ה התפרקדו‬
‫מתחת לצאלה וחלקם נמנם‪ .‬על אף החורף‪ ,‬השמש להטה ולאות‬
‫שיתקה את הגוף‪ .‬הזענו‪ ,‬מחינו את פנינו בפלנליות‪ ,‬וכשסוף‪-‬סוף‬
‫נשבה רוח – היא הטיחה בנו גבעולים יבשים וגרגירי חול‪.‬‬
‫ו ִָוי ביקש מזליג שיספר את קורותיו‪ ,‬וזליג היסס‪ ,‬אך אט‪-‬אט עלה‬
‫סיפור חייו מתוך דבריו המגומגמים‪ ,‬שהיו מלווים ביטויים ביידיש‬
‫ובגרמנית‪.‬‬
‫בהיותו בן שש‪-‬עשרה פרצה המלחמה והוא הועמס יחד עם כל‬
‫הגברים בלודז' על רכבת שעצרה באושוויץ'‪ ,‬למיון‪ .‬זליג היה צעיר‪,‬‬
‫בריא בגופו‪ ,‬גבו ישר כסרגל ופיו מלא שיניים‪ .‬הגרמנים שלחו אותו אל‬
‫עיר מכרות קטנה ליד קטוביץ'‪ .‬מכרות הפחם היו בנויים כוכים‪-‬כוכים‪.‬‬
‫גובהו של כוך היה בין שישים לשמונים סנטימטר‪ .‬הם חצבו בכריעה‬
‫שמונה‪-‬עשרה שעות ביממה‪ ,‬שבעה ימים בשבוע‪ .‬בשלוש לפנות‪-‬בוקר‬
‫קמו לקול צעקות השומרים‪ ,‬הסתדרו בשורה והלכו שמונה קילומטר‬
‫אל המכרה‪ .‬בחצות שבו למחנה‪ .‬שם זכו לראשונה למנת מזון יומית‪:‬‬
‫רבע קילוגרם לחם שחור וצלחת מרק חמוץ ודליל‪ .‬הם לקחו את‬
‫הלחם‪ ,‬החביאו בבגדיהם‪ ,‬ונפלו רצוצים על הדרגשים‪ .‬מי שהיה לו כוח‬
‫– הלך להתרחץ‪.‬‬
‫לפתע שוב אחז בבטנו ושאל את בנימין ורדי החובש אם יש לו בתיק‬
‫חומר משלשל‪ ,‬וזה זרק לעברו חפיסת גלולות "אקסלקס"‪.‬‬
‫סט‬‫ע ְ‬
‫מ ֶ‬
‫זאך‪ְ ,‬‬
‫טע ָ‬‫לקס א גו ֶ‬ ‫קס ַ‬‫זליג הציץ בעטיפה והפטיר ביידיש‪" :‬אֶ ְ‬
‫לקס דבר נפלא –‬ ‫קס ַ‬
‫סאך‪ "...‬ובתרגום חופשי‪" :‬אֶ ְ‬ ‫קט א ַ‬‫קא ְ‬
‫מ ָ‬
‫סל‪ֵ ,‬‬‫בי ְ‬
‫א ִ‬
‫בולעים מעט – פולטים כדת‪".‬‬
‫מרחק‪-‬מה מהם נפרשה פיסת שדה שלף מצהיב‪ ,‬ועיזים שחורות‬
‫לחכו עשב דל‪ .‬זליג עקב אחר ילדה בדואית בשמלה שחורה‪ ,‬רועת‬
 ‫– ‪– 129‬‬

‫עיזים‪ ,‬ששמרה על העדר לבל יתפזר‪ .‬תיש מנומר חום‪-‬לבן‪ ,‬עטור זקן‪,‬‬
‫קרניו מעוגלות – ניסה לגהור על עז צעירה‪ .‬הוא רחרח את אחוריה‪,‬‬
‫געה‪ ,‬נאנק‪ ,‬חשף שיניים לשמיים‪ ,‬והיא חמקה‪.‬‬
‫"א שטיק שלימז'ל‪ ",‬המהם זליג‪.‬‬
‫"אולי אתה מוכן להחליף אותו?" שאל ממיק‪.‬‬
‫זליג פרץ בצחוק ולפתע הרצין‪" .‬אתם יודעים‪ ,‬היה לנו במחנה קצין‬
‫גרמני‪ ,‬ממינהלת המחנה‪ ,‬שבלילות דפק עז‪ .‬ולמה אתם לא שואלים‬
‫איך אני יודע?"‬
‫"נו‪ ,‬איך באמת?"‬
‫"כשהייתי מתגנב בלילה למאורת הכלב של סגן מפקד‪-‬המחנה‬
‫האנס שטורמאן‪ ,‬כדי לגנוב מצלחתו שיירי עצמות‪ ,‬לא פעם ראיתי שני‬
‫גרמנים מחזיקים עז והקצין תוקע לה‪".‬‬
‫"דמיון חולני של פליט שואה‪ ",‬הפטיר כצמן – אך זליג נשבע שהכול‬
‫אמת‪.‬‬
‫זליג חש בבטנו ומיהר החוצה‪.‬‬
‫"תגידו‪ ,‬אין פה די דיכאונות? טופצ'יק הלך‪ ,‬יהודה אלטמן הלך – אז‬
‫מה שנחוץ לנו זה סיפורי שואה?" תהה כצמן‪.‬‬
‫ווי‪ ,‬שהתיידד עם זליג‪ ,‬סיפר שאחרי כל ארוחה נוהג זליג לאסוף את‬
‫שיירי הלחם שנותרו על השולחן‪ ,‬עוטף אותם במגבת ואורזם בתרמילו‪.‬‬
‫עדיין חושש‪ ,‬שמא לא יהיה מה לאכול‪.‬‬
‫זליג שב‪ ,‬שלף מתרמילו קופסת סיגריות‪ ,‬מצת כסוף‪ ,‬הצית סיגריה‬
‫ובלע את עשנה‪.‬‬
‫"תאמינו לי שהכפר המסריח שועוט הוא פנסיון חמישה כוכבים‬
‫לעומת מה שהיה במחנות‪".‬‬
‫הגרמנים ערכו עליו ניסיונות עיקור‪ .‬כל יום זליג זכה לשתי זריקות‪,‬‬
‫אחת לבית‪-‬החזה ואחת לחוט‪-‬השדרה‪.‬‬
‫"זליג‪ ,‬היתה לך פעם תחושה שלא תשרוד?" שאל ווי‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬בטח‪ ,‬הרבה פעמים‪ .‬פעם כשחטפתי דיזינטריה ופעם כשנסענו‬
‫בקרון‪-‬בהמות בלי אוכל ובלי מים שמונה‪-‬עשר יום‪ .‬זו היתה שאלה של‬
‫זמן עד שכולנו נגווע ברעב‪".‬‬
‫הקרון היה מלא רבנים ובחורי‪-‬ישיבה שכל הזמן אמרו תהילים ולא‬
‫פסקו להרים עיניהם השמימה‪ ,‬קיוו לנס‪ .‬אילו נסעה הרכבת עוד‬
‫יומיים‪-‬שלושה כולם היו נגמרים‪ .‬עניין של מזל‪ .‬לאחר שחצו את‬
‫צ'כוסלובקיה‪ ,‬הגיעו לבוכנוואלד‪ .‬אסיר אחד הפשיט אותם‪ ,‬שני גילח‪-‬‬
‫מרט את שיער ראשם ושלישי השליך אותם לבריכת ליזול שגרמה‬
‫להם כוויות בכל הגוף‪ .‬אוכל קיבלו אחת ליום‪ .‬ביום השחרור היה‬
‫משקלו עשרים ושניים קילוגרם! האמריקנים אישפזו אותו בבית‪-‬חולים‬
‫צבאי והרופאים עמלו נואשות ליישר את גבו ולרפא את נזקי הזריקות‪.‬‬
‫שנתיים שכב כשמחצית גופו נתונה בגבס‪.‬‬

‫*‬
 ‫– ‪– 130‬‬

‫למחרת‪-‬היום‪ ,‬לפנות‪-‬ערב‪ ,‬שוב יצאנו למסע‪ .‬חלפנו ליד מסילת‪-‬‬

‫הברזל‪ ,‬ליד גופת המצרי‪ ,‬הגענו לצאלה‪ ,‬וסיקו הודיע על מנוחה‪.‬‬
‫לאחר כשעה ניגש אליו דוד פליק ואמר לו כי אצלם‪ ,‬בצבא‪-‬האדום‪,‬‬
‫קיימת אימרה‪" :‬לחוס באימונים משמע לא לחוס בקרב‪ ",‬כלומר‪ :‬מי‬
‫שמזלזל באמונים – כושל בקרב‪.‬‬
‫סיקו קלט את המסר‪ .‬ניקר בו החשש שמא המנוחה עלולה לפגוע‬
‫בו כבומראנג‪ .‬כל אחד מהמחלקה מסוגל להלשין עליו‪ .‬הוא גם קלט‬
‫כי צעד זה אינו משפר את יחסיו המתוחים עם המחלקה‪.‬‬
‫נגוהות אחרונים של יום גוועו ומקהלת צרצרים פתחה בהרעשה‪.‬‬
‫קמנו‪ ,‬חלפנו ליד גדר של עלי צבר‪ ,‬שמאחוריה נחבא בוסתן מאפיל‪.‬‬
‫אווירון חלף בריטון ואורותיו הבהבו‪ .‬אדום‪ ,‬ירוק‪ ,‬אדום‪ ,‬ירוק‪ .‬רוח‬
‫נשבה וברושים נעו מצד אל צד ופיזרו ענני אבק‪.‬‬
‫לפתע נשמעה התפוצצות עזה ובבת‪-‬אחת נשכבנו‪.‬‬
‫מה קרה? האם עלינו על מארב?‬
‫הצבנו במהירות את שתי מכונות‪-‬הירייה – נכונים להשיב אש‪ .‬דקות‬
‫ארוכות שכבנו‪ ,‬מאמצים עיניים‪ ,‬כדי לחדור מבעד לכתמי החשיכה‪.‬‬
‫מניין לכל‪-‬הרוחות נורתה האש והיכן נעלם סיקו? אולי דרך על מוקש?‬
‫ממיק היה קרוב למקום הפיצוץ וחש רעידות בלתי נשלטות בכל‬
‫חלקי גופו‪ .‬הוא כרע על ארבע והחל להקיא‪ .‬ראשו הסתחרר והוא‬
‫איבד את שיווי המשקל‪.‬‬
‫החובש בנימין ורדי חש אליו‪ ,‬בדק את גופו ולא מצא פציעות‬
‫חיצוניות‪.‬‬
‫כעבור דקות אחדות הופיע סיקו מלא חיוכים‪ .‬הוא השליך חזיז כדי‬
‫"להכניס את המחלקה לאווירת מלחמה‪ ",‬כדבריו‪.‬‬
‫משראה כי הכול נקהלו סביב ממיק‪ ,‬ביקש להרגיעו‪" :‬ממיק‪,‬‬
‫תתאושש! זה בסך‪-‬הכול חזיז‪".‬‬
‫"חתיכת אידיוט שכמוך‪ ,‬מה פתאום השלכת חזיז?!" צעק עליו ממיק‪.‬‬
‫"רציתי שלא תשכח שיש מלחמה‪ ",‬ניסה סיקו להצדיק את עצמו‪.‬‬
‫"אני לא שכחתי‪ ,‬אבל אתה שכחת‪ ,‬כששלחת את יהודה אלטמן‬
‫להביא סנדביצ'ים!"‬
‫השכבנו את ממיק על אלונקה ונשאנו אותו לשועוט‪.‬‬
‫"תאמין לי ממיק‪ ,‬שאתה עושה חיים‪ .‬ארבעה חבר'ה סוחבים אותך‪,‬‬
‫כאילו היית נסיך‪ " ,‬העיר לו זליג‪ ,‬שנמנה עם נושאי האלונקה‪ .‬ולפתע‬
‫נזכר‪" :‬גם אותי פעם נשאו על הידיים‪".‬‬
‫יום אחד זליג קיבל דיזינטריה‪ .‬להיות חולה ולא לצאת לעבודה זה‬
‫כדור בראש! האמת שכבר נפרד מן החיים‪ ,‬אבל חבריו הכריחו אותו‬
‫לצאת לעבודה‪ .‬הוא לא היה מסוגל לעמוד על רגליו‪ .‬הם הידקו את‬
‫מכנסיו לקרסוליו‪ ,‬כי פחדו שה'דרעק'‪ ,‬מהול בדם‪ ,‬ייזהם את הכביש‬
‫והגרמנים יתקעו לו כדור בראש‪ .‬וכשעברו ליד הז'נדארמים בשער‪-‬‬
‫המחנה‪ ,‬הם הרימו אותו מתחת לבתי‪-‬שחיו ונשאו אותו כך שכפות רגליו‬
‫לא דרכו על הכביש הסלול‪...‬‬
 ‫– ‪– 131‬‬

‫*‬

‫ממיק התאושש‪ ,‬זכה לחופשה קצרה ונסע לקיבוץ‪ .‬באחד הערבים‬

‫ביקר בחדרה של נאווה‪ ,‬ששוחררה מהצבא מסיבות בריאות‪ .‬השיחה‬
‫התגלגלה לימי נצרת העליזים‪ ,‬ושהותם ב"שנלר"‪ .‬ממיק לא התאפק‬
‫ושאל על אותה רכילות מרושעת‪ ,‬ששכבה עם ג'רי מהאצ"ל‪ ,‬ונאווה‬
‫נחרדה‪.‬‬
‫"אתה רוצה להגיד לי‪ ,‬שהאמנת לשקרים האלה?"‬
‫"אם זכור לך‪ ,‬הגנתי עליך בכל ליבי באותו דיון‪ .‬זוכרת מה‬
‫שאמרתי?"‬
‫נאווה הנהנה‪" .‬זוכרת‪ ,‬זוכרת‪ .‬רציתי אז לקום ולתת לך נשיקה‪".‬‬
‫"זה עדיין תקף‪ ",‬קרץ בחיוך וחשף שיניים לבנות‪.‬‬
‫נאווה ניגשה אליו‪ ,‬תפסה בשתי ידיה בראשו‪ ,‬העניקה לו חיבוק‬
‫ממושך ונשקה לשפתיו‪ .‬ממיק החזיר נשיקה ואגב חיבוק לש את‬
‫שדיה‪ ,‬החמיק את כף‪-‬ידו מתחת לגומיית מכנסיה הקצרים והחדיר‬
‫אצבעות‪.‬‬
‫עד מהרה‪ ,‬מצאו עצמם במיטה‪.‬‬
‫"ממיק‪ ,‬אני בתולה‪".‬‬
‫"אני לא מאמין‪".‬‬
‫"עוד רגע תיווכח‪".‬‬
‫ממיק החל לחדור ונעצר במחסום‪ .‬בהיותו ספורטאי מצטיין‪ ,‬הניף‬
‫ידיו ורגליו באוויר ואת כל כובד משקלו מיקד על אברו הזקור –‬
‫והמחסום נפרץ בסערה‪ .‬נאווה גנחה מכאב ודמעות ניקוו בעיניה‪ .‬לאחר‬
‫שפרק מטענו‪ ,‬ביקשה שלא ידליק אור‪ ,‬יתלבש ויילך‪.‬‬
‫"נאווה‪ ,‬זה בסדר?"‬
‫"קיבלת הוכחה שדיברתי אמת?"‬
‫"ועוד איך קיבלתי‪ .‬אוכל לבוא גם מחר?"‬
‫"ממיק‪ ,‬לזיונים בלי חברות אין הרבה טעם‪".‬‬
‫ממיק נשק לשפתיה וחרש יצא‪ .‬ירח הגיח מבעד לשבכי השיחים‬
‫וכוכבים נצצו וכבו‪ ,‬כאילו שמחו לאידו‪.‬‬

‫*‬

‫בשנת ‪ 1951‬נשלחתי להדרכת נוער בעיר העולים עכו‪ ,‬ושם פגשתי‬

‫בזליג שכמעט לא השתנה‪ ,‬לבד משתי טבעות נוצצות שענד על‬
‫אצבעותיו הקצרות והסדוקות‪ .‬שרשרת זהב עם מדליון לצווארו‪ ,‬ושעון‬
‫הדור על פרק ידו השמאלית‪ .‬דומה כי משהו מן הלבנטיניות המקומית‬
‫דבק בו‪ .‬התיישבנו בבית‪-‬קפה‪ ,‬מול בית‪-‬הקולנוע המקומי‪ ,‬זליג הזמין‬
‫לעצמו כוס קוניאק ואני הסתפקתי בבקבוק מיץ‪-‬תפוזים‪ .‬זליג שאל על‬
 ‫– ‪– 132‬‬

‫חיילי "אורן" ואחר‪-‬כך סיפר בעוגמה כי לאחרונה הסתבך עם החוק‪.‬‬

‫"אתה מבין‪ ,‬יום אחד אני מטייל פה‪ ,‬ברחוב הראשי‪ ,‬ופתאום אני‬
‫רואה את האנס שטורמאן‪ ,‬סגן מפקד המחנה‪ ,‬הולך עם הכלב שלו‪".‬‬
‫זליג נעצר‪ ,‬שפשף את עיניו והחליט‪" :‬כן‪ ,‬זה האנס‪ ,‬אין ספק‪ .‬גם‬
‫הכלב‪ ,‬אותו כלב‪".‬‬
‫אך כדי להיות בטוח‪ ,‬שרק את השריקה שהאנס נהג לשרוק לכלבו‪.‬‬
‫הפנה את ראשו והכלב כשכש בזנבו‪.‬‬ ‫האנס ִ‬
‫"הרגשתי שהדם עולה לי לראש‪ .‬ניגשתי אליו‪ ,‬תפסתי אותו בצוואר‪,‬‬
‫נתתי לו אגרוף בראש‪ ,‬אגרוף בבטן ואגרוף ב'פיסק'‪".‬‬
‫אחר‪-‬כך הוזעק אמבולנס והמשטרה לא איחרה לבוא‪ .‬לרוע מזלו‬
‫טעה בזיהוי‪ .‬תעתועי דימיונו המיוסר‪ .‬זליג התנצל‪ ,‬הביע חרטה עמוקה‬
‫בבית‪-‬המשפט‪ ,‬אך כיוון שריסק את פרצופו ושבר כמה מצלעותיו –‬
‫הורשע‪ .‬השופט השתתף בצערו והטיל עליו קנס סמלי ומאסר על‪-‬‬
‫תנאי‪.‬‬

‫כעבור שנה הביא הדואר איגרת ובה הזמנה‪" :‬דבורה וזליג נישאים‪".‬‬
‫חלק מחיילי "אורן" נענו להזמנה ונסעו לחתונה‪ .‬הדירה שפעה‬
‫פרחים ואורחים‪ .‬זליג נראה מאושר‪ .‬לבש חולצת משי צחורה‪ ,‬מכנסי‬
‫קורדרוי חומים‪-‬כהים‪ ,‬ולדש חולצתו פרח ציפורן סמוק‪ .‬דבורה‪ ,‬בשנות‬
‫השלושים לחייה‪ ,‬נמוכת קומה‪ ,‬עיניים גדולות‪ ,‬מאירות‪ ,‬עם דוק של‬
‫שובבות‪ ,‬הירבתה להתלוצץ ולהגיש מטעמים‪ .‬השולחנות היו עמוסים‬
‫עוגות‪ ,‬פירות ובקבוקי יי"ש‪ .‬שוב פגישה עם שרידי חבריו למחנות‪ .‬היה‬
‫להם הרבה מן המשותף‪ :‬אותו להט לטיפה המרה‪ ,‬אותן הסתודדויות‪,‬‬
‫התלוצצויות על הסבל‪ ,‬על הרעב ועל חבריהם שניספו‪ .‬הם דיברו יידיש‬
‫מהולה פולנית וגרמנית‪.‬‬
‫באותו ערב נודע לי שדבורה היא בת למשפחת רבנים מראשון‪-‬לציון‪.‬‬
‫הם החליטו להתחתן ופנו אל משרד‪-‬הפנים ואז נודע לזליג‪ ,‬לראשונה‬
‫בחייו‪ ,‬ששמו מופיע ברשימה השחורה של "פסולי חיתון" – כיוון‬
‫שהגרמנים ערכו ניסויים בגופו‪ .‬הוריה של דבורה‪ ,‬משנודע להם הדבר‪,‬‬
‫דרשו שתיטוש אותו ולא תמיט עליהם חרפה‪ ,‬ודבורה סירבה‪ .‬המסיבה‬
‫נערכה ללא רב‪.‬‬

‫*‬

‫אוקטובר ‪ .1965‬מועד הבחירות לכנסת השישית‪ .‬נשלחתי מטעם‬

‫הקיבוץ לקריית‪-‬מוצקין‪ ,‬לעזור למפ"ם בבחירות‪ .‬באחד הערבים‬
‫אורגנה אסיפה שהוקדשה למאבק בכפייה הדתית‪ .‬לאחר נאומה‬
‫המרגש של הפרטיזנית חייקה גרוסמן‪ ,‬עלו לבמה כמה מן הנאספים‪,‬‬
‫שהביעו את אשר בליבם‪ .‬לפתע עלה זליג‪ .‬גופו שמן‪ ,‬שיערו נשר‬
‫וכבדות ניכרת באבריו‪ .‬תחילת דבריו לא הגיעו אל אוזניי בשל ליקויי‬
 ‫– ‪– 133‬‬

‫מקרופון‪ ,‬אך בהדרגה קולו גבר‪:‬‬

‫"‪...‬אז הגרמנים אמרו שאנחנו 'פאפלוכטע יודען'‪ ,‬יהודים ארורים‪.‬‬
‫שוין‪ ,‬אז הגרמנים אמרו‪ .‬אבל גם בעיניהם של רבני ישראל אנחנו‬
‫'פאפלוכטע יודען' – מצורעים‪ ,‬מוקצים מחמת מיאוס‪ ,‬שאסור להתחתן‬
‫איתנו‪ ".‬ולאחר רגע של מחשבה הוסיף‪" ,‬אולי הם צודקים; אולי יותר‬
‫טוב היה אילו נשרפנו בתנורים ולא זיהמנו את הגזע היהודי הטהור!"‬
‫ואז הרים את קולו ושאל‪" :‬רבותי הרבנים‪ ,‬מי נתן לכם רשות לפסול‬
‫אותי מלהתחתן? איך זה שאף פעם לא שאלתם את עצמכם היכן היה‬
‫אלוהיכם כשקהילות שלימות של יהודים חרדים וטהורי לב הלכו לתאי‬
‫הגאזים?!" התרגשותו גברה וקולו הפך לזעקה‪ ,‬ביטויים ביידיש‬
‫נשתרבבו לתוך דבריו‪" ,‬וכי אשמתי היא שהגרמנים התעללו בגופי?‬
‫הגרמנים הענישו אותי כיוון שאני יהודי‪ ,‬ואתם הולכים בדרכם‪ .‬אינכם‬
‫טובים מהנאצים!" צעק בזעם‪ ,‬ולגם מכוס המים שעל השולחן‪ .‬זליג‬
‫התכוון לרדת מן הבמה‪ ,‬אך לפתע חזר‪.‬‬
‫"אתם יודעים‪ ,‬שם‪ ,‬בתורים הארוכים אל תאי הגאזים‪ ,‬הגרמנים לא‬
‫הבחינו בין יהודי טהור לפסול חיתון‪ .‬כולם היו כשרים להישרף‬
‫בתנורים‪"...‬‬
‫זליג היה חיוור כסיד‪ ,‬וזכה למחיאות‪-‬כפיים סוערות‪.‬‬

‫*‬

‫בשנת ‪ 1974‬נשלחתי מטעם העיתון לגרמניה‪ ,‬לרגל פתיחת קו‬

‫תעופה חדש פראנקפורט‪-‬ירושלים )עטרות(‪ .‬חשתי שלא אוכל לדרוך‬
‫על אדמת גרמניה מבלי להתייחד תחילה עם קורבנות השואה‪.‬‬
‫מחנה דכאו‪ .‬אתר תיירות מטופח‪ .‬הסדר הגרמני נשמר בו בקפידה‬
‫רבה‪ .‬עברתי בין הביתנים וחשתי זעם‪ ,‬חוסר אונים‪ .‬בפאתי המחנה‬
‫ניצבו התנורים‪.‬‬
‫ליד המשרפות ראיתי את זליג‪.‬‬
‫"זליג!" קראתי בהתרגשות‪ ,‬מנסה בכל כוחי להתעלם ממראהו‪ :‬פניו‬
‫כוסו זקן לבן שהתפרע לכל עבר‪ .‬כובע ברט דהוי עטף חלק מקרחתו‪,‬‬
‫ולגבו הכפוף צמחה חטוטרת מכוערת‪ .‬הוא לבש מעיל מרופט‪ ,‬מכנסיים‬
‫מטולאים‪ ,‬נעליים בלויות בלי שרוכים ובלי גרביים‪ .‬רוח קרה נהמה‬
‫ופתיתי שלג נסחפו והסתחררו‪.‬‬
‫זליג נעץ בי מבט בוהה ותוהה‪ ,‬בבחינת‪ :‬מה לכהן בבית‪-‬קברות? –‬
‫לרגע התכוון לקלוט את ידי המושטת‪ ,‬אך לפתע הצטמרר באימה‬
‫מסתורית‪ ,‬גופו הזדעזע‪ ,‬והוא פתח במנוסה מבוהלת‪.‬‬

‫לימים נודע לי כי לא עמד לו כוחו לשאת את חרפת היותו "פסול‬

‫חיתון"‪ .‬כל ניסיונות הזוג לאמץ ילד עלו בתוהו‪ ,‬כיוון שלא נישאו כדת‬
‫וכדין‪ .‬משרד‪-‬הסעד מנוע מלהעניק ילדים לצורך אימוץ לזוגות שאין‬
‫בידיהם תעודות‪-‬נשואין מטעם הרבנות‪ .‬השתדלויותיו לעורר דעת‪-‬קהל‬
 ‫– ‪– 134‬‬

‫לשינוי החוק נכשלו‪ .‬רק מפלגתו הקטנה מפ"ם תמכה בו‪ .‬זליג שב אל‬
‫הטיפה המרה‪ ,‬ויחסיו עם דבורה התערערו‪.‬‬
‫יום אחד נטל מזוודה ושב אל המחנות‪ ,‬אל התנורים‪ ,‬אל אפרם של‬
‫ידידיו‪ .‬שם הוא אינו "פסול‪-‬חיתון"‪ ,‬שם הוא "זליג הגיבן"‪ ,‬החי על‬
‫קיצבת שילומים ותמיכתה של הקהילה היהודית‪.‬‬
 ‫– ‪– 135‬‬

‫פרק כ'‪ :‬הדרך למשלט‬

‫לאחרונה פקדו מפקדים רמי מעלה את שועוט והסתודדו עם קציני‬
‫הגדוד‪ .‬שיירת גוררי תותחים ומשאיות עמוסות נשק ותחמושת הגיעו‬
‫לכפר‪ .‬ריח של מבצע צבאי ריחף באוויר‪ .‬סיקו הוזמן לישיבה ושב‬
‫בפנים נפוחים מחשיבות‪.‬‬
‫טבח חדש‪ ",‬לחש ו ִָוי‪ ,‬כשהוא עוקב אחר‬ ‫"עושה רושם שמכינים ֶ‬
‫הקצינים הבאים ויוצאים‪" .‬טופצ'יק ואלטמן כנראה לא הספיקו להם‬
‫וגם אותי הם רוצים לקבור‪".‬‬
‫"מי רוצה לקבור אותך?"‬
‫ווי‪ ,‬מבלי לחוש‪ ,‬יצא למסע אל מותו‪ .‬מדי פעם השמיע ביטויי הומור‬
‫שחור על פגישת‪-‬מחזור בשמיים‪ ,‬כשפיו אינו חדל לפזם‪" :‬כשנמות‬
‫יקברו אותנו ביקבי ראשון‪-‬לציון"‪ .‬הוא התקשה להסתיר את המתחולל‬
‫בנפשו ופניו נעטפו יגון‪.‬‬
‫בשעות אחר‪-‬הצהריים אסף סיקו את המחלקה והחל להסביר את‬
‫"מבצע‪-‬חורב" או "מבצע‪-‬עין" על‪-‬שם הישובים העומדים להיכבש‪ ,‬והם‬
‫גילה ואל‪-‬‬ ‫מתחילים באות עי"ן – ביר‪-‬עסלוג'‪ ,‬עוג'ה‪-‬אל‪-‬חפיר‪ ,‬אבו‪-‬ע ֵ‬
‫עריש‪ .‬לדבריו‪ ,‬ב‪ 19-‬בדצמבר ‪ 1948‬הופסקו הקרבות בנגב בהתאם‬
‫להחלטות מועצת‪-‬הביטחון של האו"ם‪ ,‬אולם המצרים המשיכו להפר‬
‫את הפסקת האש‪ .‬על אף כישלונותיהם הצבאיים‪ ,‬הם סירבו לנהל‬
‫משא‪-‬ומתן עם ישראל על שביתת‪-‬נשק‪ .‬המעצמות הגדולות אמנם‬
‫הכירו במדינת‪-‬ישראל‪ ,‬אך לא בגבולותיה‪ .‬להערכת סיקו‪ ,‬עדיין קיימת‬
‫סכנה לניתוק הנגב מן המדינה‪ ,‬ועל ישראל‪ ,‬באמצעות מבצע צבאי‪,‬‬
‫לאלץ את המלך פארוק לפתוח במשא‪-‬ומתן על הסכם שביתת‪-‬נשק‪.‬‬
‫"עד שלא תוקעים פלפל אדום בתחת של הגמל המצרי – הוא רובץ‬
‫גרה‪ ",‬הסביר‪.‬‬‫לו בנחת על התחת ומעלה ֵ‬
‫לדבריו‪ ,‬מטרת צה"ל לזרוק את הפולש המצרי הרחק מגבולות‬
‫הארץ‪ .‬הפעם צה"ל יפעל כמו צבא מודרני‪ ,‬במסגרות משולבות אשר‬
‫תעלנה בהיקפן על כל המערכות שקדמו להן‪ .‬במבצע ישתתפו‪ :‬חטיבת‬
‫"גולני"‪ ,‬גדודים מחטיבות הפלמ"ח "הראל" ו"הנגב"‪" ,‬חטיבה ‪"8‬‬
‫המשוריינת‪ ,‬בעוד חטיבת "אלכסנדרוני" תמשיך לצור על החטיבה‬
‫המצרית שנלכדה בכיס‪-‬פלוג'ה‪ .‬מפקד המבצע – יגאל אלון‪".‬‬
‫"נשמע אדיר!" לא התאפק בנצי והגיב בקול‪-‬רם‪.‬‬
‫סיקו חייך ונענע בראשו‪ .‬לדבריו‪ ,‬צבא מצריים שלח שתי זרועות‬
‫לארץ‪-‬ישראל‪ :‬זרוע מערבית הפרושה לאורך כביש‪-‬החוף עזה‪-‬אל‪-‬‬
‫ביר‪-‬‬
‫פיר‪ִ -‬‬
‫ח ִ‬
‫אל‪ָ -‬‬ ‫ג'ה‪ִ -‬‬
‫עריש‪ ,‬וזרוע מזרחית העוברת לאורך כביש עו ָ‬
‫סלוג'‪ .‬גדר צבאית בקו רפיח‪-‬עוג'ה‪-‬אל‪-‬חפיר משמשת קו‪-‬מחבר בין‬ ‫ע ְ‬
‫ַ‬
‫שתי הזרועות‪.‬‬
‫סיקו החל להסביר את תכנית המבצע‪ :‬המכה העיקרית תונחת על‬
 ‫– ‪– 136‬‬

‫הזרוע המזרחית על‪-‬ידי חטיבות הפלמ"ח בסיוע שריון וארטילריה‪ .‬גדוד‬

‫‪ֵ 13‬יצא למבצע הטעייה ‪ 48‬שעות לפני תחילת המבצע‪ ,‬יתקוף את‬
‫לאח‪.‬‬‫אל‪-‬בָ ַ‬
‫דיר‪ֶ -‬‬
‫הזרוע המערבית ויתקע טריז בלב רצועת‪-‬עזה‪ ,‬באזור ִ‬
‫גדוד ‪ 13‬יכבוש את גבעת ‪ ,86‬החולשת על הכביש הראשי עזה‪-‬אל‪-‬‬
‫תק את התנועה למשך יממה‪ .‬הנוכחות על הגבעה תאלץ את‬ ‫עריש‪ ,‬ויש ֵ‬
‫הצבא המצרי למקד את כל כוחותיו עלינו‪ .‬וכשתתרוקן הזרוע המזרחית‬
‫מצבא – יכבוש הפלמ"ח את ביר‪-‬עסלוג'‪ ,‬עוג'ה‪-‬אל‪-‬חפיר ואבו‪-‬עגילה‬
‫ואם הכול יעבוד בהתאם לתוכנית‪ ,‬הפלמ"ח גם יגיע לאל‪-‬עריש‪.‬‬
‫"סיקו‪ ,‬לפי דעתי‪ ,‬יגאל אלון הועיד לפלמ"ח טיול‪-‬של‪-‬כיף ואותנו‬
‫דפק עד העצם‪ :‬אנחנו נשאב את רוב הצבא המצרי עלינו‪ ,‬כולל שריון‬
‫וארטילריה‪ ,‬נחטוף אש תופת‪ ,‬נקיז דם‪ ,‬נאכל המון חרא‪ ,‬וכשהזרוע‬
‫המזרחית תתרוקן מצבא מצרי – ֵיצא הפלמ"ח למסע‪-‬ניצחון ויזכה‬
‫לתהילת‪-‬עולם‪ ",‬התמרמר ווי‪.‬‬
‫"ווי‪ ,‬אתה בא בטענות לאיש הלא‪-‬נכון‪ .‬את התוכנית קבע יגאל אלון‪,‬‬
‫מפקד חזית‪-‬הדרום‪ ,‬ואיש לא התייעץ איתנו‪ ",‬טען סיקו להגנתו ומשך‬
‫בכתפיו‪.‬‬
‫"סיקו‪ ,‬אתה נחשב לפוליטיקאי ערמומי ‪ ,‬ואני מתפלא עליך‪ ,‬שאינך‬
‫תופס‪ ,‬כי יגאל אלון נקט‪ ,‬במבצע זה‪ ,‬עמדה פוליטית מובהקת‪ :‬בן‪-‬‬
‫גוריון החליט על פירוק הפלמ"ח ויגאל אלון מתכוון להציג בפני עם‪-‬‬
‫ישראל את עלילות גבורותיו‪ .‬הפלמ"ח יכבוש את הנגב בסערה ויעשה‬
‫היסטוריה‪ ,‬והעיתונות תגמור עליו את ההלל‪ .‬אני מסכים עם ווי‪ :‬אנחנו‬
‫נהפוך לבשר‪-‬תותחים והפלמ"ח יחגוג‪ ",‬טען ממיק בזעם‪.‬‬
‫"מה אתה מציע?"‬
‫"שתדברו עם המג"ד ושהדברים יגיעו ליגאל אלון‪".‬‬
‫"ממיק‪ ,‬אנחנו צבא‪ ,‬לא קיבוץ!" השיב סיקו ופרש שתי ידיו‪,‬‬
‫בבחינת‪ :‬אין מה לעשות‪.‬‬

‫*‬

‫לפנות‪-‬ערב נערך בשועוט מפקד ולאחריו הוקראה פקודת‪-‬יום‪.‬‬

‫המג"ד אלן חורין‪ ,‬שנתמנה למפקד‪-‬הגדוד במקום אברהם יפה‪ ,‬כרך‬
‫בנאומו את שיחרור הנגב עם מלחמות המכבים לחירותם‪ ,‬שכן חג‪-‬‬
‫חנוכה קרב ובא‪ .‬הוא איחל הצלחה ללוחמים‪ ,‬שנתבקשו לכתוב‬
‫מכתבים ליקיריהם‪ .‬הרמז היה ברור‪ :‬רבים לא ישובו‪ .‬האפסנאות‬
‫ניפקה ניירות ועפרונות‪ ,‬ועד מהרה נראו חיילים נסמכים על גזעי עצים‪,‬‬
‫על קירות של בקתות‪ ,‬והיו שישבו על החול הרך – וכתבו צוואות‪.‬‬
‫חיו ולמטפלת‬ ‫חיפשתי פינה מרוחקת וחלפתי ליד ווי‪ ,‬שכתב לאֶ ָ‬
‫מטהרן‪ .‬מרחק‪-‬מה ממנו ישב זליג‪ ,‬ששירבט משהו על הנייר‪ ,‬ולפתע‬
‫התמלא זעם‪ ,‬קרע את הנייר לפיסות קטנות והכריז בקול‪-‬רם‪:‬‬
‫"אם הגרמנים לא הצליחו להרוג את זליג – אף אחד לא יצליח‪".‬‬
‫ממיק כתב לבני‪-‬משפחתו‪ ,‬ודוד פליק – לאחותו בניר‪-‬דוד‪.‬‬
 ‫– ‪– 137‬‬

‫לאחר לבטים החלטתי לכתוב לנעמה‪ .‬לא היה לי האומץ להיפרד‬

‫מאימי‪ .‬אם אפול – קצין‪-‬העיר כבר יביא לה את הבשורה‪.‬‬

‫נעמה יקרה‪,‬‬
‫נראה‪ ,‬כי גורל דור תש"ח נחרץ‪ .‬הלילה יוצאים לקרב שספק אם‬
‫אשוב ממנו‪ .‬איתותים לגורלי קיבלתי בקרבות סנדלה וחירבת‪-‬מעין‪.‬‬
‫כמה נסים יכולים לקרות לאדם? אמנם אין לי תחושה שהגיע יומי‪ ,‬אך‬
‫רגשות לחוד וקרבות לחוד‪.‬‬
‫אם אפול‪ ,‬כנראה שזה מה שצריך היה לקרות‪ .‬כולנו כאן‬
‫פאטאליסטים‪ .‬אחד האמין ב"השגחה‪-‬עליונה" ונשאר בלי השגחה‪.‬‬
‫שני התעטף בטלית‪ ,‬אמר "תפילת‪-‬שחרית" – ולא זכה להתפלל‬
‫"מנחה"‪ .‬אל תתאבלי עליי יותר מדי‪ ,‬המשיכי לזרום עם החיים‪.‬‬
‫אני בכל‪-‬זאת מקווה שעוד ניפגש כאן‪ ,‬על פני האדמה‪.‬‬

‫*‬

‫"עד לשעת היציאה‪ ,‬יש להכין את הנשק והציוד‪ ",‬הודיע סיקו‪.‬‬

‫השמש שקעה ורוחות קרות נשבו ממערב‪.‬‬
‫"האם זו פעם אחרונה שהשמש שוקעת לי?" שאלתי את עצמי‬
‫בעצב‪.‬‬
‫מפקד‪-‬יציאה‪ .‬סיקו עבר מאחד לשני‪ ,‬בדק תחבושות‪-‬אישיות‪,‬‬
‫לוחיות‪-‬זיהוי‪ ,‬ונבר באצבעותיו בתוך מנגנוני מכונות‪-‬ירייה‪ .‬עננים‬
‫שחורים פלשו ממערב ועימם דמדומי ערב‪ .‬מחלקה אחר מחלקה עלו‬
‫על משאיות‪ ,‬שזנבן נבלע בין בקתות הכפר‪ .‬מצפון‪-‬מערב נשמעו זמזומי‬
‫מטוסים ולאחריהם הדי התפוצצויות‪ .‬האם מפציצים את עזה? מנחם‬
‫האפסנאי התרוצץ בין המשאיות ובידו בקבוק קוניאק‪.‬‬
‫"שתו ילדים‪ ,‬שתו‪ ",‬התחנן‪" .‬אצלנו בצבא‪-‬האדום לא יצאו לקרב‬
‫בלי לגימה הגונה‪ ",‬הצהיר בעגה ליטאית של עולה חדש‪ ,‬שלמד‬
‫עברית בבית‪-‬ספר "תרבות"‪.‬‬
‫לקחתי בקבוק‪ ,‬הצמדתי פייתו לפי ולחשתי‪:‬‬
‫"לחייך‪ ,‬נעמה!"‬
‫"ילדים‪ ,‬תשמרו על עצמכם!" התחנן מנחם אושמן בקול אבהי‪.‬‬
‫"אתה בעצמך ילד!" השיב לו קול מן החשיכה‪.‬‬
‫"ידעתי שילד אחד ייעלב‪ – "...‬פסק בנימה מתנצחת‪.‬‬

‫*‬

‫נסענו באורות כבויים ובעלטה מוחלטת‪ .‬שיירה ארוכה ובה משאיות‬

‫עם צוותי מכונות‪-‬ירייה‪ ,‬מרגמות‪ ,‬קומנדקרים גוררי תותחים אנטי‪-‬‬
‫טנקים‪ ,‬ג'יפים של "המיוחדת"‪ ,‬רכבים עם תחמושת‪ ,‬עם ציוד חבלה‪,‬‬
 ‫– ‪– 138‬‬

‫מזון‪ ,‬עזרה‪-‬ראשונה‪ ,‬ובמאסף ג'יפ של המשטרה‪-‬הצבאית‪ .‬כדורים‬

‫נותבים שרטו עננים נמוכים בדרכם מאופק אל אופק‪ .‬קרקעית‬
‫המשאית הקפיאה את הרגליים‪ ,‬וכל הזמן דרכנו על מקומנו ושפשפנו‬
‫רגל ברגל‪ .‬ציפור‪-‬לילה חלפה במעוף נמוך ובצריחה מקפיאת‪-‬דם‪.‬‬
‫"ציפור‪-‬לילה זה כמו חתול שחור – סימן רע מאוד‪ ",‬קבע זליג‪" .‬זה‬
‫קרה לנו במחנה כשהיינו‪"...‬‬
‫"זליג בחייך‪ ,‬לא עכשיו‪ ",‬התחנן ממיק‪.‬‬
‫הצינה חדרה מבעד למעילים‪ ,‬והגוף הצטמרר‪ .‬מאזור מחנות רפיח‬
‫זינקו לשמיים זיקוקים‪ ,‬שהאירו גבעות רחוקות‪ .‬גשם החל לרדת‪.‬‬
‫טיפות גדולות הלמו על כובעי‪-‬הפלדה‪ ,‬מלוות מטחים של גרגרי חול‬
‫סחופים ברוח‪.‬‬
‫"אין מה לעשות‪ ,‬כנראה שנמות בתולים‪ ",‬לחש ווי לאוזני‪" .‬לדעתי‪,‬‬
‫צריך לדחות את הפעולה‪".‬‬
‫"תציע לסיקו‪".‬‬
‫"סיקו הוא בורג קטן‪"...‬‬
‫"תדאגו שהכלים לא יירטבו!" נשמע קולו של סיקו‪ ,‬שלרגע שלף‬
‫ראשו מתא הנהג‪.‬‬
‫"ומה לגבינו?"‬
‫"אתם לא מסוכר‪ .‬גם האוייב נרטב!"‬
‫"סיקו יושב לו בקבינה כמו מלך ומטיף לנו מוסר‪ ",‬הפטיר ווי בכעס‪.‬‬
‫הנסיעה ללא אורות הכבידה‪ .‬נהגים שירבבו ראשיהם אל מחוץ‬
‫לחלון‪ ,‬פערו עיניים צרובות ונאבקו במטחי חול שחדרו לעיניהם‪.‬‬
‫"איפה פה כוכב‪-‬הצפון?" שאל פאול היקה‪ ,‬עולה חדש מגרמניה‬
‫שצורף למחלקה‪.‬‬
‫"לא יכול בלעדיו?"‬
‫"רוצה לדעת איך לפרוח הביתה‪ ,‬לרחוב בן‪-‬יהודה שטראסה‪".‬‬
‫"מפה פורחים רק בארון‪ ",‬הפריח ווי‪.‬‬
‫כדורים נותבים נפלטו ממקלע מרוחק‪ ,‬ונקודות אדומות חצו את‬
‫השמיים בקשת מרהיבה‪ .‬קליע אחד נטש משום‪-‬מה את המסלול‪ ,‬עשה‬
‫דרכו לכיוון המשאיות – והכול השתטחו על הרצפה‪ .‬לרגע נפרמו‬
‫העננים וכוכב‪-‬הצפון ניצנץ‪ .‬פאול היה מאושר‪ .‬הוא ֵידע לאן "לפרוח"‪.‬‬

‫*‬

‫משלט ‪ .112‬תחנת המתנה עד שפלוגות ב' ו‪-‬ג' תכבושנה את‬

‫משלט ‪.86‬‬
‫ירדנו מהרכבים וזכינו למסטינג‪-‬של‪-‬תה מהביל‪ .‬חיילים שיחקו‬
‫ב"קרב‪-‬תרנגולים"‪ :‬עומדים על רגל אחת‪ ,‬משלבים ידיים והודפים זה‬
‫את זה‪ ,‬כדי להתחמם‪ .‬מרחוק שומעים צרורות אש‪ .‬הקרב על משלט‬
‫‪ 86‬החל‪.‬‬
‫"איך אפשר ללחום בגשם‪ ,‬בערפל מבלי לראות דבר‪ ",‬שאל החובש‬
 ‫– ‪– 139‬‬

‫בנימין ורדי‪.‬‬
‫"גם האוייב לא רואה כלום והוא מפחד יותר מאיתנו‪ ",‬השיב לו‬
‫אברהם זוהר‪.‬‬
‫"אנחנו עלולים לירות בטעות על כוחותינו‪".‬‬
‫"גם הם‪".‬‬
‫"אבל להם לא איכפת‪".‬‬
‫לפתע פלט מכשיר הקשר‪" :‬תלם‪-‬שמיר‪-‬בועז ארבע‪ ,‬הודע עוצמת‬
‫אותותיי‪".‬‬
‫זיהיתי את קולו הרועם של עוזי פיינרמן‪ ,‬המ"מ מכפר‪-‬יחזקאל‪.‬‬
‫"אתה נשמע חמש‪-‬חמש‪ ,‬עבור‪".‬‬
‫"המשלט בידנו!"‬

‫"רות סוף‪".‬‬
‫עלינו על רכבים ונסענו באורות כבויים‪ .‬הגשם גבר וקרעי עננים‬
‫עטפו את השיירה‪ .‬הסיירים התקשו בזיהוי התוואי ומדי פעם עצרו‪.‬‬
‫זיקוקי תאורה מצריים עלו השמימה והאירו נגב רטוב ומעורפל‪ .‬יריות‬
‫נורו מאחת הגבעות שמעלינו‪ ,‬והמשאיות עצרו‪ .‬סיקו פקד לקפוץ‬
‫ולתפוס מחסה‪.‬‬
‫"עושה רושם שאנחנו נוסעים לרגלי שני משלטים מצריים‪ ",‬לחשתי‬
‫לממיק‪.‬‬
‫"מתקבל על הדעת‪".‬‬
‫לאחר זמן‪-‬מה פסקה האש‪.‬‬
‫"נהגים לקאבינות!" שאג איצקו המ"פ שלנו ממסילות‪ ,‬ששב לגדוד‪,‬‬
‫לאחר הפציעה הקשה בזרעין‪.‬‬
‫הנהגים שבו‪ ,‬לבד ז'אק‪ ,‬נהג המסייעת‪.‬‬
‫"ז'אק‪ ,‬ז'אק!" נשמע קולו חסר הסבלנות של איצקו‪ .‬ז'אק נטל עימו‬
‫בר חוטי מצת בגשם‪ ,‬בערפל‪ ,‬ובחשיכה‬ ‫את מפתחות הרכב‪ ,‬ולך ח ֶ‬
‫מוחלטת‪.‬‬
‫המצרים שעל הגבעות מעלינו שמעו שאון מנועים‪ ,‬אך לא איתרו את‬
‫מיקום השיירה‪ .‬זיקוקי תאורה עצבניים זינקו ונחתו‪ .‬זיקוק שחציו כבוי‬
‫צנח קרוב לשיירה‪ ,‬והכול קפצו מהרכבים ונבלעו בחול הרטוב‪ .‬ז'אק‬
‫הופיע‪ .‬לא שמע שקראו לו‪ .‬לגשם התלוו כדורי ברד שהלמו כפטישים‬
‫על הקסדות‪ .‬נסענו כסומים‪ .‬תחושות של חוסר אונים חדרו ללב‪ ,‬פחד‬
‫מפני הבלתי ידוע‪ .‬בעמק‪-‬יזרעאל ידעת היכן האוייב והיכן כוחותיך‪,‬‬
‫ואילו כאן? עלטה‪ ,‬ברד‪ ,‬ערפל‪.‬‬
‫"אם תתקבל פקודת נסיגה – לא נדע לאן לסגת‪ .‬מסע מובהק של‬
‫מתאבדים‪ ",‬אמרתי בקול‪-‬רם‪.‬‬
‫ג'יפ של המשטרה‪-‬הצבאית‪ ,‬שנסע כמאסף השיירה‪ ,‬הדליק לפתע‬
‫זוג פנסים וחשף את השיירה כולה‪ .‬בהלה‪ ,‬צרחות‪ ,‬מהומת אלוהים‪.‬‬
‫"נבלות‪ ,‬כבו את הפנסים! גיבורי ג'בע!" – כך כינו את המ"מ‪-‬‬
‫צדיקים‪ ,‬שכשלו בכיבוש כפר למרגלות הכרמל‪.‬‬
‫האורות כבו‪.‬‬
 ‫– ‪– 140‬‬

‫בבת‪-‬אחת נפערו שערי הגיהינום‪ .‬פגזים אימתניים מעשרות קנים‪,‬‬

‫צרורות ממקלעים‪ ,‬ממכונות‪-‬ירייה נפלו עלינו בבת‪-‬אחת‪ .‬טירוף! העולם‬
‫יצא מדעתו! רעידת‪-‬אדמה!‬
‫קפצנו מן הרכבים והשתטחנו על החול הרטוב‪.‬‬
‫"חפור בן‪-‬אדם‪ ,‬חפור‪ .‬זה הדבר הכי חשוב בעולם‪ ",‬מלמלתי לעצמי‬
‫וחפרתי כמטורף בידיי וברגליי‪ .‬אגב חפירה‪ ,‬שלפתי מהתרמיל את‪-‬‬
‫חפירה והעמקתי את השוחה‪ .‬פגזים התרסקו ובעקבותיהם שמעתי‬
‫צעקות של פצועים‪ .‬ענן של אבק‪-‬שריפה גהר עלינו והכביד על‬
‫הנשימה‪ .‬אני משתעל ומכחכח בגרוני‪ .‬הפגזים אט‪-‬אט מתקרבים אליי‪,‬‬
‫ואין לאן לברוח‪ .‬זהו‪ ,‬סוף הדרך‪ .‬בקרוב שמי יתנוסס בעיתון‪" :‬נפל‬
‫בקרבות הנגב‪".‬‬
‫אני שוכב על האדמה הרטובה וממתין לפגז‪ .‬תמונות מן העבר‬
‫דוהרות בראשי כסרט‪-‬נע‪ .‬אומרים כי רגע לפני המוות – כל החיים‬
‫חולפים בראשך‪ :‬פולין‪ .‬אני נפרד מאבא הנוסע לאמריקה‪ .‬רוסיה‪.‬‬
‫לוויה של הסופר מקסים גורקי‪ ,‬ויוסף סטאלין הגדול‪-‬קטן צועד אחר‬
‫הארון‪ .‬איסטנבול‪ .‬מתחבאים מהמשטרה בעליית‪-‬גג של בית‪-‬מלון‬
‫מפוקפק‪ .‬כל בוקר אני יורד למשרד‪-‬הנסיעות ‪I.T.A‬ושואל בצרפתית‬
‫טר פור מואה?" – היש‬ ‫אין‪-‬לֶ ְ‬
‫איל‪ָ-‬יא ִ‬
‫אם הגיעה הוויזה לארץ‪-‬ישראל‪ִ " :‬‬
‫מכתב בשבילנו?‬
‫עד היום לא שכחתי אותו משפט‪ .‬תשעה חודשים רעדנו מפחד בשל‬
‫שהות לא חוקית בטורקיה‪ .‬ואחר‪-‬כך ארץ‪-‬ישראל‪ .‬גימנסיה "מוריה"‪.‬‬
‫פיה‪.‬‬‫אגרופים ממחנך‪-‬הכיתה‪ ,‬כאשר אמרתי שיש לו "זין פולני"‪ .‬ש ֵ‬
‫הידעונית מזכרון‪-‬יעקב ו"אבא נובל"‪ .‬אבא נובל? אני נובל! בשירות‬
‫האצ"ל‪ :‬הבריטים רודפים אחריי ואני על אמירו של ברוש‪ ,‬רועד מפחד‪.‬‬
‫בית‪-‬אלפא‪ .‬הצגת "מירהל'ה אפרת" והמסע הלילי לקיבוץ‪ .‬נעמה ואני‬
‫בחורשת הקזוארינות‪ .‬אני לש את שדיה‪ .‬אידיוט‪ ,‬למה לא זיינת אותה‬
‫כבר אז? הו‪ ,‬איזו החמצה!‬
‫"אין לי בטן!" פלחה את הלילה זעקה נוראה ולאחריה‪" :‬חובש!‬
‫חובש!"‬
‫"אני בדרך‪ ",‬נשמע בבירור קולו הצפצפני של בנימין ורדי‪ .‬פגז נפל‬
‫בליבה של כיתת ה"בזה" שלנו‪ .‬מבלי לחשוב‪ ,‬חשתי לשם‪ .‬אם הכדור‪,‬‬
‫שנועד לכתובתי‪ ,‬בדרך אליי – הוא כבר ימצא אותי‪ .‬רצתי כמטורף בין‬
‫פגזים וכדורים‪ .‬הגעתי ומראה מחריד נתגלה‪ :‬פצועים נאנקים מכאבים‪,‬‬
‫שניים מ"המיוחדת" מתבוססים בדמם ושוכבים ללא רוח חיים‪ .‬מישהו‬
‫עם רגל קרועה מתרומם‪ ,‬נשען על רובהו וכעבור רגע מתמוטט‪ .‬פצוע‬
‫קורא‪" :‬אימא!"‬
‫בין הפצועים גם אברהם כצמן‪ ,‬שלחם בשיח'‪-‬נוראן‪ .‬הוא נפצע ביד‪.‬‬
‫ניסיתי לעודדו‪ ,‬ליטפתי את ראשו עד שבנימין ורדי הגיע וחבש אותו‪.‬‬
‫ברקים בורקים‪ ,‬רעמים רועמים – ואיני יודע אם רעמי שמיים המה או‬
‫רעמי תותחים‪.‬‬
‫"מאירק'ה‪ ,‬נפצעתי בגב‪ ,‬קח פיקוד‪ ",‬שמעתי את קולו של סיקו‪,‬‬
‫כשהוא מעביר את הפיקוד למאיר אלוני‪ ,‬סמל המחלקה שלנו‪.‬‬
 ‫– ‪– 141‬‬

‫סיקו עלה על ג'יפ והורה לנהג לדהור לנקודת‪-‬איסוף‪ .‬וכשהגיע‪,‬‬

‫עלה על טנדר עמוס פצועים‪ ,‬שהיה בדרכו לבית‪-‬חולים‪ .‬נחמה סיפרה‪,‬‬
‫שנדהמה לראותו ושאלה מה קרה לו‪.‬‬
‫"נפצעתי בגב‪".‬‬
‫"תראה לי‪ ,‬אחבוש אותך‪".‬‬
‫"לא צריך זה בסדר‪ ",‬ונדחק בין הפצועים‪.‬‬
‫נחמה חשה שלא בנוח‪ .‬תפקידה היה למיין פצועים‪ ,‬אך בשל דרגתו‬
‫כקצין לא התווכחה עימו‪.‬‬

‫"לעלות על הרכבים‪ ,‬אחרת איש לא ֵיצא מפה חי!" שאג איצקו‪.‬‬

‫המשאיות הסתובבו‪ ,‬החליקו בבוץ והתנדנדו כשיכורות‪ .‬המשאית‬
‫שלנו החלה להתחפר‪.‬‬
‫"לרדת ולדחוף!" שאג מאירק'ה אלוני‪ ,‬מנסה להתגבר על ילל‬
‫הרוח‪.‬‬
‫המשאית גנחה‪ ,‬השתתקה‪ ,‬נדלקה‪ ,‬התחפרה וכבתה‪ .‬החבר'ה היטו‬
‫שכם‪ ,‬הרימו באוויר גלגל אחורי והניחו תחתיו עץ אשל צעיר שעקרו‪.‬‬
‫הגלגל נתפס בענפי העץ ונחלץ‪ .‬לאחר כמה עשרות מטרים שוב‬
‫שקענו‪ .‬חיפשנו שיחי אשלים‪ ,‬אך לשווא‪ .‬לך חפש אשלי מחט בערימה‬
‫של שחת‪ .‬דחפנו עד שנחלצנו‪ .‬הו‪ ,‬סוף‪-‬סוף נוסעים לשועוט – הביקתה‬
‫המפורעשת והמפושפשת דמתה בעינינו לארמון‪ .‬הו‪ ,‬כמה צדק זליג‬
‫בדבריו‪.‬‬
‫דוד פליק‪ ,‬בקור‪-‬רוח של קצין מנוסה‪ ,‬העיר‪" :‬חבר'ה‪ ,‬מוכרחים‬
‫להגיע למשלט שמונים ושש‪ .‬פלוגות בי"ת וגימ"ל לא יחזיקו מעמד בלי‬
‫הבזות והמרגמות שלנו‪".‬‬
‫"שתוק! צעק עליו זליג וצירף קללה פולנית‪.‬‬
‫טנדר השיג אותנו והסמג"ד עמנואל ברשי‪ ,‬כאילו שמע את דוד‬
‫פליק‪ ,‬סימן לנהג לעצור ופקד עלינו לרדת מן הרכב ולהגיע רגלי‬
‫שא‪ ,‬שאליו מחוברת מכונת‪-‬ירייה‪ ,‬קנה‬ ‫מינ ְ ָ‬
‫למשלט‪ .‬מאירק'ה הגיש לי ִ‬
‫רזרבי ושני ארגזי תחמושת‪ .‬אני מצמיד למינשא את תרמילי האישי‪.‬‬
‫בידי האחת רובה ובשנייה ארגז תחמושת‪ .‬אלה כל הכדורים שיעמדו‬
‫לרשותנו‪.‬‬
‫"מאירק'ה‪ ,‬מה נעשה כשהתחמושת תאזל?"‬
‫"אני מקווה שנמצא על המשלט תחמושת מצרית‪".‬‬
‫בוססנו בבוץ‪ ,‬בעלטה מוחלטת והשתדלנו להיצמד זה אל זה‪ .‬חול‬
‫סחוף ברוח סטר על הפנים‪ ,‬חדר לפה‪ ,‬לאף ולעיניים‪ .‬מעלינו‬
‫התנשאה גבעה‪ ,‬שמפסגתה נשמעו קולות וקללות‪ .‬עיני האוייב בלשו‬
‫אחרינו‪ .‬אם יאתרו אותנו – מרחץ דמים‪ .‬צוואות כבר כתבנו‪ .‬מדי‪-‬פעם‬
‫התעכבנו‪ ,‬ומסרים נלחשו מפה לאוזן‪:‬‬
‫"זהירות‪ ,‬ואדי‪" – ",‬מדרון תלול מימין!"‬
‫קריאותיו של תרנגול עלו מדרום‪-‬מערב‪ .‬האם אנו בדרך למשלט או‬
‫לכפר ערבי? לא אתפלא אם הסיירים טעו בדרכם‪.‬‬
‫קלמן פיבניק‪ ,‬אחד הסיירים‪ ,‬חלף ולחש כי הקולות הם מן הכפר‬
 ‫– ‪– 142‬‬

‫שיח'‪-‬חמודה‪ .‬השם לא אמר לנו דבר‪.‬‬ ‫באת‪ֵ -‬‬‫רי ָ‬

‫ד ִ‬
‫ְ‬
‫מישהו התעלף‪ .‬מצא זמן ומקום‪ .‬העבירו אליי עוד ארגז‪-‬תחמושת‪.‬‬
‫אני חורק שיניים ותוחב אותו מתחת לבית‪-‬השחי‪ .‬בוץ נדבק לסוליות‬
‫הנעליים ונלוש לעקב גבוה‪ .‬זליג מבחין בהליכתנו המתנדנדת ומחליט‬
‫לפוגג את המתח‪.‬‬
‫רבות' – זונות‪ ,‬מרחובותיה הכחולים‬
‫"ההליכה שלכם מזכירה לי 'קו ְ‬
‫של ברלין‪".‬‬
‫"למה ברלין? גם ברחוב הירקון שטראסה אני ראיתי זונות מאוד‬
‫טובות‪ ",‬תרם פאול מנסיונו האישי‪.‬‬
‫מרחוק נשמעה המיית גלים המתנפצים בנהמה על החוף‪ .‬האמנם‬
‫אנו קרובים לים? אם כך‪ ,‬טעינו בדרך‪ .‬ככל‪-‬הניראה חצינו את הכביש‪-‬‬
‫הראשי מבלי שהרגשנו בכך‪ .‬וכשנגיע לשפת‪-‬הים מה אז? אניית‪-‬‬
‫מעפילים הן לא תמתין לנו "באלו החופים"‪.‬‬
‫חזיונות‪ ,‬תעתועי דמיון‪ .‬היכן אנו לכל‪-‬הרוחות?‬
‫באפיסת כוחות מוחלטת הגענו למשלט‪.‬‬
 ‫– ‪– 143‬‬

‫פרק כ"א‪ :‬הקרב על משלט ‪86‬‬

‫קרסנו על החול הרטוב בחשכה מוחלטת‪ .‬אנשי פלוגות ב' ו‪-‬ג'‬
‫קידמו את פנינו בשמחה וסיפרו בהתרגשות על הקרב ועל גוויות‬
‫המצרים הפזורות על הגבעה‪ .‬לדבריהם‪ ,‬הרכב הביא אותם עד משלט‬
‫‪ 112‬ומשם הלכו ברגל כחמישה קילומטרים‪ .‬הכיבוש היה קל יחסית‪.‬‬
‫הם פרצו את גדרות‪-‬התיל‪ ,‬הסתערו‪ ,‬והמצרים שהופתעו נבהלו ונסו‪.‬‬
‫על המשלט שכבו עשרה חיילים הרוגים‪ .‬לפלוגות הכובשות נודע‬
‫באלחוט ששיירת הדרג‪-‬השני שקעה בבוץ‪ ,‬וככל הנראה לא תגיע‬
‫למשלט‪ .‬יהיה עליהן להסתפק בנשק ובתחמושת שנשאו על גבן‪,‬‬
‫ולנסות להגיע אל מצבורי הנשק של האוייב‪.‬‬
‫בפאתי המשלט חנה טנדר מצרי נטוש ובו כמה ארגזי כדורים ובסיסי‬
‫מרגמה‪.‬‬
‫מאירק'ה סימן את מקומן של עמדות ה"בזה"‪ ,‬וחולייתנו‪ ,‬שבראשה‬
‫אברהם זוהר מיספר אחת‪ ,‬אני מיספר שתיים ואיציק חבצלת מיספר‬
‫שלוש‪ ,‬התמקמה בגזרה הדרומית‪-‬מערבית‪.‬‬
‫"חבר'ה‪ ,‬לחפור ולהכין עמדות‪-‬ירי לפני שיאיר השחר‪ .‬אחר‪-‬כך נהיה‬
‫תחת אש כבדה‪ ",‬הודיע לנו מאיר אלוני‪.‬‬
‫לא היינו מסוגלים להניע אבר‪ .‬ההליכה בין המשלטים בגשם‪ ,‬בבוץ‪,‬‬
‫בערפל‪ ,‬כאשר על הגב כחמישים קילוגרם משא‪ ,‬אם לא למעלה מזה‬
‫– התישה אותנו כליל‪ .‬פאול שכב על החול הלח והתייפח‪ .‬אני‬
‫מינשא על גבי ולא הצלחתי לפרוק אותו מעליי‪ .‬ידעתי‪,‬‬ ‫התיישבתי כשה ִ‬
‫שמאירק'ה צודק ומצאתי עצמי ממלמל‪" :‬יאללה‪ ,‬קום‪ ,‬תתאושש‪,‬‬
‫תתחיל לחפור‪ .‬רק לפני זמן קצר חפרת כמו מטורף בידיים וברגליים‪,‬‬
‫כשהפגזים נפלו מימינך ומשמאלך‪ ",‬כך מלמלתי אך לא זזתי ממקומי‪.‬‬
‫מאירק'ה פקד‪ ,‬צרח‪ ,‬והמילים נבלעו בחשיכה‪ .‬עד מהרה קלט‬
‫שבצעקות לא ישיג דבר והחל להתחנן‪ .‬הוא הבין היטב את הקשיים‪.‬‬
‫אף הוא סחב מטען כבד‪ .‬אך ידע גם ידע שעם קרני בוקר ראשונות‬
‫תתחיל הפגזת אימים‪.‬‬
‫רוח מהולה גשם טפחה על פנינו כסדינים לחים‪.‬‬
‫את והחל‬ ‫דוד פליק‪ ,‬המבוגר שבחבורה‪ ,‬התאושש ראשון‪ ,‬נטל ֵ‬
‫לחפור‪ .‬האמין שישמש דוגמה‪ .‬הוא חפר ואנחנו עקבנו אחריו ולא‬
‫פרץ קללות ניתז מפיו‪.‬‬ ‫הנענו אבר‪ .‬לפתע נתקף זעם‪ ,‬ו ֶ‬
‫הלילה החל להימוג‪ ,‬ואור בוקר אפרפר מצא אותנו מתחפרים על‬
‫גבעה חולית בנקודת גובה ‪ 86‬מטר מעל פני הים‪ ,‬מרחק‪-‬מה מהכביש‪-‬‬
‫הראשי‪ .‬על הגבעה נראו שיחי אשל‪ ,‬שקדיות בשלכת‪ ,‬ובמורדות‬
‫נתמשכו שיחי צבר‪ .‬עננים שחורים צנחו בכבדות‪.‬‬
‫דה‪:‬‬‫חמו ָ‬‫שיח'‪ֲ -‬‬
‫באת‪ֵ -‬‬
‫רי ַ‬
‫ד ִ‬
‫בדרום‪-‬מערב נמנם בשלווה כפר ערבי‪ְ ,‬‬
 ‫– ‪– 144‬‬

‫בקתות חימר וסביבן כתמי ירק‪ .‬תושבי הכפר גידלו ירקות ליד הבתים‪.‬‬
‫הבוקר שעלה רחץ את הכפר‪ ,‬שנצץ מגשמים‪.‬‬
‫ממערב נמתח כביש עזה‪-‬אל‪-‬עריש‪ ,‬שסאן תנועה‪ :‬שיירת משאיות‬
‫עמוסה זחלילים עלתה צפונה‪ ,‬ומשאיות גוררות תותחים ירדו דרומה‪.‬‬
‫במקביל לכביש מסילת‪-‬ברזל‪ .‬מוזר‪ ,‬אך באותם דמדומי בוקר ראשונים‬
‫שקשק לו בנחת קטר רכבת‪ ,‬גורר אחריו קרונות‪-‬משא פתוחים ועליהם‬
‫טנקים מסוג "לוקוסט"‪ ,‬המוכרים מקרבות שיח'‪-‬נוראן וחירבת‪-‬מעין‪.‬‬
‫דוד פליק פער עיניים‪ :‬רכבת ראשונה שראה בארץ‪-‬ישראל‪.‬‬
‫מעבר לכביש נמתחה רצועת חול בהירה שחוברה לים הגדול‪ .‬גלי‬
‫קצף עטורי כרבולות הלמו בחול‪ ,‬ובאופק שטה ספינת‪-‬קיטור‪.‬‬
‫צרורות ראשונים שנשלחו לעבר הכביש בישרו למצרים כי צה"ל‬
‫פה‪ .‬משאית צבאית עצרה בחריקת בלמים ונהגה נמלט לחולות‪ .‬טנדר‬
‫עמוס חומרי‪-‬נפץ נדלק ועשן סמיך התאבך‪ .‬חיילים קפצו מן הרכבים‬
‫ונסו‪ .‬הכביש נחסם והתנועה פסקה‪.‬‬
‫והעיר עזה סוגרת ומסוגרת‪.‬‬
‫סמל סודאני ענק מימדים נראה מהלך על המשלט ועל פניו חיוך‪.‬‬
‫נץ' כאילו היתה תינוק‪ .‬שיניו הלבנות נצצו‬ ‫אי ְ‬
‫בידיו חבק מרגמת טו‪ִ -‬‬
‫בשחר העולה‪ .‬מה הוא עושה פה? האם הגיע בטעות או שמא נרדם‬
‫וחבריו לא העירו אותו כשנסוגו?‬
‫שם‪-‬טוב אלוני‪ ,‬צלף פלוגה ג'‪ ,‬הגיע ונשמעה ירייה‪ .‬הסודאני קרס‬
‫על החול הרטוב‪.‬‬
‫מדרום‪-‬מערב למשלט התפתלה גדר של שיחי צבר‪ ,‬שנקטעה‬
‫ב"שטח מת"‪ .‬שאונו של מנוע עלה משם‪ .‬נהג התאמץ להכניס את ידית‬
‫ההילוכים למהלך‪ ,‬אך המצמד לא הפריד‪.‬‬
‫"הלך לו הקלאץ'‪ ",‬קבע אברהם זוהר‪.‬‬
‫"ואולי פלוגה מצרית מסתתרת בקפל קרקע?"‬
‫"תחפור בן‪-‬אדם‪ ,‬תחפור‪ .‬יממה שלימה צריך לבלות בחור הנאלח‬
‫הזה עד שהפלמ"ח יזיז את התחת‪".‬‬
‫הטנקיסט המצרי הבין שלא יוכל להסיג את הטנק לאחור‪ ,‬והחליט‬
‫להפעיל את התותח‪ .‬פגזים החלו לשרוק מעלינו ברעש מחריש אזניים‪.‬‬
‫הוא ירה וקילל‪ ,‬ירה וקילל‪.‬‬
‫"פיאט‪ ,‬פיאט‪ ",‬נשמע קולו הרועם של מאירק'ה‪.‬‬
‫אורי הפיאטיסט הגיע בריצה‪ ,‬ומאירק'ה הצביע לכיוון הטנק‪ .‬עליו‬
‫להתגנב בהיחבא ולפגוע בו‪ .‬ה"בזה" תחפה בירייות בודדות‪ ,‬שהאויב‬
‫לא ֵידע כי מכונת‪-‬ירייה מוצבת שם‪.‬‬
‫אורי קיבל מהסמג"ד פקודה לחסוך בתחמושת‪ .‬במשלט ארבעה‬
‫מטולי פיאט ומספר מוגבל של פגזים‪.‬‬
‫"חבר'ה‪ ,‬בלי מעצורים‪ ",‬התחנן אורי בחיוך של ילד‪-‬טוב‪.‬‬
‫"יהיה בסדר‪ ",‬הודיע זוהר וביקש שאחליפו כמספר אחת‪ .‬הוא יפקד‬
‫על שתי עמדות ה"בזה"‪ .‬אורי נעלם בין שבכי הצבר ואני יריתי בודדות‬
‫לכיוון הטנק מבלי שאראה אותו‪ .‬ה"בזה" בלעה כדורים ופלטה‬
‫תרמילים‪.‬‬
 ‫– ‪– 145‬‬

‫ולפתע התפוצצות‪ .‬עשן התאבך מבין עלי הצבר‪ .‬אורי לא הכזיב‪.‬‬

‫שקט מוזר השתרר ולאחריו שריקה צלולה ומסולסלת‪ :‬זוג נחליאלים‪,‬‬
‫עוברי‪-‬אורח‪ ,‬נחת על החול הלח‪ ,‬השמיע ציוץ‪-‬של‪-‬בוקר‪ ,‬הניף זנבו‬
‫כלפי מעלה והמריא בחדווה‪.‬‬
‫משהתפזרו ערפילי הבוקר והשחר עלה‪ ,‬הצמדתי לעיניי משקפת‪-‬‬
‫שדה‪ ,‬ובמרחק של כשש‪-‬מאות מטר‪ ,‬בפאתי הכפר דריבאת‪-‬שיח'‪-‬‬
‫חמודה‪ ,‬הבחנתי בתנועה של צבא‪ .‬שתי פלוגות חיילים צבאו סביב‬
‫ברזיות‪-‬מים‪ ,‬כשמגבות לבנות על כתפיהם‪ .‬חלק מרח על פניו משחת‪-‬‬
‫רן סינוור אותנו‪ .‬האוייב התגלח‬ ‫גילוח לבנה ונעזר במראות שאו ָ‬
‫להנאתו‪ ,‬כאילו שהה בבסיס מרוחק‪ .‬האם לא טרחו להודיע לו כי‬
‫למראשותיו אורב אוייב? טבחים פתחו שולחנות‪-‬מתקפלים והניחו מגשי‬
‫נה? טחינה? חיילים התיישבו על‬ ‫נחושת מלאי עיסה לבנה‪ :‬לֶבֶ ֶ‬
‫ספסלים‪ ,‬בצעו נתחי פיתה וטבלו בעיסה‪ .‬אחר‪-‬כך גמעו קפה‬
‫מפינג'אנים‪.‬‬
‫"הם אוכלים כבני‪-‬אדם ואותנו מאכילים מנות‪-‬קרב משימורים‬
‫מחורבנים‪ ",‬מלמלתי במרירות‪ ,‬ולרגע שכחתי את המלחמה‪.‬‬
‫הסמג"ד עמנואל ברשי הגיע‪ .‬בחור אדיר‪-‬ממדים‪ ,‬תווי‪-‬פנים‬
‫מונגוליים ועיניים מלוכסנות‪ .‬מאחוריו הזדנב דן לנס הקשר ועל גבו‬
‫מכשיר‪-‬אלחוט‪ .‬זוהר הסב את תשומת‪-‬ליבו לכוח המצרי הסועד‬
‫ארוחת‪-‬בוקר‪ ,‬וברשי חייך בהנאה‪:‬‬
‫"אני הולך לתבל להם את הטחינה בקצת פלפל חריף‪ ",‬ופנה אל דן‬
‫לנס הקשר שיזמין אש תותחים‪.‬‬
‫החיילים סיימו לאכול והסתדרו למיפקד‪-‬בוקר‪ .‬הם ניצבו בשורות‬
‫וקציניהם בדקו נשק‪ ,‬לוחיות‪-‬זיהוי‪ ,‬ויישרו כומתה שמוטה‪ .‬לבסוף עלה‬
‫הדגל וקול תרועתה של חצוצרה נשמע‪.‬‬
‫ג'יפ הגיע‪ .‬קצין ירד‪ ,‬הסתודד בנפנוף ידיים עם הקצינים והצביע‬
‫לכיוון המשלט שלנו‪ .‬לפתע הסירו החיילים את הכומתות מראשיהם‪,‬‬
‫חבשו כובעי‪-‬פלדה‪ ,‬ועל רוביהם הרכיבו כידונים שלהביהם זהרו‬
‫בשמש‪ .‬איש בשלמה לבנה‪ ,‬ככל‪-‬הנראה כהן‪-‬דת‪ ,‬נענע בידיו‪ ,‬בירך‬
‫אותם‪ ,‬והם שאגו במקהלה‪" :‬אללה‪-‬אכבר‪ ".‬לרגע כרעו על ברכיהם‬
‫לתפילה‪ ,‬וים‪-‬של‪-‬ישבנים הזכיר מפגן של התעמלות‪-‬המונית שערכנו‬
‫בכנס "הפועל"‪ .‬הפלוגות הסתדרו בשורות‪-‬רוחב‪ ,‬כמו "פלאנגות"‬
‫רומאיות‪ ,‬ולקול הלמות תופים יצא המצעד לקרב‪ .‬קשה לומר שהם‬
‫צעדו בגאון ובגאווה‪ .‬רבים לא חדלו להפנות ראשיהם לאחור‪.‬‬
‫"מסע של מתאבדים‪ ",‬אמרתי לזוהר‪" .‬שתי פלוגות מצריות פתחו‬
‫במסע אל מול לועה של מכונת‪-‬ירייה!"‬
‫"נצור את הכלי ותן לממזרים להתקרב‪ ",‬הורה זוהר‪ .‬כיוונתי את‬
‫ה"בזה" למרכז השורה הראשונה ומדי‪-‬פעם צמצמתי טווחים‪.‬‬
‫"או‪-‬קיי בחורים‪ ,‬אם תתקרבו עוד קצת‪ ,‬אני חושש שאאלץ לפזר את‬
‫המצעד היפה שלכם‪ ",‬מלמלתי והצצתי בהם דרך הכוונות‪" .‬רק שלא‬
‫יהיה מעצור! הם שתי פלוגות ואנחנו בקושי חוליה‪".‬‬
‫"זוהר‪ ,‬למה הם מסתכלים כל הזמן לאחור?"‬
 ‫– ‪– 146‬‬

‫זוהר הצמיד משקפת ולפתע גילה‪" :‬הו‪ ,‬הקצינים שלהם הולכים‬

‫מאחור עם אקדוחים שלופים!"‬
‫ריח של קרב עלה בנחיריי‪ ,‬תחושה בלתי מוכרת לחלוטין‪ .‬האם כך‬
‫שים אלי קרב"? המצרים קרבים ובאים‪ .‬הטווח‬ ‫מרגישים אלה‪ ,‬ה"ש ִ‬
‫הגיע למאתיים מטר וזוהר טפח קלות על כתפי‪:‬‬
‫"פתח באש ותזכיר להם את שירת הים‪".‬‬
‫"שירת‪-‬הים?"‬
‫קש‪ ",‬ציטט‬ ‫למו כ ַ ָ‬
‫אכ ְ ֵ‬‫חרונ ְך ָ י ֹ‬
‫לח ֲ‬ ‫תש ַ‬‫מיך ָ תהרוס‪ְ ,‬‬
‫ק ֵ‬
‫"וברוב גאונך ָ‬
‫מ"שירת משה"‪.‬‬
‫צרורות ארוכים נפלטו ברעש מחריש‪-‬אוזניים והשורות התבלבלו‪ .‬הם‬
‫החלו להתרוצץ כעכברים נמלטים‪ .‬מי שניסה לברוח ‪ -‬נורה על‪-‬ידי‬
‫הקצינים‪.‬‬
‫"איזה מילכוד! הקצינים משתפים עימנו פעולה‪ :‬אנו יורים מלפנים‬
‫והם מאחור‪".‬‬
‫הצלף שם‪-‬טוב אלוני הגיח‪ ,‬התפרקד סמוך לעמדה ובנחת‪-‬של‪-‬צלף‬
‫ריפד לעצמו פיסת קרקע וירה חמש יריות‪ .‬חמישה קצינים נפלו‬
‫ושארית הכוח נס על נפשו בהשאירו נפגעים בשטח‪.‬‬
‫גשם זלעפות החל לרדת‪ .‬לאחר הנסיגה המבוהלת פתחו המצרים‬
‫בהפגזה מעשרות קני תותח ומרגמות‪ .‬פגזים אימתניים של תותחי ‪25‬‬
‫ליטראות סרקו את הגבעה‪ ,‬שהתכסתה בעשן סמיך ובריח חריף של‬
‫אבק‪-‬שריפה‪ .‬מספר הנפגעים החל לגדול במהירות‪.‬‬
‫לפי תיכנונו של יגאל אלון עלינו לשרוץ בגבעה המחורבנת הזו יממה‬
‫תמימה‪ .‬הרחק בדרום‪-‬מזרח שקעה בבוץ שייירת הדרג המסייע‪ ,‬וידענו‬
‫שלא נזכה לסיוע בנשק ובתחמושת‪.‬‬
‫"זוהר‪ ,‬מה יהיה כשייגמרו הכדורים?"‬
‫"ניקח רגליים ונברח‪".‬‬
‫"ומה עם הפקודה של יגאל אלון?"‬
‫"בעייה שלו‪".‬‬
‫"נותרנו עם ארבעה ארגזי תחמושת‪".‬‬
‫"כשאלה ייגמרו – קפל את החצובה‪ ,‬ארוז את המכונה –‬
‫ומסתלקים‪".‬‬
‫טנק‪-‬תצפית קטן פרץ את קו‪-‬העמדות ונע על המשלט‪ .‬מישהו‬
‫השליך עליו בקבוק‪-‬מולוטוב‪ ,‬שלא התלקח‪ .‬פיאטיסט פגע בו והטנק‬
‫עלה בלהבות‪.‬‬
‫שני טנקים מסוג "לוקוסט"‪ ,‬בעלי תותח ‪ 37‬מ"מ‪ ,‬הגיחו‪ .‬מראה‬
‫מפחיד למדיי‪ ,‬כשאתה יודע כי עוד מעט תיוותר ללא נשק אנטי‪-‬טנקי‪.‬‬
‫שרשרת הטנק הסתבכה בחוטי‪-‬תיל שהקיפו את המשלט‪ ,‬והטנק‬
‫נעצר‪ .‬הנהג ניסה לשחרר את שרשרותיו‪ ,‬נסע קדימה‪ ,‬אחורה‪ ,‬וגרר‬
‫אחריו חלק מן הגדר‪ .‬כיפת הטנק נפתחה וחייל הציץ החוצה‪ .‬משראה‬
‫כי הוא מוקף ישראלים‪ ,‬מיהר לסגור את כיפת הטנק‪ .‬פגז של פיאט‬
‫הדליק אותו‪ .‬טנק שני נמלט‪.‬‬
‫מחלקת חיילים מצריים פרצה בריצה‪ ,‬ויונה ג'קסון נתן להם‬
 ‫– ‪– 147‬‬

‫להתקרב ואז סחט את הדק ה"בזה"‪ ,‬שקצרה אותם כחרמש המונף על‬
‫גבעולי תלתן‪ .‬אחר‪-‬כך‪ ,‬טיפס בזריזות על טנק שבא בעקבותיהם‪ ,‬פתח‬
‫את כיפתו והשליך פנימה רימון‪.‬‬
‫חייל סהרורי בגופייה נראה רץ לעבר האוייב‪ ,‬וחובש דולק אחריו‪.‬‬
‫פגישה ראשונה עם הללו שיכונו "הלומי‪-‬קרב"‪.‬‬
‫עוד טנק הגיח‪ ,‬ופגז של פיאט מילאו עשן סמיך‪ .‬ניסה הטנקיסט‬
‫לשלשל עצמו החוצה‪ ,‬כדור ריסק את ראשו‪ ,‬וגופו החליק לחול‪ .‬שוב‬
‫התרוממה כיפת הטנק וטנקיסט שני ניסה לקפוץ מהטנק הבוער‪ .‬אף‬
‫הוא נפגע ונותר תלוי על הצריח‪ ,‬כשמחצית גופו מתנדנדת כמו לולב‪.‬‬
‫ברשי התרוצץ‪ ,‬אקדח מאוזר בידו‪ ,‬ודיווח באלחוט‪" :‬נלחמים קשה‬
‫מאוד בטנקים‪ .‬יש פצועים‪ .‬דרושות תרופות‪ .‬יש מחסור חמור בפגזי‬
‫פיאט‪ .‬לא נחזיק מעמד בלי נשק אנטי‪-‬טנקי‪ .‬עשו הכול שהדרג‬
‫המסייע יגיע וגם‪"...‬‬
‫הקשר נותק וברשי נותר עומד במלוא שיעור קומתו‪ ,‬כמו גוליבר‪,‬‬
‫כשפיו פולט קללות נמרצות‪ ,‬כנראה בהונגרית‪.‬‬

‫*‬

‫מיק‪ ,‬ורצתי עימו‬

‫מ ִ‬
‫"ו ִָוי חטף פגז ברגליים!" שמעתי את צעקתו של ֶ‬
‫לעמדה‪.‬‬
‫פגז ריטש את שתי כפות רגליו‪ ,‬ועצמותיו נחשפו‪.‬‬
‫פשטתי את מעילי‪ ,‬פרשתי אותו בתעלה המבוצבצת והשכבנו אותו‪.‬‬
‫בנימין ורדי הגיע והזריק לו מורפיום‪ .‬ווי נראה מבוהל‪ .‬גופו רטט ופניו‬
‫חוורו‪ .‬דמעות קלחו על לחיו‪ .‬מדי‪-‬פעם כחכח בגרונו‪ ,‬בלע דמעה‪ ,‬תפוח‬
‫גרגרתו זינק בעצבנות מעלה ומטה‪.‬‬
‫"למה לא מפנים אותי?" שאל בקול מתייפח‪.‬‬
‫וכי לאן יפנו אותו?‬
‫הוא יבב זמן‪-‬מה ולפתע התעשת‪ ,‬הניף את גופו מעל פני התעלה‬
‫ושאג‪ ,‬כפי שקראנו בשעתו ב"אנשי‪-‬פאנפילוב"‪:‬‬
‫"נרסק את הפאשיסטים! קדימה גדוד שלוש‪-‬עשרה‪ ,‬תחי מדינת‪-‬‬
‫ישראל!"‬

‫ה"בזות"‪ ,‬המקלעים והרובים סיימו את חייהם‪ .‬אבק‪ ,‬בוץ וגרגרי חול‬

‫התערבלו לעיסה שסתמה את מנגנוני הירי‪ .‬הקנים התנפחו ויצאו‬
‫מכלל שימוש‪.‬‬
‫במרחק של כשלוש מאות מטר‪ ,‬ליד בוסתן מאפיל‪ ,‬הבחנתי בפרש‬
‫על סוס לבן‪ .‬עורו של הסוס בהק בקרניה של שמש זוהרת‪.‬‬
‫"מיהו אותו פרש שיושב בקומה כה זקופה?" שאלתי את זוהר‬
‫וכיוונתי לעברו את ה"בזה"‪.‬‬
‫זוהר הציץ בו באדישות ומשך בכתפיו‪ .‬כיוונתי את המכונה לעברו‬
‫והתחננתי‪" :‬אנא‪ ,‬צרור קטנטן לעבר השחצן שעל הסוס‪ .‬הוא יושב‬
 ‫– ‪– 148‬‬

‫זקוף כאילו היה נפוליון‪".‬‬

‫לחצתי על ההדק ונקישה עמומה נשמעה‪ .‬נטלתי רובה‪ ,‬תחבתי כדור‬
‫גרדתי‬‫לבית‪-‬הבליעה ובשל הבוץ‪ ,‬התקשיתי לנעול את הבריח‪ֵ .‬‬
‫בציפורניי את הבוץ שהתקשה ודרכתי – כדור עקר‪.‬‬
‫לימים נודע כי אותו פרש לא היה אחר מאשר הגנרל מוחמד נגיב‪,‬‬
‫שכעבור ארבע שנים חולל את מהפכת הקצינים במצריים ונטל לידיו‬
‫את השלטון‪ .‬ואילו הרגתי אותו‪ ,‬האם ההיסטוריה של מצרים היתה‬
‫שונה?‬
‫נזכרתי בוויכוחים שניהלנו בכיתה על השפעתה של האישיות על‬
‫ההיסטוריה‪ .‬לדעת המחנך‪ ,‬השפעתה שולית לעומת התהליכים‬
‫הכלכליים‪ ,‬החברתיים והפוליטיים העוברים על אותה ארץ‪ .‬אילו היטלר‬
‫לא היה עולה לשלטון‪ ,‬היטלר אחר היה תופס את השלטון והתוצאות‬
‫היו דומות‪ ,‬טען המחנך‪.‬‬
‫"או כן או לא‪ ",‬ענה לו דשיק‪ ,‬שסירב לאמץ דוגמות מרכסיסטיות‪.‬‬
‫ממיק טען כי מרכסיסט אדוק אסור לו לבנות תיאוריות על "אילו"‪.‬‬

‫תותחים ומרגמות עשו בנו שמות‪ .‬צעקות "חובש" נשמעו מכל עבר‪,‬‬
‫והחובשים היו אובדי עצות‪ ,‬תרמיליהם התרוקנו מתרופות‪ .‬הם רצו‬
‫מפצוע לפצוע ובאמתחתם אין אפילו זריקת מורפיום אחת לרפואה‪.‬‬
‫פצוע שתת דם‪ ,‬ספג קליע בבטנו והתחנן בפני חובש שיהרוג אותו‪...‬‬
‫מישהו גהר על פצוע מדמם‪ ,‬חסם באצבעותיו את הדימום וביקש‬
‫סם‪-‬עורקים‪ .‬עשיתי כפי שנתבקשתי‪.‬‬ ‫ח ֶ‬
‫שאפשוט את גופייתי‪ ,‬עליו לבצע ֶ‬
‫כיתת חיילים סודאניים שחורי‪-‬עור וענקי‪-‬קומה עלתה למשלט‬
‫ובידיהם נשק מתכתי בלתי מוכר‪ .‬ולפתע‪ ,‬לשונות אש נשלחו לעבר‬
‫העמדות וחיילים אחוזי להבות נראו רצים בבהלה‪ .‬היה זה נשק‬
‫שמעולם לא נתקלנו בו‪ .‬עד מהרה אזל הדלק במכליהם‪ ,‬והסתערנו‬
‫עליהם בצעקות‪ ,‬בקתות רובים‪ ,‬ברימונים ובכידונים‪ .‬יונה ג'קסון נופף‬
‫רובהו כאילו היתה זו אלה והיכה בהם על שמאל ועל ימין‪ .‬הם נבהלו‬
‫מהשדים הצורחים ונסו על נפשם‪.‬‬

‫ארבעה זחלילים עלו על המשלט‪" .‬פיאט! פיאט!" שאגו חיילים‬

‫בייאוש‪ ,‬אך בכל המשלט לא נותר פגז אחד‪ .‬נותרנו עם רובים שאינם‬
‫יורים‪ ,‬עם כידונים‪ ,‬רימונים‪ ,‬וכמה בקבוקי‪-‬מולוטוב‪ .‬הזחלילים התפרסו‬
‫והחלו להתיז לשונות אש‪ .‬חיילים בוערים רצו כלפידים חיים וצרחו‬
‫מכאבים‪ .‬מישהו הפיל אחד מהם על החול הרטוב וכיבה את האש‪.‬‬
‫לפתע שינתה הרוח את כיוונה ואש הלהביורים‪ ,‬כבומרנג‪ ,‬ליחכה את‬
‫פני היורים‪.‬‬
‫"ג'קסון‪ ,‬למה הנהגים לא בורחים מתאיהם?" שאלתי‪.‬‬
‫עד מהרה התברר שקציניהם כבלו אותם בחגורות‪-‬פלדה למושבים‪,‬‬
‫לבל יברחו‪.‬‬
‫ג'קסון התגנב אל אחד הזחלילים‪ ,‬פתח דלת של תא‪-‬הנהג ובהינף‬
‫רובה רוצץ גולגולת‪ .‬קרעי מוחו הגיעו אליי‪ .‬חייל סודאני השתחל מתוך‬
 ‫– ‪– 149‬‬

‫זחליל והחל לטאטא את המשלט עם להביור‪-‬יד‪ .‬מצאתי עצמי צופה בו‪,‬‬

‫מוקסם‪-‬משהו מן המראה‪ .‬משקרבה האש ניתרתי קלות לאחור‪ ,‬כאילו‬
‫שיחקנו בחבל מתוח שעלינו לדלג מעליו‪ .‬לפתע‪ ,‬חשתי חום לוהט‬
‫באצבעות רגלי השמאלית‪ .‬תמיסת אש דבקה לנעל וצרבה את העור‪.‬‬
‫קברתי את הנעל בחול הלח‪ .‬אצבעות רגלי נחשפו והנעל הפכה‬
‫לסנדל‪ .‬משאזל הדלק במיכלו‪ ,‬נטל מקלע והתכוון להמשיך את‬
‫מלחמתו ביהודים‪ .‬משה גורודנצ'יק‪ ,‬מתאגרף ידוע‪ ,‬הגיח מאחור ודקר‬
‫אותו למוות‪.‬‬
‫הגשם ירד בלי הפוגה‪ .‬כיתת חיילים מצריים הופיעה ובראשה קצין‬
‫ג'ינג'י‪ ,‬שבידו מקל ובקצהו מטפחת לבנה‪ .‬הייתכן שהם נכנעים? לנו‬
‫נסתם הנשק‪ ,‬כמחצית הכוח שוכב פגוע והם נכנעים?‬
‫איש לא התרשם מהדגל הלבן‪ ,‬ושבנו והסתערנו עליהם בצעקות‪:‬‬
‫"קדימה גדוד שלוש‪-‬עשרה!" כשאנו הולמים בהם בקתות רובים‬
‫ודוקרים בכידונים‪.‬‬
‫מן הרגע שטנקים וזחלילים עלו על המשלט‪ ,‬קול התותחים נדם‪.‬‬
‫"עושה רושם שאנו בדרך לתחנה הסופית‪ .‬מזל שכתבנו צוואות‪",‬‬
‫לחשתי לממיק‪.‬‬
‫התחבקנו לפרידה‪ ,‬אפופי בושה על הרגשנות שגילינו‪.‬‬
‫"להתראות בשמיים!" הפטרתי‪.‬‬
‫זליג ראה אותנו וצרח‪:‬‬
‫"אל תמהרו למות‪ .‬שם‪ ,‬במחנות‪ ,‬יצאנו ממצבים יותר קשים!"‬
‫כך ביקש לעודד והציע לגימת וודקה‪ .‬שלווה מוזרה אפפה אותי‪,‬‬
‫כאחד שכבר נפרד מן החיים‪.‬‬

‫*‬

‫לימים‪ ,‬כשהייתי בניו‪-‬יורק‪ ,‬סיפרתי לאבי על אותו קרב מר וכיצד‬

‫נפרדתי מן החיים‪ ,‬והוא שאל אם זכור לי התאריך‪.‬‬
‫"נו בוודאי‪ ,‬העשרים ושלושה בדצמבר ‪ ",1948‬עניתי בביטחון‪ ,‬והוא‬
‫קפץ מכיסאו‪:‬‬
‫"אני לא מאמין‪ ,‬לעולם לא אשכח אותו יום!" אמר בהתרגשות‬
‫גדולה‪" ,‬ישבתי בקפטריה של 'שטינברג'‪ ,‬בשדרת ברודווי‪ ,‬ואכלתי‬
‫ארוחת‪-‬צהריים‪ .‬לפתע התעטפתי בתחושת אסון נוראה ורעד עבר בכל‬
‫גופי‪ .‬ליבי אמר לי כי נהרגת במלחמה‪ .‬מיהרתי לתא הטלפון‪ .‬ניסיתי‬
‫לטלפן לפלסטינה‪ ,‬וכשלא הצלחתי נשארתי לעמוד בתא הטלפון‬
‫ואמרתי 'קדיש'‪ .‬התמלאתי רגשי אשמה על שלא היצלתי אותך‪".‬‬
‫"גם אני אמרתי פעם עליך 'קדיש'‪".‬‬
‫הוא פער זוג עיניים כחולות‪ ,‬מומסות משהו‪ ,‬ואזניו הזדקרו כזוג‬
‫מניפות‪.‬‬
‫זה היה בשנת ‪ ,1944‬הייתי בן ארבע‪-‬עשרה והתחנכתי בפנימיית‬
‫נוער בשפיה‪ .‬מדי שנה נדרשנו לרוקן את בורות השופכין של הכפר‪,‬‬
 ‫– ‪– 150‬‬

‫והסירחון היה מחריד‪ .‬ובעודי שקוע עד ברכיי בתוך המדמנה‪ ,‬הופיע‬

‫מנהל הכפר‪.‬‬
‫"זינגר‪ ,‬צא מהבור‪ ,‬רוץ להתקלח והתייצב במשרדי!"‬
‫להתייצב במשרד‪-‬המנהל פירושו סילוק מן הכפר‪ .‬לא היה לי מושג‬
‫על מה ולמה‪ ,‬והתאבלתי על גורלי המר‪ .‬דפקתי בחשש רב על דלתו‪.‬‬
‫המנהל סימן לי שאשב‪ .‬דקות חלפו עד ששלף מן המגרה עיתון‬
‫"דבר"‪ ,‬בעמוד הראשון התנוססה תמונה‪ ,‬ומתחתיה‪" :‬הסופר הדגול י‪.‬י‪.‬‬
‫זינגר נפטר מהתקף‪-‬לב‪".‬‬
‫"ישראל זינגר‪ ,‬אני מצטער להודיעך כי אביך הסופר נפטר‪ ",‬אמר‬
‫בעצב‪ .‬הגיש לי סידור וכיפה וביקש שאומר "קדיש"‪.‬‬
‫אמרתי "קדיש" והוא ליווה את תפילתי ב"אמן"‪ .‬למען האמת‪ ,‬נשמתי‬
‫לרווחה‪ .‬ראשית‪ ,‬לא סולקתי מהכפר ושנית‪ ,‬שוחררתי מניקוי בורות‬
‫השופכין‪ ,‬בהיותי יתום "טרי"‪ .‬כעבור שבוע התבררה הטעות‪ :‬דודי‪ ,‬אחי‪-‬‬
‫אבי‪ ,‬הסופר יהושע ישראל זינגר‪ ,‬הוא שנפטר‪.‬‬

‫השמש טיפסה מעלה ושלחה קרני אור אל זירת הקרבות‪ .‬מזג‪-‬‬

‫האוויר השתפר‪ .‬חייל פצוע בשתי רגליו ישב על גבעת חול זעירה‪,‬‬
‫סיפר כי אך לפני חודש התחתן‪ ,‬ובכה‪" :‬אני כל‪-‬כך רוצה לחיות!"‬
‫ולפתע הניף את ראשו כלפי מעלה ושאג‪:‬‬
‫"אלוהים‪ ,‬לכבות את השמש‪ ,‬שנוכל להתפנות! הלא כבר עשית את‬
‫זה פעם‪ ,‬בעמק‪-‬איילון‪".‬‬
‫התחבושות שכיסו את פצעיו היו ספוגות דם‪.‬‬
‫להקת ציפורי‪-‬טרף חלפה‪" .‬ריח הדם מושך אותן לכאן‪ ",‬קבע איציק‬
‫חבצלת‪ ,‬והצביע על זוג שבלולים דבוקים בגופם‪ .‬פרייה ורבייה נמשכת‬
‫בכל התנאים‪.‬‬

‫עוזי ציזלינג‪ ,‬מפקד מחלקה‪ ,‬ביקש לנצל את ההפוגה כדי לתקוף את‬
‫הכוח המצרי שנערך למרגלות המשלט‪ .‬בתחתית הגבעה מצוי נשק רב‬
‫והוא קיווה להגיע אליו‪ .‬עוזי התקרב אל מורד הגבעה‪ ,‬השקיף ונדהם‪:‬‬
‫עשרים טנקים חיממו מנועים ועוד מעט יסתערו על המשלט‪ .‬במה‬
‫נעצור אותם? – שאל עוזי את עצמו‪ .‬הוא הבין שתוכניתו אינה מעשית‬
‫ומיהר לדווח לברשי‪.‬‬
‫השעה היתה אחת בצהריים‪ .‬התכנית לבלום את המצרים עד‬
‫לחשיכה ולסגת עם הפצועים נראתה חסרת סיכוי‪ .‬הערתי לזוהר כי‬
‫תכניתו של יגאל אלון הצליחה מעל למשוער‪ .‬הטריז שתקענו בלב‬
‫הרצועה מיקד עלינו את כל צבא מצרים‪ ,‬ולפלמ"ח לא נותר אלא‬
‫להחליק על מרגרינה ולכבוש את עוג'ה‪-‬אל‪-‬חפיר ואבו‪-‬עגילה‪.‬‬
‫"אבל איפה אנחנו בסיפור הזה?"‬
‫"אנחנו בשר‪-‬התותחים שבזכותו יזכה הפלמ"ח לתהילת‪-‬עולם‪".‬‬
‫חיילים‪ ,‬על דעת עצמם‪ ,‬החלו לנוע לכיוון הוואדי‪ ,‬אך נחסמו על‪-‬ידי‬
‫המ"מ עוזי פיינרמן‪ ,‬שניצב על גבעה זעירה‪ ,‬סמוך לפתח הוואדי‪ ,‬מקלע‬
‫בידו ושאג בקולו הרועם‪" :‬גדוד שלוש‪-‬עשרה לא נשבר! גדוד שלוש‪-‬‬
 ‫– ‪– 151‬‬

‫עשרה לא ייסוג!"‬
‫הוא דמה בעיניי לגיבור סרט סובייטי‪.‬‬
‫חיילים מבועתים‪ ,‬בדרכם לוואדי‪ ,‬נעצרו‪ ,‬ולתדהמתי הצטרפו‬
‫למקהלה‪" :‬גדוד שלוש‪-‬עשרה לא נשבר! גדוד שלוש עשרה לא‬
‫ייסוג!"‬
‫כדורים שרקו‪ ,‬פגזים התנפצו‪ ,‬והם צרחו‪ .‬ממיק היה אחד מהם‪.‬‬

‫המח"ט נחום גולן שיכנע את יגאל אלון שהגדוד עשה מעבר‬

‫ליכולתו‪ ,‬ולפני שיתרסק סופית – הורה על נסיגה‪ .‬ברשי קיבל את‬
‫הפקודה מהמג"ד אלן חורין‪ ,‬שהיה במשלט ‪ ,112‬ופקד לקחת פצועים‬
‫שניתן לשאתם‪ ,‬ולנוע לוואדי‪.‬‬
‫עוזי ציזלינג פקד על שארית מחלקתו לסגת‪ ,‬ואלה לא היו מוכנים‬
‫להפקיר את חבריהם הפצועים‪ .‬עוזי התחנן‪ ,‬צרח ולבסוף נאלץ להפעיל‬
‫כוח‪.‬‬
‫רצתי אל ו ִָוי ומצאתי אותו שוכב בתחתית התעלה ובוכה‪ .‬זחלילים‬
‫יורקי‪-‬להבות‪ ,‬שסרקו את העמדות‪ ,‬לא השגיחו בו‪ ,‬כיוון שכיסה עצמו‬
‫באדמה‪ .‬ממיק הופיע‪ ,‬נשכב לידו‪ ,‬ליטף את ראשו ונשק לו‪ .‬הם בכו‪,‬‬
‫דיברו יידיש ופולנית‪.‬‬
‫"אל תדאג ווי‪ ,‬יותר לא נעזוב אותך!" הצהיר ממיק‪.‬‬
‫עזרתי לממיק להעמיסו על גבו‪ ,‬כשאני תומך ברגליו המרוסקות‬
‫וקושר אותן למתניו‪ .‬מעתה יהיה עימנו באשר נהיה‪ .‬הצעתי לו מים‪ ,‬אך‬
‫הוא סירב וגנח מכאבים‪.‬‬
‫לפתע הופיע מאיר אלוני‪" :‬איפה ווי? תנו לי אותו! יש פקודת נסיגה!"‬
‫"אנחנו כבר נדאג לו‪ .‬לך יש מחלקה על הראש‪ ",‬אמרנו לו‪.‬‬
‫"היתה‪ ,‬איננה עוד‪".‬‬
‫מאירק'ה ניסה לקחת אותו מאיתנו ואנו סרבנו בעקשנות‪ .‬מאירק'ה‬
‫יצא מכליו‪ ,‬צעק‪ ,‬סטר על לחיו של ממיק‪ ,‬הפיל אותי ארצה‪ ,‬חטף את‬
‫ווי‪ ,‬העמיסו על גבו הרחב‪ ,‬ופתח בריצה מטורפת לכיוון הוואדי‪.‬‬
‫"הם לא יגיעו‪ ...‬הם לא יגיעו‪ "...‬צרח ממיק ובכה מרות‪.‬‬

‫קרוב לשעה שלוש החלה הנסיגה‪ ,‬כשהכול עומסים פצועים שניתן‬

‫לטלטלם‪ .‬בתוך שוחה עמוקה שכב חייל פצוע‪ ,‬שמשכתי אותו החוצה‪,‬‬
‫ובעודי מנסה לחבוש אותו ולהעמיסו על גבי‪ ,‬חלף ברשי והורה לי‬
‫לגשת אל חייל אחר‪ ,‬שסיכויו לשרוד יותר טובים‪ .‬ממיק‪ ,‬שהיה‬
‫מאחוריי‪ ,‬הודיע שידאג לו‪.‬‬
‫לרגלי הוואדי שכב חייל שותת דם‪ ,‬שספג רסיסים בבטנו ומעיו היו‬
‫שפוכים‪ .‬ביד אחת לפת רימון שלוף ובשנייה החזיק ניצרה ולא פסק‬
‫מלצעוק‪:‬‬
‫"תמות נפשי עם פלישתים! תמות נפשי עם פלישתים!"‬
‫מרחוק הבחנתי בקבוצת חיילים היושבת בלי נוע ואינה משה‬
‫ממקומה‪ .‬ראשם שמוט וגופם של כמה מהם פירכס בעצבנות‪ .‬לידם‬
‫ישב חובש ולפת את ראשו ביאוש‪.‬‬
 ‫– ‪– 152‬‬

‫"חבר'ה‪ ,‬יש פקודת‪-‬נסיגה!" קראתי לעברם‪ ,‬והם התעלמו‪ .‬ניסה‬

‫החובש לשכנעם שיצטרפו אליו‪ ,‬אך לשווא‪ .‬בדרך סיפר לי החובש‪,‬‬
‫שהם חטפו "שוק"‪ ,‬או לקו במה שנודע לאחר‪-‬מכן‪" ,‬הלם‪-‬קרב"‪.‬‬
‫"אני מקווה מאוד שהמצרים יחוסו עליהם‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫בפאתי המשלט נראו זחלילים נושאי להביורים שסרקו את המשלט‬
‫בלשונות‪-‬אש‪.‬‬
‫איש מפצועי ‪ 86‬לא נותר בחיים‪ ,‬התברר לאחר הנסיגה‪.‬‬
‫נשאבנו לוואדי כאל תוך משפך‪ .‬הערוץ היה זרוע רובים‪ ,‬תרמילים‪,‬‬
‫קסדות וכל דבר שהכביד על הריצה‪ .‬טנקים מצריים עלו על המשלט‪,‬‬
‫הגיעו לפתחו של הוואדי ושילחו פגזים וצרורות דל כדורים אל תוכו‪.‬‬
‫הוואדי הפך למלכודת‪-‬אש‪.‬‬
‫כשראה ברשי את הקטל הנורא‪ ,‬פקד עליי‪ ,‬שבמקרה התנהלתי‬
‫אחריו‪ ,‬לפרוץ לשטח הפתוח‪ ,‬כדי לפזר את האש‪ .‬טיפסתי בזריזות על‬
‫דופן הוואדי‪ ,‬צעקתי "אחריי!" ופתחתי בריצה מטורפת‪ ,‬כשברשי מכוון‬
‫את הכוח בעקבותיי‪ .‬השטח היה חשוף וכדורי אוייב זינבו בנו בלי‬
‫זגזגתי כמו פר משתין‪ .‬כדורים נשתלו מימיני ומשמאלי‪ ,‬והחול‬ ‫רחמים‪ִ .‬‬
‫הרטוב קלט אותם בפעימות רכות‪ .‬לאחר קילומטר של ריצה מטורפת‬
‫העזתי להסתכל לאחור‪ :‬חיילים רצו‪ ,‬אחרים צלעו ונשענו על חבריהם‪.‬‬
‫חייל קשר רובה לרגלו השבורה‪ ,‬כדי לייצבה‪ ,‬וניתר על רגל אחת‪ .‬והיו‬
‫שנשאו את חבריהם על גבם‪ ,‬השכיבו אותם על שמיכה וגררו‪ .‬היינו‬
‫מטווח‪.‬‬
‫כברווזים ב ִ‬
‫"הרגל‪ ,‬הרגל!" שמעתי צעקה מאחור‪.‬‬
‫לרגע אטמתי עצמי והמשכתי לרוץ‪ ,‬ואז עצרתי והסתובבתי‪" .‬חבר'ה‪,‬‬
‫לא מפקירים פצועים בשום תנאי‪ ",‬עלו בי מילותיו של מאירק'ה אלוני‬
‫באחד האימונים‪ ,‬ורגליי החזירוני אל הפצוע‪ .‬חבשתי בזריזות את שוקו‪,‬‬
‫העמסתיו על גבי ושבתי לרוץ‪ .‬כדור פילח את ירכו‪.‬‬
‫"אתה גומר לי את הרגל‪ .‬די‪ ,‬תוריד אותי‪ .‬לא איכפת לי למות‪ ",‬הוא‬
‫בכה‪.‬‬
‫"אסור לעצור‪ .‬תתגבר‪ .‬נגיע‪ ,‬נגיע‪ ".‬המלים הכבידו על קצב‬
‫הנשימה‪ .‬החייל התייפח‪ ,‬הלם בידו האחת על ראשי ובשניה לפת את‬
‫צווארי‪ .‬מדי פעם‪ ,‬בגבור כאביו אף נשך את כתפי‪.‬‬
‫"די‪ ,‬לא יכול‪ ,‬לא יכול‪"...‬‬
‫"אתה יכול‪ ,‬יכול‪ ,‬יכול‪ ",‬פלטתי לקצב הריצה ואטמתי עצמי‬
‫מהמכות‪ .‬אם אגיע בשלום אוכל להודות לביני המדריך על כושרי‬
‫הגופני‪ .‬הוא אימן אותנו בריצות ארוכות מבית‪-‬אלפא לתל‪-‬עמל ובחזרה‪.‬‬
‫אך ביני עלה על מוקש‪ ,‬איבד רגל והלל נוימן הציל את חייו‪.‬‬
‫לאחר ריצה של כארבעה קילומטר עצרתי‪ .‬כוחותיי אזלו‪ .‬כל‬
‫שאפשר היה לעשות כדי להינצל – עשיתי‪ .‬מעתה‪ ,‬רשות‪-‬הדיבור‬
‫לגורל העיוור‪ .‬הפגזים המשיכו לדלוק וריח של אבק‪-‬שריפה נדף מן‬
‫האדמה‪ .‬מרחוק הבחנתי במנחם אגמון‪ ,‬חבלן מבית‪-‬אלפא‪.‬‬
‫"מנחם‪ ,‬אולי ראית את מאיר אלוני כשעל גבו ווי?"‬
‫"ירדו לוואדי‪ .‬אל תדאג‪ ,‬איש בריגדה כמוהו יגיע‪".‬‬
 ‫– ‪– 153‬‬

‫פגז של תותח נפל ממש לידי והאדמה רעדה‪ .‬סילון עשן נפלט‬
‫מזנבו‪ .‬התחלחלתי ונמלטתי כמפני שריפה‪ .‬מי יודע אם לא תתרחש‬
‫הצתה מאוחרת‪ .‬שוב ניצלתי‪ .‬כמו בסנדלה‪ .‬הרמז ברור‪ ,‬לא לעולם‬
‫חוסן‪ ,‬ובשארית כוחותיי שבתי לרוץ‪.‬‬
‫לרגע איבדתי את שיווי המשקל וקרסתי‪ .‬הפצוע נשמט מגבי‪ ,‬ולאחר‬
‫שהתאוששתי מיהרתי להעמיסו על גבי‪ .‬לפתע הירפה הפצוע מצווארי‪.‬‬
‫מה קרה? חטף כדור? האם אני סוחב על גבי גווייה?‬
‫היכיתי בידי על ראשו והוא כנראה התעורר מעלפונו והחל לבכות‪.‬‬
‫"העיקר שאתה חי!" מלמלתי ואנחת רווחה נפלטה מחזי‪.‬‬
‫הגענו לגדר של משלט ‪.112‬‬
‫"חובש!" צעקתי והתעלפתי‪.‬‬

‫הנהג שלמה כהן הסיע אותנו לשועוט‪ .‬מנחם אושמן האפסנאי‬

‫הקביל את פנינו בדאגה‪ ,‬הגיש אוכל חם‪ ,‬ביגוד יבש וניסה לעודד את‬
‫רוחנו‪ .‬רבים לא הגיעו‪ .‬הלכתי ממקום למקום חסר מנוחה‪ ,‬שואל‬
‫חיילים אם ראו את מאיר ואת ווי‪ .‬רובם לא הכירו אותם‪ .‬התיישבתי‬
‫לאכול ליד חיילת שחזרה מחופשה‪ ,‬ציפור כרמי‪ .‬היא סיפרה כי בתל‪-‬‬
‫אביב בכלל לא יודעים שיש מלחמה בנגב‪ .‬הרחובות מלאים קצינים‬
‫מצוחצחים‪ ,‬וליד כל תחנת אוטובוסים שני תורים‪ :‬לאזרחים ולחיילים‪.‬‬
‫כך גם ליד קופות בתי‪-‬הקולנוע‪.‬‬
‫"ג'ובניקים כבשו את תל‪-‬אביב‪ "...‬אמרתי‪.‬‬

‫אני בתוך שק‪-‬שינה‪ ,‬מתקשה להירדם‪ .‬אוזניי הורגלו להפגזות‪,‬‬

‫לשריקות כדורים‪ ,‬והשקט הזה משגע‪ ,‬אינו מניח‪ .‬אני מתהפך מצד אל‬
‫צד ומקלל‪ .‬אם מאירק'ה וו ִָוי ניצלו‪ ,‬הם כבר בבית‪-‬חולים‪ ,‬אך אם לא?‬
‫לפתע מצאתי את עצמי ממלמל‪" :‬נעמה‪ ,‬ניצלתי!" ומיששתי את‬
‫תמונתה שבכיסי השמאלי‪ .‬העייפות גברה ונרדמתי‪ .‬מישהו טלטל אותי‬
‫בעדינות‪.‬‬
‫"מה קרה?"‬
‫"קום‪ .‬חוזרים למשלט‪ ",‬אמר משה גורודנצ'יק בשקט וברצינות‬
‫רבה‪ .‬הר אדם גהר עליי והתעוררתי בבהלה‪.‬‬
‫"לשמונים ושש? לגיהנום ההוא?"‬
‫"הרבה חבר'ה לא הגיעו‪ ,‬ויש כאלה שאולי שוכבים פצועים בוואדי או‬
‫בדרך לכאן‪ ,‬ואם לא נאסוף אותם הלילה – מחר המצרים ישחטו‬
‫אותם!"‬
‫"אתה מדבר ברצינות?"‬
‫"קום כבר!"‬
‫"ואולי מאירק'ה וווי שוכבים פצועים לא רחוק מכאן? הן לעולם לא‬
‫אסלח לעצמי אם‪"...‬‬
‫קמתי והתלבשתי‪.‬‬

‫שלמה כהן הסיע אותנו למשלט ‪ .112‬הגשם לא פסק והרוח נשפה‬

 ‫– ‪– 154‬‬

‫וזעפה‪ .‬שמענו יללות של תנים‪ ,‬שועלים‪ ,‬שריח הדם משך אותם לזירה‪.‬‬
‫עלטה כבדה שררה בנגב‪ .‬גרגרי ברד היכו בנו ללא רחם‪ .‬גיששנו‬
‫דרכנו כסומים באפלה‪ .‬כוכב לא נצנץ‪ ,‬ואור דלוח לא נראה באופק‪.‬‬
‫הלכנו הלוך ובכה‪ ,‬מבקשים אחר חברינו האבודים‪ .‬מדי פעם עצרנו‬
‫וקראנו בקול‪-‬רם‪:‬‬
‫רה!"‬
‫רה ארצי‪ ,‬יצחק דו ָ‬‫שי‪ ,‬יו ֶ‬
‫"מאירק'ה‪ ,‬ו ִָוי‪ ,‬בַר ְ ִ‬
‫נשאה הרוח את קולנו וגלגלה בהד עמום‪ .‬ברקים האירו נגב עכור‬
‫ורעמים הלמו בו באכזריות‪ .‬שעות בוססנו בבוץ בלי מפה‪ ,‬בלי מצפן‬
‫ובלי סיכוי‪ .‬רטובים עד לשד עצמותינו עשינו דרכנו אל הוואדי ולא‬
‫הגענו אליו‪.‬‬
‫עם דמדומי בוקר שבנו בידיים ריקות‪.‬‬
‫רה כי בהיותם בוואדי‪ ,‬במרחק של קילומטר‬ ‫לימים סיפר יצחק דו ָ‬
‫אחד ממשלט שמונים ושש‪ ,‬פגז התפוצץ וברשי נפל מתבוסס בדמו‪.‬‬
‫יצחק דורה צנח מן ההדף‪ ,‬וכשניסה לקום התברר שנפצע‪.‬‬

‫כעבור ימים אחדים הגיע עיתון לשועוט ובעמוד הראשון תמונת אלוף‬
‫חזית‪-‬הדרום‪ ,‬יגאל אלון בחברת פלמ"חניקים חייכנים‪ ,‬מצולמים ליד‬
‫שלט‪-‬דרכים בצומת אבו‪-‬עגילה‪-‬אל‪-‬עריש‪.‬‬
‫"אנחנו אכלנו חרא‪ ,‬והפלמ"ח זכה בתהילת‪-‬עולם‪ ",‬נזכרתי בדבריו‬
‫של ווי‪.‬‬
 ‫– ‪– 155‬‬

‫פרק כ"ב‪ :‬הפחד‬

‫רה מפלוגה ג' שתת דם‪ .‬הפגז שהרג את ברשי פצע אותו‬ ‫יצחק דו ָ‬
‫בירכו‪ .‬הוא דחף תחבושת‪-‬אישית לתוך החור שנפער‪ ,‬קרע רצועה‬
‫מחולצתו וחבש את הירך‪ .‬מרחוק שמע קולות של חיילים מצריים‪,‬‬
‫שעלו על משלט ‪ .86‬מישהו ניצח עליהם בקריאות נלהבות‪ ,‬והם השיבו‬
‫בקצב ובשאגות‪" :‬עליהום‪ ,‬עליהום! יא יהוד!"‬
‫על אף הפציעה הוא החיש את צעדיו כדי להדביק את הנסוגים‪ ,‬אך‬
‫הכאבים גברו והוא נשכב‪ .‬הוא העריך שאם רצונו להינצל – עליו‬
‫רה בקושי‬ ‫לעמוד על רגליו וללכת‪ ,‬אחרת המצרים יגיעו אליו‪ .‬דו ָ‬
‫התרומם על רגליו והחל לצעוד‪ .‬כדורי האוייב ליווהו לאורך הדרך‪.‬‬
‫רה ארצי מעין‪-‬‬ ‫באחד מפיתולי הוואדי הוא פגש בחברו למחלקה‪ ,‬יו ֶ‬
‫חרוד‪ ,‬שעזב בין האחרונים את המשלט‪ .‬יורה תמך בו ולא שעה‬
‫להפצרותיו שיעזבהו לנפשו‪ .‬יצחק טען כי סיכוייו להינצל אפסיים ויורה‬
‫עלול להיהרג בגללו‪ ,‬אך יורה התעקש‪ .‬הם מצאו גומחה בוואדי‪,‬‬
‫התחבאו בתוכה והחליטו להמתין עד רדת החשיכה‪ .‬לפרוץ עם רגל‬
‫פגועה לשטח פתוח באור יום זו התאבדות בטוחה‪ .‬הגשם גבר‪ ,‬ורוחות‬
‫קרות שנשבו ממערב הקפיאו את עצמותיהם‪ .‬זרם המים בוואדי סלקא‬
‫החל לעלות‪ .‬הוואדי ניקז אליו מים מוואדיות רבים‪ .‬כל עוד עמד דורה‬
‫על רגליו‪ ,‬הוא איכשהו התקדם‪ ,‬אך משהתיישב – בגדו בו רגליו‪ .‬יורה‬
‫החליט לחצוב "מדרגות" בקיר הוואדי‪ ,‬כך שיוכלו לצאת ממנו‪.‬‬
‫עם רדת היום‪ ,‬ובעזרת יורה‪ ,‬הצליח דורה לעלות על "המדרגות"‪,‬‬
‫לצאת מן הוואדי והם מצאו עצמם בשטח מישורי‪ .‬עלטה נחתה ומסך‬
‫עננים כיסה את השמיים‪ .‬באופק לא נראה נצנוץ של אור‪ .‬כל צעד‬
‫לדורה היה בבחינת עינוי‪ .‬הנעליים חרקו‪ ,‬שקעו בבוץ‪ ,‬ואדמה דבקה‬
‫לסוליות‪ .‬הם חצו ואדיות‪ ,‬שתו ממימיהם הדלוחים והמשיכו ללכת‪.‬‬
‫בתחתיתה של גבעה שמעו קולות אדם‪ .‬סוף לסיוט? לרגע חשבו‬
‫לקרוא לעזרה‪ ,‬אך עצרו והאזינו‪ .‬הדיבורים היו בערבית‪ .‬משלט מצרי‬
‫התנשא מעליהם‪ ,‬והם הלכו בחשאי למרגלותיו‪ ,‬אוחזים ידיים לבל‬
‫יאבדו זה את זה‪ .‬הגשם גבר והיה לברד‪.‬‬
‫הם הגיעו לצומת‪-‬דרכים‪ .‬יצחק דורה‪ ,‬שהיה באפיסת כוחות מוחלטת‬
‫ופצעו שתת דם‪ ,‬הציע שיפנו ימינה‪ .‬לעומתו טען יורה ארצי‪ ,‬כי דרך זו‬
‫תוביל אותם לרצועת עזה‪.‬‬
‫זמן רב עמדו והתווכחו‪.‬‬
‫"אני פונה ימינה‪ ",‬הודיע דורה נמרצות‪ .‬האם התכוון ליפול בשבי?‬
‫יורה ידע שבלעדיו דורה לא יגיע לשום מקום ולא היה מסוגל להשאירו‬
‫לבד‪ .‬לימים הודה יצחק דורה שיורה צדק‪ .‬אילו פנו שמאלה‪ ,‬מזרחה‪,‬‬
 ‫– ‪– 156‬‬

‫היו מגיעים אל משלטי צה"ל‪.‬‬

‫לאחר הליכה ממושכת ומייגעת הם הבחינו בכתם שחור‪ ,‬כפר ערבי‪.‬‬

‫סאן‪-‬הצעירה – שכונה נלווית לעיירה עבסאן‪ .‬הם‬
‫עבָ ָ‬
‫לימים נודע ששמו‪ַ :‬‬
‫עצרו‪ ,‬האזינו‪ ,‬ומשלא שמעו קולות – החליטו שהכפר ריק מאדם ופרצו‬
‫שער נעול של אחת החצרות‪ .‬הם גיששו באפלה‪ ,‬פתחו דלת של חדר‬
‫ונכנסו פנימה‪ .‬מיששו בידיהם ועל הרצפה גילו מחצלת מרופטת‪ ,‬שני‬
‫שקים ריקים וסחבה בלוייה‪ .‬הם פשטו את בגדיהם‪ ,‬שהיו ספוגים מים‬
‫ועמדו ערומים כביום היוולדם‪ .‬רוח חדרה מבעד לסדקי הדלת והם‬
‫רעדו מקור‪ .‬בשקים ובסחבה שמצאו‪ ,‬ניגבו זה את זה והשתטחו על‬
‫המחצלת‪ .‬השעה היתה שתיים ושלושים אחר חצות‪ .‬הם שכבו‪ ,‬ועל אף‬
‫העייפות‪ ,‬החליטו להישאר ערים‪ ,‬כשהם רועדים מקור‪ .‬לא אחת הציעו‬
‫זה לזה להתכסות בשני השקים‪.‬‬
‫כעבור שעתיים הבחינו‪ ,‬מבעד לסדקי הדלת‪ ,‬בדמדומי שחר‪ ,‬ויורה‬
‫לבש את בגדיו הרטובים ויצא לסיור‪ .‬לאחר זמן קצר שב וסיפר‪ ,‬כי‬
‫ערפל כבד שורר בחוץ‪.‬‬
‫לפתע הופרעה הדממה על‪-‬ידי רעש מכונית מלווה קולות אדם‪ .‬יורה‬
‫שוב יצא ובשובו סיפר‪ ,‬כי במרחק של כמאתיים מטר מהם ראה‬
‫מכוניות חונות‪ ,‬שלא הצליח לזהותן‪ .‬הם המתינו עוד כשעה ויורה שוב‬
‫יצא‪ ,‬ויצחק התחנן‪:‬‬
‫"יורה נהג בזהירות!"‬
‫היו אלו המילים האחרונות שאמר לו כאדם חופשי‪.‬‬

‫בצאתו מן החצר נתקל יורה בנער ערבי ושאלו לשם הכפר‪ .‬הנער‬
‫נבהל‪ ,‬רץ אל אביו‪ ,‬וזה הזעיק חיילים שחנו בפאתי הכפר‪ .‬מיהרו‬
‫החיילים לכיוון הבקתה ותפסו את יורה ארצי‪ .‬היה ברור שהם עומדים‬
‫לרצוח אותו‪ .‬יורה לא איבד את עשתונותיו והודיע להם בערבית‪ ,‬שידע‬
‫עוד מימי לימודיו בבית‪-‬ספר התיכון בעין‪-‬חרוד‪ ,‬כי הוא קצין ישראלי‬
‫ויענה כחוק רק לקצינים‪ .‬שליטתו העצמית ונחישותו הצילה את חייו‪.‬‬
‫יורה הובל אל הקצין‪ ,‬שנהג בו מנהג קצינים‪ .‬הוא חקר אותו מי הוא‬
‫ומניין בא‪ .‬יורה התרשם מהתנהגותו ההוגנת וסיפר לו‪ ,‬כי בכפר מצוי‬
‫חייל פצוע‪ ,‬השוכב בחצר סמוכה‪ ,‬והצביע על הכיוון‪.‬‬
‫הקצין שלח לשם כיתת חיילים‪ .‬המראה שנתגלה הדהים אותם‪ :‬אדם‬
‫ערום‪ ,‬פצוע בירכו‪ ,‬שוכב על מצע מזוהם וכובע פלדה לראשו‪.‬‬
‫סוריאליזם במיטבו‪ .‬פיהם נפער וברכיהם החלו לרעוד‪ .‬הם כיוונו לעברו‬
‫רובים מכודנים‪ ,‬לא העזו להתקרב ופלטו הברות מגומגמות‪:‬‬
‫"קום‪ ,‬אלבס!" )קום‪ ,‬התלבש(‪.‬‬
‫יצחק דורה גייס את כל הידע שלו בערבית והצהיר‪" :‬וולה‪ ,‬תעלו‪.‬‬
‫עָיין!" )אנא‪ ,‬בואו‪ ,‬אין פצצה‪ ,‬אין‬‫דה‪ ,‬אנא ַ‬ ‫ברו ֶ‬
‫פיש ָ‬
‫מ ִ‬
‫בה‪ָ ,‬‬
‫מ ָ‬
‫פיש בו ְ‬
‫מ ִ‬
‫ָ‬
‫רובה‪ ,‬אני חולה!( – והצביע על ירכו‪.‬‬
‫הפחד לא הרפה מהם והם חששו להתקרב‪ .‬כך עמדו סביבו ברובים‬
‫מכודנים והמתינו‪ .‬משראו שאינו קם‪ ,‬הרהיב הסמל עוז‪ ,‬קרב אליו‪,‬‬
 ‫– ‪– 157‬‬

‫טלטל את כתפו בתנועת שידול ואמר‪:‬‬

‫לכ פארוק קווֶייס‪ ,‬קווֶייס‪) ",‬שמע‪ ,‬המלך פארוק טוב‪,‬‬ ‫מ ְ‬‫"איסמע‪ַ ,‬‬
‫טוב( – כך ביקש להרגיעו ולשכנעו שיקום ויתלבש‪.‬‬
‫סה‪) "...‬אין כוח‪ – (...‬ניסה דורה להסביר‪ ,‬כשהוא פושט‬ ‫פיש פור ְ ָ‬
‫מ ִ‬
‫" ָ‬
‫ידיו לצדדים‪.‬‬
‫שיחה "מרתקת" זו נמשכה למעלה מחצי שעה‪ ,‬עד שהחיילים הבינו‬
‫כי לפניהם חייל פצוע‪ ,‬וכל רעה לא תאונה להם‪ .‬היו שהרהיבו עוז‪,‬‬
‫נכנסו לחדר ועזרו לו להתלבש‪ .‬בגדיו היו רטובים ומגואלים בדם‪ .‬הם‬
‫גררו אותו אל הקצין ומרחוק הוא הבחין ביורה ארצי‪.‬‬
‫"הלו‪ ,‬מה שלומך?" קרא לעברו‪.‬‬
‫"אוסקוט!" )שתוק!( – צעק לעברו סמל מצרי שנעץ בו עיני רוצח‪.‬‬
‫המצרים כבלו את ידיהם‪ ,‬חבשו את עיניהם והטילו אותם על טנדר‪.‬‬

‫שבוע ימים הם שהו במחנה רפיח‪ ,‬במגורי קצינים‪ ,‬ונהנו מיחס הוגן‬
‫ומאוכל טוב‪ .‬הטיפול בפצעו של יצחק דורה היה אמנם שטחי‪ ,‬אך‬
‫הפצע אט‪-‬אט הגליד‪ .‬הכדור שחדר לירכו עבר דרכה ויצא‪.‬‬
‫משהחלו החקירות‪ ,‬החליט יצחק דורה לבדות סיפור‪ :‬הוא פליט‪,‬‬
‫יוצא מחנות המוות באירופה‪ ,‬ותיאר לפרטי פרטים את זוועות‬
‫טרבלינקה‪ ,‬כפי שקרא בספרים‪ .‬הוא הסביר להם כי כל משפחתו‬
‫נספתה בשואה והציג את שיניו‪ ,‬שמאז ומתמיד היו פגומות‪ ,‬כהוכחה‬
‫לסבלו הרב‪ ,‬והללו שוכנעו ועזבוהו לנפשו‪.‬‬
‫תחנתם הבאה היתה אל‪-‬עריש ומשם לקאהיר‪.‬‬
‫עם חתימת הסכמי שביתת‪-‬נשק עם מצרים‪ ,‬בחסותו של מתווך‪-‬‬
‫האו"ם ראלף באנץ'‪ ,‬ב‪ 24-‬בפברואר ‪ ,1949‬יצחק דורה ויורה ארצי‬
‫הוחזרו ארצה‪.‬‬

‫*‬

‫שרידי גדוד ‪ 13‬שבו לשועוט‪ ,‬מזועזעים מן המפלה והמחיר‪ .‬לגדוד‬

‫היו עשרות הרוגים ומעל למאה פצועים‪ ,‬שאושפזו בבתי‪-‬חולים ברחבי‬
‫הארץ‪ .‬הכול התהלכו בתחושה שהגדוד סיים את חייו‪ .‬איש לא הבין‬
‫מדוע יגאל אלון התעקש לתקוף משלט מבודד בלב רצועת עזה ביום‬
‫גשום‪ ,‬סוער‪ ,‬ללא אפשרות סיוע‪ .‬האם מישהו האמין שניתן לבלום‬
‫עשרות טנקים עם ארבעה מטולי פיאט ומספר זעום של פגזים? ומדוע‬
‫חיל‪-‬האוויר לא סייע להם כפי שאלון הבטיח?‬
‫השאלות דממו והכאיבו‪ .‬ממיק טען כי המג"ד היה חייב להתייצב על‬
‫רגליו האחוריות ולהודיע למח"ט כי במזג‪-‬אוויר כה סוער הגדוד לא ֵיצא‬
‫למשימה‪ .‬אולם פקודה‪ ,‬באותם ימים‪ ,‬גבלה עם קדושה‪ .‬לא ידועים‬
‫מקרים רבים של סירוב למלא פקודה‪.‬‬

‫שכבנו בבקתות בשועוט וספדנו למתים‪ .‬ממיק דיבר על ווי‪ ,‬וסיפר‬

 ‫– ‪– 158‬‬

‫על חייהם בבית‪-‬יתומים ליד טהרן‪ .‬כל אימת שהוגש להם אוכל –‬
‫התנפלו עליו כזאבים טורפים‪ .‬ברגעים ביקשו להשביע רעב של שנים‪.‬‬
‫בינואר ‪ 1943‬החל המסע לארץ‪-‬ישראל‪ .‬הם צורפו למשלוח פליטים‬
‫פולניים‪ ,‬שהפליגו באונייה לקאראצ'י )אז בהודו‪ ,‬כיום בירת פקיסטאן(‪,‬‬
‫בדרכה לתעלת סואץ‪ .‬הספינה עגנה בעדן‪ ,‬מדינה מוסלמית‪ ,‬והילדים‬
‫לא הורשו לעלות על הסיפון‪ .‬הצפיפות בבטן האונייה כמעט חנקה‬
‫אותם‪ .‬לבסוף הגיעו למצרים‪ ,‬לעיר סואץ‪ ,‬וחיילים ישראלים מפלוגת‬
‫"סולל‪-‬בונה"‪ ,‬ששרתו בצבא הבריטי‪ ,‬עלו על הסיפון‪ ,‬וכשהחלו לדבר‬
‫עימם יידיש – פרצו הילדים בבכי ונדבקו בכל‪-‬כוחם לרגליהם‪ ,‬כאילו‬
‫פגשו בהוריהם‪.‬‬
‫"אי‪-‬אפשר לשכוח מראות אלה‪ ",‬נחנק ממיק מדמעות‪.‬‬

‫בליל ה‪ 27-‬בדצמבר‪ ,‬לאחר ארוחת‪-‬הערב‪ ,‬נערך בשועוט טקס‬

‫הדלקת נר ראשון של חנוכה‪ ,‬והמג"ד אלן חורין הזכיר בדבריו את נס‬
‫חנוכה והשווה את גיבורי המכבים לגיבורי משלט ‪ ,86‬שלחמו מעטים‬
‫מול רבים בחירוף‪-‬נפש ובהקרבה עילאית‪ ,‬והיכו באויב מכה גדולה‬
‫ומרה‪ .‬הגדוד מילא בהצלחה גדולה את המשימה שהוטלה עליו‪ ,‬אך לא‬
‫עת לנוח על זרי דפנה‪ .‬משימות נוספות מוטלות על הגדוד‪ ,‬עד שיגורש‬
‫הפולש המצרי מן הארץ‪.‬‬

‫*‬

‫כעבור שנים יספר נחום גולן‪ ,‬מפקד חטיבת "גולני"‪:‬‬

‫"ראיתי קרבות רבים בחיי‪ ,‬אך איני זוכר מסירות‪-‬נפש רבה כל‪-‬כך‪,‬‬
‫גילויי גבורה כמו באותן עשרים שעות של לחימה במשלט ‪ .86‬עשינו‬
‫הכול כדי למשוך את המצרים לקרב‪ ,‬ושילמנו את המחיר‪ .‬גדוד 'גדעון'‬
‫יצא במזג‪-‬אוויר קשה‪ :‬גשם‪ ,‬סופות חול‪ ,‬הצפות‪ ,‬בוץ – מסע לילי רגלי‬
‫מפרך לעבר המשלט המוחזק על‪-‬ידי המצרים‪.‬‬
‫"היתה הרגשת כישלון בגלל הנסיגה והקורבנות‪ .‬מבחינה צבאית‬
‫הפעולה הצליחה‪ .‬למשלט ‪ 86‬לא היה כל ערך צבאי‪ ,‬לבד מן העובדה‬
‫שהיתה זו פעולת הסחה שנועדה לרכז את המצרים ברצועה‪ .‬נכון‪,‬‬
‫שילמנו מחיר יקר‪ ,‬אבל אין ספק שבכך חסכנו קורבנות רבים בגזרה‬
‫המזרחית‪ ,‬שהיא העיקרית במבצע זה‪ .‬יכולנו להשיג זאת במספר‬
‫נפגעים קטן בהרבה‪ ,‬אלא שנפלנו קרבן לתנאי לחימה ומזג‪-‬אוויר‬
‫קשים‪ ,‬שמנעו החשת תגבורת‪".‬‬

‫*‬

‫מחלקה מפלוגה ב'‪ ,‬מתוגברת בחולייה של "המסייעת" שכללה את‬

 ‫– ‪– 159‬‬

‫דויד פליק‪ ,‬זליג ואותי‪ ,‬נשלחה למשלט ‪ ,108‬מול מחנות רפיח‪ ,‬כדי‬
‫להחליף יחידה מגדוד אחר‪.‬‬
‫ההפגזה החלה מיד עם בואנו‪ .‬המשלט היה חשוף לעין האוייב‪ ,‬וחל‬
‫איסור חמור להסתובב בו‪ .‬צלפים מצריים התמקמו על גבעות סמוכות‪,‬‬
‫וכל ניסיון להוציא ראש‪ ,‬לווה באש‪.‬‬
‫מצפון‪-‬מערב התנשא משלט ‪ 86‬הארור‪ ,‬ומדרום כתם ירוק‪ ,‬פרדס‪.‬‬
‫מדי‪-‬פעם נשאה עימה הרוח ניחוחות שהזכירו את פרדסי העמק‪ .‬כל‬
‫ערב נערך על המשלט טקס הדלקת נר חנוכה בניצוחם של חיילים‬
‫חובשי כיפות‪ .‬בליל שבת‪ ,‬לפנות‪-‬ערב‪ ,‬הם קידשו על היין ושרו זמירות‪-‬‬
‫שבת‪ .‬ממחנות רפיח עלה באותה עת קולו המסולסל של המואזין –‬
‫מקהלה סוריאליסטית בשני קולות‪.‬‬
‫שבת בבוקר‪ ,‬האחד בינואר ‪ .1949‬בבירות העולם הגדול חגגו‬
‫ראשיתה של שנה חדשה בנשיקות‪ ,‬בזיקוקין‪-‬די‪-‬נור ובשתייה כדת‪,‬‬
‫ואנחנו – בספיגת פגזי תותחים‪ ,‬הפצצות מן האוויר ואש מקלעים‪.‬‬
‫זליג שלף מתרמילו בקבוק וודקה והציע שנרים כוסית לחיי השנה‬
‫החדשה‪.‬‬
‫"זליג‪ ,‬מה אתה מאחל לנו לשנה החדשה?" שאלתי‪.‬‬
‫"שנשוב בשלום לשועוט‪".‬‬
‫ליותר מזה לא היינו מסוגלים ליחל‪...‬‬
‫ליק וביקשו שיצטרפו‬ ‫חיילי הפלוגה הדתית פנו אל זליג ואל דוד פָ ִ‬
‫למניין‪ ,‬לתפילת השחרית לשבת‪ .‬דוד פליק נעתר ברצון ואילו זליג‬
‫סירב בתוקף‪ .‬לדבריו‪ ,‬הוא גמר סופית עם אלוהים‪ .‬קרון‪-‬המוות‪ ,‬שבו‬
‫נסעו ללא אוכל ושתייה שמונה‪-‬עשר יום‪ ,‬היה דחוס ברבנים ובחסידים‪,‬‬
‫שהתפללו וביקשו מחילה מן האל וייחלו לנס‪ .‬לא אחת זעקו‪" :‬אשמנו‪,‬‬
‫בם האשם‪ ,‬ובין תפילה לתפילה אמרו‬ ‫בגדנו‪ ",‬מכים על ליבם‪ ,‬כאילו ָ‬
‫"תהילים"‪ .‬בליבם האמינו כי קול שוועתם יפתח שערי שמיים‪ ,‬והאל‬
‫יצילם‪ ,‬ואילו אנו‪" ,‬הכופרים בעיקר" – נתפגר‪.‬‬
‫איש מהם לא הגיע חי לבוכנוואלד‪...‬‬
‫בזמן התפילה הופצץ המשלט מן האוויר‪ ,‬והמתפללים נאלצו‬
‫להפסיק את התפילה ולחוש לעמדות‪ .‬אחת הפצצות נפלה סמוך‬
‫לעמדת ה"בזה"‪ ,‬דקה לאחר שזליג ואני כיסינו את המכונה בברזנט‬
‫לבל תירטב בגשם‪ .‬לאחר ההפצצה דמה הברזנט לרשת‪-‬דייגים‪.‬‬
‫דוד פליק הביא למשלט לוח שחמט ופיסל כלים מליבתו של לחם‪.‬‬
‫שיחקנו‪ ,‬ואף הצגתי בפניהם חידות‪-‬שחמט שזכרתי עוד מהמוסד‪-‬‬
‫החינוכי‪ .‬מצאתי עצמי לרגע שב אל תחביבי הישן‪ ,‬אל השחמט‪ ,‬שכה‬
‫עמלתי להדבירו‪.‬‬

‫התעוררתי עם תחושות פחד ויצאתי לשמירה‪ .‬הלילה היה אפל וקר‪.‬‬

‫תותחים רעמו והבזקי אור בהקו‪ ,‬ממחנות רפיח‪ .‬סיירתי סביב המשלט‬
‫כולי אפוף פחדים‪ .‬לראשונה ליבי אמר לי‪" :‬היזהר‪ ,‬מלאך‪-‬המוות סימן‬
‫אותך כקורבנו הבא‪ ".‬חשתי רעידות מוזרות בגפיי‪ ,‬ושיניי נקשו מקור‪.‬‬
‫מצאתי עצמי הולך עם כדור בקנה ונודר נדרים‪ :‬לאלוהים‪ ,‬לסטאלין‪,‬‬
 ‫– ‪– 160‬‬

‫לאפיפיור – לכל מי שמסוגל לשמור עליי‪ .‬כל "יציאה" של פגז הקפיצה‬

‫אותי לשוחה‪ ,‬וליבי הלם בעוז‪ .‬ניסיתי להעלות באוב את נעמה‪ ,‬אך‬
‫דמותה לא עלתה‪ .‬חשתי צורך לדבר‪ ,‬לשפוך בפני מישהו את ליבי‬
‫ההומה‪ ,‬לספר על חיי‪ ,‬על רגשותיי‪ ,‬אך איש לא היה ער‪.‬‬
‫לראשונה קלטתי אותן תחושות‪-‬מוות הפוקדות את ההולכים למות‪,‬‬
‫ונזכרתי בווידוייהם של יוסף זינגר‪ ,‬טופצ'יק‪ ,‬יהודה אלטמן וו ִָוי‪.‬‬
‫בקושי סיימתי את השמירה‪ .‬שבתי למקלט‪ ,‬נשכבתי בתוך שק‪-‬‬
‫השינה כשכולי רועד מקור‪ .‬סיוטים לא הירפו ממני‪ ,‬ובבוקר נתן לי‬
‫החובש גלולת הרגעה והציע שאלך לאכול‪.‬‬
‫"אם אצא – לא אחיה‪ ",‬אמרתי לו‪ ,‬כשידי מעסה את חזי ומנסה‬
‫להרגיע תחושות‪-‬בטן‪.‬‬
‫פליק נגע במצחי ונענע ראשו בדאגה‪.‬‬
‫"אתה חולה‪ .‬תמשיך לשכב‪ ",‬והביא לי אוכל מן המטבח‪.‬‬
‫"אם חיל מרגיש פחד – צריך לתת לו להתגבר עליו בכוחות עצמו‪",‬‬
‫הסביר דוד פליק‪ ,‬וסיפר על חיילים בצבא האדום שנתקפו פחד‪,‬‬
‫והרופא הצבאי המליץ לשחררם עד שיתגברו‪ .‬נזכרתי בברמבייב‪,‬‬
‫מהספר "אנשי פאנפילוב"‪ ,‬כשהצבא הגרמני עמד בשערי מוסקבה‪,‬‬
‫ואחד החיילים‪ ,‬מרוב פחד‪ ,‬ירה לעצמו כדור ביד‪ ,‬והמג"ד‬
‫הקאזאחסטאני מומיש‪-‬אולי‪ ,‬שלא הבין כי פחד מחייב טיפול‪ ,‬הוציאו‬
‫ראו‪.‬‬
‫להורג למען יראו ִוי ָ‬
‫כל אותו יום לא יצאתי מן השוחה‪ .‬בקרבות שבהם השתתפתי עד כה‬
‫חשתי לרוב ביטחון יחסי‪ .‬כך היה בסנדלה‪ ,‬בחירבת‪-‬מעין‪ ,‬במשלט ‪,86‬‬
‫אך הפעם זה היה אחרת‪.‬‬
‫זליג סיפר כי כשהיה "שם" – לרוב ידע מתי צפוייה סכנה ומתי הכול‬
‫יעבור בשלום‪ .‬היה זמן ש"התפרנס" מעצמות שגנב ממאורת כלבו של‬
‫סגן מפקד המחנה‪.‬‬
‫לילה אחד חש שאין זה "הלילה שלו" ולא יצא לגנוב‪ ,‬אף שרעב‬
‫ככלב‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬במיפקד הבוקר‪ ,‬סיפר סגן מפקד המחנה כי כלבו חלה‬
‫כתוצאה מאובדן משקל‪ .‬לדבריו‪ ,‬מישהו גונב את מזונו‪ .‬באותו לילה‬
‫ארבה כיתת‪-‬משמר גרמנית מאחורי מאורת הכלב‪ ,‬כדי לירות בגנב‪.‬‬
‫אינסטינקט? תחושת‪-‬בטן? החבר'ה הירבו לדבר על תחושות‬
‫ופחדים‪.‬‬
‫הרבינו לצאת למארבים‪ .‬תקפנו משלטים מצריים ושבנו לפנות‪-‬בוקר‬
‫קרועים ואלונקות בידינו‪ .‬סירבנו לישון על מקומות הנפגעים‪ ,‬ושקי‪-‬‬
‫השינה שלהם נותרו מגולגלים כמצבות אילמות‪...‬‬

‫*‬

‫הארבעה בינואר ‪ .1949‬לילה גשום וקר‪ .‬צורפנו ככוח מאבטח‬

‫לפלוגה מגדוד אחר‪ ,‬שעמדה לכבוש את משלט ‪ – 102‬רכס כורכר‬
‫פטמת שד של אישה‪.‬‬‫שבראשו בליטה שהזכירה ִ‬
 ‫– ‪– 161‬‬

‫מדרום נמצא "משלט בית‪-‬הקברות" – עוד פטמה שהשלימה חזה‬

‫של אישה‪ .‬התוכנית היתה לפרוץ את מערכת הביצורים שממזרח‬
‫למחנות רפיח‪ ,‬לחדור אל בסיסי הצבא המצרי‪ ,‬שבהם חונים טנקים‬
‫ותותחים – ולפוצץ אותם‪.‬‬
‫קרבנו בחשאי והגענו למרחק של כמה מאות מטר ממשלט ‪ .102‬בין‬
‫היוצאים לפעולה היה החבלן מנחם אגמון מבית‪-‬אלפא‪ ,‬שהצטייד בכלי‪-‬‬
‫פריצה ובשני צינורות בונגלור – צינור הממולא בחומר‪-‬נפץ‪ ,‬שנועד‬
‫לפוצץ חוטי‪-‬תיל דוקרניים ולפרוץ דרך לכוח מסתער‪ .‬מנחם נקבע‬
‫לחבלן מיספר שתיים‪ .‬אם חבלן מיספר אחת ישחיל את הבונגלור בין‬
‫גדרות התייל‪ ,‬וזה לא יתפוצץ‪ֵ ,‬יצא מנחם ויניח בונגלור שני‪.‬‬
‫קור עז שרר‪ .‬שמיים זכים וכוכבים זוהרים‪ .‬מרחוק הבליחו אורות‬
‫קלושים של מחנות רפיח‪ ,‬וכדורים נותבים התעופפו באוויר‪ .‬מדי‪-‬פעם‬
‫נשלחו השמימה קרני זרקורים עצבניים בתורם אחר מטוסי אוייב‪.‬‬
‫"עושה רושם שהמצרים מתוחים מאוד הלילה‪ ,‬וזה הזמן לדפוק‬
‫אותם‪ ",‬לחש זליג‪.‬‬
‫מרחוק נשמע שאון גלים שהתנפץ אל החוף בחימה ובשצף קצף‪.‬‬
‫הכוח נע בכבדות‪ .‬בוץ דביק נלוש ודבק בסוליות הנעליים והשמיע‬
‫קולות של מציצה‪ .‬רוח סחפה גבעולים‪ ,‬שיירי אשפה ממחנות רפיח‬
‫וגרגרי חול‪ .‬לילה מרופש‪.‬‬
‫הגענו למרחק של כמה מאות מטרים מגדר המשלט‪ ,‬ושכבנו על‬
‫החול הלח‪.‬‬
‫חבלן מיספר אחת יצא לדרכו‪ .‬הוא לקח עימו מוט בונגלור‪ ,‬זחל עד‬
‫לגדר‪ ,‬השחיל את הבונגלור מתחת לגלילי התייל‪ ,‬הדליק את פתיל‪-‬‬
‫ההצתה ומיהר לשוב‪.‬‬
‫ציפינו במתח להתפוצצות‪ ,‬שבוששה לבוא‪ .‬מה קרה‪ ,‬בונגלור עקר?‬
‫לפתע נשמעה לחישה רועמת של המפקד‪:‬‬
‫"חבלן מספר שתיים‪ ,‬קדימה!"‬
‫מנחם אגמון התרומם והחל לנוע לעבר הגדר‪ .‬כעבור זמן‪-‬מה הגיח‬
‫זיקוק לשמיים‪ ,‬ומנחם נשכב סמוך לגדר‪ ,‬ואז קרתה התפוצצות‪.‬‬
‫"מנחם נקרע לגזרים!" נפלטה זעקה מתוכי‪ ,‬ונשכתי בכוח את שרוול‬
‫מעילי‪ .‬אפילו גווייה לא תישאר‪ .‬מנחם נמנה עם חבריו הטובים של‬
‫מאיר אלוני‪ .‬הם יחד שירתו בבריגדה היהודית במלחמת העולם‬
‫השנייה‪ ,‬והירבו להתרועע‪ .‬בעיני רוחי ראיתי לווייה‪ ,‬כשמזכיר‪-‬הקיבוץ‬
‫מציין את חברותם העמוקה ומסיים את דבריו בפסוק המקראי‪:‬‬
‫"הנאהבים והנעימים‪ ,‬בחייהם ובמותם לא נפרדו‪".‬‬
‫מנחם עבר בשלום את כל מוראות המלחמה בנאצים‪ ,‬ולאחר‬
‫המלחמה נשאר באירופה וסייע בארגון "הבריחה"‪.‬‬
‫והיו שמועות שנמנה עם יחידות הנקמה בנאצים‪...‬‬
‫קולות של מקלעים ופגזי מרגמות קרעו את הלילה‪ .‬הכוח הכובש‬
‫עלה על המשלט ונערך לטיהורו‪ .‬ואז‪ ,‬קרה אסון‪ :‬כמה פגזי תותחים‬
‫נפלו בליבה של המחלקה הפורצת‪ ,‬ומפקד המחלקה וכמה מן‬
‫הלוחמים נפגעו‪ ,‬נוצרה מהומה‪ ,‬המערך התוקף התערער והכוח נסוג מן‬
 ‫– ‪– 162‬‬

‫המשלט‪.‬‬
‫אך מה רבה היתה שמחתי כשלפתע הבחנתי‪ ,‬בין החיילים הנסוגים‪,‬‬
‫במנחם אגמון‪ ,‬ההולך ומתנדנד כשיכור‪.‬‬
‫"מנחם‪ ,‬אתה בסדר?" נחנקתי מהתרגשות‪ ,‬רצתי אליו וטפחתי על‬
‫גבו‪.‬‬
‫הוא חייך ונענע בראשו‪ .‬הלכתי לידו‪ .‬זמן‪-‬מה לא היה מסוגל לדבר‪.‬‬
‫אט‪-‬אט התברר‪ ,‬כי ברגע שהזיקוק עלה לשמיים‪ ,‬הוא היה סמוך מאוד‬
‫לבונגלור הראשון‪ ,‬ש"נזכר" להתפוצץ‪ .‬מנחם חטף מכת‪-‬הדף עזה‬
‫בראשו והקסדה "התלבשה" בכוח רב על גולגלתו‪.‬‬
‫"הקסדה הזאת הצילה את חיי!" הוסיף והצביע עליה‪" .‬לאחר הפיצוץ‬
‫שכבתי על הגדר והכוח פרץ קדימה‪".‬‬
‫"למה לקח כל‪-‬כך הרבה זמן עד שהבונגלור הראשון התפוצץ?"‬
‫"חבלן מספר אחת חיבר פתיל‪-‬השהייה ארוך מאוד‪ ,‬ומפקד‪-‬הפעולה‬
‫איבד את סבלנותו ושלח אותי במקומו‪ .‬וכשסיפרתי לחבלן הראשון‪,‬‬
‫שהוא כמעט הרג אותי – חטף שוק ופרץ בבכי‪ .‬אגב‪ ,‬אילו נפגעתי לא‬
‫הייתי נחשב לחלל צה"ל‪ .‬התנדבתי למלחמה‪ ,‬ולא חויילתי רשמית‬
‫לצה"ל‪".‬‬

‫*‬

‫שבנו לשועוט‪ .‬באחד הערבים חשתי צורך לשתף את נעמה בכמה‬

‫מחוויותיי‪:‬‬

‫‪...‬קרבות הנגב היו מרים וקשים‪ .‬לאחר הקרב על משלט ‪ ,86‬שבו‬

‫נפלו ווי ומאיר‪ ,‬המשכנו לשבת על משלטים‪ ,‬לפשוט בלילות על‬
‫משלטי אוייב‪ ,‬ולפנות‪-‬בוקר שבנו ואלונקות בידינו‪ .‬סדר הנופלים תאם‬
‫איכשהו את שורת שקי‪-‬השינה‪ .‬נהגנו להתבדח ולחשב את הלילה‬
‫שלאחריו נצא לחופשה ארוכה‪.‬‬
‫ובאותו בוקר‪ ,‬כשנשאנו על אלונקה את אחד החבר'ה‪ ,‬ששק‪-‬השינה‬
‫שלו היה צמוד לשלי – ידעתי כי הגיע לילי‪ .‬קרוב לחצות יצאנו‪ .‬כל‬
‫הדרך הרהרתי בחיי הקצרים וספדתי לעצמי בלי בושה‪ .‬הלילה היה‬
‫בהיר וצלול‪ .‬מדי פעם הדהדו התפוצצויות‪.‬‬
‫בחשאי התגנבנו למרגלותיו של משלט‪ ,‬ממתינים לפקודת‬
‫הסתערות‪ .‬שכבנו ללא ניע‪ .‬הכפור התעלל בנו בלי רחמים‪ .‬רעדתי‬
‫מקור והזעתי מפחד‪ .‬כדור נותב חלף‪ ,‬ומרחוק נצנצו אורות רפיח‪ .‬לא‬
‫חשתי את גופי‪ ,‬הקור חיסל אותי כליל‪ .‬הייתי מת מבחינה נפשית –‬
‫מצפה לכדור שיבצע את המוטל עליו‪ .‬אפילו הגיתי בחבריי מתוך‬
‫אהדה‪ ,‬משקל זה שיעמסו על גבם!‪...‬‬
‫מישהו לידי החל להשתין‪ ,‬וריח חם ומתקתק התפשט באד מהביל‪.‬‬
‫שאבתיו בנחיריי הגלודים‪ ,‬שרטטו מהנאה אחרונה‪.‬‬
‫"אתה משקשק כמו משאבת‪-‬מים בפרדס ערבי‪ ",‬הפטיר המפקד‪,‬‬
 ‫– ‪– 163‬‬

‫והגיש לי בקבוק קוניאק‪ .‬חלצתי את פקקו‪ ,‬ופיותנו נצמדו בלהט‪ .‬פתחו‬

‫הנוזלים במחול מוות‪ ,‬וקיבתי בערה‪ .‬היה זה אחד מאותם לילות‬
‫שחשתי כי גורלי נחרץ‪ ,‬אך לא הייתי מסוגל להשתמט מן הפעולה‪.‬‬
‫שאון האלחוט נדם‪ .‬כיווצתי את רגליי‪ ,‬דרכתי בדי עמל את שריריי‪,‬‬
‫ואצבעי נדדה אל שמורת ההדק‪ .‬הייתי מוכן להסתערות אחרונה על‬
‫תקוותיי האבודות‪.‬‬
‫פתאום מצאתי את עצמי מהרהר‪" :‬מהו המשפט האחרון שאפלוט‬
‫לפני שהכדור יחסל אותי?" – דויד פליק סיפר פעם שבצבא הרוסי‪,‬‬
‫ברגעי הסתערות‪ ,‬חיילים שאגו‪" :‬למען המולדת ולחיי החבר סטאלין!"‬
‫– ואני מצאתי חרוז‪:‬‬
‫"למען האומה ולחיי נעמה!"‬
‫ציפינו במתיחות לשלוש הנקישות המוכרות‪ ,‬שפירושן‪" :‬הסתער!"‬
‫הנקישות התמהמהו‪.‬‬
‫הדממה האלחוטית הופרה בקול לחישתו האיטית של מפקד‪-‬‬
‫הפעולה‪:‬‬
‫"שובו‪ ,‬שובו‪ ,‬אני אומר שנית‪ .‬שובו‪ .‬סוף‪".‬‬
‫בינואר נפתח משא‪-‬ומתן ברודוס בין המשלחת המצרית למשלחת‬
‫הישראלית‪ ,‬והפעולה בוטלה‪ .‬ההיתה זו יד הגורל? ואילו התאחרה‬
‫אותה חתימה ביממה‪ ,‬האם הייתי כותב לך מכתב זה או אולי מוטל כבר‬
‫מתחת לערימת עפר?"‬
 ‫– ‪– 164‬‬

‫פרק כ"ג‪ :‬השיכרון‬

‫סיקו הגיע לשועוט‪ ,‬סיפר ששכב בבית‪-‬חולים ונמלט משם‪ .‬לדבריו‪,‬‬
‫רסיס שטחי חדר לגבו‪ .‬הוא דאג להתעדכן בפרטי קרב ‪ ,86‬וימים‬
‫תמימים תיחקר מפקדים וחיילים‪.‬‬
‫כעבור שבוע פנה המח"ט למג"ד וביקש דיווח מפורט על הקרב‪.‬‬
‫סיקו התנדב לדווח‪ .‬הוא נסע למטה‪-‬החטיבה בג'וליס וסיפר בפרטי‬
‫פרטים על קרב הגבורה של הגדוד‪ .‬המח"ט התרשם מתפיסתו‬
‫האסטרטגית ומכושר ניסוחו הרהוט‪ ,‬וכאשר התבקש המח"ט לדווח על‬
‫הקרב למטה‪-‬הכללי של צה"ל – סיקו נשלח לרמת‪-‬גן‪ .‬הוא הרצה על‬
‫הקרב בפני אלופי צה"ל והשיב על כל שאלותיהם‪ .‬לאחר ההרצאה‬
‫החליט כי הוא ראוי למנוחת הלוחם‪ ,‬ונשאר שבוע שלם בתל‪-‬אביב‪.‬‬

‫*‬

‫הגדוד חזר למחנה ג'וליס קרוע ושסוע‪ .‬רבים נפלו ואחרים שכבו‬
‫בבתי‪-‬חולים‪ .‬החבר'ה נסעו ללוויות‪ ,‬ביקרו אצל הפצועים בבתי‪-‬‬
‫החולים‪ ,‬ואווירת הדיכאון לא נטשה אותם‪.‬‬
‫לפי פקודות מטכ"ל‪ ,‬בני עשרים וחמש ומעלה החלו להשתחרר‪,‬‬
‫ובבת‪-‬אחת נפרדה הפלוגה מ"הזקנים"‪ :‬אושמן‪ ,‬זליג‪ ,‬פאול ורבים‬
‫אחרים‪ .‬לגדוד הגיעה פלוגה של עולים חדשים‪ ,‬רובם יוצאי צפון‪-‬‬
‫אפריקה‪ ,‬ובמגרש‪-‬המיסדרים ניתן היה לשמוע כל שעות היום‪" :‬שמאל‬
‫ימין‪ ,‬שמאל ימין!"‬
‫הוחלט במטה צה"ל שצריך לעצב צבא שיפעל על פי תקנים‬
‫בריטיים שיכללו חדרי‪-‬אוכל נפרדים לבעלי דרגות שונות‪ ,‬הצדעות‪,‬‬
‫עניבות‪ ,‬בקיצור‪" :‬בולשיט"‪ ,‬כפי שוותיקי הגדוד הגדירו זאת‪.‬‬
‫למן היום הראשון היה ברור לנו‪ ,‬הוותיקים‪ ,‬כי נסרב להשתלב‬
‫ב"בולשיט"‪ ,‬והופעלו לחצים לשחרר אותנו‪ .‬לוחמי תש"ח התהלכו‬
‫במחנה בכובעים אוסטרליים‪ ,‬כובעי‪-‬גרב‪ ,‬כאפיות‪ ,‬מכנסיים קצרים‬
‫וסנדלים‪ .‬נכנסנו חופשית לחדר‪-‬אוכל של קצינים‪ ,‬שאך הוקם‪ ,‬סירבנו‬
‫להצדיע‪ ,‬ושימשנו דוגמה רעה למתגייסים החדשים‪ .‬כל נסיונות‬
‫השידול לא הועילו‪ .‬היו קצינים שטענו כי יש להוציא אותנו לאימונים‪,‬‬
‫שלא נסתובב בין האוהלים באפס‪-‬מעשה ונזרע אי‪-‬סדר‪.‬‬
‫באחד הימים יצא הגדוד לאימוני ירי באזור אשדוד‪ ,‬ולדברי הלל‬
‫נוימן‪ ,‬אחד מסמלי המרגמות לא שמע כהלכה את הפקודה שניתנה‬
‫והסיט קנה של מרגמה שמאלה במקום ימינה‪ ,‬ופגז נפל בליבה של‬
‫כיתת רגמים‪ .‬ושוב שכבו חיילים על החול מרוסקי אברים‪ ,‬מדממים‪,‬‬
‫ממתינים לאמבולנסים‪ ,‬והמראות המוכרים חזרו על עצמם‪ .‬באותם‬
 ‫– ‪– 165‬‬

‫ימים לא הוקמו ועדות‪-‬חקירה לבדיקת מחדל‪ .‬די שקצין יצטט את תקני‬

‫הצבא הבריטי‪ ,‬המאשרים ארבעה אחוזי פגיעה בשעת אימונים כמיכסה‬
‫מקובלת‪ ,‬כדי לעבור על הכישלון לסדר‪-‬היום‪ .‬חלק מהנפגעים עברו‬
‫את כל קרבות הגדוד בשלום ועתה‪ ,‬עם סיום הלחימה – נפגעו‪.‬‬

‫*‬

‫מרבית הלוחמים שהיו במשלט ‪ 86‬סבלו מסיוטי לילה‪ .‬שנתם נדדה‬

‫והם הירבו לצעוק ולבכות מתוך שינה‪ .‬כל ירייה או רעש הקפיצו אותם‬
‫ממיטותיהם‪ .‬היינו עצבניים‪ ,‬חסרי‪-‬מנוחה‪ ,‬והרבינו להתפרץ ולהתרגז‪.‬‬
‫דמויות הנופלים‪ ,‬זעקות הפצועים‪ ,‬הנסיגה המטורפת – היו תמונות‬
‫שלא נטשו אותנו‪ .‬התהלכנו חיוורים וארובות עינינו כהות‪.‬‬
‫סיקו דרש שנשתלב ב"בולשיט"‪ :‬נצדיע‪ ,‬נמנע מלהיכנס לחדר‪-‬‬
‫האוכל של קצינים‪ ,‬נופיע למיפקד‪-‬בוקר‪ ,‬נענוב עניבות למיפקדי‪-‬בוקר‪,‬‬
‫עד שיום אחד התפרץ ממיק ושאל אותו‪:‬‬
‫"אולי במקרה היכרת את יהודה אלטמן?"‬
‫וסיקו החוויר כמת‪.‬‬
‫"אגיש נגדך תלונה‪".‬‬
‫"אדרבא‪ ,‬אני אפתח את הפה וכל הסיכויים שיעיפו אותך מהצבא‪".‬‬

‫כיצד מתמודדים עם חיילים מרוטי עצבים הסובלים מסיוטי‪-‬לילה? –‬

‫שאלו עצמם מפקדים מודאגים‪ ,‬ואיש לא ידע להשיב‪ .‬פסיכולוגים ובתי‪-‬‬
‫הבראה לא היו אז לצה"ל‪ ,‬וכל קצין נהג לפי הבנתו‪ .‬באחת מישיבות‬
‫הקצינים הוצע לשכר אותנו עד אובדן חושים‪ .‬אחד הקצינים טען כי‬
‫בכוחו של שיכרון להדחיק זיכרונות קשים‪ .‬חיילים שיכורים יישנו שנת‬
‫ישרים‪ ,‬ויירגעו‪.‬‬
‫איש לא הפריך השערה זו‪.‬‬

‫*‬

‫למחרת בערב הוצאה המחלקה לראשון‪-‬לציון‪ ,‬לבית‪-‬קפה‪ .‬ישבנו‬

‫ליד שולחן‪ :‬ממיק‪ ,‬איציק חבצלת‪ ,‬בנצי‪ ,‬דשיק ודוד פליק‪ .‬ממיק הציץ‬
‫בתפריט והזמין לכולנו גזוז וגלידה‪ .‬המלצר פער פה והסתודד עם סיקו‪,‬‬
‫שעל דעת עצמו שינה את התפריט‪.‬‬
‫לשולחן הובאו שני בקבוקי קוניאק‪ ,‬שני בקבוקי וודקה ושישה‬
‫בקבוקי בירה‪.‬‬
‫התייחסנו לשתייה כאל תרופה‪ .‬חלומי הגדול היה להניח את ראשי‬
‫על הכר בערב ולהתעורר למחרת בבוקר‪ .‬דוד פליק מזג לנו קוניאק‪,‬‬
‫עירבב עם וודקה והקציף בבירה‪ .‬שתינו וחשנו בחילה‪ .‬החזה צרב‬
‫והקיבה בערה‪.‬‬
 ‫– ‪– 166‬‬

‫כשהתרוקנו הבקבוקים‪ ,‬דאג המלצר לבקבוקים נוספים‪ .‬לאחר‬

‫שלוש "נגלות" מצאנו עצמנו מחוץ לבית‪-‬הקפה‪ ,‬בחורשה סמוכה‪,‬‬
‫משתינים ומקיאים‪.‬‬
‫בית‪-‬הקפה המה אדם‪ .‬דיבורים קולניים‪ ,‬צחוק ומוזיקה‪ .‬החיים‬
‫בראשון‪-‬לציון נמשכו כאילו לא היתה מלחמה‪ .‬קצין‪ ,‬שעל כתפיו דרגות‬
‫נוצצות‪ ,‬ישב עם בחורה בשולחן סמוך וסיפר לה צ'יזבטים ממעללי‬
‫גבורתו‪ .‬היא תלתה בו עיני מעריצה‪.‬‬
‫ממיק האזין לדברים וקלט שהבחור "מוכר לה לוקשים‪".‬‬
‫"חתיכת שקרן‪ ,‬ג'ובניק מחורבן מ'בית‪-‬רומנו'‪ "...‬קרא לעברו‪) .‬בית‬
‫רומנו ברחוב יפו‪-‬תל‪-‬אביב היה שם‪-‬דבר למקום שירותם של חיילים‬
‫ומפקדים שמצאו בצבא ג'ובים לא קרביים(‪" .‬על מי אתה עושה פה‬
‫רושם?"‬
‫הקצין לא נשאר חייב‪ ,‬קם ורצה להכותו – ובין‪-‬רגע התייצבה מולו‬
‫חבורה חצי מתנדנדת והוא הבין כי ֵיצא מכאן בשן ועין‪.‬‬
‫"משתמטים מחורבנים!" פלט לעברנו‪ ,‬חיבק את מותני הנערה‪ ,‬והם‬
‫מיהרו להסתלק‪.‬‬
‫המשטרה הצבאית היתה בסוד "הבילוי הרפואי" שלנו‪ ,‬וחייליה‬
‫הוזמנו להשגיח לבל יופר הסדר‪ .‬החבר'ה שתו‪ ,‬הקיאו‪ ,‬התנדנדו‪ ,‬וכל‬
‫מי שקרס – מיהרה חולייה של שוטרים צבאיים להובילו בעדינות‬
‫ולהעלותו למשאית שחנתה ליד בית‪-‬הקפה‪.‬‬
‫עד מהרה מצאנו עצמנו על המשאית‪ ,‬שוכבים ומתרפשים בקיאנו‪.‬‬
‫איציק חבצלת נהם כחזיר‪ ,‬מדי‪-‬פעם נעמד על רגליו ודיקלם קטעים‬
‫מ"יבגני אונייגין"‪ ,‬אחר‪-‬כך סיפר על חלום שחלם‪ :‬אלוהים הפך את‬
‫משלט ‪ 86‬על פניו‪ ,‬ודינוזאורים הגיחו ממחילות האדמה‪ .‬הם ליקטו‬
‫באצבעותיהם הארוכות טנקים מצריים וזרקו אותם זה על זה כאילו היו‬
‫כדורי‪-‬טניס‪.‬‬
‫"מה קרה לפצועים באותו חלום?"‬
‫"הו‪ ,‬טוב ששאלת‪ .‬לפני שהמשלט התהפך על גחונו‪ ,‬ירדו משמיים‬
‫מלאכים בחלוקים לבנים‪ ,‬ריפאו את כל הפצועים והחיו את כל המתים‪.‬‬
‫פתאום ראיתי את ווי עומד על שתי רגליו ופוצח בשיר‪' :‬כשנמות יקברו‬
‫אותנו ביקבי ראשון‪-‬לציון‪ '...‬ברשי התרוצץ עם המאוזר שלו וצרח‪:‬‬
‫'לשוב לעמדות! לשוב לעמדות!‪ '...‬רגע‪ ,‬רגע‪ ,‬אני מת להשתין‪".‬‬
‫איציק לא מצא את כפתורי ה"חנות" והשתין במכנסיים‪...‬‬
‫ממיק דיבר יידיש‪ ,‬פולנית‪ ,‬רוסית‪ ,‬ושר שירי זימה שלמד ברוסיה‬
‫האסייתית‪ ,‬ובאמצע הכול הרצין לרגע ושאל‪:‬‬
‫"דשיק‪ ,‬איך זה שאף אחד מבני‪-‬הקיבוץ לא היה ב‪ ?86 -‬זה מקרה‬
‫בעיניך? הו‪ ,‬הבטן שוב מקרקרת‪"...‬‬
‫והוא הקיא על קרקעית המשאית‪.‬‬
‫בזות"‪ ,‬לא נשאר חייב‪:‬‬ ‫דשיק‪ ,‬ששב לאחרונה מקורס סמלי " ֶ‬
‫"ממיק‪ ,‬אני מציע שתפסיק לפתח רגשי קיפוח‪ ,‬כאילו איזה מנגלה‬
‫ערך פה סלקצייה‪ :‬בני‪-‬קיבוץ לג'ובים‪ ,‬והיתר – לקרבות‪ .‬היתה פקודה‬
‫של איצקו‪ ,‬שהלל ואני נצא לקורס מפקדי מכונות‪-‬ירייה‪ ,‬ויצאנו בניגוד‬
 ‫– ‪– 167‬‬

‫לרצוננו‪ .‬רצינו לרדת עם הגדוד לנגב‪ ,‬אך איצקו התעקש‪ .‬דן גלילי‬
‫נשלח‪ ,‬עוד לפני שהגדוד ירד לנגב‪ ,‬לקורס מדריכי‪-‬ספורט‪ ,‬שאוליק‪,‬‬
‫אחרי שיח'‪-‬נוראן‪ ,‬הועבר לנשקייה‪ ,‬ועמוס נפצע בשיח'‪-‬נוראן‬
‫והשתחרר‪".‬‬
‫אך ממיק לא ויתר‪" :‬אתה זוכר שבמסיבת‪-‬הפרידה‪ ,‬שנערכה בחדר‪-‬‬
‫האוכל של הקיבוץ‪ ,‬עוד לפני היציאה לכאוכב‪ ,‬אברהם יפה הבטיח‬
‫שיחזיר את הבנים הביתה בשלום?"‬
‫"אז הבטיח‪".‬‬
‫"ממיק‪ ,‬אתה גם שיכור וגם אידיוט‪ .‬מה פתאום אתה מעלה שאלה‬
‫כזו טפשית?" שאלתי בכעס‪.‬‬
‫ממיק סיפר ששמע כי בכמה מקיבוצי העמק‪ ,‬כשנדרשה "ועדת‪-‬‬
‫הגיוס" המקומית למלא את מכסת המגוייסים לצה"ל‪ ,‬תחילה גויסו‬
‫חברות‪-‬הנוער‪ ,‬אחר‪-‬כך ילדי‪-‬חוץ‪ ,‬ואם המכסה לא התמלאה – צורפו‬
‫בני‪-‬קיבוץ‪ .‬אך היו גם בני‪-‬קיבוץ ואחרים‪ ,‬שלא הסכימו לשבת בבית‬
‫והתנדבו למלחמה‪ ,‬מעבר למכסה הקיבוצית‪ ,‬כמו מנחם אגמון‪.‬‬
‫הערתי לממיק כי מזל גדול שהלל‪ ,‬דשיק‪ ,‬דן גלילי ושאוליק לא היו‬
‫ב‪ .86-‬מי יודע אם לא היו נהרגים שם‪ .‬ולפתע פרצתי בצחוק היסטרי‪.‬‬
‫נזכרתי בבדיחה ששמעתי מפי זליג‪.‬‬
‫יום אחד שאל אותנו זליג איך מגדירים זין? ולאחר שהתשובות שלנו‬
‫לא סיפקו אותו‪ ,‬קבע כי זין הוא האבר הכי עצמאי שקיים בגוף האדם‪.‬‬
‫העין רואה‪ ,‬אלא אם עוצמים אותה‪ .‬האוזן שומעת‪ ,‬אלא אם אוטמים‬
‫אותה‪ .‬והזין – פוליטיקאי עצמאי‪ ,‬בן‪-‬גוריון בכבודו ובעצמו‪ ,‬המחליט מה‬
‫שמתחשק לו ולא שואל אף‪-‬אחד‪ .‬רוצה – נעמד‪ ,‬לא בא לו – שוכב‬
‫לישון‪ .‬אם הבחורה תמצא חן בעיניו‪ ,‬יזדקף כברוש‪ .‬לא תמצא חן‬
‫בעיניו – לא ייצא מגדרו‪ .‬לפעמים העין משתוקקת‪ ,‬הלב מתחנן והוא –‬
‫שט!‬
‫ני ְ‬
‫ֹגאר ְ ִ‬
‫זליג סיפר שבגרמניה הלך פעם אל זונה‪ ,‬ובאמצע ה"קרב" שאל‬
‫אותה מה עשה אביה במלחמה‪ .‬היא סיפרה לו בתמימות שהיה שומר‬
‫במחנה‪-‬ריכוז‪ .‬היא לא זכרה אם בדכאו‪ ,‬אושוויץ' או טרבלינקה‪ ...‬זקף‬
‫הזין זוג אוזניים ונפל שדוד‪ .‬שום כוח בעולם לא הצליח להעמידו‪ .‬לפני‬
‫שנפרד ממנה תקע לה שתי סטירות‪-‬לחי הגונות‪ ,‬וביקש שתעביר אותן‬
‫לאביה כ"דרישת‪-‬שלום מאחד האסירים‪"...‬‬
‫אותו לילה ישנו כפגרים‪ .‬למחרת‪ ,‬משנצטללה דעתנו – שבו‬
‫הזכרונות ולא הירפו‪.‬‬

‫*‬

‫במטה הגדוד הוחלט לחלק ללוחמים הוותיקים ג'ובים ולנטרל אותם‬

‫מן הפעילות הצבאית השוטפת‪ .‬שאוליק נשלח‪ ,‬כאמור‪ ,‬לנשקייה‪ .‬דן‬
‫בזה"‪ .‬נחמה‬
‫גלילי וממיק התמנו למדריכי‪-‬ספורט‪ .‬הלל ודשיק מדריכי " ֶ‬
‫במרפאה החטיבתית‪ ,‬ונעמי פקידה‪.‬‬
 ‫– ‪– 168‬‬

‫לבנצי ולאיציק חבצלת לא נמצאו ג'ובים והם הסתובבו באפס‬

‫מעשה‪ .‬לי הוצע לשמש קשר‪-‬אופנוע‪ ,‬והתפקיד מצא חן בעיניי מהרגע‬
‫הראשון‪ .‬לגדוד היה אופנוע כבד‪" ,‬אינדיאן" משנת ‪ ,1942‬עם מהלכי‪-‬‬
‫יד‪ ,‬ועד לקבלת רשיון‪-‬נהיגה ביליתי את ימיי בנסיעות מהחטיבה‬
‫לגדודים וחוזר חלילה – מעביר שדרים ודברי‪-‬דואר‪.‬‬
‫בוקר אחד‪ ,‬בין מעטפות הדואר‪ ,‬הבחנתי בכתב‪-‬יד מוכר‪ ,‬נעמה‪.‬‬
‫עצרתי את האופנוע בצד הכביש ומיהרתי לפתוח את המעטפה‪:‬‬

‫‪...‬חזרנו מחו"ל וחיכתה לי הפתעה‪ :‬עובדיה קנה דירה למשפחה שלי‬

‫בשכונת מקור‪-‬ברוך‪ ,‬ברחוב רש"י‪ ,‬והמשפחה עקרה לשם‪ .‬אימא‬
‫מאושרת וכך גם האחים‪ .‬הם נרשמו לבית‪-‬ספר "תחכמוני"‪ ,‬שהוא בית‪-‬‬
‫ספר הרבה יותר טוב מ"תלמוד‪-‬תורה‪-‬מזרחי"‪ ,‬והמורים לא מרביצים‬
‫מכות‪ .‬עד עכשיו גרנו בצפיפות‪ ,‬מעתה – ארמון‪...‬‬
‫מבחינת עסקים‪ ,‬ביקרנו בגרמניה‪ ,‬נפגשנו עם סוחרי חבלים‬
‫והצלחתי לשכנעם שהחבלים שאנו מייצרים הם יותר חזקים ויותר‬
‫איכותיים‪ .‬והגרמנים החליטו לקנות‪.‬‬
‫עובדיה טוען שאני סוחרת ממולחת‪ .‬כל נסיונותיו לשכנעם נכשלו‪,‬‬
‫ואני הצלחתי‪ .‬הוא טוען שיש לי חוש מסחרי מפותח‪ ,‬וגאה בי מאוד‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬אבא ז"ל היה סוחר בשוק מחנה‪-‬יהודה‪ ,‬אבל אני אף פעם לא‬
‫מצאתי עניין במסחר‪ .‬אתה רוצה לדעת איך הצלחתי? הסברתי להם‬
‫את המצב הקשה שבו נתונה המדינה‪ ,‬תיארתי את המלחמה הנוראה‬
‫ואת הצורך לבסס את המדינה‪ .‬שילבתי נימוקים לאומיים עם נימוקים‬
‫כלכליים‪ .‬היו לי שיחות רציניות עם בעלי מפעלים‪ ,‬והם התרשמו‬
‫מהדברים שאמרתי‪ .‬האנגלית שלי אמנם גרועה‪ ,‬אך עם קצת עזרה‬
‫של עובדיה הצלחתי לשכנעם‪.‬‬
‫שלום ולהתראות‬
‫נעמה‬

‫עובדיה הוא נבלה סרוחה‪ ,‬אדם חסר מצפון‪ .‬מלחמת‪-‬העולם בקושי‬

‫הסתיימה והוא כבר סוחר עם הנאצים‪ ,‬חבר שלהם‪ .‬הגרמנים מנסים‬
‫להתנקות מעברם ומוכרים לו חבלים‪ .‬בשעתו‪ ,‬הם תלו עליהם יהודים‪.‬‬
‫נעמה אינה תופסת שגרמניה היא מחוץ לתחום‪ ,‬ארץ מוקצית מחמת‬
‫מיאוס‪.‬‬
‫החלטתי לעלות לירושלים‪ ,‬לבקר אצלה ולהסביר לה מדוע אין‬
‫לסחור עם גרמניה‪.‬‬
‫פניתי אל הפקיד הפלוגתי שינפק לי "פס"‪ .‬הפקיד‪ ,‬יוצא שואה‬
‫מהונגריה‪ ,‬הסביר לי שאין הדבר בסמכותו‪ ,‬וסימן לי באצבעותיו‬
‫שאתנפנף מהמשרד‪ ,‬כי הוא עסוק‪ .‬תנועת אצבעותיו עיצבנה אותי‪,‬‬
‫הדם עלה לי לראש ומבלי להסס‪ ,‬שלחתי אגרוף לפרצופו‪ .‬דם נטף‬
‫מאפו והוא יבב בקול‪-‬רם‪.‬‬
‫"איפה היית – חתיכת שמוק‪ ,‬ג'ובניק‪ ,‬פקיד מחורבן‪ ,‬כשאנחנו היינו‬
‫בשמונים ושש?!" צעקתי עליו‪.‬‬
 ‫– ‪– 169‬‬

‫בחדר סמוך ישב המ"פ איצקו‪ ,‬ותוך דקות הגיעה כיתת שי"ן‪-‬גימ"לים‬
‫)שוטרים גדודיים(‪ ,‬בראשות מפקד היחידה יקי‪ ,‬מקיבוץ שכן‪ ,‬שנדהם‬
‫וביקש ממני בנימוס רב להצטרף לכוחותיו‪ .‬הבנתי שאם אתנגד‪ ,‬יכלאו‬
‫אותי בכוח‪ .‬מדי השי"ן‪-‬גימ"לים היו מגוהצים‪ ,‬החגורות צבועות לבן‬
‫ואבזרי הנחושת בהקו‪.‬‬
‫"ככה זה‪ ,‬ג'ובניקים בחוץ ולוחמים בפנים‪ ",‬סיננתי בכעס‪,‬‬
‫כשהוכנסתי לחדר‪-‬מעצר והדלת ננעלה‪.‬‬
‫בחדר ניצבה מיטה מכוסה שמיכה צבאית‪ ,‬לידה כוננית ועליה בלוק‪-‬‬
‫כתיבה ועיפרון‪ .‬ככל הנראה העציר הקודם השאיר אותם‪.‬‬
‫התהלכתי מעוצבן מקצה החדר אל קצהו האחר‪ ,‬כשאני מקלל את‬
‫הפקיד‪ ,‬את המ"פ ואת כל הג'ובניקים‪.‬‬
‫החבר'ה מ"אורן"‪ ,‬ששמעו מה קרה לי‪ ,‬הקימו לאלתר "ועד למען‬
‫אסירנו" בהנהגת הלל נוימן‪ ,‬והלכו במשלחת לאיצקו כדי לנסות‬
‫לשחררני‪ .‬הם טענו כי זו השפלה‪ ,‬שאחד משלהם יישב בכלא‪ ,‬אך‬
‫איצקו התעקש‪ .‬לדבריו‪ ,‬עליי ללמוד שכאן זה צבא‪ ,‬לא בריונות‪.‬‬
‫מתחשק לי לנסוע לירושלים‪ ,‬והפקיד‪ ,‬שאין לו סמכות להנפיק פס‪,‬‬
‫חייב לעבור לדום‪ .‬עליי להבין‪ ,‬שצבא אינו זירת איגרוף‪ .‬להערכתו‪,‬‬
‫לילה בכלא לא יזיק לי ואולי אף יועיל‪ .‬אני אתחיל להפעיל את הראש‬
‫ולא את האגרופים‪ ,‬כך סיפר לי הלל‪ ,‬שבא לביקור והסתייג‬
‫מהתנהגותי האלימה‪.‬‬
‫שכבתי במיטה והרהרתי‪ .‬בתאים האחוריים של מוחי חשתי שאיצקו‬
‫איכשהו צודק‪ .‬מה קרה לי שלא שלטתי ברוחי? הפקיד הפלוגתי הוא‬
‫בסך‪-‬הכול אפס‪ ,‬תרח זקן בן שלושים עם רגל אחת בקבר‪ ,‬ואני‬
‫משחיל לו אגרוף לפרצוף‪ .‬לרגע חשבתי כי הללו שהיו ב‪ – 86-‬מותר‬
‫להם הכול‪.‬‬
‫זליג סיפר פעם שאחרי הניצחון על גרמניה נכנס לחנות בגדים‬
‫בברלין וביקש לקנות סוודר‪ .‬המוכרת נקבה מחיר‪ ,‬והוא הורידו לחצי‪.‬‬
‫היא התעקשה‪ ,‬והוא התרגז‪ ,‬תפס בשערות ראשה‪ ,‬וכשהבחינה‬
‫במיספר שעל זרועו‪ ,‬הבינה כי עם הללו שהיו "שם" – אין מתווכחים על‬
‫מחיר‪...‬‬
‫גלי רחמים עצמיים הציפו אותי‪ .‬איצקו היה חייב לגלות יותר רגישות‬
‫כלפי אלה שעברו את מוראות המלחמה‪ .‬הוא היה עימנו מן הרגע‬
‫לה‪ ,‬אכלנו ממסטינגים חלודים‬ ‫קיב ֶ‬
‫שגוייסנו‪ :‬יחד חפרנו שוחות במו ֶ‬
‫במחנה‪-‬גדעון‪ ,‬ועל אף דרגותיו התעלם מהדיסטאנס הצבאי והיה חבר‪-‬‬
‫מפקד‪ .‬אילו דרש ממני להתנצל בפני אותו פקיד מחורבן – הייתי חורק‬
‫שיניים ומתנצל‪ .‬אפשר היה לסיים הכול גם בלי להשפיל אותי‪.‬‬

‫*‬

‫דצמבר ‪ .1973‬אני עורך "חותם"‪ ,‬מוסף שבועי לעיתון "על‪-‬‬

‫המשמר"‪ .‬מחדלי מלחמת יום‪-‬כיפור אינם מניחים‪ .‬אני שומע כי איצקו‬
 ‫– ‪– 170‬‬

‫בן‪-‬משה אחראי על הפקת לקחים ברמת‪-‬הגולן‪ ,‬ומחליט לפגוש בו‪.‬‬

‫האם ייסגרו חשבונות שנפתחו בתש"ח?‬
‫נפגשנו ברמת‪-‬מגשימים‪ .‬חיוכי‪-‬שמחה‪ ,‬לחיצת‪-‬יד חמה‪ ,‬והצצה זה‬
‫על זה‪ .‬איצקו עדיין מזכיר איכר רוסי בעל גוף חסון‪ .‬מתחת לגביניו זוג‬
‫עיניים מאירות‪ ,‬וחיוך‪ .‬שיבה זרקה בצדעיו‪ .‬עשרים וחמש שנה כמעט‬
‫שלא התראינו‪ .‬איצקו המשיך לנשום ביטחון‪ ,‬אם כמא"ז‪ ,‬אם כאחראי‬
‫על ההגנה המרחבית‪ ,‬ובתפקידים צבאיים אחרים‪.‬‬
‫הוא דיבר בהתרגשות על הלקחים שהם מפיקים ממחדלי יום‪-‬כיפור‪,‬‬
‫ואני קלטתי שאין השעה כשרה לשוב אל ימי תש"ח‪ .‬אפרוריות רכה‬
‫כיסתה את הרמה‪ ,‬והערפל סירב להימוג‪ .‬האדמה היתה מבוטשת‬
‫והכבישים מלאי חריצים‪ .‬טנקים דהרו עליהם ושירטטו קווי אורך‬
‫עקלקלים‪ .‬ריח המלחמה עדיין לא פג‪ .‬חודשיים ומשהו חלפו‪ ,‬ורמת‪-‬‬
‫הגולן עדיין לוקקת פצעיה‪ :‬טנקים שרופים‪ ,‬זחל"מים מפוייחים ותותחים‬
‫מרוסקים פזורים במרחבי הגולן‪ .‬איצקו הזמין אותי לסיור‪.‬‬
‫בדרך הזכרתי לו כי בתש"ח‪ ,‬כל יישוב‪-‬ספר נחשב למשלט‪,‬‬
‫ומבחינה הגנתית – לגדוד קרבי‪ .‬כך היו נירים‪ ,‬נגבה‪ ,‬דגניה‪ ,‬יד‪-‬מרדכי‪,‬‬
‫גשר וכל יתר ישובי הספר‪ .‬מדוע אותה קונצפציה לא פעלה ברמת‪-‬‬
‫הגולן‪ ,‬והיישובים פונו?‬
‫איצקו דיבר בכאב‪ .‬על צה"ל השתלטה קונספציה‪ ,‬שאם תפרוץ‬
‫מלחמה – היא תתנהל בשטחי האוייב‪ .‬כך היה ב‪ ,56-‬כך היה ב‪– 67-‬‬
‫וכך האמינו שיקרה גם בעתיד‪ .‬מכאן שתפקידם ההגנתי של היישובים‬
‫נחשב שולי‪ ,‬מזערי‪ .‬בצה"ל זלזלו בחשיבותה של ההגנה‪-‬המרחבית‪,‬‬
‫והיישובים לא הוכנו להגנה ולא צויידו בנשק כבד‪ .‬לכן‪ ,‬כשפרצה‬
‫המלחמה – לא היה מנוס מלפנותם‪.‬‬
‫המחדל התמצה בשאננות‪ ,‬הן של המערכת הצבאית והן של יישובי‬
‫הגולן‪ .‬חלק מהמקלטים הוזנח‪ .‬במקרה הטוב הם שימשו כמעבדות‪-‬‬
‫צילום‪ ,‬מחסני‪-‬רהיטים או חדרי יצירה לאמנים מקומיים‪" .‬לבטחוננו‬
‫ידאג צה"ל‪ ",‬טענו הכול‪.‬‬
‫ואילו בצה"ל סברו כי היישובים אינם מנצלים כראוי את תקציבי‬
‫הביטחון שהוזרמו אליהם‪ ,‬ולא הכינו את עצמם לאפשרות של מלחמה‪.‬‬
‫וכך נע לו כדור‪-‬השאננות בין המא"זים למפקדות צה"ל‪ ,‬ומה הפלא‬
‫שכאשר פרצה המלחמה‪ ,‬יישובי רמת‪-‬הגולן לא היו ערוכים לבלימה?‬
‫לולא עצרו הטנקים הסורים לפני בית‪-‬המכס העליון‪ ,‬בהמתינם לפקודה‬
‫להמשיך ולהתקדם – ייתכן שצה"ל היה נאלץ להמשיך ולפנות יישובים‬
‫גם בעמק‪-‬החולה ובעמק‪-‬הירדן‪ ,‬עד לייצובו של קו בלימה חדש‪.‬‬
‫אם במלחמת‪-‬השחרור כל קיבוץ היה משלט מבוצר‪ ,‬אזיי במלחמת‬
‫יום‪-‬כיפור היישובים היוו נטל על הצבא‪.‬‬
‫איצקו דיבר בכאב‪ ,‬ופניו הוצפו קדרות‪ .‬ערפל דק כיסה את אזור אל‪-‬‬
‫על‪ ,‬ופרה מנומרת תלשה עשבים דלים‪ .‬לרגע הרימה ראשה והציצה‬
‫בנו בעיני בהמה תמהות‪.‬‬
‫בעקבות מלחמת יום‪-‬כיפור‪ ,‬אנשיו של איצקו הפכו עולמות‪ ,‬הלמו על‬
‫מתחמי‪-‬הגנה סמוכים ליישובים‪ ,‬ובהם‬ ‫שולחנות ותבעו הקמתם של ִ‬
 ‫– ‪– 171‬‬

‫טנקים‪ ,‬תותחים‪ ,‬מקלעים כבדים וכל היתר‪ .‬חיל‪-‬רגלים סורי אם שוב‬

‫יתקוף – יבלמו אותו יישובי רמת‪-‬הגולן‪ .‬אם "מיג" סורי ימריא – ייתקל‬
‫מתחמי רמת‪-‬הגולן‪.‬‬ ‫באש צפופה וחזקה עוד ב ִ‬
‫מתחם‪-‬הגנה בתהליך בנייה‪ ",‬הציע איצקו‪ ,‬והוביל אותי‬ ‫"בוא ותראה ִ‬
‫למשטח מוגבה ליד אחד היישובים‪ ,‬כשהוא מתאר בפניי את מיקומם‬
‫של כלי‪-‬הנשק השונים שיוצבו בו‪ .‬הדחפורים עדיין עבדו‪ .‬לרגע ניפח‬
‫איצקו את חזהו ודיקלם בפאתוס ובעגה בולגרית‪ ,‬שהזכירה הצהרות‬
‫מהימים ההם‪:‬‬
‫"אני יכול להבטיחך‪ ,‬ששנית יישובי רמת‪-‬הגולן לא יפונו‪ .‬הרמה‬
‫הופכת לקו‪-‬עומק אסטרטגי עם עוצמת אש אדירה!"‬
‫לא התאפקתי ושאלתי אם הוא עדיין זוכר את הצרות שעשינו לו‪,‬‬
‫כיתת "אורן"‪ ,‬בראשית הדרך‪ ,‬והוא לרגע חייך ומייד הרצין‪:‬‬
‫"עזוב‪ ,‬מוכרחים לבצר את רמת‪-‬הגולן‪"...‬‬

‫*‬

‫לנעמה שלום!‬
‫‪...‬לא אתאר לפנייך את המקום שבו אני שרוי‪ .‬די אם אציין כי עמדתי‬
‫לבקר אצלך ואיזה פקיד מחורבן‪ ,‬תפס "פוזה" ולא רצה לתת לי "פס"‪.‬‬
‫למה? ככה‪ .‬על כמותו נאמר‪" :‬עבד כי ימלוך"‪ .‬התחממתי ותקעתי לו‬
‫אגרוף בפרצוף‪ ,‬ואולי לא תאמיני‪ ,‬אני ב"חד‪-‬גדיא"‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬ברכות על הדירה החדשה‪ .‬שנית‪ ,‬אני מתפלץ למחשבה‬
‫שאת נוסעת לגרמניה‪ ,‬אל מדינה ששחטה שישה מיליון יהודים‪ .‬יש לנו‬
‫במחלקה חבר שהיה במחנות‪-‬ריכוז‪ ,‬והסיפורים שלו מסמרי שיער‪.‬‬
‫אדמת גרמניה היא אדמה טמאה‪ ,‬שאסור ליהודי לדרוך עליה‪ .‬לסחור‬
‫עם גרמניה פירושו לסלוח לה על מה שעוללה ליהודים‪ .‬נעמה‪ ,‬זה לא‬
‫בסדר‪ ,‬זו בושה‪ .‬אני חושב שהמדינה חייבת לאסור על אזרחיה לנסוע‬
‫לשם‪ .‬יש לי המון מה להגיד לך בנושא זה‪ ,‬ואני מקווה מאוד להגיע‬
‫אליך בקרוב‪.‬‬

‫*‬

‫למחרת שוחררתי מחדר‪-‬המעצר וקיבלתי יום חופשה‪ .‬לפי הוראותיו‬

‫של איצקו הונפק לי "פס" על‪-‬ידי הפקיד הפלוגתי‪ ,‬ויצאתי בטרמפים‬
‫לירושלים‪.‬‬
‫כל הדרך הגיתי בנעמה‪ .‬חששתי מפני הפער שנוצר בינינו‪ :‬היא‬
‫סוחרת ממולחת‪ ,‬ואני – מספר שתיים של צוות מכונת‪-‬ירייה‪ ,‬הישן‬
‫בשוחות‪ ,‬בבקתות עלובות‪ ,‬ובמקרה הטוב – באוהלים‪ .‬בדימיוני‪ ,‬נעמה‬
‫פותחת לי את הדלת‪ ,‬איש אינו בבית‪ ,‬אנו שוכבים על הספה כשראשי‬
‫בחיקה ואני מסביר לה מדוע אדמת גרמניה טמאה ואין לסחור עימה‪.‬‬
 ‫– ‪– 172‬‬

‫אחר‪-‬כך אני מספר לה על המלחמה‪ ,‬על הביזיונות של סיקו‪ ,‬ומתאר‬

‫את המעבר מ"צבא‪-‬העם" ל"צבא‪-‬של‪-‬בולשיט"‪ .‬לפתע אני מגלה שלא‬
‫רק לגופה אני מתאווה אלא גם להקשבתה‪ ,‬לחיוכיה המבינים‪ ,‬לניצוץ‬
‫המתריס שבעיניה‪.‬‬

‫ירושלים השתחררה מהמצור‪ ,‬אך לא התאוששה‪ .‬תורים ארוכים‬

‫השתרכו ליד מכליות‪-‬מים‪ ,‬והמזון עדיין בקיצוב‪ .‬תור נקהל מאחורי‬
‫עגלתו של מחלק קרח והכול נראה קודר‪.‬‬
‫על נקלה מצאתי את שכונת מקור ברוך ואת רחוב רש"י‪ .‬בלב הולם‬
‫נקשתי על דלת ביתה‪ .‬אימה פתחה‪ ,‬וכשסיפרתי לה מי אני‪ ,‬לרגע אורו‬
‫עיניה‪ ,‬אך מיד התנצלה והסבירה כי נעמה בחו"ל‪ .‬היא ועובדיה נסעו‬
‫בעקבות עיסקה‪.‬‬
‫היא הזמינה אותי להיכנס ולהתכבד‪ .‬סירבתי ומיהרתי להסתלק‪.‬‬
‫עגום וזועם התהלכתי ברחובות העיר‪ .‬רגליי נשאוני לשכונת כרם‪-‬‬
‫אברהם‪ ,‬אל רחוב צפניה ‪ ,42‬הבית שבו התגוררנו‪ .‬לרגע עצרתי ליד‬
‫לוח‪-‬מודעות ברחוב גאולה בשכונת מאה שערים‪ ,‬וקראתי בתדהמה‬
‫שהישיבות הן חזית והאברכים – צבא‪-‬השם‪ ,‬ההורג עצמו באוהלה של‬
‫תורה‪ .‬לדידם צפת לא שוחררה בידי הפלמ"ח כי אם בידי אומרי‬
‫תהילים‪ ,‬שבתפילותיהם מיגרו את האויב‪.‬‬
‫מעניין מה זליג היה אומר אילו קרא את המודעה‪ .‬ייתכן שהיה‬
‫מסתפק בקללה‪ ,‬אך ייתכן גם שהיה מספר להם על קרון‪-‬הרכבת עמוס‬
‫החסידים‪ ,‬שהפך לבית‪-‬קברות‪.‬‬
‫"היכן היה אלוהיכם ומדוע לא הצילכם?" היה שואל אותם‪.‬‬
‫אבי‪ ,‬כפי שכבר סיפרתי‪ ,‬טען שבזמן השואה אלוהים שהה ברקיע‬
‫השביעי אפוף חנפנים ומעריצים‪ ,‬וציטט מתפילת‪-‬שחרית לשבת וליום‬
‫טוב‪..." :‬וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה‪ ,‬בשירה ובזימרה‪,‬‬
‫ומברכים ומשבחים‪ ,‬ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם‬
‫האל המלך הגדול‪ ,‬הגיבור והנורא‪"...‬‬

‫*‬

‫לילה אחד שכב הנהג שלמה כהן )שגב( באוהלו בג'וליס‪ ,‬על מיטת‬
‫ברזנט מתקפלת‪ ,‬והאזין לטיפות המים שעשו דרכן לדלי שליד מיטתו‪.‬‬
‫דלי נוסף עמד ליד המוט במרכז האוהל‪ .‬מחמת הגשם השוטף והקור‬
‫העז ששרר‪ ,‬הורדו שולי האוהל‪ ,‬ונעליהם הכבדות של הנהגים לא‬
‫הוצאו לאיוורור‪ .‬חלק חלץ אותם והניחם למרגלותיהם‪ ,‬אחרים ישנו‬
‫כשהנעליים לרגליהם‪ .‬באוהל עמדה צחנה כבדה שהיקשתה על‬
‫הנשימה והותירה את שלמה ער‪.‬‬
‫שלמה נזכר באוהל הסיירים הקטן ליד קיבוץ אורים‪ ,‬ובתחושה‬
‫המוזרה שחש‪ ,‬כאשר אברהמל'ה טופצ'יק‪ ,‬חברו הטוב‪ ,‬ביקש ממנו‬
‫שישמור על כובעו האוסטרלי‪ ,‬כי הוא יוצא לחירבת‪-‬מעין‪ .‬קול מרושע‬
 ‫– ‪– 173‬‬

‫ובלתי‪-‬נשמע צעק אז אל מוחו‪" :‬הוא לא יחזור!" ולימים‪ ,‬כתב‪:‬‬

‫"אכן ידעתי‪ ,‬לא תחזור‪ ,‬יען כובעך לי נתת‪' / ,‬התשמרהו למעני?' –‬
‫טרם תלך שאלת‪ / ,‬ואני‪ ,‬המרה לא העזתי צו הגורל‪ / ,‬כובעך לקחתי‪...‬‬
‫וידעתי‪ ..‬כך נגזר מעל‪"...‬‬
‫יד נשלחה והוציאה אותו מן ההזיות‪:‬‬
‫"שלמה‪ ,‬השתתפת בקבורתו של אברהם טופצ'יק‪ ,‬נכון?" שאל‬
‫מפקדו‪.‬‬
‫"כן‪ ",‬השיב בבהלה‪ ,‬ונזכר שאת כובעו הכניס לקבר לפני הקבורה‪.‬‬
‫"תתלבש ובוא למשרד‪".‬‬
‫שלמה‪ ,‬ששכב בבגדיו ובנעליו‪ ,‬קם‪ ,‬עטה על גופו שכמיית גשם‪ ,‬נטל‬
‫את הסטן ויצא‪.‬‬
‫"זה הדוד של טופצ'יק‪ ",‬אמר הקצין‪ ,‬והצביע על אדם כבן ארבעים‬
‫וחמש‪ ,‬שישב על דרגש עשוי מקלעת‪-‬קש‪" .‬הוריו רוצים שיקברו אותו‬
‫בנחלת‪-‬יצחק‪ .‬כיוון שאתה יודע היכן הוא קבור‪ ,‬קח קומנדקאר‪ ,‬סע‬
‫לרחובות‪ ,‬אסוף שני אנשי חברה קדישא‪ ,‬שיחכו ליד שער בית‪-‬‬
‫הקברות‪ ,‬סע לאורים‪ ,‬אל המקום שבו הוא קבור‪ ,‬תוציאו אותו מקברו‪,‬‬
‫וסעו לנחלת‪-‬יצחק‪ .‬הוריו יחכו לכם שם‪ .‬הדוד יתלווה אליך‪".‬‬
‫מן שמחה קטנה וביישנית התגנבה לליבו של שלמה‪ :‬הנה‪ ,‬הוא שוב‬
‫יראה את אברהמל'ה‪ ,‬אך עלו גם ספקות‪ :‬איך ימצא בלילה את‬
‫המקום? כיצד יגיע לשם?‬
‫הגשם לא פסק מרדת ימים רבים‪ ,‬ודרכי העפר היו משובשות‬
‫ומלאות בוץ‪.‬‬
‫את אנשי חברה קדישא הם אספו ברחובות‪ ,‬הושיבו אותם מאחור‪,‬‬
‫ואלה התאוננו על הקור ברכב הפרוץ לרוח‪ .‬שלמה והדוד התעלמו‬
‫מהם‪ .‬הכאב האפיל על קולותיהם והפך אותם למסוגרים בתוך עצמם‬
‫ואדישים למזג האוויר‪.‬‬
‫שלמה זרק מבט במחוגי הזרחן של שעונו וראה שהשעה כמעט‬
‫שלוש לפנות בוקר‪ .‬הם הגיעו ל"כביש‪-‬הרעב"‪ .‬עוד כעשרה קילומטר‬
‫יסתיים הכביש המרוצף באבני נחל‪ ,‬והוא יצטרך להפגין את כישוריו‬
‫בנהיגה‪.‬‬
‫הוא ידע שיש לחצות את נחל הבשור הגועש ולטפס על המדרון‬
‫החלק‪ .‬היצליח? אנשי חברה קדישא נזרקו מדי‪-‬פעם ממקומם‪ ,‬והוא‬
‫שמע אותם ממלמלים משהו‪ ,‬אולי דברי תפילה‪ .‬הקומנדקאר הגיע‬
‫לוואדי‪ ,‬החליק פנימה‪ ,‬ושלמה נתן לגלגלים למצוא את הנתיב הנוח‬
‫להם‪.‬‬
‫בחמש לפנות בוקר הגיעו לחורשה ליד קיבוץ אורים‪ ,‬שבה קבורים‬
‫חיילי גדוד ‪ .13‬החושך היה עדיין בעיצומו‪ ,‬ואנשי חברה קדישא סייעו‪,‬‬
‫בעזרת פנסי‪-‬כיס שהביאו עימם‪ ,‬לאתר את חלקת הקברים‪.‬‬
‫שלמה חיפש את שלט העץ שעליו היה רשום שמו של אברהם‬
‫טופצ'יק וכשלא מצא‪ ,‬התלבט ולבסוף קבע‪:‬‬
‫"זה כאן‪".‬‬
‫אתים ומעדרים הורדו מן הרכב והחלה עבודת חפירה‪ ,‬שנמשכה זמן‬
 ‫– ‪– 174‬‬

‫רב בגלל הרגבים שדבקו לכלי‪-‬החפירה‪.‬‬

‫ככל שהעמיקו חפור‪ ,‬גברה התרגשותו של שלמה‪ ,‬עד שהגיעו אל‬
‫ארגז עץ‪.‬‬
‫"תפתחו‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫בחריקות צורמות‪ ,‬כאילו מתמרמרת הגופה על שפוגעים במנוחתה‪,‬‬
‫נפתח המיכסה‪ ,‬ואדים מלווים ריחות רעים עלו משם‪.‬‬
‫"זה לא הוא!" קרא שלמה בבעתה‪.‬‬
‫"מה זאת אומרת – לא הוא"? שאלו‪.‬‬
‫"זה לא אברהמ'לה‪ .‬לסתום ולחפור את הקבר שליד‪".‬‬
‫הקבר נסגר והחלה חפירה חדשה‪ .‬כוחו של שלמה כשל והוא רעד‬
‫בכל חלקי גופו‪.‬‬
‫"זה הוא?" הדהדה שאלתם של החופרים‪ ,‬כשהגיעו לארון הבא‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬כן‪ .‬זה אברהמ'לה‪".‬‬
‫ליבו של שלמה היה קר‪ ..‬קרר‪ ...‬קררר‪....‬‬
‫"לא כך רציתי לראות אותך‪ ,‬אברהמ'לה‪ .‬איפה החיוך? קשה להבחין‬
‫בך‪ ,‬כי הכול נפוח‪ ,‬והגשם יורד‪ ,‬יורד‪ ,‬ואתה נרטב כולך‪ "...‬מילמל‪-‬‬
‫התייפח‪.‬‬
‫מתוך הדמעות ומבין ערפילי השחר העולה הבחין שלמה במגבעת‬
‫הלבד רחבת‪-‬השוליים‪ ,‬שנשתמרה בארון והיתה מונחת למראשותיו‬
‫והיא יבשה‪ ,‬מגוהצת‪ ,‬יפה‪ ,‬כפי שאהב‪.‬‬
 ‫– ‪– 175‬‬

‫פרק כ"ד‪ :‬הפלמחניק‬

‫הכביש הראשי המה רכבים צבאיים‪ .‬הדי רעמים של תותחים‪,‬‬
‫והפצצות חיל‪-‬האוויר‪ ,‬הגיעו עד מחנה ג'וליס‪ .‬באוקטובר ‪ 1948‬נערך‬
‫מבצע "יואב"‪ ,‬שבמהלכו נפרצה הדרך לנגב הנצור‪ ,‬באר‪-‬שבע‬
‫שוחררה‪ ,‬החטיבה המצרית התשיעית כותרה ב"כיס פלוג'ה" ונלכדו כ‪-‬‬
‫‪ 4000‬חיילים מצריים וכ‪ 1000-‬ערבים מקומיים‪ .‬לרשותם עמדו‬
‫תותחים‪ ,‬מרגמות וזחלילים נושאי ברן‪ .‬המצרים נהגו להבריח ל"כיס‬
‫פלוג'ה" שיירות של גמלים מרצועת עזה עם מזון‪ ,‬נשק ותחמושת‪.‬‬
‫הגדוד נדרש להקצות כוח לעיבוי הכיתור ולמניעת ההסתננויות‪.‬‬
‫מחלקה של הגדוד‪ ,‬מתוגברת בחוליית "בזה"‪ ,‬נשלחה לאיזור יד‪-‬‬
‫מרדכי‪ ,‬קיבוץ שנפל בידי המצרים‪ .‬קיבוץ יד‪-‬מרדכי בלם בשעתו את‬
‫התקדמות המצרים למשך חמישה ימים‪ ,‬ואיפשר הקמת קו‪-‬בלימה ליד‬
‫אשדוד‪ .‬ב‪ 23-‬במאי ‪ ,1948‬לאחר הפגזות כבדות‪ ,‬פרצו טנקים מצריים‬
‫ליד‪-‬מרדכי‪ ,‬ההתקפה נהדפה‪ ,‬אך מפקדת חזית הדרום העריכה‬
‫שהקיבוץ לא יחזיק מעמד מול כוח מצרי עדיף‪ ,‬והחליטה על פינוי‪.‬‬
‫קיבוץ יד‪-‬מרדכי פונה‪ ,‬ובמשך חמישה וחצי חודשים היה בשליטה‬
‫מצרית‪ ,‬ועל חורבותיו הצטלם המלך פארוק בחברת קציניו‪.‬‬
‫במהלך מבצע "יואב"‪ ,‬בחמישה בנובמבר‪ ,‬הקיבוץ שוחרר‪.‬‬

‫*‬

‫ביום פינויה של יד‪-‬מרדכי היינו בכאוכאב‪-‬אל‪-‬האווה‪ ,‬ובערב הגיעה‬

‫הידיעה שהקיבוץ נפל לידי המצרים‪ .‬חמישה ימים קודם לכן‪ ,‬ב‪18 -‬‬
‫במאי‪ ,‬ראינו מפסגת ההר את שער‪-‬הגולן ומסדה עולות בלהבות‪ .‬ישבנו‬
‫ליד מדורה מצוברחים ומבוהלים‪ ,‬הסתכלנו בלהבות העולות מעמק‪-‬‬
‫הירדן‪ ,‬ו ִָווי פלט הרהור‪ ,‬שבדרך כלשהי הציק לכולנו‪:‬‬
‫"האין אנו עומדים בפני חורבן בית שלישי? יד‪-‬מרדכי‪ ,‬ניצנים‪ ,‬שער‪-‬‬
‫הגולן‪ ,‬מסדה‪ ,‬יישובי גוש‪-‬עציון‪ ,‬עטרות‪ ,‬נווה‪-‬יעקב ‪ -‬כל אלה בידי‬
‫האוייב‪".‬‬
‫מאיר אלוני‪ ,‬שישב עימנו וחש בדיכאון‪ ,‬ניסה לעודד את רוחנו‪ .‬הוא‬
‫סיפר על קרבות קשים שעבר במלחמת העולם השנייה‪ ,‬כחייל‬
‫בבריגדה היהודית הלוחמת‪ .‬לא פעם ולא פעמיים‪ ,‬כשפצצות נפלו‬
‫עליהם וחברים נפגעו – אף הם נתפסו להרהורי ייאוש‪ .‬הפסד במלחמה‬
‫היה לדידם סוף החלום הציוני‪ .‬לא יהיה לאן לשוב‪ .‬אולם בסופו‪-‬של‪-‬‬
 ‫– ‪– 176‬‬

‫דבר התעשתו בנות‪-‬הברית וניצחו‪ .‬לדבריו‪ ,‬המערכה על ארץ‪-‬ישראל‬

‫היא רק בתחילתה‪ .‬תהיינה בה עליות וירידות‪ .‬מאיר משוכנע כי יישוב‬
‫עברי שייכבש – ישוחרר וישוקם‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬כעבור שלושה ימים – שער‪-‬הגולן ומסדה שוחררו‪.‬‬
‫מאיר אלוני וָווי לא זכו להיות ביד‪-‬מרדכי המשוחררת‪.‬‬

‫חודשיים לאחר שיחרורה‪ ,‬יד‪-‬מרדכי היתה עדיין הרוסה‪ .‬לא נותר בה‬
‫בית אחד שלם‪ .‬דשאים יבשו‪ ,‬בתים קרסו ומדרכות נקרעו‪ .‬עשרות‬
‫אלפי פגזים נפלו על היישוב‪ ,‬שנראה כמו לאחר רעידת‪-‬אדמה‪.‬‬
‫קופסאות שימורים ריקות נערמו בכל מקום‪.‬‬
‫"כך ייראה קיבוץ שייפול בידי האוייב‪ ",‬הפטיר ממיק‪ ,‬וחלק מאיתנו‬
‫ראה לנגד עיניו את בית‪-‬אלפא הרוסה ומרוסקת‪.‬‬
‫סיפרתי באותו מעמד לאחד מחברי הקיבוץ הוותיקים‪ ,‬שהמוסד‪-‬‬
‫החינוכי שבו למדנו נקרא על שם גיבורי מרד גטו ורשה‪ ,‬והוא השיב‬
‫בעצב שהכיר בשעתו את מרדכי אנילביץ'‪ ,‬מפקד המרד‪.‬‬
‫ממיק שאל אם נוכל לסייע בניקוי הקיבוץ ובשיקומו‪ ,‬אולם הובהר‬
‫לנו‪ ,‬כי נשלחנו לדיר‪-‬סנייד כדי לעבות את הכיתור על "כיס פלוג'ה"‪,‬‬
‫ולמנוע הסתננויות של שיירות מצריות‪.‬‬

‫*‬

‫דיר‪-‬סנייד‪ .‬תחנת‪-‬רכבת זנוחה בין עצי אקליפטוס‪ ,‬דרומית‪-‬מזרחית‬

‫ליד‪-‬מרדכי‪ .‬מדי לילה יצאנו למארבים‪ .‬כל שקשוק פחים עורר אותנו‬
‫לפתוח באש‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬עם קרני בוקר ראשונות‪ ,‬נראתה שיירת גמלים ששבה‬
‫לרצועה‪ .‬הערבים הניחו‪ ,‬בצדק‪ ,‬כי צה"ל לא יפתח באש על גמלים‬
‫פר למעלה ממאה גמלים נספרו‪.‬‬ ‫ס ַ‬
‫שאין על דבשתם משא‪ .‬הלל נוימן ָ‬
‫תהיתי אם זה בסדר שאנחנו מרעיבים את המצרים‪ ,‬והקצין סיפר‬
‫שבעקבות פנייתה של קאהיר לאו"ם‪ ,‬הוחלט בישראל לאפשר למצרים‬
‫לפנות את פצועיהם ולהכניס ל"כיס פלוג'ה" שיירת מזון ותרופות‬
‫בלבד‪.‬‬
‫בראשית דצמבר יצאה שיירה מצרית ל"כיס"‪ ,‬ובמחסום ערכה‬
‫ישראל חיפוש ונתגלו במיטענה חלקי מקלעים‪ ,‬רימונים ופגזים לרוב‪.‬‬
‫ישראל ביטלה את ההסכם והחרימה את הנשק‪.‬‬

‫בדרך למארב חצינו חורשת עצי אקליפטוס ובין עציה נתגלתה‬

‫גווייה‪ .‬תנים וציפורי‪-‬טרף עשו בה שמות‪ .‬אלפי זבובים צבאו עליה‪.‬‬
‫שיק בקור‪-‬‬‫ד ִ‬
‫"אם תשיגו לי ג'יפ – נוכל לסלק אותו מכאן‪ ",‬הפטיר ָ‬
‫רוח האופייני לו‪ ,‬והזכיר את כאוכאב‪.‬‬
‫חלפנו ליד הגווייה בריצה‪ ,‬כשהכול סותמים את אפם‪.‬‬
 ‫– ‪– 177‬‬

‫*‬

‫בשבעה בנובמבר ‪ 1948‬החליט בן‪-‬גוריון לפרק את מטה הפלמ"ח‪,‬‬

‫לאחר שקודם‪-‬לכן פורק מטה האצ"ל – בנימוק כי הצבא על נשקו חייב‬
‫להיות כפוף לרשות צבאית אחת‪.‬‬
‫בעיתונים התנהלו ויכוחים על פירוק הפלמ"ח‪ .‬היו שטענו כי זו‬
‫החלטה פוליטית שנועדה לפגוע במפלגות השמאל‪ .‬היה אף מי שסיפר‬
‫כי הקיבוצים עדיין לא מילאו את פקודתו של בן‪-‬גוריון‪ ,‬ולא רוקנו את‬
‫"הסליקים"‪ .‬הם שומרים על הנשק למקרה שתפרוץ מהפכה‬
‫סוציאליסטית בארץ‪-‬ישראל‪...‬‬

‫הדבר הזכיר להלל נוימן‪ ,‬כי כאשר נדרש לצאת עם דשיק לקורס‬
‫מפקדי "בזות"‪ ,‬רמז להם איצקו כי חשוב מאוד ש"אנשים שלנו" יהיו‬
‫בעלי ידע מקצועי‪.‬‬
‫"מי הם בדיוק 'אנשים שלנו'?" תהה דשיק‪ ,‬ואיצקו כעס ולא פירש‪.‬‬

‫*‬

‫מינואר ‪ 1949‬החלו לזרום לגדוד פלמ"חניקים שגדודיהם פורקו‪.‬‬

‫תחילה הם עיקמו את אפם ועל כל דבר אמרו‪" :‬אבל אצלנו בפלמ"ח‪",‬‬
‫– ולא היה מנוס מלהזכיר להם כי הפלמ"ח הוא היסטוריה‪.‬‬
‫אחד הבאים אלינו היה פלמ"חניק מוזר בשם ג'וני‪ ,‬קצין עם שני‬
‫סרדינים על כתפיו‪ ,‬שהתהלך במחנה כשעל פניו סלידה ממראה עיניו‪.‬‬
‫גבה קומה‪ ,‬רזה‪ ,‬זקן מדובלל וכסוף‪ ,‬שהזכיר קדושים נוצריים מימי‬
‫הביניים‪ .‬ג'וני חבש כובע אוסטרלי‪ ,‬ועל חולצתו הצבאית‪ ,‬מעל לכיס‬
‫השמאלי‪ ,‬התנוסס סמל הפלמ"ח מצוחצח ונוצץ‪ .‬סיפרו כי בלילה‪,‬‬
‫כשפשט את חולצתו‪ ,‬העביר את סיכת הפלמ"ח לחולצת הפיג'מה‪ ,‬כדי‬
‫שלרגע לא יחשדו בו‪ ,‬חלילה‪ ,‬כי הוא מ"גולני"‪.‬‬
‫יום אחד ג'וני הופיע למיפקד הבוקר‪ ,‬והמ"כ לא ידע כיצד "בולעים"‬
‫קצין הניצב בין טוראים‪ .‬משהעיר לו‪ ,‬בעדינות‪ ,‬שהוא משוחרר‬
‫מהמיפקד‪ ,‬זכה לנאום ציוני על ערכים ירודים‪ ,‬מוסר קלוקל‪ ,‬ועל סגנון‬
‫ה"בולשיט" שפשה בצבא‪.‬‬
‫ג'וני נראה בעינינו זקן מופלג‪ .‬כבן שלושים ואולי יותר‪ .‬מסמכי‬
‫שיחרורו התעכבו‪ ,‬והובטח לו שישוחרר בקרוב‪ .‬הוא הוכנס לאוהל‬
‫שלנו‪ ,‬וממיק ואני‪ ,‬מן הרגע הראשון‪ ,‬הוקסמנו מ"הטיפוס" הזה‪.‬‬
‫רה‪ ,‬על‬ ‫ע ָ‬
‫ג'וני הירבה לגלגל צ'זבאטים על הימים הגדולים של ג'ו ָ‬
‫טל‪ ,‬ועל הורדות מעפילים בחופי‬ ‫ס ֶ‬
‫ק ְ‬
‫"השבת השחורה"‪ ,‬על כיבוש ה ַ‬
‫הארץ‪.‬‬
‫פעם הראה לי צילום שבו הוא חבוק עם יצחק שדה‪ .‬היה זה בשפיה‪,‬‬
‫בקורס מפקדי מחלקות‪.‬‬
 ‫– ‪– 178‬‬

‫"ג'וני‪ ,‬אני חניך כפר‪-‬הילדים מאיר‪-‬שפייה‪ ",‬אמרתי‪.‬‬

‫"אם כן‪ ,‬אתה בוודאי זוכר כיצד התאמן הפלמ"ח בחורשה‪ ,‬ותלמידי‬
‫הכפר עמדו על גג בניין הבוגרים‪ ,‬וכשראו מכונית נכנסת לכביש‬
‫המוביל לשפיה – נפנפו בדגל‪ ,‬והנשק הוחבא בסליקים‪".‬‬
‫"אני זוכר היטב‪ ,‬הייתי אחד האתתים‪".‬‬
‫מן הבלורית הסבוכה שבצילום לא נותרה אלא ציצת שיער דלילה‬
‫בצבע הפשתה‪ ,‬פזורה על קודקוד סגלגל‪ .‬הזמן לדידו עמד מלכת‪.‬‬
‫בק"‪,‬‬‫רא ַ‬
‫חיל‪ָ -‬‬
‫ד ִ‬
‫לס"‪ְ " ,‬‬‫חא ָ‬
‫בסוט‪ָ -‬‬ ‫מ ְ‬
‫תכ"‪ַ " ,‬‬ ‫חר ֶבֵ ָ‬
‫קס"‪" ,‬י ַ ְ‬‫ביטויים כמו‪" :‬ז ֶ ְ‬
‫לף" – אמרות מימי המדורות – היו מנכסי סגנונו‪ .‬להאזין‬ ‫בה‪-‬אֶ ֶ‬‫"חבו ָ‬
‫לג'וני – זה לשתות קפה עם יגאל אלון‪ ,‬לצאת להתעמלות‪-‬בוקר עם‬
‫יצחק שדה ולהסתער בסטנים על משלטי באב‪-‬אל‪-‬ואד‪ .‬כאשר נקלע‬
‫לוויכוח‪ ,‬אש ניצתה בעיניו‪ .‬הוא נופף ידיים‪ ,‬הרים קול‪ ,‬זעק חמס‪,‬‬
‫והטיף לשיבה אל הערכים המוסריים של הפלמ"ח ול"טוהר הנשק"‪.‬‬
‫הוא לא סלח לבן‪-‬גוריון שפירק את הפלמ"ח – "תפארת הנוער‬
‫העברי‪".‬‬
‫ממיק הביע הסתייגות מהמושג "טוהר‪-‬הנשק"‪ ,‬וטען שנשק אינו יכול‬
‫להיות טהור כי הוא נועד להרוג‪ ,‬לשפוך דם‪.‬‬
‫ג'וני נדלק כגפרור‪ ,‬ונחירי אפו החלו לרטוט‪ .‬הוא הזכיר את הערבי‬
‫הזקן‪ ,‬שמחלקת הל"ה פגשה בדרכה לעזרת גוש‪-‬עציון ולא פגעה בו‬
‫לרעה‪ ,‬וראה בהם מופת להומאניזם נאור‪ ,‬טהור – שאין פוגעים‬
‫בקשישים‪ ,‬בנשים ובטף‪.‬‬
‫"ג'וני‪ ,‬מניין לך שהסיפור אמיתי ואינו המצאה מגמתית להאדרת‬
‫ערכי הפלמ"ח?" שאל ממיק‪" ,‬הלא איש מהל"ה לא נותר בחיים כדי‬
‫לספר את מי פגשו בדרכם לגוש‪-‬עציון‪".‬‬
‫ג'וני כעס והחל לצרוח כמטורף‪ .‬הוא הכביר מילים‪ ,‬וכאנטי‪-‬תזה גולל‬
‫את סיפור הרצח המתועב שערכו אנשי אצ"ל ולח"י בדיר‪-‬יאסין‬
‫בתשעה באפריל ‪ ,1948‬כאשר טבחו למעלה ממאה גברים‪ ,‬נשים וטף‪.‬‬
‫"אלה חסו על זקן העובד בכרמו‪ ,‬ואלה ביצעו מעשי פשע מחפירים‪,‬‬
‫מזעזעים‪ .‬הציונות‪ ,‬והעולם כולו – לעולם‪ ,‬לעולם לא יסלחו לאותם‬
‫רוצחים פאשיסטים‪ ,‬אנשי 'שתי גדות לירדן'‪"...‬‬
‫ממיק טען ששמע מפי גדליה‪ ,‬מפקד "המיוחדת" ואיש אצ"ל ותיק‪,‬‬
‫שהשתתף בקרב דיר‪-‬יאסין‪ ,‬כי המיספרים‪ ,‬שפורסמו בעיתונים‪,‬‬
‫מוגזמים ומגמתיים‪ .‬לדבריו לא היה שם טבח אלא קרב קשה‪,‬‬
‫שארבעה חיילי אצ"ל נהרגו בו‪ .‬גדליה גם הוסיף כי קרב דיר‪-‬יאסין‬
‫תרם תרומה נכבדה לבריחת הערבים מיישוביהם‪ ,‬ואיכלוסם לימים‬
‫ביהודים‪.‬‬
‫ג'וני קפץ ממיטתו כנשוך נחש‪.‬‬
‫"בושה וכלימה שאיש 'השומר‪-‬הצעיר' תומך במעשי‪-‬רצח מתועבים‬
‫שבוצעו בדיר‪-‬יאסין!" צרח‪ ,‬ובלהט הצעקות החטיף לממיק סטירה‬
‫מצלצלת על לחיו ובעט בעיטה הגונה בישבני‪ ,‬אף ששתקתי כל העת‬
‫ולא אמרתי מילה‪.‬‬
‫ממיק יצא מהאוהל‪ ,‬וכעבור דקות אחדות הביא עימו את גדליה‬
 ‫– ‪– 179‬‬

‫מ"המיוחדת"‪ .‬גדליה ניסה להסביר לג'וני כי ההסטוריה של המאה‬

‫העשרים הוכיחה שגירושים היטיבו לא אחת עם המגרשים והמגורשים‪.‬‬
‫גירוש הגרמנים מחבל הסודטים‪ ,‬לאחר מלחמת‪-‬העולם השנייה‪ ,‬תרם‬
‫לרווחתם של הצ'כים ושל הגרמנים כאחד‪ .‬הטיהורים שביצעו הטורקים‬
‫במיעוט היווני‪ ,‬והיוונים במיעוט הטורקי‪ ,‬לאחר מלחמת העולם‬
‫הראשונה – היו אכזריים מאוד אבל תרמו להפרדת אוכלוסיות שהיו‬
‫נתונות בסכסוכי דמים במשך שנים רבות‪.‬‬
‫"גדליה‪ ,‬אתה מציע לגרש את כל הערבים מארץ‪-‬ישראל?" שאלתי‪.‬‬
‫הוא לא פסל אפשרות זו‪ ,‬ואמר כי עליי לזכור שבמלחמה הזו‪ ,‬כל‬
‫היישובים העבריים שנכבשו בידי הערבים‪ ,‬כולל הרובע היהודי בעיר‪-‬‬
‫העתיקה – יושביהם גורשו והם נהרסו כליל‪" .‬אני לא מכיר אף קיבוץ‬
‫או כפר יהודי‪ ,‬שנכבש על‪-‬ידי הערבים ותושביו הושארו על אדמתם‪".‬‬
‫גדליה הזכיר את הכרזותיהם של עזאם פחה‪ ,‬מזכ"ל הליגה הערבית‪,‬‬
‫ושל והמופתי‪ ,‬ערב הפלישה של צבאות ערב לארץ‪-‬ישראל‪ ,‬שהבטיחו‬
‫טבח ביהודים‪.‬‬
‫גדליה שאל את ג'וני מדוע‪ ,‬לפי דעתו‪ ,‬הערבים דחו ושללו את‬
‫הפשרה שהציעה "ועדת‪-‬פיל" בשנת ‪ ,1937‬ואת תוכנית החלוקה‬
‫שהציעה עצרת האו"ם ב‪ 29-‬בנובמבר ‪?1947‬‬
‫"כידוע לך‪ ,‬אני פלמ"חניק ולא נציגם של ערביי ארץ‪-‬ישראל‪ .‬אבל‬
‫אל דאגה‪ ,‬הם משלמים מחיר יקר מאוד על שגיאותיהם‪ ",‬השיב לו‬
‫ג'וני‪.‬‬
‫"גדליה‪ ,‬איך לדעתך ייפתר הסכסוך?" שאלתי‪.‬‬
‫גדליה היה בטוח כי בסופה של המלחמה – רק מדינה אחת תשרוד‬
‫מדינה יהודית ובה מיעוט ערבי או מדינה ערבית נקייה מיהודים‪.‬‬
‫לערבים למעלה מעשרים מדינות‪ ,‬ובהסדר בינלאומי‪ ,‬שיכלול פיצויים‬
‫נדיבים – ניתן להעביר את ערביי ארץ‪-‬ישראל אל אחיהם באחת‬
‫הארצות השכנות‪ ,‬לרווחת שני העמים‪ .‬אם לא ננהג כך – יונצח‬
‫הסכסוך לדורות‪.‬‬
‫ג'וני לא החזיק מעמד‪ ,‬ונמלט מן האוהל‪...‬‬

‫*‬

‫ג'וני היה פילוסוף‪-‬בפרוטה‪ ,‬שנהג לשתף אותנו בהרהוריו על האדם‬

‫וגורלו‪ .‬האם שולט האדם במתרחש סביבו או שמא גם למקריות יש מה‬
‫לומר לגבי העתיד? – ג'וני‪ ,‬שחונך על ברכי הסוציאליזם של יצחק‬
‫טבנקין ובן‪-‬אהרון‪ ,‬ראה עצמו מרכסיסט אדוק‪ ,‬שאינו מאמין בניסים‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬לא אחת התקשה להסביר בדרך הגיונית צרופה תוצאותיהם‬
‫של קרבות שונים‪.‬‬
‫מעשה בפלוגת ג'יפים שיצאה לסיור‪ ,‬טעתה בדרכה‪ ,‬ולפתע מצאה‬
‫עצמה בליבה של עיר ערבית סואנת‪ .‬משלא הצליחו לסובב את‬
‫רכביהם ולנוס על נפשם‪ ,‬המשיכו לנסוע כמטורפים ברחובה הראשי‬
 ‫– ‪– 180‬‬

‫של העיר כשמקלעיהם יורים לכל עבר‪ ,‬והתוצאה המפתיעה‪ :‬מכובדי‬

‫העיר המתינו והניפו דגלים לבנים‪ .‬ולולא טעו בדרך?‬
‫באחד הלילות ג'וני סיפר על מחלקתו‪ ,‬שחנתה בתוך שדה תירס‬
‫ללינת לילה‪ .‬וכשעלה השחר הם גילו לחרדתם כי טנקים עיראקיים‬
‫מקיפים אותם מכל עבר‪ .‬החבר'ה נבהלו‪ ,‬וג'וני‪ ,‬שנותר קר‪-‬רוח‪ ,‬פקד‬
‫עליהם לפרק קו צינורות השקייה מאלומיניום שהיה מונח באותה‬
‫חלקה‪ ,‬וכל חייל נצטווה לתפוס צינור‪ ,‬ולפקודתו להניף בבת‪-‬אחת את‬
‫לועי הצינורות כלפי מעלה ולהתחיל לצעוד אל מול הטנקים‪.‬‬
‫התמונה שנראתה הדהימה את העיראקים‪ :‬שלושים צינורות‬
‫אלומיניום נעים קדימה‪ .‬ג'וני פקד על נושא ה"דווידק'ה" לשחרר פגז‬
‫יחיד שהיה עימם‪ ,‬וה"זבנג" שיכנע סופית את העיראקים כי לפניהם‬
‫"מחלקת תותחים אטומיים"‪.‬‬
‫הטנקים נמלטו כל עוד רוחם בם‪.‬‬
‫"באיזה קרב זה היה?" שאלתי‪.‬‬
‫וג'וני הרהר רגע והפטיר‪" :‬קרבות ג'נין‪".‬‬
‫"הפלמ"ח היה שם?"‬
‫"הפלמ"ח היה בכל מקום‪ .‬בלעדיו‪ ,‬היינו רוקדים 'צ'רקסייה כפולה'‬
‫במזבלה של מסחה‪"...‬‬
‫שתקנו‪ .‬צ'יזבאטניק אמיתי‪.‬‬
 ‫– ‪– 181‬‬

‫פרק כ"ה‪ :‬כיבוש אילת‬

‫סוף פברואר ‪ .1949‬הגדוד נערך למבצע סודי‪ ,‬וכל החופשות בוטלו‪.‬‬
‫איש לא ידע את הסיבה ל"מצב‪-‬הכן" שהוכרז‪.‬‬
‫סיקו‪ ,‬בהיותו קרוב לגורמים צבאיים‪ ,‬התעדכן בתוכניות החשאיות‬
‫וסיפר למחלקה‪.‬‬
‫והימים היו ימי המשא‪-‬ומתן בין נציגי ישראל לנציגי עבר‪-‬הירדן‪,‬‬
‫ברודוס‪ ,‬על ייצוב הגבולות‪ .‬קו הגבול הדרומי‪ ,‬שישראל שלטה בו‪,‬‬
‫עין‪-‬חוסוב‪ .‬דרומה משם השתרע שטח‪-‬‬ ‫פיר‪ֵ -‬‬
‫ח ִ‬
‫אל‪ָ -‬‬
‫ג'ה‪ִ -‬‬
‫השתרע בקו עו ָ‬
‫הפקר‪ ,‬שכונה‪" :‬הדרום הפרוע"‪ .‬יחידות סיור של הליגיון‪-‬הערבי ושל‬
‫ישראל נעו בו בחופשיות‪ .‬פיסת קרקע זו אמנם נקבעה בהחלטות‬
‫עצרת האו"ם בתחומי מדינת‪-‬ישראל‪ ,‬אך למנהלי המשא‪-‬ומתן ברודוס‬
‫היה ברור כי מה שלא יושג עד לחתימת הסכמי השלום הסופיים – כבר‬
‫לא יושג‪.‬‬
‫לשאלה‪ ,‬אם יש כוונה לכבוש את אילת‪ ,‬סירב סיקו להשיב‪ ,‬בבחינת‬
‫סוד‪-‬צבאי‪ ,‬אך ציין שקיימות שלוש דרכים להגיע לאום‪-‬רשרש‪ ,‬היא‬
‫אילת‪ :‬דרך אחת‪ ,‬לנוע על הרכסים של הרי מואב ואדום שבעבר‪-‬‬
‫הירדן‪ ,‬דרך שאינה באה בחשבון‪ .‬דרך שנייה לאורך הערבה‪ .‬ושלישית‬
‫פי‪,‬‬
‫רא ִ‬
‫ג'י ָ‬
‫– עוג'ה‪-‬אל‪-‬חפיר‪ ,‬איגוף הרי הנגב ממערב‪ ,‬חציית נחל ה ִ‬
‫קב‪.‬‬
‫נא ֶ‬
‫אל‪ָ -‬‬
‫ראס‪ִ -‬‬‫וירידה למפרץ דרך תחנת הגבול המצרית ָ‬
‫לדבריו‪ ,‬אם צה"ל יחליט לכבוש את אילת‪ ,‬אזיי שתי הזרועות ינועו‬
‫בתנועת מלקחיים‪ :‬גדוד "גדעון"‪ ,‬מלווה בפלוגת סיור של גדוד ‪,19‬‬
‫ינוע לאורך הערבה‪ ,‬שהיא דרך‪-‬המלך‪ ,‬וזרוע שנייה‪" ,‬חטיבת‪-‬הנגב" –‬
‫תנוע לאורך ההרים‪ ,‬תחצה את מכתש‪-‬רימון ותגיע עד ראס‪-‬אל‪-‬נאקב‬
‫המצרית‪.‬‬

‫יום לפני הירידה דרומה נטל אותנו סיקו לראות את פינוי כיס‪-‬פלוג'ה‬
‫בעקבות ההסכם שנחתם עם מצרים‪ .‬צפינו בשיירה מצרית ארוכה‪,‬‬
‫שכללה זחלילים‪ ,‬טנקים ותותחים – בדרכם לרצועת עזה‪ .‬עמדנו על‬
‫נייד ובאותן שיירות‪-‬מזון על גמלים‪ ,‬שהסתננו‬ ‫ס ֵ‬
‫דיר‪ְ -‬‬
‫גבעה ונזכרנו ב ִ‬
‫ל"כיס"‪ .‬לאחר‪-‬מכן הודיע סיקו שיוצאים לחופשת‪-‬ערב לתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫הלל נוימן תהה ולחש באוזני‪" :‬כיצד זה מפקד מחלקה מוציא חיילים‬
‫לחופשה‪ ,‬כאשר כל החופשות בוטלו?"‬
‫משכתי בכתפיי והשבתי לו ש"סיקו ככל‪-‬הנראה יודע מה הוא‬
‫עושה‪".‬‬
‫סיקו קבע כי בחצות נפגשים מתחת לשעון בכיכר‪-‬מוגרבי‪ ,‬שם ימתין‬
‫לנו הרכב‪.‬‬
 ‫– ‪– 182‬‬

‫חצות‪ .‬כולנו בכיכר‪ ,‬ממתינים לסיקו‪ ,‬שלא הגיע‪ .‬בשעה אחת‬

‫ושלושים אחר חצות יצאנו לדרך בלעדיו‪ .‬החבר'ה לא פסקו לתהות‬
‫כיצד זה מפקד‪-‬מחלקה עוזב את חייליו ערב המבצע? היו שחשבו‪ ,‬כי‬
‫תקלה טכנית קרתה לו‪ ,‬והיה מי שסבר כי סיקו לא שכח את ההפגזה‬
‫בדרך למשלט ‪ ,86‬והחליט שלא להסתכן‪ .‬בדרך התנהל ויכוח על‬
‫הסכנות הצפויות לנו אם הבריטים יחסמו מעברים וימקשו דרכים‪ .‬ידענו‬
‫בה‪ ,‬ולידו בסיס בריטי‬‫ק ָ‬
‫ע ַ‬
‫כי מעבר למפרץ אילת שוכן הכפר הירדני ַ‬
‫גדול‪ .‬שיערנו שהבריטים לא יראו בעיין יפה את התקרבות צה"ל‬
‫לבסיסם‪ .‬סיקו סיפר כי יחידות הליגיון‪-‬הערבי‪ ,‬בפיקודו של הבריגדיר‬
‫חה‪ ,‬פרושות בתחנות‪-‬גבול ארעיות לאורך הערבה‪,‬‬ ‫לאבְ פֶ ָ‬ ‫הבריטי ג ְ ָ‬
‫דל – תחנת‪-‬משטרה הצמודה לגבעות המזרחיות שבין ואדי‬ ‫ג'ר ַנ ְ ָ‬ ‫בסיסן ב ָ‬
‫דָיאן‪.‬‬
‫עין‪-‬ר ַ ְ‬ ‫ג'יראפי ל ֵ‬

‫למחרת בצהריים ירד הגדוד ל"מבצע עובדה"‪ ,‬כשהכול מכורבלים‬

‫בשינלים‪ ,‬עטופים בכאפיות ובכובעי‪-‬גרב‪ .‬הגענו לבאר‪-‬שבע‪ ,‬התעכבנו‬
‫זמן רב בחצר‪-‬המשטרה‪ ,‬וצפינו בהופעתה של להקת הצ'יזבאטרון‪.‬‬
‫השירים היו מוכרים‪ ,‬שרנו עם הלהקה ומחאנו כפיים בהתלהבות‪.‬‬
‫ההיתה זו מסיבת‪-‬פרידה מן הציביליזציה?‬
‫ליד כורנוב עלתה השיירה על מישור חולות נודדים‪ ,‬ואחדות מן‬
‫המשאיות שקעו‪ .‬ההתעסקות בחילוץ הזכירה את הירידה לנגב‬
‫המערבי‪ .‬אז שקענו בבוץ‪ ,‬עתה התחפרנו בחול‪ .‬עד מהרה הובאו חצאי‪-‬‬
‫זחלים שחילצו אותנו‪.‬‬
‫הערב ירד‪ ,‬השמיים היו עמוסי כוכבים נוצצים‪ ,‬ו"הדובה הגדולה"‬
‫זהרה‪ .‬הפעם איש לא שאל כיצד "פורחים לרחוב בן‪-‬יהודה שטראסה‪".‬‬
‫פאול היקה השתחרר‪.‬‬
‫נסענו באורות כבויים כדי שהאוייב לא יידע שצה"ל מוריד כוחות‬
‫דרומה‪ .‬על אף החשיכה הכבדה חשנו כי אנו חולפים על פני מרחבים‬
‫פתוחים‪.‬‬
‫לפתע נעצרה השיירת‪ .‬מה הפעם? רכב עלה על מוקש?‬
‫לא‪ .‬משאית אחר משאית החלו לרדת ירידה תלולה ולתמרן‬
‫בעיקולים חדים הלוך ושוב‪ ,‬כשחיילי המשטרה‪-‬הצבאית מכוונים את‬
‫הנהגים לבל יחליקו מן הדרך וידרדרו את הרכב לתהום‪.‬‬
‫"חבר'ה‪ ,‬איפה אנחנו?" קראתי לעברו של מ"צ‪ ,‬שעמד בצד הדרך‪.‬‬
‫"מעלה‪-‬עקרבים‪".‬‬
‫איש לא שמע על המקום‪ .‬הרכבים ירדו בזהירות רבה‪ ,‬ולאיש לא‬
‫היה מושג על הנוף המטריף שנראה משם‪ .‬כעבור זמן‪-‬מה עצרנו בעין‪-‬‬
‫בה‪ ,‬ומחלקה מהפלוגה הדתית‪ ,‬בפיקודו של המ"מ‬ ‫חצ ֵ ָ‬
‫חוסוב‪ ,‬כיום עין‪ֲ -‬‬
‫ליאב מטירת‪-‬צבי‪ ,‬ירדה‪ .‬המשכנו דרומה‪ .‬השחר אט‪-‬אט עלה‪,‬‬ ‫אורי אֶ ִ‬
‫ונתגלתה ערבה צחיחה שהצמיחה שיחים‪ ,‬קוצים וחלוקי אבנים‪ .‬ממזרח‬
‫התנשאו הרי אדום כצללית כהה‪ ,‬פסגותיה משוננות‪ ,‬וקרני שמש‬
‫ראשונות החלו לפלח אותן ולהאיר שטחים אפורים‪.‬‬
 ‫– ‪– 183‬‬

‫הב – גבעה ובתחתיתה מעיין‪ ,‬שמימיו ניקוו לצינור‬ ‫בה‪ ,‬כיום עין‪-‬י ָ ָ‬
‫עין‪-‬ו ֶ ָ‬
‫ֵ‬
‫שנשפך לתוך שוקת‪ .‬סביב המעיין – אואזיס ירוק‪ .‬בין העשבים נראו‬
‫ערימות של גללי‪-‬צואה‪ ,‬שהזכירו פולי קפה‪ .‬איציק חבצלת מישש‬
‫אותם באצבעותיו וקבע כי צבאים ואיילות מרווים כאן את צמאונם‪.‬‬
‫מחלקה דתית ירדה מהמשאית ועימה אברהם זוהר‪ ,‬איציק חבצלת‬
‫ואני‪ .‬עם בואנו התחלנו להכין עמדת "בזה"‪ .‬האדמה היתה סלעית‪ ,‬לא‬
‫היה אפשר לחפור בה ונאלצנו‪ ,‬למלא שקי‪-‬אדמה‪ .‬לאחר שהיצבנו את‬
‫המכונה ונקבעו מטרות‪ ,‬הקמנו אוהלי‪-‬סיירים ושכבנו לישון‪.‬‬
‫אחר‪-‬הצהריים התעוררנו רטובים מזיעה‪ .‬חום כבד שרר בערבה‪.‬‬
‫מישור רחב‪-‬ידיים נפרש לפנינו‪ ,‬אדמתו חלוקי אבן‪ ,‬סלעים ושיחי‬
‫קוצים‪ .‬פה ושם הזדקרו עצי שיטה דלי עלווה‪ .‬צפינו במשקפות סביב‪-‬‬
‫סביב ולא גילינו אוייב‪.‬‬
‫חיילי המחלקה הדתית התארגנו לשהות ממושכת‪ ,‬והקימו אוהל‬
‫לחדר‪-‬אוכל ולמטבח‪ ,‬נחפרו שירותים והוקם אוהל‪-‬מרפאה‪ .‬המזון היה‬
‫על טהרת השימורים‪ :‬ביסקוויטים‪ ,‬קציץ‪-‬בשר שכונה בשם "לוף"‪,‬‬
‫שעועית ומיץ‪-‬תפוזים‪.‬‬
‫לפנות‪-‬ערב יצאתי עם איציק חבצלת לסיור‪ .‬איציק ביקש לדעת מי‬
‫ומי חי בערבה‪ .‬הרמנו אבנים‪ ,‬נברנו מתחת לסלעים וגילינו‪ :‬לטאות‪,‬‬
‫חומטים‪ ,‬נחשים‪ ,‬עקרבים‪ ,‬ומיני רמשים שלא היכרנו‪ .‬עץ שיזף עקום‪-‬‬
‫גזע נראה מרחוק‪ ,‬ולמרגלותיו צבאו עורבים‪ ,‬שניראו קטנים מהעורב‬
‫השחור שהיכרנו‪ .‬גון צווארם ועורפם שחמחם ומקורם דק‪ .‬משקרבנו‬
‫פתחו במקהלה שהזכירה צלילי פעמונים חלודים‪.‬‬

‫כעבור ימים אחדים נשלחתי אל מטה הגדוד‪ ,‬לוואדי ג'יראפי‪ ,‬ושם‬

‫פגשתי בהלל נוימן‪ ,‬שסיפר כי כמה בית‪-‬אלפים הצטרפו לטיול שיצא‬
‫למצדה ולעין‪-‬גדי‪ .‬להפתעתם הם פגשו שם את מנשק'ה הראל‪ ,‬ממעוז‪-‬‬
‫חיים‪ ,‬שהיה המ"כ שלנו בקרב על פקועה‪ .‬הם טיפסו עימו למצדה‬
‫ושמעו מפיו הסברים מאלפים‪ .‬אחר‪-‬כך ביקרו במעיינות עין‪-‬גדי‬
‫וההתפעלו מיופיים‪.‬‬
‫בדרכם חזרה המתינו הלל ודשיק לטרמפ‪ .‬רכב עצר‪ ,‬והם נדהמו‬
‫לפגוש בו את סיקו‪ ,‬ש"נזכר" לשוב לגדוד‪ .‬לרגע חשו אי נוחות‪ :‬הם‬
‫הסתלקו בלי רשות ולפניהם המ"מ בכבודו ובעצמו‪ .‬סיקו חקר אותם‬
‫על מיקומם של חיילי המחלקה‪ ,‬ומשנודע לו כי פוזרנו לאורך הערבה‪,‬‬
‫נרגע‪ .‬סיקו‪ ,‬לאחר‪-‬מכן‪ ,‬נשאל במטה‪-‬הגדוד היכן היה‪ ,‬והשיב שזה‬
‫עתה שב מסיור אצל חייליו הפזורים במשלטי הערבה‪.‬‬

‫בוקר אחד התעוררנו לקול שאגות‪" :‬בית‪-‬אלפא! בית‪-‬אלפא!" –‬

‫יצאנו בבהלה מן האוהל ולתדהמתנו משאית אזרחית ועליה שתי כיתות‬
‫מהמוסד‪-‬החינוכי‪ .‬היה זה טיול אזרחי ראשון שיצא לערבה‪ .‬מארגני‬
‫הטיול החליטו לעבור בין המשלטים ולאסוף את חיילי הקיבוץ בדרכם‬
‫לאילת‪ .‬המ"מ יונה הופרט אישר לאיציק חבצלת ולי להצטרף לטיול‪.‬‬
‫המשאית התנדנדה כשיכורה‪ ,‬ושדי הבנות רטטו כאשכוליות על‬
 ‫– ‪– 184‬‬

‫עצים נעים ברוח‪ .‬נזכרתי בריקוד "האשכולית"‪ ,‬שהבנות רקדו במסיבת‬

‫הסיום של שנת הלימודים‪ ,‬ועיניי לא משו מהן‪ .‬היצרים להבו‪ .‬אט‪-‬אט‬
‫"נקטפו" חיילי הקיבוץ מן המשלטים השונים בדרך אילתה‪.‬‬
‫אום‪-‬רשרש‪ ,‬היא אילת‪ ,‬נכבשה בעשרה במרץ‪ .‬הים הכחול והרי‬
‫הגרניט הזוהרים והמתנשאים – הדהימו ביופיים‪ .‬גבעות חשופות‪,‬‬
‫בוהקות בצבעי חום וכתום‪ ,‬צוקים ובתרי אבן – התגבהו משני צידי‬
‫הערוצים‪.‬‬
‫קב‪ ,‬ירדנו למכרות המלך‬ ‫נא ֶ‬
‫אל‪ָ -‬‬
‫ראס‪ִ -‬‬
‫העפלנו לפסגות‪ ,‬ביקרנו ב ָ‬
‫שלמה‪ ,‬שיכורים מן הנוף המטריף‪.‬‬
‫בערבים נערכו מסיבות‪ ,‬והשירה התנועתית הזכירה ימים רחוקים‪.‬‬
‫ממיק נצמד אל אחת מבנות "ילדי‪-‬טהרן"‪ ,‬ודשיק לרינה‪ ,‬שברבות‬
‫השנים נשא אותה לאישה‪.‬‬
‫לאחר ימים אחדים השיבה אותנו המשאית בחזרה למשלטים‪.‬‬

‫באחד הימים החלטנו איציק ואני להצפין לעין‪-‬חוסוב לביקור אצל‬

‫מפקד‪-‬המשלט‪ ,‬אורי אליאב‪ ,‬שהוא חובב טבע מושבע‪ .‬אורי התהלך‬
‫במכנסיים קצרים‪ ,‬בגופייה ובסנדלים מרופטים‪ ,‬וטייל עימנו בסביבה‪.‬‬
‫בשעות הצהריים הגיעה למשלט משאית עמוסה ציוד‪.‬‬
‫"מה קרה שפתאום נזכרתם בנו והבאתם ציוד?" שאל אורי את קצין‪-‬‬
‫האפסנאות של חזית‪-‬הדרום‪.‬‬
‫זה סיפר כי למחרת היום עומד ראש‪-‬הממשלה ושר‪-‬הביטחון דוד בן‪-‬‬
‫גוריון‪ ,‬מלווה פמלייה גדולה של חברי ממשלה‪ ,‬אורחים מחו"ל‪,‬‬
‫עיתונאים וצלמים – לערוך במשלטי הערבה ביקור ממלכתי‪ ,‬ולכבוד‬
‫הביקור הוחלט "להלביש" את החיילים כיאה וכנאה לצבאה של מדינה‬
‫גאה‪ .‬קצין‪-‬האפסנאות סיפר שהמשאית עמוסה כל‪-‬טוב‪ :‬חולצות‪,‬‬
‫מכנסיים‪ ,‬לבנים‪ ,‬נעליים‪ ,‬גרביים ואפילו עניבות צבאיות‪.‬‬
‫אורי אליאב לא התפעל ושאל‪" :‬אז בגלל אורחים מחו"ל וצלמי‬
‫פר‬‫ס ָ‬‫עיתונות‪ ,‬העשויים לצלם צבא 'שלומפרי' – נזכרתם בנו? אפילו ַ‬
‫לא הורדתם לערבה‪ .‬מחלפות ראשיהם של חיילי המשלט מזכירים את‬
‫שמשון הגיבור‪ .‬אדרבא‪ ,‬שבן‪-‬גוריון בעצמו ויראה איך אנחנו ניראים!"‬
‫והחבר'ה סביבו אמרו לקצין‪ ,‬ונימת מרירות בקולם‪" :‬ולמה לא הגיע‬
‫לה מצופה‪"...‬‬‫שק"ם? כבר שכחנו טעמו של בקבוק עסיס וַואפְ ָ‬
‫"מי פה מפקד המשלט?" שאל קצין‪-‬האפסנאות בחוסר סבלנות‪,‬‬
‫ובתקווה שעם דרגים יותר גבוהים ייקל עליו למצוא שפה משותפת‪.‬‬
‫"אני‪ ",‬השיב אורי‪.‬‬
‫"ואיפה הדרגות שלך?"‬
‫אורי שלף מכיסו דרגות‪-‬בד מהוהות‪ ,‬ובסיכת‪-‬ביטחון הצמידן‬
‫לכתפיות גופייתו‪ .‬הקצין התפלץ‪ ,‬והבין עם מי יש לו עסק‪.‬‬
‫הביקור הממלכתי בוטל‪.‬‬

‫קיבלנו פקודה לעבור למשלט יותר דרומי‪ ,‬ליד שפך ואדי חיאני‪.‬‬
‫הואיל ואותו יום‪ ,‬ה‪ 15-‬במרץ‪ ,‬חל חג‪-‬פורים‪ ,‬זכה המשלט להיקרא‪:‬‬
 ‫– ‪– 185‬‬

‫דה מישורית‪ ,‬מקום סתמי‬ ‫מ ָ‬

‫ח ָ‬
‫"משלט‪-‬פורים"‪ .‬הכוח נטה אוהלים על ַ‬
‫באמצע כלום‪ .‬סדר היום לא השתנה‪ ,‬לבד מהעובדה שאזרחים מכל‬
‫שדרות היישוב החלו לפקוד את המשלט‪ ,‬בדרכם לאילת‪ .‬החבר'ה‬
‫התכבדו בעוגות‪ ,‬בממתקים‪ ,‬ונזכרו בארץ‪-‬ישראל הטובה והטעימה‪.‬‬
‫כעבור ימים אחדים עקרנו לאילת‪ .‬שם היתה התקופה היותר יפה‬
‫בחיינו‪ .‬טיילנו מבוקר עד ערב‪ .‬עלינו על הרי שחם שהיו עטופים קרעי‬
‫קניונים‪ ,‬והידרמנו עד למצודת ראס‪-‬אל‪-‬נקב המצרית‪,‬‬ ‫עננים‪ ,‬ירדנו ל ֶ‬
‫שעל תורנה התנוסס דגל מצרי‪ .‬הסתובבנו בוואדיות מעוקלים‪,‬‬
‫הזרועים חלוקי אבנים וחול‪ .‬הנופים שיכרו אותנו כליל‪.‬‬
‫באחד הטיולים חצתה לטאה גדולה את הוואדי בתנועות איטיות‪,‬‬
‫כמעט בנחת‪ ,‬מנפנפת זנבה באצילות ימינה‪ ,‬שמאלה‪ ,‬ואיציק רדף‬
‫אחריה‪ ,‬אך היא חמקה‪.‬‬
‫בית נמחצו‬ ‫הוואדיות התגנדרו בשלל צבעים‪ .‬שכבות אבן‪-‬חול נו ִ‬
‫שכבה על שכבה ויצרו קירות מפוספסים‪ .‬עד מהרה היינו ל"אמנים"‪:‬‬
‫גרדנו אבקות צבע‪ ,‬שפכנו במשפכים לתוך בקבוקים ריקים‪ ,‬ויצרנו מיני‬
‫צורות גיאומטריות‪.‬‬

‫הלל נוימן ואני התגוררנו באוהל‪-‬סיירים‪ ,‬לא רחוק משפת המים‪.‬‬

‫ובאחד הימים‪ ,‬לאחר רחצה בים‪ ,‬החלטנו לשפות קנקן קפה‪ .‬היה לי‬
‫פרימוס‪-‬בנזין זעיר וניסיתי להדליקו‪ .‬הלל הזהיר אותי כי באוהל מצויים‬
‫רימוני‪-‬יד‪ ,‬והדבר מסוכן‪ .‬ובעודי נועץ מחט בחריר הפרימוס‪ ,‬קרתה‬
‫התפוצצות – תחתית הפרימוס נקרעה מבסיסה‪ ,‬וזינקנו בבהלה מן‬
‫האוהל‪ ,‬ממתינים להתפוצצות נוספת‪ ,‬שלא באה‪ .‬נזכרנו בסיפורים על‬
‫טיול התנועה לעין‪-‬גדי והאסון שהתחולל שם כאשר רימון התגלגל‬
‫למדורה‪".‬‬
‫"פעם שנייה שאני מזהיר ולא שומעים בקולי‪ ",‬העיר לי הלל‪ ,‬ונזכר‬
‫ני‪ ,‬כאשר נסעו יחד באופנוע למעוז‪-‬חיים‪.‬‬ ‫בי ִ‬
‫בְ ִ‬
‫רוב חברי הכיתה שהו באילת‪ .‬מדי ערב נפגשנו ליד מדורה‪,‬‬
‫מחליפים רשמים‪ ,‬חוויות וזיכרונות‪ .‬דשיק הזכיר כי למחרת היום יחול‬
‫האחד במאי‪ ,‬והעלינו זיכרונות כיצד צעדנו בגאווה ברחובות תל‪-‬אביב‪,‬‬
‫נושאים בגאון דגלים אדומים‪.‬‬
‫נחמה פצחה קולה באחד משירי המהפכה‪ ,‬וכשהגענו למילים‪" :‬דגל‬
‫תק את הכבלים‪ ",‬התרגשנו עד‬ ‫אדום‪ ,‬נישא במרום‪ / ,‬כי בא‪ ,‬היום – נ ֵ‬
‫מאוד‪ .‬היה זה ערב נוסטלגי‪ ,‬שלרגע דילג על פני משלטים‪ ,‬מלחמות‬
‫ושכול‪ .‬שבנו אל "הפעולה" התנועתית‪ ,‬שדומה כי התרחשה לפני‬
‫יובלות‪.‬‬
‫"מה דעתכם שנערוך מחר מיפקד לכבוד האחד במאי?" הציע ממיק‬
‫ועיניו נצצו‪.‬‬
‫החבר'ה משכו כתפיים‪.‬‬
‫"אני מוכן לחבר 'הוראת‪-‬יום'‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫"מאה אחוז‪".‬‬
 ‫– ‪– 186‬‬

‫למחרת הקמנו תורן‪ ,‬תלינו על קצהו ספל פח הפוך ונחמה נידבה‬

‫מטפחת‪-‬ראש אדומה‪ ,‬כדגל‪ .‬אחר‪-‬הצהריים נערך המפקד‪ ,‬כשהכול‬
‫מאזינים ברצינות תהומית ל"הוראת‪-‬היום"‪:‬‬

‫לכל השומרים‪-‬החיילים חזק!‬

‫כאן‪ ,‬באום‪-‬רשרש‪ ,‬אל מול הרי אילת‪ ,‬אולי לראשונה בהסטוריה‬
‫האנושית‪ ,‬אנו מניפים את הדגל האדום‪ .‬מולנו בנמל עקבה עובדים‬
‫פועלים קשי‪-‬יום‪ ,‬שספק אם אי‪-‬פעם שמעו על יום הסולידריות‬
‫הבינלאומית‪ .‬במעמד זה אנו קוראים לפרולטריון הירדני לראות בנו‬
‫את אחיהם למעמד‪ .‬יחד ניאבק בקפיטליזם‪ ,‬יחד נילחם‬
‫באימפריאליזם‪ ,‬בתקווה שהסוציאליזם ינצח ושלום ישרור בין עמים‪.‬‬
‫תחי ברית‪-‬המועצות מעוז הקידמה!‬

‫סיימנו את המפקד בשירת ה"אינטרנציונל"‪ .‬הטכסט נשמר אצלי‬

‫באלבום‪-‬תמונות‪ ,‬שהוקדש לכיבוש הערבה‪.‬‬

‫חיילים מהגדוד שצפו בנו היו המומים‪ .‬לא ידעו אם לצחוק או לבכות‪.‬‬
‫שבט מוזר התייצב לטקס תמוה‪ ,‬האזין למליצות נבובות – וסיים‬
‫בהימנון קומוניסטי‪ .‬בין הצופים היו גם חיילי "המיוחדת"‪ ,‬שבתגובה קמו‬
‫על רגליהם והשיבו בהימנון משלהם‪:‬‬

‫לי בריקדות‬
‫"שתי גדות לירדן ‪ /‬זו שלנו זו גם‪-‬כן‪ – "...‬ואחר‪-‬כך‪" :‬ע ֵ‬
‫ניפגש‪ ,‬ניפגש ‪ /‬עלי בריקדות‪ ,‬חירות נישא בדם ואש‪"...‬‬
‫לרגע נתגבהו החומות‪ ,‬ונחמה הבינה את הסכנה הטמונה בצחצוח‬
‫חרבות‪ ,‬ופתחה ב"הרוח נושבת קרירה ‪ /‬נוסיף הקיסם למדורה‪– ",‬‬
‫והמתח התפוגג‪ .‬דן גלילי שפך בנזין על גזע עץ יבש‪ ,‬שהים פלט‪ ,‬ושני‬
‫המחנות הסתופפו סביב האש ששבה והציתה לבבות‪.‬‬

‫מישהו סיפר שלאחרונה התארח באוהלם הסופר משה שמיר‪,‬‬

‫שפירסם מקאמה על אילת‪" .‬רוצים לשמוע קטע ממנה?" שאל‪ ,‬ושלף‬
‫מכיסו עיתון מהוה‪.‬‬
‫"קדימה‪".‬‬

‫נאום מול גלים והר ‪ /‬משה שמיר‬

‫‪...‬ואת תהיי יפה אצלי‪ ,‬אילת! ‪ //‬תמכרי גזוז‪ ,‬תדליקי אורות‬

‫חשמלייך‪ / ,‬תרקדי את אשר תכתיב לך אמריקה ‪ /‬ותעשיית‪-‬תענוגותיה‬
‫למכור בתקליט‪ ,‬בקולנוע‪ ,‬בשידור האלחוטי‪ // .‬אפשר תהיי חטאה‬
‫הרבה ומכבירת‪-‬זנונים ‪ /‬ועיר בוגדה אולי‪ ,‬ועושקת דל ומחפירה פני‬
‫יתום ‪ – /‬על זאת עוד תבואי חשבון! – אבל תהיי‪ / .‬היה תהיי! גדולה‪,‬‬
‫קיימת‪ ,‬ממשית‪ ,‬מולידה‪ ,‬דייגת‪ / ,‬מפלגת ימים‪ ,‬רוכלת וסוחרת‪ ,‬מרבה‬
‫זלזול ומרבה שתות‪ / ,‬אחות לערי הארץ הזאת‪ / ,‬אחות דרומית‪ ,‬חמת‪-‬‬
 ‫– ‪– 187‬‬

‫מזג‪ //.‬ואת תהיי יפה אצלי‪ ,‬אילת!‬

‫תהיתי לגבי השורה "תרקדי את אשר תכתיב לך אמריקה‪ ",‬ושאלתי‬

‫אם אין המשורר מזהיר אותנו מפני סכנות האמריקניזציה? משה שמיר‬
‫הוא כידוע איש "השומר‪-‬הצעיר"‪ ,‬חבר קיבוץ משמר‪-‬העמק ומעריץ‬
‫הסוציאליזם הסובייטי בהנהגתו הדגולה של החבר יוסף סטאלין‪ .‬האם‬
‫בשירו הוא מבטא אזהרה פוליטית לעתיד?‬
‫הוויכוח למה התכוון המשורר התארך עד חצות‪.‬‬

‫למחרת עלה הגדוד צפונה‪ .‬הנסיעה על דרכי‪-‬עפר הכבידה‪.‬‬

‫התנדנדנו כשיכורים ואף היו שהקיאו‪ .‬קיללנו‪ ,‬ונשבענו שלא לשוב עוד‬
‫לאילת אלא ברכבת או באווירון‪.‬‬

‫*‬

‫תשעה במרץ ‪ .1999‬מקץ חמישים שנה לאילת‪ ,‬הוזמנו לחגיגות‬

‫היובל‪" :‬חטיבת‪-‬הנגב"‪ ,‬גדוד ‪ 13‬ופלוגת הסיור של גדוד ‪ .19‬אף‬
‫שנסענו באוטובוסים ממוזגים ועל כביש חלק‪ ,‬לא שכחנו את דרך‬
‫החתחתים‪ ,‬שהקפיצה אותנו עד צאת ה"קישקעס"‪ .‬הו‪ ,‬כמה אבק‬
‫בלענו באותו קיץ‪.‬‬
‫בצומת רותם עזבנו את כביש הערבה ופנינו אל מעלה‪-‬עקרבים‪.‬‬
‫מראות הוד קדומים שבו ונתגלו‪ .‬סלע "הצפרדע" עדיין ניצב בתחתית‬
‫המעלה‪ ,‬כשראשו נטוי כלפי מעלה‪ ,‬מקדים ברכה לחולפים‪ .‬מי יספור‬
‫את השיירות‪ ,‬את השבטים הנודדים – שפסעו לרגליו במרוצת‬
‫ההסטוריה‪ .‬אילו קירקרה אותה צפרדע בלשון בני‪-‬אדם‪ ,‬ייתכן שהיינו‬
‫לומדים פרק מרתק בהיסטוריה הקדומה של ארץ‪-‬ישראל‪.‬‬
‫עצרנו בעין‪-‬חוסוב‪ ,‬כיום עין‪-‬חצבה‪ ,‬ביקרנו בחווה חקלאית מודרנית‪,‬‬
‫התפעלנו משטחי ענק ירוקים של פלפל לייצוא‪ ,‬ונזכרנו באותו ביקור‬
‫ממלכתי שלא נערך‪.‬‬
‫בה‪ ,‬כיום עין‪-‬יהב‪ ,‬אף הוא מושב מצליח‪ .‬באותו משלט היתה‬ ‫עין‪-‬ו ֶ ָ‬
‫בע" –‬‫טבחית בשם דרורה‪ ,‬והמשלט זכה להיקרא על שמה‪" :‬איין ָויי ֵ‬
‫ביידיש – "אישה אחת"‪ .‬לימים נשא אותה לאישה מפקד המשלט‪,‬‬
‫המ"מ יונה הופרט )אפרת(‪ ,‬והמשיך לטפס בסולם הדרגות עד לדרגת‬
‫אלוף‪.‬‬

‫גדרה להקביל את פני משחרריה‪ .‬לתומנו‬ ‫העיר אילת לא יצאה מ ִ‬

‫האמנו שבכניסה לעיר תתנוסס כתובת‪-‬ברכה‪ ,‬ועיריית העיר וילדיה‬
‫יקבילו את פנינו – אך איש לא השגיח בבואנו‪.‬‬
‫במקום חמש בקתות חימר עלובות של אום‪-‬רשרש ההסטורית‪,‬‬
‫נותרה בקתה אחת‪ .‬היתר נהרסו‪ ,‬ובמקומן הרקיעו בתי מלון הדורים‪.‬‬
‫לרגע תהיתי אם לא נקלענו ללאס‪-‬וגאס‪ .‬אילת היא עיר תיירותית על‬
 ‫– ‪– 188‬‬

‫כל סממניה‪ ,‬כולל צעירות סקנדינביות עם ובלי‪...‬‬

‫הגענו למלון‪ ,‬ולאחר התרעננות וארוחת‪-‬ערב‪ ,‬הוזמנו לחזות בסרט‬
‫וידיאו‪" :‬המסע אל דגל הדיו"‪ .‬הסרט נשא מסר אחד‪ :‬מי יגיע ראשון‬
‫לאום‪-‬רשרש‪ .‬המצלמה דילגה מחטיבת "גולני" לחטיבת "הנגב"‪ ,‬אגב‬
‫ציון יומי להיכן הגיעה כל אחת מהן‪ .‬לרגע התייחסנו לנושא בחיוך‪ :‬וכי‬
‫חשוב מי הגיע ראשון? האין שתי החטיבות שותפות מלאות להישג‬
‫ההסטורי? אך במדינה שבה ה"רייטינג" עושה כותרות‪ ,‬העדיפו יוצרי‬
‫הסרט להדגיש את המפריד על פני המאחד‪.‬‬
‫לפי פקודה שהוציא בשעתו מפקד חזית‪-‬הדרום‪ ,‬יגאל אלון‪ ,‬חטיבת‬
‫"גולני" נועדה להיכנס ראשונה לאילת‪ ,‬ואילו "חטיבת הנגב" היתה‬
‫צריכה להיעצר על צוקי ההרים החולשים על הים‪ .‬לתומי סברתי‪ ,‬כי‬
‫ייתכן שיגאל אלון ביקש לפצות אותנו על מה שקרה לנו במשלט ‪.86‬‬
‫בהמשך המסע החליט יגאל אלון ששתי החטיבות תיכנסנה ביחד‪,‬‬
‫אולם זה לא קרה‪ .‬הפלמ"חניקים החליטו להפר את פקודתו של יגאל‬
‫אלון ו"להראות" לבן‪-‬גוריון עם מי יש לו עסק – בעקבות החלטתו לפרק‬
‫את הפלמ"ח‪.‬‬
‫האלוף עוזי נרקיס הבהיר באותו סרט‪" :‬הפקודה שקיבלתי מהמח"ט‬
‫שלנו‪ ,‬נחום שריג‪ ,‬היתה מספיק מעורפלת כדי לעשות את מה שצריך‬
‫היה לעשות‪ "...‬והוא ציטט שורה מהימנון הפלמ"ח‪'" :‬ראשונים תמיד‬
‫אנחנו‪ ,‬לאור היום ובמחשך‪ – '...‬החלטתי שהפלמ"ח יגיע ראשון‬
‫לאילת‪".‬‬
‫חד וחלק‪.‬‬
‫דיאן‪ ,‬כארבעים‬ ‫עין‪-‬ר ַ ְ‬
‫כשהגיעה פלוגת הסיור של חטיבת "גולני" ל ֵ‬
‫קילומטר מאילת‪ ,‬נשלח מטוס פייפר אל מח"ט "גולני"‪ ,‬והשליך פתק‪,‬‬
‫כתוב על טופס של חזית‪-‬הדרום‪ ,‬ובו פקודה לעצור את מסע‬
‫ההתקדמות‪.‬‬
‫נחום גולן‪ ,‬מפקד החטיבה‪ ,‬ממושמע‪ ,‬לא חשד במאום‪ .‬עצר את‬
‫השיירה לשעתיים‪ ,‬עד ששוב הופיע "פייפר" והשליך פתק נוסף‪,‬‬
‫שהורה לו להמשיך במסע‪ .‬וכשסיירי "גולני" הגיעו לאום‪-‬רשרש‪ ,‬דגל‬
‫הדיו כבר התנוסס על התורן‪...‬‬
‫ניר דורסיני‪ ,‬איש גדוד ‪ 13‬וחבר מושב מולדת‪ ,‬סיפר באותו מעמד כי‬
‫ביקר אצל מפקד חטיבת "גולני" זמן קצר לפני פטירתו‪ .‬נחום היה‬
‫משוכנע כי הפקודה לעצור את פלוגת‪-‬הסיור של החטיבה בעין‪-‬רדיאן‬
‫היתה "תרגיל מכוער" של מפקדת חטיבת‪-‬הנגב‪.‬‬
‫"אילו אמרו לי לעצור על‪-‬מנת לאפשר ל'חטיבת‪-‬הנגב' להגיע‬
‫ראשונה – הייתי מקבל זאת בהבנה‪ .‬ככלות‪-‬הכול‪ ,‬הם ישבו בנגב כל‬
‫ימי המלחמה‪ ,‬סבלו אבדות כבדות‪ ,‬והגיעה להם זכות ראשונים‪ .‬אבל‬
‫למה לרמות ולבצע 'תרגיל' כל‪-‬כך מכוער?'"‬
‫לעומת השאיפה הבלתי נשלטת של מטה הפלמ"ח‪ ,‬התנהג מפקד‬
‫"סיירת‪-‬גולני"‪ ,‬מוסה פלד‪ ,‬לימים אלוף‪ ,‬ביתר שאר רוח‪'" :‬גולני' יכלה‬
‫להגיע ראשונה‪ ,‬אך ראוייה 'חטיבת‪-‬הנגב' שתגיע ראשונה‪ .‬כשהיינו‬
‫בצפון‪ ,‬הפלמ"חניקים היו בדרום ואכלו שם הרבה חרא‪ .‬אם מפקד‬
 ‫– ‪– 189‬‬

‫חזית‪-‬הדרום האלוף יגאל אלון לא נתן להם את הפקודה – אזיי שר‪-‬‬

‫ההסטוריה הוא שקיבל החלטה טובה‪".‬‬

‫למחרת היום‪ ,‬נערך באום‪-‬רשרש ההסטורית מיפקד‪ ,‬בהשתתפות‬

‫מיפקד‬ ‫לוחמים משתי החטיבות‪ ,‬ראש‪-‬העיר‪ ,‬עסקנים ותלמידים‪ .‬באותו ִ‬
‫רן(‪,‬‬
‫דן )בְ ֶ‬
‫שוב הונף דגל‪-‬הדיו והפעם על‪-‬ידי שני האלופים‪ :‬אברהם אֶ ֶ‬
‫נציג הפלמ"ח‪ ,‬ומאיר עמית מטעם "גולני"‪.‬‬
‫באיחור של חמישים שנה תוקן העוול ההסטורי‪...‬‬

‫ובדרכנו חזרה צפונה‪ ,‬באוטובוס הממוזג‪ ,‬בקע מן הרדיו תקליט ישן‪-‬‬

‫נושן של להקת הצ'יזבטרון‪ ,‬שעל שיריהם גדלנו והתרפקנו‪:‬‬
‫"‪...‬אבל דבר אין להכיר ‪ /‬על המשלט יושבת עיר ‪ /‬אולי בזכות אותם‬
‫זמנים‪"...‬‬
 ‫– ‪– 190‬‬

‫פרק כ"ו‪ :‬בערבות‪-‬הנגב‬

‫החזרה לג'וליס דיכאה עד עפר‪ .‬מה טעם לשרת בצבא לאחר‬
‫שנחתמו הסכמי שלום? התגייסנו למלחמה‪ ,‬וכשזו נסתיימה לא ראינו‬
‫טעם לשבת בבסיס באפס מעשה ולהמתין לשיחרור‪.‬‬
‫המפקדים ניסו להחזירנו לתלם‪ ,‬אך ללא הצלחה יתרה‪ .‬סירבנו‬
‫מיפקדי‪-‬בוקר‪ ,‬להצדיע לקצינים‪ ,‬לאכול בחדר‪-‬האוכל של‬ ‫לצאת ל ִ‬
‫הטוראים‪ ,‬והסתובבנו בין שבילי המחנה בסנדלים‪ ,‬במכנסיים קצרים‪,‬‬
‫בכובעים אוסטרליים וביתר אביזרי תש"ח‪.‬‬
‫תלונות החלו להיערם על שולחנו של אלן המג"ד‪ ,‬שהבין ללב‬
‫לוחמיו שלא הסכימו להשתלב ב"בולשיט"‪ ,‬כדבריהם‪ .‬הוא השליך את‬
‫התלונות לפח‪-‬אשפה והחל ללחוץ על מוסדות‪-‬הצבא להקדים את‬
‫שיחרורנו‪.‬‬

‫*‬

‫אחת מנקודות האור‪ ,‬באותם ימים‪ ,‬היתה קבוצת הכדור‪-‬עף של‬

‫הגדוד‪ ,‬שהתחרתה עם יתר הגדודים על אליפות חזית הדרום‪ .‬ימים‬
‫שלימים התאמנו בכדור‪-‬עף לקראת אליפות חזית‪-‬הדרום‪ .‬הנבחרת‬
‫מנתה חברי קיבוצים‪ ,‬שענף זה היה חלק מהמסורת הספורטיבית‬
‫במשקיהם‪ .‬שיחקו‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בנבחרת הגדוד‪ :‬דן גלילי המנחית ואני‬
‫המגיש‪.‬‬
‫ובאחת השבתות נערכה אליפות חזית‪-‬הדרום וכל הגדוד בא‪ ,‬כולל‬
‫המג"ד‪.‬‬
‫שיחקנו בגמר נגד אחד מגדודי הפלמ"ח‪ .‬במשחק הראשון הם זכו‪,‬‬
‫בזכות הנחתותיו של עוזי ויזל‪.‬‬
‫באמצע המשחק השני ביקש להפתעתנו המג"ד‪ ,‬אלן חורין‪" ,‬פסק‪-‬‬
‫זמן"‪ .‬לדבריו הוא איתר את "עקב‪-‬אכילס" של הפלמ"חניקים‪ ,‬שהיא‬
‫העמדה האחורית משמאל‪ ,‬והמליץ להפנות אל הג'ינג'י את מרבית‬
‫הכדורים‪ .‬המג"ד פקד‪ ,‬ועשינו כדבריו‪ .‬התוצאה‪ :‬ניצחון‪ .‬המשכנו‬
‫באותה מדיניות ואת מרבית הכדורים שילחנו לעברו של אותו שחקן‬
‫חלש‪ ,‬שאלן סימן – וזכינו באליפות‪ .‬בתום המשחק הצטלמנו יחד עם‬
‫אלן‪ ,‬כשהוא מחזיק בגביע‪.‬‬

‫*‬
 ‫– ‪– 191‬‬

‫היינו בחופשת‪-‬שבת בקיבוץ והוזמנו להצגת תיאטרון "הבימה"‬

‫שנערכה על הבמה המרכזית בעין‪-‬חרוד‪ .‬שם המחזה‪" :‬בערבות‪-‬הנגב"‬
‫מאת יגאל מוסינזון‪ .‬ההצגה תיארה קיבוץ במצור‪ :‬ברד של פגזים‬
‫וכוחות מצריים עדיפים תקפו את הקיבוץ גלים גלים‪ .‬המצב נראה‬
‫אבוד‪ ,‬וויכוח התלקח בין מפקדי הצבא לחברי הקיבוץ – אם לסגת‪.‬‬
‫שיקול צבאי מול שיקול ציוני‪ .‬ברוך – מפקד הצבא‪ ,‬טען שקיבוץ‬
‫במלחמה הוא בסך‪-‬הכול משלט‪-‬צבאי‪ ,‬והשיקולים חייבים להיות‬
‫צבאיים טהורים‪ ,‬ודרש לסגת ולנטוש את הקיבוץ‪.‬‬
‫מולו התייצב אברהם הקיבוצניק‪ ,‬שניסה להסביר כי כאן חיים‬
‫חברים‪ ,‬שהשקיעו עשרים וחמש שנות חיים באדמה זו‪ .‬בקעת‪-‬יואב אינו‬
‫רק משלט – כי אם בית! ועל בית מגינים בכל נשק קיים‪.‬‬
‫חשתי צמרמורת כשנזכרתי ביד‪-‬מרדכי החרבה‪.‬‬
‫אברהם הקיבוצניק ניסה להבהיר לאנשי הצבא כי המפעל הציוני‬
‫אף‪-‬פעם לא פעל מתוך היגיון צרוף‪ ,‬וביקש שָיראו לו עוד מקום בעולם‪,‬‬
‫שבו שוטפים את המלח מכל שעל אדמה‪ ,‬כדי לגדל ירקות‪ ,‬כפי שעשו‬
‫חברי קיבוץ בית‪-‬הערבה‪" .‬אדמה זו הפכה פליטים לעובדי‪-‬אדמה החיים‬
‫מיגיע כפיהם‪ .‬אותם איכרים הציבו את הפירמידה של בורוכוב על‬
‫בסיסה הרחב והפכו את היהודים לעם ככל העמים‪ ",‬אמר‪ ,‬ודן גלילי‬
‫חייך ותקע מרפק למותני‪:‬‬
‫"סוף‪-‬סוף מישהו עושה שימוש בתורתו של בורוכוב‪"...‬‬
‫עם רדת המסך עלה על הבמה חבר צעיר‪ ,‬מאחד הישובים בסביבה‪,‬‬
‫וסיפר כי לחם בחטיבת "גבעתי" והשתתף בהגנה על נגבה‪ ,‬שהיא‬
‫בקעת‪-‬יואב‪ .‬לדבריו‪ ,‬המחזה הציג תמונה מסולפת כאילו הצבא הציע‬
‫לנטוש את נגבה וחברי הקיבוץ התנגדו לנסיגה‪" .‬זהו שקר גס!" צעק‬
‫בזעם‪ .‬הוא תיאר חיילים וקיבוצניקים שלחמו שכם אלי שכם‪ ,‬והגנו‬
‫בחירוף‪-‬נפש על נגבה‪ ,‬הבית והמשלט‪ .‬לא היו הבדלי השקפות בין‬
‫אנשי הצבא לחברי הקיבוץ‪.‬‬
‫"יחד איישנו עמדות‪ ,‬יחד השבנו אש ויחד אכלנו מן המזון שסיפק‬
‫לנו מיטבח הקיבוץ‪ .‬היתה הרמונייה מלאה‪ .‬בין ההרוגים תמצאו חברי‪-‬‬
‫קיבוץ וחיילים‪".‬‬
‫לדבריו‪ ,‬מחבר המחזה‪ ,‬יגאל מוסינזון‪ ,‬יצר סיטואצייה כוזבת‪,‬‬
‫מלאכותית‪ ,‬פרי דמיונו הקודח‪ ,‬ולהוכחת דבריו שלף מכיסו "דף קרבי"‪,‬‬
‫עלונה היומי של חטיבת "גבעתי"‪ ,‬מיום ‪ 13.7.48‬שכותרתו היתה‪:‬‬
‫רד" והיא נכתבה על‪-‬ידי קצין‪-‬התרבות של החטיבה‪ ,‬המשורר‬ ‫"נ ֶג ֶבַג ְ ָ‬
‫אבא קובנר‪:‬‬

‫‪...‬עשר שעות של הסתערויות מצריות‪ ,‬גל אחר גל‪ ,‬נהדפו‪ .‬שמונה‬

‫שעות רצופות הפציצו מטוסי האוייב את כל מרחב נגבה‪ .‬גל אחר גל‬
‫נשבר‪ ,‬שתת דם ונהדף אחורה‪ .‬נגבה איתנה‪ ,‬עומדת – ותעמוד!‬
‫‪...‬מג'וליס אל נגבה ומנגבה אל איבידיס הדהדו היום הגבעות מקול‬
‫ענות גבורה‪ :‬לא יעבור הפולש‪ .‬לא יעבור!‬
 ‫– ‪– 192‬‬

‫לסיום‬ ‫גם‬ ‫במהרה‬ ‫יזכו‬ ‫סטלינגרדית‬ ‫בעמידה‬ ‫‪...‬הפותחים‬

‫סטלינגרדי!‬

‫"נגבה לא היתה עומדת בגבורה ולא היתה הודפת את כל ההתקפות‬

‫עליה אילו שורותיה לא היו מלוכדות‪ ",‬השלים‪" ,‬ברית‪-‬דמים נכרתה בין‬
‫הצבא ליישובים‪ ,‬ועוול משווע הוא להציג הפרדה תהומית בין הצבא‬
‫לחברי היישובים‪".‬‬
‫ממיק לחש לאוזניי‪" :‬ברוסיה היו תולים את יגאל מוסינזון בביצים!‬
‫במקום לפאר שותפות‪-‬אמת של מלחמת‪-‬אמיצים הוא מציג‬
‫קונפליקטים מזוייפים‪".‬‬

‫המחזה‪ ,‬בדרכו‪ ,‬החזיר אותנו למלחמה‪ ,‬אל הנגב‪ .‬בדרכנו הביתה‪,‬‬

‫פתח איציק חבצלת את סגור‪-‬ליבו‪:‬‬
‫"כשהתחלנו לסגת ממשלט ‪ ,86‬ליד צאלון עקום‪-‬גזע‪ ,‬נתקלתי בגוש‬
‫פחם שחור‪ ,‬וכשעברתי לידו שמעתי את שמי ועצרתי‪ .‬חייל שכב על‬
‫שמיכה‪ .‬פניו חרוכים ורק עיניו הירוקות בלטו מתוך גולגולת פחומה‪.‬‬
‫הוא קרא בשמי‪ ,‬וברגע הראשון לא זיהיתי אותו‪ .‬וכשאמר את שמו‬
‫נזכרתי‪ ,‬שיחד חיפשנו מטבעות עתיקות על תל בית‪-‬שאן‪ .‬חבריו חבשו‬
‫אותו‪ ,‬השכיבוהו על שמיכה ליד הכניסה לוואדי‪ ,‬והבטיחו שבבוא‬
‫הנסיגה יקחו אותו עימם‪ ,‬אך הם לא הגיעו‪ .‬הוא התייפח‪ ,‬התחנן על‬
‫חייו‪.‬‬
‫"'אבל אם אתה לא לוקח אותי – אז תקע לי כדור בראש‪ ",‬ביקש‪.‬‬
‫"כל‪-‬כך חבל לי למות‪'...‬‬
‫"ניסיתי להרימו‪ ,‬אך גופו היה חרוך‪ ,‬מפורר‪ .‬כל נגיעה בו גרמה‬
‫ליסורי‪-‬תופת‪ ,‬והוא צעק מכאבים‪ .‬היה לי ברור שלא ניתן להעמיסו על‬
‫הגב ולרוץ‪ .‬עמדתי לידו חסר‪-‬אונים‪ ,‬ושנינו בכינו‪ ...‬את הבכי שלו אני‬
‫שומע כל לילה‪ ...‬מה שווים כל הדיבורים הגבוהים של הפלמ"ח על‬
‫'אחוות‪-‬לוחמים'‪ ...‬על 'רעות בקרב'‪ ...‬כשאתה משאיר מאחוריך חבר?‬
‫לא היה בי האומץ לתקוע לו כדור‪".‬‬

‫*‬

‫יום‪-‬העצמאות קרב ובא‪ .‬בצה"ל הוחלט לשתף את חיילי תש"ח‬

‫במצעד צבאי חגיגי שעמד להיערך ברחובות תל‪-‬אביב‪ .‬רעיון הצעידה‬
‫בתלבושת צבאית‪ ,‬כולל עניבות צבאיות ומדים תיקניים – הרגיז אותנו‪.‬‬
‫ראינו בו חלק בלתי נפרד מסגנון ה"בולשיט" הבריטי‪ .‬כיצד‬
‫משתמטים? – שאלנו את עצמנו ופנינו לאיצקו‪ ,‬שמשך בכתפיו והסביר‬
‫כי זו פקודה‪ ,‬אך גם כבוד‪ .‬כל עם‪-‬ישראל יצפה באלה ש"עשו‬
‫היסטוריה"‪.‬‬
‫הנימוק היה רחוק מלשכנע‪ .‬הוטל על רב‪-‬הסמל הפלוגתי‪ ,‬יאיר בן‪-‬‬
‫צבי מתל‪-‬יוסף‪ ,‬לאמן אותנו בתרגילי‪-‬סדר‪ ,‬שהיו סיוט אחד גדול‪ .‬כיצד‬
 ‫– ‪– 193‬‬

‫משתמטים מהמצעד?‬
‫איציק חבצלת החליט כי עליו לשנות את הרגלי צעידתו‪ :‬מעתה‪,‬‬
‫כשרגל ימין תצעד קדימה גם יד ימין תצטרף אליה והסדר הטוב‬
‫ישתבש‪ .‬איציק בילה לילה תמים על מגרש‪-‬המסדרים בצעידה גמלונית‬
‫עד שהפך אותה להרגל שני‪ .‬וכשהחלו האימונים‪ ,‬שיבשה הליכתו את‬
‫הסדר הטוב‪ ,‬והרס"פ בן‪-‬צבי‪ ,‬לאחר ששוכנע כי צעידתו לוקה בהיעדר‬
‫קוארדינצייה – שיחררו מהמצעד‪.‬‬
‫לאחר שעות מתישות של תרגילי‪-‬סדר‪ ,‬בחום הלוהט‪ ,‬חשתי כאב קל‬
‫ברגלי השמאלית‪ ,‬מעל הברך‪ ,‬ואגב מישוש השוק גיליתי לתדהמתי‪,‬‬
‫שליד עצם הקולית צמחה לה עצם נוספת‪ ,‬שאינה קיימת ברגלי‬
‫השנייה‪ ,‬והחלטתי כי זו סיבה להתחמקות מהמצעד‪ .‬פניתי למרפאה‬
‫והרופא מישש את רגלי והופתע מן "העצם המיותרת"‪ .‬משלחץ עליה‬
‫קלות‪ ,‬פרצתי בצעקות והרופא מיהר לשחררני‪ .‬לימים התברר כי "עצם‬
‫מיותרת" זו מוכרת היטב לרופאים אורטופדיים‪ ,‬ורבים וטובים חיים‬
‫עימה בשלום‪.‬‬
‫אף הלל נוימן התאונן שרגליו כואבות‪ ,‬והרופא‪ ,‬לאחר שבדק אותן‪,‬‬
‫נתן לו פתק שמותר לו לצעוד ארבעה קילומטר בלבד‪ ,‬אך הואיל ואורך‬
‫המצעד נקבע לשבעה – הלל שוחרר מהמצעד‪ .‬והיו שלא נזקקו‬
‫לתרוצים‪ :‬דן גלילי – מדריך‪-‬ספורט חטיבתי‪ ,‬שאוליק – נשק בנשקייה‬
‫הגדודית‪ .‬חובת הצעידה לא חלה על הבנות‪ .‬וכך יצא שממיק‪ ,‬דשיק‬
‫ובנצי היו היחידים שנאלצו לרקוע בנעליהם על מגרש‪-‬המסדרים‪.‬‬
‫המצעד אמור היה לעבור בתל‪-‬אביב‪ ,‬ברחובות אלנבי‪ ,‬בן‪-‬יהודה‪,‬‬
‫דיזינגוף והמלך‪-‬ג'ורג'‪ .‬כשלוש מאות אלף איש‪ ,‬מכל קצות הארץ‪,‬‬
‫הגיעו לתל‪-‬אביב כדי לחזות ב"מצעד הראשון של הצבא המנצח"‪,‬‬
‫ובבואם פקקו את כבישי מסלול הצעידה‪ .‬היה ברור שצה"ל לא יצליח‬
‫לצעוד אם לא יפונו הכבישים‪ .‬מישהו בממשלה הציע לפזר לאורך‬
‫המסלול‪ ,‬בקצות המדרכות‪ ,‬סלילי תיל דוקרניים‪ ,‬אך יו"ר הכנסת‪,‬‬
‫יוסף שפרינצק‪ ,‬פסל את הרעיון על הסף‪ .‬גדרות‪-‬תיל עלולים להזכיר‬
‫לחלק מן הצופים את מחנות‪-‬הריכוז‪.‬‬
‫בסיומו של דבר‪ ,‬לשווא תירגלו חיילי הפלוגה בשמש הלוהטת‬
‫הליכה גאה וזקופה‪ .‬המצעד הראשון של צה"ל‪ ,‬ביום‪-‬העצמאות תש"ט‪,‬‬
‫‪ ,1949‬בתל‪-‬אביב – לא צעד‪ ,‬וזכה לכינוי‪" :‬המצעד שלא צעד"‪.‬‬

‫*‬

‫באחת השבתות הסתננתי מבעד לגדר המחנה לכביש הראשי‪,‬‬

‫והמתנתי לטרמפ‪ .‬בהיותי אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "הפועל‬
‫תל‪-‬אביב"‪ ,‬החלטתי להגיע לאיצטדיון‪ .‬זמן רב לא צפיתי במשחקי‬
‫כדורגל‪.‬‬
‫מכונית צבאית הדורה עצרה‪ ,‬ולתדהמתי המג"ד אלן חורין היה‬
‫בתוכה‪.‬‬
 ‫– ‪– 194‬‬

‫"לאן?" שאל אלן‪.‬‬

‫"לאיצטדיון‪ ",‬עניתי במבוכה‪ ,‬חושש שישאל אותי אם יש לי "פס"‪.‬‬
‫"עלה‪ ",‬השיב‪" .‬גם אני נוסע לשם‪ .‬אחרי המשחק‪ ,‬יש לי ישיבה‬
‫במטכ"ל ולאחריה נשוב יחד למחנה‪".‬‬
‫נדהמתי‪ .‬חבר טירת‪-‬צבי נוסע בשבת? אך לאחר מחשבה שנייה‬
‫מצאתי לכך צידוק הלכתי‪ :‬ישיבת מטכ"ל כמוה כפיקוח‪-‬נפש דוחה‬
‫שבת‪ .‬המג"ד לא שאל אם יש לי "פס" ואני לא סיפרתי‪ ,‬שהוא נסע‬
‫בשבת‪.‬‬
‫בדרך אלן סיפר כי לאחר שנכשל להשיג לנו שחרור מוקדם‪ ,‬הוא‬
‫משקיע מאמצים שנקבל "חופשה חקלאית"‪ .‬יש לו יחס מיוחד לחיילי‬
‫הקיבוץ‪ .‬קיבוצו‪ ,‬טירת‪-‬צבי‪ ,‬היה ב"הכשרה" בבית‪-‬אלפא לפני שעלה‬
‫להתיישבות‪ ,‬והוא שאל על הוותיקים‪ ,‬כשארשת נוסטלגית על פניו‪.‬‬
‫בדרכנו חזרה לבסיס אלן טען כי שריקה שגוייה של השופט גרמה‬
‫הפסד ל"הפועל‪-‬ת"א"‪ ,‬ושנינו חשנו צער רב‪.‬‬

‫פרק כ"ז‪ :‬כלא ארבע‬

‫באחת החופשות ביליתי בקיבוץ ונודע לי כי בקרוב עומדת להיערך‬
‫ה"שומריה"‪ ,‬מחנה‪-‬צופי ארצי של תנועת "השומר‪-‬הצעיר"‪ ,‬על‬
‫מורדותיו הדרומיים של הכרמל‪ .‬הבטחתי לחניכי המוסד‪-‬החינוכי‬
‫שאבוא לעזור להם בהקמת המחנה‪ ,‬ולנגן עימם בתזמורת המנדולינות‪.‬‬
‫הצעתי לממיק שיחד נסתלק מג'וליס‪.‬‬
‫"אתה רוצה לומר‪ ,‬שנסתלק מהמחנה לחמישה ימים?" תהה ממיק‪,‬‬
‫וחשש הסתמן על פניו‪.‬‬
‫"ממיק‪ ,‬אל תהיה שפן‪ ,‬מה הם יכולים לעשות ללוחמי תש"ח?‬
‫מקסימום ינזפו בנו‪ .‬אל תשכח‪ ,‬שמי שלחם בשמונים ושש וכבר היה‬
‫עם רגל אחת בעולם הבא‪ ,‬ויש לו זכויות בגדוד הזה‪".‬‬
‫הלל‪ ,‬שנכח באותה שיחה‪ ,‬העיר כי חרף הזכויות הרבות‪ ,‬עלולים‬
‫להכניס אותנו לכלא‪.‬‬
‫"הם לא יעזו להכניס לכלא לוחמים ותיקים‪ ",‬אמרתי בביטחון רב‪.‬‬
‫"אל תהיה כל‪-‬כך בטוח‪ .‬על עריקה חוטפים כלא‪ .‬אל תשכח שכבר‬
‫ישבת פעם‪ ,‬ונאלצנו להפעיל קשרים כדי לשחררך‪ ",‬הזכיר לי הלל‪.‬‬
‫"מקריאה בספרות למדתי‪ ,‬שמהפכן הגון מבלה זמן‪-‬מה מחייו בכלא‪,‬‬
‫כחלק מגיבוש אופיו המהפכני‪ ,‬ויתכן שהגיע תורנו‪ ",‬אמר ממיק‪ ,‬בחיוך‬
‫והחל להלך במהירות הלוך ושוב‪ ,‬כאילו היה בתא כלא צר‪.‬‬
‫"אתם זוג מטומטמים!" קבע הלל‪.‬‬
 ‫– ‪– 195‬‬

‫הגענו למחנה "שומריה"‪ ,‬סייענו בהקמת המתקנים‪ ,‬השתתפנו‬

‫ב"שטפטה" )תחרות היתולית צופית‪-‬ספורטיבית( וניגנו בתזמורת‪-‬‬
‫המנדלינות‪ .‬עם תום ה"שומריה" שבנו לבסיס והועמדנו למשפט‪.‬‬
‫הרס"פ בן‪-‬צבי נדרש להכניסנו למשפט כמקובל‪ ,‬ב"שמאל‪-‬ימין"‬
‫צעקני ומשפיל‪ ,‬אך סירב‪ .‬ככלות‪-‬הכול‪ ,‬היינו רעיו לנשק‪ .‬יחד לחמנו‬
‫בעמק‪ ,‬בנגב והיינו שכנים‪.‬‬
‫פסק‪-‬הדין של איצקו היה חמור ומדהים‪ :‬אחד‪-‬עשר ימי מחבוש‬
‫לממיק ולי בכלא ארבע בסרפנד‪ ,‬היא צריפין‪.‬‬

‫*‬

‫"קפוץ במהירות מהרכב ופול! קום! פול! קום! אתה תעשה כל מה‬
‫שהמפקד אומר לך‪ ,‬שמעת אסיר מחורבן!?" צעק עליי מפקד‪-‬הכלא‪,‬‬
‫כאשר סירבתי לרדת בזריזות מהמשאית‪.‬‬
‫"אם אתה מפקד כזה דגול ורב‪-‬מעללים‪ ,‬אולי אתה מוכן לספר לנו‬
‫באיזה קרבות השתתפת? הסתערת במקרה על לטרון? לחמת בנגב?‬
‫ואולי כבשת את באר‪-‬שבע? ג'ובניק עלוב! אנחנו שפכנו דם‪ ,‬קברנו‬
‫חברים ואתה ישבת לך ב'כסית'‪ ,‬חייל‪-‬שוקולדה!" – צרחתי עליו והוא‬
‫החוויר‪ ,‬קרב אליי וסינן בשקט‪:‬‬
‫"אדוני הלוחם האגדי‪ ,‬אל תשכח שנשלחת לכלא‪ ,‬ואני מציע לך‬
‫לוותר על כבודך המנופח ולהתנהג בהתאם‪".‬‬
‫"אתה לא תלמד אותי איך להתנהג!"‬
‫"שמעיה‪ ,‬קח את הגיבור הזה לצינוק‪ .‬הוא זקוק למנוחת הלוחם‬
‫אחרי הקרבות המרים שבהם השתתף‪ .‬פייטרים כמוהו צריכים ללמוד‬
‫מה זה צבא‪".‬‬
‫"אתה לא תלמד אותי מה זה צבא! ג'ובניק! שמעת פעם שריקת‬
‫כדור ליד האוזן?" ירקתי לעברו בבוז‪ ,‬ושני סמלים גררו אותי לצינוק‪.‬‬
‫ממיק היה בהלם‪.‬‬

‫*‬

‫שני מטר על שני מטר‪ .‬בפינה עמד דלי מים שנועד לשתייה‪ ,‬אך לפי‬
‫צבעו הבנתי שמישהו השתין לתוכו‪ .‬מעליי תקרת פח גלילית‪ ,‬שקלטה‬
‫את כל חום העולם‪ .‬היה זה אחד ממיבניו הישנים של הצבא הבריטי‪.‬‬
‫ריח של ליזול חריף נדף מרצפת הבטון‪.‬‬
‫"כך רומסים את כבודם של לוחמי תש"ח‪ ",‬הפטרתי במרירות‪,‬‬
‫והתיישבתי על מזרן מזוהם‪ ,‬שקש בצבץ מקרעיו‪ .‬מרחוק שמעתי‬
‫פקודות קולניות‪" :‬שמאל‪ ,‬ימין‪ ,‬שמאל‪ ,‬ימין‪ .‬לאחור פנה‪ .‬שמאל ימין‪,‬‬
‫שמאל ימין‪ .‬לאחור פנה!"‬
‫שעות צעדו האסירים מקצה מגרש‪-‬המסדרים אל קצהו האחר‪,‬‬
 ‫– ‪– 196‬‬

‫כאשר המפקד יושב על כיסא ומדי‪-‬פעם משמיע פקודה‪.‬‬

‫"הם לא יחרבנו עליי‪ ,‬אני לא חייל‪-‬בובה‪ ",‬מלמלתי‪.‬‬
‫ידעתי שכמה מחבריי לקיבוץ שוהים בצריפין‪ ,‬בקורסים שונים‪ ,‬וחסר‬
‫שיגלו אותי צועד בתוך קבוצת אסירים‪ .‬הללו ימהרו לדווח למזכירות‪-‬‬
‫הקיבוץ‪ ,‬וזו תפנה לברוך רבינוב‪ ,‬פקיד בכיר במשרד הביטחון‪ ,‬כדי‬
‫שישחררני‪" .‬קיבוצניק בכלא זו חרפה לקיבוץ!" יטענו‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך אתקשה להראות את פניי בחדר‪-‬האוכל‪ .‬המבטים‪,‬‬
‫הגיחוכים‪ ,‬הרכילות‪.‬‬
‫קיר האסבסט‪ ,‬שעליו נשענתי‪ ,‬החל להתחמם והגג להט‪ .‬שכבתי על‬
‫רצפת בטון מזוהמת‪ ,‬כשראשי שעון על מזרן מעופש‪ .‬מהקרבות יצאתי‬
‫נצלה‪ .‬בספרים קראתי שצינוק הוא מקום‬ ‫איכשהו בשלום‪ ,‬עתה אני ִ‬
‫אפל‪ ,‬קר‪ ,‬טחוב‪ ,‬וכאן ‪ -‬כבשן‪ .‬מזכיר את "התופת" לדנטה שלמדנו‬
‫בכיתה יו"ד‪.‬‬
‫גדודי זבובים‪ ,‬יתושים ופרעושים הסתערו עליי בחימה שפוכה‪ ,‬חדרו‬
‫לפה‪ ,‬לנחיריים‪ ,‬לאוזניים‪ ,‬וזמזמו בעצבנות‪ ,‬דורשים את ליטרת בשרי‪.‬‬
‫חשתי יובש בפה וגופי קדח‪ .‬זיעה חדרה לעיניי ולא פסקתי לשפשפן‪.‬‬
‫ראשי החל להסתחרר‪ ,‬וידעתי שאם לא אפעל בנחישות בעוד רגע –‬
‫אתעלף‪.‬‬
‫קמתי מרבצי ושפכתי על עצמי את דלי המים הנאלחים‪ .‬ריח של שתן‬
‫נדף ממני‪" .‬מוטב מושתן ממעולף‪ ",‬הרהרתי להגנתי‪ ,‬ולרגע חשתי‬
‫הקלה‪ .‬הזבובים‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬נגעלו מן הריח ועזבו אותי לנפשי‪.‬‬
‫"אין לך מה להתאונן‪ ,‬על פה גדול משלמים ביוקר‪ ",‬מלמלתי ביני‬
‫לביני‪" .‬הלל נוימן‪ ,‬כדרכו‪ ,‬צדק‪".‬‬
‫פשטתי את מדיי ונותרתי בתחתוניי‪ .‬על גופי החלו לפרוח נקודות‬
‫אדומות והתגרדתי עד זוב דם‪ .‬הריחו הזבובים את הדם והחלו לינוק את‬
‫דמי בשקיקה‪ .‬לבשתי את חולצתי‪ .‬מעל לכיס השמאלי התנוסס סמל‬
‫החטיבה ובמרכזה כתוב‪" :‬גדוד גדעון" – גאוות היחידה‪ .‬הסרתי את‬
‫הסמל וקימטתי אותו באצבעותיי המיוזעות עד שנשבר‪ .‬ריחות שתן‬
‫וליזול גרמו לי לקוצר נשימה‪ .‬ריאותיי ציפצפו כל אימת שפלטתי אוויר‪.‬‬
‫"אבל איצקו הוא חבר קיבוץ‪ .‬הוא היה יכול להעריך את נאמנותי‬
‫לתנועה ולהעלים עין‪ ",‬הרהרתי להגנתי‪.‬‬
‫"על עריקה של חמישה ימים‪ ,‬אני שופט אתכם לאחד‪-‬עשר ימי‬
‫מחבוש‪ ",‬פסק‪.‬‬
‫העגה הבולגרית עדיין הדהדה באוזניי‪ .‬לא נשארתי חייב‪:‬‬
‫"איצקו‪ ,‬אתה לא חושב שהגזמת? לאן אתה חושב שהסתלקנו?‬
‫ל'קפה פילץ'? ל'בית‪-‬רומנו'? מאז שחזרנו מאילת לא עושים פה שום‪-‬‬
‫דבר‪ .‬אז במקום להתבטל – קפצנו ל'שומריה' כדי לעזור‪ .‬זה בעיניך‬
‫פשע כל‪-‬כך גדול? לא גדלת בתנועת‪-‬נוער? דע לך‪ ,‬שזה לא יעבור לך‬
‫בשקט‪ ",‬אמרתי בקול מאיים‪" ,‬אני אדאג שמוסדות‪-‬התנועה ומזכירות‬
‫קיבוצך יידעו על התנהגותך המחפירה!"‬
‫ממיק החוויר ולא היה מסוגל לפתוח את פיו‪.‬‬
‫איצקו הסמיק מזעם וסימן לבן‪-‬צבי שיוציא אותנו ממשרדו‪ .‬כעבור‬
 ‫– ‪– 197‬‬

‫חצי שעה ישבנו על משאית‪ ,‬מלווים בשני שי"ן‪-‬גימ"לים‪ ,‬בדרכנו‬

‫לצריפין‪.‬‬
‫החום ממיס אותי‪ .‬ענני זבובים ויתושים שבו ועטו עליי‪ .‬הם עושים בי‬
‫שמות‪ .‬מוזר‪ ,‬אך איני טורח כלל לגרשם‪ .‬זליג סיפר ש"שם"‪ ,‬באחד‬
‫המחנות‪ ,‬מיליוני כינים‪ ,‬זבובים ופשפשים עקצו אותם בלי הרף‪ ,‬ולאחר‬
‫זמן‪-‬מה התרגלו ולא חשו דבר‪ .‬גופם התנפח והתמלא מורסות‬
‫מוגלתיות‪ .‬נדמה לי שעכשיו אני מבין למה התכוון‪ .‬הייתי שרוי במין‬
‫עילפון‪ ,‬כשאני מתקשה להבחין בין חלום ליקיצה‪:‬‬
‫אנחנו לרגלי זרעין‪ .‬שריוניות עיראקיות פרצו את קו ההגנה ודוהרות‬
‫לעמק ובעקבותיהן אספסוף משולהב מכפרי ג'נין‪.‬‬
‫אל‪ָ-‬יהוד!" הם שואגים בטרוף‪ .‬טבח‬ ‫בח ִ‬ ‫ד ַ‬
‫אל‪ָ-‬יהוד! אִ ְ‬‫"עליהום ִ‬
‫מתחולל! הם בבתי‪-‬הילדים! בחדר‪-‬האוכל! במוסד‪-‬החינוכי! הם‬
‫אל ָיהוד!"‬‫אונסים את הבנות וצורחים במלוא גרונם‪" :‬עליהום‪ ,‬עליהום ִ‬
‫"מוכרחים לעצור אותם‪ ,‬מוכרחים לעצור אותם!" צעקתי בכל כוחי‪,‬‬
‫וסוהר מיהר לפתוח את דלת הצינוק‪.‬‬
‫רה שלך!"‬‫"חתיכת חרא‪ ,‬תסתום את הג'ו ָ‬
‫התעוררתי מסוייט ונרעש‪" .‬תודה‪-‬לאל שזה לא קרה‪ ",‬מילמלתי‪.‬‬
‫החום העיק והחניק‪ .‬ארבעים וחמש מעלות‪ ,‬ואולי חמישים‪ .‬גופי רטט‬
‫ונתקפתי שיעול‪ .‬ממערות גרוני נשאבה ליחה צמיגה‪ ,‬צהובה‪ .‬הדפתי‬
‫את ראשי לאחור והתזתי אותה הישר אל תוך הדלי‪ .‬בפינת החדר‪,‬‬
‫נארגו קורי עכביש ושני מקקים מיובשים התערסלו‪ .‬עוד שניים‬
‫שהסתבכו‪ .‬הצינוק לא היה בשימוש זמן רב‪ .‬נרדמתי והתעוררתי‬
‫בבהלה‪.‬‬
‫חעס! קיש‬ ‫אין טו ֶ‬
‫מיר ִ‬
‫קיש ִ‬ ‫מבחוץ נשמעו קולות של מריבה ביידיש‪ִ " :‬‬
‫ח"לְֵייץ על מפקדו‪.‬‬‫מיר אין טוחעס!" צעק ג ָ ָ‬

‫*‬

‫ימים ספורים לפני שאבי עמד לצאת לשטוקהולם‪ ,‬בשנת ‪,1978‬‬

‫לקבלת פרס נובל לספרות‪ ,‬הגיעה לביתו שיחת טלפון‪ .‬ראש ממשלת‬
‫ישראל‪ ,‬מנחם בגין‪ ,‬הגיע לניו‪-‬יורק בדרכו לאוסלו‪ ,‬לקבלת פרס נובל‬
‫לשלום‪ ,‬וביקש לפגוש באבי באחד מבתי‪-‬המלון של מנהטן‪.‬‬
‫שיחה ידידותית נינוחה קלחה בין שני החתנים ביידיש עסיסית‪ ,‬עד‬
‫לרגע שבו הופיעו מצלמות הטלוויזיה‪ .‬לפתע החל בגין ללגלג על‬
‫היידיש‪ ,‬כשפה שלא תרמה רבות לעברית‪ ,‬כיוון שאי‪-‬אפשר לשלח בה‬
‫פקודות לחיילי צה"ל‪.‬‬
‫"איך ניתן לנהל צבא ביידיש?" שאל‪" ,‬וכי האוזן תקלוט שמפקד‬
‫ך' במקום 'עמוד דום'!?" וצחוק לגלגני על‬
‫ליי ְ‬
‫טיי ג ְ ַ‬
‫ש ֵ‬
‫יאמר לחייליו‪ְ ' :‬‬
‫פניו‪ .‬הוא התלהם‪ ,‬התלהב ותירגם עוד פקודות ליידיש‪ ,‬והן נשמעו‬
‫לאוזניו כבדיחה עצובה‪.‬‬
‫אבי בתשובתו ניסה להסביר שיידיש זו שפה שאין באמתחתה מילים‬
 ‫– ‪– 198‬‬

‫לנשק‪ ,‬לתחמושת‪ ,‬לאימונים צבאיים ולתכסיסי מלחמה‪..." .‬היידיש‬

‫היא שדה‪-‬ניסוי לחיים בשלום‪ ,‬להומאניזם‪ ",‬אולם בגין לא נרגע‬
‫והמשיך ללגלג‪ ,‬ואבי לבסוף לא התאפק ושאל‪:‬‬
‫"אדוני ראש הממשלה‪ ,‬אמור נא לי בבקשה‪ ,‬נו‪ ,‬ואיך אומרים‬
‫חעס'?"‬
‫בעברית 'תו ֶ‬
‫"מה זאת אומרת? 'תחת'‪ ,‬נו‪ ,‬כמובן!" התפאר בגין‪.‬‬
‫דאס‪ – "...‬פנים כאלה יש לו‪...‬‬
‫האט ֹ‬‫נים ֹ‬
‫זא פו ִ‬
‫"א ָ‬

‫*‬

‫הדלת נפתחה בחריקה‪ .‬מבעד לחלון המסורג במוטות ברזל הבחנתי‬

‫בחשיכה‪ ,‬שהעלימה עצי אקליפטוס שרשרשו‪ .‬השמיים נגהו בשלל‬
‫כוכבים‪ ,‬וצחנה עלתה מן התא‪ .‬ריחות זיעה‪ ,‬שתן וליזול נדפו מגופי‬
‫וגרמו לבחילה‪ .‬קרבתי לדלי והיקאתי‪.‬‬
‫סוהר המתין שאסיים וביקש שאתלבש ואתלווה אליו‪ .‬בקושי עמדתי‬
‫על רגליי‪.‬‬
‫"לאן? לחקירה?"‬
‫בספרים מרבים לכתוב על אסירים המוזמנים לחקירות‪.‬‬
‫"תתלבש מהר‪ ,‬יא מניאק!" צרח‪.‬‬
‫צעדנו במסדרון והשומר פקד עליי בצעקות‪" :‬שמאל‪ ,‬ימין‪ ,‬שמאל‬
‫ימין!"‬
‫התעלמתי והלכתי לי בקצב איטי‪ .‬הוא התעצבן‪ ,‬צעק ושלח בי‬
‫מבטים רצחניים‪.‬‬
‫לפני משרדו של מפקד‪-‬הכלא הזכיר לי שעליי להצדיע כשאיכנס‬
‫אל מפקד‪-‬הכלא‪.‬‬
‫"לא מצדיע‪ ",‬השבתי בקול רם‪ ,‬שהמפקד ישמע‪.‬‬
‫"שב‪ .‬קוראים לי זכריה‪ ",‬חייך מפקד‪-‬המחנה והושיט את ידו‪,‬‬
‫שנותרה באוויר‪ .‬לא טרחתי להושיט יד לג'ובניק‪" .‬תשתה קפה?" שאל‬
‫בקול ענייני‪.‬‬
‫"בסדר‪".‬‬
‫"סיגריה?"‬
‫"לא מעשן‪".‬‬
‫"חבל‪ .‬דרך טובה להעביר זמן‪ .‬גמרת תיכון?"‬
‫"כשהיינו ביו"ד‪-‬בי"ת פרצה המלחמה‪".‬‬
‫"אני מבין‪ ".‬השתתק לזמן‪-‬מה‪.‬‬
‫"היית תלמיד טוב?"‬
‫"ואתה?" השבתי בהתרסה‪.‬‬
‫"לא כל‪-‬כך‪ .‬אצלנו‪ ,‬בשעריים‪ ,‬כל היום התעסקנו באצ"ל‪ ,‬לח"י‬
‫וכדורגל‪ .‬היית טוב בכתיבת חיבורים?"‬
‫"הייתי במערכת העיתון של בית‪-‬הספר‪ .‬תגיד‪ ,‬זה חלק מהחקירה?"‬
‫לא השיב‪ .‬הבחנתי בלבטיו‪ .‬גבה‪-‬קומה‪ ,‬דק כמקל ופנים כהים‪ .‬לחייו‬
 ‫– ‪– 199‬‬

‫שקועות ואפו מחוטט‪ .‬דיבר בחי"ת ובעי"ן‪ ,‬והזכיר במשהו את נעמה‪ .‬יש‬
‫קווים משותפים לבעלי מוצא תימני‪ .‬אף שלא הבנתי מה רצה ממני‪,‬‬
‫העדפתי את משרדו על פני הצינוק‪ .‬רוח מערבית חדרה מבעד לחלון‬
‫הפתוח וחשתי הקלה‪.‬‬
‫לבסוף אמר‪" :‬כשבאת שאלת אותי אם השתתפתי בקרבות‪ .‬זוכר?"‬
‫הנהנתי בראשי‪.‬‬
‫חיל נכנס והביא שתי כוסות קפה שחור‪ .‬גמעתי את המשקה בהנאה‬
‫מרובה‪ .‬המפקד עקב אחריי‪ ,‬לא אמר מילה‪.‬‬
‫"אני מבקש לספר לך משהו אישי מאוד‪ .‬קודם תשמע‪ ,‬אחר‪-‬כך‬
‫תענה‪ .‬בסדר? כשהתגייסתי שלחו אותי לפלמ"ח‪ ,‬לחטיבת הנגב‪,‬‬
‫לגדוד התשיעי‪ .‬כעבור חודש בישרו לי שאחי שמעון‪ ,‬שהיה בחטיבת‬
‫גבעתי‪ ,‬נפל בקרב על חוליקאת‪ .‬אחרי השבעה חזרתי לגדוד‪ ,‬והצבא‬
‫לא הסכים להחזיר אותי ליחידה קרבית‪ .‬הפכתי לבן‪-‬יחיד והם שלחו‬
‫אותי לכאן בניגוד לרצוני‪".‬‬
‫עיניו דמעו והוא היה נרגש‪ .‬עשן כחלחל של סיגריה תימר ונמוג‬
‫באוויר החם‪ .‬העובדה שאחיו נפל בקרב הביכה‪.‬‬
‫"אני רוצה לבקש ממך משהו מאוד אישי‪ .‬זו בפירוש בקשה‪ ,‬לא‬
‫פקודה‪ ",‬אמר בקול רך‪" ,‬יש בעיתונים מדור לזכרם של נופלים‪.‬‬
‫כותבים שם על חיילים שנפלו‪ .‬אני רוצה לספר לך על אחי שמעון‪,‬‬
‫ואתה תכתוב את זה בעיתון‪".‬‬
‫"בתנאי שתוציא אותי מהכבשן ההוא‪".‬‬
‫"זה ברור‪ ",‬השיב ולחץ את ידי המיוזעת‪.‬‬
‫הציע שאתקלח‪ .‬הוא ידאג ללבנים ולמדים נקיים‪ .‬מעולם לא נהניתי‬
‫כל‪-‬כך ממקלחת‪ .‬שעה תמימה עמדתי מתחת לשושנת המים הקרים‪.‬‬
‫תריסר פעמים הסתבנתי ונשטפתי עד שריח השתן התנדף‪.‬‬
‫זכריה סיפר על אחיו ואני רשמתי‪ .‬מדי פעם הובאו מהשק"ם גזוז‬
‫וואפלים‪ .‬לאחר חצות קראתי לפניו את שכתבתי‪ ,‬וכשסיימתי פרץ‬
‫בבכי‪ ,‬קם וחיבק אותי‪.‬‬
‫הסוהרים קיבלו פקודה שלא להוציא אותי למיסדרים ולא להטיל‬
‫עליי שום עבודה‪ .‬דרשתי שגם ממיק ייהנה מאותן פריבילגיות‪ ,‬וזכריה‬
‫הסכים מיד‪ .‬התרוצצנו חופשיים בין תאי‪-‬הכלא‪ ,‬ורוב הזמן שהינו‬
‫בספרייה וקראנו ספרים‪ .‬שם התוודעתי לראשונה ל"החטא וענשו" של‬
‫דוסטויבסקי‪.‬‬
‫הרשימה הופיעה בעיתון בחתימת זכריה כהן‪ ,‬אחי הנופל‪ .‬היתה זו‬
‫רשימתי העיתונאית הראשונה‪.‬‬
 ‫– ‪– 200‬‬

‫פרק כ"ח‪ :‬המומנטום‬

‫ג'וליס עיצבנה והרגיזה‪ .‬אמנם נמצאו לנו ג'ובים‪ ,‬אך ימים שלימים‬
‫רבצנו באוהלים באפס מעשה וגלגלנו חלומות על העתיד‪ .‬היה לי ברור‬
‫כי אגשים בקיבוץ‪ .‬האמנתי כי התנועה הקיבוצית היא תפארת היצירה‬
‫החברתית‪ ,‬החברה הכי שוויונית והכי צודקת בעולם‪ .‬עמיתיי‪ ,‬בני‪-‬‬
‫הקיבוץ‪ ,‬דומה כי לא התלבטו לגבי עתידם‪ .‬חינוכם מינקות ועד בחרות‪,‬‬
‫ועצם הימצאות משפחתם בקיבוץ‪ ,‬הקלו עליהם להחליק בטבעיות אל‬
‫תוך נעלי‪-‬העבודה ולהמשיך את מפעל הוריהם‪ .‬היינו צעירים ובלתי‬
‫בשלים להחלטות "הרות גורל"‪ .‬החלום הצטמצמם לחדר פרטי‪ ,‬בלי‬
‫מיפקדי‪-‬בוקר‪ ,‬בלי שמישהו‪ ,‬עם כמה "סרדינים" על שרוולו‪ ,‬יתקע‬
‫מבט לתוך קנה‪-‬הרובה שבידי‪ ,‬יגלה גרגר חול וישלח אותי שוב‬
‫להשחיל פלנלית לתוך הקנה‪ ,‬ובקיצור‪ :‬בלי כל ה"בולשיט" שנקרא‬
‫צבא‪.‬‬
‫לאיציק חבצלת היה אמנם אח בקיבוץ‪ ,‬אך הוא חלם‪ ,‬בתום השירות‬
‫הצבאי‪ ,‬ללמוד בוטניקה וזואולוגיה באוניברסיטה העברית‪ .‬החבר'ה‬
‫חשדו בו שהוא מתכנן בריחה ממעגל העבודה‪ .‬ממיק לא חסך שבטו‬
‫ממנו‪ ,‬וכדי לשכנעו "גייס" את בר בורוכוב‪ ,‬שהתריע על האנומליה‪ ,‬על‬
‫ה"פירמידה ההפוכה" של העם היהודי‪ ,‬ודרש ממנו אחריות לגורל‬
‫העם‪.‬‬
‫להלל נוימן היה ברור שהוא חוזר לפלחה‪ .‬דשיק – למספוא‪ ,‬שאוליק‬
‫לגן‪-‬הירק ודן גלילי חלם להיות נהג משאית‪ ,‬ובעתיד הרחוק – נהג‬
‫אוטובוס‪ .‬ממיק דיבר על פרדס‪ ,‬בנצי על צאן‪ ,‬וממני ציפו שאשוב‬
‫לרפת‪ .‬למען‪-‬האמת‪ ,‬לא הייתי בטוח שזה חלום חיי‪ ,‬אך היססתי‬
‫להצהיר הצהרות‪.‬‬
‫מאז ימי המוסד‪-‬החינוכי‪ ,‬כל אימת שהתנוסס שמי מעל חידת שחמט‬
‫בעיתון‪ ,‬חשתי התרגשות‪ ,‬מעין שמחה נסתרת‪ .‬אותה תחושה ליוותה‬
‫אותי כשפירסמתי ב"העולם הזה" כתבה על שמעון כהן‪ ,‬אחיו של‬
‫מפקד כלא ‪ 4‬שנפל בחוליקאת‪ ,‬אף‪-‬על‪-‬פי ששמי לא הודפס‪ .‬באחת‬
‫השבתות סיקרתי משחק כדורגל בין נבחרת גדוד ‪ 13‬לנבחרת גדוד‬
‫‪ ,12‬שלחתי את הכתבה לעיתון‪ ,‬וזו פורסמה‪ .‬כמה מן החבר'ה קראו‬
‫את הכתבה ואני חגגתי‪ .‬נגמלתי מווירוס השחמט ונדבקתי בווירוס‬
‫העיתונות‪ .‬ידעתי שאם אביע בקול‪-‬רם את חלומי להיות עיתונאי‪,‬‬
‫פט‪-‬‬‫החבר'ה יסקלו אותי באבנים‪ .‬כל מי שאינו עובד‪-‬אדמה הוא "לו ְ‬
‫טש"‪ ,‬בטלן‪ ,‬אדם בלתי‪-‬פרודוקטיבי‪ ,‬ואנו הלא שואפים להפוך את‬ ‫מענ ְ ְ‬
‫ֶ‬
‫הפירמידה הבורכוביסטית ולהעמידה על בסיסה האיתן‪.‬‬
‫"ומה התוכניות שלך?" שאלו אותי לבסוף‪ ,‬ואני משכתי בכתפיי‬
 ‫– ‪– 201‬‬

‫ואנחה נפלטה מפי‪ .‬חשתי שלא אוכל לשקר‪:‬‬

‫"הייתי רוצה להיות עיתונאי‪".‬‬
‫הבליסטראות לא איחרו לבוא‪" :‬פרזיט! בטלן! דגנרט!" – מחמאות‬
‫מלוא הטנא‪ .‬חברי ממיק שתק‪ ,‬הוא לא היה מסוגל להגן על חריגה כה‬
‫קיצונית‪.‬‬

‫אחת לשבוע דאג קצין‪-‬התרבות להביא לג'וליס מרצה‪ ,‬ובאחד‬

‫הרצה על סיכויי השלום‬ ‫הערבים הגיע לבסיס עיתונאי מ"דבר" ש ִ‬
‫באיזור‪ .‬אחר‪-‬כך בא תור השאלות‪ .‬לאחר שענה על שאלות בתחום‬
‫האקטואלי‪ ,‬הרהבתי עוז ושאלתי מה הן התכונות הנדרשות מעיתונאי‪,‬‬
‫והאם אפשר ללמוד את מקצוע העיתונות‪.‬‬
‫החבר'ה גיחכו והעירו הערות מגונות‪.‬‬
‫המרצה התייחס לדבריי ברצינות‪ ,‬והסביר כי עיתונאות הוא מקצוע‬
‫מולד‪ .‬למיטב ידיעתו‪ ,‬אין בארץ פקולטה לעיתונות‪ .‬הוא מעריך‪ ,‬כי‬
‫לרוב העיתונאים אין אפילו תעודת‪-‬בגרות‪ .‬זהו "ג'וק" שעימו נולדים‪.‬‬
‫"או שיש לך את זה או שאין לך‪ ".‬אשר לתכונות‪ ,‬עיתונאי הוא אדם‬
‫סקרן מאוד‪ ,‬בעל אומץ‪-‬לב להביע דיעות עצמאיות שלעיתים אינן‬
‫מקובלות‪ .‬חשוב מאוד שיהיה בעל כושר החלטה מהיר‪ ,‬יכולת ניסוח‬
‫בהירה‪ ,‬ו"לא יפספס את המומנטום‪".‬‬
‫מישהו שאל‪" ,‬מה זה בדיוק לפספס את המומנטום?"‬
‫המרצה סיפר‪ ,‬שאם דרך‪-‬משל‪ ,‬ראש‪-‬ממשלה ממדינה כלשהי מגיע‬
‫באווירון ארצה ועל העיתונאי מוטל להוציא מפיו "‪ – "Punch-Line‬מעין‬
‫"משפט מוחץ" על עמדותיו או כוונותיו‪ ,‬כשהאישיות בדרכה למכונית –‬
‫אזיי אם אותו עיתונאי לא ידחק את עצמו בחוצפה קדימה‪ ,‬ויציג באומץ‬
‫ובבהירות את שאלתו – הוא עלול "לפספס את המומנטום" – את הרגע‬
‫העשוי להניב כותרת‪-‬ראשית‪ ,‬את הסקופ הבלעדי‪ ,‬שלרוב אינו חוזר על‬
‫עצמו‪ .‬במסיבת העיתונאים אותו ראש‪-‬ממשלה כבר ידבר אחרת‪ ,‬לאחר‬
‫ריכוכים פוליטיים ופגישות דיפלומטיות‪.‬‬
‫המרצה סיפר על עיתונאי צ'כי‪ ,‬שהוחלט לגרשו מיוון בשל ביקורתו‬
‫המוחצת על הממשלה‪ .‬ראש ממשלת יוון הצהיר בתקשורת כי כף רגלו‬
‫של אותו עיתונאי לא תדרוך עוד לעולם על אדמת יוון‪ .‬המשטרה‬
‫הסיעה אותו מהכלא ישר לאונייה‪ ,‬וזה – לתדהמת הכול‪ ,‬קפץ מהסיפון‬
‫לרציף‪ ,‬שבר את שתי רגליו אך הוכיח לאותו ראש‪-‬ממשלה שכפות‬
‫רגליו שוב דרכו על אדמת יוון‪ ...‬כל עיתוני יוון הקדישו לאירוע פרסום‬
‫רב‪.‬‬
‫היה זה שיעורי הראשון בעיתונות‪.‬‬

‫*‬

‫שטוקהולם ‪ .1978‬ערב‪ ,‬טקס הענקת פרסי נובל‪ .‬אבי יצחק‬

‫בשביס‪-‬זינגר זכה בפרס נובל לספרות‪ ,‬והוזמנתי לשטוקהולם – הן‬
 ‫– ‪– 202‬‬

‫כבנו והן כעיתונאי "על‪-‬המשמר"‪ ,‬לסקר את אירועי הפרס‪.‬‬

‫שלג כבד ירד אותו יום והעיר כוסתה במרבד לבן‪ ,‬סמיך ומסמא‬
‫עיניים‪ .‬הגענו אל בית‪-‬העירייה בשעות הערב‪ .‬אולם ענק ובו שישים‬
‫שולחנות ערוכים לאלף ומאתיים מוזמנים‪ ,‬האליטה האקדמית‬
‫והאריסטוקראטית של שוודיה‪ ,‬כאשר המארחים הם מלך שוודיה‪ ,‬קרל‬
‫גוסטב ה‪ 16-‬ורעייתו המלכה סילביה‪ ,‬שתפקידם להעניק לזוכים את‬
‫פרסי הנובל‪.‬‬
‫למען האמת‪ ,‬המעמד הזוהר לא העסיק אותי אותו ערב‪ .‬הייתי חנוט‬
‫בתוך פראק מפורפר‪ ,‬כיתר המסובים‪ ,‬והשאלה שלא נתנה לי מנוח‬
‫היתה‪ :‬איך מדווחים לעיתון על האירוע לפני חצות – מועד סגירת‬
‫העיתון‪ .‬בין היושבים ליד שולחן‪-‬העיתונות הבחנתי בשמואל שניצר‬
‫מ"מעריב"‪ ,‬וידעתי שעיתונו נסגר בין שתיים לארבע לפנות‪-‬בוקר‪ ,‬ויהיה‬
‫לו שפע של פנאי לדווח‪ .‬אך מה יהא עליי? היכרתי היטב את האימרה‬
‫העיתונאית‪" :‬היית ולא סיקרת – לא היית‪ ".‬בעיני רוחי ראיתי את עיתוני‬
‫יום המחרת‪ ,‬כאשר "מעריב" יוצא בכותרת ראשית גדולה ומפורטת‬
‫המתארת את האירועים הדרמטיים‪ ,‬ואילו יתר העיתונים‪ ,‬שלא שלחו‬
‫כתבים‪ ,‬ייאלצו להסתפק בשירותי הסוכנויות הזרות‪ .‬בדימיוני הקודח‬
‫ראיתי את פניהם המאוכזבים של עורכי "על‪-‬המשמר"‪ ,‬מארק גפן‪ ,‬חיים‬
‫שור ויתר חבריי העיתונאים‪ ,‬המצביעים על מאמרו של שמואל שניצר‬
‫תי הגדולה‪.‬‬
‫מצ ָ ִ‬
‫ח ָ‬
‫ומדברים בצער על הַ ְ‬
‫"מה עושים?" שאלתי את עצמי בדאגה‪.‬‬
‫המארגנים הושיבו אותי בשולחן יוקרתי‪ ,‬ליד שר‪-‬החוץ השוודי האנס‬
‫קס‪ ,‬וניהלנו בינינו שיחת‪-‬נימוסין‪ ,‬כשמדי פעם אני מבקש סליחה‪,‬‬ ‫לי ְ‬
‫בְ ִ‬
‫שב לפנקסי ורושם בלהיטות את דברי המברכים וקטעי "צבע"‪.‬‬
‫על הבמה ישבו אנשים נשואי‪-‬פנים‪ ,‬חזם עמוס אותות הצטיינות‪,‬‬
‫שהזכירו גנרלים רוסיים‪ ,‬גיבורי ברית‪-‬המועצות במלחמת העולם‬
‫השנייה‪ .‬אך אימתי שוודיה לחמה לאחרונה? שר החוץ הסביר לי כי‬
‫עיטורים אלה מוענקים בגין שירות אזרחי לציבור‪.‬‬
‫ביציע ישבה תזמורת‪ ,‬משמאל לבמה – תשע כורסאות רפודות‬
‫קטיפה אדומה‪ ,‬לחתני הפרס‪ ,‬ומימין ארבע למשפחת המלוכה‪.‬‬
‫נברשות בדולח ענקיות השתלשלו מן התקרה והפיצו אור חזק‪.‬‬
‫הגיע הרגע הגדול‪ .‬המלך הגיש לאבי את הפרס המיוחל‪ ,‬לחץ את‬
‫ידו בחום‪ ,‬ואבי נאם את נאומו בשם חתני הפרס‪ .‬השעה היתה ‪– 11:30‬‬
‫וידעתי‪ ,‬שאם לא אקום ברגע זה ואצא לחפש טלפון – אני אבוד‪ .‬אך‬
‫לאן יוצאים ואל מי פונים?‬
‫הסתכלתי סביבי בייאוש‪ .‬עשרות אנשי‪-‬ביטחון נראו שעונים אל‬
‫קירות ההיכל‪ ,‬ועיניהם סרקו בלי הרף את הקהל הרב‪.‬‬
‫בקצה האולם הבחנתי בדלת קטנה‪ .‬שאלתי את שר החוץ לאן זו‬
‫מובילה‪ ,‬והוא סיפר שהזוג המלכותי נאלץ לעיתים להישאר בבית‪-‬‬
‫העירייה עד השעות הקטנות של הלילה‪ ,‬והוקצה לו חדר‪-‬שינה בקומה‬
‫השנייה‪ ,‬כפי שיקרה גם הלילה‪ .‬הישארות הזוג המלכותי בבית‪-‬העירייה‬
‫היא כאב‪-‬ראש גדול לשומריו‪.‬‬
 ‫– ‪– 203‬‬

‫להקות ריקודים עממיות‪ ,‬בבגדים צבעוניים‪ ,‬פרצו לפתע לאולם‬

‫במחולות סוערים‪ ,‬ומוסיקה רעשנית מילאה את החלל‪.‬‬
‫לפתע קמתי ממקומי‪ ,‬ביקשתי סליחה משר החוץ‪ ,‬והתחלתי ללכת‬
‫לכיוון אותה דלת רחוקה‪ ,‬ואגב הליכה חציתי מעגלי מחוללים‪ ,‬עקפתי‬
‫שורות של רקדנים‪ ,‬ובמידת‪-‬מה שיבשתי את הסדר‪ .‬איש לא הבין מה‬
‫קרה לאחד המוזמנים‪ ,‬וכל זאת בנוכחות משפחת המלוכה‪ .‬צעדתי‬
‫בביטחון‪ ,‬כחייל "גולני"‪ ,‬ואף אחד לא טרח לחסום את דרכי‪ .‬שפתיי לא‬
‫פסקו למלמל‪" :‬לא לפספס את המומנטום! לא לפספס את‬
‫המומנטום!"‬
‫הגעתי לאותה דלת‪ ,‬פתחתי אותה‪ ,‬עליתי במדרגות לקומה השנייה‪,‬‬
‫דפקתי על הדלת הראשונה‪ ,‬ומשלא נעניתי – פתחתי‪ ,‬ואני בחדר‪-‬‬
‫המיטות של הזוג המלכותי‪ .‬לא היה לי פנאי להתפעל מהמיטה‬
‫המלכותית או מהאפיריון המפואר הסוכך עליה‪ .‬הסתערתי על הטלפון‬
‫שעל הארונית וביקשתי בדחיפות את "על‪-‬המשמר"‪.‬‬
‫למזלי מרים פרנקל‪ ,‬הכתבנית )כיום עורכת במוסף "נשים" של‬
‫"מעריב"(‪ ,‬הרימה את השפופרת‪ ,‬והשיחה התנהלה בערך כך‪:‬‬
‫"מרים‪ ,‬אני בחדר המיטות של המלך והמלכה של שוודיה‪ .‬אל‬
‫תשאלי שאלות‪ .‬אני אכתיב לך ואת תכתבי בכל המהירות האפשרית‬
‫בתקווה שאסיים לפני שאנשי הביטחון ייתפסו אותי‪".‬‬
‫היא נתקפה צחוק היסטרי‪ ,‬ואני התחלתי להכתיב כשהיא מדי פעם‬
‫שואלת‪" :‬תגיד‪ ,‬אתה לא מותח אותי?"‬
‫לאחר כעשרים וחמש דקות‪ ,‬כשסיימתי להכתיב את המשפט‬
‫האחרון‪ ,‬חשתי בזוג ידיים לופתות את כתפיי‪ ,‬ועוד הספקתי לומר לה‪:‬‬
‫"מרים‪ ,‬הם תפסו אותי‪ .‬העיקר שהכתבה אצלך‪".‬‬
‫אנשי הביטחון נדהמו למצוא אדם זר בחדר‪-‬המיטות המלכותי‪.‬‬
‫התחלתי להסביר להם שאני עיתונאי מישראל‪ ,‬דבר שהגביר את‬
‫חשדם‪ .‬הם העריכו שתפסו טרוריסט מתחזה‪ ,‬ואחד מהם חיפש נשק‬
‫על גופי‪ ,‬שני השתטח על הרצפה וחיפש מטעני חבלה מתחת למיטה‬
‫המלכותית ובתוך הארונות‪.‬‬
‫אמרתי להם מי אבי‪ ,‬אך הם מעולם לא שמעו עליו‪ ,‬ומיהרו להבהיל‬
‫את ראש השירותים החשאיים‪ ,‬כשקולם נרגש ונסער‪ .‬הם שלפו‬
‫מכשירי‪-‬אלחוט ודיברו בהתרגשות גדולה‪ ,‬שניכרה על פניהם‪ .‬בכל‬
‫רגע הצטרפו עוד אנשי‪-‬ביטחון חמורי סבר‪ .‬הייתי משום‪-‬מה רגוע‪ .‬את‬
‫המשימה העיתונאית ביצעתי‪ ,‬וכל היתר – טפל‪ .‬מה הם יכולים לעשות‬
‫לי‪ ,‬לאסור אותי? כבר ישבתי בכלא ארבע בצריפין‪ ,‬ויש לשער‬
‫שבתנאים יותר קשים מאלה הקיימים בשוודיה‪.‬‬
‫עמדנו שם עשרים דקות‪ ,‬ואולי יותר‪ ,‬כששני אנשי‪-‬ביטחון אוחזים‬
‫בזרועותיי‪ ,‬ואחרים בודקים את חדרי השירותים‪ .‬בעיני רוחי כבר ראיתי‬
‫את כותרות עיתוני יום מחר‪" :‬טרוריסט ישראלי בחדר‪-‬המיטות של הזוג‬
‫המלכותי‪ .‬מחדל!" ובכותרת‪-‬מישנה‪" :‬שערוריה ביטחונית באמצע טקס‬
‫הנובל‪".‬‬
‫דימיוני לא חדל להשתעשע בכותרות סנסציוניות‪ ,‬שיעיבו למחרת‪-‬‬
 ‫– ‪– 204‬‬

‫היום על הטקס המלכותי‪ ,‬וריחמתי על אבי בגלל אי‪-‬הנעימות שגרמתי‬

‫לו‪.‬‬
‫לפתע נפתחה הדלת וראש השירותים החשאיים הופיע כשהוא לבוש‬
‫פראק‪ .‬הוא נשלף בבהילות מנשף הריקודים שהתנהל באולם למטה‪.‬‬
‫הסברתי לו באנגלית מי אני‪ ,‬הוצאתי את תעודת‪-‬העיתונאי של "על‪-‬‬
‫המשמר"‪ ,‬שלא עשתה עליו כל רושם‪ .‬פניו היו חיוורים ומבוהלים‪.‬‬
‫דקות ארוכות שוחח עם אנשיו והתלבט כיצד לנהוג בי‪ .‬ייתכן שבעיני‬
‫רוחו כבר ראה את סיום כהונתו‪ .‬כל אמצעי‪-‬התקשורת מצויים קומה‬
‫אחת תחתינו‪ .‬הוא נראה המום‪ ,‬עצבני‪ ,‬ובמובן מסויים חסר‪-‬אונים‪.‬‬
‫משום‪-‬מה ריחמתי עליו‪.‬‬
‫לפתע נזכרתי כי לפני יציאתנו לבית‪-‬העירייה‪ ,‬מארגני הטקס הדביקו‬
‫לדש מקטורני סיכה עגולה לבנה‪ ,‬ללמדך שהאיש מקורב לחתני פרס‬
‫נובל‪ ,‬ועומד להיפגש‪ ,‬בתום הטקס‪ ,‬עם המלך והמלכה‪ .‬הצבעתי בפניו‬
‫על אותה סיכה‪ ,‬ומשהבחין בה אורו פניו והצבע שב ללחייו‪ .‬לפתע פקד‬
‫על כולם לצאת מן החדר‪ .‬משיצאו הכול‪ ,‬הוא שילב את זרועו בזרועי‪,‬‬
‫כאילו ידידים היינו משכבר הימים‪ ,‬ויחד ירדנו חבוקים לאולם הגדול‪,‬‬
‫כל אחד אל שולחנו‪.‬‬
‫לא אחת הרהרתי באותו אירוע‪ ,‬ובחוצפה הבלתי‪-‬מוסברת לקום‬
‫באמצע הטקס‪ ,‬לחצות מעגלי מחוללים‪ ,‬לשבש את הסדר‪,‬‬
‫כשהמשימה הקדושה היא לא לאבד את ה"מומנטום" ולדווח בזמן‬
‫לעיתון‪ .‬עיתונאי‪ ,‬מעצם מקצועו‪ ,‬הוא עבד ל‪ Dead Line-‬וכל עולמו סובב‬
‫סביבו‪ .‬אמנם לא ריסקתי את רגליי כאותו עיתונאי שקפץ מסיפונה של‬
‫אונייה‪ ,‬אך הייתי מוכן‪ ,‬בגלל ידיעה עיתונאית‪ ,‬להיאסר ולשלם את‬
‫המחיר‪.‬‬
‫ככלות‪-‬הכול‪ ,‬אימתי יצא לעיתונאי לדווח לעיתונו על טקס חלוקת‬
‫פרסי נובל מחדר‪-‬המיטות של הזוג המלכותי?‬
 ‫– ‪– 205‬‬

‫פרק כ"ט‪ :‬השחרור‬

‫הגדוד עבר למחנה טירה שלמרגלות הכרמל‪ .‬יום אחד שב הלל‬
‫נוימן מחופשה בקיבוץ‪ ,‬וסיפר כי שמע מהגזבר‪ ,‬שהצבא עומד להעניק‬
‫לנו חופשה‪ .‬הנימוק‪ :‬הואיל וגוייסנו באמצע שנת הלימודים‪ ,‬הכיר‬
‫הצבא בזכותנו לסיים את לימודי התיכון‪ ,‬כמקובל‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬רוב חיילי תש"ח כבר השתחררו‪ .‬גדוד ‪ 13‬החליף מקום‪,‬‬
‫חיילים ומפקדים‪ .‬כשהתגייסנו‪ ,‬לחלק מהחבר'ה עדיין לא מלאו‬
‫שמונה‪-‬עשרה‪ ,‬עתה נותרנו כמעט המוהיקנים האחרונים‪ .‬אי פה‪ ,‬אי‬
‫שם – נראו קצין או סמל שהסכימו לדחות את שחרורם לזמן‪-‬מה‪.‬‬
‫בערב יצאנו ל"רגילה" לחיפה‪ .‬ממיק ואני סרנו לבית אימי‪,‬‬
‫והשתעשענו עם אחי התינוק מוטי‪ .‬לקראת חצות המתינה לנו משאית‬
‫צבאית‪ ,‬ליד קולנוע "ארמון"‪ ,‬שהחזירה אותנו לבסיס‪ .‬כשעברנו את‬
‫שער‪-‬הכניסה – נעמדנו בשורה להשתין‪.‬‬
‫"להפסיק לזהם את המחנה!" נשמעה לפתע שאגה רועמת‪.‬‬
‫"מי אתה?" שאל שאוליק‪ ,‬מבלי להפסיק‪.‬‬
‫"הרס"ג‪".‬‬
‫"מה זה?"‬
‫"מחר‪ ,‬כשתעמוד אצלי למשפט תלמד מה זה!" צרח‪.‬‬
‫ראשי‪-‬תיבות חדרו לצבא ואנחנו לא התמצאנו בהם‪ .‬רס"ג – רב‪-‬‬
‫סמל‪-‬גדודי‪ ,‬הגיש נגדנו תלונה על זיהום המחנה‪ ,‬והמג"ד רם רון ביטל‬
‫אותה מניה וביה‪ .‬לא היה לו עניין להסתבך עם ותיקי הגדוד‪.‬‬

‫*‬

‫כעבור שבוע הופיע גזבר הקיבוץ במטה הגדוד‪ ,‬וכשיצא מהמשרד‬

‫נפנף בחבילת ניירות‪ .‬היו אלה אישורי חופשה למשך שישה חודשים‪,‬‬
‫עד לתאריך השיחרור הרשמי‪.‬‬
‫לשמחתנו לא היה גבול‪ .‬סוף‪-‬סוף הבינו "למעלה" שלא ניתן לשלב‬
‫אותנו ב"בולשיט"‪ ,‬ועם שיחרורנו ייעלמו מהנוף הצבאי הכובע‬
‫האוסטרלי‪ ,‬הסנדלים והכאפייה‪.‬‬
‫למחרת זימן אותנו המג"ד רם רון ללשכתו‪ ,‬הודה לנו קצרות על‬
‫שירותנו בצה"ל‪ ,‬ונפרד מאיתנו בהקלה מרובה‪ .‬כמחצית השעה ארכה‬
‫הזדכותנו על הציוד‪ ,‬ויצאנו את שערי המחנה שמחים ועליזים‪.‬‬
 ‫– ‪– 206‬‬

‫*‬

‫הקיבוץ החליט לציין את שיחרור הבנים‪ ,‬ובארוחת‪-‬ערב של ליל‪-‬‬

‫שבת הורמה כוסית "לכבוד הבנים השבים הביתה‪ ".‬נאמרו דברי ברכה‬
‫מפי מזכיר‪-‬הקיבוץ‪ ,‬וסדרן‪-‬העבודה שמח על "התגבורת שתרענן את‬
‫ענפי הקיבוץ‪".‬‬
‫על "ועדת חברים" הוטלה הדאגה למצוא לנו שיכון נאות‪ .‬היו‬
‫ששוכנו באוהלים‪ ,‬בצריפוני מעברה‪ ,‬שהקיבוץ רכש מהסוכנות‪-‬‬
‫היהודית‪ ,‬ואחרים בבקתות ובעמדות‪-‬בטון‪ .‬כעבור ימים אחדים הותקנו‬
‫בחלונות המערביים של רוב החדרים טפטפות‪-‬קירור‪ ,‬ונהנינו מן הרוח‬
‫המערבית שהזליפה פנימה רסיסי מים וציננה אותם‪ .‬הצריף הסוכנותי‬
‫שקיבלתי דמה בעיניי לארמון‪.‬‬
‫בשבוע הראשון הוזמן כל אחד מאיתנו לראיון עם רכז "ועדת כוח‪-‬‬
‫אדם"‪ ,‬גידי אילת‪ ,‬פלמחניק שפיקד על הגדוד השלישי של הפלמ"ח‪,‬‬
‫השתתף ב"ליל‪-‬הגשרים"‪ ,‬ועזב את הצבא עם יתר המפקדים חברי‬
‫מפ"ם‪ ,‬בתגובה להחלטה על פירוק הפלמ"ח‪.‬‬
‫"היכן היית רוצה לעבוד?" שאל אותי גידי‪.‬‬
‫"אפשר להביע חלום?"‬
‫"בגילך מותר לך לחלום‪ ",‬השיב וחיוך רחב פשט על פניו‪.‬‬
‫"הייתי רוצה להיות עיתונאי‪".‬‬
‫שקט של מבוכה השתרר‪ .‬גידי חש אי‪-‬נוחות לאכזב חייל צעיר שאך‬
‫שב הביתה‪ ,‬ולאחר הרהור הודיע‪ ,‬כי ידבר עם רכז מערכת העלון‬
‫המקומי‪ ,‬שיצרפו אותי למערכת‪.‬‬
‫"אני בטוח שהניסיון העיתונאי שתרכוש בעיתון המקומי יסייע לך‬
‫בהמשך דרכך בקיבוץ‪ .‬בינתיים‪ ,‬מה דעתך להיכנס למידגה?"‬
‫"בסדר‪".‬‬

‫כעבור ימים אחדים שמעתי דפיקה על הדלת‪ .‬נעמה הופיעה‪ .‬היא‬

‫באה להיפרד לפני נסיעתה לארצות‪-‬הברית‪.‬‬
‫הייתי נרגש מכדי להוציא הגה מפי‪ .‬היא לבשה סאראפן שחור‬
‫וחולצה ורודה‪ .‬עיני הפחם זהרו‪ ,‬והחיוך לא מש מפניה השחומות‪.‬‬
‫התחבקנו‪ ,‬וכשניסיתי להשכיבה על המיטה‪ ,‬חמקה בעדינות והתיישבה‬
‫על כיסא מרוחק‪.‬‬
‫"אל תתחיל לספר לי על המלחמה‪ .‬הגעתי לפני שעתיים‪ ,‬וחיכיתי לך‬
‫אצל ממיק עד שתשוב מבריכות‪-‬הדגים‪ .‬ממש נס שניצלתם‪ .‬אני רוצה‬
‫שתדע כי כל בוקר התפללתי לשלומך‪ .‬היו לילות שחלמתי על לווייה‪,‬‬
‫כשאני קוראת ליד הקבר הפתוח את אחד השירים ששלחת לי בכיתה‪.‬‬
‫למחרת בבוקר הוספתי עוד תפילה‪ ,‬ליתר ביטחון‪".‬‬
‫"חזרת בתשובה?"‬
‫צחקה‪ .‬קרבתי אליה‪ ,‬התחבקנו והינחתי כף ידי על חזה‪ ,‬והיא תפסה‬
‫בידי והסירה אותה מגופה‪ .‬להטתי כתנור ולא הייתי מוכן לוותר‪.‬‬
 ‫– ‪– 207‬‬

‫"נעמה‪ ,‬מדוע שלא נמשיך מהנקודה שבה הפסקנו?"‬

‫"למה אתה מתכוון?"‬
‫הזכרתי את ליל‪-‬האהבה בקן‪-‬מרכז‪.‬‬
‫צחקה והתעלמה‪.‬‬
‫הבנתי כי בשבילי היא אבודה‪.‬‬

‫בערב ישבנו כל החבר'ה אצל נאווה ונזכרנו בימים היפים של קבוצת‬

‫"אורן" במוסד‪-‬החינוכי‪.‬‬

‫*‬

‫בשנת ‪ ,1979‬שלושים שנה לאחר השיחרור‪ ,‬ביקרתי בבית אבי‬

‫בניו‪-‬יורק והטלפון צלצל‪ .‬נעמה היתה על הקו‪ .‬נודע לה מפי מכרה‬
‫שאני בניו‪-‬יורק‪ ,‬וביקשה שניפגש‪ .‬הייתי נרגש לשמע קולה‪ ,‬שלא‬
‫השתנה‪ ,‬והמתנתי לה בבית‪-‬קפה מקורה זכוכית‪ ,‬ממול הכניסה‬
‫לסנטראל‪-‬פארק‪ .‬בחוץ השתוללה סופת‪-‬שלגים‪ ,‬ואני הזעתי כאילו‬
‫נקלעתי ליום חמסין‪ .‬לרגע שבתי לכיתה יו"ד‪ ,‬כשרקדנו "רונדו" ושרנו‬
‫בהתלהבות את "זבחו זבחו זבח"‪ .‬באחד הסיבובים חזי התחכך בחזה‬
‫והמראתי לעננים‪ .‬אצבעותיי הזיעו כל אימת שאחזתי בידה‪ .‬התזכור את‬
‫הלילה בקן‪-‬מרכז? האם היא עדיין כה יפה ועיניה זוהרות כפחם? בעיני‬
‫רוחי נשתמרה כל השנים כבת עשרים‪ .‬הדימיון אינו מסוגל להוסיף‬
‫לאדם סירבול גוף וקמטי גיל‪ .‬ידעתי שהתחתנה עם הבוס שלה‪ ,‬ולהם‬
‫שני ילדים‪.‬‬
‫לבסוף הופיעה‪ .‬לחצנו ידיים במבוכה ונשקתי ללחייה‪ .‬רגע ממושך‬
‫הצצנו זה בזו‪.‬‬
‫לולא קולה שלא השתנה – ספק אם הייתי מזהה אותה‪" .‬איזה‬
‫סחף!" הרהרתי בעצב‪ .‬פניה התרחבו ופימה עבה צמחה על סנטרה‪.‬‬
‫עיניה השחורות טבעו בלחייה הדשנות‪ ,‬וגופה הסתרבל‪.‬‬
‫היא שאלה על בני הכיתה ולא החסירה איש‪ ,‬כאילו סיימנו את‬
‫הלימודים אך אתמול‪ .‬אחר‪-‬כך סיפרה שבעלה חולה‪ ,‬סובל בליבו‪ .‬שני‬
‫בנים להם‪ ,‬שנשאו נשים נוכריות‪ .‬בקולה ניכרה מרירות‪ .‬לפתע שלפה‬
‫מעטפה דהויה ובה הפתקים ששלחתי לה בשעות הלימודים‪ .‬הצצתי‬
‫בנייר הגס והמנומר‪ ,‬שסיבי עץ חומים זרועים בו‪ ,‬והסמקתי‪ .‬בתים‬
‫שלמים גנבתי מביאליק ומטשרניחובסקי‪ .‬בוסר של נער מתבגר‬
‫שהשתוקק להרשים נערה‪ .‬הכתוב היה רווי שגיאות‪-‬כתיב‪ ,‬אך אלה לא‬
‫הפריעו לה‪ .‬הפתקים החזירוה אל נופי נעוריה‪ .‬שלפתי עט וביקשתי‬
‫להגיה את הכתוב‪ ,‬אך היא חטפה מידי את המעטפה‪.‬‬
‫"השירים הנהדרים שלך ליוו אותי כל חיי‪ .‬מדוע אינך מפרסם‬
‫אותם?"‬
‫חיוך עגום פשט על פניה‪ .‬לשווא חיפשתי את עיני הפחם הזוהרות‬
‫ואת החיוך המתריס‪ .‬פניה מלאו צללים וכתמים‪ ,‬שהאיפור הכבד לא‬
 ‫– ‪– 208‬‬

‫הצליח להעלימם‪ .‬היא העלתה משקל רב‪ .‬ספק אם תצליח לנפנף‬

‫רגליה ב"צ'רקסייה‪-‬כפולה"‪ .‬סיפרתי לה כיצד נשאתי את תמונתה‬
‫בכיסי כל ימי המלחמה‪ ,‬והיא חייכה בעצב‪.‬‬
‫"השתנית‪ ,‬אבל נשארת ג'ינג'י כשהיית‪ .‬הייתי מזהה אותך ברחוב‬
‫ללא כל קושי‪ .‬אל תענה לי‪ ,‬אני יודעת‪ .‬ההריונות עשו בי שמות‪".‬‬
‫"שלושים שנה אינן הולכות ברגל‪ ",‬ניסיתי לפייסה‪.‬‬
‫ולפתע הרצינה‪" :‬דאגתי לך מאוד בימי המלחמה‪ .‬בכל יום הופיעו‬
‫בעיתונים שמות של בחורים שנפלו‪ ,‬ואני חששתי‪ "...‬ולאחר שגמעה מן‬
‫הקפה העירה‪" :‬אני חושבת כי לרומן שלנו לא היו סיכויים‪".‬‬
‫"וזאת מניין לך? את מתארת לעצמך איזה זיווג נהדר היה יכול‬
‫לצמוח מתימנייה ופולני?"‬
‫היא צחקה‪ .‬המבטים היו חמקניים‪ .‬לפני שנפרדנו אמרה‪" :‬כל‬
‫השנים חשתי צורך לשוב ולראותך‪ .‬משהו בינינו לא מוצה‪".‬‬
‫"העדפת קאריירה של סוחרת‪-‬חבלים על פני קיבוצניק‪".‬‬
‫"לא נכון‪ .‬אהבתי אותך‪ ,‬אבל לא נועדנו זה לזה‪".‬‬
‫פניה הרצינו וקצות שפתיה רטטו‪ .‬דוק של לחלוחית עלה בעיניה‪.‬‬
‫נטלה את ידי המיוזעת‪ ,‬שילבה אצבעותיה בשלי ואמרה בקול נכמר‪:‬‬
‫"אני רוצה להודות לך על הכול‪".‬‬

‫בעלותה על מונית נשקה לשפתיי‪ .‬חרף הקור העז התקשיתי‬

‫להירגע‪ ,‬ושוטטתי בסנטראל‪-‬פארק שעה ארוכה‪ .‬נשיקתה בערה בי‬
‫ושלג כבד כיסה את הדשאים‪ .‬הרוח הפשיטה את העצים מעלוותם‪,‬‬
‫וגלידי קרח דבקו לענפים שזהרו כזרועותיהן של חנוכיות‪ .‬פרצי רוח‬
‫הגיחו ממערב וסיחררו פתיתי שלג לגלילים חלולים‪ ,‬שלרגע התרוממו‬
‫באוויר והתרסקו‪.‬‬
‫ערפל דק עלה‪.‬‬
‫המעגל בדרכו נסגר‪ .‬קלילות נמסכה באבריי‪ ,‬ומצאתי עצמי רץ‬
‫נדו"‬
‫בפארק ושר בקול רם‪" :‬זבחו זבחו זבח" – שעל פיו רקדנו "רו ְ‬
‫במוסד‪-‬החינוכי – מדלג מעל שלוליות מים קפואות וערימות שלג‪,‬‬
‫בדרכי לבית אבי‪.‬‬
 ‫– ‪– 209‬‬

‫פרק ל'‪ :‬לווייה שהתאחרה‬

‫מיק ואליי וביקש‬ ‫מ ִ‬
‫זמן‪-‬מה לאחר השחרור‪ ,‬פנה מזכיר‪-‬הקיבוץ אל ֶ‬
‫שנשוב לנגב‪ ,‬אל קבר‪-‬האחים שהמצרים כרו לחללי משלט ‪,86‬‬
‫לחילופי גוויות‪ .‬נתבקשנו לזהות את מאיר אלוני ואת ו ִָוי‪ ,‬ולהביאם‬
‫לקיבוץ‪ ,‬אל קבר ישראל‪.‬‬
‫"כיצד נזהה אותם לאחר זמן כה רב?" שאלתי בדאגה‪.‬‬
‫ממיק הביע סברה שהגופיות והתחתונים שלבשו‪ ,‬סומנו במחסן‪-‬‬
‫הבגדים של הקיבוץ‪ ,‬והלכתי אל מחסנאית‪-‬הבגדים לבקש פרטים‪.‬‬
‫המחסנאית נעצה בי עיניים זועפות‪:‬‬
‫"אתה מתכוון לרשת אותם?" זעם נשזר בקולה‪.‬‬
‫"מה פתאום?"‬
‫וכשהסברתי לה נחה דעתה‪.‬‬

‫עלינו על המשאית הכחולה‪ ,‬שנרחצה באותו בוקר‪ ,‬התעכבנו‬

‫בנגרייה והעמסנו על המשאית שני ארונות קבורה‪ ,‬ויצאנו לדרך‪ .‬כך או‬
‫כך‪ ,‬מצאנו עצמנו שבים אל הזיכרונות‪ ,‬אל בכי הפצועים‪ ,‬אל הגשם‬
‫והבוץ הטובעני‪ .‬שוב ראיתי עצמי נושא חייל פצוע על גבי‪ ,‬בכיו‬
‫ותחינותיו שאניח לו למות‪ .‬מניין הכוח לרוץ חמישה קילומטרים בגשם‪,‬‬
‫בבוץ‪ ,‬בין כדורים שורקים‪ ,‬פגזים מתרסקים‪ ,‬כשעל גבי חייל פצוע?‬
‫נזכרתי כי היכן‪-‬שהוא קראתי על אלוף עולם בקפיצה לרוחק‪ ,‬שנתגלה‬
‫בניו‪-‬יורק כפורץ‪-‬דירות‪ .‬במירדף אחריו הוא דילג מגג אל גג‪ .‬וכשמדדו‬
‫השוטרים את המרחק בין גגות הבתים – הבינו כי לפניהם שיאן עולם‪.‬‬
‫המצוקה‪ ,‬בדרכה‪ ,‬מכניפה לאדם‪-‬בצרה כנפיים – והוא מגלה בעצמו‬
‫כוחות בלתי אנושיים וממריא להישגים אדירים‪.‬‬
‫אנו שוב בדרך אל התופת‪ ,‬אל רגשי‪-‬האשם כלפי אלה שנותרו שם‪.‬‬
‫איש מהפצועים לא שב מהמשלט חי‪ .‬אש הלהביורים כילתה אותם‪.‬‬
‫בלילות אני ממשיך לשמוע את קול בכיים‪ ,‬את תחינותיהם שניקח‬
‫אותם עימנו‪ ,‬ומתעורר שטוף זיעה קרה‪ .‬הרופאה היקית מחפצי‪-‬בה‬
‫טוענת שזה עניין של זמן עד שהגוף והנפש יעכלו את מוראות‬
‫המלחמה‪.‬‬
‫"ספלנות‪ ,‬ספלנות‪ ",‬הסבירה לי בעגה היקית‪.‬‬
‫כשעלינו צפונה נשבענו לא לשוב לגיהנום ההוא‪ ,‬וה"פורד" הכחול‬
‫בדרכו לשם‪ .‬תקעתי מבט בשני ארונות הקבורה‪ .‬בעוד שעות אחדות‬
‫מאיר וו ִָוי ינוחו בתוכם‪ .‬על אחד הארונות נשענה שקית אפורה ובתוכה‬
‫מסמרים ופטיש‪ ,‬כדי למסמר את מכסי הארונות‪.‬‬
‫"תגיעו עד שלוש!" ביקש מזכיר‪-‬הקיבוץ‪" .‬בשלוש ושלושים תיערך‬
 ‫– ‪– 210‬‬

‫הלוויה‪ ,‬ומאות יגיעו ובהם חברים ממזכירות‪-‬התנועה‪ ,‬המפלגה‪ ,‬חברי‪-‬‬

‫כנסת ואולי אפילו שרים‪ .‬ברוך רבינוב מטפל בדבר‪".‬‬
‫ה"פורד" חלף על פני יישובי הסביבה‪ ,‬שאף מהם יצאו משאיות‬
‫בדרכן אל הנגב‪ .‬ליד עפולה הרים ממיק מכסה של אחד משני‬
‫הארונות והשתחל פנימה‪ ,‬כשדגל הלאום משמש כר למראשותיו‪.‬‬
‫השכמנו באותו יום בשלוש לפנות‪-‬בוקר למשלוח דגים‪ ,‬ובקושי‬
‫הספקנו להתקלח‪.‬‬
‫"אני מת לישון‪ ",‬טען‪ ,‬והזמין אותי לאייש את הארון השני‪.‬‬
‫סירבתי‪.‬‬
‫ממיק ביקש שאכסה אותו במכסה‪-‬העץ‪ ,‬בשל השמש היוקדת‪,‬‬
‫ואותיר חריץ לאוויר ליד רגליו‪.‬‬

‫בצומת חדרה עצר הנהג לטרמפיסט‪ .‬חייל טיפס בזריזות על‬

‫המשאית‪ ,‬ומשראה שני ארונות מתים‪ ,‬וקצות רגליו של אדם שוכב –‬
‫החוויר‪ .‬סימנתי בידי שזה בסדר‪ .‬הוא שלף כיפה מתרמילו והצמידה‬
‫בסיכה לראשו‪ .‬בעוד רגע יאמר "קדיש"‪ ,‬הרהרתי‪ .‬מדי פעם ניסה‬
‫לשאול שאלות‪ ,‬אך הייתי עייף מכדי להשיב‪ .‬יתכן שפירש את שתיקתי‬
‫כבקשה שלא להפר את מנוחת המתים‪.‬‬
‫הנסיעה התארכה‪ .‬היצעתי לחייל שֵישב לידי‪ ,‬על הארון‪ ,‬אך מהבעת‬
‫פניו הבנתי כי חלילה לו להפנות עכוז למת‪ .‬ייתכן ששפתיו לחשו‬
‫תפילה‪ ,‬אך אפשר גם שדמיינתי זאת לעצמי‪.‬‬
‫מֶיה התעורר ממיק משנתו‪ ,‬הרים בבת‪-‬אחת את‬ ‫ס ִ‬
‫מ ְ‬
‫כאשר קרבנו ל ַ‬
‫מכסה הארון‪ ,‬התיישב והחל לשפשף את עיניו‪ .‬החייל נבהל עד מוות‬
‫וקפץ מן המשאית בעודה נוסעת‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאל ממיק ופיהק‪.‬‬
‫"הבהלת חייל צעיר‪".‬‬
‫"ישנתי כמו מת‪ ",‬ממיק מתח את אבריו ונחלץ מן הארון‪.‬‬

‫התעכבנו בג'וליס לקבלת רשיונות‪-‬מעבר לשטח המצרי‪ .‬המחנה‬

‫שינה פניו‪ .‬מאות ליטרים של מי‪-‬סיד נשפכו על אבני השפה‪ ,‬לאורך‬
‫הכבישים והשבילים‪ .‬שלטים בישרו על חובת הצדעה לקצינים ושמירה‬
‫על סדר וניקיון‪.‬‬
‫מעתה נסענו בשיירת משאיות ובראש רכב או"ם‪ .‬הנגב נשאר אותו‬
‫נגב‪ :‬עצי שיטה‪ ,‬אוהלי קידר‪ ,‬בקתות חימר‪ ,‬חמורים וגדרות צבר‪.‬‬
‫בדואי לפוף‪-‬ראש חרש את אדמתו במחרשה רתומה לגמל‪ .‬כלבים‬
‫נבחו בקול צרוד וילדים בשלמות ארוכות נפנפו ידיהם לשלום‪.‬‬

‫*‬

‫זיהוי הגופות נמשך זמן רב‪ .‬אף גופה לא נותרה שלימה‪ ,‬המצרים‬
‫כרתו אברים והתעללו בגופות בלי חמלה‪ .‬ריח נורא עלה מן המקום‪.‬‬
 ‫– ‪– 211‬‬

‫עבדנו כמטורפים‪ .‬זיהינו והקאנו‪ .‬נדמה לי שזיהיתי את גופת החייל‬

‫השרוף‪ ,‬שאחז בידו רימון וצרח‪" :‬תמות נפשי עם פלישתים!" – האם‬
‫השליך את הרימון בסופו של דבר? למזלנו‪ ,‬לבניהם של מאיר אלוני‬
‫וווי – סומנו בחוט סגול במחסן‪-‬הבגדים‪ ,‬והקלו על הזיהוי‪.‬‬
‫כעבור שעות אחדות הסתיים הכול‪ .‬הארונות כוסו ומוסמרו‪ .‬מבית‪-‬‬
‫קברות צבאי לחללי אוייב הובאו גופותיהם של חיילים מצריים בתוך‬
‫ארונות‪ ,‬כשעל כל אחד מהם רשום שם הנופל בערבית ובאנגלית‪,‬‬
‫ותאריך קבורתו‪ .‬טקס צבאי נערך במקום‪ :‬כיתת חיילים מצריים‪ ,‬שהיו‬
‫מרושלים בלבושם‪ ,‬הצדיעו באדישות למתיהם‪ ,‬וכשהועברו הארונות‬
‫לידיהם‪ ,‬פתחו את המכסים‪ ,‬הפרידו את השמיכות שעטפו את הגוויות‪,‬‬
‫ורבו בצעקות מי יטול אותן לעצמו‪.‬‬
‫היינו המומים‪ .‬קצין האו"ם התחנן שיחדלו‪ ,‬ושיכבדו את מתיהם‪ .‬רק‬
‫איומיו של קצין מצרי‪ ,‬ששלף אקדח וירה שתי יריות באוויר‪ ,‬ואיום‬
‫שהכדור הבא יפגע בניצים‪ ,‬שמו קץ לטירוף‪.‬‬
‫לעומתם‪ ,‬כיתת חיילי צה"ל ניצבה ב"דגל‪-‬שק" וביראת כבוד‬
‫לנופליה‪ .‬שלושה מטחי אש סיימו את הטקס‪ .‬קצין‪-‬הקישור הישראלי‪,‬‬
‫עמיתו המצרי‪ ,‬ואיש האו"ם – לחצו ידיים ולא הסתירו את שביעות‪-‬‬
‫רצונם מהצלחת המבצע‪.‬‬
‫המשאיות דהרו הביתה‪.‬‬

‫*‬

‫בצומת עין‪-‬שמר‪ ,‬ברחבה שליד המסעדה‪ ,‬החליט הנהג לעצור‪ .‬היינו‬

‫רעבים וסחוטים‪ .‬ממיק טען שכ"חברה‪-‬קדישא" מגיעה לנו ארוחת‪-‬‬
‫צהריים‪ .‬שעה ארוכה עמדנו ליד כיור‪-‬הרחצה בשירותי המסעדה‬
‫וקירצפנו את ידנו ואת פנינו‪ ,‬אך לשווא‪ .‬הסירחון דבק לבגדים וסירב‬
‫לנטוש אותנו‪.‬‬
‫תפסנו שולחן ליד חלון פתוח‪ ,‬בפאתי המסעדה‪ .‬מלצר ניגש‪ ,‬ומשחש‬
‫בריח‪ ,‬רשם בזריזות את מבוקשנו והסתלק בחיפזון‪ .‬אכלנו מרק‪-‬בשר‪,‬‬
‫סטייק עם צ'יפס ושתינו בירה‪ .‬כל משך הארוחה לא הופרה הדממה‪.‬‬
‫השעה היתה אחת ושלושים‪ .‬בתום הארוחה הדלקנו סיגריות ופלטנו‬
‫עשן‪ .‬ממיק ואני לא עישנו‪ ,‬אך משהציע לנו הנהג סיגריה‪ ,‬נטלנו‬
‫בתקווה שהעשן יפיג את הצחנה‪.‬‬

‫בצאתנו מן המסעדה גילינו לחרדתנו – כי המשאית נעלמה‪ .‬היא לא‬

‫חנתה במקום שהחנינו אותה‪.‬‬
‫נותרנו המומים ומבוהלים‪ .‬מי לכל הרוחות מעוניין בסחורה שלנו?‬
‫לא ידענו אם לבכות או לצחוק‪ .‬בעוד כשעה וחצי יתאסף הקיבוץ על‬
‫אורחיו בבית‪-‬התרבות ללווייה‪ .‬מן הסתם‪ ,‬יהיו שיאשימו אותנו בחוסר‬
‫אחריות כאשר נטשנו מכונית‪ ,‬ללא שמירה‪ .‬אך מאימתי שומרים על‬
‫מתים? מי יגנוב אותם?‬
 ‫– ‪– 212‬‬

‫סרקנו את השטח פעמים אחדות‪ ,‬שאלנו אנשים אם ראו "פורד"‬

‫כחול‪ ,‬אך איש לא ראה‪.‬‬
‫"אני לא חוזר חי לקיבוץ‪ ",‬הפטיר ממיק בייאוש‪.‬‬
‫"כבר שכבת בארון‪-‬מתים ואתה מכיר את הטעם‪".‬‬
‫"לא כל‪-‬כך גרוע‪".‬‬
‫מישהו התנדב להסיע אותנו למשטרת חדרה‪ .‬סיפרנו ליומנאי מה‬
‫קרה‪ ,‬וזה ניסה להסביר לנו כי אין לו פנאי לבדיחות‪ ,‬עבודה רבה‬
‫לפניו‪.‬‬
‫התעקשנו‪ ,‬והיומנאי החל לחקור ולשאול שאלות‪ .‬לאחר דקות‬
‫אחדות החליט שהנושא "גדול עליו" והזמין קצין חוקר‪ .‬חזרנו על‬
‫גירסתנו‪ ,‬ושוב נשאלנו אם הסתכלנו היטב מסביב‪ ,‬ואז החל הרישום‬
‫המייגע‪ .‬הקצין התקשה בכתיבה עברית‪ ,‬ומדי פעם לא התאפק ופרץ‬
‫בצחוק עצבני‪ .‬עשרים שנה שירת במשטרה‪-‬הבריטית ומעולם לא‬
‫הוגשה תלונה כזאת‪.‬‬
‫לבסוף הזעיק את קצין המחוז‪ ,‬שקילל את הקיבוצניקים "חסרי‬
‫האחריות"‪ ,‬והורה לכל ניידות הצפון לעזוב הכל ולחפש "פורד" כחול‪,‬‬
‫שהנהג מסר לו את מספרו‪.‬‬
‫שעה ארוכה ישבנו בתחנת המשטרה‪ ,‬כוססים ציפורניים ומתווכחים‬
‫בינינו אם לטלפן הביתה‪.‬‬
‫כעבור שעה וחצי דיווחה אחת הניידות כי משאית כחולה נטושה‬
‫חונה בוואדי‪-‬ערה‪ ,‬בכביש פנימי‪ ,‬במעלה אחד הכפרים‪ .‬לטענת אותו‬
‫שוטר‪ ,‬לפי הריח – שחיטה בלתי חוקית בוצעה במקום‪.‬‬
‫ג'יפ משטרתי הקפיץ אותנו לשם‪ .‬המשאית חנתה מתחת לעץ חרוב‪,‬‬
‫בין שני כפרים‪ .‬מכסה אחד הארונות היה פתוח‪ .‬משגילה הגנב מה גנב‬
‫– נמלט כל עוד רוחו בו‪.‬‬

‫מזכיר הקיבוץ טילפן בשעה שלוש ושלושים לאחד הקיבוצים‬

‫השכנים‪ ,‬והתבשר שההלוויות כבר הסתיימו‪ .‬לא‪ ,‬הם לא ראו את‬
‫ה"פורד" הכחול‪ ,‬והציעו להתקשר למשטרה‪.‬‬
‫היומנאי במשטרת בית‪-‬שאן רשם את התלונה והבטיח להעביר את‬
‫המסר לממונים עליו‪.‬‬
‫"מתי תעביר?" שאל המזכיר‪.‬‬
‫"כשהקצין יתעורר‪ .‬כל הלילה היה בתפקיד וביקש שלא יעירו אותו‬
‫אלא במקרים של פיקוח‪-‬נפש‪".‬‬
‫"זה פיקוח‪-‬נפש!"‬
‫"אדוני‪ ,‬הנפש פרחה מזמן‪ ",‬התלוצץ היומנאי וטרק את השפופרת‪.‬‬

‫הגענו לקיבוץ בשעה ארבע ושלושים‪ .‬רחבת בית‪-‬התרבות המתה‬

‫חברים ואורחים עצבניים‪ .‬ירדנו מהרכב בעיניים מושפלות והמזכיר רץ‬
‫לקראתנו‪ ,‬אינו מתאפק וצורח בקול‪-‬רם‪:‬‬
‫"נבלות סרוחות‪ .‬אני מת לדעת מה קרה?"‬
‫"אל תמות‪ ,‬עוד יגנבו אותך‪ ",‬ענה לו ממיק וחיוך סארקסטי על פניו‪.‬‬
 ‫– ‪– 213‬‬

‫*‬

‫משאית ניר‪-‬דוד הביאה את עמנואל ברשי לקבורה בבית‪-‬העלמין‬

‫בקיבוץ‪ .‬כשבוע לפני נפילתו עוד כתב מכתב לרעייתו טובה‪ ,‬שבו הביע‬
‫חששות מודחקים לסערה הגדולה שהתחוללה בו‪.‬‬

‫‪...‬ושוב נפליג בדרכים המובילות דרומה‪ ,‬מקום שם החיים סוערים‬

‫ברות גואה אל חוד הנשק והחיים כחוט השערה נקנים רגע‪-‬רגע‬ ‫והג ַ ְ‬
‫יץ עד שגואים‬‫בריכוז כל החושים‪ .‬טובלים בסערה בלי חשבון ובלי ח ִ‬
‫עם הנחשול ונישאים אל הניצחון‪ .‬אובד הקשר עם הקיים‪ ,‬עם כל‬
‫הקדוש‪ ,‬עם האהוב והיקר‪ .‬הכול נעלם מאחורי מסך ערפל עבה‪...‬‬
‫עתה עדיין הכול ברור‪ ,‬קרוב ומתגעגעים – כך קצת‪ ...‬ולפעמים‬
‫הרבה‪...‬‬
 ‫– ‪– 214‬‬

‫פרק ל"א‪ :‬פקודה שגוייה‬

‫בסוף שנות השבעים שירתתי במילואים כנהג קומנדקאר‪ ,‬ובאחד‬
‫הימים פגשתי בשער קיבוץ טירת‪-‬צבי את המג"ד‪-‬לשעבר אלן חורין‪,‬‬
‫מעובדיו הבכירים של המפעל לנקניקים ולמוצרי בשר של הקיבוץ‪.‬‬
‫"מה אתה עושה פה?" שאל אלן והבעת הפתעה על פניו‪.‬‬
‫"מילואים‪ .‬דואג שהגבול עם ירדן יהיה רגוע‪".‬‬
‫"עדיין ב'על‪-‬המשמר'?"‬
‫"עדיין‪".‬‬
‫"בוא‪ ,‬נשתה כוס קפה‪ ",‬אמר בחיוך והזמין אותי בתנועת‪-‬יד רחבה‪.‬‬
‫ממוצע‪-‬קומה‪ ,‬לבוש חולצת‪-‬עבודה כחולה ולראשו כיפה סרוגה‪.‬‬
‫הביא עימו ניחוחות של נקניק ובשר טחון‪ .‬הזמן בדרכו נתן בו אותותיו‪:‬‬
‫בגר‪ ,‬חריצי גיל רצו לאורך פניו‪ ,‬אך המשיך לשדר נינוחות‪ ,‬חיוניות וחן‬
‫רב‪ .‬הוא שאל על חיילי הגדוד וזכר כל אחד בשמו המלא‪ .‬הזכרתי לו‬
‫את נסיעתנו המשותפת לאיצטדיון‪ ,‬והוא צחק‪ .‬עדיין זכר כמה מן‬
‫השחקנים ששיחקו באותו משחק והזכיר את השריקה השגוייה של‬
‫השופט ל"נבדל"‪ ,‬שגרמה הפסד ל"הפועל"‪.‬‬
‫ידעתי שאלן הוא ספורטאי‪-‬בדם וחובב כדורגל מושבע‪ .‬בנעוריו‬
‫שיחק ב"הכוח נירנברג" ובארץ – כסרג'נט נוטרים‪ ,‬נמנה עם נבחרת‬
‫"משטרת‪-‬הישובים"‪ ,‬שהירבתה להתחרות בקבוצות המשטרה‬
‫הבריטית‪.‬‬
‫ישבנו ושתינו קפה‪ .‬אף שהיתה שעת בין ערביים‪ ,‬החום הכבד של‬
‫עמק בית‪-‬שאן עדיין לא פג‪ ,‬ורוח לוהטת העלתה ענני אובך‪.‬‬
‫"אלן‪ ,‬מותר לשאול שאלה‪ ,‬שמציקה לי מאז ועד היום הזה?"‬
‫שאלתי‪ ,‬ואלן הרצין בבת‪-‬אחת ותלה בי מבט קודר‪.‬‬
‫"על שאלות מציקות חייבים להשיב‪ ,‬אחרת נחנקים ממועקות‪-‬לב‪ ,‬אך‬
‫נדמה לי שאני יודע מה מציק לך‪ ,‬ואחסוך ממך את השאלה‪ .‬אתה‬
‫בוודאי רוצה לדעת מדוע לא נדחה כיבוש משלט שמונים ושש בשל‬
‫מזג‪-‬האוויר הקשה ששרר אז‪ ,‬נכון?"‬
‫"נכון‪".‬‬
‫זמן‪-‬מה לא הופר השקט‪ ,‬ואלן התלבט אם לפתוח את סגור ליבו‪.‬‬
‫חשתי כי הנושא טעון‪ .‬זיעה בצבצה על מצחו ולחייו סמקו‪.‬‬
‫"בתנאי שלא תכתוב על כך בעיתון‪".‬‬
‫"אני מבטיח‪".‬‬
‫אלן סיפר‪ ,‬כי באותו לילה‪ ,‬ב‪ 22-‬לדצמבר‪ ,‬כשהגדוד החל דרכו‬
‫למשלט ‪ 86‬וגשם עז ניתך על האיזור‪ ,‬היה ברור לו כי בתנאים אלה‬
‫הגדוד לא יעמוד במטלות שהוטלו עליו‪ .‬היחידות הכובשות ייאלצו‬
 ‫– ‪– 215‬‬

‫להגיע למשלט ברגל‪ ,‬כשעל גבן כל נשקן ותחמושתן‪ ,‬כיוון שרכבי‬

‫הדרג השני ישקעו בבוץ‪ .‬לא היה לו ספק כי התחמושת שנשא הגדוד‬
‫על גבו לא תספיק לבלימת המצרים למשך יממה תמימה‪ .‬במחנות‬
‫רפיח חנו טנקים רבים וכשאלה יתקפו – במה יבלמו אותם?‬
‫אלן התקשר למח"ט נחום גולן‪ ,‬הסביר לו את הבעייה ודרש לדחות‬
‫את הפעולה‪.‬‬
‫נחום הסכים עימו‪ ,‬התקשר לאלוף חזית‪-‬הדרום‪ ,‬יגאל אלון‪ ,‬שטען כי‬
‫כוחות "חורב" כבר יצאו ליעדיהם‪.‬‬
‫הם ערערו והגיעו עד יגאל ידין‪ ,‬סגן‪-‬הרמטכ"ל‪ ,‬ותיארו בפניו מה‬
‫יקרה באותה פעולת‪-‬הסחה‪ ,‬כאשר הגדוד ישאב אליו את כל צבאות‬
‫הגזרה המערבית של רצועת‪-‬עזה‪ ,‬והתחמושת תאזל‪.‬‬
‫"מרחץ‪-‬דמים יתחולל שם!" הדגיש אלן בקולו המאופק‪.‬‬
‫יגאל ידין ביקש ארכה להתייעצות טלפונית עם יגאל אלון‪ ,‬ששיכנעו‪,‬‬
‫כי אין דרך חזרה והבטיח סיוע ארטילרי והפצצות מאסיביות של חיל‪-‬‬
‫האוויר‪ .‬לדבריו‪ ,‬נוסף על הבעייה הצבאית קיימת גם דילמה פוליטית‪,‬‬
‫המחייבת יצירת עובדות מהירות לפני שיסתיימו הדיונים ברודוס‪.‬‬
‫אלן טען כי הגשם והבוץ יסתמו את לועי הקנים‪ ,‬והזכיר את ההתקפה‬
‫שנערכה על קיבוצו‪ ,‬טירת‪-‬צבי‪ ,‬ב‪ 16-‬בפברואר‪ .‬גשם זלעפות ירד‪,‬‬
‫והבחורות הצילו את המצב כשהגיעו לעמדות מצויידות בסמרטוטים‪ .‬הן‬
‫ניגבו את הבוץ ממנגנוני הכלים ויבשו את התחמושת‪.‬‬
‫יגאל אלון האזין והשיב כי המחיר שהגדוד ישלם יהיה כאין וכאפס‬
‫לעומת האבידות שתהיינה לפלמ"ח ולחטיבה ‪ ,8‬אם פעולת ההסחה לא‬
‫תצא לדרך‪ ,‬וביקש מאלן שיסתכל על הזירה ממבט יותר רחב‪...‬‬
‫כידוע‪ ,‬הארטילרייה לא סייעה‪ ,‬וחיל‪-‬האוויר לא הצליח לחדור מבעד‬
‫לעננים‪.‬‬
‫לדבריו‪ ,‬הוא רצה מאוד להיות עימנו על גבעת ‪ 86‬ולפקד על‬
‫הפעולה‪ ,‬אך נחום גולן לא אישר‪ .‬הוא חשש לאבד מג"ד וסמג"ד‬
‫בקרב אחד‪.‬‬
‫"התרוצצתי במשלט מאה ושתים‪-‬עשרה כארי בסוגר‪ .‬היה לי אמנם‬
‫קשר צמוד עם סגני‪ ,‬עמנואל ברשי ז"ל‪ ,‬אך הדבר לא הקל עליי‪ .‬איני‬
‫צריך לספר לך שהיו במשלט מעשי גבורה עילאיים והמשימה שהוטלה‬
‫על הגדוד מולאה במלואה‪ ,‬אך אין בכך נחמה‪ .‬גדוד שלוש‪-‬עשרה‬
‫נשלח למשימה שגוייה בתנאי מזג‪-‬אוויר בלתי אפשריים‪ ,‬ונשחק‪ .‬אני‬
‫דואב על כך כל חיי‪ .‬אני פוגש חלק מאלמנות הנופלים ושומר עימן על‬
‫קשר‪ ,‬והאמן לי‪ ,‬שלא קל לי‪".‬‬
‫עיניו כוסו בדוק של לחלוחית‪.‬‬
‫"לאחר המלחמה היו לנחום גולן ולי חילופי דברים קשים מאוד עם‬
‫יגאל אלון‪ .‬הטראומה אינה רק שלכם‪ ,‬הלוחמים‪ .‬אנחנו לא סלחנו ולא‬
‫נסלח‪".‬‬
‫אלן היה נסער‪ .‬לשעה קלה שב אל הנגב‪ ,‬אל הסופה‪ ,‬אל התופת‬
‫ולבסוף הפטיר‪" :‬כשאתה חייל – ואין זה חשוב מהי דרגתך – לעיתים‪,‬‬
‫אתה חורק שיניים וממלא פקודות שלהערכתך שגויות‪"...‬‬
 ‫– ‪– 216‬‬

‫בערב פתחתי את ספרו של יגאל אלון‪ ,‬מפקד חזית‪-‬הדרום‪ ,‬ששלח‬

‫אותנו לאותו קרב מר‪:‬‬
‫הפנו התקפת‪-‬נגד עד כדי קרב פנים‪-‬אל‪-‬פנים‪ ,‬כולל‬ ‫"‪...‬המצרים ִ‬
‫שימוש בלהביורים בפעם הראשונה במלחמה זו‪ ,‬והדפו את אנשינו‬
‫מהמוצב הזה ]משלט ‪ [86‬לאחר קרב קשה‪ ,‬ולאחר עמידה יפה מאוד‬
‫של אנשינו‪") ".‬בתחבולות מלחמה"‪ ,‬עמ' ‪.(97‬‬

‫*‬

‫מדי שנה‪ ,‬ב‪ 23-‬בדצמבר‪ ,‬יום הקרב על משלט ‪ ,86‬אני פוקד את‬
‫בית‪-‬הקברות ומתייחד עם הנופלים‪ .‬בשנה שעברה ירד מבול‪.‬‬
‫התעלמתי מהפצרות בני משפחתי לדחות את ההליכה וטענתי כי גם אז‬
‫ירד מבול!‬
‫גשמי ברכה ירדו אותה שנה על הרי הגלבוע המקוללים‪...‬‬

‫בית‪-‬הקברות רחש חיים ומוות‪ .‬עצי אורן עבותים‪ ,‬שמחטיהם רחוצים‬

‫צלו על‬ ‫ונוצצים‪ ,‬העמיקו שורש‪ ,‬השתרגו בנופלים וצמרותיהם הֵ ֵ‬
‫הקברים‪ .‬גשם וברד ניתכו בעוז‪ .‬חשתי משום‪-‬מה נינוחות‪ ,‬ונזכרתי‬
‫בגשמים הכבדים שירדו בנגב‪ ,‬בכדורי הברד שהלמו על הקסדות‪,‬‬
‫ובזעקות הפצועים‪.‬‬
‫ישבתי על קברו של ווי‪ ,‬רטוב עד לשד עצמותיי‪ ,‬ושאלתו עדיין דקרה‬
‫כתער‪:‬‬
‫"מדוע לא דוחים את הפעולה? מדוע? מדוע!"‬
‫גם מג"ד ‪ ,13‬אלן חורין‪ ,‬וגם מח"ט "גולני"‪ ,‬נחום גולן – מתייסרים‬
‫בלילות באותה שאלה ואינם סולחים‪.‬‬
‫לאחר שפגז קרע את שתי כפות רגליו‪ ,‬שכב ווי בתעלה ונשך את‬
‫שפתיו מכאבים‪ .‬מדי פעם מתח את שרירי ידיו והניף את גופו מעל פני‬
‫התעלה‪ .‬הוא הציץ בזירת הקרב‪ ,‬בשיירת האספקה התקועה‪ ,‬והבין כי‬
‫גורלו נחרץ‪ .‬וכשראה זחלילים נושאי‪-‬להביורים קרבים ובאים‪ ,‬ואת‬
‫חבריו נמלטים מפני לשונות‪-‬האש‪ ,‬גרף אדמה על עצמו ושכב כמת‪.‬‬
‫עם פקודת הנסיגה הגענו אליו‪ .‬ממיק נשכב לידו‪ ,‬ליטף את ראשו‪,‬‬
‫נשק לפניו החיוורים‪ ,‬ושניהם בכו‪ .‬בשיא כאביו החליט ווי לעודד את‬
‫רוחנו ופצח בשירו האהוב‪:‬‬
‫"כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון‪-‬לציון‪"...‬‬
‫לא‪ ,‬הוא לא איבד את הייאוש‪...‬‬
‫סילקתי מעל גופו רגבי בוץ שדבקו לבגדיו‪ ,‬וסייעתי לממיק להעמיסו‬
‫על גבו‪ .‬שמתי לב כי על חולצתו התנוסס סמל התנועה‪" :‬חזק ואמץ!"‬
‫מע‪ .‬לדבריו גם מרדכי‬ ‫– כשהיינו בסנדלה‪ ,‬סיפר כי אימץ את הסמל כק ֵ‬
‫אנילביץ'‪ ,‬מפקד גטו ורשה‪ ,‬נפל כשסמל התנועה על דש חולצתו‪.‬‬
‫כשזיהינו את ווי באותו קבר‪-‬אחים ארור‪ ,‬חיפשנו נואשות‪ ,‬ממיק ואני‪,‬‬
 ‫– ‪– 217‬‬

‫את הסמל‪ ,‬אך לשווא‪ .‬חייל מצרי תלש אותו למזכרת‪ .‬כל‪-‬כך רצינו‬
‫להניחו לידו‪ ,‬בארון‪...‬‬

‫מאיר אלוני‪ .‬מצבת שיש זועקת ובוהקת‪ .‬ישבתי על האבן הרטובה‬

‫ובאצבעותיי הקפואות ליטפתי את האותיות החרוטות‪ .‬לאחר נפילתו‪,‬‬
‫ני‪ ,‬שדרך על מוקש ואיבד רגל‬ ‫בי ִ‬
‫בת נולדה לו ולשרק'ה רעיתו‪ִ .‬‬
‫במלחמה‪ ,‬כתב אז בחוברת שהוציא הקיבוץ לזכרם‪:‬‬

‫‪...‬בת נולדה לנו ושמה מאירה‪.‬‬

‫מזרע גיבורים היא – כי גיבור היה אביה‪ ,‬אציל‪-‬רוח‪.‬‬
‫מאיר לא זכה לראות את בתו‪ ,‬ואנו לא זכינו לראות בשמחת אב עם‬
‫בתו‪ .‬תגדל הילדה בין ציפורים ופרחים‪ .‬ציצי ההר ישפיעו עליה שפע‬
‫ריחות ובושם הרים‪ .‬ובבוא האביב תדלג בין סלעים‪ ,‬תנשום עמוק את‬
‫אוויר הדרור‪ ,‬שלמענו לחם אביה‪.‬‬
‫"אבי היה גיבור‪ ",‬תמלמל‪.‬‬
‫אגדה? לאו דווקא‪.‬‬
‫‪...‬יום יבוא‪ ,‬צח ואוורירי ומעל משלט ‪ – 86‬בכל אשר תפנה העין –‬
‫ייראו שדות בר‪ ,‬יישובים‪ ,‬כלניות אדומות תפרחנה – אדומות כדם‬
‫שנשפך – וילדים קטנים יקטפו פרחים ויטבלו את אפיהם השזופים‬
‫והקלופים באפיקי מים‪ ,‬שיחצו את מרחבי הנגב‪.‬‬

‫*‬

‫המלחמה הסתיימה‪ ,‬ואחריה באו עוד מלחמות‪ ,‬והחלקה הצבאית‬

‫התרחבה וכבר קלטה למעלה מעשרים בנים שנפלו במערכות ישראל‪.‬‬
‫והשלום – מי ישורנו?‬
‫חלק מחברי קבוצת "אורן" חיים עימנו בקיבוץ‪ ,‬אחרים התפזרו לכל‬
‫רוח‪ .‬ממיק‪ ,‬דשיק ואיציק חבצלת נפטרו‪ ,‬לדאבון‪-‬לב‪ .‬הקמנו משפחות‪,‬‬
‫נולדו ילדים‪ ,‬וגם נכדים הופיעו‪.‬‬
‫למעלה מחמישים שנה חלפו מאותו קרב מר ואכזר‪ ,‬ואנו עדיין‬
‫כבולים באזיקי סיוטיו‪:‬‬
‫עזבנו את ‪ ,86‬אך ‪ 86‬אינו עוזב אותנו‪...‬‬

‫סוף‬
 ‫– ‪– 218‬‬

‫על הספר‬
‫נער בן שש‪-‬עשרה הגיע למוסד‪-‬החינוכי בקיבוץ בית‪-‬אלפא כילד‪-‬‬
‫חוץ‪ ,‬לכיתה יו"ד‪ ,‬לשנת הלימודים התש"ו )‪ .(1945-1946‬נקראנו‬
‫"קבוצת‪-‬אורן"‪ ,‬וגדלנו בצילם של עימותים פוליטיים וצבאיים חריפים‪,‬‬
‫שקדמו למלחמת העצמאות‪.‬‬
‫בכיתה י"ב נזעקנו למלחמה‪ ,‬ושובצנו כמחלקת מכונות‪-‬ירייה בגדוד‬
‫‪ ,13‬חטיבת "גולני"‪ ,‬שאך הוקמה‪ .‬השתתפנו בקרבות העמק‪ .‬המציאות‬
‫נתגלתה במלוא חריפותה‪ :‬יישוב קטן‪ ,‬מעט נשק מול כל צבאות‪-‬ערב‪.‬‬
‫מה שמילאה את הפרצות‪ .‬ידענו‪,‬‬ ‫השורות היו דלילות ורוח הלחימה דו ֶ‬
‫אם לא נבלום את האוייב – נחווה המשך לשואת אירופה‪ .‬אחר‪-‬כך‬
‫ירדנו לנגב‪ ,‬למבצעי "אסף" ו"חורב"‪.‬‬
‫זהו ספר שרובו אמת‪ ,‬אך ככל סיפור‪ ,‬יש בו גם דמויות ואירועים‬
‫בדויים‪ .‬כתבתי מנקודת‪-‬ראותו של לוחם‪ ,‬טוראי בצוות מכונת‪-‬ירייה‪,‬‬
‫וללא יומרות לשמש פרשן או היסטוריון צבאי‪ .‬אין לי ויכוח עם הללו‬
‫שראו דברים אחרת‪ ,‬זו זכותם‪ .‬רוב גיבורי הספר מופיעים בשמם‬
‫האמיתי‪ ,‬אחרים‪ ,‬מסיבות שונות – שונו‪ .‬אגב כתיבה נסחפתי לחופים‬
‫אחרים ולתקופות שונות בחיי‪.‬‬
‫הקרב על גבעת ‪ 86‬ב"מבצע חורב" אינו מרפה ממני כל השנים‪.‬‬
‫היה זה אחד הקרבות היותר קשים שידעה מלחמת‪-‬העצמאות‪.‬‬
‫הלוחמים גילו מעשי גבורה עילאיים‪ ,‬ורבים נפלו בקרב‪ .‬ספר זה‬
‫מוקדש להם‪.‬‬
‫צה"ל‪ ,‬לדאבון‪-‬לב‪ ,‬העדיף להאדיר ניצחונות ולהעלים כישלונות‪.‬‬
‫בספרו של ההיסטוריון הצבאי ד"ר נתנאל לורך‪ ,‬מקים ענף‬
‫ההיסטוריה בצה"ל‪" ,‬קורות מלחמת‪-‬העצמאות" – נאמר על אותו קרב‬
‫משפט בן ארבע מילים בלבד‪" :‬משלט ‪ 86‬נכבש ופונה‪) ".‬עמוד ‪.(615‬‬

‫ברצוני להודות לכל אלה שזכרו וסיפרו‪ ,‬שהעמידו לרשותי יומנים‬

‫אישיים‪ ,‬מכתבים מאותם ימים‪ ,‬וכן אלה שקראו את הטקסט‪ ,‬העירו‬
‫והאירו‪ ,‬וביניהם חבריי מקבוצת "אורן"‪ :‬נחמה )כיום מרים(‪ ,‬הלל נוימן‪,‬‬
‫שאול סלומניצקי‪ ,‬עמוס דיסטנפלד )כיום דגן(‪ ,‬דן גלילי‪ ,‬וחברים‬
‫נוספים‪ :‬דויד פליק‪ ,‬יונה דוידוביץ' )ג'קסון(‪ ,‬מנחם אגמון‪ ,‬אפרים חנון‪,‬‬
‫רן בר‪-‬גיורא‪ ,‬יורה ארצי‪ ,‬שלמה כהן )כיום שגב(‪ ,‬בנימין ורדי‪ ,‬תלמה‬
‫שור‪ ,‬אמנון דגיאלי‪ ,‬נתן שחם‪ ,‬גידי אילת‪ ,‬דניאל הכהן‪ ,‬ארכיונאית בית‪-‬‬
‫אלפא מאירה הכהן‪ ,‬וארכיונאי ניר‪-‬דויד‪ ,‬יהושע לוריא‪.‬‬
‫לכולם נתונה תודתי‪.‬‬

‫ישראל זמיר‪ ,‬בית‪-‬אלפא‬

‫קיץ ‪2004‬‬
– 219 –
 ‫– ‪– 220‬‬

‫שמות הפרקים‬

‫פרק א'‪ :‬ילד‪-‬חוץ‬

‫פרק ב'‪ :‬ההתמכרות לשחמט‬
‫פרק ג'‪ :‬ההשבעה ל"הגנה"‬
‫פרק ד'‪" :‬ליבי לעם"‬
‫פרק ה'‪ :‬מדינה יהודית‬
‫פרק ו'‪ :‬אצ"לניק מחורבן‬
‫פרק ז'‪ :‬ראש העיר נמלט‬
‫פרק ח'‪ :‬תותחים עם ריח בצל‬
‫פרק ט'‪ :‬פקועה‬
‫פרק י'‪ :‬אלטלנה‬
‫פרק י"א‪ :‬סנדלה‬
‫פרק י"ב‪ :‬הקרב על זרעין ו"דרך‪-‬בורמה"‬
‫פרק י"ג‪ :‬גן‪-‬עדן בציפורי‬
‫פרק י"ד‪ :‬המוקש והעמוד היהודי‬
‫פרק ט"ו‪" :‬פעולה" בקן‪-‬מרכז‬
‫פרק ט"ז‪ :‬גילוי אריות‬
‫פרק י"ז‪ :‬ג'קסון‬
‫פרק י"ח‪ :‬שיח'‪-‬נוראן וחירבת מעין‬
‫פרק י"ט‪ :‬זליג הגיבן‬
‫פרק כ'‪ :‬בדרך למשלט‬
‫פרק כ"א‪ :‬הקרב על משלט ‪86‬‬
‫פרק כ"ב‪ :‬הפחד‬
‫פרק כ"ג‪ :‬השיכרון‬
‫פרק כ"ד‪ :‬הפלמחניק‬
‫פרק כ"ה‪ :‬כיבוש אילת‬
‫פרק כ"ו‪ :‬בערבות‪-‬הנגב‬
‫פרק כ"ז‪ :‬כלא ארבע‬
‫פרק כ"ח‪ :‬המומנטום‬
‫פרק כ"ט‪ :‬השחרור‬
‫פרק ל'‪ :‬לווייה שהתאחרה‬
‫פרק ל"א‪ :‬פקודה שגוייה‬
‫על הספר‬
 ‫– ‪– 221‬‬

‫]לעטיפה מאחור[‬

‫האם מוצדק לשלוח גדוד למשימת התאבדות? מח"ט "גולני" נחום‬

‫גולן ומג"ד ‪ 13‬אלן חורין התנגדו בכל תוקף‪ ,‬ודרשו לדחות את הפעולה‬
‫בגלל מזג‪-‬האוויר הקשה והתקלות‪ ,‬שאותן צפו מראש‪ .‬מפקד חזית‪-‬‬
‫הדרום‪ ,‬יגאל אלון‪ ,‬התעלם מפנייתם ודרש מהם "להסתכל על הזירה‬
‫ממבט יותר רחב‪"...‬‬
‫"לכבות את השמש" הוא קריעת אשנב למחדל שהתרחש במלחמת‪-‬‬
‫השחרור‪ .‬רומאן מרתק בעל סממנים אוטוביוגראפיים‪ ,‬עשיר בתיאורים‬
‫שמפליאים בדיוקם גם עשרות שנים לאחר התרחשותם‪ .‬סיפורה של‬
‫כיתה י"ב בקיבוץ‪ ,‬שגויסה באמצע הלימודים למלחמה קשה ואכזרית‪.‬‬
‫חבורת צעירים שהתעמתה עם ערכים שלא תמיד עלו בקנה אחד עם‬
‫העקרונות והאידאלים של המוסד‪-‬החינוכי בקיבוץ "השומר הצעיר"‪,‬‬
‫שממנו יצאו‪.‬‬

‫*‬

‫ישראל זמיר הוא חבר קיבוץ בית‪-‬אלפא‪ ,‬עיתונאי וסופר‪ .‬משנת‬

‫‪ 1972‬היה חבר מערכת "על‪-‬המשמר"‪ ,‬עורך המוסף "חותם"‪ ,‬הקים‬
‫את המוספים‪" :‬הדף‪-‬הירוק" ו"קו‪-‬למושב"‪ ,‬שימש שנים רבות ככתב‬
‫וכעורך‪-‬מישנה של העיתון‪ ,‬ועם סגירת "על המשמר" עבר ל"מעריב"‪.‬‬
‫זמיר למד ולימד עיתונאות באוניברסיטת תל‪-‬אביב‪.‬‬
‫ישראל זמיר הוא בנו יחידו של הסופר יצחק בשביס‪-‬זינגר‪ ,‬חתן פרס‬
‫נובל לספרות ‪ ,1978‬ותירגם מיצירות אביו לעברית‪.‬‬
‫ספרו של זמיר "לכבות את השמש" מצטרף לספריו "שוקת סדוקה"‬
‫)אסטרולוג(‪" ,‬סנדל של סוס"‪" ,‬עגיל באוזן" )ספריית‪-‬פועלים( ועוד‪.‬‬
‫ספרו "אבי יצחק בשביס‪-‬זינגר" )ידיעות‪-‬אחרונות‪ ,‬ספריית‪-‬פועלים‪,‬‬
‫ספרי חמד( תורגם לשש שפות‪ .‬המחזה "הנאהבים והנעימים"‪ ,‬שכתב‬
‫זמיר עם מוטי לרנר על פי סיפור של יצחק בשביס‪-‬זינגר )"השניים"(‪,‬‬
‫הוצג בהצלחה בתיאטרון "הבימה"‪.‬‬
 ‫– ‪– 222‬‬

‫כטקסט לקומוניקאט לספרו של ישראל זמיר‬

‫לכבות את השמש‬

‫"לכבות את השמש" מחזיר את הקורא לשדות הקרב של תש"ח‬

‫וחושף מחדל חמור‪ :‬אלוף חזית‪-‬הדרום יגאל אלון שלח את גדוד ‪13‬‬
‫מחטיבת "גולני" לפעולת הטעייה של כיבוש גבעה ‪ 86‬באזור חאן‪-‬יונס‪.‬‬
‫הכוונה הייתה לתקוע למשך שתי יממות טריז בלב רצועת‪-‬עזה ולשלוט‬
‫על הכביש‪-‬הראשי שבין אל‪-‬עריש לעזה וכך לשאוב מרבית הצבא‬
‫המצרי מדרום ומצפון לעבר הגבעה‪ ,‬ומאוחר יותר ֵיצא הפלמ"ח לכבוש‬
‫את הזרוע האחרת‪ ,‬לאורך הכביש שבין עוג'ה‪-‬אל‪-‬חפיר לביר‪-‬עסלוג'‪,‬‬
‫וכך אמנם היה‪.‬‬
‫גשמים כבדים שיבשו את הדרכים בנגב‪ .‬מח"ט "גולני" נחום גולן‬
‫והמג"ד אלן חורין צפו את התקלות וטענו כי המשימה תהיה התאבדות‪,‬‬
‫אך פקודה הייתה פקודה‪ .‬לקראת היציאה התבקשו החיילים לכתוב‬
‫צוואות למקרה שלא ישובו‪ .‬שיירת התחמושת והנשק המסייע שקעה‬
‫בבוץ ולא הגיעה לגבעה‪ ,‬תחמושתם של כובשי הגבעה אזלה והם מצאו‬
‫עצמם הודפים טנקים ושריוניות יורקות‪-‬להבות – ברימונים‪ ,‬בבקבוקי‪-‬‬
‫מולוטוב ובצעקות‪ .‬צה"ל שילם בעשרות הרוגים ובלמעלה ממאה‬
‫פצועים‪.‬‬
‫הקרב אינו מוכר לציבור‪ .‬היסטוריונים צבאיים הסתפקו במשפטים‬
‫בודדים‪" :‬משלט ‪ 86‬נכבש ופונה‪) ",‬נתנאל לורך(‪ .‬ישראל זמיר הוא‬
‫אחד החיילים ששרד מאותו קרב‪ ,‬שאינו עוזב אותו כל חייו‪ .‬בעזרת‬
‫חבריו שזכרו‪ ,‬שכתבו יומנים‪ ,‬מכתבים וזיכרונות‪ ,‬הוא מתאר את הקרב‬
‫במסגרת של רומאן דוקומנטארי רחב‪-‬עלילה‪ ,‬שיש בו אהבה‪,‬‬
‫התבגרות והתערות בארץ‪ ,‬ובמרכזו עומד ילד‪-‬חוץ בקיבוץ של "השומר‬
‫הצעיר" בעמק‪ ,‬המגוייס למלחמה הקשה מכולן‪ ,‬מלחמת העצמאות‪.‬‬

‫ישראל זמיר הוא חבר קיבוץ בית‪-‬אלפא‪ ,‬עיתונאי וסופר‪ .‬משנת‬

‫‪ 1972‬היה חבר מערכת "על‪-‬המשמר"‪ ,‬ערך את המוסף "חותם"‪ ,‬הקים‬
‫את המוספים "הדף‪-‬הירוק" ו"קו‪-‬למושב" ועם סגירת "על‪-‬המשמר"‬
‫עבר עם המוספים ל"מעריב"‪ .‬למד ולימד עיתונאות באוניברסיטת תל‪-‬‬
‫אביב‪ .‬ישראל זמיר הוא בנו יחידו של הסופר יצחק בשביס‪-‬זינגר‪ ,‬חתן‬
‫פרס נובל לספרות ‪ 1978‬ותרגם רבים מספרי אביו לעברית‪.‬‬
‫ספרו "לכבות את השמש" מצטרף ליתר ספריו‪" :‬סנדל של סוס"‪,‬‬
‫"עגיל באוזן" )ספרית‪-‬פועלים(‪" ,‬אבי יצחק בשביס‪-‬זינגר" )"ידיעות‪-‬‬
‫אחרונות" – ספרי חמד(‪" ,‬שוקת סדוקה – )"אסטרולוג"( וההצגה‬
‫"הנאהבים והנעימים"‪ ,‬ביחד עם מוטי לרנד ‪ ,‬על‪-‬פי אחד מסיפורי אביו‬
‫המוצגת ב"הבימה"‪.‬‬