Professional Documents
Culture Documents
הלמידה בספרות
מועד חורף
תשס"ז ()2007
לנבחנים
אינטרניים
פרק – 1שירה
משה בן עזרא – כתונת פסים
פירושי מילים:
1כסות -בגד ,לבוש .מדי -מדים ,בגדי שרד
2מעיל תשבץ -מעיל משבצות
3ציץ -פרח
4כיסאו -כיסא מלכותו
5משמר -בית כלא
סוג השיר ונושאו המרכזי
שיר חול מסוג טבע ויין .השיר מתאר את פריחת הגן בעונת האביב.
תיאור
השיר מתאר את תהליך ההשתנות שחל בטבע בראשית האביב.
השיר יוצר תמונה מטאפורית המאורגנת סביב האנשת הטבע .הדובר בשיר מתאר את האביב כתהלוכה
צבעונית של נסיכים ובני אצולה המתכנסים לכבוד האביב ובראשם מלכם ,השושן ,המשתחרר מכלאו של
החורף.
.1הגן לבש בגדים (כתנות) בצבעים מגוונים (פסים) ,ודשאיו כמו לבשו מדים של רקמה .צמיחת
הדשא באביב נראית כאילו לבש הגן בגדים רקומים.
.2כל עץ לבש מעיל משובץ והתהדר בלבושו בפני כל המתבוננים בו.
.3כל ניצן פרח מחדש עם התחדשות האביב ,ויצא צוחק לקראת בואו של האביב.
.4אך לפני כולם צועד השושן ,מלך הפרחים ,אשר נמצא מעל כל האחרים .מעמדו מכובד ועליון
כדוגמת 'הוד מעלתו' – המלך.
.5השושן יצא מתוך כלאו -עלי הגביע הירוקים ושינה את "בגדיו" ל"בגדים" חדשים וצבעוניים.
מבגדי "אסיר" עבר לבגדי "מלכות".
.6מי שלא ישתה את יין לכבוד צאתו של השושן ,יחשב כחוטא וישא בתוצאות חטאו!
מבנה
השיר בנוי משישה בתים המכילים פתיחה ,גוף וסיום:
בתים : 3– 1המסגרת להתרחשות בשיר ותאור הגן.
בתים :5 – 4תאור ההתרחשות הראשית – הופעת השושן ופריחתו.
בית :6תוצאת ההתרחשות – הזמנה ואף דרישה לשתות יין.
השיר הוא גם שיר יין ,ולכן הוא חותר אל מטרתו הסופית -שתיית היין
לרגל בוא האביב ולכבוד פריחת השושן...
רמז לסיפור יוסף וכתונת הפסים .יוסף שהיה הבן המועדף על אביו ,לבש כותנת פסים מפוארת אשר
הפכה נושא לקנאת אחיו .הם הפשיטו אותו מכתונת הפסים והשליכו אותו לבור נידח במדבר – "השליכו
אותו אל הבור הזה אשר במדבר" (בראשית ,לז' כב) .יוסף שהה בבור ללא מים והיה על סף מוות .בשלב
מסוים ,החליטו אחיו שסעדו סמוך לבור ,למכור את אחיהם לחבורת אנשים מצריים ,שחלפו על פניהם.
אלו לקחו את יוסף ומכרו אותו לפוטיפר ,נאמנו של פרעה .יוסף מצא חן בעיני אדונו ,שגילה את סגולותיו
המבורכות בפתרון חלומות .יוסף הפך להיות משנה למלך פרעה ולמלך מצרים בפועל – "אתה תהיה על
ביתי ועל פיך יישק כל עמי ,רק הכיסא אגדל ממך" (בראשית ,מא' ,מ).
סיפור יוסף שעלה מבור האסורים והגיע למלוכה ,מפנה את תשומת לבו של
הקורא לרובד הסמוי של השיר "כתנות פסים" .המחזוריות קיימת בגורלו של
האדם והיא מקבילה למחזוריות בטבע .בדיוק כמו שבטבע קיימת מחזוריות
של חיים ומוות ,כך גם בחיי האדם .אותו תהליך שעבר השושן בשיר (שחרור
מהכלא ועלייה לגדולה מלכותית) ,התרחש גם בחיי יוסף המקראי ומהווה
סמל לכלל בני-האדם.
חיזוק נוסף לרעיון זה ניתן באמצעות הרמיזה לסיפור יהויכין מלך יהודה ,שגם הוא כמו יוסף חווה מהפך
גורלי בחייו" .ויהי בשלושים ושבע שנה לגלות יהויכין מלך יהודה ...נשא מלך בבל את ראש יהויכין מלך
יהודה מבית כלא .וידבר איתו טובות וייתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר איתו בבבל .ושינה את בגדי
כלאו ואכל לחם תמיד לפניו כל ימי חייו( ".מלכים ב' ,כה' ,כז-כט) .גם רמיזה מקראית זו מלמדת על
המסר של השיר – גורל האדם נתון לשינויים דרמטיים וקיצוניים ביותר.
הבית האחרון בשיר מפנה רמיזה לדרישה לחגוג את חג הפסח" .והאיש אשר הוא טהור ,ובדרך לא היה,
וחדל לעשות הפסח ,ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קורבן ה' לא הקריב במועדו ,חטאו ישא האיש ההוא"
(במדבר ,ט ,לא) .סיום השיר מפנה את תשומת הלב למצווה המחייבת לחגוג את חג הפסח (חג האביב –
חג חירות) .השיר יוצר זיקה בין בוא האביב לבין השחרור – זכר ליציאת מצרים – ודורש מכל אדם לציין
חג זה בשתיית יין .כך קושרת רמיזה זו את שיר הטבע והיין למסורת היהודית הקדומה.
סיכום
השיר "כתנות פסים" מתאר את ההתחדשות בטבע לקראת בוא האביב .המשורר מקנה להתחדשות
ציוריות ,דינמיות ,רגשות אנוש וסממני מלכות והדר.
השיר מביע את רעיון המחזוריות בטבע כמרמז לרעיון המחזוריות בחיי האדם .באמצעות שיר טבע ,מביע
המשורר את תפישתו באשר לקמילה ופריחה בחיי אנוש.
כך נוצרת תמונה המאחדת את האדם והטבע וקושרת את גורלם ברצונו הטוב של האל .תפארת החתימה
בשיר ,מוסיפה ליצירה כולה משמעות דתית ,שתפקידה להזכיר את חג הפסח ולקרוא לציבור לקיים את
מצוותיו עד תום.
יהודה הלוי – ישנה בחיק ילדות
יְשֵנָה בְחֵיק יַלְדות לְמָתַי תִשְכְבִי? דְעִי כִי נְעורִים כַנְעֹרֶת נִנְעֲרו!
הֲלָעַד יְמֵי הַשַחֲרות? קומִי צְאִי ,רְאִי מַלְאֲכֵי שֵיבָה במוסָר שִחֲרו,
אֲשֶר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרו; וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְמָן ,כַצִפֳרִים
דְאִי כַדְרור לִמְצוא דְרור מִמַעֲלֵך ומִתֹלְדות יָמִים כְיַמִים יִסְעֲרו,
נְשָמות אֲשֶר אֶל טוב יְיָ נָהֲרו! הֲיִי אחֲרֵי מַלְכֵך מְרַדֶפֶת ,בְסוד
פירושי מילים:
1המשורר פונה אל הנפש; נעורת -חלקיו של צמח הפשתן; ננערו -הושלכו מעליך (בלשון עבר).
2ימי השחרות -תקופת החיים בה האדם עדיין צעיר; מלאכי שיבה -שערות לבנות; שחרו -באו לקראת,
קידמו.
3הזמן -הבלי הזמן ,חטאי העולם הזה.
4מעלך -חטאך; תולדות ימים -היסטוריה.
5מלכך -אלוהיך; בסוד -בחברת; נהרו .1 -זרמו בשטף ,הרבה מאד אנשים;
.2זרחו ,האירו.
· תוכן
הנושא המרכזי ·
· שיר קודש ,המדבר על מערכת היחסים בין האדם לבין נפשו ובינה לבין האלוהים .בשיר פונה
הדובר אל נשמתו וקורא לה להתנער מהבלי העולם הזה ולהתמסר לעבודת האל.
· "רשות לנשמת" :פיוטי "רשות לנשמת" נועדו לשמש מבוא לתפילה הנאמרת בשחרית לשבת וחג
והנפתחת במלים" :נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוהינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו
תמיד" .תפילה זו שעניינה שבח לבורא ,מכונה בקיצור "נשמת" והכינוי "רשות לנשמת" מתייחס לבקשת
הרשות של האדם לקרב את נשמתו אל האלוהים באמצעות התפילה.
תיאור והסבר ·
.1את הנפש ,הישנה כאילו את עדיין בתקופת הינקות ,עד מתי תשכבי?! דעי כי הנעורים שלך חלפו
עברו ,ועפו ברוח.
הדובר פונה אל נשמתו בנזיפה המעוצבת כשאלה רטורית" :למתי תשכבי?" – הביטוי מורכב v
ממטאפורה כפולה :תקופת הילדות מדומה לחיק אימהי והנשמה מדומה לעולל השוכב בחיק האם ומסרב
להתעורר .הדובר אינו רואה בעין יפה את העובדה שנפשו מסרבת להתבגר ונצמדת להנאות החיים .הוא
מזהיר את הנפש שהנעורים הם זמניים וסופם שהם מתעופפים ונעלמים כסיבי פשתן "נעורת" העפים
ברוח.
.2תקופת הילדות חלפה; "שערותיך הלבנות" יוצאות לקראתך בהתקפת מוסר על הפאסיביות שלך.
הבית נפתח בשאלה רטורית נוספת" :הלעד ימי השחרות?" ,כלומר הוא תוהה האם נשמתו סבורה v
שנעוריה יימשכו לעולם .הוא מזרז את נפשו להתעורר ,לקום ולצאת מן התרדמה הרוחנית שהיא שרויה
בה .שערות השיבה מדומות לשליחיה של הזקנה המטיפים מוסר לנפש הרדומה ומבשרים את המוות
הקרב.
.3עליך להשתחרר מהבלי העולם הזה ,כפי שהציפורים מתנערות מן הטל של הלילה.
בבית זה בולטת המסגרת הנוצרת באמצעות השורש נ.ע.ר – המתקשר לדימוי הנעורת שהופיע v
בבית הראשון .דימוי הזמן לטל מדגיש את משמעות הזמן כחסר-ערך וזמני .הזמן מוצג כביטוי כולל
לעולם הגשמי ,הכרונולוגי ,הכרוך בהנאות הגוף וסיפוקים מיידיים המונעים מהנפש להתמסר לייעודה
הרוחני .ה"ציפורים" משמשות דימוי מרכזי לנפש השבויה בקינה ואינה מנצלת את יכולתה לעוף .הרעיון
מבוסס על משל ממסכת סנהדרין המדמה את הנפש השוכנת בגוף לציפור שאינה מצליחה להמריא:
"ונשמה אומרת :גוף חטא שמיום שפרשתי ממנו הריני פורחת באוויר כציפור" (צ"א.)1 ,
.4עופי כציפור על-מנת להשתחרר מחטאך ומן ההיסטוריה הארצית הסוערת בה את עוסקת.
vדימוי הדרור תואם את דימוי הציפורים מן הבית הקודם .הדובר מבקש את נפשו שתשתחרר
מהחטאים הרובצים עליה ,שכן העיסוק בהבלי היום-יום כמוהו כעבדות שיש לנסות ולהיחלץ ממנה .יש
להתנער מן הזמן ולהתרומם מעל חיי היום-יום הסוערים כים ואינם מאפשרים את שלוות הנפש הדרושה
להתמסרות הרוחנית.
.5עליך לרדוף אחר אלוהייך ,בחברת נשמות אשר נוהרות אל טובו של ה'.
בבית זה מופיעה הקריאה המציגה את ייעודה האמיתי של הנשמה :לרוץ אחר האל .הנשמות מדומות v
ללהק ציפורים הנוהרות אל טוב ה' .יש בתיאור הנשמות הנוהרות אל טוב ה' ,פיתוח דימוי הציפורים
המעוצב לאורך השיר ,ולפיכך הנשמות שהצליחו להתנער מן הזמן ומצאו את דרכן אל האל – הן הנהנות
מחוויית ההזדככות הרוחנית שלפי רש"י כרוכה בביאת המשיח.
תיאור .1
השאלה המרכזית :האם המרחק הפיסי ימנע מן האח הדובר לסור אל קבר אחיו?
.1ולא ארוץ בלב חרד?
.2ולא אטה לחלותך?
.3ו[לא] אשב על קבורתך?
התשובה :רעיון הבגידה מול השבועה לנאמנות לעד.
.1בגידה -שלילית ("אמת ,אם אעשה כזאת /אהי בוגד באחוותך!")
.2שבועה -חיובית ("ועד בוא יום חליפתי /בלבי אש פרידתך!")
המשורר מביע את כאבו באמצעות הקריאה "אהה ,אחי" ובאמצעות שלילת הפעולות אותם לא
יבצעו עוד (ולא אשמע תשובתך ,ולא תצא לפגשני ,וכו').
לקראת הסוף ישנו אקט של "השלמה" עם המוות :הדובר מברך את אחיו לשלום (בית )11אך
הטון הכואב חוזר בסוף השיר (בתים .)14-15
השיר מבטא קשת רחבה של רגשות:
.3כאב מול השלמה :תחילת השיר מול המשפט "שלומים לך באחריתך".
.4קירבה מול ריחוק :קירבה פיסית אך ריחוק נפשי ,שבאה לידי ביטוי בבית .4
.5הפחד מן השכחה :בשיר יש נימה של האשמה עצמית ,והסיום בשבועה רק מוכיח את זה ביתר-שאת.
מבנה
בשיר שלוש חטיבות.
.1בתים 1-3
נושא :שבועה לאי-שכחה.
מאפיינים :משפטי שאלה .משפט מרכזי -בית .3
.2בתים 4-10
נושא :הכאב על מות האח.
מאפיינים :א .משפטי שלילה; ב .זעקת הכאב "אהה"; ג .פער בין ציפיות המשורר לתגובת האח המת.
.3בתים 11-15
נושא :השלמה ופרידה.
מאפיינים :11-12 :ברכת המשורר לאביו; :13-14ההשלמה עם המציאות והשגרה;
:15שבועת המשורר.
תחביר .2
מבנים תחביריים המשרתים את המטרה -כאבו של המשורר על מות אחיו:
.1שאלות רטוריות" :ולא ארוץ בלב כבד /ואשב על קבורתך?"
התשובה בשבועתו של הדובר ששום מכשול לא יפריד בינו לבין אחיו.
פנייה אל האח בגוף שני (אתה). .2
נוסח שבועה" :אמת ,אם אעשה כזאת /אהי בוגד באחוותך". .3
שימוש במילה "אהה" להבעת כאב. .4
ביטויים הפותחים במילת שלילה" :ולא תצא לפגשני"... .5
שימוש ב-ו' החיבור ,לציון הימשכות הכאב. .6
מוטיבים .4
כאב :מכאוב ( ,)5מכאובי (.)5
לב :בלב חרד ( ,)2לבי ( ,)5בלבי (.)15
קבר :ואשב על קבורתך ( ,)2יושב עלי קברך ( ,)4ובקבר מעונתך (.)10
חזרות .5
.2תחושת ריקנות חזרות רבות על המילה "לא" להבעת שלילה מוחלטת .1 :שלילת השכחה;
ואין-אונות.
שיבוצים .6
שיבוצים אחדים בשיר לקוחים מספר איוב (פרק י"ד ;7-14 ,פרק ז' )12 ,ומעצימים את משמעות
גורלו הטרגי של האדם:
הים ביני ובינך איוב
"ואת לעד בנומתך" "ואיש שכב ולא יקום עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יעורו משנתם"...
"למען כי בשאול ביתך" "מי יתן בשאול תצפינני"...
"ועד בוא יום חליפתי" "כל ימי צבאי איחל עד בוא חליפתי"...
"הים ביני ובינך" "הים אני אם תנין"
החרוז .7
חרוז מבריח (חרוז סופי) בשיר הוא Xתך ,ובא לבטא זעקה ,ובנוסף -פניה בלשון נוכח (מבטא את
הקשר בין האחים).
חרוז החוזר בסיומי חלק מהדלתות הוא Xי :לבי ⇐ לפגשני ⇐ בקרבתי ⇐ תמונתי ⇐ אמי ⇐
כי ⇐ חליפתי; הצליל בא לבטא בכי וצער אישיים מאוד.
סיכום
השיר "הים ביני ובינך" שייך למחזור הקינות שכתב שמואל הנגיד בשנת האבל הראשונה למות אחיו.
מיעוט הדימויים והמטאפורות בו ממחישים את הנימה האישית והאינטימית עליה ביקש לשמור ,אף
שמדובר בדרך כתיבה בלתי-שגרתית למקובל באותה עת בספרד .נראה כי העצב העמוק ,לצד הרצון
להתבטא באופן ישיר וברור לכול ,מנע מהמשורר את פיתוחם של ציורי לשון המקובלים בשירה .המשורר
מתרכז בביטוי הצער ובתיאור הבכי על מות אחיו ונמנע מדברי הגות ונחמה שהופיעו לרוב בשירת הקינה.
ביסוד השיר עומד כאמור המתח בין המודעות הרציונלית למותו של האח ,לבין חוסר רצונו של הדובר
להשלים עם המוות והפרידה .רק בבתי השיר האחרונים מכיר הדובר במוות ונפרד מאחיו.
פירושי מלים:
1יערב -יהיה טעים.
2אסרי -שבועותי; אדום -שייכת לנוצרים.
3עפרות דביר -עפרות המתכת (זהב?) של בית המקדש.
תוכן .1
הנושא המרכזי
· שיר ציון המבטא את געגועי המשורר לירושלים .המשורר דן בשני עניינים :משאלתו לעלות
לארץ-ישראל והקשיים הנערמים בדרכו להגשמתה .השיר בנוי באופן המדגיש את עיקרון ההדרגה
באשר לשני העניינים – ככל שחומרת הקשיים הולכת ומחמירה ,כך הולכת ומתעצמת משאלתו
של המשורר.
תאור
.1נפשי נתונה בארץ ישראל ,בעוד אני בקצה מערב (ספרד); איך אוכל לטעום את אשר יש לי
לאכול ,ואיך יהיה האוכל טעים לי?
.2איך אקיים את הנדרים והשבועות ,בעוד ציון נתונה בידי נוצרים ,ואני כבול למקום הנשלט
בידי המוסלמים?
.3יהיה קל לי לעזוב את כל השפע שיש בספרד ,כמו /מפני שיקר לי לראות את עפרות בית
המקדש החרב.
· השיר מביע געגועים לציון בדיוק כפי שגבר מביע את תשוקתו לאהובתו.
במלים פשוטות...
אני מרגיש חצוי – לבי (מחשבותיי) בארץ-ישראל ,בעוד שפיזית אני נמצא בספרד .איך אוכל להנות
מהאוכל שאני אוכל? (הכוונה סמלית ולכן כללית יותר :איך אוכל להנות מהנאות החיים?).
איך אקיים את הנדרים שלי (לעלות לארץ-ישראל) ,בשעה שציון נמצאת תחת שלטון נוצרי ,ואני
נמצא תחת שלטון מוסלמי (כבול – לא יכול לעזוב).
יהיה קל לי לעזוב את כל הטוב שיש בספרד ,כמו שיהיה יקר וחשוב לי להיות בארץ-ישראל
ולראות את בית-המקדש ,אפילו שהוא חרב.
· אנלוגיה ניגודית:
בית ראשון :ניגוד בין הנפש במזרח לגוף במערב.
בית שני :ניגוד בין משאלת העלייה לא"י לבין המציאות ,שלא מאפשרת לו זאת
(שכן ציון משועבדת).
בית שלישי :ניגודיות בין יקל ובין יקר.
התקבולות הניגודיות מדגישות את המצב החצוי בו נמצא הדובר – הוא מצוי פיזית במקום
אחד ,אך כל מעייניו נתונים למקום אחר בו הוא רוצה להימצא.
סיכום .3
בשיר "לבי במזרח" מתואר המסע התודעתי של הדובר .הוא מרגיש קרוע בין המקום בו הוא
נמצא פיזית (ספרד) ,לבין המקום בו הוא רוצה להיות (ארץ-ישראל) .הגעגועים נוטלים מן הדובר
את טעם החיים ומסיבים לו תסכול רוחני קשה .הוא לא יכול ליהנות משום דבר בגלל כיסופיו
העזים לארץ-ישראל ,וכן אינו יכול למלא את נדריו להגיע לשם ,משום שהוא נמצא תחת שלטון
מוסלמי ואיננו יכול לצאת מספרד .גם הכניסה לארץ-ישראל בעייתית ,משום שהארץ נתונה תחת
שלטון נוצרי .לדובר אין בעיה כלכלית .טוב לו בספרד מבחינה חומרית ,אך הוא מוכן לעזוב את כל
הטוב הפיזי כדי שיהיה לו טוב מבחינה רוחנית ונפשית ,כלומר בארץ-ישראל – זאת למרות שידוע
לו שיש בה שלטון זר ובית-המקדש חרב .הדובר מבקש לוותר על כל הטוב החומרי בספרד ובלבד
שיזכה לראות את ההריסות והחורבות של בית-המקדש אשר בציון.
ביאליק – אייך
השיר "איך" הוא שיר אהבה ,בו מתפלל הדובר להתגלות האהובה .הכמיהה לאהבה ארוטית
עומדת במרכז השיר – אהבה עד כלות הנפש .הדובר המשתוקק לאהובה מוכן "למות מאהבה"
ברגע שימצה את אהבתו עם אהובתו.
השאלה איך? (איפה את?) היא השאלה המרכזית של השיר .הכמיהה לאהובה מודגשת בשאלה
זו ,המופיעה ככותרת השיר והחוזרת במרכזו באופן מופרד ומובלט.
מבנה השיר
השיר מתחלק לשני בתים ,בני 12שורות כל אחד .הבית הראשון מתאר את הכמיהה העזה של
הדובר לאהובה ,ואת מה שיקרה לו עם התגלותה .הבית השני מתאר את הציפייה להתגלות.
ראשיתו של השיר נראה בעל רקע דתי (כאילו מדובר בתשוקה לאלוהים) ובהמשכו מתגלה הרקע
הרומנטי (תשוקה לאהובה האנושית).
תוכן ומשמעות
בית א'
הדובר מכנה את הנמענת "יחידת חיי" ו" -שכינת מאוויי" .כינויים אלו מוכרים מאוצר המלים
הקשור לדת" .יחידה" היא כינוי לנפש (על-פי תהילים כ"ב" ,)51 ,שכינה" היא כינוי לרוח הקודש
("ושכנתי בתוך בני ישראל" ,שמות כ"ט.)45 ,
הדובר מבקש מהנמענת שתמהר להתגלות לפניו ,כל עוד יש תקווה לגאולה ,ומועיד אותה למלוך
על גורלו" :הגלי-נא ומהרי בואי ,בואי אלי מחבואי [ ]...ומלכי על גורלי" .נראה שהדובר מחפש
גאולה לנשמתו האובדת ,מחפש את גילוי השכינה ,זאת במסווה של משחק מחבואים בינו לבין
האהובה המסתתרת.
הדובר מביע נכונות למות ובלבד שיזכה לחוש ולממש את חוויות הנעורים שנגזלו ממנו" :ויום
אחד את גזלת נעורי לי השיבי והמיתני עם אביבי" .יום ההתגלות של האהובה יהיה מבחינת
הדובר יום אביב והוא מוכן שיהיה זה גם יום מותו .הוא מבקש את התגשמות האהבה אף במחיר
של מותו.
רק השורה השמינית מסגירה את כוונתו האמיתית" :ותחת שפתותייך יכבה נא ניצוצי ובין
שדייך יומי אוציא" ,כלומר מדובר בתשוקה לאהבה ארצית ,המקבילה ברוממותה לתשוקה דתית.
השימוש באוצר-מלים דתי מלמד על חשיבות האהבה בעיני הדובר .מתברר מהבית הראשון,
שהנמענת הנחשקת היא יחידת חייו של הדובר ולה היכולת להתגלות אליו ,לגאול אותו ולהגשים
את רצונו – למלוך בגורלו.
הדובר מודע לכך שניצוץ חייו יכבה תחת שפתותיה של האהובה – הוא מבין שאחרי האביב
הקצר יבוא החידלון הגמור .התפרצות התשוקה תוביל אותו לאבדון .הוא מסיים את הבית
הראשון בתיאור הגוויעה" :כגווע בערוב היום בין פרחי בשמים צפרת כרמים" – כמו שפרפר
(מסוג צפרת כרמים) חי יום אחד בלבד וגווע בסוף היום ,כך הוא רוצה לחוש את מתיקות האהבה
בין פרחי הבשמים ולמות.
בית ב'
הבית השני מתאר את העבר בו מצטיירת תשוקת נעורים לאהבה; כיסופים למשהו לא ידוע ולא
מוכר" :ואני עוד לא ידעתי מי ומה את – ושמך על שפתי רעד" – אפשר שאי-הידיעה מיוחס
לאהובה שטרם מוכרת לדובר ואפשר שאי-הידיעה היא במובן של מעשה האהבה ומכאן שהציפייה
לחוויה המינית מעלה את שם האהובה על שפתי הדובר ברעד.
שם האהובה נישא על שפתי הדובר כמו תפילה על שפתי המתפלל ,ובלילות היא בוערת בלבבו
כ"רצפת אש" .הוא מתאר את העובר עליו בלילות ובימים" :ואבך בנדודי ליל ,ואשך כרי ולזכרך
כלה בשרי" – כלומר הוא סובל מנדודי-שינה ,בוכה ונושך את כרית מיטתו מרוב ייסורים .הוא חש
שגופו מתכלה מעצם ההיזכרות בה; "וכל היום בין אותיות הגמרא ,בקרן אור ,בדמות עב ברה,
בזכה מתפילותיי ובטהר הרהוריי "...צפה ועולה דמות האהובה בה הוא חושק בכל מאודו .הוא
חולם בהקיץ ומתפלל שתבוא .על כן הוא מבקש רק דבר אחד – היגלות האהובה – " לא ביקשה
נפשי כי אם הגלותך ,רק אותך ,אותך ,אותך"...
רק כאן מתברר שהשיר נסוב סביב מקור שירתו של המשורר( .ארספואטיקה).
הדובר מזכיר את מקורות שירתו :כפר ילדותו ,הטבע ,חווית בית-המדרש .לאחר אלה ,מצהיר הדובר שאין
הוא יודע לשיר שירי אהבה ,ככל הנראה משום שלא ידע אהבה בנעוריו ("הכניסיני תחת כנפך" " -אומרים
יש אהבה בעולם – מה זאת אהבה?") המחסור בהתנסות האהבה של גיל הנעורים יוצר מצוקה ,אשר בסופו
של דבר גורמת לפריחת הנשמה מתוך הגמרא.
שוני
בראייה ראשונה נראה ששני השירים שונים בתכלית:
" .1לא זכיתי" -קצר ומתומצת; "ואם ישאל" -שיר ארוך ומפורט.
" .2לא זכיתי" -מתאר את תהליך יצירת השיר; "ואם ישאל" -ביוגרפיה ושיטוטי הנשמה.
" .3לא זכיתי" -מתאר את יחס הדובר לקוראים; "ואם ישאל" -אינו עושה זאת.
דמיון
למעשה -שני השירים מאד דומים זה לזה.
.1מסע מטאפורי :מסעה של נפש ("ואם ישאל"); מסעו של הניצוץ ("לא זכיתי")
.2מקורות שירתו של הדובר :הנושא בא לידי ביטוי בשני השירים ,באמצעות נקודות מבט שונות -ואם
ישאל" :באותיות המתות שירי חיים הקרו"; לא זכיתי ":תחת פטיש צרותי הגדולות /כי יתפוצץ
לבבי ,צור עוזי"...
.3צרות ומצוקה" :לא זכיתי" -פטיש הצרות יוצר את תהליך הכתיבה; "ואם ישאל" -הקרע הנפשי
בליבו של המשורר הוא מקור השירה.
.4יסודות של אש ומים" :לא זכיתי" -הניצוץ והדמעה; "ואם ישאל" -שמש ופנינת טל .בשני השירים
הניגודים ממחישים הקונפליקט ,אשר מהווה זרז להיווצרות השיר.
.5חשיפת הכאוס :בשני השירים חושף המשורר את עולמו הפנימי הכאוטי ,עולם אשר בתוכו נוצר
השיר .הוא עושה זאת באופן מטאפורי ב"לא זכיתי" (הניצוץ) ובאופן פסיכואנליטי ב"ואם ישאל"
(חוויות ילדות מעצבות).
מבוא
· השיר נכתב בשנת ,1902והוא חלק מקבוצת שירים העוסקים בנושא :המשורר ושירתו.
הנושאים הבאים לידי ביטוי בשיר:
א .עמדת המשורר כלפי שירתו.
ב .מקורות השירה.
ג .מקוריות השיר.
ד .תהליך היווצרות השיר.
ה .מעבר השיר מהמשורר לקהל הקוראים.
שני הבתים הראשונים – מתארים מהלך מן הכלל אל הפרט :השיר פותח ברשות הרבים ("לא
זכיתי באור מן ההפקר") ,ממשיך במעגל המשפחתי המצומצם ("לא בא לי בירושה מאבי") ,חודר
אל רשות הפרט ("כי ממני ובי הוא") וחושף את מקורו – לב המשורר.
שני הבתים האחרונים – מתארים מהלך מן הפרט אל הכלל :הניצוץ ניתז מן הלב ("כי יתפוצץ
לבבי") ,לעין ("ניתז אל עיני") ומשם החוצה – לקוראים ("ומחרוזי יתמלט ללבבכם") שם הוא
מבעיר את הבעירה הגדולה.
אמצעים אומנותיים
.1מטאפורות :הניצוץ מסמל את הכישרון וההשראה לכתיבת השיר .האור מסמל את
יופיו של השיר עצמו .המילים "כי מסלעי וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי" הן מטאפורה
למאמץ האדיר הכרוך במעשה יצירת השיר.
.2חזרות :ארבע פעמים חוזר המשורר על המילה "לא" לשם הדגשת מקוריות שירו.
האנאפורה במילה "ניצוץ" ("ניצוץ אחד"" ,ניצוץ קטן") מדגישה את מקור יצירתו
("צור לבי") ואת מקוריות יצירתו ("אך כולו שלי הוא").
.3ארמז מקראי" :פטיש צרותי" – ארמז שמקורו בספר ירמיהו פרק כ"ג" :הלא כה
דברי כאש ,נאום ה' ,וכפטיש יפוצץ סלע – "...ומשמעותו שדברי המשורר "בוערים"
בחשיבותם כמו דברי הנביא (ומכאן ניסיונו היומרני של ביאליק להידמות לנביא),
אלא שמקורם בסבל עז המתבטא במטאפורה "פטיש צרותיי הגדולות" .השירה
נובעת מתוך הקשיים החיצוניים המטרידים את חיי המשורר ומציתים את ניצוץ
כתיבתו ההופך לאש שיריו.
.4רמיזה :שני הבתים הראשונים רומזים באופן אירוני לסיפור המיתולוגי של
פרומתאוס .המשורר ,אף שלא גנב את אש האלים והעבירה לבני-האדם (הם לקחו
אותה ממנו ,חרף רצונו לשמור אותה לעצמו) ,נענש בעונש ,המזכיר את עונשו של
פרומתאוס :לבו מנוקר ככבדו של פרומתאוס הכבול לסלע .אותה דרמה עצומה
שהתרחשה בסיפור המיתולוגי ,מצטמצמת בשיר לכדי התחוללות בתוך נפש
המשורר פנימה .בעוד שפרומתאוס פעל למען האנושות ,המשורר בשיר מפגין
דווקא את התבדלותו והתנכרותו לציבור .השניים דומים בעצם פעולת היצירה ,אלא
שפרומתאוס יצר את האדם בצלם האלים והפיח בו את אש התרבות ,שאותה גנב
מכבשנם של האלים ,ואילו המשורר יצר את שירו ,אותו הוא ברא מתוך מסתורי לבו.
שניהם גם דומים בסבל הנצחי לו הם נידונים.
סיכום
"לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא שיר הצהרתי בו ביאליק מתרכז בהצגת תהליך היצירה ,בדמותו
של האמן ובדימויו העצמי והחברתי .הדגשת מקוריותו הבלעדית של הניצוץ וחיבורה האירוני
לסיפורו המיתולוגי של פרומתאוס ,מעצימה את רעיון המשורר הנידון לחחי סבל וייסורים מתוך
גזרת הבדידות ,הניכור ,ההתעלמות וחוסר-ההבנה מצד קהל הנמענים של יצירתו.
ביאליק – על השחיטה
רקע היסטורי
באביב 1903פרצו בקישינוב פרעות ביהודים 49 .יהודים נטבחו .מעשה הטבח עורר הדים רבים
בעולם כולו ,ובקהילה היהודית במיוחד .העולם היהודי לא יכול היה לשקוט ,אך כוח לפעול גם-כן לא
היה לו .למרות ניסיונות האמניסיפציה ,טפחה המציאות על פני הקהילה היהודית והוכיחה
שהאנטישמיות לא מתה.
באודסה הוקמה ועדת חקירה יהודית לאירועי הטבח ,אשר בראשה עמד דובנוב ,ואחד מחבריה היה
ביאליק .השיר "על השחיטה" נכתב טרם יציאתו לשטח .בעת שהותו בקישינוב אסף עדויות מניצולים
וצילם עשרות תמונות .לאחר הביקור נכתבה הפואמה "בעיר ההרגה" כתגובה שלאחר הביקור
הנורא.
הנושא המרכזי
במרכז השיר עומדת תגובה רגשנית של משורר יהודי נוכח הפרעות הקשות ביהודי קישינוב ,אשר
נשחטו על לא עוול בכפם ,ועל כן דורש המשורר נקמה ייחודית ונוראה למרצחים .השיר שנפתח
בבקשת רחמים מסתיים בקללה ובנבואת חורבן.
הדובר בשיר
הדובר נתון בסערת רגשות ועוצמת כעסו וכאבו אדירה .אין ספק שהביטויים הספונטניים ,הקצרים
והמתפרצים ,ודרישת הנקמה הדמיונית בסיום ,מלמדים על מצוקה ותסכול של הדובר ,שנראה כי
במצבו הקשה ,מתקשה לשמור על אמונה באל ובצדקת דרכו.
תוכן השיר
עמדת המשורר
בשיר יש שתי פניות ,המשקפות שתי עמדות שונות המובעות בו:
)1פנייה לגויים הרוצחים ("התליין") – המשורר מגלה אזלת-יד כלפי שלטון המרצחים .הוא לא
דורש פעילות מעשית ,אינו דורש התקוממות ,אלא קבלת הדין .מצד אחד קיימת ציפייה
שאיזשהו "צדק עליון" יופיע ויגלה את חרפת הרוצחים ("ולא ימח לנצח"); מצד שני ,קיימת
"דרישה" לצדק מוחשי ,שייעשה עוד בזמן ששרידי הקורבנות חיים ,כי צדק שמגיע מאוחר
הוא עוול גדול כלפיהם .את תוקפנותו מגלה המשורר לא כלפי הרוצחים עצמם ,אלא כלפי
מהות כללית כלשהי ,של עולם שיסודותיו רקובים .משום כך אין הוא מצדיק את הנקמה:
עמדתו היא כי העוול עצום כל-כך ,שכל נקמה רק תפחית את משמעותו; לכן מוטב "לשמר"
את העוול ,עד שיתמוטטו סדרי העולם מבפנים .חורבן העולם יהווה תגובה הולמת לחומרת
הפשע המזוויע.
)2פנייה לאלוהים ("שמיים") – המשורר משמיע זעקה עצומה החושפת את יחסו לאלוהים.
בתחילה מביע הדובר ספק באשר לאפשרות להגיע אל האל ,והוא מוסיף הצהרה בדבר
אבדן האמונה .בעקבות זאת ,מופיע הייאוש ,הגורם לאזלת-יד ולקבלת הדין .האל בשמיים,
מקור החסד והרחמים ,עומד מנגד בשעה שבעולמו מתבצעים מעשי זוועה ,והוא אינו
מתערב ואינו מגיב .המסקנה הנובעת מכך היא כי "הצדק" האלוהי אינו קיים .עולמנו אינו
עולם צדק ,לכן יש למרוד באל המנהיג אותו ולהוריד אותו מכיסאו" :ימוגר נא כסאו לעד" –
זועק המשורר בזעמו .אותו אל שהבטיח חיים לעמו ,מתיר מציאות אבסורדית ,שבה
הקורבנות חיים על דם קורבנותיהם היהודים .משום כך ,כנגד אל קנא ונוקם מתקומם
המשורר ומתריס שאינו מעוניין בנקמה שאין עמה שום תועלת מעשית .במקום זאת ,יוצא
המשורר כנגד עולמו של האלוהים ומצפה בזעם לחורבנו.
מבנה ועריכה
למרות התוכן הסוער ,המבנה של השיר דווקא מאד מסודר ,נוקשה ושיטתי:
· ארבעה בתים שווים באורכם ( 7שורות) ובסוג החריזה :א-ב-ב-א-ג-X-ג.
· מציאות של חריזה מצד אחד והיעדר חרוז מצד שני ,מלמדת על המאבק הפנימי ועל סערת
הנפש של הדובר.
מבנה של הדרגה
· הדרגתיות – בכל בית יש פנייה לנמען אחר :לשמיים ,לתליין ,לצדק ולמבקש הנקמה.
ההדרגתיות מתחילה מבקשת הרחמים מהשמיים (בקשה הנובעת מייאוש) ,עוברת לפנייה אל
התליין (הנובעת מחוסר-אונים והעדר תקווה) ,ולבסוף דרישת הקללה ,שמלמדת על התפרצות
הייאוש .ביטוי נוסף להדרגתיות מופיע בזרימה מלמעלה למטה :מהשמיים דרך הארץ ועד
התהומות.
בית א' :אני ~ תפילה
אנחנו ~ שחיטה בית ב':
אתם ~ חמס בית ג':
עולם ~ קללה בית ד':
תהליך של הדרגתיות כפולה שכזו מבטא התפרצות רגשות ,הנובעת מן הצורך במענה כנגד הזוועה
הנוראה.
מבנה של ניגוד
בשיר ניגודים רבים ,המבטאים את מצוקת המשורר ,את רגשותיו ואת תפישת עולמו .רעיון הניגוד
מובע במרכז השיר :ניגוד בין הציפייה של המשורר ,תפילה ובקשה לצדק – לבין המציאות המבטאת
חוסר צדק מוחלט.
ניגודים בדמויות :אני /אנחנו ~ אתם /זדים.
ניגודים בהשקפת עולם :שמיים ~ תהומות מחשכים.
צדק ~ חמס /רשע עולמים.
אלוהים ~ שטן.
ניגודים בתפישת המציאות" :לך זרוע עם קרדם" ~ "וכל הארץ לי גרדם".
אמצעים אומנותיים
מהארמזים המקראיים השונים השתולים בשיר ניתן להסיק שהמשורר ביקש להתריס כנגד האל
שהכזיב ולמרוד בו .משורר תהילים מודה לאלוהיו על שהציל אותו מאויביו ,על כך שהוא שופט
צדק הדורש את דם החפים מפשע מידי הרשעים ,ומשום כך הרשעים נענשים ושמם נמחה
לעולמים .לעומת זאת ,ביאליק ב"על השחיטה" משתמש בביטויים קרובים מאוד לאלה המופיעים
בתהילים ,אולם מעניק להם משמעות שונה או אף הפוכה :עולם שבו דם היהודים מותר ,והם
נידונים לשחיטה – אינו עולם צדק ,אלא עולם אשר בו שולט "רשע עולמים" .מכיוון שאין הרשעים
נמחים מעולם זה (כדברי משורר תהילים) ,מבקש הדובר ב"על השחיטה" כי דם הקורבנות לא
ימח לנצח .האל בספר תהילים יושב על כיסא משפט הצדק ,ואילו במציאות המתוארת בשיר,
כיסא האל הוא סמל לעוול .לכן מבקש הדובר שיושמד.
סיכום
"על השחיטה" הוא שיר זעקה המופנית כנגד חוסר-האונים של יהודי אירופה.
הזעקה מופנית כנגד השמיים ,בשל תחושת נטישת האל והטלת הספק בדבר קיום
הצדק .הזעקה עולה כנגד הרוצחים המסמלים את אובדן המוסר האנושי.
מבוא
"אני שומע משהו נופל" הוא שיר לירי המתאר חוויה של איום וחרדה שמעליה מרחפת
ההתוודעות הכואבת למוות .לכאורה מדובר באוסף מרכיבים שאין ביניהם קשר ברור :רוח,
נאשם ,רופא ,מורה ,תפוח וכו' .הקריאה הראשונה בשיר מעוררת מבוכה נוכח תיאור מציאות
מעורפלת ולא ברורה המערבת תחומי דעת שונים (בית משפט ,בית חולים ,בית ספר) ,אשר
המשותף לכולם הוא שבמקום להפיק תשובות ותובנות המבוססות על ידע וחוכמה ,הם מתמצים
בהשמעת מילים סתמיות וריקות .נוצרת ציפייה ששאלות קשות יזכו לתשובה ,אך היא מיד
נשברת בשל כישלון הדוברים השונים להסביר את המתרחש .כתוצאה מכך ,נוצרת תחושה חזקה
המציגה את הקיום האנושי כאבסורד – האדם נתון בעולם שרירותי ,חסר סדר ובלתי-מובן.
החיים נדמים לחומר שברירי ,אשר קיומו או הכחדתו כלל אינם בידי האדם החלש ,וגם לתרבות
האנושית אין היכולת להסביר את נושא המוות ולספק כלים להתמודדות עמו.
בית ג' – הנער מופיע לראשונה בתיאור ישיר .הוא רואה את המציאות הקשה והוא נרגש ממנה
מאוד" .אבל מדוע ,מדוע ,שאל את עצמו הנער ,לא מאמין למראה עיניו" – החזרה על המילה
"מדוע" מלמדת על התרגשותו של הנער ,אשר מועצמת בתדהמה הלופתת את לבו למראה עיניו.
הנער ,מאוכזב מתשובות נציגי הידע והתבונה (השופט והרופא) שואל את עצמו מדוע – במה
שנראה כמו ביטוי עז לחרדה ולחוסר-אונים בעקבות הבנתו כי המוות מצפה לכל אדם ולשאלה
"מדוע" אין למעשה תשובה .בני המשפחה הנדהמים ניצבים מול הנער שאינו מאמין למראה עיניו
– וכך הופכת חוויית האובדן למשותפת להם.
בית ד' – הופעתו של המורה ,דמות ייצוגית נוספת ,מעצימה את הלעג המופנה כלפי נציגי החברה
המנסים להתמודד עם שאלת הקיום באופן כה נחות .קביעת המורה כי "מי שאינו גר בעמק גר
בהר" היא כה בנאלית וסתמית ,עד שהתוספת "קבע ...ללא קושי ניכר" רק מגחיכה את דמותו
יותר .הנער תוהה אולי על חוסר הצדק בעולם ,אך בנסותו לקבל תשובה לתהיותיו ,הוא נתקל
במורה (סמל הידע) המותיר אותו ללא מענה של ממש .דברי המורה עשויים לרמוז למציאות
הקיומית במובנה הפשוט ביותר – מי שאינו חי ,הוא למעשה מת .אפשר שהפער בין העמק (הנמוך)
להר (הגבוה) מסמן את האפשרות ואולי ההכרח שבנפילה .זוהי קביעה לגמרי לא מספקת למי
שמבקש להבין את פשר החיים והמוות בשעה קשה של התוודעות ראשונית להם.
בית ה' -לאחר כישלון כל נציגי התרבות האנושית להתמודד עם חידת החיים והמוות ,לא נותר
לאם אלא לנסות להגן על בנה .היא אומנם לא יכולה להשיב לבנה על השאלה "מדוע" ,אך בכוחה
לנסות להסתיר ממנו עובדות קיומיות שקשה או בלתי-אפשרי להתמודד עמן .הרוח ,אותו גורם
ששמט את התפוח ,כלומר הכוח שגרם למוות ,יודע את האמת שגם האם יודעת אך מנסה להסתיר
מבנה.
בית ו' – הבית האחרון הקצר מוקדש לתגובתה של האם שבאין-ברירה נאלצת להתמודד עם
הפחד של הנער ,לאחר שכל נציגי התרבות נכשלו בכך .גם לאם אין תשובה לשאלת הנער "מדוע",
אך בניגוד לשופט ,הרופא והמורה שהתחמקו איש איש בדרכו מהתמודדות עם השאלה ,היא
חותמת את השיר בידיעה הנחרצת "שלעולם ,לעולם ,לעולם לא יהיה לו מנחם" .את הידיעה
העגומה הזאת היא מבקשת לחסוך מבנה ,לכן היא בוחרת להעלימה ממנו .היא יודעת שאין מנוס
מן המוות ואף לא תתכן נחמה ,וכל שביכולתה לעשות הוא לנסות להרחיק אמת זאת מבנה
הצעיר .היא בוחרת אולי בהכחשה ("שום דבר ,זה רק הרוח" – בית א') או בהדחקה ("מה
שהעלימה מבנה האם" – בית ה') ,ובכך למעשה מחזקת את תחושת האין-אונים נוכח המוות
המבעית ,זאת במקום הניסיון המזויף והנלעג להסביר את שאינו ניתן להסבר – מעשה ההופך את
השופט ,הרופא והמורה למגוחכים .בניגוד לתשובותיהם הפסקניות (ומשום כך המקוממות) של
אנשי המקצוע ה"מומחים" ,בולטת האם ברכות ,בצניעות וברגישות המתחשבת שלה ,בניסיונה
להגן על בנה מפני ההתוודעות למציאות הקשה.
מבנה השיר
השיר בנוי בצורה מעגלית .המעגל החיצוני מכיל את ניסיונות האם להגן על בנה (א' +ה').
המעגל האמצעי מכיל את בעלי המקצוע המספקים את הסברם למצבו של האדם בעולם ( ב' +ד').
המעגל הפנימי מכיל את השאלה היסודית שמעלה הנער – היא שאלת החיים והמוות – "מדוע?"
(ג').
כיחידה נפרדת ,מחוץ למעגלים ,עומד הבית האחרון המכיל את האמת המרה – אין נחמה!
אמצעים אומנותיים
סמל – התפוח הנופל מסמל את נפילת האדם (המוות) .הרוח מייצגת את וודאות המוות ,כלומר
את כוח הגורל שהוא חזק יותר מכל ניסיונות האדם להתגונן מפניו ,והוא אשר כופה את המוות.
אלוזיה (ארמז) – בשיר "אני שומע משהו נופל" קיימת אלוזיה לשיר הילדים" :רוח רוח רוח,
בפרדס נפל תפוח /הוא נפל מראש העץ ,הוא נפל והתפוצץ – "...לאלוזיה זו תפקיד כפול :מצד
אחד היא נועדה לרכך את ההתמודדות הבלתי-אפשרית עם המוות ולהציגו באופן תמים וקל
במידת האפשר ,באמצעות יצירת האסוציאציה לשיר הילדים .מצד אחר ,זוהי אלוזיה המעוררת
אירוניה ,משום שבטבע מסמלת נפילת התפוח את בשלות הפרי ואילו כאן זהו סמל לכיליון
האדם .הפער בין המשמעות של שיר הילדים הקליל לבין המשמעות של שיר המבוגרים הנוגה –
יוצר אירוניה חריפה.
מטאפורה " -מי שאינו גר בעמק גר בהר" – בדברי המורה אין התייחסות ישירה למוות ,אך מופיע
בהם עיקרון לוגי אשר לפי ההקשר ניתן לייחסו לשיר .מי שאינו מצוי במצב א' – מצוי במצב ב',
כלומר ,מי שלא חי הוא מת ומי שלא מת הוא חי .זוהי מטאפורה המעוררת תחושה אירונית,
שהרי לא צריך להיות מורה לידיעת הארץ בכדי לייצר הבחנה שטחית ורדודה כזאת ,ובהשאלה
הכוונה היא לניסיונו הנלעג של המורה (סמל הידע) להסביר את פשר המוות ,ללא הצלחה כמובן.
חזרות – המילה "מדוע" חוזרת ברצף בבית השלישי ובכך מחדדת את תמיהת הנער הניצב
לראשונה מול גילוי המוות .במילה זו מגולמת כל אי-ההבנה המאפיינת את העיסוק המתסכל
בשאלת המוות .המילה "לעולם" חוזרת שלוש פעמים בבית הסיום ומדגישה כי לא רק שאין
תשובה לשאלת היסוד "מדוע?" אלא יתרה מכך ,האדם נידון לחיות באי-ידיעה מתסכלת זאת
לעולם .ההדגשה של המילה מעצימה את האווירה הקודרת הנובעת מהאמת המרה שלמוות לא
תהיה נחמה.
הקבלות – השיר מכיל מלים רבות בעלות קונוטציה ברורה למוות" :נופל"" ,בני המשפחה
הנדהמים"" ,שמט"" ,מנחם" – כל אלו מעצימים את חוויית ההתוודעות למוות והעמידה
הכושלת מול אי-הבנתו.
אירוניה – השיר מציע התמודדות אירונית עם שאלה בסיסית שהאדם ניצב מולה חסר-אונים .נתן
זך נמנע מניסיון (כושל במהותו) לספק הסברים מלומדים לתופעת המוות .בבחירתו לגייס את
השופט ,הרופא והמורה למשימה הבלתי-אפשרית הזאת ,הוא מבקש בעצם לומר שכל ניסיון
להסביר את המוות ,לא רק שנועד לכישלון ,אלא יש בו משום היהירות והטיפשות .האירוניה
מועצמת בעזרת הביטויים "פסק" (השופט)" ,הסביר" (הרופא)" ,קבע" (המורה) שרק מעצימים
את ייצוגם של נציגי התרבות והידע בעליבותם המגוחכת .תפקיד האירוניה בשיר לבקר את חוסר
הרגישות והניכור השוררים בעולם ולהדגיש את תחושת הבדידות המחרידה של האדם הניצב מול
שאלת המוות.
סיכום
"אני שומע משהו נופל" עוסק בהתוודעות לחוויית המוות וההכרה בו כיסוד קיומי מרכזי בחיי
האדם .המסקנה העולה מן השיר היא שעל האדם נגזר לחיות בעולם אבסורדי ,מעצם כך שלא
ניתנה לו הבחירה להיוולד ובשל קוצר ידו להבין את פשר המוות .אותו אדם נידון לקיום שברירי
ומעורער ובעמידתו הבלתי-נמנעת מול המוות הוא צפוי להיווכח שלעולם לא תהיה לו נחמה.
רחל – ספר שירי
על המשוררת
רחל בלובשטיין נולדה ברוסיה בשנת .1890היא עלתה לארץ בשנת ,1909והתפרסמה בזכות
שיריה האישיים שצמחו מתוך צער הבדידות ,כאב האהבה הלא-ממומשת ,ייסורי מחלת השחפת
בה לקתה ותודעת המוות הקרב ובא .משנת ,1926כתבה רחל שירים שיש בהם השלמה מפויסת
עם עצמה ועם גורלה.
רחל נפטרה בתל-אביב בשנת .1931
סוג השיר
"ספר שירי" הוא שיר ארס-פואטי .ארס-פואטיקה = אמנות השירה .שירה ארס-פואטית היא
שירה שבמרכזה תיאורים הקשורים בתהליך יצירת השיר ,כגון :המניעים לכתיבה ,נושאים
וחומרים לכתיבה ,הגדרות לשירה ,התמודדות עם פרסום היצירה ותגובות הקהל וכו'.
הרקע לשיר
השיר "ספר שירי" הוא שיר הפתיחה בספר השירים השני של רחל "מנגד" ( ,)1927ומיקומו בספר
מקנה לו מעמד של שיר הצהרתי .היא מביעה בשיר זה את כאבה נוכח מה שנראה כקושי הבסיסי
בכתיבת שירה ויותר מכך ,הקושי שבחשיפה העצמית בפני ציבור קוראים סתמי.
תוכן השיר
השיר מתאר את תהליך היצירה :מתיאור החוויה האישית ועד לפרסום החושפני.
בית א' – תיאור התהליך שעוברת המשוררת ,כאשר היא כותבת את שיריה .זהו תהליך המזכיר
את תהליך הלידה – הוא כרוך בכאב רב ,אך התוצאה היא "בריאה" של ספר שירים ,המכיל את
היצירה היפה והמלבבת.
בית ב' – תיאור החומרים שמהם נוצרים שירים .מדובר בחוויות הכואבות ביותר והאישיות
ביותר שעברה המשוררת בימי חייה .אלה הן חוויות שאפילו חבריה הקרובים אינם יודעים עליהן.
כאשר נחשף ספר השירים בפני הקהל הרחב ,בוחנים הקוראים את הספר ב"מנוחה" ,כלומר ללא
התרגשות מיוחדת ,אלא בקלות-דעת ואף באדישות מקוממת.
המסר העולה מהשיר "ספר שירי" הוא שיצירת אמנות באה לעולם מתוך סערת רגשות של האמן.
קיים ניגוד בין הכאב הנורא שמחויב מעצם בריאת היצירה האישית ,לבין הביטוי האסתטי
והמלבב שכאב זה מקבל בהפיכתו לשיר.
יתר על כן ,פרסום היצירה מוסיף כאב וסבל לאמן ,הנאלץ להתמודד עם תגובת הקהל המתייחס
בנינוחות לתוצר האומנותי הסופי .הציבור שנוהג ביצירה בקלילות ,אינו מעריך את התהליך
הרגשי הכואב ,שהשקיע האמן ביצירתו.
במעבר מהחיים לאמנות ,יכולה המצוקה להפוך לדבר נעים ויפה ,המושך את לב הקורא הנהנה
מחוויה מזככת .קיים פער מכאיב בין המטען הרגשי שהושקע בשיר בשעת כתיבתו לבין אופן
הקליטה הנינוח והשלו של קהל הקוראים.
עמדת המשוררת
הדוברת המייצגת בשיר את המשוררת מופיעה כמי שכואבת את הניגוד שקיים בין עולמה הפנימי
(עולם סוער של רגשות כאב וייאוש) לבין התוצאה המעוצבת בשיר (מחרוזת מלים מלבבת).
בהמשך היא מוצגת כמי שמאשימה את הקהל בכהות רגשית ,ואולי אף בזלזול כלפי ההשקעה
הרגשית שדורשת היצירה מהמשוררת .מכאן אפשר להבין שהמשוררת מתייחסת אל השיר כאל
ישות בעלת קיום עצמי .תכניו של השיר ואופיו נקבעים על-ידי חוקיות פיוטית ייחודית לו ,וזו
מעניקה לכאב האישי איכויות חדשות.
למרות הנימה המשלבת כאב אישי והאשמה של הקוראים ,נראה שהשיר מבקש לפתור את
הקוראים הרגישים (אלו המזהים את עקבות "תוגתו של הלב הכורע" מאחורי מה שנראה במבט
ראשון כ"מחרוזת מלים מלבבת") מאטימות נפשית .קוראים אלה לא יגיבו בשוויון-נפש על
השירים ,ומן הסתם המשוררת אינה מכוונת כלפיהם את האמירה המרירה שבה היא נועלת את
השיר.
אמצעים אומנותיים
מטאפורות
"מחרוזת מלים מלבבת" – ציור לשוני הממחיש את הסדר והיופי הנראים בתוצאה הסופית של
היצירה – השיר.
"ספר שירי הלבן" – מטאפורה הממחישה את הניגוד בין תהליך היצירה הסוער לבין התוצאה.
ספר השירים הלבן מנטרל את הרגשות השליליים שעמדו בבסיס יצירתו .כעת בולט "ניקיון"
הצבע הלבן ,המכסה על הרגשות הסוערים והכואבים שהביאו ליצירתו( .יש לציין שרחל בחרה
לכרוך את ספריה בעטיפה לבנה ופשוטה ,ללא קישוטים ועיטורים גרפיים – עניין שחיזק את
תדמיתה הצנועה והשקטה של משוררת שקולה נשמע בקושי).
"נחשף החתום בי באש" – בהשאלה זו מתארת רחל את סוג הסודות שנחשפו בשיריה .מדובר
בסודות שלא גולו לאיש והיו כאלה שגרמו כאב כה צורב ,שנטבע לעולם בזיכרונה.
"תוגתו של הלב הכורע" – לשון ציורית זאת ממחישה את העצב העצום "המכופף את הלב",
כחומר ממנו נוצרים השירים.
ניגודים
האפקט האומנותי המרכזי בשיר הוא בשני ניגודים עיקריים:
ניגוד בין הסבל הכרוך בכתיבת השיר ("צריחות שצרחתי נואשת ,כואבת /בשעות מצוקה א.
ואובדן") ,לעומת האופי הלבבי והנעים של קובץ השירים המוכן ("מחרוזת מלים מלבבת") ,שנולד
מאותו סבל.
ב .ניגוד בין הצורך במגע אינטימי עם הקוראים באמצעות השירים ("נגלו חביונות לא גיליתי
לרע ,נחשף החתום בי באש") ,לבין הידיעה שקוראים רבים לא יגיבו על השירים באותה היענות
רגשית שהמשוררת מצפה לה ("ואת תוגתו של הלב הכורע ,יד כל במנוחה תמשש").
הניגודים הללו מדגישים את עוצמת עגמת-הנפש שחשה המשוררת בפרסום שיריה.
סיכום
"ספר שירי" מזמן דיון בשאלות הנוגעות לכתיבת שירה ופרסומה .מדוע חושפת המשוררת את
הכואבים שבסודותיה בידיעה שאלו יפלו על אוזניים אדישות? אפשר שהשיר רומז ששליחותו של
המשורר בכתיבת שירים חזקה מאי-הנחת שהוא חווה בשעה שהוא מפרסמם בקרב ציבור שאיננו
מעריך את ההשקעה הנפשית שביצירתם
השיר "עוד חוזר הניגון" הופיע במקור ללא כותרת והתפרסם בספרו הראשון של נתן אלתרמן
"כוכבים בחוץ" ,שיצא לאור בשנת .1938
נושא השיר
השיר "עוד חוזר הניגון" מתאר יציאה אל הדרכים ומפגש עם היקום ,עם תופעות טבע ועם מראות
נוף הנקרים בדרכו של ההלך הפוסע בדרכים .השיר אינו מתאר התרחשות חד-פעמית ,אלא סוג
של תנועה המתרחשת במעגליות נצחית – "עוד חוזר ,"...מכאן שנראה כי השיר מתייחס לתקופות
שונות בחיי ההלך הנודד בדרכים :עברו כנווד המנסה לשנות את אורח חייו ,כמיהתו אל הדרכים
בהווה והתווית דרכו לעתיד .לפי הסיום הפתוח של השיר אפשר להבין שעובר-האורח ,הנווד
הנצחי ,אינו יכול להגיע להכרעה ברורה .הוא נודד במסלול חיים נפשי ויצירתי תוך ביטוי יחס דו-
משמעי כלפי הניגודים שבדרכו – השקט והסערה ,השמחה והצער.
הנמען בשיר
השיר "עוד חוזר הניגון" כתוב בגוף שני ומופנה לנמען כלשהו ,המכונה "עובר -ארח" .יתכן
שהכוונה לנמען סתמי ,ואולי הכוונה היא לקורא .אפשר גם שהנמען הנו דמות מסוימת ,אליה
פונה הדובר וכן אפשרי הדבר שהנמען הוא הדובר עצמו ,הנוקט בטכניקה של מונולוג פנימי
המתנהל בינו לבינו .ברור שהדמות הראשית היא דמותו של ההלך העומד בפני ייעודו –
להשתחרר מכל מחויבות ולנוע בדרכים!
משמעות הניגון
הניגון שנזנח עשוי לייצג מספר משמעויות פוטנציאליות:
הניגון הוא השיר/השירה .אפשרות המסיתה את השיר לכיוון ארס-פואטי – על המשורר א.
מוטלת השליחות להפיץ את השירה.
הניגון הוא סמל לחיים .הכוונה היא למשמעות החיים על היבטיה השונים (אושר /מימוש ב.
עצמי /רוחניות וכד').
הניגון עשוי לייצג את החופש במובן זה שהחזרת הניגון היא ביטוי לשאיפה הטבעית של ג.
האדם לזכות בחירות.
הניגון בחסידות מייצג מהות קדושה במסגרת עבודת ה' .הצדיק ,בשעה שהוא משמיע ניגון, ד.
זוכה במעמד של קדושה וטהרה ,הראוי לזמן של תיקון.
· המסקנה העולה מאפשרויות הפירוש של מושג הניגון היא שככל הנראה מדובר
בסמל רוחני לנצחיות חיי האנושות ,המכילה בתוכה את יכולתו האין-סופית של האדם להתקיים
ו/או של המשורר ליצור.
· השיר "עוד חוזר הניגון" מביע בתמציתיות את משיכת הדובר אל הדרך ואל מראותיה.
כאמור ,הדובר בשיר זה נמצא עדיין בעיר ,לאחר שניסה לזנוח את הניגון והדרך .בעיר מתברר לו
כי כוחם של אלה חזק ממנו ,והוא משתוקק לשוב אליהם .משיכה זו מלווה בתחושה של קשר
אמיץ ,הדדי ,בינו לבין הקיום .הדובר חש כי ענן ואילן מצפים לו ,ואף הברקים עתידים לקבלו
במעין מטס ברכה.
רצונו לחיות חיים של סגידה והתפעלות מן המראות המזומנים לו בדרכים ,מחייבו לנוע בלא-
הפסק בדרכי תבל ,והוא עתיד לנטוש כל מסגרת המחייבת קביעות.
על ידיו להיות "ריקות" ועל עירו להיות "רחוקה" ,כלומר ,ראוי לו שיצא למסע של אהבה לעולם,
ללא התקשרות עם שום גורם ,העלול לחסום את המשך הנדודים .ראוי לו שילטף את הכבשה
והאיילת ,אך ימשיך ללכת .ראוי לו שיסגוד לפעמים לחורשה ואישה ,אך מבלי להתקשר אליהן.
עליו לעזוב את עירו הבטוחה ולצאת אל הפתיחות הסוערת של העולם בגשמיו ,בברקיו –
בסכנותיו ובפלאיו -כי רק כך הוא יוכל להגשים עד תום את ייעודו בחיים:
להיות חופשי באמת!
הקדמה
השיר "לתמונת אמא" נכתב כשלאה גולדברג היתה בת .)1933( 22זהו שיר אישי הקשור בנסיבות
חייה של המשוררת .עוד מילדותה היתה לאה גולדברג קשורה מאוד לאמה ,גם בגלל שלא מצאה
את מקומה בין בני גילה וגם מפני שאביה לקה בנפשו והיה מנותק מבני ביתו .האם ,צילה
גולדברג ,פרנסה את המשפחה והתמסרה לגידול בתה וטיפוח כשרונותיה .הקשר ההדוק בין
השתיים נמשך לאורך זמן.
השיר פתוח לשתי פרשנויות שונות – המציגות באופן כמעט מנוגד מערכת-יחסים מורכבת בין
בת לאמה .השיר כתוב בשפה פשוטה מאוד הנמנעת מתיאורים מפורטים לטובת פיזור רמזים
מינימליסטיים ,הדורשים קריאה מעמיקה על-מנת להבחין במהות היחסים שבין השתיים.
תוכן השיר
בית א' – הדוברת פונה אל תמונת אמה ומציינת שדמות האם הנשקפת ממנה נראית שלווה .היא
מדגישה שהדמות הנשקפת אחרת מהדמות במציאות .היא מסבירה את ההבדל באומרה שהאם
קצת גאה ונבוכה על עצם היותה אמה ושהיא מלווה את בתה בדמעה ובחיוך ומוותרת על אפשרות
המעורבות בחייה – "ומעולם אינך שואלת' :מי?'"
בית ב' – הדוברת מציינת כי אמה מעולם לא תמהה ולא רגזה כאשר היא באה אליה וביקשה
ממנה דברים שונים .היא מציינת את נכונותה של האם לתת ללא כל תנאי והתנגדות ,רק משום
שהיא האם והדוברת היא בתה.
בית ג' – הדוברת אומרת שהיום ,אמה זוכרת יותר ממנה את יגון ילדותה והיא מודעת ומשלימה
עם המציאות שהבת תבוא אליה בצערה ותביא עמה את אותו ייאוש שליווה אותה מצעירותה
וגדל יחד איתה.
בית ד' – הדוברת חוזרת ומדגישה שהיא תבוא אל אמה שבורה ורצוצה ,אך לא תשאל לשלומה.
היא תתכנס בתוך עיצבונה ותימנע מלשתף בו את אמה .היא מציינת שהאם תדע ,מבלי לשאול,
שזה אשר עזב את הבת – היה לה יקר יותר ממנה עצמה ,אך היא לא תשאל במי מדובר.
הדיאלוג החד-סטרי המתקיים בשיר רומז ליחסים הטעונים בין שתי הדמויות :הבת והאם והוא
מזמן כאמור שתי פרשנויות למהות היחסים המובילות לדיון עקרוני בשאלות של מעורבות הורים
בחיי ילדיהם.
הפרשנות הראשונה
השיר מתאר ניסיון של בת בוגרת לבחון ולהבין את מערכת היחסים המורכבת בינה לבין אמה .יש
בשיר אידיאליזציה של דמות האם .זוהי אם מסורה ,הנכונה להקריב הרבה למען בתה; אם
הנמצאת תמיד ברקע ,אינה מטרידה בשאלות ובתביעות אך מוכנה תמיד להושיט עזרה.
השיר נפתח בפנייה אל תמונה .צורת פנייה זו ,ובמיוחד שם השיר "לתמונת אמא" ,יוצרים
אמנם רושם של ריחוק בין הבת לבין אמה ,אך נראה שצורת הפנייה הישירה אל התמונה ,ולא אל
האם עצמה ,נובעת ממבוכה מסוימת של הדוברת .אפשר שהבת חשה אי-נוחות לדבר על עניינים
שברגש עם האם עצמה ודווקא המרחק הוא שמאפשר לה להעלות את רגשותיה בצורה גלויה יותר
ולחשוף את מהותה של האם תוך התבוננות בתמונה.
בבית הראשון ,שורת הפתיחה מוסרת הן את הגלוי – את שלוותה של האם – והן את הסמוי –
"את אחרת" .ניתן להבין את המלים "את אחרת" בצורות שונות :יתכן שהשלווה שבתמונה אינה
משקפת את האמת ביחס לדמות האם כפי שהבת מכירה אותה; אולם ,יתכן שהכוונה לכך שהאם
שונה מהבת עצמה .שלוש השורות הבאות מתארות את האם כפי שהיא באמת .לא את הנשקף
לעין-כל בתמונה ,אלא את הגילויים הקטנים של חיי היום-יום ,שרק הבת המכירה את אמה
מנחשת את משמעותם .נראה שמתחת לשלווה ,לאיפוק ולריסון שכלפי חוץ ,פועמים רגשות
חזקים .אלה מתגלים במספר תיאורים ,שהקורא יכול לפרשם בדרכים שונות.
הבת חשה ברגשותיה המורכבים של האם כלפיה ,בצירוף המיוחד של רגשות גאווה ומבוכה .אין
בשיר הסבר למקורם ,אך יתכן שהם נובעים מעצם העובדה שהאם ניצבת מול בת בוגרת; מחד-
גיסא ,היא גאה בעובדה שיש לה בת בוגרת ,ומאידך-גיסא ,היא נבוכה מזה שהבת שונה מהילדה
שהכירה ,ויתכן ששוב איננה יודעת איך לקיים את הקשר עמה .יתכן שהגאווה מתייחסת
להצלחותיה של הבת ואילו המבוכה – לכך שאין היא יודעת כיצד רוצה הבת שתנהג עמה.
הבת חשה שהאם מלווה אותה תמיד בדמעה; יתכן שהדמעה מתייחסת לסבלה ויתכן
שלהתרחקותה ממנה .היא "מוותרת בחיוך" – אולי על אהבת בתה ,אולי על קרבתה.
האם מקבלת הכל בהשלמה מבלי לנסות כלל להתערב ,ולו אף בשאלה המתבקשת מאליה:
"מי?" וסביר להניח שכוונת השאלה היא – מי האיש שיקר לך יותר ממני? או מי גרם לריחוק
בינינו? – המילה "מי" מופיעה בדיבור ישיר ,ומבליטה בכך את השאלה שאיננה נשמעת בקול ,אך
נשאלת כנראה בעוצמה רבה בלבה של האם.
הבית השני מבליט את אהבתה ומסירותה של האם .זו מתבטאת בנתינה – לא כאקט חד-פעמי
אלא כפעולה מתמשכת ,מתמדת .הכוונה היא כמובן לא רק לנתינת דברים חומריים .האם נותנת
מבלי לשאול ,מבלי לתמוה או לרגוז וללא קשר לתגובותיה של הבת .הניסוח בלשון שלילה – "לא
תמהת"" ,לא רגזת" ,מבליט את ייחודה של האם :אדם אחר היה מגיב כנראה אחרת על תובענות,
אך לא האם .זו נותנת אף מבלי שנתבקשה ,פשוט משום שהיא אם וזו בתה.
הבית השלישי מנסה להבהיר את מסירותה חסרת הגבולות של האם .יתכן שהדבר נובע מזה
שהיא זוכרת טוב יותר מבתה את היגון והסבל של הבת בילדות ,ולכן אינה מצפה לכך שהבת
תהיה מאושרת בבגרותה .היכרותה עם הבת והזדהותה עם סבלה של זו בילדות ,מכינים אותה
לקבל את היאוש של הבת הבוגרת מבלי לשאול דבר ומבלי למתוח ביקורת.
הבית הרביעי מתאר סיטואציה העשויה להתרחש בין השתיים ,ובו מגיעה הקירבה ביניהן
לביטוי השלם ביותר .בשעה שהבת שבה פגועה ורצוצה ,אין האם דורשת ממנה לספר דבר ,ואף
הבת עצמה אינה חשה צורך לדבר על כאבה .נראה שאין לה צורך במלים .האם חשה היטב בסבלה
של הבת והיא מקבלת אותה כמו שהיא מבלי לצפות להסבר .כמו שקיבלה אותה בשובה הביתה
כילדה ובהביאה עמה את כאבה וסבלה ,היא מקבלת אותה בהבנה ,בשובה הביתה מיואשת
ומיוסרת .הבת יודעת ,שתזכה בהבנה ובסיוע מן האם ,גם מבלי שתדבר ותסביר ,תתנצל או תפרש
דבר .מכאן נראה שבין השתיים קשר של אהבה ללא גבול וללא תנאי.
הפרשנות השנייה
אפשר לקרוא את וידוי הבת באשר ליחסיה עם אמה ולחוש נימה של אכזבה נוכח הריחוק בין
השתיים ,עד כדי העדר מעורבות מינימלית של האם בחיי הבת .פרשנות זו לא תציג את דמות
האם בצורה אידיאלית ,משום שהאהבה הרכה והמסירות הנכנעת יביאו לבנייתה של חומה
שאיננה מאפשרת התקרבות אמיתית בין השתיים.
בבית הראשון מתגלה הריחוק שבעטיו נאלצת הבת לדבר אל תמונת אמה ולא אל אמה
במישרין .מכאן ניתן להסיק שהתקשורת הלקויה בין השתיים מונעת אפשרות לדיאלוג ישיר
ביניהן .ציון העובדה שהאם "אחרת" עשויה להצביע על פער משמעותי בין הופעתה השלווה
בתמונה לבין הופעתה האחרת (אולי הרגוזה ,הלחוצה ,המאיימת וכד') במציאות .השילוב בין
גאווה ומבוכה רומז אף הוא ליחס אמביוולנטי כלפי האם .היא נתפסת כגאה ,כנראה באמת
בזכות הפיכת בתה לבוגרת ,אך היא גם נבוכה – אולי בשל הריחוק שנוצר בין השתיים .העובדה
שהאם מוותרת בחיוך (אולי של השלמה) על קרבתה לבתה ,גורמת צער לבת המאוכזבת
מאדישותה של אמה – מחוסר המעורבות שלה בחייה – "ומעולם אינך שואלת' :מי?'"
בבית השני נרמזת ביקורת של הבת כלפי אמה על כך שזאת לא תמהה ולא רגזה על תביעותיה
וסיפקה לה את כל מבוקשתה ללא תנאי וללא שום התנגדות .נראה כי צר לבת על כך שמהות
יחסיה עם אמה היתה חד-סטרית .היא חשה כי אם לאמה באמת היה אכפת ממנה ,היה עליה
להציב לה גבולות .ניתן לצפות שמערכת יחסים בין הורים לילדים תהיה הדדית .יש משהו פגום
ביחסים המבוססים על דרישת הילדים לקבל ועל נכונותם הבלתי-מוגבלת של ההורים לתת.
מתקבל הרושם המטריד שהאם נכנעה לכל תביעותיה של בתה ובתוך כך ויתרה על סיפוק הצורך
הטבעי של הבת – הצורך בדיאלוג.
בבית השלישי הולך וגובר הריחוק בין הבת לאמה .הבת מתארת את התבגרותה בצל הכאב
והייאוש שליוו אותה עוד בילדותה .נראה שגם בבגרות היא נידונה להתמודד עם מצוקתה בכוחות
עצמה.
היא יודעת שהאם מודעת ליגון ילדותה ,אך היא לא עשתה דבר כדי למנוע ממנה להתבגר יחד עם
מכאוביה שבגרו עמה .אפשר שהבת ציפתה שדווקא משום שהאם זוכרת אפילו טוב ממנה את צער
ילדותה ,היא תסייע לה להשתחרר מאותם מכאובים ,אלא שהמציאות מזמנת לה את אמה
המודעת שעדה להתבגרות בתה ,כמו גם להתגברות ייאושה שבגר יחד איתה.
בבית הרביעי מגיע הניכור בין הבת לבין אמה לשיא .הבת מצהירה שהיא תשוב לביתה (אולי כי
אין לה מקום מפלט אחר) ,אך היא כלל לא תתעניין בשלום אמה .היא תשוב פגועה ורצוצה
ולמרות זאת לא תתרפק בחיק אמה .הריחוק כל-כך גדול ובלתי-ניתן לגישור ,עד שהאם שבוודאי
תזהה את צער בתה ותדע את מקורו (החבר/האהוב שעזב אותה) – לא תעז להתקרב ולשאול:
"מי?" – בכך מותחת הבת ביקורת חריפה כלפי אמה ,אשר למרות היכרותה את בתה ולמרות
מסירותה כביכול – לא תמצא את הכוחות לסייע ,לעודד או אפילו רק להתעניין במה שאירע
לבתה.
פרשנות זאת הופכת את השיר על פיו .מה שנראה בפרשנות הראשונה כביטוי להערכה והכרה
בגדולת האם ,מתברר בפרשנות השנייה כביטוי לפליאה ואף טרוניה – במיוחד לאור העובדה
שהדוברת מציינת במפורש שהאם יודעת את מקור סבלה וצערה .על-פי פרשנות זאת ,הבת כואבת
את הריחוק בינה לבין אמה .היא לא רואה את ההתחשבות שבדרך התנהגות האם ,אלא דווקא
את האדישות והעדר המעורבות שכה פוגעת בה.
אמצעים אומנותיים
חזרה – בולטת מאוד החזרה של המילה" :מי?" – בבית הראשון מתוארת האם בהווה מתמשך
(שגרה קבועה) כמי שנמנעת מלהתערב בחיי בתה" :ומעולם אינך שואלת :מי?" מתקבל רושם
חיובי על האם המתגברת על סקרנותה ונמנעת מלחטט בחיי בתה .בבית האחרון מתוארת האם
בזמן עתיד כמי שאף פעם לא תהיה מעורבת בחיי בתה" :ולא תשאליני מי?" וכאן מתקבל הרושם
שהבת מאוכזבת מאמה שאפילו בבגרותה נמנעת מלהשתתף בחייה ולנסות לסייע לה בכאבה.
ניגודים – הניגודים בשיר יוצרים את היחס האמביוולנטי של הדוברת כלפי אמה" .תמונתך כה
שלווה .את אחרת" – הבת מתייחסת לשלוות אמה בתמונה ,אך מדגישה שהמציאות שונה.
באמצעות הניגוד הזה ,מבהירה הבת את הסיבה להימנעותה מדיאלוג ישיר עם אמה .ניגוד נוסף
עולה מהמלים" :קצת גאה ונבוכה על שאת – אמי" – השילוב בין גאווה ומבוכה מלמד על
מורכבות היחסים בין הבת לאמה .האם חשה בו-זמנית גם גאווה על בתה שבגרה ואולי על
הצלחותיה ,אך גם מבוכה נוכח אותה התבגרות ובשל המרחק שנתגלע ביניהן .ניגוד בולט נוסף
מתבטא במלים" :מלוה בדמעה ובחיוך מוותרת" – ביטוי נוסף לצדדים השונים שביחס האם כלפי
בתה .מצד אחד ,דמעה – רמז לעצבות או התרגשות ומצד אחר ,חיוך – רמז לשמחה או להשלמה
בלית-ברירה עם מציאות מדכדכת.
מטאפורה – "היא תביא את יאוש תוגתה שבגרה" – זהו ביטוי מטאפורי לכאבה של הבת שליווה
אותה מילדותה ועד בגרותה .התיאור הזה ממחיש את גורלה של הבת להתבגר יחד עם היגון
שמלווה אותה מצעירותה ,אולי משום שאמה לא סייעה לה להיפתר ממנו .הידיעה שכך צפוי
להיות ,מדגישה שהבת לא קיבלה מאמה את הסיוע לו ציפתה.
מוטיב הדמעה – בבית א' האם "מלווה בדמעה" את התבגרות הבת ולעומת זאת בבית ד' אומרת
הבת" :לא אבכה בחיקך" .נראה שהאם כואבת את עובדת הסבל של בתה והיא מביעה אותו
בהזלת דמעה .הבת בוחרת להפנים את סבלה ואין בכוונתה להזיל דמעה בנוכחות אמה .מוטיב זה
עשוי לרמוז לדאגה והאהבה של האם לבת ,לעומת העדר התנהגות זהה של הבת כלפי האם .אולי
על כך מצטערת הבת בהווה.
סיכום
השיר "לתמונת אמא" מזמן דיון באשר לשאלות עקרוניות ביחסי הורים-ילדים .אין בו מתכון
ליחסים תקינים ,אלא הצגת מערכת יחסים שבשל ההימנעות מדיאלוג ישיר ,מותירה את שני
הצדדים בלתי-מסופקים.
.1ההבדל בין מעורבות לבין התערבות של הורים בחיי ילדיהם – האם ובאיזו מידה מעונינים
שני הצדדים באלו? מתי? באילו תחומים רצויה המעורבות ובאילו תחומים היא בלתי-רצויה? מהי
הדרך הנכונה למעורבות/התערבות? מי צריך ליזום ועד כמה ראוי להתעקש?
.2מסירות הורים לילדיהם – האם שונה ממסירות אחרת? במה היא מתבטאת? מה משמעותה
עבור הילדים ועבור ההורים? מה התוצאה של מסירות-יתר? האם בכלל קיימת מסירות-יתר?
תקציר העלילה :מעשה בנערה עיוורת בשם חנה ,שנישאה בעל-כורחה לאיש אחרי שבני משפחתה
סיפרו לה שקרים על דמותו ,גילו ועיסוקו המקצועי .הנערה מגלה לבסוף את זהותו האמיתית :בעלה
אינו אלא קברן ,שקבר את הבת שילדה לו וביתה עומד בתוך בית-קברות.
סוג הסיפור ותבניתו :הסיפור כתוב במתכונת סיפורי המתח המבוססים על פואנטה – נקודת מפנה
בסוף הסיפור משמשת שיא ,מתירה את הסבך ,מפרקת את המתח ומעניקה לסיפור משמעות
חדשה .הפואנטה כגילוי הכסוי (הנסתר) מעניקה פירוש חדש לכל מהלך היצירה.
בסיפור "העיוורת" ,הפואנטה חושפת את האמת על דמותו של הבעל ישראל ועל מצבה של הגיבורה,
חנה.
"העיוורת" הוא סיפור חידה .יש בו התרחשויות בלתי-מובנות היוצרות בעיה שדרוש לה פתרון.
הסיפור טעון מאוד מבחינה רגשית -נושא הסיפור ,ודרכי העיצוב יוצרות אוירה דחוסה של מתח
ומסתורין.
כבר מלכתחילה ,חנה אינה מאמינה שהחתן המיועד לה הוא כפי שמתארת אותו אמה :אדם בן ,30
סוחר טבק.
בלילה הראשון שלאחר החופה ,היא ממששת את זקנו ומגלה כי הוא איש זקן. .1
הנסיעה הארוכה לבית בעלה – יציאה מתחום המושב. .2
דפיקת רגליו של הבעל המעידה כי אדם זקן הוא. .3
השיעול הכבד של הבעל מעיד כי אינו סוחר טבק. .4
הכלים בבית והמנהגים דומים לאלו של הגויים. .5
"ביקור" הזר ועזיבת הבעל את הבית באישון לילה. .6
הרוח המרמזת כי הבית מצוי בשטח פתוח ,ללא בתים מסביב. .7
התנהגות הבעל בכלל ובזמן התפשטות המגפה ומחלת הילדה. .8
דרך התמודדותה של חנה עם המציאות הסובבת אותה בולטת בפאסיביות מוחלטת. ·
ניסיונה היחיד להתקומם נגד הגורל הוא סירובה לתת את הגופה של בתה לקברן.
התקוממות זאת נידונה מראש לכישלון.
חזיונות אלו רומזים לחנה שהיא נתונה במציאות שקרית .תמונת הסיום של הסיפור מהווה את גילוי
האמת המרה – חנה נשואה לקברן קשיש ומתגוררת בבית-קברות .היא מכירה בכך שנגזר עליה גורל
אכזר של חיים ללא מוצא בצל המוות.
כך הופכת דמותו של ישראל לשנויה במחלוקת .נוצרת ביקורת והתנגדות לו בשל התנהגותו ויחסו
לחנה( .לא לקברנות באופן כללי).
הלידה כתמונה של אושר מסמלת את אחדות המשפחה האנושית ,אך בסיפור זה ,הלידה היא אירוע
המשהה את התנועה לעבר המוות ,מעצים את הוודאות האירונית שהלידה והחיים אינם אלא שהייה
קלה בטרם קץ ושהמוות אורב לאדם בתוך חווית האושר הבדויה ,ושרק מתוך הקוטביות שבין לידה
ומוות מתגלה הבדיה בכל מערומיה.
סיכום
"העיוורת" הוא סיפור מתח עם פואנטה .הבעיה המרכזית של הסיפור (הסיבוך) היא בניגוד שבין
הנסתר לבין הנגלה .נקודת השיא בסיום הסיפור מהווה את הפתרון (התרה) ,אף שאיננו בבחינת
פתרון כלל וכלל .זהו פתרון לחידה ,אך לא פתרון לבעיה .האמת מתגלה ,אך אין בכך כדי לשנות
את גורלה של חנה -חיים בצל המוות.
· הבחירה בגיבורה עיוורת נעשה כדי להעצים את התחושה היסודית בסיפור –
הפחד.
· מחושיה של העיוורת לא נעלמות לעולם שתי תחושות יסוד :החרדה והחשד .אלו
מובילות לתחושה מתמדת שהאושר מדומה והאפלה הסתומה היא האמת היחידה.
· באמצעות עיצוב אירוני ,מציג שטיינברג את המצב האנושי ,שפירושו האכזרי :האדם
בבית המוות והמוות בבית האדם .סופו של האדם לגלות כי הכל נידונים למוות –
חייו הם משחק אירוני בידי האל .תחושותיה של העיוורת היו נכונות למרות
הניסיונות להטעותה – סופה של האמת להתגלות...
· הגיבורה העיוורת מייצגת את החברה האנושית ,הפועלת כביכול בפיקחון ,אבל חיה
בעיוורון ,ואינה תופסת את הכזב שבנראה .הולדת התינוקת נוסחת בה ,כמו בכל
אדם ,אושר ואידיליה ,אבל כל האושר הזה מדומה ,משום שאין זו אלא השהייה
בטרם קץ .בתוך חוויית האושר הבדויה אורבת לאדם הכניעה האנושית שבסופה
המוות.
כותרת הסיפור
"סובבתהו בכחש" = רימתה אותו; סובבה אותו בשקר.
כותרת הסיפור יוצרת ציפייה לכך ,שאכן יתבצע בסיפור מעשה של רמייה ובכך קיימת בשם
הסיפור נימה שלילית.
בתום הקריאה מקבלת הכותרת משמעות שונה ,וההוכחה לכך היא בעמדת המספר המופיעה
במשפט האחרון בסיפור ומסגירה את המסר שלו כולו:
"ודאי בגלל מעשי זיוף ותרמית כאלו – העולם מתקיים".
תוכן הסיפור
במרכז העלילה המתרחשת בירושלים של תחילת המאה העשרים ,ניצבת דמותה של אישה צדקת
בשם ריקוג'ה .היא נשואה לאדם עשיר וקמצן ביותר ,יעקב נחשון שמו ,ומקדישה את חייה למעשי
צדקה .לשם כך מכרה את כל תכשיטיה בסתר .היא החליפה אותם בתכשיטים מזויפים וזולים
על-מנת להסתיר את המעשה מבעלה ,שהיה איש רע לב ובוודאי היה מתנגד למעשיה .היא העניקה
לנזקקים לא רק מכספה ,אלא גם מרגשות אהדתה ורחמיה .ימים אחדים לפני מותה ,ביקשה
להתוודות על מעשיה .היא סיפרה לבעלה על תרמית התכשיטים שיזמה ביחד עם הצורף דוד ששון
וזמן קצר לאחר מכן ,הלכה לעולמה.
מבנה הסיפור
הסיפור מתחלק לשלושה חלקים:
פתיחה כללית" :כידוע עשירים נדיבי לב ובעלי אצילות – נדירים מאוד בעולם" .המספר פותח
בהכללה ביקורתית על העשירים ,שבדרך-כלל אינם נדיבי-לב .בכך הוא יוצר תחושה שלילית ,שעל
הרקע שלה תפתיע לטובה דמותה של ריקוג'ה שתזכה לאהדה רבה.
סיפור המעשה :העלילה נבנית בתוך מסגרת בעלת אופי משכנע .העלילה מעבירה מסר אחר .אפשר
שיהיו בני-אדם נדיבים גם בחברה קרה ואטומה .העובדה שריקוג'ה נישאה לאדם עשיר מאוד
וקמצן באופן קיצוני ,לא מנעה ממנה למרוד בו בדרכה השקטה והמסתורית ולהגשים את הטוב
שבאדם – בעשייתו מעשי צדקה וחסד.
סיום כללי :משפט הסיום של הסיפור ממחיש את משמעותו הכוללת .בני הקהילה מבהירים את
המסר המרכזי ,לפיו טוב שלעתים מתרחשים בעולם מעשי זיוף ותרמית ,כי בזכותם העולם
מתקיים מן הבחינה המוסרית.
אפיון הדמויות
הדמויות המרכזיות בסיפור מעוצבות כהפכים גמורים .שתי הדמויות של ריקוג'ה ושל יעקב נחשון
הנן שטוחות .תיאורן הראשוני לא משתנה ,אלא מקבל יתר תוקף עם התפתחות העלילה.
ריקוג'ה
תאור חיצוני :בת טובים ,חביבה על כולם ,בת ,20חמודה ,עיניה טובות וטהורות .קולה חנון,
דיבורה מתון ,שקול ורצוף דברי בינה וטוב-טעם.
דעת הסביבה עליה :כולם אוהבים אותה ומוקירים את טוב לבה .ניכרת נימה של צער על
השתדכותה לאדם שלילי אשר לחלוטין לא ראוי לה.
יחסה לזולת :מקרינה חום ואצילות-נפש על כל הסובבים אותה .בכוחה להשכיח צער מכל אדם
עגמומי שהביט בה .היא מסייעת ומושיעה כל אדם הדופק על דלתה .היא מברכת ואומרת דברי חן
המחממים את לבו של כל אדם הנקרה בדרכה.
המעשים שלה :היא עושה מצוות ונותנת צדקה בסתר .כמובן שהמעשה יוצא-הדופן המאפיין את
אישיותה יותר מכל ,הוא במכירת תכשיטיה והחלפתם במזויפים ,זאת על-מנת לתרום את כספי
הרווח לעניים ונזקקים.
אפיון באמצעות ניגוד :אישיותה מאופיינת כניגוד מוחלט לאישיות בעלה.
אפיון ריקוג'ה בלשון מטאפורית :יונה שנקלעה למאורתו של נחש; אור רך הפרוש בלבנונית
שבפניה ,כאורו של ירח שמפציע ועולה; כבת מלכה שנתכשפה בידי אשף (=קוסם/מכשף) אילם;
כבולה היא כשפחה שבויה בידיו של הגביר.
יעקב נחשון
תאור חיצוני :אלמן כבן ,35רע מראה ,עיניו טרוטות (=חלושות/כבויות) ,לא תואר ולא הדר,
לבושו מהודר ויוקרתי .פניו מבהיקים כמשוחים בשמן.
דעת הסביבה עליו :יעקב נתפס כמי ששולט במזל ולא כמי שהמזל שולט בו .הוא מגונה על-ידי
הסביבה הרואה בו אדם רע לב ואטום לרגשות הזולת .הוא מוכר כבור ועם הארץ וקמצן באופן
קיצוני.
יחסו לזולת :ידוע לכול יחסו האכזרי לאשתו הראשונה השנואה עליו ,שמתה בצעירותה .הוא
נמנע מלשחרר אותה מהנישואין בגט כי לא רצה לשלם לה את כתובתה .הוא התעסק מדי יום
במחשבות כיצד לגרום לה ייסורים ,עינויים ועלבונות עד שתתייאש ותחדל מלחיות .שמונה שנים
לאחר שנישאו ,היא מתה מצער ושברון-לב .הדבר לא מנע מיעקב להשתדך מיידית למי שתהיה
אשתו השנייה.
נוסף על כך ,מוכר יעקב נחשון כמי שלא נותן צדקה ונדבה כפי שניתן היה לצפות מאדם במעמדו
החברתי והכלכלי .הוא נהג לפטור עצמו בשתיקה כאשר פנו אליו בבקשת עזרה .הוא אגואיסט,
חושב רק על עצמו ומתעלם בבוז מהסובלים סביבו.
המעמד הכלכלי והחברתי :יעקב היה אדם עשיר ,מצליח ובר-מזל .בכל דבר בו שלח את ידו,
הרוויח בגדול.
אפיון באמצעות ניגוד :דמותו של יעקב מנוגדת לחלוטין לדמות אשתו.
אפיון יעקב בלשון מטאפורית" :כבול-עץ"; לב ברזל ומצח נחושה"; "פיגול"; אף חזיר"; השם
נחשון כרמז לאישיות הנחש המאפיינת אותו.
הדילמה בסיפור
לגיבורת הסיפור היתה דילמה :האם לעזור לנזקקים ולקיים את מצוות הנדבה בסתר ,ולהונות
את בעלה או להישאר נאמנה לבעלה ולא להעניק עזרה לנזקקים .המסקנה של הסיפור מובילה
כמובן להצדקת המעשה של ריקוג'ה מן הטעמים הבאים :א) מעשה המרמה נעשה למען מטרה
נעלה – עזרה לנצרכים ולסובלים.
ב) מדובר בתכשיטיה שלה שהיא מכרה ,כלומר היא זאת שוויתרה על התקשטות בתכשיטים
(ובכך יש היבט חיובי כלפיה כאישה אשר ויתרה על דבר שלרוב משמעותי עבור נשים – הצגת
האנושיות מעל הנשיות) .ג) הבעל ,שהוא הנפגע במקרה זה ,היה רשע וקמצן ,ולפיכך המחויבות
המוסרית כלפיו פחותה יותר .אדם שאינו שומר על כללי המוסר ,קשה לראות בו בעל חוב מוסרי.
במידה מסוימת ,העובדה שריקוג'ה היא אשתו ,זוקפת את מעשיה הטובים גם לזכותו .ד) השותף
למעשה ,הצורף דוד ששון הוא אדם מאמין שראה במעשה מצווה וכמוהו גם שאר בני הקהילה .ה)
לפני מותה התוודעה ריקוג'ה על מעשיה ,ואף הציגה בפני בעלה את הדיווח הכספי המלא שניהלה
בקפידה כל השנים.
כל אלו מעמידים את המעשה של ריקוג'ה באור חיובי ביותר ויש בהם כדי להסביר את משפט
הסיום של הסיפור.
סיום הסיפור
סיום הסיפור סגור .הבעיה של "רשע וטוב לו" נפתרת בזכות הצלחתה של ריקוג'ה "לסובב בכחש"
את בעלה במשך חמש-עשרה שנים .בסופו של דבר ,נזדמנה לריקוג'ה האפשרות לעשות מעשי
צדקה וללמד את בעלה לקח ,אם כי לא נראה שהוא למדו .יעקב נותר מרוכז בניסיונותיו להבין
את התרמית שהתרחשה מתחת לאפו והוא אף התבייש מעצמו על התעסקותו בדבר זה במקום
במחלת אשתו .הוא טרוד יותר בשאלה האם ריקוג'ה לא רומתה כאשר ניהלה את עסקי החלפת
התכשיטים במהלך השנים ,מאשר בשאלה האם ניתן לעזור לריקוג'ה בימיה האחרונים ולהקל
בדבר-מה את סבלה .סופו של הסיפור בגילוי שיעקב חילק בעל-כורחו את כספו לנזקקים
ובתהילה זכתה כמובן אשתו המנוחה .בכך מותיר הסיפור טעם של הצלחה על אף עובדת מותה
המצער של ריקוג'ה בסיום.
הסיפור שייך למחצית הראשונה של המאה ה .20-מעשה בצעירה ושמה פראדל ,שבילדותה מתו
הוריה והורישו לה את ביתם המרווח .לאחר שהתייתמה עברה לגור בבית קרוביה – איסר לוין
והדודה רחה .משבגרה שידכו לה את אברהם נח ,שהתאים במעמדו החברתי למעמדה (בר אבהן –
בן למשפחה מכובדת וגם משכיל) .אהבה בין בני הזוג לא התפתחה .אברהם נח ,בעלה של פראדל,
מתחמק ובורח מקשר עם פראדל .במשך היום הוא שקוע בעסקי מסחר ומלמד בהתנדבות חשבון
בבית הספר המקומי לילדי עניים .בזמן הארוחות לא נקשרת ביניהם שיחה.
בילדותה גרה פראדל בשכנות לאלמנה שרה לאה והבן שלה ,חיים רפאל .שרה לאה אהבה את
פראדל כבת וחיים רפאל שיחק איתה .בבגרותם ,התאהב חיים רפאל בפראדל ,אך זו לא השיבה
לו אהבה .ידידם של שרה לאה וחיים רפאל ניסה לשדך ביניהם ,אך נידחה בהתנשאות על-ידי
דודה של פראדל ,איסר לוין.
לאחר שלוש שנות נישואים חל מפנה בחיי הזוג :נולד להם תינוק והבית שהיה עד כה קודר ודומם,
הפך לצוהל .ריח של דבש חם ותבשילים התפשט בבית .לידת התינוק משנה את יחסו של הבעל
"שהציץ אל פראדל בעיניים לחות מחנינה וחרדת לב" .אך התינוק חלה ומת .אברהם נח חוזר
לעיסוקיו וגם למשחקים עם חברו זאויל אלקהס .לאחר מות התינוק השתנה המראה של פראדל
לרעה .היא כבר לא יפה כבתחילה ,האור בעיניה כבה .מדי פעם מתארחת פראדל אצל דודתה ושם
היא שופכת את ליבה.
פעם התארחה אצל פראדל אחותו של אברהם נוח .האח והאחות שרים ושמחים ביחד ואילו
פראדל יושבת לבדה על הספסל שמחוץ לביתה .כולם מבינים שאין סיכוי לנישואים ושעליהם
להפרד ורק פראדל מסרבת לקבל אמת זו וממשיכה להאבק למען הצלת הנישואים ,תוך השפלה
עצמית .היא מתלבשת לכבודו ,משמינה לכבודו ומשרתת אותו בהתרפסות .היא זוכה מאברהם נח
רק לבוז ולזלזול .ליחס זהה זוכה פראדל גם מאנשי העירה.
בינתיים מסכן חיים רפאל את חייו במגוון דרכים משום שמאס בחייו בעקבות אהבתו הנכזבת
לפראדל.
יום אחד חלה אברהם נח ופראדל דואגת לו ומטפלת בו במסירות רבה .היא מקוה שבעלה ילמד
להעריך אותה וישיב לה יחס חם .אולם משהחל אברהם נח להחלים ,ברח מהבית כדי לשחק
שחמט בבית חברו .גיטל המבולבלת ממהרת להודיע לכל אנשי העירה "ראו איך הוא שחט
אותה".
אברהם נח מקבל עבודה מחוץ לעיירה ועוזב את הבית .מאחור נשארת פראדל המקוה שהריחוק
דווקא יקרב ביניהם .אברהם נח דוחה את הביקור בבית ופראדל ממתינה לו ,לבושה יפה ואוכלת
בקצה השולחן ,כדי לשמור על נקיון הבית .ויום אחד חוזר הבעל לביקור .פראדל מקבלת אישור
ללכת לטבילה במקוה ,כאשר כל אנשי העירה צופים במתרחש .והנה ,מששבה פראדל מהמקוה,
מחליט אברהם נח לחזור במהירות אל מקום עבודתו לתמהון כולם .פראדל הפגועה מבינה סוף
סוף שיש לסיים את הנישואים הכושלים והיא מבקשת גט .לאחר הגט נישאים פראדל וחיים
רפאל ונולד להם בן מוצלח .סיום אופטימי.
עיצוב הדמויות
פראדל
פראדל היא הדמות המרכזית בסיפור .מקור שמה באידיש ופירושו :שימחה .במהלך הסיפור
מקבל שמה נימה אירונית ,כיוון שהוא מבטא משמעות הפוכה :פראדל עצובה .פראדל רבת חן אך
עצובת רוח .שמה הולם את חייה בילדותה ,לפני שהתיתמה ,ומהיום שבו קיבלה את הגט
מאברהם נח.
פראדל היא דמות עגולה ,דמות העוברת תמורות במהלך העלילה וכן דמות בעלת מאפיינים
טרגיים.
דמותה של פראדל מעוצבת הן באמצעות אפיון ישיר והן באמצעות אפיון עקיף.
אפיון ישיר :תכונות הדמות המרכזית כפי שנמסרו ישירות על-ידי המספרת ,למשל באכספוזיציה:
תאור גורלה המר ,אומללותה בחיי נישואיה ,מצבה הכלכלי הטוב ,ביתה המפואר ,האוירה
הקפואה בביתה .מצבה של פראדל מתואר בעיקר על-ידי ניגודים ,למשל בין העושר של ביתה לבין
הסמטה העניה ,אך החמה והשמחה .בהמשך תתאר המספרת את מראה פראדל לאחר מות
התינוק וכן את תכונותיה במאבקה למען מעט אהבה מבעלה ,כאשר פראדל מתבזה ומתרפסת
לפניו.תאורה של פראדל ביום בו קבלה את גיטה – היתה יפה יותר ביום זה מאשר ביום
כלולותיה.
אפיון עקיף :הקוראים לומדים על מאפייני דמותה של פראדל באמצעות:
.1פעולותיה ורגשותיה
.2התמורות החלות בזהותה האישית
.3אפיון באמצעות מאפייני דמות טרגית
.4יחסי פראדל עם אברהם נח בעלה (ודמותם של אברהם נח וחיים רפאל)
.5יחס המספרת אל פראדל
.6התייחסות תושבי העיירה אל פראדל
מחלת אברהם נח והאופן בו טפלה בו פראדל ,תגובתו לטפול ויחסו לפראדל .לאחר שאך זה החל
להבריא ,הוא נוטש אותה ,מתנדנד ,לטובת חברו הגר בבית רעוע ומלוכלך ,שכלבים שוטים
מסתובבים בחצר .הוא מעדיף סביבה זאת על-פני ביתו המטופח ועל פניה של פראדל.
פראדל מתאמצת למשוך תשומת לבו של בעלה :היא מפטמת את עצמה ,לובשת בגדים עזי צבע,
רצה אחריו כדי לתת לו חפציו ומפנה לו מקום בכניסה כדי לעבור ,כל זאת תוך השפלת עצמה,
ביזוי עצמה וכתוצאה -תגובות דחיה חזקות יותר מצד בעלה .ולא רק ממנו אלא גם מצד אנשי
העיירה.
"חיי הנייר" – אברהם נח מקבל עבודה חדשה ועוזב לחוות זרצ'יה .פראדל חיה את "חיי הנייר",
ניזונה ממכתבים קצרים שכותב לה בעלה ,קוראת "בין השורות" בנסיון למצוא עידוד מצידו.
הבית נקי ומסודר והאוכל מוכן ,שמא יבוא לביקור במפתיע .פראדל אוכלת בקצה השולחן ,כדי
לשמור על הנקיון וממתינה .היא לא נכנעת ,למרות שבעלה דוחה את הביקורים בתרוצים שונים.
ההליכה למקווה עם שובו של אברהם נח והסתלקותו המידית חזרה אל החוה ,תוך שהוא מותיר
את פראדל מטפטפת מים ,המומה ופגועה ולנוכח מבטיהם המשתאים של אנשי העיירה.אברהם
נח נבהל מן המחשבה על התייחדות עם פראדל -עד כדי כך הוא סולד ממנה.התוצאה:
· פראדל מסתובבת לילה שלם בביתה ובוכה .לעת בוקר היא יוזמת סוף סוף גט.
· פראדל מבצעת פעולות "טיהור" – סילוק כל פריט מביתה ,שמזכיר ,או שקשור ,אל אברהם נח.
· פראדל משקמת את חייה ,נישאת לחיים רפאל ויולדת בן מוצלח.
חל כאן היפוך מסוים :חיים רפאל זוכה סוף סוף לממש את אהבתו אל פראדל ,למרות שפראדל,
כפי הנראה ,לא אוהבת אותו .היא אהבה אולי את אברהם נח שלא אהב אותה .יש כאן מסר
פסימי לפיו אין אהבות מושלמות בהן שני בני הזוג מאוהבים באותה מידה ומאושרים באותה
מידה.
ב .כפי שראתה את הדברים כמספרת בוגרת; בעלת הבנה רגישה בנפש האדם ובעלת נסיון חיים
עשיר וזאת מפרספקטיבה (ממרחק) של זמן ומקום .מנקודת מבט זו היא ::מוסיפה למסופר דברי
הערכה וחוות דעת אישית ,כלומר התייחסות שיפוטית.
לדוגמא:
"גופה של פראדל היה כצמח שלא הושקה זמן רב ,נעשה מרושל וחסר גמישות".
"הדודה רחה ,אשה טובת שכל וקשת רוח"
"נשקפו פני האנשים מוכי התמהון"
"עמדה והביטה היאך תרמיתו ,רמזי אהבתו התפלים והבטחותיו הכוזבות הולכים וכלים בעשן".
סיפור ראליסטי
הסגנון הראליסטי מאופיין בשלושה מרכיבים :זהות ,מלאות ,הסתברות:
שימוש בשמות אוטנטיים לדמויות ,מקומות ,זמנים וכד' .תאורים מפורטים ומלאים של דמויות
ומקומות כדי לתת לקורא תחושה שהוא נמצא במקום .הסיפור הגיוני ומתקבל על הדעת
(הסתברות) .הסיפור הראליסטי מתאר פיסת חיים אוטנטית.
במציאות חיי הכלל וטובתו חשובים יותר מצרכי היחיד ,שלעתים נאלץ להקריב את אושרו
וטובתו ,כדי להתאים את עצמו למוסכמות המקובלות בחברה .ביצירת האומנות – להיפך .אושרו
של היחיד הוא החשוב ביותר .הוא מרכז היצירה והחברה משנית בחשיבותה.
על-פי מוסכמות החברה היהודית הדתית נדרשת האשה להשלים ,להסתגל ,לשתוק ולהתאים את
עצמה לבעל .החברה איננה מסוגלת להתייחס באופן רגיש למצוקה של פראדל ביחסיה עם אברהם
נוח ולהציע לה עזרה ממשית .גיטל "המבולבלת" היא היחידה ,שאומרת את האמת בפני כולם
ורומזת ,כי יש מקרים של סבל קשה ,בהם האשה אינה יכולה להמשיך את חייה בתוך אותה
מסגרת וצריך לסייע לה לפרוץ את המסגרת המקובלת ,כדי למצוא עבורה פתרון יחודי.על-פי
התפיסה המסורתית הדתית מוטל על בני האדם להשלים עם מה שנגזר מלמעלה מתוך כניעה
וקבלת הדין .המספרת היא בעלת עמדה חילונית ,מרדנית .בהתאם לכך ,היא מעצבת גיבורה
ראשית ,אשר ראשית דרכה מותאמת למוסכמות המקובלות ולכן היא מתעלמת מחזוריו של חיים
רפאל ונוקטת כלפיו יחס של התנשאות וכן מסכימה לשידוך עם אברהם נוח ומתאימה את עצמה
אליו עד ביטול אישיותה .היא סובלת ונכשלת.
כאשר בהמשך דרכה היא משתנה – מגלה אופי חזק ,עמידה עצמאית ,נחישות החלטה ,מרידה
במוסכם ובמקובל ,מאבק נגד הגורל ,שנגזר עליה מלמעלה ,הרי רק בדרך זו היא מצליחה לחולל
בחייה מהפך אמיתי – להדוף מעליה את חיי הסבל והכישלון ולקבוע בעצמה את אופי חייה בדרך
חיובית ובונה.כדי להחזיר את פראדל אל החברה ומוסכמותיה ,השיאה אותה המספרת לחיים
רפאל ,כי פראדל לא תוכל לחיות בחברה זו בלי מסגרת נישואים.
אמצעים ספרותיים
.1ניגודים :מאפיינים את התאורים בסיפור:
א .ניגוד בין פראדל בילדותה לבין פראדל העצובה לאחר נישואיה.
ב .ניגוד בין יחסה של פראדל לבעלה (התרפסות) ובין יחסה של פראדל לחיים רפאל (התנשאות).
ג .ניגוד בין מראה פראדל – צל קודר על פניה ובין מראה אחותו של אברהם נח – קורנת משמחה.
ד .ניגוד בין פראדל היוזמת ,לבעלה אברהם נח הפסיבי והבורח.
.2מוטיב אור וצל :המשמעות – מגע אנושי ,חמימות ,שמחה ,אושר .צל במשמעות של חוסר קשר
אנושי ,בדידות ,בידוד ,דחייה ,קדרות נפשית.
א) המזנון של שרה לאה עמד קודר ואפל וסמל את האווירה בביתה ולעומת זאת רק ידידותו של
הזקן שמואל מאיר לא הועם זיווה( .חמימות ,מגע אנושי).
ב) בשנה השלישית אחרי הולדת הבן ,הבית הקודר ,שהיה שרוי תמיד בצל של עננה ,הוטלה בו
צהלה.
ג) לאחר מות התינוק "הבית ירד ונפרש עליו שוב הצל"
ד) "האור בעיניה של פראדל כבה".
ה) בבקור האחות בבית אברהם נוח "נהרו פני האח מן הזיו שלה" ובין האח והאחות יש מגע
אנושי חיובי וחם .בניגוד לכך עומדת בפתח פראדל ,כשהיא מבודדת מהם ,דוממת וקודרת
במטפחת כהה ,המאפילה על פניה צל".
ו)כשאברהם נוח חולה ופראדל מחפשת אחר עזרת השכנים ,בתי השכנים שרויים בחשכה,
שפירושה:חוסר קשר אנושי" :הבתים מסביב עמדו מוגפי תריסים כולם כמתנכרים".
ז) לאחר שפראדל חוזרת לעצמה – "פניה עם העיניים הזוהרות שוב נתלהטו".
ח) לאחר נישואיי פראדל וחיים רפאל "שרה לאה שב אליה זיו הפנים של ימות הטובה מלפנים".
תקציר העלילה
עלילת הסיפור "שפרה" מתרחשת בעיירה הליטאית סמיונובקה ,בשלהי המאה ה.19 -
שפרה היא אישה צעירה ויפה בעלת שמחת חיים .בצעירותה ,נישאה לפנחס הנגר ,שחיזר אחריה שלוש
שנים ,ולבסוף נשא אותה בלי נדוניה ,מה שמסגיר את היותה בת למשפחה ענייה .שפרה חיה עם פנחס
ונולדו להם שני ילדים .לאחר מספר שנים ,חלה פנחס ומת .שפרה נותרה ענייה ,חסרת-כל ,ומטופלת
בבנה – תינוק בן חודשיים .היא החליטה לשוב אל בית אמה ,הענייה אף היא ,אשר האמינה כי לבתה יש
סיכוי להינשא שנית ,הפעם לדוד הסנדלר ,שבעבר חיזר אחריה ,אך נדחה לטובת פנחס.
מותו של פנחס הכה את שפרה בהלם .היא התכסתה בשתיקה וחיה כמו בתוך חלום בלהות .בחוץ שרר
חורף קשה ,ובמצוקתה הסכימה שפרה לקבל על עצמה כל עבודה שתבטיח את קיום ילדיה.
יום אחד קיבלה שפרה הצעה לעבוד כמיניקת באחוזת עשירים .היא הובלה אל בית האחוזה ושם היא
נדרשה להשאיר את התינוק שלה למשמרת אמה .כך מצאה עצמה שפרה מוכנה להניק תינוק זר ,בשעה
שנאלצה לנטוש את תינוקה שלה .שם ,בבית האחוזה ,רופא בדק אותה ,רחצו אותה ,השקו אותה בספל
שוקולדה חמה ,לא מתוך חום ודאגה לה ,אלא בכדי שחלבה יהיה טוב לתינוק .המפגש עם התינוק היה
קשה עבור שפרה .הוא התנפל עליה במה שהזכיר לה "צימאון של עלוקות" ,וכתוצאה מכך יצא מפיה,
לראשונה מאז מות בעלה ,קול – היה זה קול בכי מר .כך ביטאה את כל כאבה ,סבלה ועליבות חייה .גם
ניסיונות המשרתת השנייה להרגיע את שפרה לא הועילו ,והיא נותרה שוכבת על הספה ובוכה בכי גדול.
לרוע מזלה ,בדיוק כשבכתה נכנסו בעלי האחוזה לחדר .מבחינתם ,היא הפכה פסולה לתפקיד ,לכן גירשו
אותה בחרפה מהבית .במקומה ,הם הביאו מיד מינקת חדשה.
לאחר שסולקה מהאחוזה ,לא נמצאה עגלה שתסיע אותה ולכן נאלצה שפרה לשוב הביתה ברגל.
בצאתה לדרך מלוות אותה נביחות כלבים .היא נאלצת לעצום את עיניה מפני פתיתי השלג הניתזים אל
פניה .בתוך כך היא נזכרת במראות הענקיות באחוזה ,כלי הנחושת במטבח וידיה הרזות והדורסות של
המינקת החדשה שהובאה במקומה.
בדרכה חזרה הביתה ,מחליטה שפרה לעצור ולנוח ליד הגשר הרעוע .היא מתיישבת ,מתכרבלת במעיל
ונרדמת .בחלומה היא רואה את תכלת עיניו של תינוקה ,את האיכרים הבאים להציל את חבריהם
התקועים בשלג ואת פנחס בעלה המת ,צועד לקראתה ,בא לגאול אותה מבין רגבי הקרח.
למחרת ,עובר במקום איכר מסמיונובקה ,ומוצא את גופת שפרה קפואה בשלג ,ועיניה הכחולות
בהירות ,כאילו לא ידעה צער מעולם.
כותרת הסיפור
השם שפרה הוא שם מקראי" :ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות ,אשר שם האחת שפרה ושם
השנייה פועה" (שמות ,א' .)15 ,כאמור ,שפרה היתה מיילדת עברייה .לפי פירוש רש"י לפסוק זה,
המיילדות העבריות היו ידועות עוד לפני שהיו להן השמות "שפרה" ו"פועה" .שמות אלה הם שמות
מקצועיים ,אשר ביטלו את האישיות הפרטית של המיילדות .שפרה נקראה כך משום ששיפרה את הוולד,
ופועה נקראה כך משום שהיתה פועה – מדברת והוגה לילד.
מכותרת הסיפור אפשר להבין את העיקרון לפיו השם "שפרה" מעמיד במרכז את מקצועה של האישה
ומבטל את אישיותה .עיקרון זה בולט גם בסיפור – שפרה היא מיניקת .אישיותה ,צרכיה ,רגשותיה
נדחקים הצידה .הסביבה מתייחסת אליה כאל מכשיר חליבה .המשפחה המעסיקה אותה מתנכרת לכאב
ולמצוקה של שפרה ורואה באלו סמי מוות העלולים להרעיל את התינוק .כאשר שפרה לא עומדת
בדרישות התפקיד שלה ,היא מפוטרת ומוחלפת מיד במינקת חדשה.
ניגודים
אמצעי עיצוב בולט הוא בהצגת ניגודים ברורים .ניגוד מרכזי קיים בין עשירים לעניים .מצוקתה הכלכלית
של שפרה מובלטת נוכח הרווחה הכלכלית של בית העשירים .שפרה משתמשת בנסורת להסקת הכירה
וגם לחימום סירי המים לטיהור גופת בעלה המת .היא משתמשת בסדין גם כתחליף למפה וגם כתכריכים
לקבורת בעלה .היא לובשת את מעיל הכבשים של בעלה המנוח ,כי לה אין מעיל משלה .ביתה מוזנח
וילדיה מגיעים לפת לחם .לעומת מצבה הקשה ,מתואר בית העשירים על הברק והפאר שבו .זהו בית
גדול ,עם אולמות ומסדרונות מאווררים ,שטיחים על הרצפה החלקלקה ו"ספת כבוד" בחדר האורחים.
הבית מקושט במראות ועציצים ,מאובזר באמבטיה וארונות בגדים ספוגי ריחות בשמים.
ניגודים אלו מסמלים את הפערים החברתיים בכלל ואת אלו בין עולמה של שפרה לעולמה של גבירתה
– עולמות שלא ניתן לגשר ביניהם.
ניגוד נוסף הוא בין השתיקה לבין הצעקה .שפרה מאופיינת בשתיקתה העומדת בניגוד לרעש הסביבה.
השקט מעיד על עדינות ,פסיביות ,חוסר-אונים וצער העוטפים את שפרה .נביחות הכלבים ,צריחות
העורבים ,צלצול פעמוני הכנסייה ,זעקת העז הגוועת ברעב ,פרסות הסוסים הדוהרים מאפיינים את
המולת הרחוב ואת תוקפנות ודורסנות הסביבה .הניגוד בין השקט לרעש נשבר כאשר שפרה פורצת בבכי
המבטא את הסערה המתחוללת בנפשה .זהו הקול המרעיש שמסגיר את גודל מצוקתה .כל עוד יכלה
להתמודד עם קשיי החיים ,בחרה לשתוק .אך כאשר לא נותר בה הכוח לסבול ,היא משחררת את צעקת
המחאה שלה בדמות אותו בכי שגם יגזור את גורלה .מניגוד זה ניתן להסיק שכל עוד בוחרת האישה
המושפלת לשתוק נוכח ניצולה המחפיר ,היא זוכה לחיות ,אולם ברגע בו תניח לעצמה "להרעיש" בכאבה
המתפרץ ,ייגזר גורלה למוות.
מוטיבים וסמלים
החלום – החלום הוא ייצוג לתת-מודע של האדם ,ויש בו כדי לבטא את הלכי הנפש המודחקים .שפרה
נוטה לשקוע רבות בחלומות – דבר המלמד על אחיזתה המוגבלת במציאות ועל הקושי שלה להתמודד עם
חייה הקשים .בחלומותיה היא בורחת מהמציאות הקודרת ,אל מחוזות של חום וקירבה מצד בעלה המנוח,
אמה התומכת ועיני התכלת של בנה התינוק .היא חולמת על כל אלו בשעת נסיעתה אל בית העשירים
ובשעת הליכתה חזרה אל ביתה .העייפות והקור אמנם מכניעים אותה ,אך בחסות החלומות הנעימים,
הופך אפילו המוות לחוויה מרגיעה ומשחררת .באמצעות החלומות מומחש הפער בין מודל החיים הרגילים
והרצויים לבין מציאות החיים בפועל – על העוול והאכזריות שבהם.
הבגדים – הבגד משמש ייצוג סמלי לאדם ,הן מבחינת מעמדו החברתי-כלכלי והן מבחינת מצבו הנפשי
והפיזי .בסיפור מוזכרים פריטי לבוש רבים בהקשרים שונים והם משמשים בשני התפקידים .מוטיב
הבגדים מעצב את הפערים המעמדיים ואת מצבה העגום של שפרה.
כבר בתחילת הסיפור מתואר עונייה של שפרה .בהיעדר תכריכים לקבורת בעלה ,היא נאלצת להשתמש
בסדין ששימש גם כמפת שולחן בימי חג .בנוסף לכך ,מצוין שלשפרה אין מעיל חורף ,ולכן נאלצה ללבוש
את מעילו של בעלה המת .זהו רמז מטרים למוות הצפוי לה בלבשה את בגדי המת .היא לובשת בגדים
קרועים בקור העז – סימן נוסף למצוקתה הכלכלית .היזכרותה בימי מחלתה כאשר הופשטה מבגדיה
ועמדה עירומה אל מול האחות הלבושה בבית-החולים ,מעידה על השפלתה של שפרה בידי האדונית
המעסיקה אותה באחוזתה .כך היא מרגישה כחפץ העומד לבדיקה לפני שמחליטים אם לעשות בו שימוש.
הלבשת שפרה בכותונת הפלנל החמה מרמזת על עושרם של מעסיקיה ,העומד בניגוד לעליבותה
המתבטאת בבגדיה הקרועים ובעירומה המשפיל .כאשר בני הבית מפנים את שפרה הבוכייה והיא נשמטת
מידיהם ,היא מדומה לבגד מיושן הנופל על הרצפה ולא משמיע קול בנפילתו .נעליה חסרות העקב,
מסמלות את מעמדה הנחות .סמל זה בולט על רקע נוכחותו של הסנדלר האמיד שבעבר חיזר אחרי שפרה
וכעת מעוניין בתופרת הרוקמת עבורו צווארוני בד .מחלונו של אותו סנדלר נשקפת נעל גבוהת-עקב –
רמז סמוי להחמצה של שפרה בבחירתה המוטעית בבעלה פנחס הנגר ולא בדוד הסנדלר.
הפערים החברתיים באים לידי ביטוי גם בתיאור מעיל עור השועלים של הגבירה העשירה לעומת סינר
הנגרים המלוכלך של פנחס ,בעלה המת של שפרה .ניגוד זה מעצים את הרעיון שהאנושיות איננה תלויה
במעמד כלכלי – שמחת החיים של פנחס לא חדלה גם לאחר מותו ,כאשר הוא מופיע בחזיונותיה של
שפרה לבוש בסינר הנגרים שלו ,ולעומתה בולטת חמיצותה של האדונית ,שכל סממני העושר העוטפים
אותה מכל עבר ,לא יכולים לרומם את רוחה הרגוזה.
העיניים – העיניים מופיעות בסיפור מספר פעמים ומשמשות כראי לנפשה של שפרה החושף את מצבה
הקשה .לשפרה עיניים בהירות המתאימות לחזותה היפה כפי שמתוארת בתחילת הסיפור .לאחר מות
בעלה פנחס ,נעכרת תכלת עיניה ומאבדת מיופייה עקב הדמעות הרבות שהזילה .עכירות (= התקדרות,
לכלוך ,כהות ,חוסר צלילות) עיניה בעקבות הצער על מות בעלה ,מסמלת את הידרדרותה הנפשית של
שפרה .בשעה שהיא מהרהרת בבעלה המת ,עיניה מתוארות במילים" :הועמה תכלת עיניה" ובהמשך,
בהגיעה אל בית העשירים ,מתוארת שפרה המושפלת ,בעת התמוטטותה כמי ש"הדמעות הכהו את עיניה".
העיניים התכולות מאפיינות גם את בנה של שפרה" :ותכלת עיניו של הילד הציצה אליה מעורפלת",
"נשקפה אליה שוב ,כמו בשעת הנסיעה ,תכלת עיניו של התינוק בן החודשיים" – צבע העיניים הכחול
המשותף לשפרה ולבנה מסמל את הקשר הטבעי ביניהם כאם ובנה .שפרה רואה את עיני תינוקה הכחולות
פעמיים – בעת הנסיעה לאחוזה ובחלומה האחרון .שני הרגעים הללו מכריעים לגבי גורל התינוק .מוטיב
העיניים עשוי להביע את תחושת האשמה של שפרה .כשהיא נוסעת לאחוזה היא מרגישה אשמה ,משום
שלא נלחמה על זכותה לקחת את בנה וגם בגלל שאפילו לא חיתלה אותו לפני צאתה .ברגעים האחרונים
שלפני מותה ,שבה ועולה דמותו של התינוק כחול-העיניים בתודעתה של שפרה שכאילו נפרדת ממנו,
ואולי מודעת לעובדה שבבחירתה לעזוב אותו ,גזרה למעשה את גורלו.
גם לנער הרועה ,המתנדב ללוות את שפרה המגורשת אל שער האחוזה יש עיניים בהירות .עיניו דומות
לעיניה – דמיון המסמל קשר של הזדהות והבנה שלו כלפיה ,זאת בניגוד למשפחת העשירים ,שלא דאגה
להסיעה בחזרה לביתה לאחר שהחליטה לוותר על שירותיה כמינקת .אולי בהיותו של הנער בנה של
החולבת ובהתייחסות המשפחה אל שפרה כ"פרה חולבת" ,נוצרת קירבה טבעית בין השניים ומבחינת
שפרה ,זהו גילוי מרגש כל-כך ,עד שהיא כמעט פורצת בבכי.
בדרכה הביתה ,נאלצת שפרה לעצום את עיניה בשל פתיתי השלג הניתזים אל פניה .אז מהבהבים מולה
המראות הלא-נעימים הזכורים לה מבית האחוזה .בישיבתה לנוח ,היא עוצמת שוב את עיניה ,ואז עולים
בזיכרונה מראות בנה ובעלה המחלץ אותה מערמות השלג – מראות המעלים בה חיוך.
בתמונת הסיום של הסיפור שב ועולה מוטיב העיניים .האיכר שמוצא את שפרה הקפואה בשלג מבחין
בחיוך הנסוך על פניה .המשפט החותם את הסיפור" :התכלת שהציצה מסדקי עיניה ,היתה בהירה ,כאילו
לא נעכרה בדמעות מעולם" – מותיר תחושה כפולה :מצד אחד ,תחושה מעיקה – משום שברור ששפרה
היתה במצוקה כה גדולה ,עד שאפילו המוות נתפש כגואל .המוות המיותר של שפרה נראה אף יותר טרגי
על רקע עיניה הבהירות שלא נותר בהן סימן לדמעות ולכאב .זוהי תמונה הממחישה בעוצמה את העוול
שנגרם לה בדחיקתה אל הגורל המר .מצד אחר ,תחושת הקלה וקורת-רוח – למרות החיים הקשים והגורל
האכזר ,הצליחה שפרה לשמור על חזותה החיננית .יכולתה לשמור על יופייה החיצוני גם בתנאים נפשיים
בלתי-אפשריים עשויה לעורר תחושת נחמה קלה.
השתיקה – שתיקתה של שפרה מסמלת את חוסר-האונים שבמצבה .לאחר מות בעלה ,היא לוקה בהלם
המתבטא בעיקר בשתיקה ,גם בשעה שזכויותיה הבסיסיות נרמסות .השתיקה היא סמל לפסיביות
המאפיינת את שפרה ,המגיעה לכדי שיא כאשר היא מוותרת על בנה ,בשעה שהיא נאלצת לצאת לאחוזת
העשירים לעבודתה כמיניקת .שבירת השתיקה מתרחשת כאשר שפרה נשברת ובוכה – מעשה שיגזור את
גורלה לגירוש ,אשר יוביל אל מותה.
הרעש – צלצול פעמוני הכנסייה ,נביחות הכלבים וצריחות העורבים.
פעמוני הכנסייה מסמלים את התרבות הנוצרית .קולות הכלבים והעורבים הם סמל לעולם הגויים המאיים.
שילוב הסמלים הללו מבשר רעות ,ולרוב מצביע על מוות קרוב.
שלושת הסמלים משמשים גם כרמזים מטרימים המבשרים רעות .צריחות העורבים מופיעות בסמוך למות
בעלה של שפרה ,זאת במקביל לחיוורון שהתפשט על הקירות .קול פעמוני הכנסייה קוטע את השקט
הנובע משתיקת שפרה לאחר שפנחס מת .יבבת הפעמונים וצריחת העורבים הם קולות צורמים המדגישים
את בדידות שפרה וזרותה בעולם עוין ,והם מקבילים לבכי ולצעקה שיתפרצו בהמשך מגרונה .נוסף על
אלו ,מופיעים קולות נביחות הכלבים הממתינים בפתח בית העשירים .גם הנביחות הם סימן רע לעומד
להתרחש .הן נשמעות ברגעים מכריעים בסיפור :כאשר הרעב מאיים על העיירה של שפרה ,כאשר היא
מגיעה לאחוזה ובשעה שהיא עוזבת .הכלבים מזוהים אף הם עם עולם הגויים .בנביחותיהם הם מטילים
אימה ומחזקים את תחושת הניכור .הם משמשים סמל אירוני למעמדה של שפרה ,שנחות אפילו ממעמדם
של הכלבים .היא נזרקת מהבית כמו כלב ,ובצאתה היא מלווה בנביחותיהם.
שלושת הסמלים :קולות פעמוני הכנסייה ,צריחות העורבים ונביחות הכלבים ,תורמים לעיצוב הרעיונות
המרכזיים בסיפור ומדגישים את הפקרת האדם בידי החברה הרואה בו חפץ ,כלי שרת ,שבהיעדר תועלת
מצדו או בשעת מצוקה ,הוא מושלך אל מותו.
סמל הגשר הרעוע – בדרכה חזרה לביתה ,עוצרת שפרה לנוח תחת גשר רעוע .הבחירה של דבורה בארון
בגשר רעוע היא סמלית .הגשר מסמל את המעבר מחיים למוות .היא מתיישבת ,מתכרבלת באדרתה
ונרדמת ,כמו בשעת הנסיעה .בחלומה היא רואה את האיכרים הבאים להציל את חבריהם ואת פנחס
בעלה ,שבא לגאול אותה מחייה האומללים .בפעם הראשונה שפרה מחייכת מתוך שימחה אמיתית ,שהרי
המוות הוא בבחינת גאולה עבורה.
סמל השלג – תיאורי השלג המלווים את שפרה מסמלים את הקור העוטף אותה בשעת משבר .בלווייתו
של בעלה פנחס ,היא רצה פעורת פה ,מבלי למעוד על חלקלקות הקרח ועל פני השלוליות הקפואות.
כאשר היא מתעוררת בבית אמה בבוקר המחרת ,היא מבחינה בשלג הראשון המכסה את קבר בעלה .קור
השלג משתלב עם קולות הנכאים של פעמוני הכנסייה ,צריחות העורבים הצורמות ,יללות הכלבים
הבוכים וזעקת העז הגוועת ברעב .גם נסיעתה לבית האדונים העשירים מלווה בתיאורי שלג הממלאים את
המרחב .הקור העז מסמל את הקיפאון הנפשי בו נתונה שפרה בצאתה לעבודתה המחייבת אותה לנטוש את
בנה התינוק .היא מכווצת בעגלה המובילה אותה על פני השלג ,נתונה שותקת בתוך מעילה ,עוצמת את
עיניה ואכולה רגשות אשם על כך שאפילו לא חיתלה את בנה לפני שיצאה לדרך .לאחר שנכשלה
בתפקידה וסולקה מבית האחוזה ,יוצאת שפרה שוב אל השלג ,הפעם בצעידה רגלית .סערת השלג דוחקת
אותה אל פינת המסתור תחת הגשר הרעוע ,ושם תוך כדי מנוחתה ,היא קופאת למוות .ירידת השלג
בסיפור ,כמעט ללא הרף ,מסמלת את אווירת הנכאים של שפרה האומללה ואת הקור והניכור המאפיינים
את החברה המרושעת ,אשר באדישותה ,למעשה קוברת את שפרה.
דימויים
דימוי שפרה לציפור " -נראתה היא גופה בעיניה קלה ועזובה ,כציפור בודדה בצדי הדרכים" :שפרה
מדמה את עצמה לציפור ,משום שציפורים קטנות הופכות ליצורים חסרי הישע ביותר בחורף הרוסי .זאת
משום שאינן יכולות למצוא אוכל מתחת לשלג ,והן תלויות בחסדי בני-האדם ,המפזרים להן פירורי לחם.
בקור העז ,ציפורים רבות קופאות למוות.
דימוי התינוק לעלוקה – "הגישו לחזה בהשגחת הרופא בריה קטנה ,אשר התנפלה עליה בפה רירי ,בחום
זר ובצמאון חדש ,לא ידוע לה – צמאון עלוקות" :שפרה כה פגועה וכואבת עד שהופעת התינוק היונק
ממנה נראית בעיניה כהתנפלות של עלוקה צמאה .זהו דימוי המסמל את מצב הקורבנות של שפרה ,אשר
חשה כי גופה מנוצל להרוויית צימאונה של עלוקה.
דימוי שפרה לבגד " -היא נשמטה כשמוט הבגד הבלה והמיושן ,מבלי להשמיע קול בנפילתה" :כאן
שפרה מדומה לבגד בלה ומיושן .הדימוי הזה משקף את יחס הסביבה אליה .בעלי האחוזה עומדים לזרוק
אותה ,כפי זורקים בגד ישן .נאמר עליה שהיא "נשמטת" – שוב פעולה פאסיבית ,ונופלת "מבלי להשמיע
קול" ,כפי שהיא שותקת לאורך כל הסיפור.
סיכום
למרות שנכתב ב ,1912 -הסיפור "שפרה" רלוונטי גם לימינו .כל עוד קיימות בחברה תופעות של ניצול
החלש בידי החזק ,על רקע של פערי מעמדות ,הרי שהלקח מן הסיפור הזה ראוי להילמד .יחסי הכוחות
המעוותים בין אדונים לעבדים הם בסיס מוכח לעוול ולרמיסת זכויות-אדם .זה מה שקורה בסיפור וזה גם
מה שקורה בחברה של ימינו .למרבה הצער ,תופעות של סחר בנשים ,ניצול ,דיכוי והשפלת עובדים בכלל
ועובדים זרים בפרט ,שכיחות מאוד בחברה הישראלית .האדישות והפניית העורף של השלטונות ושל
החברה לתופעות אלו חמורה לא פחות.
כך הופכת "שפרה" ליצירת מחאה נוקבת כנגד העוול החברתי .זוהי זעקתם של הנדכאים המנוצלים,
המבקשים לעורר את הציבור מהאפאטיות בה הוא שרוי .העובדה המרה שניתן לעשות באדם העני ,חסר
הישע ,מעשה של דה-הומניזציה (התעלמות מאנושיותו ואף ביטולה) מבלי שמישהו יקום ויתקומם ,היא
מבעיתה ממש .מצמררת עוד יותר התובנה שעולה מהסיפור ,שאפילו נשים נשאבות לאותה מכונה
דורסנית של ניצול והשפלה ,ומאבדות את הרגישות הבסיסית הנדרשת למניעת קיפוח המין הנשי
והשתקתו.
תקציר העלילה
"יום נפלא לדגי בננה" מתאר לכאורה יום בחייו של זוג אמריקני – מוריאל וסימור גלאס .מתברר
שאין זה סתם יום ,אלא היום האחרון בחייו של סימור הצעיר .עלילת הסיפור נפרשת על שעות
אחדות ,בהן נחשפות קורות בני-הזוג גם בעבר :סימור נישא למוריאל זמן קצר לפני מלחמת
העולם השנייה ,למרות התנגדות קלה של הוריה .את ירח-הדבש הם חגגו במלון בפלורידה.
לקראת המלחמה גויס סימור והשתתף בה באופן פעיל .סימור שב מהמלחמה פגוע בנפשו ואושפז
בבית-חולים פסיכיאטרי צבאי למשך 3שנים .מוריאל המתינה לבעלה במשך זמן זה ,למרות לחצי
הסביבה .בזמן המלחמה ואחריה ,שלח סימור מכתבים לאשתו וכן ספר שירה בגרמנית ,אותו
ביקש ממנה לקרוא .סימור השתחרר מהאשפוז וחזר אל אשתו .בתקופה זו הוא ביצע כמה מעשים
משונים שפרטיהם לא ברורים (כנראה העליב את סבתה של מוריאל ,שבר חלון ,השחית תמונות
והתנגש בעץ) .מעשים אלו גרמו להוריה של מוריאל לראות בסימור אדם 'לא נורמלי' ומעורער
בנפשו ואף לחשוש שמא הוא מהווה סכנה לבתם.
מוריאל וסימור החליטו לצאת לירח-דבש חוזר באותו בית מלון בפלורידה – מעוז הבורגנות
האמריקנית .חלקו הראשון של הסיפור מתאר דיאלוג טלפוני בין מוריאל לאמה (דרכו ניתן
לשחזר את אירועי העבר) .משיחה זו ניתן להבין כי האם עדיין חוששת מפניו של סימור ,בעוד
מוריאל מבטלת חששות אלו מיסודן .בזמן השיחה מבלה סימור על שפת הים .חלקו השני של
הסיפור מתאר את סימור על חוף הים ,שם הוא מנהל שיחה עם סיביל – ילדה בת 4בערך ,ונכנס
עמה למים .בתום השיחה חוזר סימור לחדר במלון .שם ,ליד מוריאל הישנה ,הוא מוציא אקדח
ויורה בעצמו.
נראה כי השיחה בין סיביל לבין סימור היא רבת משמעות ומכרעת מבחינת ההחלטה הטרגית
שמקבל סימור בהמשך .כמובן ,סיביל לא מודעת שבשיחתה עם סימור היא גורמת לו לקבל את
ההחלטה להתאבד.
העולם הצהוב מורכב מפרטים כגון :השמש של פלורידה ,המלון ואורחיו ,חול הים ,מוריאל וכל
האנשים הקשורים אליה ,בגד הים של סיביל ,שמן השיזוף ,דגי הבננה .עולם זה כולל את כל
האנשים הסובבים את סימור ולמעשה מייצג את המציאות החיצונית לו .עולם זה נתפש כחומרני,
רדוד ושטחי – שאיננו יכול להבין את עולמו הפנימי-הרוחני של סימור" .העולם הצהוב" נתפש על-
ידי סימור כמאיים על עצם קיומו של עולמו הפנימי.
העולם הכחול מורכב מפרטים כגון :הים ,חדר האוקיאנוס במלון (חדר הפסנתר) ,סימור הלבוש
בגד-ים כחול (ומסתתר מהשמש ה'צהובה') ,סיביל הנראית בטעות כמי שלובשת בגד-ים כחול,
שרון ליפשוץ .עולם זה כולל את סימור ואת הילדות .הצבע הכחול מייצג את עולמו הפנימי של
סימור .זהו עולם רוחני ועמוק ,המאפשר לראות את הסמוי מן העין.
לעולם זה משתייכים הפסנתר וספרי השירה .בעולם זה מתקיימים התום והיושר הפנימי
האופייניים לילדות .ההתבגרות מיוצגת כמעבר מן העולם הכחול לעולם הצהוב .סימור לא יוכל
לשמור על עולמו הכחול ולכן יגיע למסקנה בדבר המעשה הסופני – ההתאבדות!
.2שלושת הסיפורים הקטנים – חייו האבודים של סימור .הסיפורים על הכושי סמבו ,כלב
הבולדוג ודגי הבננה עולים בשיחתם של סימור וסיביל .בשיחה זו קיים פער מתמיד בין הדרך שבה
תופסת סיביל את הדברים כפשוטם ובין הדרך המטאפורית ,שבה מבין אותם סימור .סימור תופס
את הדמויות המרכזיות בסיפורים כאנלוגיות לו עצמו .אנלוגיה זו מובנת לסימור ,אך לא לסיביל.
עם זאת ,בדרכה הילדותית ,סיביל מבינה כי זהו מצב בלתי-נסבל עבור גיבורי הסיפורים ,ובכך
סימור משיג את השתתפותה הבלתי-מודעת בסבלו .הסיפורים יבהירו לסימור סופית את חוסר
תכלית-קיומו בעולם.
א .הסיפור על כושי סמבו :בסיפור ילדים זה מתואר ילד קטן ,כושי ,הנרדף על-ידי שישה נמרים.
נמרים אלו סובבים סביב העץ שעליו טיפס הילד ומבקשים לטרוף אותו .דמותו של הילד אנלוגית
לסימור ודמויות הנמרים (הצהובים) אנלוגיות לאנשי 'העולם הצהוב' הרודפים את סימור .זהו
מרדף חסר-סיכוי עבור הילד ,מרדף של רבים מול יחיד – של חזקים מול חלש .סיפור זה ממחיש
את תחושתו של סימור הנרדף על-ידי 'העולם הצהוב'.
ב .הסיפור על כלב הבולדוג :בסיפור זה מתאר סימור סיטואציה שהיה עד לה כביכול ,ובה
מציקות הילדות הקטנות במלון לכלב בולדוג ,בכך שהן נועצות בו את מקלות הסוכריות שלהן.
דמותו של הכלב אנלוגית לזו של סימור ,בעוד שהילדות הקטנות מקבילות לאנשי 'העולם הצהוב'
(אשר חינך אותן לראות בכל יצור חריג וחלש אובייקט לתקיפה) .גם כאן ,עולה תחושת הנרדפות
של סימור ,המאוים על-ידי 'העולם הצהוב'.
ג .הסיפור על דגי הבננה :זהו הסיפור המרכזי ,ממנו לקוח שם הסיפור כולו .סימור מספר לסיביל
על דגי הבננה החיים באוקיאנוס .הם נכנסים לתוך חור ושם מתחילים לטרוף בננות עד שהם
נתקפים בקדחת בננות ,משמינים ואינם יכולים לצאת מן החור – דבר המביא עליהם את מותם.
ניתן לראות בסיפור זה אנלוגיה לקורותיו של סימור במלחמה .דגי הבננה מקבילים לסימור
שנכנס אל ה'חור' (המלחמה) .שם הוא איבד צלם-אנוש כתוצאה מן ההרג הרב (טריפת הבננות).
דבר זה גרם לו לחלות בנפשו (קדחת הבננות) .האפשרות היחידה להימלט מן ה'חור' היא דרך
הטירוף או דרך המוות" .הם מנהלים חיים מאוד טרגיים" אומר סימור לסיביל ומתכוון למעשה
לעצמו.
לקראת סוף הסיפור ,מדווחת סיביל לסימור כי ראתה דג בננה .אמירה תמימה ודמיונית זו
מתפרשת אצל סימור בדרך מטאפורית ומכרעת .להבנתו ,דג הבננה שכביכול ראתה סיביל הוא
סימור עצמו .המלכודת אליה נקלעים דגי הבננה היא סמל למלחמת העולם השנייה שבה השתתף
סימור .הוא הוצב בגרמניה (לפי ספר השירה הגרמני ששלח משם) והוא שונא את הצבע הצהוב
שאולי מתקשר גם לטלאי הצהוב שנאלצו היהודים לענוד במלחמה זו .אפשר להניח שנוראות
המלחמה הם שהשפיעו על סימור שלקה בנפשו ואיבד את הרצון להיות חלק מן העולם הזה.
השיחה עם סיביל אודות דגי הבננה ,גורמת לסימור לקבל החלטה לשים קץ לחייו.
משמעות שלושת הסיפורים מכוונת למאבקו האבוד של סימור נגד העולם האכזרי ,הצבוע,
החומרני ,השטחי ומחרב-הנפש אליו נקלע .המסקנות העולות מהסיפורים לא מותירות לסימור
תקווה .לכן הוא בוחר בדרך ההתאבדות ,שמשמעותה בריחה מהמציאות המנוכרת והחונקת,
אשר איננה מותירה מוצא קיומי ראוי.
.3הסיפור כמשל על מין .הבננה היא סמל פאלי (זכרי) והחור הוא סמל נקבי .יתכן שהסיפור
מבטא את תפישתו של סימור את המיניות – משהו משחית שגורם לאנשים לטירוף ולמוות.
סיכום
הסיפור "יום נפלא לדגי בננה" עוסק בחיפוש נואש אחרי זהות עצמית ,קשר עם החברה וקושי
להתבגר .סגנון כתיבה 'אמריקני' מאוד יוצר זיקה מהירה בין הדמויות בסיפור לבין הקוראים.
זהו סיפורו של צעיר המתבונן בעולם בדרך מיוחדת ורגישה .בשל נפשו המעורערת ,כתוצאה
מטראומה מהמלחמה ,הוא נתפש כסוג של איום על החברה החומרנית והרדודה .הסיפור עוסק
בפער שבין תפישת היחיד את העולם לבין תפישת העולם את היחיד .נוסף על כך ,בולט הפער בין
עולם המבוגרים (הצבוע והשטחי) לבין עולם הילדים (הכן והתמים) .הסיפור הוא פסימי ,משום
שאינו מציע כל פתרון לגישור על הפערים הללו מלבד ההתאבדות .חשוב להדגיש שהפתרון הסופני
בו בוחר סימור נקבע על רקע פגיעתו הנפשית .השירות במלחמה ערער את נפשו הרגישה ובשובו
מצא עולם שאין הוא מסוגל לתקשר בתוכו .לפיכך ,מותו נראה כתוצאה של חוסר תקשורת או של
תקשורת לקויה.
סלינג'ר העיד על עצמו שכל יצירותיו מתארות למעשה את סימור .באמצעות דמותו ניסה
המחבר לבטא את השקפת עולמו החברתית המבקשת לגנות את החברה האמריקנית על תחלואיה
השונים – חברה המורכבת מחומרים של ריקבון ,זיוף ,צביעות ורוע .אולי השקפת עולם זו ,היא
שגרמה לג'.ד .סלינג'ר להסתגר בבדידותו כבר למעלה מחמישים שנה בבקתה מנותקת במחוז נידח
של ניו-המפשייר ולסרב בתוקף לבוא במגע כלשהו עם בני-אדם ,על אף הסקרנות והעניין הרב
שאלו מגלים באישיותו.
סיפור בלי כתובת – יהודית הנדל
על הסופרת ועל יצירתה
יהודית הנדל נולדה בווארשה בשנת .1926כשהיתה בת ,4עלתה עם הוריה לישראל .המשפחה
התיישבה בנשר שליד חיפה .היא למדה בבית-הספר הריאלי בחיפה .אמה נפטרה ממחלת הטיפוס,
כאשר יהודית היתה נערה צעירה.
בשנת 1948נישאה יהודית הנדל לצייר צבי מאירוביץ' ,שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות .נולדו
להם שני ילדים .באפריל ,1971לקה מאירוביץ' בשבץ ושותק בפלג גופו הימני .לאחר זמן קצר
החל לצייר בידו השמאלית ,ובכל שנות מחלתו דאגה לו יהודית במסירות רבה .הוא נפטר בשנת
,1974ומאז חיה יהודית לבדה .בשנת ,1980עברה להתגורר בתל-אביב ,וכמעט כל עלילות
סיפוריה מאז מתרחשות בסביבת מגוריה.
יהודית הנדל החלה בכתיבתה בהיותה צעירה מאוד .בשנת 1947התחילה לפרסם סיפורים
בעיתון "הארץ" ובכתבי עת שונים .את ספרה הראשון "אנשים אחרים הם" ,פרסמה בשנת .1950
בין ספריה המפורסמים ,ידועים" :רחוב המדרגות"" ,החצר של מומו הגדולה" שהוצא מחדש
תחת השם "החמסין האחרון"" ,הכוח האחר"" ,ליד כפרים שקטים" (תיעוד מסע בן 12ימים
לפולין)" ,כסף קטן"" ,הר הטועים"" ,ארוחת בוקר תמימה"" ,טירופו של רופא הנפש" .קולה של
הנדל ייחודי ,עמוק ומרגש .ביצירתה היא נותנת ביטוי ל"כוח האחר" שהוא הכוח הרוחני שבאדם.
יצירותיה תורגמו לשפות רבות ,ולא אחת מביעה יהודית הנדל את דעותיה בנושאים פוליטיים
הנוגעים למדינת ישראל בראיונות טלוויזיוניים ובמאמרים בעיתונות היומית.
קובץ הסיפורים "כסף קטן" ( )1988ממנו לקוח "סיפור בלי כתובת" ,עוסק ברובו בנושא המוות.
מתוארות בו סיטואציות מגוונות של עימות עם המוות :מקרי מוות ,לוויות ,מצבות ,שיח אבלים
ומנחמים ,מנהגי אבלות וכד' .בסיפורים עולה זיקה מורכבת ולעתים תמוהה בין חיים למוות –
זיקה החושפת זיכרונות כואבים וחשבון נפש אישי.
יהודית הנדל היא כלת פרס ישראל לספרות לשנת .2003
הסיפור מספר על מוות פתאומי ובלתי-מובן של אישה אלמונית בחנות עיתונים ,המוביל את
המספרת לזיכרון כואב על מות אמה הצעירה .העלילה נפתחת בסיפור מותה של אישה אלמונית
לבושה בשמלה לבנה .זהותה אינה מתגלה לאורך הסיפור כולו.
האירוע עצמו קצר :בצהרי יום שישי ,בתוך חנות עיתונים ,אישה בעלת כלב מכבה בטעות סיגריה
על רגליה היחפות של בחורה קולנית ובוטה .הבחורה תוקפת בגסות ובהיסטריה את האישה.
האישה מתנצלת ,מבקשת סליחה ,מחווירה ,והבחורה ממשיכה בצעקותיה ומניעה באופן מוזר
את גופה .האישה בלבן על סף עילפון ,מבקשת פעמיים טלפון ואינה נענית .מבקשת כיסא ,נאנחת
אנחה רפה של כאב ומתמוטטת .היא מובלת באמבולנס לבית-החולים "איכילוב" ,ושם נקבע
מותה.
במהלך הריב בין הבחורה הקולנית לאישה ,איש אינו מתערב ואינו מנסה להרגיע או לעזור .שניים
בלבד מתייחסים רגשית לאישה :הכלב הקטן שלה ,המגלה אמפתיה אדירה כלפיה ומתייסר
בייסוריה והמספרת .המוות החטוף של האישה הזרה מרגש ומזעזע את המספרת ,שהיתה עדה
לאירוע והפכה במהלך הסיפור לדמות הראשית.
המספרת מבקרת שלוש פעמים בבית-החולים לתהות על גורלה ועל זהותה של האישה שנפטרה.
מתברר שלנפטרת אין כתובת ,ואין מי שיזהה את הגופה ויובילה לקבורה .ה"מזהה" היחיד של
האישה הוא כלבה הנאמן שלא מש מבית-החולים.
בריב הבוטה בין הבחורה לאישה החלשה והחיוורת ,ובמהלך ביקורי המספרת בבית-החולים
בולטת אדישות בני-אדם לסבל הזולת .מוכר העיתונים ,עוברי אורח ,ואפילו המספרת העדה
להתרחשות ,אינם מתערבים בויכוח .הצוות הרפואי בבית-החולים – הרופא והפקידה – גם הם
אינם מזועזעים מהמוות היתום ,ותשובותיהם למספרת סתמיות ועייפות .הבעיה היחידה,
שמעסיקה אותם היא זיהוי הגופה וקבורתה .בסופו של דבר ,האישה נשארה אלמונית ,וכך תם
סיפור חייה בלי כתובת ובלי זהות .גם הכלב נעלם והותיר אחריו חלל בלתי-מפוענח.
האירוע עם האישה בלבן מוביל את הקורא אל הנושא המרכזי של הסיפור – דיאלוג עם המוות
ועימות המספרת עם מות אימה .המספרת ,הנמשכת באובססיביות לגורל האישה ולפענוח זהותה,
חווה יומיים של זיכרונות ,הרהורים ,ואפיזודות ,הנקרים בדרכה בדרך רגשית .חוויות אלה
קשורות באופן גלוי וסמוי אל מות אמה – סיפור לא פתור ,שהתרחש לפני שנים ,כשהמספרת
היתה ילדה .האם וזיכרון מותה מופיעים במפורש לקראת סוף הסיפור .המוות ,הכאב ואולי גם
הכעס שהצטבר בלב המספרת במשך השנים משמשים מפתח לזיקתה הייחודית למוות הפתאומי
של אישה אלמונית.
ב"סיפור בלי כתובת" ,נדון הקשר בין המספרת לבין אמה המנוחה .הזיכרון של המספרת את אמה
קשור ברובו לשיחות שהיו ביניהן ,בעיקר על הפחד והמסתורין הנוגעים למוות .הן גרו בנשר ליד
בית הקברות ,הילדה פחדה מהמתים ומהמצבות ,והאם הרגיעה" :אין צורך לפחד מהמתים ,אין
מה לפחד מהמצבות ,הן עשויות אבן ".הבת חשה שיש חיים באבן ושואלת האם הרוח משנה את
האבן? תשובת האם" :רק הזמן".
במהלך ההיזכרות מעלה המספרת שאלות על הגיל שלה ושל אמה ,אז ועכשיו .קודם לכן היא
מציינת שאמה היתה בת ארבעים .המספרת תוהה ,היכן חפציה האישיים של האם – נראה שלא
נותרו לה דברים להיאחז בהם .הזיכרונות על האם בחייה ובמותה מעוצבים לרוב בדיאלוגים
קצרים בין האם לבת ובשאלות שמפנה הבת אל אמה ואל עצמה .יתכן שתבנית זאת היא דרך
עיצוב ,הממחישה סיטואציה של תהייה והדחקה ושאלות ללא מענה .הבת נזכרת בתשובת אמה:
"את חושבת שלומדים את זה ...תביטי בחלונות כשהם סגורים ,אמרה( ".סגור – סמל לאין מענה,
מודחק ,חונק .הסגירות מבקשת פתחים) .המספרת המבוגרת מוסיפה" :החורים האלה השחורים,
קולטי המצוקות".
מות האם כמו מות האישה האלמונית מוסיף להיות "חלונות סגורים".
ההתעניינות האובססיבית של המספרת במות האישה הזרה היא מעין עיבוד מאוחר של האבל על
מות אמה שלה .זוהי הזדמנות רגשית להיזכר באם ,בחייה ,בדבריה ובמותה ולחזור ולהתאבל
עליה .אמנם גורל האישה בלבן אינו פותר את תעלומת מות האם ,אבל הוא מקרב את המספרת
לחוויות העבר שנדחקו ,כנראה בגלל גילה הצעיר ובהשפעת משפחתה .המפגש עם מוות דומה
מאפשר לבת התמודדות מחודשת ופרידה מאוחרת מאמה ואולי סגירת מעגל.
הקישוריות בין שני מקרי המוות יוצרת מעין אנלוגיה בין מות האם לבין מות האישה .שתיהן
נאנחו אנחה רפה טרם מותן ,המוות של שתיהן חטוף ולא ברור ,הבהירות משותפת לשתיהן –
הצבע הלבן :שמלת האישה ובדומה לה הלכה הלבנה של מראת האם והאור .מתברר ,שכל מה
שיודעת הבת על מות האם אינו רב ממה שהיא יודעת על מות האישה הזרה .ההקבלה בין שני
מקרי המוות האלה מעמיקה תובנה ,שהיא מעבר לשני המאורעות האלה והיא – עד כמה מסתורי
ובלתי-מובן הוא המוות .מות האישה מחזק את דבר האם שהבת זוכרת" :את זה אין לומדים".
המוות ממשיך להיות "חלונות סגורים" ו"חורים שחורים".
נושא נוסף בסיפור הוא ניכור בין בני-אדם וביטויו באטימות אנושית .מרבית מערכות היחסים
המתוארות בסיפור מזמנות מפגשים קרים ,מרוחקים ואדישים בין בני-אדם ,שאין בכוונתם
להביע רגש ואמפתיה כלפי זולתם.
מבנה הסיפור ומשמעות הקשר בין האפיזודות השונות
מבנה הסיפור משקף מציאות כאוטית (מבולבלת ,של תוהו ובוהו) .המבנה הקולאז'י אמנם מעלה
קשיים ,אך בסופו של דבר פותר את חידת פשר הסיפור ,כאשר כל האפיזודות נקשרות לעניין
ההיזכרות באם .לאחר שמבררים את מהות הקשר בין האפיזודות השונות ,מתבררת עוצמתו של
הסיפור החושף את נבכי נפשו של האדם.
להלן אפיזודות ,הרהורים וזיכרונות לפי סדר הופעתם בסיפור ואופן הקשרן לנושאיו:
העימות בחנות העיתונים בין האישה בלבן לבין הבחורה הצעירה שנכוותה מהסיגריה .העימות
מסתיים בהתמוטטות האישה בשמלה הלבנה ובפינויה לבית-החולים – שם נקבע מותה .אירוע זה
מסמן את המוות הפתאומי שאין לו פשר ,וכפי שמתברר גם אין לו כתובת .האישה שנפטרה
אלמונית ,אין בארנקה כתובת ואיש לא מתעניין בהיעדרה .בבית-החולים נוהגים בה באדישות.
מותה לא נוגע כלל לצוות הרפואי המטפל בה .כל עניינם בטרחה הנגרמת להם עקב היות האישה
אלמונית ומן הצורך לזהות אותה ולטפל בהליכי קבורתה.
בחזרתה מבית-החולים פוגשת המספרת בבחור עם ווקמן וחולצת טי-שירט אדומה המהלך לבדו
בשדרה הריקה .שני דברים מודגשים בו :הדבקות בווקמן ,הסוגר אותו בתוך עצמו ,והתפעלותו
הגדולה מהחומה הסינית .שני אלה מבטאים ניתוק .הבחור מחובר רק לעצמו ולווקמן שלו .כמו
שנאמר" :ארוך וסגור כמזוודה" .הבחור עם הווקמן אומר" :מיליון אנשים בנו את חומת סין ,וזה
הדבר היחיד שרואים מן החלל" .תיאור הבחור הסגור כמזוודה מעלה את נושא הניכור והזרות.
המושג 'מיליון אנשים' מנוגד לתפישה הרואה את האדם כפרט ,כישות בעלת ערך עצמאי .האישה
בלבן נתפשת על-ידי הסובבים אותה כפרט חסר-משמעות ,בלתי ניתן לזיהוי ,בלי כתובת (כסמל
להעדר זהות) .גם ההתעניינות של הבחור דווקא בחומה הסינית (החומה כסמל לעוינות ולאטימות
בין בני-אדם) ,כאתר היחידי הנראה מהחלל ,מרחיקה את נקודת המבט מהמציאות האישית,
העכשווית והמקומית אל ריחוק קוסמי בלתי-אנושי .האנשים בחנות העיתונים ואנשי בית-
החולים מתנכרים לאישה האלמונית .מבחינתם היא אחת ממיליון והיא לא יותר מחלקיק אבוד
בחלל .היחיד שמתייחס אליה באכפתיות הוא הכלב ,שצערו העמוק על מותה גורם לכך שהוא
יורק את דם לבו .המספרת מתעניינת אמנם בגורל האישה לאחר שהתמוטטה ,אך מעורבותה
קשורה בזיכרון הפרטי שעורר בה מות אמה .מאמירותיו של הבחור עם הווקמן ,הסותרות את
דברי המספרת שהולך אחריה כלב ,משתמע שהכלב ש"רואה" המספרת אינו אלא השלכה של
עולמה הפנימי .בכך משמשת הפגישה עם הבחור עוד נדבך לבניית רעיון הניכור והאדישות בין בני-
אדם.
המספרת בהליכתה לביתה נזכרת במעשי הכלב ,המלטף את האישה בפיו ובטלפיו .הדבר מזכיר
לה את מנהגי החניטה ושימור המת על-ידי המצרים הקדמונים .הם חנטו את הגופה ואת נשמת
המת .היזכרות זאת קשורה במוות ומבטאת יחס של כבוד לצלם האדם ולרוחו .המספרת
מהרהרת בניסיון לגבור על המוות ,להחיות את המת ולהנציחו.
זיכרון אסוציאטיבי מוזר במקצת הוא הביקור עם צבי בעלה בוונציה ובאי שבו פרנציסקוס
הקדוש דיבר עם הציפורים .מוזכרות צנצנות זכוכית מכוערות ,שבתוכן עיניים צבעוניות מבדולח.
ריח המוות נודף מתמונת עיניים זאת .הן מלאכותיות ,מנותקות מהפנים .אולי עיני הכלב
האדומות כדובדבנים עוררו זיכרון זה ,ואולי המבט הזגוגיתי וחסר המבע של הרופא ב"איכילוב".
עיני הכלב שותתות הדם ולמולן עיני הרופא חסרות המבע מבליטות את הניגוד בין החיה הסובלת
לבין האדם האטום .בזיכרונה עולים דברי בעלה צבי" :זה מפני שהזכוכית חזקה מול לחץ היא כל
כך שבירה" – פירוש הדבר שהעמידה מול הלחץ מובילה ,בסופו של דבר ,לשבירה .מות האישה,
שעורר את ההיזכרות במות האם ,היה הנקודה בה נפרצו ונשברו חומות ההדחקה .הטיול בוונציה
מתקשר לביקור המתוכנן באי ,שבו פרנציסקוס הקדוש דיבר אל הציפורים( .פרנציסקוס היה
דמות מופלאה ויוצאת דופן של נזיר איטלקי שחי בין השנים ,1226 – 1182התמסר לצדקה
ולתפילה ונודע בצניעותו ובאהבתו לטבע) .על-פי האגדה ,נשא פרנציסקוס דרשה לציפורים ,בה
דיבר על השגחת הבורא עליהן והן בשירתן מפזרות בצורת צלב לארבע כנפות השמיים את תורתו
המופצת לעולם כולו .יש באגדה קשר נפלא בין אדם לטבע ולחי ושוררת הרמוניה בין הציפורים
לעולם וביניהן לאדם .נראה שהזכרת פרנציסקוס ודרשתו בסיפור היא אי של תמימות ויופי בתוך
הזיכרונות הכואבים של המספרת .לתמונה זו יש תפקיד ביצירת אווירה של קיום מפויס והרמוני
לרגע קט .זהו רגע מיוחד של צלילות-דעת שיאפשר את ההיזכרות השלמה במות האם.
ההיזכרות העמוקה של המספרת במות אמה .לאחר ביקור נוסף בבית-החולים ,שבה המספרת
לביתה ונזכרת באופן מדויק בלילה האחרון בחיי אמה .הערפול שאפף את המוות מתבהר למדי
בזיכרון זה .העימות הישיר של המספרת עם הזיכרון שעלה מתת-תודעתה מטלטל אותה .הדבר
מתבטא בהליכתה המהירה הביתה ובהסחת דעתה אל הכנה מהירה של קפה ואל הפעלתו
המהירה של הרדיו .עניין המהירות חוזר שלוש פעמים ברציפות וניתן לפרשו כביטוי לצורך
המיידי להסיח את הלב והדעת מהדיאלוג הכואב והאינטנסיבי עם מות האם .יש בכך ניסיון
לברוח למשהו רחוק .הבהילות ניכרת גם בצורך של המספרת לעבור לתחנה אחרת לאחר הידיעה
הראשונה ולכבות את הרדיו לאחר החדשות המפחידות על השמש .בהילות הפעולות מחפה על
הפחד להישאר לבד עם הזיכרונות.
לסיכום ,נראה כי קיים חוט מחבר לשרשרת האפיזודות שפורטה לעיל ,היוצרת אחדות סביב
התהליך שעוברת המספרת בהתמודדות חוזרת עם המוות.
כותרת הסיפור
תפקידה של כותרת הוא לכוון את הקורא אל הנושא המרכזי של היצירה הספרותית ,היא מפתחת
בקורא ציפיות ,שלאורן הוא מתבונן בסיפור ,מרמזת על העומד להתרחש או להשתמע בסיפור .יש
כותרות ,המפנות את הקורא אל הדמות הראשית או אל מוטיב מרכזי ,שבאמצעותו נחשפת
משמעות הסיפור.
הכותרת "סיפור בלי כתובת" מכוונת את הקורא להתרחשות מרכזית ,לנושא מרכזי ולמשמעות
הסיפור .כתובת היא מקום מגוריו וחייו של אדם (ארץ ,עיר ,רחוב ,דירה) .מקום המגורים מבטא
גם את השתייכות האדם לתרבות ולציבור מסוימים .הכתובת ,אם כן ,אינה רק אלמנט טכני אלא
רכיב חשוב בזהותו של אדם.
המילה "כתובת" מופיעה פעמיים בסיפור בקשר לאישה בלבן .הרופא בבית-החולים "אמר שאין
כתובת ...שום כתובת לא היתה" .אכן כנאמר ,לאישה אין כתובת ,ולא ניתן לזהותה .כותרת
הסיפור לא מצטמצמת רק לאישה נטולת הכתובת ,אלא מרחיבה ומעמיקה את המשמעות והמסר
של הסיפור :לאישה אכן אין כתובת ,אך לא רק לה! למספרת ,לכלב ,אולי גם לפול צלאן ולאמו
של החייל שנהרג בלבנון – לכל אלה אין כתובת לפנות אליה כדי לקבל תשובות .אין מען כי אין
מענה .אין למי לפנות ואין את מי להאשים.
יש רק שאלות :מדוע דברים קרו כפי שקרו? כיצד מתמודדים עם כאב? האם אפשר לחיות עם
המוות? האם ניתן לפתוח את "החלונות הסגורים"? – רבות הן השאלות והמצוקות.
משמעות המילה "כתובת" היא גם "כותרת" .דהיינו" ,סיפור ללא כותרת" ,ללא שם .משמעות שם
הסיפור היא ההיעדר – האיִן!
מעניין שאף על פי ש"אין כתובת" ,מוזכרים בסיפור מקומות רבים :האירוע המרכזי התרחש בתל-
אביב ,בית-החולים "איכילוב" ליד שדרות דויד המלך .חברתה של המספרת גרה בחיפה והמספרת
גרה בעבר בנשר ליד בית הקברות .ויש גם מקומות רחוקים :פריז ,ונציה ,דרום אפריקה ,לבנון,
פיליפינים ,פורטוגל ,ואפילו השמש .המון מקומות ,אבל לאישה אלמונית בודדה ולאחרים בדומה
לה – אין כתובת .האדם חי ,מתמודד עם מצוקותיו ומת לבדו .כמו שיש בסיפור תקשורת (דיאלוג,
טלוויזיה ,רדיו) אך אין קשר ,כך יש מקומות רבים ,אך אין כתובת.
השורש ה.ל.ך
השורש ה.ל.ך מופיע בסיפור למעלה מעשרים פעמים – בקשר לאם ש"הלכה" ולא מתה ,בקשר
למספרת בתיאור הליכתה הלוך ושוב מבית-החולים לביתה ובקשר לכלב בדרכי "הליכותיו"
השונות.
בעברית השורש ה.ל.ך מצורף לביטויים שונים המציינים מוות" :הלך לעולמו"" ,הלך לבלי
שוב"" ,הלך בדרך כל הארץ /כל בשר" ,כלומר יש קשר בין הליכה ובין מוות.
פחד המוות ופתאומיותו גורמים לסבא וגם למספרת להתייחס למות האם כאל "הליכה" .יש
בכך משום הדחקת הסופיות שבמוות .האם "הלכה" בשפתו של הסבא והמספרת הולכת גם באופן
ממשי (לבית-החולים ובחזרה) וגם באופן מטאפורי בעקבות המוות (הניסיון להבין את מות אמה
ולעכל אותו באופן מתוקן וסופי).
השורש ה.ל.ך משמש בתפקיד נוסף – הוא נגזר מהמלים "תהליך"" ,מהלך" ,הלך-נפש",
הקשורות כולן להתרחשות הנפשית של המספרת" .הליכתה" לבית-החולים ולשורשי עברה היא
תהליך ומהלך המלווים בהלך-נפש מיוחד .הליכתה בשדרה ובמסלול מביתה לבית-החולים הוא
מסעה לתוך עצמה.
חיבור השורש ה.ל.ך כעשר פעמים לדמות הכלב מרמז על הליכתו אחר בעליו (הזדהותו עם
האישה שמתה) וכן על הליכתו אל מותו שלו .השורש ה.ל.ך במקרה זה ,מחבר בין המספרת לכלב
– שניהם הולכים לבית-החולים בעקבות האישה המתה ,אך הכלב ימשיך ללכת לנצח אחרי
המספרת – "חשבתי שכדאי ללכת הביתה .אבל הכלב המשיך ללכת אחרי מת .אמרתי לעצמי
שכיוון שהוא מת הרי ילך אחרי לנצח" – ובכך לסמל באופן מטאפורי את המוות שילווה אותה
תמיד .לעולם ילך המוות אחריה ,היא לא תוכל לחמוק ממנו ,לכן מוטב לה ללכת בדרך
ההתפייסות עמו.
צבעים
בסיפור מוזכרים צבעים שונים :חורים שחורים ,עיני זכוכית אדומות ,ירוקות ,צהובות – אך
הצבעים נושאי המשמעות הם :אדום ולבן.
הצבע האדום מתקשר בעוצמה לכלב – "עיניו אדומות כשני דובדבנים אדומים" ,ובצאתו מחדר
המתים "מגרונו ניגרו טיפות דם" .הצבע האדום מבטא את דמו השותת של הכלב המיוסר ועומד
בניגוד חריף ללובן האישה.
הצבע הלבן צמוד לאישה בלבן ולאמה של המספרת – שמלתה של האישה לבנה והיא חיוורת.
יתכן שהצבע הלבן מסמל את חפותה /תמימותה ומשמש כרמז מקדם למותה .גם האם נזכרת
בתודעת המספרת באמצעות הצבע הלבן :המראה והאור כזיכרונות של המספרת בטרם מות
אמה.
בולט במיוחד התיאור החותם את הסיפור של "העצים היו גבוהים ומחודדים בדומה לראשי קוץ
לבנים ושביל לבן היה תלוי מעל העצים" – למרות העצים הדומים לקוצים דוקרים ,יש פתח
לתקווה (שביל לבן לעומת חורים שחורים) בדמות אותו שביל צר ולבן שעשוי לסמל דרך חדשה,
משוחררת ומפויסת בין המספרת לבין אמה המתה ,לאחר התהליך הנפשי שעברה.
אוקסימורונים
האוקסימורון הוא צירוף לשוני המחבר הפכים וסתירות לכדי מושג חדש השונה במשמעותו
ממשמעות מרכיביו .האוקסימורון מבטא מהות קיומית רבת-סתירות וגם את היכולת להתקיים
בתוכה.
הכלב קטן גדול – הכלב קטן פיזית ,אך גדול מבחינת אנושיותו.
הכלב חי-מת – הכלב חי פיזית ,אך מת נפשית עקב מות גבירתו; הכלב אולי מת פיזית (אולי רק
נעלם) ,אך חי בתודעתה של המספרת הממשיכה לראות אותו הולך אחריה ,אף שאיננו שם פיזית.
העצים מרעישים ושקטים – ביטוי אוקסימורוני להלך-רוחה של המספרת הנסערת בתוכה
מאירוע המוות ובו-בזמן עטופה בדממת אותו מוות עצמו .הכוונה היא לשני אירועי המוות – הן
של האישה בלבן והן של אם המספרת.
אנלוגיות
האנלוגיות משמשות אמצעי עיצוב לבניית משמעות הסיפור.
הדומה והשונה בין הכלב לבין הבחורה בחנות העיתונים – אנלוגיה זו מעצבת את רעיון החום
והנאמנות האנושית לעומת הניכור והאטימות בין בני-אדם.
האישה בלבן ואמה של המספרת – אנלוגיה זו מאפשרת למספרת לצאת אל המסע המורכב שיוביל
אותה מההתייחסות המודחקת והבעייתית למות אמה אל התייחסות מפוכחת ובריאה למוות זה.
סיכום 1
בראיון בעיתון "הצופה" ( ,)13.5.1988סיפרה יהודית הנדל" :כל אדם סוחב איתו בחיים
וביומיום את מתיו [ ]...החיים לא הסתיימו במותם ,הם חיים הלאה בנו [ ]...אימי ,למשל ,מתה
בילדותי .עשרות שנים לא כתבתי עליה ,ולפתע בזמן האחרון היא מתגנבת לכל סיפוריי" .כפי
הנראה ,ב"סיפור בלי כתובת" ,סוחבת יהודית הנדל את אמה המתה ומחייה את מותה באמצעות
שלל אפיזודות שלכאורה אין כל קשר ביניהן .האפיזודה של ההיזכרות במות האם ,היא המפתח
להבנת הקשר בין האפיזודות השונות בסיפור – אשר ביחד ניתן להגדירן כסוג של חיטוט בפצע
הפתוח של מות האם בטרם-עת ,כאשר בתה היתה נערה צעירה .אלו מובילות אל התובנה שיש
לתת ביטוי לכאב – לפלוט את המצוקות שעל הלב.
דן מירון ,בספרו "הכוח החלש – עיונים בסיפורת של יהודית הנדל" ( ,)2002טוען שמותה
הפתאומי של האישה האלמונית בחנות העיתונים ,מזמן למספרת ,בת דמותה של הסופרת יהודית
הנדל ,לשוב ולהתמודד עם מות אמה עליה בנעוריה .ועוד טוען מירון כי מות האם לא זכה בזמנו
(ובמשך שנים רבות לאחר מכן) לעיבוד נפשי-מוסרי בוגר מצד בתה" :המוקד הרגשי של הסיפור
נעוץ ,מכל מקום ,לא בעצם מאורע המוות של האם והרגשות המיידיים שהוא עורר ,אלא במה
שקרה לאחר מכן – במשך השנים .דמות האם המשיכה לשלוט בחייה הרגשיים של הבת והטילה
בהם שממה .האם ,כביכול ,לא מתה אלא רק "הלכה" .בכך ניטלה ממותה הסופיות המשחררת
והמנתקת ,ובה בעת נהפך מוות זה לנטישה מכוונת ,שכן אם שלא מתה אלא רק נעלמה היא על-פי
ההגדרה אם נוטשת ,והבת הולכת לאורך דרך חייה עם מותה הבלתי-סופי של האם בתוכה" (עמ'
.)137
מכאן ,שהליכתה הלוך ושוב של המספרת מביתה אל בית-החולים ובחזרה היא בבחינת הניסיון
לעבד את מות אמה ולהפכו לסופי .המסע הנפשי הזה מוביל אל התובנה המרכזית של הסיפור:
החיים והמוות משולבים זה בזה ,מתרחשים בו זמנית וממשיכים להתקיים זה לצד זה וזה בתוך
זה בזרם התודעה ובזיכרון האדם .מוות של אדם קרוב אף פעם אינו סופי באמת – הוא לעולם
ממשיך ללכת בעקבות האדם החי.
הסיפור מציע עמדה ערכית מנחמת :תהליכים מתרחשים בגלוי ובסמוי ,שום דבר לא נעלם או
נשכח לחלוטין ,לפחות לא בגבולות התודעתיים של אדם אחר בחייו .אפילו מהחלל אפשר לראות
את החומה הסינית וגם הקורונה של השמש חזרה אחרי היעלמות של שבעים שנה – לפיכך גם
מות האם לא נשכח ולא נעלם.
לכל סיפור יש כתובת ,ואם אין לו כתובת ,מחובתו המוסרית של הקורא לחפש לו כתובת ,כמו
שמנסה המספרת לעשות .אדם רגיש ומוסרי חייב להזדעזע ממותה הסתמי של אישה אלמונית
ביום שישי בחנות עיתונים .מבחינתה של המספרת ,יש באירוע טרגי ומזעזע זה משום הד רב-
עוצמה למות אמה שלה שהתרחש עשרות שנים קודם לכן .החיבור בין שני מקרי המוות ,סלל עבור
המספרת את הדרך לעיבוד מעמיק ומפוכח של מות אמה שסוף-סוף זכה להתמודדות רגשית
מתוקנת ומפויסת .נוסף על כך ,אותו חיבור עלילתי בין שני מקרי המוות – הוא שמעניק לסיפור
הזה את הכתובת – כסיפור שמיועד לכל קורא המסוגל להזדהות עם הקושי להכיל את המוות
ולהתמודד עמו גם שנים רבות לאחר שהתרחש.
סיכום 2
"סיפור בלי כתובת" עוסק בחוויית ההתמודדות עם המוות .המספרת היא הגיבורה ,והיא מספרת
את הסיפור ברצף אסוציאטיבי ,כשנקודת המוצא היא אירוע ריאליסטי שהיא לוקחת בו חלק
כצופה .האירוע מפעיל רצף של תחושות ורגשות שלכאורה נראים מוזרים .רק בסוף ניתן להבין
את המשמעות של כל המעשים שהיא עושה -המספרת התייתמה מאמה בגיל צעיר .חוויית מות
האם לא עברה תהליך של עיבוד ,גם מפני שהסביבה הדחיקה אותה וגם מפני שהמספרת עצמה
לא יכלה אולי להתמודד איתה .רק עכשיו ,בהווה של הסיפור ,שנים רבות לאחר מות האם ,היא
חוזרת ומתמודדת עם החוויה המודחקת .היא מבינה שההדחקה היא תופעה מסוכנת .הדחקה
יכולה להביא את האדם המדחיק למעשים קיצוניים .היא נזכרת במשורר פול צלאן שהתאבד.
היא רואה שהדחקת המוות גורמת לאנשים להיות מנוכרים ומנותקים ,היא מבינה שמוות שלא
התמודדו איתו יוצר תופעות של כעס ואשמה .במותה של האישה שמופיע בתחילת הסיפור,
הבחורה שמתנפלת על האישה שמתה ,היא מעין ביטוי ספרותי סמלי מוגזם לחוויית הכעס
שהמספרת מודעת לכך שהיא חוותה לאחר מות אמה.
לקראת הסוף ,היא מודעת לכך שהדחקת מות אמה גרמה לה לנזק גדול :כעס לא מטופל ,חוויות
של אשמה ללא סיבה ופגיעה באנרגיה הנפשית ,שבאה לידי ביטוי בתזכורת של השמש ,שנאמר
עליה שבשנים מסוימות אין לה קורונה (הילה) – החורים השחורים בולעים את ההילה של השמש
– בדומה לאדם שלא טיפל ברגשות מודחקים ולכן יכולת הקרינה (הנתינה) שלו פגומה .המספרת
מבינה שיש חוויות שאין להן נחמה .אובדן של אדם אהוב הוא לעתים קרובות אירוע שאין לו
תיקון ואין לו נחמה ,אבל אדם לומד איך לחיות עם תחושת האובדן ,איך למצוא לנפשו מנוח.
מעשה היצירה (כתיבה ,מוזיקה ,ציור) היא דרך להתמודד עם חוויות של אובדן .המספרת מזכירה
בסיפור שאמה אמרה לה שעץ יבש הוא עץ טוב לבניית כלי נגינה ,כלומר – הברוש ,שהוא עץ
שנוטעים אותו לרוב בבתי קברות ,הוא גם עץ שראוי לעשיית כלי נגינה.
הסיפור מסתיים בכך שהיא רואה בשדרה ,מעל ראשי העצים ,שביל לבן וצר ,שהוא הדרך שבה
ניתן לאדם ללכת בה – יש דרך להתמודד עם המוות ,היא לא גדולה ולא קלה ובוודאי היא
מעורפלת -אבל החשוב מכל :היא קיימת.
*"כבת שלושים שנה ושנה" -השנה האחת מופרדת כדי להדגיש את השנה האחרונה או לרמוז שזו הייתה
שנה חשובה או לרמוז שיבוא לגביה פירוט.
פרק ב'
*"שורות קצרות וארוכות"= שירים.
*"לא תזנח לעולם את הכתבים"= הכתבים הם שיחזיקו את האם בחיים ,ולא הילדה .כשהאם שרפה את
הכתבים הייתה הילדה צריכה להסיק כי האם תמות מכיוון ואין מה שיחזיק אותה בחיים ,אך היא לא
מסיקה זאת.
מות האם :הילדה מתארת את היום האחרון והלילה האחרון של האם .לדעתה אמה מתה כאישה צדיקה
בגלל 2דברים :א .האם מתה לפני כניסת שבת.
ב .לפני מותה ידעה האם כי היא הולכת למות (על פי המסורת
והאמונה זה דבר הידוע רק לצדיקים).
* 4פעמים מוזכרת המילה "שלום" בתמונת המוות" -אדע כי שלום לך"
"לראות שלום אימי"
"היא שוכבת על משכבה בשלום"
"ואימי שכבה בשלום על משכבה"
הדבר מראה כי לאה השלימה עם מותה ,ומקבלת את המוות בהשלמה והבנה.
הפגישה השנייה :פגישה זו נערכת בבית הקברות ביום הזיכרון ("יום הפקודה") לשנה למות האם.
בפגישה תרצה שמה לב שנוצר קשר משולש בין אמה ז"ל ,אביה ועקביה מזל .אביה מניח ראשו על
המצבה ומושיט ידו לעקביה במפתיע ,ולא לילדה כמו שהיה מצופה.
פגישה שלישית :בפגישה זו נודע לתרצה זאביה רוצה להוציא ספר שירי אהבה שכתב עקביה לאמה.
סיכום הפגישות:
בפגישה הראשונה והשלישית הילדה לא הייתה צריכה להיות נוכחת ,ובפגישה השנייה היא נשארה מחוץ
לקשר המשולש שנוצר למרות נוכחותה.
בפגישה הראשונה תרצה לא תרמה בכלום וכך גם בשלישית.
בפגישה השנייה אביה יוצר מעין משולש שהיא מחוצה לו.
שלוש הפגישות מתוארות לאחר שרפת הכתבים ומות האם .כלומר ,יש מסר כלשהו לתרצה שעליה לזכור
את האם ולבצע שליחות מסוימת שעקביה קשור אליה.
ביקור בבית מינטשי :תרצה שמה לב שיש דמיון בין הבית שלה לבית של משפחת גוטליב .מינטשי
ואמה היו דומות בתכונתם להתבודד ולא להתרועע עם נשות העיר ,וזאת הייתה אחת הסיבות
שלא הגיעו מבקרים ואורחים לבית.
בנוסף ,בשני הבתים לא הייתה שמחה .בביתם בגלל מחלת ומות האם ,ובבית מינטשי בגלל
היחסים העכורים בין מינטשי לבעלה .תרצה שמה לב שאחד מהגורמים למתח הוא היחס של
מינטשי לבת גיסתה המתה ,פרטשי.
תרצה נהנית בבית גוטליב מכיוון ויש באפשרותה לשבת עם מרת גוטליב ולפטפט איתה.
הרגעים האינטימיים האלה חשובים לה ובהמשך יהיו משמעותיים מאוד.
*היומן הוא טריק ספרותי שבאמצעותו מסופרים לנו פרטים שתרצה לא יכולה לספר.
ביומן מתגלה לתרצה כיצד הכירו עקביה ואמה .בתחילת הקשר עקביה מתאר את תמונת המזרח (הכיוון
להתפלל) ומהלל את יופיו .עקביה נשאר לגור בבית משפחת לאה בחדר שמשמש כסוכה בחג סוכות,
ובתמורה הוא מלמד את לאה לשון בספר.
עקביה מתאר את הנראה מחלונו -השוק .הוא רואה נשים המוכרות את הירקות הרקובים ושומרות את
הטובים עד שיירקבו גם ורק אחר כך מוכרות אותם.
זהו תיאור של החמצה -הירקות הטובים קיימים אך איש אינו נהנה מהם .החמצה זו ממחישה את החמצת
עקביה ולאה.
*בחג הסוכות לאה באה לתלות את המזרח .לולאה אחת נופלת ולאה עונדת אותה על אצבעו של עקביה
ואומרת לו" :אשרי איש שלא ישכחך" ,ועקביה עונה לה " :ובן אדם יתאמץ בך" .שניהם מבינים
שהמשמעות הגלויה היא תורה ,והסמויה היא לאהבה ולקשר ביניהם והם מסמיקים.
הוריה של לאה רואים זאת ומסכימים לקשר ביניהם.
בהמשך היומן מתאר עקביה את פגישתו עם אביה של לאה .האב פונה "כה וכה וירא כי אין איש" ואז
מנחית את "מכת המוות" מבחינת עקביה על הקשר בינו לבין לאה .הוא לא מקבל את עקביה כחתן מכיוון
והוא עני ובתו זקוקה לחיים נוחים עם בעל עשיר שיספק לה את כל התרופות והנוחות המתאימים לטיפול
במחלת הלב שלה .עקביה אומר לאב ששיריו והקשר לו עם לאה הם שירפאו אותה .האב לא מקבל זאת
והקשר בין עקביה ללאה נפסק.
*מוטיב התאומים:
3פעמים מופיע המוטיב ,ועניינו באדם המתבלבל בים תאומים או בין 2בני אדם.
פעם ראשונה (פרק ח') :מינטשי מספרת לתרצה שבפעם הראשונה כשהיא באה לבקר בבית חמיה (הורי
מר גוטליב) היא לא ידעה שלבעלה לעתיד יש אח תאום והיא התבלבלה ביניהם.
פעם שנייה (פרק ח') :מר גוטליב חוזר מביקור אצל אחיו ומספר כיצד בנו הקטן של אחיו קיבל אותו
בסבר פנים יפות .הוא והאם התפלאו מאוד כי הילד אינו נוהג ללכת לזרים .כאשר הופיע האב הילד
התבלבל פתאום ,נבהל ובכה ,ואמו נאלצה לחבקו ולהרגיעו.
פעם שלישית :תרצה מסתכלת על אביה ובעלה באחת מארוחות הערב המשותפות ,והיא מרגישה
שבאהבתם ובחמלתם הם דומים זה לזה .שניהם מתייחסים אלי הכאבות ולא כאב ובעל .היא רוצה לבכות
אך אין לה בזרועות מי להתנחם .בעיניה הם גם החליפו תפקידים של איש רוח ואיש מעשה.
הסמינר
תרצה בת 16וכעת נשלח לסמינר הוראה ע"י אביה .עובדה מפתיעה מכמה סיבות:
.1לתרצה אין שום כישרון להוראה.
.2הנושא כלל לא עניין אותה.
.3עקביה מלמד בסמינר (אביה עשיר ,ועשירים לא נוהגים לשלוח את ילדיהם לסמינר).
סביר להניח שמר מינץ ידע שעקביה מלמד בסמינר ובכך חרץ את גורלה .ההיכרות בין תרצה לעקביה
העמיקה בסמינר ,ועדיין תרצה נעלבה מהעובדה שעקביה לא הראה לה יחס מועדף .בתקופת הלימודים
תרצה אהבה להתבודד ,ובאחת הפעמים שמעה את קול צעדיו של עקביה וקול נביחת כלב .היא החזיקה
את ידה ואמרה לעקביה כי הכלב נשך אותה ,עקביה נבהל מאוד ואוחז בידה .אז הא מרגישה שעצמותיו
רועדות מפחד והיא מתחילה לצחוק.
עקביה לא יודע מה לעשות ומלווה אותה הביתה .לפני שהם נפרדים הוא מביט בעיניה ותרצה אומרת
בליבה" "אתה יודע כי ידעת כי יודע אתה את כל צפונתי" ,ובכל זאת אני מעדיפה לא לדבר על זה .תרצה
מצטערת שלא הזמינה את עקביה הביתה והיא מתנדנדת בין מצבי רוח שונים (מתאים לגיל ההתבגרות).
היא קושרת על היד שעקביה נגע בה סרט אדום כחוט האדום שביומן.
פרק י' -גוטסקינד השדכן
"קינד"= בן האלוהים.
השדכן מגיע לבית תרצה ללא הזמנה כשאר אביה איננו בבית .תרצה לא יודעת מי הוא אך עדיין מקבלת
אותו יפה ,והשדכן מחליט להישאר .תרצה מגישה לו תה וכיבוד נוסף .הוא אוכל בצורה מכוערת והשומן
מטפטף לו על הזקן .הוא מבקש ממנה גם עוגה ואומר לה להביא את השנייה באותה ההזדמנות .הוא אומר
לתרצה כי הוא מודע לכך שהיא לא מכירה אותו והוא גם לא מציג את עצמו אלא חוקר אותה לגבי
לימודיה ותחביביה.
הוא מספר לה על סגן רוקח צעיר המעוניין לגור בעיירה קטנה וכדאי שאשתו תדע לנגן על פסנתר (מה
שתרצה רצתה ללמוד באותה תקופה) .תרצה עדיין לא מבינה מיהו האיש ומה מטרת ביקורו.
השדכן אומר כי הוא מכיר אותה עוד מלפני שנוצרה כי הוא שידך בין הוריה .משפט זה מעורר בתרצה
אטיגוניזם (התנגדות) כלפי השדכן.
בלילה היא חולמת שאביה משיא אותה עם ראש שבט אינדיאני וכי חתנה לעתיד מסרק את זקנו הארוך
(כמו זקן השדכן) ,והיא מתפלאת על כך מכיוון ואינדיאנים אינם מגדלים זקן.
פרק יד' -הפגישה בבית הכורך ,החלום ,מחלת תרצה והביקור של מינטשי ועקביה
מזל
הפגישה בבית הכורך :תרצה לובשת שמלה חדשה והולכת עם הספרים והמזרח אל הכורך ושם היא
פוגשת את עקביה .היא תולה את המזרח על הקיר ואומרת "אשרי איש שלא ישכחך" ,ועקביה אינו עונה
לה .היא יוצאת בבכי מבית הכורך ועקביה רודף אחריה אבל הוא מרגיש לא נוח" ,ויפן כה וכה" ,ואומר
לה שאנשים יראו אותם ביחד.
עכשיו הוא זה שרוצה "להרוג" את אהבתם.
עקביה ותרצה הולכים ליער ,ושם תרצה מגלה לעקביה את אהבתה ,אך הוא אומר לה כי מכיוון ועוד לא
פגשה את האדם המתאים כל הבחורים נראים בעיניה ריקניים ומציע לה שיישארו ידידים והיא משתדלת
שלא לבכות .עקביה אומר לה שהם עוד ידברו על זה ,והיא מתעקשת שידברו על זה למחרת.
תרצה הולכת לביתה ,מרגישה לא טוב והולכת לישון.
החלום :בחלום תרצה פוגשת זקנה (אותה זקנה שהיא פגשה במציאות כחודש לפני) שאומרת לה 3פעמים
"הלוא בת לאה את" 3 .הפעמים מייצגות את התהליך הארוך של ההשפעה והקליטה של תרצה כי היא בת
לאה .אם הדגש במשפט הוא על המילה "בת" אז בין לאה לתרצה יש פער דורות ותרצה לעולם לא תהיה
לאה ,ובמקרה זה יש לתרצה 2אבות -האב הביולוגי ,מר מינץ ,והאב שאמור להיות אביה ,עקביה.
אם הדגש הוא על המילה "לאה" אז תרצה למעשה מתבטלת ואין לה קיום בזכות עצמה (כמו מחמאת
הרופא" -פניה כפני אימה עליה השלום") ,ואז חייה סובבים בין 2בעלים (בעליה של לאה).
המשפט השני שאומרת הזקנה לתרצה" -הטלאים אינם יודעים את מקום המרעה אשר רעו אימותיהן"
(מקום המרעה= עקביה) .כלומר ,הזקנה מפנה את תרצה למקום המרעה של אימה ,לעקביה.
המשפט השלישי שנאמר ע"י הזקנה לתרצה" -הלא מחלב שדי הינקתי את אמך".
משמעות גלויה -הנקתי אותה.
משמעות סמויה -חינכתי אותה ,עיצבתי את אישיותה.
תרצה מודעת לכך שזהו חלום ושדברי הזקנה אינם נכונים ושלמעשה היא צריכה להיזהר מדברי הזקנה
ולא לשמוע בקולה.
אך תרצה לא לומדת לקח מהחלום (לא להמשיך את הקשר עם עקביה) ועדיין ממשיכה באובססיביות
לנסות לכבוש אותו ולהינשא לו כאקט של פיצוי ,הזדהות וחובה לתקן את העוול שנעשה לו.
3האמירות בחלום מייצגות את 3השלבים בהם מינטשי מגלה לתרצה על אמה ועקביה:
שלב – 1בגינה
שלב – 2בבית
שלב – 3נותנת לה את היומן.
הזקנה בחלום מייצגת את מינטשי שדוחפת את תרצה לעשות משעה שאינה צריכה.
הזקנה היא מקבילה למינטשי.
מחלת תרצה :תרצה מתעוררת מהחלום ומרגישה לא טוב .היא מספרת לאביה שאתמול התארסה עם
עקביה .קילא מיד פורצת בצעקות מחאה ,ואילו אביה מרגיעה אותה ושואל "מתי היה הדבר הזה?" .האב
מתייחס לזמן ,למרות שתרצה אומרת "אמש" .הוא לא מתייחס למקום הפגישה או תוצאותיה .מצד אחד
נראה כי בתת המודע שלו הוא ציפה למעשה זה ועכשיו רק מברר פרטים טכניים .אוזלת ידו בולטת נוכח
האירועים.
הביקור של מינטשי :במהלך הביקור תרצה אומרת למינטשי שהן לא דיברו על העיקר ,ומינטשי אומר
לה" -התאמרי כי לברך ברכת מזל טוב באתי?" ,במקום לשאול אותה מה העיקר.
השאלה היא כיצד יודעת זאת מינטשי?
מינטשי רומזת לתרצה שכבר בשלב מוקדם זה היא יכולה להתייחס לעקביה כאל בעלה מכיוון שאת ברכת
ה"מזל טוב" נוהגים לומר רק לזוג שחתונתו מובטחת.
מינטשי גוהרת בתרצה שעקביה מבוגר מדי ,אבל לפני משפט ההסתייגות הזה היא אומרת "הלא ידעת כי
מזל יקר לי מאוד" ,כלומר היא רוצה לעורר בתרצה רוך וחמלה כלפי איש יקר שנעשה לו עוול ויש צורך
לכפר על עוול זה .בנוסף ,מינטשי גם מטשטשת את פער הגילאים ביניהם במשפט "אך כמעשי ילדים
קטנים עשיתם" .בכך יש העמדת פנים של מינטשי ,שבולטת בקטע זה במיוחד.
גם ניסיונה של מינטשי להרחיק ביניהם מתפרש כניסיון קירוב ביניהם.
מינטשי אומרת לה כי תפקידה הוא להיות הדודה הרעה שצריכה להניא אותה מעקביה ,אך בגלל שבסוף
המשפט היא אומרת "אבל…" זה מעיד על כך שהיא לא שלמה עם תפקיד זה.
ביקור עקביה :עקביה לא מגיע לבקר את תרצה והיא מחפשת סיבות שונות לשאלה ,מדוע עקביה לא בא,
אך היא דוחקת את הסיבה האמיתית -אין לו בשביל מה לבוא לבקר כי הם לא באמת מאורסים (למעשה
היא משקרת) .תרצה נזכרת באגדה על בת הרוזן שהתאהבה בעני ,ועקב אי הסכמת האב לנישואים אלו
היא נעשתה חולה מאוד והרופא בודק אותה ואומר כי היא חולה מאהבה ואין תרופה לכך .אז מחליא האב
להסכים לנשואי בתו והעני .לפי הסיפור אנו מבינים שתרצה מתייחסת להתנהגות אביה כאילו הוא מתנגד
לנישואיה ,אך הוא בעצם אינו מתנגד לנישואים.
תרצה נעשית חולה מאוד ולעיתים מאבדת את הכרתה .סיבת המחלה היא אהבתה לעקביה .לעיתים היא
שואלת בערפול חושים "מי זה" (אמו שאימא שלה הייתה עושה).
לתרצה הזיות רבות ,ובאחת הפעמים שבהם היא פוקחת עיניים היא רואה מעליה את עקביה ולפתע החדר
נעשה מואר .הם מחייכים אחד אל השני והיא מתאוששת ממחלתה .לאחר מכן הם מתחתנים .עקביה
מתחתן עם תרצה רק כדי שלא תמות ולא בגלל שהוא מאוהב בה.
הם יוצאים לירח דבש ,והזקנה שאצלה הם מתארחים שומעת שהם רוצים לעבור דירה ובאופן עקיף
מעבירה ביקורת על דרך חייו של עקביה שמשתכנע מדבריה .הם לא מקבלים את עצת מינטשי ובכך
מתערער מעמדה בעיניהם.
כשהם חוזרים הביתה מינטשי מחכה להם עם סעודה ופרחים ,דבר המראה עד כמה מינטשי מתערבת
בחייהם.
כאשר תרצה מרגישה לא טוב תרצה מבינה שהיא בהיריון ואומרת לה שזה יעבור תוך 3חודשים (מראה
ד כמה מינטשי מעורבת אפילו בדברים האינטימיים).
כשעקביה יושב בחדר לכתוב תרצה באה לשבת איתו ,ואם הגעתה הוא לא מצליח להתרכז ולעבוד והיא
יודעת זאת .באחת הפעמים בחדרו היא מרגישה ממש רע והיא מתפשטת בחדרו ,והיא מרגישה שהיא
דוחה אותו ושהוא לא מעוניין בה.
כעת ,אחרי חודשי ההיריון הראשונים ,תרצה מבינה שעקביה נולד להיות רווק ולכן היא מרגישה חוסר
שקט וחוסר סיפוק כשהיא נמצאת במחיצתו .ולמעשה ,היא עשתה עוול נוסף בנישואים ולא תיקנה עוול.
דבר נוסף ,כעת לאחר הנישואים עקביה צריך לעבוד ולפרנס את המשפחה ואילו אביה מפסיק לעבוד .יש
כאן חילופי תפקידים -עקביה הופך מרווק למפרנס ואביה הופך ממפרנס לרווק.
יש שינוי תפקידים ע"פ תרצה -אביה הופך לאיש רוח ועקביה הופך לאיש מעשה.
באחת הארוחות היא מבינה ששניהם מתייחסים אליה כמו אבות ("באהבתם ובחמלתם נדמו זה לזה")
ועקביה אינו מתייחס אליה כמו בעל (מוטיב התאומים פעם .)3
סיום הסיפור
לסיפור יש סיום מעגלי.
התחלה " :בדמי ימיה מתה אימי"
סיום" :ואכתוב ככל הכתוב בספר זה".
בכתיבת היומן תרצה מנסה לעקוב באומץ ובפתיחות אחרי השתלשלות העניינים מאז מות אמה .היא מנסה
להבין כיצד היא הגיעה לכך ומה הביא אותה לכך שהיא נישאה לעקביה.
בכתיבת היומן יש גם ניסיון להירגע ולהעסיק את עצמה.
*עקביה -נאבק למען תפיסה אינדיבידואלית של החיים .הוא פועל להרס המסגרת הרוחנית והחברתית של
הקהילה היהודית ,ועושה זאת ע"י חינוך .מלמד את תלמידי בית המדרש השכלה ,ובכל מעניק להם
אלטרנטיבות למסגרות החברתיות הדתיות המקובלות .עקביה מורה למרות שזה נוגד את הדת ,אך הוא
מתרץ עבודה זאת כמקור לפרנסה ושהוא אדם דתי ,אך הוא אומר זאת רק כדי להישאר בחברה.
דרך נוספת למאבק בחברה היא באמצעות מחקר תולדות העיר .עקביה מגלה במחקרו כי יסודות העיר
רקובים כי הם בנויים על יסודות המבטאים מוות.
*לאה מינץ -היא מוותרת על האהבה רק למראית עין .למעשה ,היא ממשיכה להיאבק כל חייה על הגשמת
האהבה .מחלתה ,הצפייה בחלון ובגדיה הלבנים הם ביטוי למאבקה.
לאה בחרה במוות ,והוא הביטוי לניצחון המאבק שלב בחיים וביטוי לניצחון האהבה.
דמויות מקבילות
*תרצה ולאה= תרצה דומה ללאה במראה החיצוני ,ומעבר לכך יש גם דמיון בנקודות מסוימות בחייהן.
שתיהן יוזמות את אירוסיהן ,ואירוע האירוסין של שתיהן כמעט זהה (תליית המזרח) .אצל שתיהן קיים
דמיון במחלה ,או לפחות דמיון בהתנהגות.
בנוסף ,את שתיהן רצו לשדך לאדם אחר.
נקודות השוני :תרצה שונה מאמה בכל שהיא לא מוותרת על רוצנה ,עקשנית ונלחמת להשיג את מבוקשה
גם בזמן מחלתה .בנוסף ,לאה מתה בדמי ימיה מתוך אי יכולת להגשים את עצמה .תרצה ,הנישאת
לעקביה ,מגשימה את רצון אמה אך לא מגשימה את עצמה באמצעות אהבתה לבעלה ,ובכך גם היא סיימה
את חייה בדמי ימיה (מוות נפשי/רגשי).
*מר מינץ ועקביה= מר מינץ מתואר כמי שהחברה גרמה לו עוול ,כמו לעקביה .הדמיון בין 2הגברים
נבנה באופן הדרגתי" -מי ידע איפה כי לאה תעזוב אותנו"" ,אנחנו האלמנים האומללים"" ,ראיתי את 2
הגברים ויהיה עם לבי לבכות…אבי ואישי האירו לי פנים באהבתם ובחמלתם נדמו זה לזה".
*לאה ומינטשי= שתיהן למדו אצל עקביה בנעוריהן ואף התאהבו בו .בנוסף ,שתיהן נהגו להתבודד.
*מר מינץ ומר גוטליב= שניהם משקיעים את זמנם בעבודה ,ושניהם "אלמנים" מכיוון ולא הגשימו את
אהבתם.
*חיי עקביה וחיי אמו= קיימת הקבלה בין חיי האם לבנה .כמוה ,הוא הולך אחרי לבו גם אם המעשה
שהוא עושה הוא יוצא דופן מבחינת החברה .הוא בד"כ מתואר כעצוב וכך גם היא ,למרות שחיה את חייה
כרצונה היא לא הייתה מאושרת (דבר הנראה בתמונה שבבית עקביה).
הזקנה מהחלום
הזקנה מזכירה לתרצה את אמה ,וניתן לראות בדבריה רמז כי דרכה של תרצה צריכה לחזור על דרך אמה
(דרך חיים) .לאחר שתרצה מצאה את דרכה עם נשואי עקביה הזקנה נעלמת מחייה.
הזקנה מהחלום מסמלת את מינטשי.
מספר פנימי
זהו מספר עד או מספר גיבור המספר מנקודת מבטו .ההגבלה היא שהוא לא נמצא בכל מקום ,לא מבין
הכל ולא מספרים לו הכל.
כאשר עגנון בחר לספר את היצירה באמצעות מספר פנימי הוא גזר על עצמו מגבלות ,ולכן הוא צריך
למצוא דרכים עקיפות כדי להעבירן אל הקורא (לדוגמא ,יומן עקביה).
הדרכים העקיפות בהן משתמש ש"י עגנון:
*שימוש בקול אחר -לעיתים הוא משתמש במישהו אחר שמספר .פעם אחת ביומן עקביה ,ופעם שנייה
בקולו של עקביה המספר לתרצה על עצמו ועל משפחתו (בעיקר על אמו) .תרצה מודעת לקול זה והם
שדוחפים אותה לפעול בצורה מסוימת (היומן -נעשה לעקביה עוול ,קול עקביה -גם היא תמשיך את דרך
אמה).
*חלומות-
.1האינדיאני :מחליטה שהיא לא תתחתן בשידוך.
.2הזקנה :תרצה לא מפרשת את דבריה כראוי .הזקנה רומזת לה לא להתחתן עם עקביה ,אך היא מבינה
רמזים אלו להפך.
חלומות אלו באו מהתת מודע שלה.
*רמיזות מקראיות -תרצה משתמשת ברמיזות אלו:
"והבית מלא עשן"" ,ויפן כה וכה"…
תרצה מספרת לעיתים את דבריה כפי שהיא תפסה אותם ,ללא ניתוח הגיוני .תרצה לא מודעת לרמיזות
המקראיות ,והיא מבינה אותם באופן שטחי מפני שהיא עדיין צעירה.
גם כאשר מינטשי מדברת בדו משמעותיות היא לא מבינה את המשמעות הנסתרת אלא רק את הגלויה.
*שימוש במוטיבים-
.1השמלה הלבנה של האם :לבן מסמל טוהר ושמלה לבנה נלבשת בחתונה (אך היא גם תכריכים שבהם
נעטף המת) .האם לובשת תמיד שמלה לבנה ,ובפעם היחידה שתרצה לובשת שמלה לבנה היא מרגישה
כמו אימא שלה .הדבר מראה גם את הטוהר של אמה המחכה להינשא לאדם שהיא אוהבת .מוטיב זה
מראה עד כמה תרצה מרגישה כמו אימא שלה.
.2התנור והעשן :מוטיב זה קשור לתרצה ולאה ,ומראה את הקשר שלהם לעקביה .האם התכוונה
"לשרוף" לפני מותה את הקשר ביניהם (ע"י שרפת הכתבים) ותרצה רואה בזה ההפך .ככל שהתנור דולק
יותר כך אהבתם גדלה.
.3התאומים :המסקנה מוטיב זה היא שתרצה בסוף מבינה שעקביה ואביה מאוד דומים -עקביה יכול
להיות איש רוח ואיש מעשה וכך גם אביה .מוטיב זה גם מרמז כי תרצה מתבלבלת בין חייה לחיי אמה,
ולמעשה חייה את חייה של אמה.
*שימוש באפיזודות משניות-
.1הוילון :מרמז כי תרצה לא מבינה את העולם ,ושבין העולם לתרצה יש מעין מסך מפריד הגורם לה
לחוסר ההבנה של המציאות.
.2מוטיב התאומים :מר גוטליב ואחיו .מוטיב זה מופיע כאפיזודה ,כמו החלום .יש סיפור שלם על כל
מקרה של מוטיב התאומים ,והוא בא גם כאפיזודה עם התחלה וסוף (מינטשי -התבלבלת לגבי הבעלים,
הילד -התבלבל בין האבות ,תרצה -התבלבלה בין אב לבעל).
תהילה – עגנון
תקציר הסיפור .1
לפני שנים רבות היתה בירושלים זקנה צדקת וחכמה .באחד הימים פגש בה המספר באקראי כאשר הלך
לבקר בבית רבנית אחת ,שהיתה גם היא בירושלים .הרבנית היתה כעוסה ורגזנית ,בניגוד לזקנה ,שהיתה
שלווה ונעימה בהליכותיה.
פעם נוספת פגש המספר בזקנה באחד מערבי ראש חודש ,ליד הכותל המערבי .באותה פגישה סיפרה
הזקנה למספר כי הרבנית שביקר בביתה חולה ,וביקשה ממנו כי ילך לבקרה .כבקשת הזקנה ביקר המספר
בבית הרבנית ,והיא סיפרה לו כי הזקנה שפגש (אשר שמה תהלה) גילה מופלג ,כי היא עברה בחייה צרות
וייסורים רבים ,וכי בתה ,שהיתה אמורה להינשא לאביה של הרבנית ,ברחה בשעה שהובלה לחופה
והשתמדה.
בביקור נוסף של המספר בירושלים ,בביתו של ה"חכם" ,מסר ה"חכם" למספר כי תהלה מבקשת
לראותו .החכם סיפר כי תהלה בת מאה וארבע שנים ,וכי היתה בעבר עשירה מאוד .לירושלים היא הגיעה
לאחר שמתו בניה ובעלה.
כאשר הגיע המספר לביתה של תהלה ,היא סיפרה לו את תולדות חייה:
לפני תשעים ושלוש שנים ,כאשר היתה בת אחת-עשרה ,הודיעו לה הוריה על אירוסיה לנער שנקרא בשם
שרגא .באותו לילה נקבע כי כאשר יגיע החתן לגיל הנחת תפילין (כלומר כשיהיה בן שלוש-עשרה)
תתקיים החתונה.
בשבת ,כארבעה שבועות לפני יום החופה ,לא בא שרגא לביתה של תהלה ,והתברר כי נסע עם אביו
לרבם של חסידים .מכיוון שאביה של תהלה היה מרודפי החסידים ,קרע את התנאים וביטל את האירוסין.
שרגא נשבע שלא ימחל על העלבון ,ואביה של תהלה לא ביקש ממנו מחילה ,אף שידע שאם מבטלים
שידוך צריך לבקש מחילה מן הנעלב.
מכיוון שצורכי החתונה היו מוכנים ,מצאו חתן ,ותהלה נישאה לו .שרגא ואביו עברו לגור בעיר אחרת,
ותהלה ילדה לבעלה שני בנים ובת .הפרנסה היתה טובה ,והיא ובעלה לקחו מלמדים לבניהם ומורה
נוכרית לבת .הסתבר שהמלמד שלקחו היה חסיד ,ובעלה של תהלה הושפע ממנו והתחיל להתנהג לפי
מנהגי החסידים.
שנה לפני שנעשה הבן הבכור בר-מצווה חלה בדבר ומת שלושים יום לפני שהספיק להניח תפילין,
במוצאי שבת אחר ההבדלה -במקביל לזמן קריעת התנאים על-ידי אביה של תהלה .לאחר שנתיים,
כשהגיע האח למצוות ,תעה בדרך ונפל לביצה ומת.
תהלה הבינה שהיא ובעלה צריכים לבקש מחילה משרגא .בעלה של תהלה נדד ממקום למקום על מנת
למוצאו ,ולבסוף הסתבר לו ששרגא נעשה "מתנגד" .בגלל הנסיעות הרבות נחלש כוחו ,והוא חלה ומת.
תהלה נכנסה לעסקים והצליחה .כל עמלה היה לשם בתה .היא שכרה לה מורות נוכריות ,ואף שידכה
לה חתן מוסמך לרבנות; אולם החתונה לא התקיימה ,משום שדעתה של הבת "נטרפה".
לאחר שסיימה תהלה את סיפורה ,ביקשה מהמספר שיכתוב לשרגא שימחל לה ,כשם שהיא מחלה לו.
אומנם שרגא נפטר לפני שלושים שנה ,אולם את מכתב המחילה הכינה תהלה על-מנת לקחתו עמה לקבר.
לאחר שאישרה תהלה את שטר המכירה על מקום קבורתה שבהר הזיתים ,חזרה לביתה .ביודעה מראש
את יום מותה ,הזמינה את המטהרות ליום זה.
בבוקר למחרת שמע המספר על מותה של תהלה.
הרעיונות העיקריים .2
· הסבר -תפיסה דטרמיניסטית :תפיסה הגורסת שכל אירוע הינו חלק ממכלול גדול של חוקים,
שאינו נקבע ע"י האדם -אלא ע"י גורם חיצוני; לכל דבר בעולם יש סיבה ,ומה שלא התרחש -לא צריך
היה להתרחש...
· בסיפור ישנו עירוב של שתי תפיסות עולם:
" .1חטא ועונש" -תפיסה דטרמיניסטית (מיוצגת בעיקר ע"י תהלה) :האדם משועבד לגזירה קדומה,
אותה אין בכוחו לשנות ("כל מעשיו של אדם קצובין לו משעת לידתו ועד למיתתו") ,אך יחד עם זאת -
הבחירה בידו לקבוע את מהות חייו ואופיים ("כמה מזמורים יאמר בכל יום"); "הכל צפוי והרשות
נתונה" .הסתירה מיושבת ,הלכה למעשה ,באמצעות האמונה באלוהים.
.2תפיסה אירונית -תהלה נענשת על חטא אותו לא חטאה (אלא אביה) ,והיא נידונה לוותר על היקר
לה מכל -על לא עוול בכפה .זוהי תפיסה אנטי-דתית מיסודה!
· רעיון מרכזי נוסף -חשיבותה של ירושלים ,יופייה של היהדות ושיקוף כל אלה בדמותה של
תהלה.
הווה
· הקדשת כל חייה לכפרה ותיקון על החטא .אפילו מותה נועד לכפר על החטא (לקיחת הכד אל
הקבר).
עתיד
· האמונה בגואל ובתחיית המתים מהווה את בסיס כוחה של תהלה.
הקבלה לדמויות משניות:
תהלה
הרבנית
.2מאור פנים
מרוגזת וכעוסה
.5משבחת חידושים
מסתייגת מחידושים
תהלה
החכם
תיאורי סביבה
· תיאורי החדרים של תהלה והרבנית הם מטונימיים ומשקפים את הדמויות עצמן .ניקיון וטוהרה
בחדרה של תהלה לעומת לכלוך והזנחה בחדר הרבנית.
השם תהלה:
· "תהלה"=תהלל יה; ההודיה היא קבלת הדין ,האור המנחה את חייה של תהלה .למרות גורלה היא
זוכה בתהילת עולם בטרם מותה.
· השם "תהלה" קרוב ל"תהילים" אותם היא קוראת באדיקות.
נושאים ומוטיבים מרכזיים .6
ירושלים של מעלה וירושלים של מטה
· ירושלים של מעלה-ירושלים השמימית והקדושה – מתוארת באמצעות פסוקים מכתבי הקודש.
· ירושלים של מטה-ירושלים הארצית – תיאור של בתים ומגוון דמויות.
· העיקרון הרב-גוני קיים גם כאן :שילוב השלם עם הפגום .נופיה של ירושלים מושלמים ביופיים,
אולם בתיה וחצרותיה מוזנחים .מצבה של ירושלים פגום מבחינה פיזית (הבתים) ,סוציאלית (העוני),
מוסרית (היחס לעניים) ולאומית (תחת שלטון זר) .ירושלים היא מרכז העולם ומרכז האדם והיא מבטאת
את האירועים הפנימיים והחיצוניים בחייה של תהלה :ביופיה ,בקדושתה ובחורבנה היא מסמלת את חייה
של תהלה תחת העונש הנורא .הצורך בתיקון ושיקום ירושלים מסמל את ניסיונותיה של תהלה לבקש
מחילה ולכפר על חטא אביה.
המוטיבים המרכזיים
· חטא וכפרה :משתלבים במוטיב המוות.
· מוטיב האור :מערכת מוטיבים המאירה את תהלה ואת תולדותיה (הנר הדועך המלווה את סוף חיי
בנה של תהלה).
· מוטיב ההכרה :להכרה יש משמעות חיובית .יכולתו של אדם "להכיר" מעידה על תפיסה נכונה
וחיובית של המציאות.
· מוטיב החידוש :חידושים נקשרים למשמעויות שליליות .הרבנית מתעבת חידושים ,תהלה אינה
ששה לקראתן ,והמספר מגחך על "חידושיו" של החכם ,המצמצמים את הקשר שלו לעולם.
הסגנון .7
אוצר המילים ועיצוב הפסקה
· מילים רבות שאולות מאורח החיים היהודי :נטלא (כלי לנטילת ידים) ,תפילת נעילה ,הלכות
תפילין ,שולחן ערוך ,טלית ותפילין ועוד.
פסקת הפתיחה
· הצגת המספר.
· מציגה את מהותה של היצירה בשלושה מישורים שונים:
.1מעשיה של תהלה כנובעים מתכונותיה.
.2יוצרת רצון להכיר את תולדות חייה של תהלה.
.3ירושלים והיהדות כמיוצגות על-ידי תהלה (תיאורה של תהלה נלקח ברובו מתפילת שמונה-
עשרה).
פסקת הסיום
· אווירת טוהרה וקדושה אופפים את החדר -כסיום ונעילה לחייה של תהלה.
· סיפור המסגרת מתרחש ,כביכול ,בין ראש השנה (פסקת פתיחה) ויום כיפור (פסקת הסיום) -ימים
של כפרת עוונות ומחילה על חטאים .חטאה של תהלה ,יש לזכור ,לא נמחל...
המקורות ותפקידם בעיצוב המשמעות
· הסיפור מלא ביטויי קדושה ורמיזות מן המסורת .אך אלו משולבים ,ברובם ,באירוניה" :אשרי
תבחר ותקרב ישכן חצריך ,ואיזו הן חצרותיו של הקב"ה ,חצרות אלקינו בתוככי ירושלים -במקורות:
הקרבה בין הקב"ה ובית-המקדש; בסיפור :הכוונה לחצרות העלובות של ירושלים בהווה...
· הפער בין המציאות לבין אווירת הקדושה האופפת את הסיפור מצביע על-כך שתפיסת המציאות
כ"טובה" ו"טובה יותר" קיימת רק במקורות ,ובעולמה של תהלה...
הנימה הסגנונית
אירוניה :צורת התבטאות דו-משמעית ,שבה המשמעות הגלויה והתמימה של הדברים שונה ,ואף מנוגדת,
מן הכוונה הסמויה של המדבר .אומר א' ומתכוון ל-ב' :כאילו כתב דברים במירכאות כפולות.
· אווירת הסיפור היא שקטה ואידילית כלפי חוץ ,אך מלאת סימני שאלה ופקפוק מבפנים .הפקפוק
כלפי סדר העולם והנהגתו באים לידי ביטוי באמצעות אירוניה:
.1פער בין הסגנון המקראי והעליבות של ירושלים.
.2הדגשת יתר של ה"עונש" ,אל מול ה"חטא" הלא-מוגדר.
.3תמימותה המוגזמת של תהלה (שליחת המכתב בכד)...
עמדת המספר .8
· מספר עד ,מתערב ומהימן:
.1עד :הסיפור נכתב בגוף ראשון ,מזווית ראיה מצומצמת ("גלגל עינו של אדם מצומצם").
.2מתערב :המספר מביע את עמדתו ,בעיקר באמצעות אירוניה כלפי הדת (כלפי חידושיו של החכם,
לדוגמא); יחד עם זאת ,השקפת עולמו דטרמיניסטית מעיקרה ("אפשר שאילו דחיתי את הדבר אפשר
שהיתה מאריכה ימים").
.3מהימן :פניות ישירות לקורא ("היאך אתם לא הכרתם אותה עכשיו?").
פרק – 3דרמה
ילדי הצל – בן ציון תומר
מערכה ראשונה -תמונה ראשונה
לתמונה הראשונה תפקיד של אקספוזיציה ,הנחשפת באמצעות הוראות הבמה והדיאלוגים.
המקום:
ים – זיגמונט עולה מן הים ויושב על המעקה (לישיבה על המעקה יש משמעות סמלית – מצב
חצוי)
טיילת (עולם החוץ) – המקום שבו מתרחש הדיאלוג בין מוכר הבלונים לזיגמונט.
בית הקפה (עולם ביניים) – המקום שבו מתרחש הדיאלוג בין נורית ליורם .זהו מקום מפגש
מתוכנן או מקרי.
הבית (עולם הפנים) – רק נזכר בתמונה הראשונה .
הזמן :סתיו .על כך אנו יודעים מדברי מוכר הבלונים ":סתיו...בתי הקפה ריקים...בקיץ טוב"
הדמויות:
זיגמונט
זיגמונט עולה מן הים ,הוא מהסס אם לפנות לים או לטיילת (קונפליקט פנימי לאן הוא שייך).
הוא נושא עמו תיק ,מחברת ובובת כלב ישנה.
הוא מתגלה כאדם אינטליגנט המדבר בשפה פיוטית גבוהה ,פונה לזרים בגוף שלישי ומצטט
פתגמים שונים.
ניכר כי הוא נמצא במצב של בריחה :מצד אחד כותב צוואה ורוצה למות ,אך מצד שני חושש
ממפגש עם אנשים שכבר מתו – ולכן מעדיף להאמין שאין עולם הבא .הוא אינו חושש מן המוות.
זיגמונט מתגלה כאדם בודד שמקום מגוריו הוא מתחת לספסל .הוא אומר כי אינו ישן לבד.
נשאלת השאלה :עם מי הוא ישן?
דמותו של זיגמונט היא דמות מסתורית שחלק מן הדברים שהיא אומרת אינם ברורים.
זיגמונט נוהג לפנות לאנשים במילים" :אנוש מלא כלימה ועוון ,תן לירה ונגמור את החשבון" -
משמעותו של משפט זה תתבהר לנו רק בהמשך המחזה.
מוכר הבלונים
מתגלה באקספוזיציה כאדם בודד אשר מחפש פתרונות לבדידותו .מכירת הבלונים מהווה עבורו
אמצעי להפגת הבדידות .מקום מגוריו – בצריף .הוא יודע בדיוק לומר מה חסר לו ולמה הוא
שואף.
דמותו של מוכר הבלונים היא דמות משנית אשר חושפת את דמותו של זיגמונט באמצעות
השאלות שהוא מציג לזיגמונט ובעצם היותו דמות מנוגדת לו.
יורם
יורם עזב את הקיבוץ והצבא והגיע אל העיר כדי להתחיל הכל מחדש .הוא קובע פגישה עם נורית
חברתו לשעבר.
מן האקספוזיציה עולה כי הוא היה עולה חדש ,למד במוסד חינוכי בקיבוץ .עד לפני שנתיים היו לו
קשרי חברות עם נורית ,אך הוא ניתק אותם מיוזמתו.
יורם הוא חסר בית ,חסר משפחה ,חסר מקצוע וחסר כסף .הוא מעדיף למחוק את העבר ולפתוח
דף חדש בחייו .הוא מעדיף שהתיקים האישיים שלו יעלו אבק .לדבריו ,הוא מעדיף "לחיות כמו דג
במים" – רמז להרס עצמי.
נורית
הייתה חברתו של יורם ונפגעה מעזיבתו אותה ,אך לא חיכתה לו וכעת היא חברתו של דובי.
נורית מזמינה את יורם לביתה עובדה זו והעובדה שהיא עדין כועסת על יורם ,מלמדים על
רגשותיה כלפיו.
דובי
חולף על הבמה .אנו שומעים עליו מנורית.
המלצר
שנים רבות במקצוע בארץ ובחו"ל.
אנלוגיות בין הדמויות
מוכר הבלונים וזיגמונט
ניתן לראות כי קיימת אנלוגיה ניגודית בין דמותו של מוכר הבלונים וזיגמונט :שניהם דומים
בגילם ,ובעצם היותם בודדים וחסרי כל .אך שונים בהשקפת עולמם ובהתייחסותם לחיים.
נורית ויורם
שניהם צעירים המנסים למחוק את עברם :יורם פושט את המדים ורוצה שתיקיו האישיים יעלו
אבק .ואילו נורית גזרה את הצמות ומסרה את הסראפן.
יורם וזיגמונט
האנלוגיה ביניהם נוצרת בעיקר באמצעות הוראות הבמה.
ניתן למצוא דמיון ביחסם לעבר :זיגמונט בורח מן העבר ואינו מוכן לספר עליו .יורם רוצה
שתיקיו האישיים יעלו אבק.
שניהם עוטים על עצמם מסכה ומציגים דמות אשר שונה ממה שהם באמת :זיגמונט מציג את
עצמו כמשוגע ,ויורם מסתיר את העובדה שאינו צבר ,יליד הארץ.יורם מסתיר מכתב וזיגמונט
מסתיר מחברת.
לשניהם אין מקום מגורים קבוע.
שניהם בודדים – זיגמונט מחפש את הבדידות ויורם עוזב כל מקום שיש בו יציבות וחברה.
לשניהם קונפליקט פנימי – זיגמונט מביט פעם אל הים ופעם אל הטיילת ,ויורם אינו מסוגל
להחליט איזה אורח חיים עדיף לו.
בתמונה זו ממשיכים דובי ויורם את משחק השחמט מלפני שבע שנים ,משחק שלא הסתיים.
המשחק מסמל את היריבות בין דובי לבין יורם ,מתקופת הצבא.
מערכת היחסים בין יורם לדובי מושתתת על תחרות .משחק השחמט המתנהל ביניהם מסמל את
המאבק המתמשך ביניהם .יורם נזכר שהרץ היה שלו והמלכה של דובי .גם היום וגם בעבר הם
נאבקים על ליבה של בחורה (בעבר על נעמי וכיום על נורית).
דובי הכועס על יורם מכנה אותו "כלבלב" – בעל חיים קטן ,נאמן אך חסר חשיבות.
יורם מדמה את דובי לעץ (עץ =קרש טמטום ,אך גם חוזק ושורשים)
משחק השחמט בין דובי ליורם מתחלק לשניים .בחלק הראשון שניהם משחקים זה עם זה .בחלק
השני יורם משחק נגד דובי במשחק דמיוני שבו הוא מנצח אותו.
מן התמונה אנו מבינים שנורית היא בת זוגו הנוכחית של דובי אולם ליבה שייך ליורם .אנו
מסיקים זאת מן העובדה שהיא משתמטת ממגע ידו של דובי ,היא זוכרת פרטים קטנים אודות
יורם (כגון איך הוא אוהב לשתות את הקפה) ,היא מבטלת את תוכניתה לצאת עם דובי לסרט
ומתעקשת להזמין את יורם לארוחת ערב.
מתמונה זו אנו מבינים שדובי ונורית עמדו להינשא ולנסוע לפריז ,אך הם נפרדים .הסיבה
לפרידתם נעוצה באופיו השתלטני של דובי ובהופעתו של יורם.
דובי מתגלה כצעיר שחצן יוצא קיבוץ ,שהאמין בעבר שעולים חדשים מעל גיל 13מסכנים את
התרבות המתחדשת (רעיונות הזרם הכנעני שהיה פעיל בארץ כעשר שנים לפני קום המדינה .זרם
זה האמין שיש לטפח את התרבות העברית הקדומה).
בתקופה שבה נקלט יורם בקיבוץ (בן )14דובי לחם למען הרעיונות הללו ,דבר שפגע ביורם.
בהמשך עזב דובי את הקיבוץ ,וכן את האידיאלים שלו .הוא עוסק כעת בהבאת עולים חדשים -
עיסוק שאינו נובע מאידיאלים ציוניים אלא מאינטרס אישי – לראות את העולם.
תכונתו הבולטת של דובי היא תכונת השחצנות והשתלטנות .בעבר הוא כעס על יורם שלא נתן לו
לישון במנוחה משום שצעק בלילה .בהווה – דובי מנסה לכפות על נורית את רצונו ללכת לקולנוע,
ובטוח שהיא תיסע אתו לפריז.
ברל'ה הוא נציג מעברו הרחוק של יורם ,הוא מביא לו דרישת שלום מהוריו השוהים עדין בחו"ל.
כמו כן מביא עמו ברל'ה זיכרונות מן העבר.
דמותו של ברל'ה היא דמות משנית במחזה שתפקידה בתמונה זו הוא לחשוף את דמותו של יורם,
אשר מבקש להעלות אבק על התיקים הישנים ,כלומר למחוק את עברו.
מתוך המפגש בין יורם לבין ברל'ה אנו לומדים פרטים חדשים על יורם :יורם אינו חסר משפחה,
שמו של יורם בעבר היה יוסל'ה (מסכה) .שינוי השם היה אחת מן הדרכים של יורם להיקלט
בארץ .הקשר של יורם עם הוריו רופף ביותר והם עומדים להגיע ארצה.
ניתן לראות שיורם ,שהתלונן על יחסו של דובי אליו בעבר ,אינו מגיש בהווה עזרה של ממש
לברל'ה .יורם אינו מוס ל ברל'ה את כתובתו ,הוא משקר לו וממהר לסיים את הפגישה.
גם בתמונה זו מתגלה יורם כמי שעוטה על עצמו מסכה ומנסה למחוק את העבר .מחיר לבישת
המסכה כרוך בניתוק הקשרים עם משפחתו וחבריו מן העבר.
בחלק הראשון של השיחה מבקשת נורית לדעת יותר על עברו של יורם ,אך יורם מספר על עצמו
רק מגיל - 14השנה הראשונה שבה נקלט בקיבוץ -זאת משום שמיום שהגיע ארצה ,הוא ביקש
לאכול מ"עץ השכחה"" .עץ השכחה" יוצר אסוציאציה לעץ המקראי -עץ הדעת .ומכאן משתמע
שכשם שהאכילה מעץ הדעת הייתה בבחינת חטא ,כך יורם בהתנהגותו חוטא לעצמו ,למשפחתו
ולחבריו.
יורם שינה את שמו מ"יוסל'ה" ל"יורם" ,אך כפי שניתן לראות שינוי השם אינו מספיק כדי
להשתנות ולשנות את מערכת הערכים כולה .על כך מעידה האפיזודה בחדר האוכל ,כאשר יורם
אינו מסוגל לזרוק את השאריות בחדר האוכל בקיבוץ.
יורם רצה מאוד להדמות לדובי ,הבן הבכור של הקיבוץ ,רקדן ,טרקטוריסט ,נואם מצויין וחבר
של נעמי .יורם רצה מאוד לטשטש את ההבדלים בינו לבין ילדי הקיבוץ ובעיקר דובי .אמביציה זו
דרבנה אותו ללמוד לרקוד ואף להשיג את נעמי.
בחלק השני של השיחה ,מדברים נורית ויורם על ההווה .משיחתם אנו למדים כי הם עומדים
להינשא וכי אביה של נורית מעדיף את דובי כבן זוג (הוריהם של נורית ושל דובי מיודדים ,הם
ותיקים ומבוססים ואילו יורם הוא עולה חדש ,חסר מקצוע ועני).
אביה של נורית מבקש ממנה לשכנע את יורם לחזור לצבא הקבע ,אך נורית תומכת ביורם ומוכנה
ללכת עמו אפילו לכפר של עולים חדשים ,למקום שבו יוכל למצוא עבודה.
התמונה מסתיימת כאשר נורית מבחינה שוב בזיגמונט הבודק את השמות על תיבות הדואר ויורם
משוחח עם חבריו מהצבא ושמח להיפגש עימם ,תגובה העומדת בניגוד גמור לתגובתו בפגישתו עם
דובי.
מערכה ראשונה – תמונה חמישית
בתמונה זו מוצגת מסיבת הנישואין של יורם ונורית .חתונה היא אירוע משמח בדרך כלל ,אבל
חתונה זו אינה שמחה .האווירה בחתונה היא אווירה נהליסטית החושפת את החברה הישראלית
בשנות החמישים וכן את סודותיהם של זיגמונט ויורם.
בתמונה זו מופיעות דמויות חד פעמיות כמו המשורר ורגש האשמה שמבטאים באמצעות השירים
והנאומים את החברה -חברה במשבר ,חברה שאבדה את ערכיה הקודמים ואין לה ערכים
חדשים של ממש ,חברה אשר מנסה לברוח מהעבר ומרגשי האשם הנלווים אליו.הבריחה של
החברה מהעבר באה לידי ביטוי בבריחתה מזיכרונות השואה ,הן על ידי אלה שחוו אותה והן על
ידי אלה שקלטו אותם.
בנאומו מאשים רגש האשמה את החברה בניהיליזם ,מכנה אותו "דור הרוצח אגדות" ושואל אם
על עולם כזה חלמו ולאן בסופו של דבר יגיעו .גם זיגמונט מאשים את הדור הצעיר בארץ ,שעובר
בקלות מטקסי יום הזיכרון למסיבת יום העצמאות .הבריחה מהעבר מצטיירת גם כבריחה
מהעבר הקרוב ,למשל :המלצר לא זוכר את שירי מלחמת השחרור ,נורית נענית לצו האופנה
החדשה ומוותרת על הקוקו והסרפן .רגש האשם הלאומי מוצג כנובע מההתנכרות לעבר ומזניחת
הערכים הלאומיים.
כשנורית אומרת ליורם "חיפשתי אותך …איזה ערפל" אנו מבינים שהערפל אינו מאפיין רק את
מזג האוויר .הערפל הוא גם מטאפורי ,המאפיין את מצב הרוח הכללי.
נורית מחפשת את יורם בערפל ,אך מוצאת אותו רק מבחינה פיזית .נורית אינה מבחינה בכך
שיורם מוטרד ומסתיר מפניה את המכתב (שאותו הסתיר גם בתמונה הראשונה).
בתמונה זו מתרחש גם מפגש בין יורם לבין זיגמונט .זיגמונט מזכיר שוב את עניין הדמיון ויורם
שואל אותו" :מי אתה? מדוע אתה נדבק אלי כמו צל?" משפט המתקשר לשמו של המחזה.
שעת המסיבה היא שעה של שכרות ,ובשעה זו נחשפים (מתגלים) הרגשות המוסתרים של זיגמונט
ושל יורם.
שירו של זיגמונט חושף את רגשותיו (עצב ,אשמה) – הוא שר על האניות הממשיכות לעגון בנמלים
ולהביא עולים חדשים ,ואילו האפר של היהודים שנשרפו על ידי הנאצים ,ממשיך לזרום עם הנהר
ללא קבורה.
השיר של יורם חושף את האמת על יורם שהיה אחד מ"ילדי טהראן" שהוברחו לארץ מפולין ,דרך
טהראן ,ללא הוריהם .בשירו מספר יורם על תלאות (קשיים) העבר ועל החלומות שנרקמו לצידן.
תמונה זו מסתיימת בשיחה בין מוכר הבלונים לבין זיגמונט ,דבריו של זיגמונט אינם מובנים
למוכר הבלונים .זיגמונט מסרב להצעתו החוזרת של מוכר הבלונים לגור אתו.
בתמונה זו מתחזקת האנלוגיה בין יורם לזיגמונט :שניהם נחשפים באמצעות שירים שאותם הם
שרים בזמן שיכרות ושניהם מסרבים לכל הצעה שאמורה לשפר את תנאי חייהם ומצבם.
בחלום מאשימה אסתר גם את יורם וגם את זיגמונט .ליורם שאומר" :לא אני עשיתי זאת" היא
אומרת" :אז מדוע אינך מושיט לי יד" ועל זיגמונט היא מצווה "התפטר מן היודנראט ,ברח!".
גם יורם וגם זיגמונט מרגישים אשמים ,רגש האשמה מייסר אותם והוא המביא את אסתר
לחלומם.
החלק השני של תמונה זו מציג את יורם ואת זיגמונט מתעוררים בצעקה .זיגמונט צועק "אינני
אשם" ויורם צועק "האוניה האוניה".
חלק זה של התמונה מתמקד בעיקר ביורם והוא מהווה את נקודת המפנה והשיא של המחזה.
בנקודה זו מגלה יורם לנורית את סוד המכתב ,לנורית מתגלה כעת כל האמת אודות יורם :הוריו
בחיים ועומדים להגיע ארצה ,מקום הולדתו בעיירה קטנה בשם גוריי ולא בוורשה העיר הגדולה,
הוריו עניים ויש לו אח.
יורם חייב היה להיחשף בנקודה זו שכן הוריו ואחיו עומדים להגיע ארצה ואותם כבר אין הוא
יכול להסתיר.
יורם מודה שכל השנים האחרונות ניסה לברוח מעצמו "לאכול מעץ השכחה" ועתה הוא "מציץ אל
עצמו בלי פחד" .הוא יודע שהוא עומד בפני תקופה חדשה שבה יצטרך לגשר בין העבר שאותו
ניסה למחוק ,לבין העתיד המצפה לו עם המפגש המחודש עם הוריו שהם נציגי עברו.
תמונה זו פותחת בשיר "על הדרך עץ עמד" שמושר על ידי מוכר הבלונים.
בשיר זה שר מוכר הבלונים על גורל היהודים ועל הטרגדיה היהודית שנס "עוף החול" לא פקד
אותה .רק שרידים מן העם היהודים ניצלו בשואה והגיעו לארץ ישראל.
בסיום התמונה מתכונן יורם לפגישה עם הוריו ומתעקש לפגוש אותם לבדו ,ללא נורית.
מן הדיאלוג בין מוכר הבלונים לבין זיגמונט אנו מבינים שהוא נמצא במצב של בריחה -הוא בורח
מהים הבוער ,הוא בורח מן המציאות.
זיגמונט מגלה למוכר הבלונים את תוכן מחברתו .הוא מספר למוכר הבלונים כי מחברת זו היא
ספר החשבונות שלו עם האלוהים( .גילוי תוכן המחברת אנלוגי לגילוי של יורם את תוכן המכתב)
זיגמונט קורא למוכר הבלונים את שירו "ילדי הצל" .בשיר מתגלים ילדי הצל שמתגלים כסיוט
תמידי הרודף את זיגמונט בחלום ובהקיץ.
בדיאלוג בין יורם לנורית ,מספר יורם לנורית על הפגישה הראשונה שלו עם הוריו .הוא אומר כי
גדר ארוכה נמתחה בין העולים החדשים לבין הוותיקים ,לגדר זו משמעות סמלית -היא מסמלת
את המרחק הרב בין עולמם של העולים לעולם הוותיקים( .הגדר הופיעה גם במערכה א' תמונה
ראשונה).
יורם מדמה את חיפושו אחר הוריו לאורפיאוס בשאול (אורפיאוס ירד לשאול על מנת להציל את
אהובתו מארץ המתים) .תוך כדי חיפושו נזכר יורם ברכבות שהובילו אותו לאץ .הוא מבין
שהרכבות הן ביתו וכל השאר הוא שקר.
הדבר שזעזע ביותר את יורם במפגשו עם הוריו הייתה העובדה שכאשר הוא מצא אותם סוף סוף
הוא לא חש דבר ,רגשותיו נאטמו " :בכיתי לבכות ,לתת להם הרגשה שאני בנם".
בעקבות המפגש של יורם עם בני משפחתו ,מתעוררים רגשות אשמה והאשמה בקרב הדמויות
השונות.
נורית – נורית ילידת הארץ ,מוצאת את עצמה מעורבת רגשית בשל הקשר שלה עם יורם .בתמונה
זו היא בעיקר מאשימה.
נורית מאשימה את יורם בכך שהוא מביא אליה את "זר הקוצים" שלו ואת כל אלה המנופפים
ב"דגלי הסבל" שלהם.
נורית אומרת כי היא אינה יכולה לסבול יותר את רגשות האשמה של יורם ,המתעוררים לאחר כל
מפגש שלו עם בני משפחתו .נורית שרצתה כלך כך לברוח מהמריבות עם הוריה ,אומרת ליורם כי
"עכשיו זה אותו הדבר" .היא אומרת כי אם לא יברחו יחד ,מישהו מהם יברח.
למרות שנורית בעיקר מאשימה ,ניתן להבין כי היא מעורבת רגשית ומרגישה אחריות ומעורבות.
דובי – גם הוא כמו נורית יליד הארץ ,אך הוא אינו מגלה מעורבות רגשית בנושא .הוא אמנם
עוסק בקליטת עלייה ,אך לא מתוך אידיאל אלא מתוך שאיפה לראות את העולם.
בהתייחסותו של דובי להוריו של יורם ,נשמעת נימת זלזול "הטענתי אותם במרסיי" – התבטאות
המלמדת על התייחסותו לעולים כאל חפצים.
התייחסותו הקלילה של דובי לבעיית העולים החדשים ,העומדת בניגוד להתייחסותה של נורית
לעולים ,מלמדת כי לא כל ילידי הארץ מתייחסים באופן שווה לנושא זה .דובי אינו מרגיש אשם
ואינו מתחבט בבעיות של אשמה ואחריות.
יאנק והלנקה – יאנק והלנקה הם ניצולי שואה .עובדה זו מעניקה להם מעמד של מאשימים.
הלנקה דורשת לגור בתל אביב ,בעיר הגדולה ומתלוננת על הצפיפות במעברה.
יאנק אומר ליורם ,לאחר שסיפר לו על זיגמונט" :לך קל לדבר ,אתה לא היית שם".
יורם – רגשותיו של יורם בתמונה זו מורכבים גם מאשמה וגם מהאשמה .יורם הוא עולה ותיק
שכעת הוא דומה לילידי הארץ יותר מאשר לעולים החדשים.
ניתן לראות כי בני משפחתו של יורם מאשימים אותו בדיוק במה שהוא האשים את דובי .הם
זקוקים לתשומת לב רבה מזו שהוא מסוגל להעניק .ההבדל בינו לבין דובי הוא שדובי מעולם לא
הבין וגם לא ניסה להבין ,ואילו יורם מבין ומרגיש את האשמה המופנית אליו.
יורם מרגיש מצד אחד נאשם – הוא מרגיש אשם בכך שהוריו שהצילו אותו ,נאלצו לעבור את כל
התופת בשואה.
מצד שני הוא גם מאשים – הוא מאשים את בני משפחתו אשר מאלצים אותו לשמוע את
"סיפוריהם השחורים" וגורמים לו להרגיש אשם.
יורם נע בין רגש אשמה להאשמה ,הוא מרגיש "אשם ללא אשם"
הוא אינו אשם כי הקדים להיקלט בארץ ,אך למרות הכל מאשים את עצמו בסבלם ובקשייהם של
בני משפחתו.
יורם הרגיש אשם כשמחק את העבר ולבש מסכה ,אך גם עתה כשהמסכה הוסרה ,ממשיך רגש זה
ללוות אותו ,מלווה גם ברגש של האשמה.
הזיכרונות בתמונה
זיכרונותיו של יאנק
יאנק מעלה זיכרונות ילדות אשר מעידים על מעשי השובבות של יורם כשהיה ילד.
יאנק נזכר ביורם שזרק אבן מכוסה בשלג על יענקל בעל גן התפוחים מוטיב התפוחים יחזור גם
בסיפורה של הלנקה.
יאנק נזכר גם ברוחל'ה שצמותיה היו דומות לאלו של אסתר – הזכרת אסתר מובילה לשיחה על
זיגמונט.
יאנק מספר על זיגמונט – הוא מספר ליורם על כך ששב לעירו אחרי המלחמה וכי הבית היחיד
שנשאר שלם היה ביתו של זיגמונט .הוא מספר גם כי שם נודע לו שזיגמונט היה ביודנראט וכי
הוא יושב בבית הסוהר.
זיכרונותיה של הלנקה
הלנקה מספרת על זיכרונותיה מן המנזר ,שם עמד עץ תפוח כבד מתפוחים .הלנקה הרעבה ניסתה
להשיג תפוח אך לא הצליחה להגיע אליו מאחר ונתפסה.
סיפורה של הלנקה מזכיר את סיפור גן העדן התנכי .גם בסיפור זה מופיע נחש .כאן הנחש הוא
בדמות חוטי התיל המונעים ממנה את התפוח.
בגן העדן הזה ,בניגוד לגן התנכי ,לא היה אלוהים ,הייתה שם אם המנזר שהכתה והכתה...
בסיפורה של הלנקה לא הייתה דמות מפתה ,אלא התאווה לחיים היא שגרמה לה לשאוף לטעום
מן התפוח ,למרות הסכנה הכרוכה בדבר.
גם סיפור זה מעמיד את הלנקה בעמדה של מאשימה -את אמה שנטשה אותה ,את אם המנזר
שהכתה ,את יאנק שהבטיח לה ארץ חלומות.
בחלק הראשון של התמונה מתקיים דיאלוג בין זיגמונט לבין מוכר הבלונים המשמש בתפקיד של
בלש.
בחלק השני של התמונה מתקיים מונולוג של זיגמונט באמצעות בובת הסמרטוטים .את מה
שזיגמונט לא היה מסוגל לחשוף באופן ישיר בדיאלוג ,הוא חושף באמצעות מונולוג.
בדיאלוג עם מוכר הבלונים מגלה זיגמונט כי שמו הוא בנימין אפלבאום (הקורא יודע כי זה אינו
שמו האמיתי) .פירוש השם "אפלבאום" הוא עץ תפוח .השם המזויף הוא חלק מן המסכה שעוטה
זיגמונט על עצמו .והעץ הוא אחד הדברים שאליו כמהות הדמויות במחזה (יורם רוצה לאכול מעץ
השכחה ,הלנקה רוצה להשיג את התפוח שעל העץ וזיגמונט בוחר לו שם של עץ תפוח) העץ מסמל
עבור דמויות אלו את הביטחון ,השורשיות ואת גן העדן האבוד.
בהמשך טוען זיגמונט ששמו הוא "מדוזה" ו"עכבר" -שמות של בעלי חיים דוחים מעולם המים
ומעולם היבשה המעידים על כך שזיגמונט מרגיש דחוי בכל מקום.
זיגמונט מספר למוכר הבלונים את משל על נמר שטרף כבשים רבות ,אך התגרה בטעות גם
באריות שהתגברו עליו ,פצעו אותו ,ערכו לו משפט והאשימו אותו בטריפת הכבשים .הם הענישו
אותו אך לא בחומרה .הנמר החליט בסופו של דבר להתחרט ואז כבשה אחת גדולה אמרה כי זהו
אינו אותו נמר זה נמר אחר .זיגמונט אינו מסביר למוכר הבלונים את הנמשל ,הוא חטף את בלוניו
ומפוצץ אותם.
את המשך המשל הוא ממשיך במונולוג שאותו הוא נושא בפני בובתו ואמר" :הכבשים הם עם
מוזר ,לנמרים סלחו ,אבל לא לשמשים שלהם ,שמשים בעל כורחם".
הנמשל -הנמר הוא נציג הגרמנים ששחטו את היהודים .האריות הן בעלות הברית שהכניעו את
הגרמנים .הגרמנים חזרו בתשובה והעולם סלח להם .הכבשה הגדולה היא דוד בן גוריון שהיה
הראשון שאמר שגרמניה החדשה היא גרמניה אחרת וכי יש לכונן עמה יחסים דיפלומטיים\.
השמשים הם משתפי הפעולה עם הנאצים ,אנשי היודנראט ששימשו את הגרמנים בעל כורחם
ולהם לא סלחו.
משל זה מלמד על כך שבנוסף לרגשות האשם של זיגמונט הוא גם מאשים .הוא מאשים את בני
עמו על כך שהיו מסוגלים לסלוח לגרמנים אך לא למשתפי הפעולה עמם.
זיגמונט הנאשם והמאשים רוצה להוכיח את חפותו אך הוא בז למשפטם של בני האדם ,לדעתו ,
למי שסלח לגרמנים אין בכלל זכות לשפוט אותו .בשל כך הוא מעדיף להישפט בפני בובת הכלב
שלו ,כלומר בפני עצמו .הוא מתחיל לגלות את שמו אך אינו מסוגל להזדהות ,אפילו לא בפני
עצמו.
המשפט החלקי שעורך זיגמונט לעצמו מעיד על רגש האשמה שלו ועל הצורך שלו להיטהר ולצאת
זכאי במשפט.
התמונה מסתיימת בפנייתו של זיגמונט אל הקהל במילים" :אנוש מלא כלימה ועוון תן לירה
ונגמור את החשבון" וזורק אליהם מטבע.
משפט זה מכיל בתוכו את נושא האשמה וההאשמה העובר כחוט שני לכל אורך המחזה.
המילה "אנוש" כוללת בתוכה את המין האנושי כולו :הרוצחים והנאצים ,משתפי הפעולה ובני
עמו -כולם בעיניו בבחינת אשמים.
המילים "תן לירה ונגמור את החשבון" מעלות את נושא הפיצויים והשילומים מגרמניה .בתקופה
שבה הועלה המחזה היה נושא השילומים שנוי במחלוקת .היו שטענו שיש לקבל פיצוי עבור הסבל
והאובדן והיו ,לעומתם ,שסברו שלא ניתן לפצות בכסף על מה שאירע בשואה.
קריאתו של זיגמונט "תן לירה ונגמור את החשבון" היא קריאה אירונית :האם אפשר לסגור
חשבון מסוג זה? האם כסף יכול לפצות?
לאחר ששפט את עצמו הוא פונה לקהל ,אך הפעם אין הוא מבקש מטבע ,אלא זורק אליהם את
המטבע בבוז ובכאב.
בתמונה זו משתקפים הסממנים השונים של החג :קולות ההמון החוגג ,זיקוקים ,צפירה שמהווה
אות לסיום האבל ,והשיר המתנגן ברקע – "מוכרחים להיות שמח".
זיגמונט אינו מסוגל לשמוח עם כולם ,הוא מרכיב משקפים כי אינו יכול לסבול את האורות,
המשקפיים כאילו מהווים חיץ בינו לבין ההמון החוגג .המשקפים הם סמל למסכה שלו ולעובדה
שהוא נמצא בזמן אחר – הוא זקוק למשקפי שמש בערב.
בדיאלוג בין זיגמונט לבין יורם מביע זיגמונט את ביקורתו .הוא אומר" :למדו לשמוח ולשכוח
בעצם ,למה לא? לשם מה לזכור"? (עמ' .)68בעיניו של זיגמונט השמחה היא דרך לשכוח – מעין
מסכה.
על הצפירה אומר זיגמונט "כמה פשוט ,צופרים והאבל מסתיים ,וזו (הצפירה) לפתיחת החג?
גאוני ,פשוט גאוני .הייתי מוסיף :סמלי ורב רושם" .בביקורת שלו ניתן למצוא אירוניה וכאב .גם
הוא היה רוצה צפירה שתעביר אותו מעולם של עצב לעולם של שמחה ,אך אין הוא מסוגל לעשות
זאת .יום השמחה הלאומי אינו יום של שמחה עבורו.
בתמונה זו ממשיך זיגמונט בתהליך החשיפה שלו ,שאותו התחיל בתמונה הקודמת.
זיגמונט מציג בפני יורם את הספרה האחרונה במספר שעל זרועו – אפס .כך הוא מרגיש לגבי
זהותו " אני חשוב כמת" (עמ' .)66
יורם מציג בפני זיגמונט שאלות" :אדוני מי אתה? (עמ' )66ו "על דמיון למי אתה מדבר?" וכן
שאלות ענייניות נוספות (האם אתה משורר? עולה חדש? מה מקצועך? )...זיגמונט אינו עונה על
שאלותיו באופן ישיר ,אלא רק ברמזים ובמשחקי מילים פילוסופיים כמו" :שום מקום איננו
מקומי...הנה כאן אני ישן ,במזרח ולבי במערב( "..עמ' " )67שחקן? עסקתי באמנות החשובה
ביותר של המאה העשרים ,האמנות להישאר בחיים "...להיות או לא להיות גם כן שאלה".
התמונה החמישית במערכה השנייה אנלוגית לתמונה החמישית של המערכה הראשונה .בשתי
התמונות מתרחשות מסיבות ,בשתיהן חוגגים ובחסות השמחה מתגלה האמת.
המסיבה הראשונה הייתה מסיבה פרטית (נישואין) ועלו בה נושאים חברתיים ,ואילו המסיבה הזו
היא מסיבה קולקטיבית (יום העצמאות) ,אך עולים בה נושאים פרטיים.
בשתי המסיבות נפגשים יורם וזיגמונט ,בשני האירועים יורם מציג בפני זיגמונט שאלות דומות:
"אדוני מי אתה?"(עמ' )66ו "מי אתה? מדוע אתה נדבק אלי כמו צל?"(עמ' .)30
במסיבת הנישואין ניסה זיגמונט לחשוף את המסכה מעל פני יורם ,וכאן מנסה יורם לחשוף את
דמותו של זיגמונט.
בתמונה זו אנו עדים להתקדמות יורם בחשיפת האמת אודות זיגמונט וכן לתהליך המודעות של
זיגמונט לסבל שלו.
זיגמונט מודע לאשמה שלו ,אך מרגיש שאין לו בפני מי לשאת את תשובתו .החברה אינה ראויה,
לדעתו ,לשפוט אותו.
ניתן לראות כי חשיפתו של זיגמונט הייתה הדרגתית – תחילה בפני מוכר הבלונים ,לאחר מכן
בפני בובתו וכעת בפני יורם .אך החשיפה עדין לא הושלמה.
בדיאלוג הראשון מספר יורם ליאנק על הגילוי אודות זיגמונט .הוא רוצה שיאנק יחליט מה
לעשות ,משום שרק הוא ,שסבל בשואה ,הוא בעל זכות הסליחה .יאנק מסרב להחליט ומשאיר את
ההחלטה ליורם ,שנאלץ להתמודד עם הבעיה – מה לעשות עם זיגמונט משתף הפעולה – האם
לנהוג על-פי החוק ולהסגירו?
נורית סבורה שיש לחזור אל השגרה" :הוא בסך הכל אדם אומלל" מבחינתה נפתרה חידת האיש
המוזר שעקב אחרי יורם.
יורם ,לעומת זאת ,אינו מוכן לחיות "בגן עדן של שוטים" ,הוא מעדיף את הגיהינום ,הוא אינו
מסתפק בידיעה מי הוא האיש המוזר הזה ,אלא רוצה להבינו כדי להבין את עצמו.
יורם הוא "ילד צל" שניסה לברוח מהצל של עצמו ,אך הבין שהצל נשאר צמוד אליו .הצל שלו הוא
עברו ,רגש האשם וההאשמה שלו וגם זיגמונט הרודף אחריו כצל .יורם סבור שאם יבין את
זיגמונט אולי יבין גם את בעיתו הפרטית שהיא גם בעיה חברתית כללית.
זיגמונט נותן ליורם מחברת שבה מסופר על ידידו הגרמני שנהג לומר לו שלמרות שהיהודים נתנו
לגרמנים פילוסופים ומדענים דגולים כמו מארכס ,פרויד ,אינשטיין והיינה ,הם – הגרמנים נשארו
"עובדי אש" (חסרי מוסר וערכים) וישאירו את העולם ללא אידיאלים .זיגמונט חשש שנבואה זו
תתקיים ,בעיני זיגמונט השואה היא סימפטום להידרדרות הערכים האנושיים והוא חושש
מההשלכות של השואה ושל הסליחה שבאה במהירות אחריה.
זיגמונט לא התאבד כי המוות,לדעתו ,הוא פיתרון קל מידי .למות מבחינתו פירושו לסלוח.
זיגמונט אינו מסוגל לסלוח למה שעשו בני אדם לבני אדם אחרים" :אני רוצה שתזכור שהייתי
אדם וגם היו בני אנוש" .זיגמונט אינו סולח גם לעצמו ,הוא שופט את עצמו בעצמו.
לאחר וידוי זה הוא מרגיש שהשאיר את צוואתו – אסור לשכוח ולסלוח -וכעת הוא יכול ללכת
לעבר הים (להתאבד)?...
מילותיו האחרונות של זיגמונט הן" :הנה אשתך...היא מחכה לך" – והן מעידות על כך שהוא
משאיר אחריו את הדור הצעיר ,דור ההמשך.
זיגמונט גזר את דינו בעצמו לא רק בגלל שחש אשם ,אלא משום שהרגיש שתפקידו בחיים
הסתיים ,הוא הסביר את עצמו והשאיר את צוואתו.
מקומות
הטיילת -עולם החוץ.
הבית( -חדרה של נורית) -עולם הפנים.
בית הקפה -עולם הביניים המצוי בין עולם החוץ לעולם הפנים.
הים -הים הוא נקודת החיבור ונקודת הניתוק של הדמויות במחזה .כל הדמויות נפגשות על שפת
הים ,חלק מן הדמויות הגיעו לארץ דרך הים.הים הוא המקום שממנו מגיע זיגמונט בתחילת
המחזה ואליו הוא חוזר בסיום .מכאן שהים מהווה מסגרת למחזה כולו.הים מסמל את הגשר בין
העולם המקומי ( מדינת ישראל) לעולם הגלות -והשואה ,הים מקשר בין "שם" ל"כאן" בין
"עכשיו" ל"אז".הים במחזה הוא גם מחיצה -ברלה אומר כי צריך לחצות את "ים העולים
החדשים" .ילדי הצל חלמו על הים באמצעות סירת נייר קטנה .יורם חולם על אוניתם של הוריו
שטובעת .המשורר שר על "שעון שמחוגיו ,תקוותיו ,כאוניות טבעו בים" .וזיגמונט מרגיש כמו
מדוזה וכעכבר הנמלט מאוניה טובעת .הים מהווה במחזה גם מציאות וגם סמל.
חפצים ואביזרים
בובת הכלב של זיגמונט -הבובה המלווה את זיגמונט לאורך כל המחזה ,יתכן שזו הבובה שנותרה
לו מבנו .הבובה הסמרטוטית מופיעה גם בשירו של יורם על ילדי הצל ובכל נוצרת אנלוגיה בין
זיגמונט לילדי הצל.הכלב מהווה אמצעי לחשיפת דמותו של זיגמונט ,דעותיו ועולמו הפנימי כאשר
הוא מדבר עמו.
המכתב של יורם -בתחילת המחזה יורם מחביא מכתב ,לאחר מכן הוא שב וקורא בו ובסיום
מערכה א' הוא מגלה לנורית את תוכנו.המכתב מהווה רמז מקדם לחשיפת דמותו של יורם וכן
מהווה אמצעי ליצירת אנלוגיה בין דמותו של יורם וזיגמונט.
הבלונים -הבלונים הם אמצעי הקשר בין מוכר הבלונים לבין הדמויות האחרות במחזה .הבלונים
גם מסמלים את העולם ה"נפוח" שבו אנו חיים את עולם האשליה ,מלאים אוויר בלבד "יש בהם
הרבה רוח" ,הם מסמלים את הלך רוחו הנהליסטי של הדור כפי שבא לידי ביטוי בדברי המשורר
ורגש האשמה.
תרנגול פח -מופיע בחלומו של יורם ,בחלום הוא מספר לאחותו כיצד באים מלאכי הפלדה,
המטוסים ,וכרתו את ראש תרנגול הפח .ועכשיו הוא מחפש את ראשו ומבקש שלא יעשו בו
כפרות .תרנגול הפח קשור לזכרונות ילדותו של יורם .תרנגול הפח מסמל ביצירה זו וכן ביצירותיו
האחרות של בן ציון תומר את עולם הילדות ועולם התמימות שנופץ .בחלום של יורם תרנגול הפח
הופך לשבשבת פח והופך לתרנגול כפרות שהופך אף הוא לאסתר האחות הזועקת .באמצעות
החלום על תרנגול הפח נחשף רגש האשמה של יורם.
ספרי "כל כתבי" -מסמלים את המסורת והתרבות ,מופיעים בתמונה השנייה כפרט בחדרה של
נורית .בתמונה הרביעית מבקשת נורית לזרוק את "כל כתבי" -דבר המסמל את תנכרותה לשעבר
ותורמת לאנלוגיה בין יורם לנורית (שניהם מבקשים להתרחק מעברם אך מסיבות שונות).
מסכות כושיות שחורות -נורית מבקשת לרכוש רהיטים חדשים ומסכות כושיות שחורות ,כלומר,
לאמץ תרבות אחרת בלתי מוכרת ,המסכות מחזקות את האנלוגיה בין יורם לנורית.
גדר -כאשר יורם מספר לנורית על הפגישה הראשונה עם הוריו הוא מתאר את הגדר הארוכה
שנמתחה בין העולים החדשים לבין מבקריהם .הגדר מסמלת את החיץ המעשי והנפשי בין
הוותיקים לעולים החדשים.
ערפל -במסיבת הנישואין של יורם ונורית אומרת נורית ליורם" :חיפשתי אותך ...איזה ערפל"
והוא עונה "כן ,ערפל" .הערפל אינו רק מאפיין את מזג האוויר ,זהו גם ערפל מטאפורי אשר
מאפיין את מצב רוחה הכללי של החברה וכן את נפשו של יורם אשר עדיין לוטה בערפל ,המבקש
לגלות לנורית דבר מה אך דוחה את הגלוי .החשיפה בנקודה זו נעשית באמצעות השיר ששר יורם,
החושף חלק מסודות העבר ,כשם שערפל חושף רק חלק מן המראות.
עץ התפוחים -מופיע בהקשר של דמויותיהם של זיגמונט ,יורם והלנקה .ניתן לראות כי עץ
התפוח הוא פרט שאליו כמהות הדמויות ,העץ מסמל עבורם ביטחון ,והתפוח מסמל את גן העדן
האבוד ,שכן כל אחד מהם ,בדרכו שלו ,חווה את הגירוש מגן העדן.
משקפי השמש -במסיבת יום העצמאות מרכיב זיגמונט משקפי שמש מאחר ולא יכול לסבול את
האורות .משקפיים אלו הם חיץ בין עולמו לבין עולם ההמון השמח החוגג ,המשקפיים הם סמל
למסכה שלו וכן לעובדה שהזמן שלו זורם על פי שעון אחר והוא נזקק למשקפי שמש בערב.
פרק – 4רומן
אבא גוריו /אונרה דה-בלזאק
תקציר העלילה -ע"פ סדרת אור עם לאסלי א.שפרד
ראסטיניאק ידע כי תקוותיה של כל המשפחה תלויות בו ולימודיו עולים להם בקורבנות גדולים .אבל הוא
היה צעיר שאפתן והבין כי הקשרים הנכונים יהיו לא פחות חשובים עבורו מהלמודים כדי להצליח בעולם.
דודתו שלחה בידו מכתב המלצה אל תת הרוזנת מאדם בוזיאן (קרובת משפחתם) והוא הוזמן לנשף.
במסיבה נוכח ראסטיניאק כי מאדאם היא אחת המלכות של החברה הפריזאית .הוא הוצג בפני הרוזנת
אנאסטאזי דה ראסטו יפיפייה וכובשת לב ,וכשהזכיר כי הוא קרוב משפחה של מאדאם בוזיאן הוזמן על
ידי הרוזנת לביתה.
כשהגיע בלילה מאוחר לחדרו שמע גניחה מחדרו של אבא גוריו .הוא הציץ דרך חור המנעול וראה שאבא
גוריו מנסה למעוך כלי כסף למטיל .אנחתו הכבדה של אבא גוריו מלווה במילים "ילדה מסכנה" גרמו לו
לעבור על המאורע בשתיקה ולא לחשוב רעות על שכנו.
למחרת היום ספר ווטרן למאדאם ווקה כי ראה אותו בוקר את אבא גוריו אצל צורף הזהב ואח"כ בביתו
של מלווה הכספים" .מה ראות שאלה האלמנה.....מחזר מאין כמוהו הליצן הזקן".
בעוד הוא מספר כל זה ,ראה את המשרת יוצא עם מכתב שניתן לו ע"י גוריו כדי למסרו מיד .ווטראן בקש
מהמשרת להראות לו את המכתב שהופנה אל הרוזנת אנאסטאזי דה ראסטו וגילה שהוא מכיל שטר חוב
שנפרע.
מאוחר יותר אותו יום סיפר ראסטיניאק לכמה מהאורחים על הנשף וציין כי רקד עם אחת הנשים היפות
ביותר ,הרוזנת אנאסטזי דה ראסטו ,ושהיום בבוקר הוא ראה אותה באזור .ווטראן שקשר במהירות בין
העובדות הניח כי הרוזנת הלכה בוודאי אל המלווה בריבית .החשבון במכתבו של גוריו שהופנה בעצם אל
הרוזנת דה ראסטו עורר בליבו את החשד הזה.
עמ'" :37ובכן הבוקר פגשתי את הרוזנת האלוהית.....פניו של אבא גוריו...קדרו לשמוע אותה הערה
אכזרית"
ווטראן סיפר לראסטיניאק על המכתב ולא השאיר כל ספק לגבי דעתו כי גוריו שילם את חשבונה של
הרוזנת תמורת חסדיה שהעניקה לו .ראסטיניאק מזועזע ומלא בחילה העיר כי פריז היא מקום טומאה.
ווטראן הסכים לדעתו והוסיף :אם אתה נוסע במרכבה שלך ,הבוץ המותז מגלגלי המרכבה עושה אותך
לאדם מכובד ,בעוד אלה שהבוץ ניתז עליהם הם נבלים משום שאין להם מרכבות .אם אתה גונב תרנגולת
אתה מנוול אם אתה גונב מליון אתה נחשב לאיש סגולה .המשטרה ובתי המשפט מקבלים הון תועפות כדי
לקיים את המוסר הזה.
באותו יום ספרה מאדאם קוטיר על יד שולחן האוכל ע להפגישה בין ויקטורין ובין אביה .מר טאפיר
התייחס בצורה דוחה מאוד לבתו אשר נפלה לרגליו כדי לרצותו .לשמע הסיפור הזה נדמה היה כי גוריו
קם לפתע לתחייה" .איזו מפלצת" העיר על טאפיר.
למחרת היום הלך ראסטיניאק לבקר אצל מאדאם דה ראסטו .בעודו מחכה לה בחדר הקבלה שמעה את
קולו של גוריו וצליל נשיקה מחדרה של הרוזנת .באותו זמן חיכה לרוזנת צעיר נוסף מאקסים דה טראי.
אנאסטאזי ניסתה להסתיר את מבוכתה כשראתה את ראסטיניאק בשעה שנהגה לבלות על מאהבה.
כשהופיע בעלה הוא התרשם מקשריו המשפחתיים של ראסטיניאק והאיר פניו אליו .יחס זה השתנה עד
מהרה בצורה קיצונית כאשר ראסטיניאק הזכיר את אבא גוריו .ראסטיניאק הרגיש מאוד לא נוח והחליט
לעזוב לביתה של מאדאם דה בוזיאן .
אצל מאדאם בואזין היה באותה שעה המארקיז איזה דה פנטו ,מאהבה מזה שלוש שנים ,באותה פגישה
החליט המרקיז להודיע למאדאם בוזיאן כי החליט להינשא לעלמה צעירה .בואו של ראסטיניאק מנע
מהמרקיז לשמחתו הרבה להודיע על כוונותיו לאהובתו ,ולמלא את חובתו הנעימה ,מאדאם בוזיאן
המאוהבת קלטה את המצב וידעה כי הפסידה את המרקיז.
כאשר נכנס ראסטיניאק לחדר הקבלה של מאדאם בוזיאן בקש בהכנעה את חסותה ורצונה הטוב .הוא
הופסק ע"י בואה של הדוכסית דה לאנז'ה שבאה להודיע למאדאם בוזיאן על נישואיו הקרובים של מאהבה
דה פנטו .הרוזנת רצתה לראות לראות בהשפלתה של חברתה .מאדאם בוזיאן הצליחה לשמור על ארשת
פנים קפואה אך שאלה את הרוזנת לגבי שלומו של הגנרל שידוע כי זנח אותה.
ראסטיניאק אשר למד אותו יום יותר מכפי שהיה כנראה מסוגל ללמוד במשך שלוש שנות לימוד בבית
ספר למשפטים הבין כי בחילופי העקיצות בין הנשים ידה של הדוכסית על העליונה .נחלץ לעזרת קרובת
משפחתו בקש שתסביר לו את המצב המסתורי אצל משפחת רסטו .מאדאם בוזיאן הסבירה לראסטיניאק
שהרוזנת דה ראסטו היא בתו של גוריו .בתו השניה נישאה לברון נוסינגן (בנקאי) .אבא גוריו נתן חצי
מליון לכל אחת מבנותיו ושמר לעצמו רק כמה אלפי פרנקים בשנה .חתניו ואף המתביישים בכך
שנשותיהן הן בנות יצרן אטריות שפרש לגמלאות אסרו עליו את הכניסה לביתם .גם בנותיו התביישו בו.
אחרי צאתה של הדוכסית אמרה מאדאם בוזיאן לראסטיניאק שאם רצונו להצליח בחברה ,יהיה עליו
לעשות חושבים בקור רוח ,להשתמש בבני אדם כבסוסי דאר (לאחר שינוצלו לעזבם) ראשית ,יעצה לו
למצוא אשה צעירה עשירה ומתוחכמת .אבל ,אם יפעמו בליבו רגשות אמיתיים יהיה עליו להסתירם
שהבריות לא ינסו לנצלו.
לדעתה של מאדאם בוזיאן קיים דבר מחריד יותר מנטישת אב ע"י שתי בנותיו שהיו רוצות לראותו מת,
והוא היריבות שבין שתי האחיות .דלפין דה נוסינגן בתו היפה של גוריו מקנאה באחותה הנשואה לרוזן,
בעוד היא נשואה לברון תעשייה שתואר האצולה שלו היה חדש .ראסטיניאק סגר את דלת ביתם של דה
ראסטו לעולמים .בעוד שדלפין תהיה מוכנה לעשות הכל כדי לקבל הזמנה למסיבה בחברה הגדולה.
מאדאם דה בוזיאן הציעה לראסטיניאק להשתמש בשמה .היא רק בקשה ממנו לא להשתמש בו בצורה לא
ראויה.
בחוזרו הביתה אחרי הפגישה עם התת-רוזנת החליט ראסטיניאק לחתור אל העושר בשני קווים מקבילים:
להיות חכם משפטים ואיש החברה הגבוהה גם יחד .הוא היה תמים ולא ידע כי שני אלו לעולם לא יפגשו.
באכסניה הודיע לדיירי האכסניה וסועדיה כי הרוזנת אנאסטאזי דה ראסטו היא בתו של גוריו .הכריז כי
מעתה הוא מגינו של גוריו.
ראסטיניאק ידע כי יהיה זקוק לכסף להוצאות כדי לפתח את הקרירה החברתית שלו .לכן ,כתב מכתב
לאמו ולאחיותיו שתשלחנה לו את חסכונותיהן .הוא ניסה לבקר מספר פעמים אצל מאדאם דה ראסטו ,אך
כפי שניבאה מאדאם דה בוזיאן ,לא ניתן לו להיכנס .הוא החליט להיכנס לחברה ולהצליח ויהי מה.
לפני שיכיר את דלפין דה נוסיגן חקר ראסטיניאק על עברו של אבא גוריו לפני המהפכה היה גוריו פועל
פשוט במהומות ב 1789נהרג בעל בית בחרושת לאיטריות שאצלו עבד .אבא גוריו קנה את המפעל.
כאשר פרץ מחסור בתבואה הרוויח אבא גוריו סכומים עצומים,כנראה שלא ביושר.
לאחר מותה של אשתו ,הוא העביר את האהבה שרחש כלפיה לבנותיו .הוא העניק להם חינוך מצוין ,סיפק
את כל מאוויהן ,וכאשר נישאו חילק את רכושו ביניהן.
כעבור ימים אחדים קבל ראסטיניאק את הכסף שביקש מאמו ואת חסכונותיהן של אחיותיו .הוא הרגיש
קצת נקיפות מצפון ,אך הבטיח לעצמו כי יחזיר את כספן אלף מונים כאשר יתעשר.
ווטראן הרגיש והבין את כמיהתו של ראסטיניאק להצלחה .באחד הימים תיאר לפני ראסטיניאק באיזה
איטיות וקשיים אדם יכול לרכוש ולהתפרסם שם בתחום המשפט .לדעות קיים רק סולם .אחד שבעזרתו
אפשר לעלות במהירות וללא סבל .נישואין עם אישה עשירה .הוא הציע לראסטיניאק להתחיל לפתח
מערכת יחסים עם ויקטורין ,ובמגביל הוא יגרום להירצחו של אחיה כך שויקטורין תהיה היורשת היחידה.
כל זאת תמורת עשרים אחוז מהסכום .ראסטיניאק סרב חד משמעית להצעתו של ווטראן ונשבע בליבו כי
ירויח את כספו ביושר.
התפתחה ידידות בין גוריו לראסטיניאק .גוריו ניסה לשכנע את ראסטיניאק כי בנותיו אוהבות אותו ,ורק
החתנים הם שאוסרים עליהן לראות את אביהן.
ראסטיניאק הוזמן לארוחה מפוארת אצל מאדאם בוזיאן וא"כ ליווה אותה לתאטרון .מאדאם דה בוזיאן
הצביעה על דלפין דה נוסינגן ,אשר מצאה חן בעיניו כמאהבת.
כעבור ימים אחדים קיבל ראסטיניאק הזמנה מדלפין ללוותה לתאטרון .בבואתו גילה כי היא מדוכאת.
לאחר הפצרות גילתה לו את מצוקותיה וביקשה ממנו להמר עבורה במאה פרנק שנתנה לו .ראסטיניאק
עשה כדבריה וזכה בלמעלה משבעת אלפים פרנקים ,דלפין שהייתה חייבת ששת אלפים פראנק למאהבה
שנטש אותה שלחה מיד את הסכום עם משרתת למאהבה דה מארסיי.
ראסטיניאק היה מאוכזב כאשר הבין כי הקשר בינו לבין דלפין לא יביא לו עושר ,מצד שני היה שבוי
בידיה בשל יופייה והאלגנטיות שלה .הוא בילה בעליזות בחברתה .הימר וזכה ,החזיר לאמו ואחיותיו את
כספן וכו' .מאדאם דה נוסינגן עדין לא הסכימה להתמסר לו והוא התחיל להרגיש שהיא משחקת בו.
בתגובה התחיל לחזר אחרי העלמה ויקטורין .ווטראן שהבחין בכך שמח על השנוי ,והציע לראסטיניאק
הלוואה של חמשת אלפים פראנקים .הוא הודה שהוא מחבר את ראסטניאק ומוכן לעזור לו גם אם השדוך
עם ויקטורין לא יצליח .כן הודה שהוא נוכל השומר תמיד אמונים לידידיו .ושהרגש החשוב בעיניו הוא
ידידות בין גבר לגבר .אמנם דבריו השפיעו על ראסטיניאק אך הוא נשבע בלבו כי לעולם לא ישא לאישה
את ויקטורין במחיר מותו של אחיה.
מישונו ומר פרארה נפגשו עם אדם מהמשטרה החשאית שהסביר להם שווטראן הוא אסיר נמלט ששמו
האמיתי הוא ז'אק קולין .השוטר הסביר להם כי ווטראן פועל כיועץ נאמן ובנקאי של כל אסור שנשפט
בפריז .הוא חבר באגודה פלילית שמגלגלת סכומי כסף גדולים .בעזרת כסף זה הקים ארגון בלשי משלו,
הוא רב תושיה וזריז כ"כ עד שזה בשם המוליך שכלל את המוות .השוטר סיכם עם האלמה מישונו
שתמורת שלושת אלפים פרנקים תסמם את הקפה של ווטראן כך שתוכל לבדוק אם על כתפו מופיעות
האותיות ע"כ (עבודת כפייה).
באותו בוקר היה ראסטיניאק שהגיע על סף ייאוש בגלל משחקיה של דלפין עמו וכן בשל מצבו הכספי
הדחוק .הוא היה מוכן להיכנע לווטראן והחליף מילות אהבה עם ויקטורין שזרחה באושר .ווטראן הודיע
לראסטיניאק שהוא עושה הכנות לרצח בנו של טאופר (אחיה של ויקטורין)
באותו זמן הופיע גוריו וסיפר לראסטיניאק בשמחה כי הוא ובתו שכרו ורהטו דירה קטנה.
גוריו אמר שהוא יגור בחדר בקומה חמישית באותו בניין ,כך שראסטיניאק יוכל לדווח לו על בתו.
הרומן "אבא גוריו" מסתיים בתיאור הלווייתו של אבא גוריו .זוהי הלוויה עלובה ומשפילה ,הממומנת
מכספם האחרון של ראסטינאק וביאנשון .בנותיו של גוריו לא מגיעות להלוויה והמלווים היחידים הם
כמרים שקיבלו תשלום וראסט' .מיד עם תום הקבורה מסתלקים הכמרים ,לאחר שראסט' לווה כסף לדמי
השתייה עבורם .אירוע זה גורם לראסט' עצב עמוק ומוכיח לו סופית כי החברה הפאריסאית וויתרה על
הרגש והחליפה אותו בכסף ומעמד .סיפורו של גוריו וסיומו הטראגי ממחישים לו כי עומדות בפניו שתי
אפשרויות :לחזור אל הכפר ,אל ערכי המוסר והמשפחה ,או להשאר בפאריס ,הג'ונגל החברתי שבו יש
טורפים או נטרפים ,ולהצטרף אל הטורפים .ראסט' עולה אל גבעה בבית הקברות ומשקיף אל פאריס
ומקבל החלטה :ללכת לסעוד בביתה של דאלפין .כלומר ,הוא מחליט להשאר בפאריס ולהצטרף אל
ה"טורפים".
ברומן של המאה ה 19-הרקע מהווה נושא בפני עצמו .בדרך כלל זהו רקע שכולל בתוכו הבטים
היסטורים כלכליים וחברתיים.
רקע היסטורי-תחילת העלילה היא בסוף נובמבר 1819וסיומה בפברואר .1820זוהי תקופת
הרסטוראציה של השלטון הבורבונים בצרפת.
לאחר נפילתו של נפוליאון הייתה תקופה של משטר ראקציוני שניסה להחזיר את צורת השלטון שהייתה
לפני המהפכה הצרפתית.
העלילה עצמה מתייחסת לשלושה חודשים שבהם מופיעים קורותיהם של אבא גוריו וגברת וואקה.
קורותיהם התרחשו לאחר המהפכה הצרפתית אשר משפיעה רבות על הדמויות בעלילה.
עולם חדש-פריז ,מסמלת את העולם החדש ,את הקדמה .הייתה זו עיר חטאים מבחינת המוסר החברתי.
הערכים ששלטו בה הם תאוות בצע ,הכסף הפך לערך עליון .המשפחה איבדה את המעמד שלה .בני-הזוג
לא היו נאמנים זה לזו והילדים היו לא פעם גורם להענשה בין בני-הזוג
עולם ישן -פרובינציה.הספר הוא רומן חניכות של צעיר שבא מן הפרובינציה לפריז.בספר ישנם רמזים
לכך שלפרובינציה יש חוקים משלה והם שונים מאלו של העיר פריז.
הפרובינציה היא סמל לחיי משפחה תקינים .המשפחה בפרובינציה משמת מקום שכולו רגש ונכונות
לסייע לכל אחד מבני המשפחה בכל מחיר .בעיר הכסף שולט ולא הרגש.
העיר מצטיירת כעולם שערכים המסורתיים השתנו בו והתקלקלו.
המוסכמה השלישית-העלילה.
העלילה בסיפור מתייחסת לאירועים שמתרחשים סביב דמויות מסוימות .יש שתי דרכים לארגן את
העלילה.
.1כפי שזה מופיע ביצירה.
.2הסדר הכרונולוגי של האירועים.
את הסדר הכרונולוגי ,כפי שזה קרה במציאות הקורא יכול לארגן לעצמו רק לאחר שהוא סיים לקרוא את
העלילה.
ברומן הזה יש שלוש עלילות:
א .ראסטינאק.
ב .אבא גוריו ובנותיו.
ג .ווטרן.
העלילות משתלבות זו בזו.
ראסטינאק מושפע ומונע מהאירועים והמעשים המתרחשים אצל אבא גוריו וווטרן .הוא זה שמקשר בין
שני הקווים העצמאיים האלה של ווטרן ואבא גוריו.
הקורא צמוד לנקודת הראות של ראסטינאק מבחינת המידע על אבא גוריו.רק כאשר לראסטינאק נודע
על עברו של אבא גוריו נודע לקורא על עבר זה.
*מעביר ביקורת חריפה על החברה בכמה תחומים:
יחסי אבות ובנים
יחסי בעלים ונשים
היחס אל הכסף
והיחסים בין המעמדות
ראסטינאק-רקע חברתי.
ראסטינאק בחור צעיר מהפרובינציה שבא לפריז ללמוד משפטים .הוא בן למשפחת אצילים שירדה מן
נכסיה .משפחתו אספה כסף ושלחה אותו לפריז ללמוד משפטים.הוא ידע שהמשפחה שלו תולה תקוות
אדירות שיוציא את המשפחה מהמצוקה הכלכלית שבה היא נמצאת.
ראסטינאק מגיע לאכסניית וואקה ,אכסניה של עניים ושם הוא מתגורר בקומה השלישית מה שמעיד על
הכסף המועט שברשותו.
פעולותיו של ראסטינאק -ראסטינאק הולך ללמוד משפטים ,הוא ניכנס לחברה גבוהה בעזרת קרובת
משפחתו ע"י מדאם דה בוז'יאן .תחילה ,הוא עושה מאמצים רבים ,גם להצליח בלימודים וגם להשתלב
בחברה ובמסיבות .אבל מהר מאוד מבין שהוא לא יכול לעמוד בכך והוא מתחיל להחסיר מהשיעורים ,הוא
היה מאחר ולאחר-מכן הוא לא בא לשיעורים מסוימים ,הוא ביקש מאחרים שיחתמו בשמו.
לבסוף הוא לא היה מופיע בכלל ואפילו לא היה מבקש שיחתמו בשבילו.
ראסטינאק נמצא במצב של חניכות ולמידה .תאור קורותיו ותאור שלבי למידתו וכניסתו לחברה ,כל שלב
כזה בכניסתו לחברה כלל בתוכו קונפליקט .דרך הפתרון של הקונפליקטים מראה שראסטינאק הדרדר
מבחינה מוסרית וסוף הדרדרותו מציין את סוף שלבי למידתו את הקודים של החברה והוא נכנס לחברה
"מוכן".
דמויות משניות
ווטרן
אפיון דמות:
ווטרן הוא דמות סטטית מפני שאין התפתחות בתכנותיו במהלך היצירה .עם זאת הוא דמות עגולה מפני
שהוא מאופיין ע"י כמה תמונות.
ווטרן גבר כבן , 40אדם שרירי בעל כתפיים רחבות וידיים עבות ומרובעות.
פניו חרושי קמטים והבעתן לעיתים קשוחות ולעיתים שוברות לב.זקן לחיו צבוע .הליכתיו גמישות
ומתונות ,והתנהגותו עליזה ונמרצת .הדיירים באכסניה אינם יודעים מהומה על עברו או על פעילותיו
בהווה .כלפי חוץ מתגלות לדיירים תכונותיו החיוביות .יש לו ידע רב בתחומים מגוונים והיא מוכנה
להושיט עזרה לכל דורש .הוא משלם מיד נדיבה תמורת שירותים קטנים ,מיטיב עם המיטיבים עמו ואינו
כפוי טובה.
הוא מעיד על עצמו" :דרך נפשי היא לי להקריב את עצמי למען הזולת".
במהלך העלילה נחשפות תכונותיו .היא מופיע כדמות שטנית ,מפתה ומדכה וכך זורעת מוות.הוא אינו
מכיר במוגבלות מוסריות ומוכן לפשוע למענו להיחלץ מסבך.
המוסר שלו אינדיבידואלי ,הוא רשע כלפי הפוגעים בו והוא מתיל מוות על מי שאינו מחזיר לו את
חובותיו.
בהמשך מתגלה ווטרן כפושע נמלט ששמו האמיתי הוא ג'ק קולין והוא ידוע בכינויו המשטה במוות.ווטרן
קשור לחבורת גנבים ,והוא רואה את עצמו כאינדיבידואליסט הנמצא לבדו מול חברה .הוא מעמיד את
עצמו מעל החוקים ואינו מציית לשום אדם או לחוק חברתי.
הוא עושה את הטוב בעיניו .נאמנותו למי שבוטח בו גרמה לכך שהגנבים מעריצים אותו ורואה בו את
"הבינפארטה" (נפוליון).וזאת מכיוון שידוע היה שהוא אינו מסתלק עם הקופה .הוא נעשנה מאומנותם של
אסירים משלושה בתי סוהר שבחרו בו שיהיה להם סוכן ובנקאי .הוא משמש להם יועץ בענייני חוק
ומשפט והקים משטר משלו .היקף פעולות זה מראה על המלחמה המתמדת עם החברה והשחיתות שבה.
פעולתו העיקריות של ווטרן במהלך היצירה היא ההסטה והדחה של ראסטיניאק .הוא עושה זאת
באמצעות הרגש וההיגיון ,בחנופה ובציניות ,ובעיקר עם היכולת להכיר את המחולל בנפש האדם והנכונות
שלו ללחוץ על האדם בשעות המשבר הקשות ביותר.
ווטרן פורש בפני ראסטיניאק את המבנה הלקוי של הסדר החברתי בפריז כפי שהוא רואה אותו ,החברה
מחולקת מבחינתו לגאונים ובינוניים בידי האדם יש אפשרות לבחור בין ציות להתקדמות ,הגאונים הם
יחידי ,סגולה שנועדו למשול בחברה אין הם חייבים לציית לחוקי המוסר של הבינוניים .הבינוניים שרב
האמונים שורצים בחברה ע"י השחיטות .השחיטות והצביעות מאופיינת את החברה .הפריסאית ,ולכן יש
לה תפיסה מוסרית כפולה :אחת לעשירים ואחד לעניים" :האושר הוא היושר" .החברה שבה שולטת
תפיסה מוסרית כזו לאדם יש רק שתי אפשרויות :או ציות או התקוממות.
ציות -פירושו בחירה בדרך הישר שאינה מאפשרת התקדמות בסולם החברתי .גם ראשי האדם הוא
משכיל .להצליח אפשר לדעת ווטרן רק ע"י שחיטות מחוכמת .זו דרך שנוהג הרוב שחיי ברמת חיים פי
כמה מהכנסותיו .ווטרן מציע לראסטיניאק לחפש את החורים ברשת החוקים שדרכם אפשר לחמוק .לדעת
ראסטיניאק העבודה היא שהחברה אינה מקיימת את הצדק הלכה ולמעשה יש פער בין החוק הפורמלי
לבין גילויו במציאות היומיומית .ולכן הוא מורד בה ובוחר בהתקוממות .לדעתו חוסר המסוריות הוא
נורמה מקובלת שבאה לידי ביטוי בעיקר בהתנהגותו נשות בפריז.
יחסו של ווטרן לראסטיניאק מתפתחת במהלך היצירה .תחילה הוא רואה בו שיתוף לתכונותיו ,בהמשך
הוא חושף בפניו את אהבתו ומבטיח לראסטיניאק כי יוריש לו את נכסיו.
מוטיב הכרכרות
ברומן "אבא גוריו" מאת א .בלזאק מופיעה הכרכרות מספר פעמים בלבד ,אך בכול פעם שהן מופיעות יש
להן תפקיד חשוב ומרכזי בביטוי חשיבות הכסף בחברה הגבוהה בפריז וכן בתהליך שעובר ראסטיניאק
.בדרכו אליה
אמנם ,הכרכרות מופיעות כבר בדפיו הראשונים של הרומן ,כאשר בנותיו של אבא גוריו באות לבקר
אותו ומרכבותיהן מעידות על עושרן הרב ,אך דומה שהפעם הראשונה בה מופיעה כרכרות והן בעלות
ערך מוסף משמעותי היא כאשר ראסטיניאק מגיעה לבקר את הגברת דה-ראסטו בביתה ורואה את
הכרכרה המהודרת של המאהב וליבו מתמלא קינאה .מיד לאחר שיוצא ראסטיניאק מביתה של אנאסטאזי
דה ראסטו ,והוא מאוכזב מפגישתו עמה ,הוא מחליט לשכור כרכרה במעט הכסף שנותר לו כדי להגיעה
לבית דודניתו העשירה .כשהוא מגיע לשם מלגלגים עליו המשרתים על כך שהגיע בכרכרה דואר ולא
בכרכרה פרטית משלו ,כמו זו שיש לעשירים.
מן התיאור הזה ניתן להסיק מס' מסקנות .ראשית ראסטיניאק מבין ,ודרך הבנתו מבין זאת מבין זאת גם
הקורא ,שהכרכרה שמבטאת את מעמדו של האדם והאדם שאין לו כרכרה משלו וסמל משלו אינו מחשב
בחברה הגבוהה של פריז .שנית ,העבודה שרסטיניאק בחר לבזבז את מעט הכסף שנותר לו על נסיעה
בכרכרה לבית הדודנית מעידה על כך שהוא הולך וניכנע לערכי החברה הגבוהה ותוך כדי כך מאבד את
הערכים הנכונים שהנחילה לו משפחה .ייתכן שלגלוג המשרתים על כך שהגיע בכרכרת דואר גורמת לו
לשאוף עוד יותר אל הכסף והעושר.
וטראן במסגרת חינוכו של ראסטיניאק אומר-על דרך המשל שבעלי הכרכרות נשארים "נקיים" תרתי
משמע .ואילו הולכי הרגל שעלו הם ניתז הבוץ מהכרכרה נחשבים למלוכלכים ולאשמים ,כלומר אתה
יכול לעשות מעשים לא חוקיים אבל תקפיד לרחוץ ידיים ושלא יתפסו אותך.
במהלך הרומן מתחבר ראסטיניאק עם ביתו השניה של אבא גוריו-דלפין .הוא הולך איתה מס' פעמים אל
התאטרון.בפעם הראשונה מתאר בפניו בלאזק את הליכתו של ראסטיניאק אל האכסניה לעומת נסיעתה
של דלפין בכרכרה בחזרה לביתה .בפעם אחרת מתאר המחבר את נסיעתו של ראסטיניאק במרכבתה של
דלפין לאחר ההגה.
מכאן שע"י שימוש בכרכרות מראה בלזאק לקרוא את תהליך החינוך מחדש של ראסטיניאק .כלומר,
בתחילה עוד לא היה מעורב ראסטיניאק בחברה הגבוהה ועוד לא נכנע לערכיה הקלוקלים ולכן עוד לא
השתמש במרכבה ,אך מאוחר יותר הוא לומד את החברה ונוהג עפ"י מנהגיה וזה בא לידי ביטוי בנסיעתו
במרכבה.
דומה שהפעם המשמעותית ביותר בה מופיעות הכרכרות היא דווקא בסוף הרומן ,כאשר אנאסטאזי ודלפין
שולחות כרכרות ריקות אל הלווית אביהן .הכרכרות מבטאות במקרה זה את העושר הרב הנראה מבחוץ
ואת העובדת שמבפנים ,למעשה הכול ריק וחסר תוכן .כמו כן שליחות הכרכרות הריקות מבטאת את
העבודה שבעיני החברה הגבוהה מה שחשוב הוא מה שנראה כלפי חוץ ולא מה שיש בפנים.
לסיכום ,לפני עידן המכוניות הייתה לכול המשפחה כרכרה עם סמל עליה.הכרכרה והסמל גם יחד סימלו
את מעמד המשפחה ומידת עושרה .במהלך הרומן אבא גוריו מבטא מוטיב הכרכרות את חשיבותו הכסף
והמראה החיצוני בחברה הפריזאית הגבוהה וכן הוא נותן נופך נוסף לתהליך הידרדרותו של ראסטיניאק.
נעים
· נער ערבי בן 14ושלושה חודשים ,המייצג את המגזר הערבי-ישראלי ברומאן .שמו רומז
לנועם ההליכות המאפיין את התנהגותו.
· נעים נשלח על-ידי לעבוד במוסך של אדם ,במטרה להופכו למכונאי מומחה .שאיפתו
האמיתית היתה ללמוד ,אך נגזר עליו לעבוד לטובת פרנסת המשפחה.
· הוא בולט באישיותו האינטיליגנטית .הוא קורא בעברית ומיטיב לצטט בעל-פה שירים של
ביאליק .הוא שובר את המיתוס של הפועל הערבי הבור ועם הארץ .בתחילת עבודתו במוסך הוא
חש מתוסכל משום שסבר שהוא ראוי לעשות יותר מאשר לטאטא רצפה ולאסוף ברגים.
· נעים חי בין שתי התרבויות :הערבית והיהודית והוא חש כמי שלא שייך לאף אחת מהן.
בחברה היהודית הוא נוהג בפחד ובזרות – מרגיש שעליו להתכווץ ולהימנע ממשיכת תשומת-לב
ואילו לחברה הערבית הוא לא שייך משום שאין הוא מרבה לשהות בכפרו והוא מנותק מבני
משפחתו.
· המפנה בחייו של נעים – כאשר הוא זוכה למידת האמון ממעסיקו אדם ,מנצל נעים את
ההזדמנות עד תום .הוא משכפל מפתח לדירתו של אדם ומנצל את ביקוריו שם כדי להכיר באופן
עקיף את דאפי ,בה הוא מתחיל לגלות עניין.
· נעים זוכה להיות בן-בית כאשר הוא מוזמן לצאת בלילות עם אדם לחלץ מכוניות תקועות.
הוא נהנה מהמצב החדש בו הוא מקבל אוכל טוב ,מגורים נעימים ,שינה מרובה ,ביקורים תכופים
בבית-הקולנוע וקירבה לדאפי – בה הוא חושק יותר ויותר .המפגש הבין-תרבותי גורם אצלו
שרשרת של משברים ,הגורמים לו להשתנות .מנער תמים וצנוע ,הוא הופך לבזבזן ,תאב ממון
וחסר הערכה לכסף .הוא הופך להיות בטלן והוא נוטה לאבד את זהותו – התנהגותו החיצונית
וצורת לבושו הולכת ודומה לזו של הישראלים ,הוא מתרחק ממשפחתו ומחבריו לעבודה במוסך
ובסופו של דבר מוצא עצמו נתון בבדידות כואבת .האחריות המוטלת עליו גוברת ומעיקה עליו
כאשר הוא הופך להיות המטפל של ודוצ'ה בהוראתו של אדם .הוא מבקש להתפטר כאשר הוא
חושש שהאחריות למותה הקרב תוטל עליו.
· היחסים המתפתחים בינו לבין ודוצ'ה מעידים על מורכבות היחסים האמביוולנטיים בין
שני העמים .מצד אחד ,ניסיונות להתקרבות וגילויים של רצון טוב לחיים בשלום מבחינת
הערבים ,ומצד אחר ,הרגשת דחייה ,חשדנות ,וסטריאוטיפיזציה של היהודים כלפי הערבים –
המובילה בסופו של דבר לשנאה ולמעשי חבלה.
· נעים כתחליף – עבור דאפי הרואה דמיון בינו לבין אחיה המת יגאל ,נתפס תחילה נעים
כבן-משפחה .בהעדר קשרים חברתיים מספקים ,הופך עבורה נעים לתחליף לאהבה .אין הוא
רוצה להיתפס ככזה וביטוי לכך ניתן כששכב איתה ואמר לה שהוא מוכן להתחתן איתה,
כשמשמעות הדבר היא בעצם בנכונותו לקבל עליו מרות יהודית ,אחריות והדדיות .עבור ודוצ'ה,
הופך נעים לתחליף הנכד גבריאל שהלך לאיבוד.
· היחסים בין דאפי לבין נעים ומשמעותם – דאפי ונעים מייצגים את החיפוש אחר קשר
ומגע .שניהם בודדים ,שניהם צעירים ומרדנים ,שניהם חופשיים מדעות קדומות כובלות .נעים
מורד במנהל המוסך שלו ובבני משפחתו ודאפי מורדת במנהל בית-הספר ובהוריה .התוצאה מכך
היא במפגש המסעיר בין השניים .הרצף ,המצמיד את סיפור האהבה ביניהם לסיפור המלחמה בין
העמים המתרחשת ברקע ,מאיר את האהבה הזאת כבלתי-אפשרית .לאחר שגילה אדם כי נעים
שכב עם בתו ,הוא מגרש אותו חזרה אל כפרו לבלי-שוב .בכך רומז הרומאן ,שטרם הבשילו
התנאים לשלום ודו-קיום אמיתי בין העמים.
גבריאל
· גבריאל הוא ישראלי לשעבר ,בן 30לערך ,חי מזה 10שנים בצרפת .הוא חי את חייו
בספונטניות .אין לו שגרה מחייבת ,הוא נטול פרנסה קבועה – חי מן היד אל הפה .הוא רואה את
שהייתו בארץ כתקלה.
· דמותו של גבריאל תמהונית ומשונה .הוא הגיע לארץ מצרפת במטרה לרשת את סבתו
שהיתה על ערש-דווי .מותה של הסבתא התעכב ובינתיים מצא עצמו גבריאל אבוד ומנותק .הוא
הגיע למוסך רעב וללא כסף .אדם משתלט עליו והופך אותו למתורגמן של אשתו אסיה בעבודתה
בנושא המהפכה הצרפתית.
· ידוע על גבריאל שהיה בן למשפחה מפורדת :הוא גדל אצל סבתו לאחר שאמו חמדה,
נהרגה ואביו נטש אותו .הוא היה ילד מוזר ובודד ,ששנתו נודדת עליו .טיפוס מפוזר שחי בעיקר
בלילות.
· בשנת 1963עזב את הארץ במטרה להצטרף אל אביו בפריז .שם הוא התאשפז בבית-
חולים לחולי-נפש למשך כמה שנים .הוא נוהג כאדם לא יציב המגלה תלות באחרים .הוא נקלע
לארץ בתקופה של חוסר בהירות וסכנה קיומית וכך מצא עצמו בסיטואציות שלא היתה לו שליטה
בהן.
· גבריאל הופך להיות המאהב של אסיה ,בתיווכו של אדם .הבדידות שלו לצד הבדידות שלה
מכשירה את הקרקע לרומן שיביא עמו מימוש אינטלקטואלי וארוטי .הקשר בין השניים יאיר את
חייהם לזמן מה והפרידה הכפויה תשיב את השניים אל האפלה המייאשת.
· גבריאל מוצא עצמו במלחמה שאין הוא חש שייך לה .הוא מבין שהוא נידון למוות ללא
משפט .הוא מבקש למלט את נפשו ובעצם "לצאת מן ההיסטוריה" .הוא בורח מהצבא
לזרועותיהם הפתוחות של החרדים במאה שערים .החלפת זהותו היא ביטוי להבנתו כי המלחמה
היא עדות לכישלון הציונות .הוא מבקש לחבור למי שמאמינים במלכות הרוח האלוהית ולא למי
שסוגדים למלכות הארצית הכוזבת המהווה מלכודת עצמית.
· למעשה ,גבריאל מייצג את המגזר הישראלי שלא רואה שום מחויבות כלפי העם היהודי.
הוא לא חש צורך לשרת בצבא בעת מצב חירום ואין לו כוונה לסכן את חייו למען המולדת ,שאין
הוא רואה בה את מולדתו .הוא נראה כאדם הנתון בחוויה תמידית של בריחה ובכך הוא נתפש
כמודל לישראלי האגואיסט ,התלוש ,חסר-ההתחשבות" ,ראש-קטן" ,הדואג לסיפוק צרכיו
האישיים בלבד.
ודוצ'ה
· דמותה של ודוצ'ה נעה בין חוסר הכרה בתחילת היצירה לבין גילויים של הכרה מלאה
שבצדם תובנה משמעותית בשאלות יסוד העומדות במרכז הרומאן .שמה נגזר מהמילה וידה =
חיים ,המסמל את היאחזותה בחיים למרות גורלה הכאוב והמיוסר .היא לא מתייאשת וממשיכה
להתעניין במתרחש בארץ.
· ודוצ'ה היא ילידת ( 1881שנת הולדת הציונות) בת העיר ירושלים לאורך מרבית שנות חייה
ותושבת העיר חיפה באחרית ימיה .תפקידה ברומאן הוא לייצג את החלום הציוני על תהפוכותיו
השונות .היא מתוארת כ"ישישה היסטורית" ועל סף מותה היא עורכת חשבון-נפש נוקב המציב
את חייה הפרטיים בכפיפה אחת עם חיי מדינת ישראל .היא סבורה שאיבדה את הכרתה משום
שנטשה את ירושלים .היא מגלמת את הטרגדיה של ההעזה הציונית .היא רומזת כי הציונות היא
כישלון ,ומבחינת היהדות המסורתית ,שבה היא גדלה ,היא חטא מוחלט .היא מוסיפה ורומזת
שבגלל הציונות ,רובץ עלינו חטא מוסרי בשל גירוש אנשים מבתיהם .האירוניה מגיעה לשיאה
בכך ,שהסיפור הציוני שאמור היה להעניק לעם היהודי קיום נורמלי בזכות שיבתו למולדתו,
התברר ככוזב ,משום שההיסטוריה של המדינה היהודית רצופת מאבקים ומלחמות .אפילו הנכד
גבריאל נטש את הארץ וברח בכיוון ההפוך לזה שהציונות הוליכה את העם.
· מערכת היחסים בין ודוצ'ה לבין נעים – נעים משמש תחליף לנכדה הנעדר .הוא מפיג את
בדידותה ודואג לטיפולה .היא שולטת בשפה הערבית על בורייה וכך התקשורת בין השניים
שלמה .בתחילה היא רואה בו נטע זר בביתה .היא חושדת בו ומפחדת ממנו שמא ינסה להרע לה.
היא רואה בכל הערבים גורם עוין שכל מחשבתם היא להשמיד את היהודים .היא מבקרת את
נעים ,לא מאמינה שהוא קורא עברית ,מתייחסת אליו כאל מישהו מוזנח ומלוכלך שבוודאי נושא
עליו פשפשים ורואה ב"גידולו" מטרד של ממש .במשך הזמן הקשר ביניהם מתהדק ,היא נקשרת
אליו והופכת תלויה בו לחלוטין .נקודת שיא נרשמת כאשר היא נושקת לו ומתעוררת מבחינה
נפשית למודעות באשר לאפשרות לקשר חם ובוטח עם אדם שנחשב בעיניה תחילה כאויב.
· מותה של ודוצ'ה סמלי .היא נפטרת לפני שזוכה לפגוש את נכדה גבריאל .היא נידונה לגורל
זה אולי משום שכשלה בחינוכו – הוא ירד מהארץ ,ערק מחזית המלחמה ,סטה מהדרך המקובלת
ובגד במיתוסים ציוניים מקודשים.
מערכות היחסים בין הדמויות :מסקנות
שותפות רוחנית מדומה מקרבת את אסיה אל גבריאל .אדם ביקש עבורה מאהב ,כדי להסיר
מעצמו את תחושת האשמה וכדי לכפר על חטא עבר ,אולם היא נאחזת בו כבתחליף למהפכן
הדמיוני שבגד בטוהר הרעיון עליו חלמה .חרף זאת ,גם גבריאל מנחיל לה אכזבה ,בדומה לאדם.
הוא נמלט אל החרדים בירושלים והיא נדהמת מחזותו החיצונית החדשה ונואשות היא מנסה
לחלץ אותו מחזות זאת ולהשיבו אל דיוקנו הרוחני הקודם – החילוני .כל אותו זמן ,אין היא
מבחינה שהמהפכה למען החירות אמנם הולכת ומתגשמת בידי בת-דמותה ,בידי דאפי בתה .דאפי
כאילו מתקנת את טעות אמה .אסיה שגתה באדם ובשל כך "היא מחטיאה את המציאות" ,ואילו
דאפי "רואה מציאות בזמן שכולם משחקים בחלומות" ,והיא מגשימה את המהפכה באמצעות
רומן סוער עם נעים הפועל הערבי .אהבתם של דאפי ונעים תהיה מעין גרסה זמנית ומתוקנת של
ההתקשרות הכושלת בין אדם ואסיה ,אשר כל אחד מהם נסחף לקשר מעוות ובלתי-מוסרי חמור
עוד יותר :אסיה לחסותו של גבריאל המנותק והמעורער בנפשו ואדם אל טלי הקטינה הבעייתית.
הקשר בין דאפי ונעים שסופו להיכשל מצביע על היוותרותן של כל הדמויות בבדידותן ,שנראית
בסוף הרומאן הזה ,ללא מוצא.
הרעיונות המרכזיים ביצירה ומשמעותם
.1מפגש התרבויות בין העמים:
מהיצירה עולה פער בין מידת המידע שיש ליהודים אודות הערבים לעומת ההפך .בין שתי
התרבויות מתקיים מגע בצילה של מלחמה .הדבר גורם לחשדנות ואיבה בין הצדדים לצד ניסיונות
התקרבות והכרה הדדית .היחסים המאפיינים את הקשר בין העמים מושתתים על קשרי מעסיק-
פועל .הערבים נתונים במעמד נחות המדגיש את ההבדלים התרבותיים בין העמים .בשביל אדם,
הפועלים במוסך נטולי זהות – הם עובדים פשוטים ובורים .בשביל ודוצ'ה כל הערבים הם מחבלי
פת"ח .נעים מוכיח את הטעות שעומדת בבסיס הסטיגמה .הוא תרבותי ,משכיל ,שוחר שלום
וקורבן לתפיסת עולם מעוותת ושקרית .דאפי מציבה את האלטרנטיבה הנאורה ליחס הגיוני
ומשוחרר מדעות קדומות .הקשר בין השניים רומז לאפשרות של פתרון הסכסוך בין העמים .זהו
ניסיון ליצירת יחסים מתוקנים של הבנה ,אחווה ואהבה .מכאן ,שהרומאן מעמיד את היחסים בין
יהודים לערבים באור אמביוולנטי מורכב :מצד אחד רגשי חיבה ,הערכה ,שיתוף פעולה ואמון
הדדי ומנגד רגשות של פחד ,עליונות/נחיתות ,חשדנות ואיבה .הפתרון ,שלא בא לידי מימוש אלא
זמני בלבד ,הוא ביצירת קשר ממשי ,שובר מוסכמות ונטול פניות גזעניות שבאמתחתו להוכיח
שכל בני-האדם שווים ללא הבדלי דת ולאום.
.2המאבק בין הדורות :מרד הבנים באבות.
הדמויות ברומאן מייצגות שלושה דורות בחברה הישראלית .הדור הראשון מיוצג על-ידי ודוצ'ה
הקשישה ,שבדמותה מסמלת את סיפורה ההיסטורי של הציונות .הדור השני מיוצג על-ידי אדם,
אסיה וגבריאל .כל אחד מהם מסמל פן אחר בישראליות של דור תש"ח .אדם נראה כישראלי
החדש ,רודף הממון וחסר ההערכה לכסף .זה המוכן להעסיק זרים בעסקיו .אסיה נראית במי
ששומרת על עקרונות האותנטיות .היא מסרבת למלא אחר צווי האופנה החדשים ,היא מתנגדת
לעבודה זרה ובכלל לעזרה בביתה והיא מקפידה על מוסר עבודה נוקשה ואחראי .גבריאל נראה
כבן דמותו של הישראלי המאוכזב ,זה שבורח ממחויבות כלשהי למולדתו ולעמו .הוא מתנגד
לעיקרון ההקרבה וטובתו האישית היא שעומדת לנגד עיניו .הדור השלישי מיוצג על-ידי דאפי
ונעים .הם בני-נוער המאופיינים ברוח המרד הנושבת בגופם .הם בזים למוסכמות המקובלות
בחברות מהן הם באים ומנסים להתקרב זה לזו ,בחינת כל בני-האדם שווים וראויים .נראה שכל
הדמויות עסוקות במאבק גלוי או נסתר בנורמות שהציבו הדמויות השייכות לדור האבות
מבחינתם .כל המאבקים נידונים לכישלון ועדות לכך ניתנת מעצם היוותרותן של כל הדמויות
בבדידותן.
.3שבירת המוסכמות המוסריות.
ברומאן יש תיאור דרכי התנהגות שאינן עולות בקנה אחד עם המקובל .פריצת הטאבו בולטת
בראש ובראשונה במישור היחסים שבינו לבינה :א) בעל המביא מאהב לאשתו כסמל לריקבון
מוסרי שפושט בחברה .משמעות הכנסת המאהב הביתה היא הודאה בהתנערות המשפחה
מהאחריות המחייבת את הדדיות היחסים ואת ביטול ערך הנאמנות .ב) גבר נשוי ובוגר הבוגד
באשתו ובועל קטינה ,מתוך דחף בלתי-נשלט כסמל להתפוררות מוסרית הגובלת בפלילים.
משמעות המעשה היא בהידרדרות ערכית שביטויה בניצול מכוער ובעצם אונס .ג) יחסי-מין בין
נערה יהודייה ונער ערבי המשמש פועל של אביה הוא ביטוי למרד נעורים וקריאת תגר על נורמות
חברתיות מעוותות .עצם המעשה לא חמור כשלעצמו ,אלא בהקשר לרצון לבעוט במוסכמות הדור
הקודם .התוצאה של המעשה (גירוש נעים חזרה לכפרו) מלמדת על הבעייתיות שבקשר שעדיין הנו
בלתי-אפשרי .שלוש פרשיות המאהבים ברומאן מעידות על פריצת הקוד המוסרי המקובל .ד)
שבירת טאבו חברתי-לאומי המתבטא בירידה מהארץ ועריקה מהצבא בעת חירום .באותה תקופה
נחשב מעשה שכזה לבזוי ושפל.
.4ייצוגו של העולם החרדי.
העולם החרדי נתפס בעיני גבריאל כמפלט ,כמקום בריחה שקט ,בו איש אינו מתעניין בעברו
וכמקום בו אין בעיות העולם החיצוני מהוות מטרד .עולם זה המתנגד לציונות ,מהווה ההפך
הגמור של המלחמה ,הנתפסת כמשהו ציוני מאוד .העולם החרדי מקביל לעולם הערבי – מרוחק,
שונה ,פשוט ובעל מנהגים משלו .גם החרדים וגם הערבים נוהגים כמי שעליהם לשמור על פרופיל
נמוך .הם מושכים תשומת-לב בשל לבושם ונתפסים כאויבי המדינה .שכונת מאה שערים נראית
כמקום מקלט וגבריאל ,הבורח משדה הקרב ניאות בקלות רבה לוותר על זהותו החילונית .למרות
עולמם הצר ,המנהגים הקפדניים וחוסר המודעות לנעשה מחוץ לעולמם ,רואה גבריאל בחרדים
"בעלי חירות ,פטורים מעבודת הצבא ומעסקי מדינה…" – כך החברה הישראלית ,החילונית
והציונית זוכה לביטוי נגטיבי בדמות עולם מיושן אמנם ,אך המהווה תחליף שקט ושלו.
.3מוטיב התחליף –
כל הדמויות סובלות מחסך אנושי ומחפשות תחליף למחסורן.
אסיה מוצאת תחליף לבעלה שלא מתפקד ,בדמותו של גבריאל; אדם מוצא
בגבריאל תחליף לו עצמו כבעל ,בטלי הוא מוצא תחליף מעוות לאשתו ולבתו;
ודוצ'ה מוצאת בנעים תחליף לנכדה גבריאל הנעדר והיא חשה מעין סבתא שלו.
.4סמל המכונית –
המוריס מודל 47מסמלת את מדינת ישראל :א) היא תוצרת אנגליה – רמז להצהרת בלפור
ולמנדט הבריטי .ב) מודל – 47רמז לשנת ההחלטה על הקמת מדינת ישראל .ג) צבעה המקורי
הוא תכלת – כצבעי דגל המדינה .ד) היא נצבעת בשחור – סמל לשעתה הקשה ביותר של מדינת
ישראל במלחמת יום-כיפור .סמל לאבל ולשכול שאפיינו את החברה הישראלית בעת ולאחר
המלחמה .המכונית משקפת את החיים הזורמים והחומריים והפגיעה בכנף הצדדית מסמלת את
החיים הנפגעים ואת הקרע החברתי המאפיין את התקופה.
.5סמל המוסך –
המוסך כסמל אישי וחברתי מקשר בין ניוון אישי (הפיכת היחסים האנושיים ליחסים מכניים –
אדם עובר בדרך התיאור שלו מאנשים למכוניותיהם -מעברים מטונימיים) ומתאר את המכוניות
בדרך שפסיכולוג מתאר בני-אדם ,וחברתי (יחסי שלטון על הזולת ובעיקר על פועלים ערבים) ,לבין
ניסיונות תחייה בשני מישורים :נוסטלגיה מעוותת (שיחזור המוריס) במישור הלאומי ,ומציאת
תחליפים בחיים האישיים (גבריאל וטלי) .התוצאה גם היא מופיעה בשני מישורים :הפרטי –
תאונות דרכים ולאומי – מלחמה .המוסך המצליח הוא סמל לחיים הפורחים לכאורה .יש הרבה
כסף ,אך למרות זאת החיים בעייתיים ,משום שהחיוניות האמיתית נעלמה מהם .תמונת המוסך
מסמלת את המעבר לחומריות וחומרנות המאפיינת את המדינה ,לאחר תש"ח – המעבר מחברה
חלוצית לחברה הישגית ותחרותית.