You are on page 1of 106

‫מיקוד חומר‬

‫הלמידה בספרות‬
‫מועד חורף‬
‫תשס"ז (‪)2007‬‬
‫לנבחנים‬
‫אינטרניים‬
‫פרק ‪ – 1‬שירה‬
‫משה בן עזרא – כתונת פסים‬
‫פירושי מילים‪:‬‬
‫‪ 1‬כסות ‪ -‬בגד‪ ,‬לבוש‪ .‬מדי ‪ -‬מדים‪ ,‬בגדי שרד‬
‫‪ 2‬מעיל תשבץ ‪ -‬מעיל משבצות‬
‫‪ 3‬ציץ ‪ -‬פרח‬
‫‪ 4‬כיסאו ‪ -‬כיסא מלכותו‬
‫‪ 5‬משמר ‪ -‬בית כלא‬
‫סוג השיר ונושאו המרכזי‬
‫שיר חול מסוג טבע ויין‪ .‬השיר מתאר את פריחת הגן בעונת האביב‪.‬‬
‫תיאור‬
‫השיר מתאר את תהליך ההשתנות שחל בטבע בראשית האביב‪.‬‬
‫השיר יוצר תמונה מטאפורית המאורגנת סביב האנשת הטבע‪ .‬הדובר בשיר מתאר את האביב כתהלוכה‬
‫צבעונית של נסיכים ובני אצולה המתכנסים לכבוד האביב ובראשם מלכם‪ ,‬השושן‪ ,‬המשתחרר מכלאו של‬
‫החורף‪.‬‬

‫‪ .1‬הגן לבש בגדים (כתנות) בצבעים מגוונים (פסים)‪ ,‬ודשאיו כמו לבשו מדים של רקמה‪ .‬צמיחת‬
‫הדשא באביב נראית כאילו לבש הגן בגדים רקומים‪.‬‬
‫‪ .2‬כל עץ לבש מעיל משובץ והתהדר בלבושו בפני כל המתבוננים בו‪.‬‬
‫‪ .3‬כל ניצן פרח מחדש עם התחדשות האביב‪ ,‬ויצא צוחק לקראת בואו של האביב‪.‬‬
‫‪ .4‬אך לפני כולם צועד השושן‪ ,‬מלך הפרחים‪ ,‬אשר נמצא מעל כל האחרים‪ .‬מעמדו מכובד ועליון‬
‫כדוגמת 'הוד מעלתו' – המלך‪.‬‬
‫‪ .5‬השושן יצא מתוך כלאו ‪ -‬עלי הגביע הירוקים ושינה את "בגדיו" ל"בגדים" חדשים וצבעוניים‪.‬‬
‫מבגדי "אסיר" עבר לבגדי "מלכות"‪.‬‬
‫‪ .6‬מי שלא ישתה את יין לכבוד צאתו של השושן‪ ,‬יחשב כחוטא וישא בתוצאות חטאו!‬
‫מבנה‬
‫השיר בנוי משישה בתים המכילים פתיחה‪ ,‬גוף וסיום‪:‬‬
‫בתים ‪ : 3– 1‬המסגרת להתרחשות בשיר ותאור הגן‪.‬‬
‫בתים ‪ :5 – 4‬תאור ההתרחשות הראשית – הופעת השושן ופריחתו‪.‬‬
‫בית ‪ :6‬תוצאת ההתרחשות – הזמנה ואף דרישה לשתות יין‪.‬‬

‫השיר הוא גם שיר יין‪ ,‬ולכן הוא חותר אל מטרתו הסופית ‪ -‬שתיית היין‬
‫לרגל בוא האביב ולכבוד פריחת השושן‪...‬‬

‫מהלך מן הכלל אל הפרט‪ :‬גן ⇐ עצים ⇐ פרחים (ציץ) ⇐ שושן‪.‬‬

‫עיצוב אומנותי (קישוטים)‬


‫· שיר מרובע‪ :‬בכל בית ‪ 4‬צלעות‪.‬‬
‫· משקל‪ :‬התנועות ‪ -‬בכל צלעית ‪ 4‬תנועות‪ ,‬בכל בית ‪ 16‬תנועות‪.‬‬
‫· חרוז מבריח‪" :‬או" – רמז לקריאת התפעלות נוכח יפי הגן בפריחתו האביבית‪.‬‬
‫· מטאפורות‪" :‬מדי דשאו"‪" ,‬משמר עליו" – לשון ציורית המציגה את הגן בהדרו‪.‬‬
‫· האנשה‪ :‬התייחסות אנושית לגן ומרכיביו‪"( .‬לבש הגן"‪" ,‬עטה כל עץ"‪" ,‬כל ציץ‪...‬יצא שוחק"‪,‬‬
‫"שושן עבר" וכו')‪.‬‬
‫· צימודים‪:‬‬
‫שלם‪ :‬עליו ‪ -‬עלים שלו ⇔ עליו ‪ -‬הטיה של "על" (בתים ‪.)5-6‬‬
‫שונה תנועה‪ :‬חדש ⇔ חודש (בית ‪.)3‬‬
‫· שיבוצים‪:‬‬
‫א‪ .‬כתנות פסים (בית ‪ :)1‬שיבוץ מכתונת הפסים של יוסף‪( .‬בראשית‪ ,‬לז'‪ ,‬ג)‪.‬‬
‫ב‪ .‬מעיל תשבץ (בית ‪ :)2‬כתנות תשבץ ‪ -‬אחד מבגדיו של הכוהן הגדול (שמות כ"ח‪,‬ד)‪.‬‬
‫ג‪ .‬ישא חטאו (בית ‪ :)6‬שיבוץ הקשור למסורת חג הפסח (במדבר‪ ,‬ט'‪ ,‬לא)‪.‬‬
‫תפארת החתימה – בית הסיום של השיר מהווה יחידה בפני עצמה‪ ,‬ההופכת את השיר כולו לשיר יין‪ ,‬בעל‬
‫משמעות מסורתית‪-‬יהודית‪.‬‬

‫רמיזות מקראיות ומשמעותן‬

‫רמז לסיפור יוסף וכתונת הפסים‪ .‬יוסף שהיה הבן המועדף על אביו‪ ,‬לבש כותנת פסים מפוארת אשר‬
‫הפכה נושא לקנאת אחיו‪ .‬הם הפשיטו אותו מכתונת הפסים והשליכו אותו לבור נידח במדבר – "השליכו‬
‫אותו אל הבור הזה אשר במדבר" (בראשית‪ ,‬לז' כב)‪ .‬יוסף שהה בבור ללא מים והיה על סף מוות‪ .‬בשלב‬
‫מסוים‪ ,‬החליטו אחיו שסעדו סמוך לבור‪ ,‬למכור את אחיהם לחבורת אנשים מצריים‪ ,‬שחלפו על פניהם‪.‬‬
‫אלו לקחו את יוסף ומכרו אותו לפוטיפר‪ ,‬נאמנו של פרעה‪ .‬יוסף מצא חן בעיני אדונו‪ ,‬שגילה את סגולותיו‬
‫המבורכות בפתרון חלומות‪ .‬יוסף הפך להיות משנה למלך פרעה ולמלך מצרים בפועל – "אתה תהיה על‬
‫ביתי ועל פיך יישק כל עמי‪ ,‬רק הכיסא אגדל ממך" (בראשית‪ ,‬מא'‪ ,‬מ)‪.‬‬

‫סיפור יוסף שעלה מבור האסורים והגיע למלוכה‪ ,‬מפנה את תשומת לבו של‬
‫הקורא לרובד הסמוי של השיר "כתנות פסים"‪ .‬המחזוריות קיימת בגורלו של‬
‫האדם והיא מקבילה למחזוריות בטבע‪ .‬בדיוק כמו שבטבע קיימת מחזוריות‬
‫של חיים ומוות‪ ,‬כך גם בחיי האדם‪ .‬אותו תהליך שעבר השושן בשיר (שחרור‬
‫מהכלא ועלייה לגדולה מלכותית)‪ ,‬התרחש גם בחיי יוסף המקראי ומהווה‬
‫סמל לכלל בני‪-‬האדם‪.‬‬

‫חיזוק נוסף לרעיון זה ניתן באמצעות הרמיזה לסיפור יהויכין מלך יהודה‪ ,‬שגם הוא כמו יוסף חווה מהפך‬
‫גורלי בחייו‪" .‬ויהי בשלושים ושבע שנה לגלות יהויכין מלך יהודה‪ ...‬נשא מלך בבל את ראש יהויכין מלך‬
‫יהודה מבית כלא‪ .‬וידבר איתו טובות וייתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר איתו בבבל‪ .‬ושינה את בגדי‬
‫כלאו ואכל לחם תמיד לפניו כל ימי חייו‪( ".‬מלכים ב'‪ ,‬כה'‪ ,‬כז‪-‬כט)‪ .‬גם רמיזה מקראית זו מלמדת על‬
‫המסר של השיר – גורל האדם נתון לשינויים דרמטיים וקיצוניים ביותר‪.‬‬

‫הבית האחרון בשיר מפנה רמיזה לדרישה לחגוג את חג הפסח‪" .‬והאיש אשר הוא טהור‪ ,‬ובדרך לא היה‪,‬‬
‫וחדל לעשות הפסח‪ ,‬ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קורבן ה' לא הקריב במועדו‪ ,‬חטאו ישא האיש ההוא"‬
‫(במדבר‪ ,‬ט‪ ,‬לא)‪ .‬סיום השיר מפנה את תשומת הלב למצווה המחייבת לחגוג את חג הפסח (חג האביב –‬
‫חג חירות)‪ .‬השיר יוצר זיקה בין בוא האביב לבין השחרור – זכר ליציאת מצרים – ודורש מכל אדם לציין‬
‫חג זה בשתיית יין‪ .‬כך קושרת רמיזה זו את שיר הטבע והיין למסורת היהודית הקדומה‪.‬‬

‫סיכום‬

‫השיר "כתנות פסים" מתאר את ההתחדשות בטבע לקראת בוא האביב‪ .‬המשורר מקנה להתחדשות‬
‫ציוריות‪ ,‬דינמיות‪ ,‬רגשות אנוש וסממני מלכות והדר‪.‬‬

‫השיר מביע את רעיון המחזוריות בטבע כמרמז לרעיון המחזוריות בחיי האדם‪ .‬באמצעות שיר טבע‪ ,‬מביע‬
‫המשורר את תפישתו באשר לקמילה ופריחה בחיי אנוש‪.‬‬
‫כך נוצרת תמונה המאחדת את האדם והטבע וקושרת את גורלם ברצונו הטוב של האל‪ .‬תפארת החתימה‬
‫בשיר‪ ,‬מוסיפה ליצירה כולה משמעות דתית‪ ,‬שתפקידה להזכיר את חג הפסח ולקרוא לציבור לקיים את‬
‫מצוותיו עד תום‪.‬‬
‫יהודה הלוי – ישנה בחיק ילדות‬
‫יְשֵנָה בְחֵיק יַלְדות לְמָתַי תִשְכְבִי? דְעִי כִי נְעורִים כַנְעֹרֶת נִנְעֲרו!‬
‫הֲלָעַד יְמֵי הַשַחֲרות? קומִי צְאִי‪ ,‬רְאִי מַלְאֲכֵי שֵיבָה במוסָר שִחֲרו‪,‬‬
‫אֲשֶר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרו;‬ ‫וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְמָן‪ ,‬כַצִפֳרִים‬
‫דְאִי כַדְרור לִמְצוא דְרור מִמַעֲלֵך ומִתֹלְדות יָמִים כְיַמִים יִסְעֲרו‪,‬‬
‫נְשָמות אֲשֶר אֶל טוב יְיָ נָהֲרו!‬ ‫הֲיִי אחֲרֵי מַלְכֵך מְרַדֶפֶת‪ ,‬בְסוד‬

‫פירושי מילים‪:‬‬
‫‪ 1‬המשורר פונה אל הנפש; נעורת ‪ -‬חלקיו של צמח הפשתן; ננערו ‪ -‬הושלכו מעליך (בלשון עבר)‪.‬‬
‫‪ 2‬ימי השחרות ‪ -‬תקופת החיים בה האדם עדיין צעיר; מלאכי שיבה ‪ -‬שערות לבנות; שחרו ‪ -‬באו לקראת‪,‬‬
‫קידמו‪.‬‬
‫‪ 3‬הזמן ‪ -‬הבלי הזמן‪ ,‬חטאי העולם הזה‪.‬‬
‫‪ 4‬מעלך ‪ -‬חטאך; תולדות ימים ‪ -‬היסטוריה‪.‬‬
‫‪ 5‬מלכך ‪ -‬אלוהיך; בסוד ‪ -‬בחברת; נהרו ‪ .1 -‬זרמו בשטף‪ ,‬הרבה מאד אנשים;‬
‫‪ .2‬זרחו‪ ,‬האירו‪.‬‬

‫· תוכן‬
‫הנושא המרכזי‬ ‫·‬
‫· שיר קודש‪ ,‬המדבר על מערכת היחסים בין האדם לבין נפשו ובינה לבין האלוהים‪ .‬בשיר פונה‬
‫הדובר אל נשמתו וקורא לה להתנער מהבלי העולם הזה ולהתמסר לעבודת האל‪.‬‬
‫· "רשות לנשמת"‪ :‬פיוטי "רשות לנשמת" נועדו לשמש מבוא לתפילה הנאמרת בשחרית לשבת וחג‬
‫והנפתחת במלים‪" :‬נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוהינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו‬
‫תמיד"‪ .‬תפילה זו שעניינה שבח לבורא‪ ,‬מכונה בקיצור "נשמת" והכינוי "רשות לנשמת" מתייחס לבקשת‬
‫הרשות של האדם לקרב את נשמתו אל האלוהים באמצעות התפילה‪.‬‬
‫תיאור והסבר‬ ‫·‬
‫‪ .1‬את הנפש‪ ,‬הישנה כאילו את עדיין בתקופת הינקות‪ ,‬עד מתי תשכבי?! דעי כי הנעורים שלך חלפו‬
‫עברו‪ ,‬ועפו ברוח‪.‬‬
‫הדובר פונה אל נשמתו בנזיפה המעוצבת כשאלה רטורית‪" :‬למתי תשכבי?" – הביטוי מורכב‬ ‫‪v‬‬
‫ממטאפורה כפולה‪ :‬תקופת הילדות מדומה לחיק אימהי והנשמה מדומה לעולל השוכב בחיק האם ומסרב‬
‫להתעורר‪ .‬הדובר אינו רואה בעין יפה את העובדה שנפשו מסרבת להתבגר ונצמדת להנאות החיים‪ .‬הוא‬
‫מזהיר את הנפש שהנעורים הם זמניים וסופם שהם מתעופפים ונעלמים כסיבי פשתן "נעורת" העפים‬
‫ברוח‪.‬‬
‫‪ .2‬תקופת הילדות חלפה; "שערותיך הלבנות" יוצאות לקראתך בהתקפת מוסר על הפאסיביות שלך‪.‬‬
‫הבית נפתח בשאלה רטורית נוספת‪" :‬הלעד ימי השחרות?"‪ ,‬כלומר הוא תוהה האם נשמתו סבורה‬ ‫‪v‬‬
‫שנעוריה יימשכו לעולם‪ .‬הוא מזרז את נפשו להתעורר‪ ,‬לקום ולצאת מן התרדמה הרוחנית שהיא שרויה‬
‫בה‪ .‬שערות השיבה מדומות לשליחיה של הזקנה המטיפים מוסר לנפש הרדומה ומבשרים את המוות‬
‫הקרב‪.‬‬
‫‪ .3‬עליך להשתחרר מהבלי העולם הזה‪ ,‬כפי שהציפורים מתנערות מן הטל של הלילה‪.‬‬
‫בבית זה בולטת המסגרת הנוצרת באמצעות השורש נ‪.‬ע‪.‬ר – המתקשר לדימוי הנעורת שהופיע‬ ‫‪v‬‬
‫בבית הראשון‪ .‬דימוי הזמן לטל מדגיש את משמעות הזמן כחסר‪-‬ערך וזמני‪ .‬הזמן מוצג כביטוי כולל‬
‫לעולם הגשמי‪ ,‬הכרונולוגי‪ ,‬הכרוך בהנאות הגוף וסיפוקים מיידיים המונעים מהנפש להתמסר לייעודה‬
‫הרוחני‪ .‬ה"ציפורים" משמשות דימוי מרכזי לנפש השבויה בקינה ואינה מנצלת את יכולתה לעוף‪ .‬הרעיון‬
‫מבוסס על משל ממסכת סנהדרין המדמה את הנפש השוכנת בגוף לציפור שאינה מצליחה להמריא‪:‬‬
‫"ונשמה אומרת‪ :‬גוף חטא שמיום שפרשתי ממנו הריני פורחת באוויר כציפור" (צ"א‪.)1 ,‬‬
‫‪ .4‬עופי כציפור על‪-‬מנת להשתחרר מחטאך ומן ההיסטוריה הארצית הסוערת בה את עוסקת‪.‬‬
‫‪ v‬דימוי הדרור תואם את דימוי הציפורים מן הבית הקודם‪ .‬הדובר מבקש את נפשו שתשתחרר‬
‫מהחטאים הרובצים עליה‪ ,‬שכן העיסוק בהבלי היום‪-‬יום כמוהו כעבדות שיש לנסות ולהיחלץ ממנה‪ .‬יש‬
‫להתנער מן הזמן ולהתרומם מעל חיי היום‪-‬יום הסוערים כים ואינם מאפשרים את שלוות הנפש הדרושה‬
‫להתמסרות הרוחנית‪.‬‬
‫‪ .5‬עליך לרדוף אחר אלוהייך‪ ,‬בחברת נשמות אשר נוהרות אל טובו של ה'‪.‬‬
‫בבית זה מופיעה הקריאה המציגה את ייעודה האמיתי של הנשמה‪ :‬לרוץ אחר האל‪ .‬הנשמות מדומות‬ ‫‪v‬‬
‫ללהק ציפורים הנוהרות אל טוב ה'‪ .‬יש בתיאור הנשמות הנוהרות אל טוב ה'‪ ,‬פיתוח דימוי הציפורים‬
‫המעוצב לאורך השיר‪ ,‬ולפיכך הנשמות שהצליחו להתנער מן הזמן ומצאו את דרכן אל האל – הן הנהנות‬
‫מחוויית ההזדככות הרוחנית שלפי רש"י כרוכה בביאת המשיח‪.‬‬

‫‪ .1.3‬מאפיינים בולטים בשיר‬


‫· שיר תקיף מאד ובוטה‪ ,‬עתיר סימני קריאה ומילות ציווי (דעי‪ ,‬צאי‪ ,‬ראי‪ ,‬התנערי‪ ,‬וכו') המדגיש‬
‫את הנימה הנחרצת המבקשת לשכנע את הנשמה שהגיעה העת לתיקון מיידי‪.‬‬
‫· גם כאן‪ ,‬כמו ב"שפל רוח"‪ ,‬מוצגת הנפש בעמדת נחיתות‪ ,‬אך הנימה כאן היא תובענית ואקטיבית‪,‬‬
‫מעודדת ובונה‪.‬‬
‫· המשורר מאמין בכוחה של הנפש להתעורר‪ ,‬ויוצר את אותה האמונה בקרב הקורא‪.‬‬
‫· המשורר מאמין שיש בו את הכוחות הדרושים להתעוררות ולהתקרבות אל האל‪.‬‬
‫· מבנה וקישוטים‬
‫‪ .1‬הסוג הספרותי‪ :‬רשות לנשמת‪.‬‬
‫‪ .2‬חרוז מבריח‪" :‬רו"‪.‬‬
‫‪ .3‬מטאפורה‪ :‬ישנה בחיק ילדות = "תקועה" בילדות‪ ,‬מסרבת להתבגר; מלאכי שיבה = שליחים‬
‫המטיפים מוסר ומבשרים על המוות הקרב; רסיסי לילה = טל‪.‬‬
‫‪ .4‬דימויים‪ :‬נעורים כנעורת ננערו‪ ,‬כציפורים‪ ,‬ימים כימים‪,‬דאי כדרור‪.‬‬
‫‪ .5‬שיבוצים‪:‬‬
‫א‪" .‬למתי תשכבי" ("עד מתי‪ ,‬עצל‪ ,‬תשכב‪ "...‬משלי ו'‪.)9 ,‬‬
‫ב‪" .‬במוסר שחרו" ("חוסך שבטו שונא בנו‪ ,‬ואוהבו שיחרו מוסר"‪ ,‬משלי י"ג‪.)24 ,‬‬
‫ג‪" .‬אל טוב ה' נהרו" ("ינהרו אל טוב ה'‪ ,"...‬ירמיהו ל"א‪.)12 ,‬‬

‫‪ .6‬צימודים‪( :‬הגדרה‪ :‬שתי מילים דומות במראה ובצליל אך שונות במשמעות)‪.‬‬


‫נעורים ⇔ נעורת ⇔ ננערו (כולן מהשורש נ‪.‬ע‪.‬ר)‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫ב‪ .‬שחרו ⇔ שיחרו‪.‬‬
‫ג‪ .‬ימים (יום) ⇔ ימים (ים)‪.‬‬
‫ד‪ .‬דרור (שם של ציפור) ⇔ דרור (חופש)‪.‬‬
‫‪ .7‬האנשה‪ :‬האנשה של נפש האדם‪ ,‬למרות שהנפש אינה אנושית‪ ,‬אלא ‪ -‬אלוהית (הוענקה ע"י האל);‬
‫פניה אל הנפש כאילו היתה יצור אנושי‪.‬‬
‫‪ .8‬אקרוסטיכון‪ :‬אופייני רק לשירי קודש – י ה ו ד ה ‪.‬‬
‫הים ביני ובינך – שמואל הנגיד‬
‫תוכן‬

‫נושא מרכזי‬ ‫‪.1‬‬


‫‪ ‬שיר קינה על מות אח‪ .‬זהו אחד מתוך ‪ 19‬שירי קינה שכתב המשורר על מות אחיו האהוב יצחק‪.‬‬
‫האווירה הדרמטית בשיר נבנית באמצעות הפנייה הישירה לאח המת‪ .‬המשורר נע בין שני מישורי‬
‫תודעה‪ :‬הריאלי – בו הוא מודע למות האח ומתאבל עליו; הדמיוני – בו הוא מתייחס לעלייה‬
‫לקבר כאל ביקור חברתי‪ :‬המשורר בא לבקר את אחיו‪ ,‬מברכו לשלום‪ ,‬והאח לכאורה יוצא‬
‫לקראתו‪ .‬אלא שהמשורר מסגיר כי מדובר באשליה בלבד ושלא יתכן קשר של ממש בינו לבין‬
‫אחיו המנוח‪ .‬שמואל הנגיד מתרכז באבלו האישי ומביע את צערו באופן פשוט וישיר‪ .‬הוא נמנע‬
‫מכתיבה על‪-‬פי הקונבנציות המקובלות בשירת ימי‪-‬הביניים וכך הוא מבליט את היסוד האותנטי‬
‫והמשכנע של כנות דבריו‪.‬‬

‫תיאור‬ ‫‪.1‬‬
‫השאלה המרכזית‪ :‬האם המרחק הפיסי ימנע מן האח הדובר לסור אל קבר אחיו?‬
‫‪ .1‬ולא ארוץ בלב חרד?‬
‫‪ .2‬ולא אטה לחלותך?‬
‫‪ .3‬ו[לא] אשב על קבורתך?‬
‫התשובה‪ :‬רעיון הבגידה מול השבועה לנאמנות לעד‪.‬‬
‫‪ .1‬בגידה ‪ -‬שלילית ("אמת‪ ,‬אם אעשה כזאת ‪ /‬אהי בוגד באחוותך!")‬
‫‪ .2‬שבועה ‪ -‬חיובית ("ועד בוא יום חליפתי ‪ /‬בלבי אש פרידתך!")‬
‫‪ ‬המשורר מביע את כאבו באמצעות הקריאה "אהה‪ ,‬אחי" ובאמצעות שלילת הפעולות אותם לא‬
‫יבצעו עוד (ולא אשמע תשובתך‪ ,‬ולא תצא לפגשני‪ ,‬וכו')‪.‬‬
‫‪ ‬לקראת הסוף ישנו אקט של "השלמה" עם המוות‪ :‬הדובר מברך את אחיו לשלום (בית ‪ )11‬אך‬
‫הטון הכואב חוזר בסוף השיר (בתים ‪.)14-15‬‬
‫‪ ‬השיר מבטא קשת רחבה של רגשות‪:‬‬
‫‪ .3‬כאב מול השלמה‪ :‬תחילת השיר מול המשפט "שלומים לך באחריתך"‪.‬‬
‫‪ .4‬קירבה מול ריחוק‪ :‬קירבה פיסית אך ריחוק נפשי‪ ,‬שבאה לידי ביטוי בבית ‪.4‬‬
‫‪ .5‬הפחד מן השכחה‪ :‬בשיר יש נימה של האשמה עצמית‪ ,‬והסיום בשבועה רק מוכיח את זה ביתר‪-‬שאת‪.‬‬

‫מבנה‬ ‫‪‬‬
‫בשיר שלוש חטיבות‪.‬‬
‫‪ .1‬בתים ‪1-3‬‬
‫נושא‪ :‬שבועה לאי‪-‬שכחה‪.‬‬
‫מאפיינים‪ :‬משפטי שאלה‪ .‬משפט מרכזי ‪ -‬בית ‪.3‬‬
‫‪ .2‬בתים ‪4-10‬‬
‫נושא‪ :‬הכאב על מות האח‪.‬‬
‫מאפיינים‪ :‬א‪ .‬משפטי שלילה; ב‪ .‬זעקת הכאב "אהה"; ג‪ .‬פער בין ציפיות המשורר לתגובת האח המת‪.‬‬
‫‪ .3‬בתים ‪11-15‬‬
‫נושא‪ :‬השלמה ופרידה‪.‬‬
‫מאפיינים‪ :11-12 :‬ברכת המשורר לאביו; ‪ :13-14‬ההשלמה עם המציאות והשגרה;‬
‫‪ :15‬שבועת המשורר‪.‬‬

‫אוצר המילים‬ ‫‪.1‬‬


‫‪ ‬חזרות מרובות על המילה "לא" (‪ 8‬פעמים)‪.‬‬
‫‪ ‬מילים המציינות מוות (קבר‪ ,‬שאול‪ ,‬אחריתך‪)...‬‬
‫‪ ‬מילים המציינות קירבה ‪ -‬להבעת רגשות‪ :‬לחלותך‪ ,‬בלב חרד‪ ,‬בקרבתי‪ ,‬אש פרידתך‪ ,‬לב‪.‬‬

‫תחביר‬ ‫‪.2‬‬
‫‪ ‬מבנים תחביריים המשרתים את המטרה ‪ -‬כאבו של המשורר על מות אחיו‪:‬‬
‫‪ .1‬שאלות רטוריות‪" :‬ולא ארוץ בלב כבד ‪ /‬ואשב על קבורתך?"‬
‫התשובה בשבועתו של הדובר ששום מכשול לא יפריד בינו לבין אחיו‪.‬‬
‫פנייה אל האח בגוף שני (אתה)‪.‬‬ ‫‪.2‬‬
‫נוסח שבועה‪" :‬אמת‪ ,‬אם אעשה כזאת ‪ /‬אהי בוגד באחוותך"‪.‬‬ ‫‪.3‬‬
‫שימוש במילה "אהה" להבעת כאב‪.‬‬ ‫‪.4‬‬
‫ביטויים הפותחים במילת שלילה‪" :‬ולא תצא לפגשני‪"...‬‬ ‫‪.5‬‬
‫שימוש ב‪-‬ו' החיבור‪ ,‬לציון הימשכות הכאב‪.‬‬ ‫‪.6‬‬

‫אמצעים אומנותיים (קישוטים)‬ ‫‪‬‬

‫סמלים ומטאפורות‬ ‫‪.1‬‬


‫‪" ‬ים" בתחילת השיר‪ ,‬ו"אש" בסיומו ‪ -‬אלו הם סמלים מנוגדים ומבטאים את עוצמת רגשותיו של‬
‫המשורר ואת כאב הפרידה מן האח‪.‬‬
‫‪ ‬המטאפורה‪" :‬הים ביני ובינך" מבטאת את המרחק הפיזי בין המשורר לבין אחיו ואת המרחק‬
‫המנטלי בין האדם החי לבין האדם המת‪.‬‬
‫‪ ‬המטאפורה‪" :‬בלבי אש פרידתך" ממחישה את עוצמת הכאב שחש המשורר נוכח אובדן אחיו –‬
‫מדובר בכאב עז השורף את לבו כמו אש‪.‬‬

‫תפארת הפתיחה‬ ‫‪.2‬‬


‫‪ ‬חריזה בין הדלת לבין הסוגר בבית הראשון בשיר‪.‬‬
‫‪ ‬הבעת הרעיון המרכזי בשיר – האם המרחק העצום בינינו ימנע ממני לבקר אותך? השאלה‬
‫הישירה יוצרת רושם מוטעה בתחילה שאין מדובר כאן בפנייה לאדם מת‪ ,‬אלא לאדם חי שמרחק‬
‫פיזי בינו לבין הדובר‪ ,‬מקשה את אפשרות המפגש ביניהם‪.‬‬

‫תקבולת ניגודית‬ ‫‪.3‬‬


‫‪" ‬ולא תשחק בקרבתי ‪ /‬ולא אשחק בקרבתך‪".‬‬
‫‪" ‬ולא תראה תמונתי ‪ /‬ולא אראה תמונתך‪".‬‬
‫‪" ‬ואנום עת ואיקץ עת ‪ / -‬ואת לעד בנומתך"‪.‬‬

‫מוטיבים‬ ‫‪.4‬‬
‫‪ ‬כאב‪ :‬מכאוב (‪ ,)5‬מכאובי (‪.)5‬‬
‫‪ ‬לב‪ :‬בלב חרד (‪ ,)2‬לבי (‪ ,)5‬בלבי (‪.)15‬‬
‫‪ ‬קבר‪ :‬ואשב על קבורתך (‪ ,)2‬יושב עלי קברך (‪ ,)4‬ובקבר מעונתך (‪.)10‬‬

‫חזרות‬ ‫‪.5‬‬
‫‪ .2‬תחושת ריקנות‬ ‫‪ ‬חזרות רבות על המילה "לא" להבעת שלילה מוחלטת‪ .1 :‬שלילת השכחה;‬
‫ואין‪-‬אונות‪.‬‬

‫שיבוצים‬ ‫‪.6‬‬
‫‪ ‬שיבוצים אחדים בשיר לקוחים מספר איוב (פרק י"ד‪ ;7-14 ,‬פרק ז'‪ )12 ,‬ומעצימים את משמעות‬
‫גורלו הטרגי של האדם‪:‬‬
‫הים ביני ובינך‬ ‫איוב‬
‫"ואת לעד בנומתך"‬ ‫"ואיש שכב ולא יקום עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יעורו משנתם‪"...‬‬
‫"למען כי בשאול ביתך"‬ ‫"מי יתן בשאול תצפינני‪"...‬‬
‫"ועד בוא יום חליפתי"‬ ‫"כל ימי צבאי איחל עד בוא חליפתי‪"...‬‬
‫"הים ביני ובינך"‬ ‫"הים אני אם תנין"‬

‫החרוז‬ ‫‪.7‬‬
‫‪ ‬חרוז מבריח (חרוז סופי) בשיר הוא ‪X‬תך‪ ,‬ובא לבטא זעקה‪ ,‬ובנוסף ‪ -‬פניה בלשון נוכח (מבטא את‬
‫הקשר בין האחים)‪.‬‬
‫‪ ‬חרוז החוזר בסיומי חלק מהדלתות הוא ‪X‬י‪ :‬לבי ⇐ לפגשני ⇐ בקרבתי ⇐ תמונתי ⇐ אמי ⇐‬
‫כי ⇐ חליפתי; הצליל בא לבטא בכי וצער אישיים מאוד‪.‬‬
‫סיכום‬ ‫‪‬‬
‫השיר "הים ביני ובינך" שייך למחזור הקינות שכתב שמואל הנגיד בשנת האבל הראשונה למות אחיו‪.‬‬
‫מיעוט הדימויים והמטאפורות בו ממחישים את הנימה האישית והאינטימית עליה ביקש לשמור‪ ,‬אף‬
‫שמדובר בדרך כתיבה בלתי‪-‬שגרתית למקובל באותה עת בספרד‪ .‬נראה כי העצב העמוק‪ ,‬לצד הרצון‬
‫להתבטא באופן ישיר וברור לכול‪ ,‬מנע מהמשורר את פיתוחם של ציורי לשון המקובלים בשירה‪ .‬המשורר‬
‫מתרכז בביטוי הצער ובתיאור הבכי על מות אחיו ונמנע מדברי הגות ונחמה שהופיעו לרוב בשירת הקינה‪.‬‬
‫ביסוד השיר עומד כאמור המתח בין המודעות הרציונלית למותו של האח‪ ,‬לבין חוסר רצונו של הדובר‬
‫להשלים עם המוות והפרידה‪ .‬רק בבתי השיר האחרונים מכיר הדובר במוות ונפרד מאחיו‪.‬‬

‫יהודה הלוי – ליבי במזרח‬


‫לִבִי בְמִזְרָח וְאנֹכִי בְסוף מַעֲרָב ‪ -‬אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אֲשֶר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב?‬
‫אֵיכָה אֲשַלֵם נְדָרַי וֶאֱסָרַי‪ ,‬בְעוד ‪ -‬ציון בְחֶבֶל אֱדום וַאְני בְכֶבֶל עֲרָב?‬
‫יֵקַל בְעַינַי עֲזֹב כָל‪-‬טוב סְפָרַד‪ ,‬כְמו – יֵקַר בְעֵינַי רְאות עַפְרות דְבִיר נֶחֶרָב!‬

‫פירושי מלים‪:‬‬
‫‪ 1‬יערב ‪ -‬יהיה טעים‪.‬‬
‫‪ 2‬אסרי ‪ -‬שבועותי; אדום ‪ -‬שייכת לנוצרים‪.‬‬
‫‪ 3‬עפרות דביר ‪ -‬עפרות המתכת (זהב?) של בית המקדש‪.‬‬

‫תוכן‬ ‫‪.1‬‬
‫הנושא המרכזי‬
‫· שיר ציון המבטא את געגועי המשורר לירושלים‪ .‬המשורר דן בשני עניינים‪ :‬משאלתו לעלות‬
‫לארץ‪-‬ישראל והקשיים הנערמים בדרכו להגשמתה‪ .‬השיר בנוי באופן המדגיש את עיקרון ההדרגה‬
‫באשר לשני העניינים – ככל שחומרת הקשיים הולכת ומחמירה‪ ,‬כך הולכת ומתעצמת משאלתו‬
‫של המשורר‪.‬‬
‫תאור‬
‫‪ .1‬נפשי נתונה בארץ ישראל‪ ,‬בעוד אני בקצה מערב (ספרד); איך אוכל לטעום את אשר יש לי‬
‫לאכול‪ ,‬ואיך יהיה האוכל טעים לי?‬
‫‪ .2‬איך אקיים את הנדרים והשבועות‪ ,‬בעוד ציון נתונה בידי נוצרים‪ ,‬ואני כבול למקום הנשלט‬
‫בידי המוסלמים?‬
‫‪ .3‬יהיה קל לי לעזוב את כל השפע שיש בספרד‪ ,‬כמו ‪ /‬מפני שיקר לי לראות את עפרות בית‬
‫המקדש החרב‪.‬‬
‫· השיר מביע געגועים לציון בדיוק כפי שגבר מביע את תשוקתו לאהובתו‪.‬‬

‫במלים פשוטות‪...‬‬
‫אני מרגיש חצוי – לבי (מחשבותיי) בארץ‪-‬ישראל‪ ,‬בעוד שפיזית אני נמצא בספרד‪ .‬איך אוכל להנות‬
‫מהאוכל שאני אוכל? (הכוונה סמלית ולכן כללית יותר‪ :‬איך אוכל להנות מהנאות החיים?)‪.‬‬
‫איך אקיים את הנדרים שלי (לעלות לארץ‪-‬ישראל)‪ ,‬בשעה שציון נמצאת תחת שלטון נוצרי‪ ,‬ואני‬
‫נמצא תחת שלטון מוסלמי (כבול – לא יכול לעזוב)‪.‬‬
‫יהיה קל לי לעזוב את כל הטוב שיש בספרד‪ ,‬כמו שיהיה יקר וחשוב לי להיות בארץ‪-‬ישראל‬
‫ולראות את בית‪-‬המקדש‪ ,‬אפילו שהוא חרב‪.‬‬

‫מבנה וקישוטים‬ ‫‪.2‬‬


‫מבנה השיר ‪ -‬עיקרון ההדרגה‪.‬‬
‫בבית הראשון הקשיים הם בעיקר גיאוגרפיים‪ :‬על המשורר לעבור‪ ,‬כביכול‪ ,‬מקצה אחד של העולם‬
‫לקצהו האחר‪ .‬בבית השני‪ ,‬נראים הקשיים חמורים יותר‪ ,‬מחמת המצב המדיני וההיסטורי‪:‬‬
‫המשורר נתון בשעבוד האיסלאם ואילו ארץ‪-‬ישראל משועבדת לנצרות‪ .‬כידוע ניהלו מאמיני שתי‬
‫הדתות האיסלאם והנצרות מאבק בלתי‪-‬פוסק על השליטה בארצות השונות שבמזרח התיכון‪.‬‬
‫מצב זה היקשה מאוד את אפשרויות המעבר מארץ שנשלטה בידי הדת האחת לארץ שנשלטה בידי‬
‫הדת האחרת‪ .‬בבית השלישי‪ ,‬הקשיים שעמדו בפני המשורר‪ ,‬נראים חמורים עוד יותר‪ .‬עליו לעזוב‬
‫את כל טוב ספרד (עניין קשה ביותר שנדון בשיר‪" :‬הציקתני תשוקתי")‪ .‬ההדרגה מתבטאת גם‬
‫בתיאור המשאלה ההולכת ומתעצמת במעבר מבית לבית‪.‬‬
‫קישוטים‪:‬‬
‫· תפארת הפתיחה‪ :‬חריזה בין הדלת והסוגר של הבית הראשון‪ ,‬תוך הבעת הנושא המרכזי‬
‫של השיר‪ :‬הגעגועים לציון‪.‬‬
‫· חרוז מבריח‪ :‬רב‪ .‬מדגיש את הרצון הרב להגשים את משאלת העלייה לציון‪.‬‬
‫· סגנון קינה‪ :‬שימוש במילה "איכה"‪ ,‬העולה בקנה אחד עם התוכן ‪ -‬המתאר את דכאונו‬
‫הנפשי‪ .‬הקינה על חורבן בית‪-‬המקדש מהדהדת ומוסיפה משמעות נוספת על הצער של הדובר בגלל‬
‫אי‪-‬יכולתו להגיע לארץ‪-‬ישראל‪.‬‬
‫· דימוי‪" :‬יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד‪ ,‬כמו יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב" – הדגשת‬
‫הניגוד בין המקום בו הדובר נמצא באופן ממשי‪ ,‬לבין המקום בו הוא רוצה להימצא‪.‬‬
‫· שיבוצים‪:‬‬
‫"לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" – רמז לפסוק‪" :‬כרחוק מזרח ממערב" ‪ -‬תהילים‪ ,‬קג'‪– 12 ,‬‬
‫הדגשת המרחק הפיזי הרב בין ספרד לבין ארץ‪-‬ישראל ‪ /‬בין המצוי לרצוי‪.‬‬
‫"איכה אשלם נדרי" ‪ -‬רמז ל"איכה" ‪ -‬שיבוץ ממגילת הקינות "איכה"‪" :‬איכה ישבה בדד העיר" ‪-‬‬
‫איכה‪ ,‬א'‪ – .1,‬הקינה על חורבן בית‪-‬המקדש; שיבוץ מתהילים‪" :‬אבוא ביתך בעולות אשלם לך‬
‫נדרי" – ס"ו‪ 13 ,‬וכן‪" :‬נדרי לה' אשלם‪ – "...‬קט"ז‪ – 14 ,‬אלו מסבירים את מצוקת הדובר בשל‬
‫אי‪-‬יכולתו לקיים את נדריו ובראש ובראשונה את נדר העלייה לציון‪.‬‬
‫"בעוד ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב?" – רמז לספר איוב‪" :‬טמון בארץ חבלו ומלכודתו עלי‬
‫נתיב" – י"ח‪ .10 ,‬רמיזה זו מצביעה על הדומה בין חבל לבין מלכודת ומכאן מובנת כוונת המשורר‬
‫הרואה את ארץ‪-‬ישראל הלכודה על‪-‬ידי הנוצרים‪ ,‬לעומתו – הלכוד בידי המוסלמים‪ .‬למילה‬
‫"חבל" משמעות נוספת לפי תהילים‪" :‬חבלי מוות" – י"ח‪ ,5 ,‬כלומר כאב וייסורים‪ ,‬רמז למצבה‬
‫של ירושלים ההרוסה והנטושה‪.‬‬
‫"יקר בעיני ראות עפרות‪ - "...‬רמז להופעת הביטוי "וייקר דמם בעיניו" – תהילים‪ ,‬ע"ב‪14 ,‬‬
‫במשמעות של חשוב ‪ /‬רב‪-‬ערך‪ .‬במקרה זה החשיבות נתונה לרצון לראות את חורבות בית‪-‬המקדש‬
‫ובכך לאחד בין הגוף לנפש‪ .‬זהו איחוד ראוי ויקר‪ ,‬אף שמדובר בויתור על כל טוב ספרד לטובת‬
‫ההגעה למקום חרב והרוס‪.‬‬
‫"דביר" (במשמעות של הלשכה הפנימית – קודש הקודשים שבבית המקדש)‪ :‬כמתואר במלכים‬
‫א'‪" :‬אל דביר הבית‪ ,‬אל קודש הקודשים‪ – "...‬ח' ‪ .6‬וכן‪" ,‬בנשאי ידי אל דביר קדשך"‪-‬תהילים‬
‫כ"ח‪.2,‬‬
‫· צימוד שונה אות‪:‬‬
‫‪ .1‬חבל (אזור) ⇔ כבל (שיעבוד‪ ,‬כבלים) – הקונפליקט מעוצב באמצעות הצימוד שמשמעותו‬
‫שירושלים גם רחוקה וגם שבויה בידי הנוצרים שכבשוה ב‪ 1099-‬בשיאו של מסע הצלב הראשון‬
‫ואילו המשורר השוהה באנדלוסיה שבספרד כבול בידי השלטון המוסלמי‪ .‬המשמעות המצטברת‬
‫של השימוש במלים "חבל" וכבל" היא של מצוקה‪ ,‬כאב וייסורים של מי שמשתוקק להשתחרר אך‬
‫אינו יכול‪.‬‬
‫‪ .2‬יקל (יהיה קל) ⇔ יקר (יהיה יקר) – הדובר מציב מעין משוואה‪ :‬נטישת ספרד מתוך זלזול‬
‫בעושרה כמוה כנסיעה לציון מתוך הוקרה לבית המקדש החרב‪.‬‬

‫· אנלוגיה ניגודית‪:‬‬
‫בית ראשון‪ :‬ניגוד בין הנפש במזרח לגוף במערב‪.‬‬
‫בית שני‪ :‬ניגוד בין משאלת העלייה לא"י לבין המציאות‪ ,‬שלא מאפשרת לו זאת‬
‫(שכן ציון משועבדת)‪.‬‬
‫בית שלישי‪ :‬ניגודיות בין יקל ובין יקר‪.‬‬
‫התקבולות הניגודיות מדגישות את המצב החצוי בו נמצא הדובר – הוא מצוי פיזית במקום‬
‫אחד‪ ,‬אך כל מעייניו נתונים למקום אחר בו הוא רוצה להימצא‪.‬‬

‫סיכום‬ ‫‪.3‬‬
‫בשיר "לבי במזרח" מתואר המסע התודעתי של הדובר‪ .‬הוא מרגיש קרוע בין המקום בו הוא‬
‫נמצא פיזית (ספרד)‪ ,‬לבין המקום בו הוא רוצה להיות (ארץ‪-‬ישראל)‪ .‬הגעגועים נוטלים מן הדובר‬
‫את טעם החיים ומסיבים לו תסכול רוחני קשה‪ .‬הוא לא יכול ליהנות משום דבר בגלל כיסופיו‬
‫העזים לארץ‪-‬ישראל‪ ,‬וכן אינו יכול למלא את נדריו להגיע לשם‪ ,‬משום שהוא נמצא תחת שלטון‬
‫מוסלמי ואיננו יכול לצאת מספרד‪ .‬גם הכניסה לארץ‪-‬ישראל בעייתית‪ ,‬משום שהארץ נתונה תחת‬
‫שלטון נוצרי‪ .‬לדובר אין בעיה כלכלית‪ .‬טוב לו בספרד מבחינה חומרית‪ ,‬אך הוא מוכן לעזוב את כל‬
‫הטוב הפיזי כדי שיהיה לו טוב מבחינה רוחנית ונפשית‪ ,‬כלומר בארץ‪-‬ישראל – זאת למרות שידוע‬
‫לו שיש בה שלטון זר ובית‪-‬המקדש חרב‪ .‬הדובר מבקש לוותר על כל הטוב החומרי בספרד ובלבד‬
‫שיזכה לראות את ההריסות והחורבות של בית‪-‬המקדש אשר בציון‪.‬‬

‫ביאליק – אייך‬
‫השיר "איך" הוא שיר אהבה‪ ,‬בו מתפלל הדובר להתגלות האהובה‪ .‬הכמיהה לאהבה ארוטית‬
‫עומדת במרכז השיר – אהבה עד כלות הנפש‪ .‬הדובר המשתוקק לאהובה מוכן "למות מאהבה"‬
‫ברגע שימצה את אהבתו עם אהובתו‪.‬‬
‫השאלה איך? (איפה את?) היא השאלה המרכזית של השיר‪ .‬הכמיהה לאהובה מודגשת בשאלה‬
‫זו‪ ,‬המופיעה ככותרת השיר והחוזרת במרכזו באופן מופרד ומובלט‪.‬‬

‫מבנה השיר‬
‫השיר מתחלק לשני בתים‪ ,‬בני ‪ 12‬שורות כל אחד‪ .‬הבית הראשון מתאר את הכמיהה העזה של‬
‫הדובר לאהובה‪ ,‬ואת מה שיקרה לו עם התגלותה‪ .‬הבית השני מתאר את הציפייה להתגלות‪.‬‬
‫ראשיתו של השיר נראה בעל רקע דתי (כאילו מדובר בתשוקה לאלוהים) ובהמשכו מתגלה הרקע‬
‫הרומנטי (תשוקה לאהובה האנושית)‪.‬‬

‫תוכן ומשמעות‬
‫בית א'‬
‫הדובר מכנה את הנמענת "יחידת חיי" ו‪" -‬שכינת מאוויי"‪ .‬כינויים אלו מוכרים מאוצר המלים‬
‫הקשור לדת‪" .‬יחידה" היא כינוי לנפש (על‪-‬פי תהילים כ"ב‪" ,)51 ,‬שכינה" היא כינוי לרוח הקודש‬
‫("ושכנתי בתוך בני ישראל"‪ ,‬שמות כ"ט‪.)45 ,‬‬
‫הדובר מבקש מהנמענת שתמהר להתגלות לפניו‪ ,‬כל עוד יש תקווה לגאולה‪ ,‬ומועיד אותה למלוך‬
‫על גורלו‪" :‬הגלי‪-‬נא ומהרי בואי‪ ,‬בואי אלי מחבואי [‪ ]...‬ומלכי על גורלי"‪ .‬נראה שהדובר מחפש‬
‫גאולה לנשמתו האובדת‪ ,‬מחפש את גילוי השכינה‪ ,‬זאת במסווה של משחק מחבואים בינו לבין‬
‫האהובה המסתתרת‪.‬‬
‫הדובר מביע נכונות למות ובלבד שיזכה לחוש ולממש את חוויות הנעורים שנגזלו ממנו‪" :‬ויום‬
‫אחד את גזלת נעורי לי השיבי והמיתני עם אביבי"‪ .‬יום ההתגלות של האהובה יהיה מבחינת‬
‫הדובר יום אביב והוא מוכן שיהיה זה גם יום מותו‪ .‬הוא מבקש את התגשמות האהבה אף במחיר‬
‫של מותו‪.‬‬
‫רק השורה השמינית מסגירה את כוונתו האמיתית‪" :‬ותחת שפתותייך יכבה נא ניצוצי ובין‬
‫שדייך יומי אוציא"‪ ,‬כלומר מדובר בתשוקה לאהבה ארצית‪ ,‬המקבילה ברוממותה לתשוקה דתית‪.‬‬
‫השימוש באוצר‪-‬מלים דתי מלמד על חשיבות האהבה בעיני הדובר‪ .‬מתברר מהבית הראשון‪,‬‬
‫שהנמענת הנחשקת היא יחידת חייו של הדובר ולה היכולת להתגלות אליו‪ ,‬לגאול אותו ולהגשים‬
‫את רצונו – למלוך בגורלו‪.‬‬
‫הדובר מודע לכך שניצוץ חייו יכבה תחת שפתותיה של האהובה – הוא מבין שאחרי האביב‬
‫הקצר יבוא החידלון הגמור‪ .‬התפרצות התשוקה תוביל אותו לאבדון‪ .‬הוא מסיים את הבית‬
‫הראשון בתיאור הגוויעה‪" :‬כגווע בערוב היום בין פרחי בשמים צפרת כרמים" – כמו שפרפר‬
‫(מסוג צפרת כרמים) חי יום אחד בלבד וגווע בסוף היום‪ ,‬כך הוא רוצה לחוש את מתיקות האהבה‬
‫בין פרחי הבשמים ולמות‪.‬‬

‫בית ב'‬
‫הבית השני מתאר את העבר בו מצטיירת תשוקת נעורים לאהבה; כיסופים למשהו לא ידוע ולא‬
‫מוכר‪" :‬ואני עוד לא ידעתי מי ומה את – ושמך על שפתי רעד" – אפשר שאי‪-‬הידיעה מיוחס‬
‫לאהובה שטרם מוכרת לדובר ואפשר שאי‪-‬הידיעה היא במובן של מעשה האהבה ומכאן שהציפייה‬
‫לחוויה המינית מעלה את שם האהובה על שפתי הדובר ברעד‪.‬‬
‫שם האהובה נישא על שפתי הדובר כמו תפילה על שפתי המתפלל‪ ,‬ובלילות היא בוערת בלבבו‬
‫כ"רצפת אש"‪ .‬הוא מתאר את העובר עליו בלילות ובימים‪" :‬ואבך בנדודי ליל‪ ,‬ואשך כרי ולזכרך‬
‫כלה בשרי" – כלומר הוא סובל מנדודי‪-‬שינה‪ ,‬בוכה ונושך את כרית מיטתו מרוב ייסורים‪ .‬הוא חש‬
‫שגופו מתכלה מעצם ההיזכרות בה; "וכל היום בין אותיות הגמרא‪ ,‬בקרן אור‪ ,‬בדמות עב ברה‪,‬‬
‫בזכה מתפילותיי ובטהר הרהוריי‪ "...‬צפה ועולה דמות האהובה בה הוא חושק בכל מאודו‪ .‬הוא‬
‫חולם בהקיץ ומתפלל שתבוא‪ .‬על כן הוא מבקש רק דבר אחד – היגלות האהובה – " לא ביקשה‬
‫נפשי כי אם הגלותך‪ ,‬רק אותך‪ ,‬אותך‪ ,‬אותך‪"...‬‬

‫החיבור בין בית א' לבית ב' במילה‪" :‬איך?"‬


‫"איך?" – קורא המשורר בשורה נפרדת בולטת לעין‪ .‬העמדת המילה האחת בשורה נפרדת מדגישה‬
‫את עוצמת השאלה ואת מעמדה המרכזי בשיר – גם מבחינה תכנית וגם מבחינה אומנותית‪.‬‬
‫השאלה הזועקת מוצבת בראש השיר (בכותרת) ובמרכזו – כעיקרון מבני‪ .‬השאלה "איך?" מחלקת‬
‫את השיר לשניים ומפרידה בין שתי תחנות של זמן‪ :‬הווה ועתיד בבית א' לעומת עבר בבית ב'‪.‬‬
‫ההווה מבטא מצב נואש של הדובר‪ ,‬המצפה בכיליון‪-‬עיניים להתגלות האהובה הנסתרת‪ ,‬על‬
‫המשתמע מכך‪ .‬העתיד אינו עתיד‪ ,‬כי הדובר יודע שהגשמת משאלתו כרוכה בכיליונו‪.‬‬
‫אמצעים אומנותיים‬
‫התהפכות – באמצעות ה"התהפכות" נוצרת הקבלה בין הכמיהה לאהבה לבין התפילה לאל‪.‬‬
‫המושגים "יחידת חיי" ו"שכינת מאוויי" הופכים למטאפורות לאהובה‪.‬‬
‫השוואה – השוואת הדובר ל"צפרת כרמים" (פרפר) מבהירה את התשוקה לאהובה ואת הנכונות‬
‫למות‪.‬‬
‫מטאפורות‪:‬‬
‫"שכינת מאוויי" – הרצון העז באהבה מדומה כאן לעניין קדוש‪ ,‬בזכות השאלת המילה‬ ‫א‪.‬‬
‫שכינה‪ ,‬שפירושה רוח הקודש‪.‬‬
‫"גזלת נעוריי" – ביטוי מטאפורי לנעורים שהוחמצו‪ .‬הדובר משתוקק לפיצוי עבור אבדן‬ ‫ב‪.‬‬
‫נעוריו‪ ,‬כשבמוקד הוא מתייחס לחוויות האהבה המאפיינות נעורים ואשר נגזלו ממנו‪.‬‬
‫"יכבה נא ניצוצי" – הניצוץ הוא ביטוי מטאפורי המציג את חיי הדובר‪ .‬הוא מבקש לממש‬ ‫ג‪.‬‬
‫את אהבתו לנמענת‪ ,‬אף במחיר של מוות‪.‬‬
‫"בערת בלבבי" – הדובר מתאר את תשוקתו לאהובה כתחושה של בערה‪ .‬לבו נשרף מרוב‬ ‫ד‪.‬‬
‫אהבה‪.‬‬
‫ה‪" .‬ולזכרך כלה בשרי" – הדובר מציין את תחושתו הקשה בכל פעם שנזכר באהובתו‪ .‬הוא חש‬
‫שגופו מתכלה כתוצאה מהמחשבות האין‪-‬סופיות עליה‪.‬‬
‫דימויים‪:‬‬
‫"כגווע בערוב היום בין פרחי בשמים צפרת כרמים" – הדובר מדמה עצמו לפרפר הכרמים‬ ‫א‪.‬‬
‫ש‪/‬אורך חייו הוא יום אחד בלבד‪ .‬הוא מוכן כמוהו למות מיד‪ ,‬העיקר שיזכה לחוש ולממש את‬
‫האהבה‪.‬‬
‫"וכרצפת אש בלילות על משכבי" – הדובר חש כישעיהו הנביא שטוהר מטומאתו בעזרת‬ ‫ב‪.‬‬
‫גחלת האש שכונתה "רצפת אש"‪ .‬כמוהו‪ ,‬גם הדובר מעוניין בחוויה המטהרת בה יזכה אם יפגוש‬
‫באהובתו‪.‬‬
‫חזרה – החזרה מדגישה את דחיפות הכמיהה‪ .‬היא מופיעה בתחילת השיר‪ ,‬בשורה השלישית‪:‬‬
‫"בואי‪ ,‬בואי" ובסוף השיר בשורה האחרונה‪" :‬רק אותך‪ ,‬אותך‪ ,‬אותך‪ ;"...‬כותרת השיר "איך"‬
‫המופיעה גם במרכזו משמשת יסוד רעיוני חוזר המבטא את חיפושיו של הדובר אחרי אהובתו‬
‫ותהייתו הנואשת היכן היא‪.‬‬
‫ניגוד – בשיר ישנם סוגים שונים של ניגודים‪ ,‬שמבטאים מתח בין תביעות היצר הטבעי לבין‬
‫המעצורים של הנורמות השמרניות‪-‬דתיות שהמשורר הפנים‪ :‬א) ניגוד בין לשון ציורית דתית לבין‬
‫לשון ציורית חושנית ("יחידת חיי" ‪" /‬שכינת מאוויי" ~ "ותחת שפתותייך יכבה נא ניצוצי" ‪" /‬ובין‬
‫שדייך יומי אוציא")‪ .‬ב) ניגוד בין התבנית החיצונית המסודרת של השיר (שני בתים בני ‪ 12‬שורות‬
‫כל אחד וחריזה קבועה של שתי שורות לאורך כל השיר) לבין סערת הרגש וקול היצרים שבוקע מן‬
‫המילים‪.‬‬
‫חריזה ומצלול – א) החריזה צמודה (כל שתי שורות חורזות‪ :‬א'א' – ב'ב' – ג'ג' – ד'ד' וכו'‪– )...‬‬
‫חריזה מסוג זה מתאימה להבעת התשוקה להיצמד לאהובה‪ .‬ב) הצליל "אי" משותף לחרוזים‬
‫מהשורה השלישית ועד השורה העשירית‪ :‬בואי ‪ -‬מחבואי – גאלי – גורלי – השיבי – אביבי –‬
‫ניצוצי – אוציא – חרוז זה מדגיש את רעיון הכמיהה לאהובה‪ ,‬שתהיה שייכת לדובר – במובן‬
‫האישי ‪" -‬שלי"‪ .‬ג) לשון נופל על לשון‪" :‬היגלי" ו"גאלי" – אלו מלות מפתח עבור הדובר‪ ,‬כי עם‬
‫ההיגלות של האהובה תבוא הגאולה‪.‬‬
‫סיום השיר בשלוש נקודות – לציון הכמיהה האין‪-‬סופית לאהובה‪.‬‬
‫ארמזים מקראיים – "יחידה" – כינוי לנפש (תהילים כ"ב‪" ;)51 ,‬שכינה" – כינוי לרוח הקודש‬
‫(שמות כ"ט‪" ;)45 ,‬לא ידעתי" – במשמעות של לעשות אהבה (בראשית ד'‪" ;)1,‬רצפת אש" –‬
‫רצפת האש היא גחלת האש‪ ,‬המשמשת לטיהור הנביא‪ .‬זהו היסוד המטהר את הנביא מטומאתו‬
‫(ישעיהו ו')‪ ,‬ומשמש בשיר כסמל לאש התשוקה‪ ,‬הבוערת בדובר בלילות ללא אהבה‪.‬‬
‫סיכום‬
‫השיר "איך" מתאר תשוקה נואשת לאהובה מסתורית ונעלמת‪ .‬הדובר אינו יודע דבר על האישה‬
‫הנחשקת‪ ,‬אבל הוא יודע שאינו יכול לחיות בלעדיה‪ .‬דיוקן האהובה מצטייר בשני אופנים‪ :‬האחד‬
‫מכוון להארה רוחנית של נשיות מקודשת; האחר – לדיוקן ארצי‪ ,‬לאישה יצרית‪ .‬שני אלה‬
‫משולבים זה בזה‪ ,‬אבל בבית הראשון מודגש היסוד היצרי‪ ,‬ובבית השני – היסוד הרוחני‪ .‬בבית‬
‫הראשון‪ ,‬משולב היסוד היצרי באווירת קדושה ("יחידת חיי ושכינת מאוויי")‪ ,‬אשר ממנה עולה‬
‫היסוד הארצי בתיאורים ארוטיים של המפגש ההזוי עם האהובה‪ .‬בבית השני‪ ,‬בולט היסוד הרוחני‬
‫בזכות הדימוי "וכרצפת אש" (כאמצעי לטיהור הנפש) בשילוב עם סמלים המזהים את האהובה‬
‫בהקשרים של טוהר ("בקרן אור‪ ,‬בדמות עב ברה‪ ,‬בזכה מתפילותיי ובטהר‪-‬הרהוריי")‪ .‬משאלת‬
‫לבו של הדובר הוא לממש את אהבתו לאותה נמענת אהובה לא ידועה‪ ,‬זאת אף במחיר של קיפוח‬
‫חייו‪.‬‬

‫ביאליק – ואם ישאל המלאך‬


‫נושא השיר‬
‫· השיר מתאר את קורות חיי הדובר‪ ,‬באמצעות דיאלוג דמיוני בינו ובין מלאך‪.‬‬
‫· השיר בודק את מקורות שירתו של המשורר ואת הקשר בין מקורות אלו לבין מצבו הנפשי‪.‬‬
‫· המלאך שואל ‪ 4‬שאלות קצרות‪ ,‬עליהן עונה הדובר באריכות רבה‪ .‬השאלה הראשונה היא השאלה‬
‫המרכזית‪ ,‬הנוגעת למקום הנשמה‪" :‬בני‪ ,‬נשמתך איה?" שאלה זו רומזת לבעיית הדובר‪ ,‬אשר נשמתו‬
‫נעקרה מגופו‪ ,‬כלומר הוא סובל מפירוד כואב שבין הגוף והנפש‪ ,‬המעיד ככל הנראה על מצוקה רוחנית‪.‬‬
‫כל השאלות חוזרות ומעלות ספק בנושא המשך קיומה של נפש הדובר‪.‬‬
‫· השיר מתאר את מסלול מעופה של נשמתו באמצעות אמצעי אמנותי בולט‪ :‬תבנית שאלות ותשובות‬
‫עמוסות משמעויות מטאפוריות‪.‬‬

‫בית א'‪ :‬מחוז הילדות והכמיהה לטבע‬


‫הבית הראשון מתחלק לשני חלקים‪ :‬אקספוזיציה (מיצג רקע) ותחילת ההתרחשות‪.‬‬
‫האקספוזיציה‪:‬‬
‫· תיאור המקום‪" :‬כפר שאנן‪ ,‬מוקף חומת יערים"; מעל הכפר ‪ -‬רקיע ללא גבולות‪.‬‬
‫ניגוד עקרוני בין הכפר מוקף חומת היערים (אסוציאציה לכלא מוקף חומה) לעומת השמיים חסרי‬
‫הגבולות (אסוציאציה לחופש)‪.‬‬
‫· תיאור הזמן‪" :‬בצוהרי יום קיץ"‪.‬‬
‫· הדמויות‪ .1 :‬הילד (הדובר)‪ .2 .‬העב (ענן)‪.‬‬
‫· מצב הדמויות‪ :‬הילד והעב הקטנה מצויים לבדם‪ .‬הוא "ילד עזוב לנפשו‪ ,‬רך ויחיד וחולם" מצוי בתוך‬
‫גבולות הכפר ואילו היא "היחידה‪ ,‬הזכה‪ ,‬הברורה" שטה לה בחופשיות בשמיים הפתוחים‪.‬‬
‫ההתרחשות‪:‬‬
‫"פעם אחת התעלף כל העולם וישתוק"‪ ,‬מדובר ברגע מאוד מיוחד – רגע בו העולם כאילו נעצר מלכת‪ ,‬מצב‬
‫של רגישות אדירה ותשומת‪-‬לב מקסימלית‪ ,‬בו הגיע הילד הדובר להכרה כי הוא מקנא בעב הקטנה‬
‫ומשתוקק אל החופש שהיא מסמלת‪.‬‬
‫ההתרחשות מתארת התלכדות בין נפשו של הילד (לא גופו) ובין העב‪ .‬הילד נמשך אל חוסר הגבולות‬
‫שבשמים‪ ,‬לעומת הגבולות (חומת יערים) המקיפים אותו‪.‬‬
‫משמעות העב כסמל לשאיפות הבלתי מושגות של הדובר כילד;‬
‫העב דינה להיעלם‪ ,‬בדיוק כמו שאיפותיו הכמוסות של הדובר‪.‬‬

‫בית ב'‪ :‬טבע‬


‫הנשמה ניצלת ע"י קרן אור (האור כסמל לאושר‪ ,‬יופי‪ ,‬חיים) – "את נשמתי הצילה קרן פז רחמנייה"‪ .‬היא‬
‫רוכבת על כנפי הזוהר‪ ,‬מפזזת (רוקדת) כפרפר לבן‪ .‬משם היא יוצאת לחפש את פנינת הטל בין הדשאים‬
‫(מטאפורה למשהו יפה‪ ,‬קסום‪ ,‬יקר‪-‬ערך‪ ,‬מלא חיים) וכשנראה כי באה הנשמה על סיפוקה‪ ,‬זולגת לה דמעה‬
‫"זכה ותמה" המזעזעת את הקרן וגורמת לנפילת הנשמה ולצניחתה לתוך הדמעה‪ .‬זהו תאור ציורי המלווה‬
‫את מסלול הנפש המחפשת שקט ושלווה‪ ,‬אך מוצאת עצמה שוקעת בדמעה‪ ,‬המאיימת בהתייבשותה על‬
‫קיומה של הנפש המוטלת בתוכה‪.‬‬
‫מוטיב הארעיות (הזמניות)‪ :‬הקרן‪ ,‬העב‪ ,‬הטל ‪ -‬כל אלה אינם מתקיימים לעד‪ .‬אלו תופעות טבע חולפות‬
‫שלא ניתן להישען עליהן לאורך זמן‪ .‬הלילה יורד והטל מתייבש ועל‪-‬כן‪ ,‬האם גם דינה של הנפש לחדול‬
‫מלהתקיים?‬

‫בית ג'‪ :‬בית המדרש‬


‫נשמתו של המשורר צנחה ו"שקעה" בדמעה (סוף בית ב'); הנשמה לא יבשה‪ ,‬אלא נשרה על דף גמרא‪ ,‬בבית‬
‫המדרש של אבות אבותיו של הדובר‪ .‬נשמת הדובר מוצאת עצמה בבית‪-‬המדרש‪ ,‬המסמל את העולם הישן‪,‬‬
‫שהפך במידה רבה לבלתי‪-‬רלוונטי לבני הדור הצעיר‪ ,‬הנמשכים לעולם המודרני והחילוני (השיר "לבדי")‪.‬‬
‫ניתן ללמוד על היחס של הנער לגמרא‪" :‬במעי אותיות מתות בדד פרפרה נשמתי"‪.‬‬
‫הנער חש בדידות מעיקה וחונקת בין דפי הגמרא שלא מעניינים אותו‪ .‬הוא מרגיש שנשמתו גוססת בשל‬
‫היותה בין אותיות מתות (סמל למות הדת)‪ ,‬בעוד היא כמהה לחופש הנמצא מחוץ לבית המדרש‪.‬‬
‫ניתן אולי לחשוב שבין הציציות הפסולות ומסורת הלימודים העתיקה (שאין עמה עניין והנאה) תיחנק‬
‫הנשמה ‪ -‬אך לא!‬

‫בית ד'‪ :‬חווית היעדר האהבה‬


‫"באותיות המתות שירי חיים הקרו" (הקרו=מלשון מקור)‪ :‬דווקא באותיות המתות נולדו שירים חיים‪ .‬כל‬
‫חוויות ילדותו‪ ,‬חלומותיו ושאיפותיו פרצו אל תוך השיר‪.‬‬

‫רק כאן מתברר שהשיר נסוב סביב מקור שירתו של המשורר‪( .‬ארספואטיקה)‪.‬‬
‫הדובר מזכיר את מקורות שירתו‪ :‬כפר ילדותו‪ ,‬הטבע‪ ,‬חווית בית‪-‬המדרש‪ .‬לאחר אלה‪ ,‬מצהיר הדובר שאין‬
‫הוא יודע לשיר שירי אהבה‪ ,‬ככל הנראה משום שלא ידע אהבה בנעוריו ("הכניסיני תחת כנפך" ‪" -‬אומרים‬
‫יש אהבה בעולם – מה זאת אהבה?") המחסור בהתנסות האהבה של גיל הנעורים יוצר מצוקה‪ ,‬אשר בסופו‬
‫של דבר גורמת לפריחת הנשמה מתוך הגמרא‪.‬‬

‫סיכום‪ :‬מקומה של הנשמה‬


‫בחלקו האחרון של השיר טמונה התשובה לשאלה‪" :‬בני‪ ,‬נשמתך איה?" מבית א'‪.‬‬
‫מקור כאבו של המשורר נחשף כאן‪ :‬נשמתו אינה עימו‪ ,‬שכן היא משוטטת בעולם ומתפללת על האהבה‪.‬‬
‫נשמתו של הדובר אינה מהווה חלק מהתפילה הקולקטיבית ("בהתפלל העולם עלי פגימת הלבנה" –‬
‫בלילות של תחילת כל חודש‪ ,‬הציבור עסוק בתפילת "קידוש לבנה" – קבלת פני השכינה); לנשמה יש‬
‫תפילה פרטית משלה ("מתרפקת‪ ,‬דופקת ובוכייה בחשאי‪ ,‬ומתפללה על האהבה")‪ .‬ההקבלה בין תפילת‬
‫הכלל לבין תפילת הפרט של הדובר מדגישה את חשיבות האהבה בחייו ואת שאיפתו לשלמות האהבה‬
‫שתאפשר את אחדות גופו ונשמתו – אחדות שתשים קץ לייסוריו הקשים‪.‬‬
‫חשוב להדגיש‪ :‬האהבה היא הדבר שחסר לדובר ולנשמתו‪ ,‬על מנת להגיע לסוג מסוים של שלמות‪.‬‬
‫אמצעים אומנותיים‪:‬‬
‫‪.1‬מבנה השיר – דיאלוג היפותטי (משוער) בין הדובר לבין מלאך דמיוני‪ .‬אמצעי זה מאפשר דיון‬
‫מפורט בתולדות חיי הדובר ובסיבות למצוקתו בהווה‪ 4 .‬השאלות הן קצרות והתשובות‬
‫עליהן ארוכות ומקיפות‪.‬‬
‫‪.2‬הטבע כמטאפורה למצב הנפש‪ .‬באמצעות תיאורי הטבע הרבים‪ ,‬ניתן ביטוי ציורי‪-‬מקורי‬
‫להלך הנפש של הדובר בשיר‪:‬‬
‫א) "כפר שאנן‪ ,‬מוקף חומת יערים"‪ .‬ב) "פעם אחת התעלף כל העולם וישתוק"‪ .‬ג) "את‬
‫נשמתי הצילה קרן פז רחמנייה‪ ,‬ועל כנפי הזוהר ימים רבים פיזזה"‪ .‬ד) "במעי אותיות‬
‫מתות בדד פרפרה נשמתי"‪.‬‬
‫‪.3‬דימויים‪ :‬א) "ונפשו יצאה בראותו‪ ,‬כצאת יונה משובכה"‪ .‬ב) "ימים רבים פיזזה כציפורת‬
‫לבנה"‪.‬‬
‫‪.4‬חזרות של מלים ‪ /‬מוטיבים המדגישים את מצב הנשמה‪ :‬בדד‪ ,‬פעם‪ ,‬פרפרה‪ ,‬דמעה‪ ,‬גמרא‪,‬‬
‫מוות‪ ,‬אהבה‪.‬‬

‫השוואה‪" :‬ואם ישאל המלאך" ⇔ "לא זכיתי באור"‬

‫שוני‬
‫בראייה ראשונה נראה ששני השירים שונים בתכלית‪:‬‬
‫‪" .1‬לא זכיתי" ‪ -‬קצר ומתומצת; "ואם ישאל" ‪ -‬שיר ארוך ומפורט‪.‬‬
‫‪" .2‬לא זכיתי" ‪ -‬מתאר את תהליך יצירת השיר; "ואם ישאל" ‪ -‬ביוגרפיה ושיטוטי הנשמה‪.‬‬
‫‪" .3‬לא זכיתי" ‪ -‬מתאר את יחס הדובר לקוראים; "ואם ישאל" ‪ -‬אינו עושה זאת‪.‬‬
‫דמיון‬
‫למעשה ‪ -‬שני השירים מאד דומים זה לזה‪.‬‬
‫‪ .1‬מסע מטאפורי‪ :‬מסעה של נפש ("ואם ישאל"); מסעו של הניצוץ ("לא זכיתי")‬
‫‪ .2‬מקורות שירתו של הדובר‪ :‬הנושא בא לידי ביטוי בשני השירים‪ ,‬באמצעות נקודות מבט שונות ‪ -‬ואם‬
‫ישאל‪" :‬באותיות המתות שירי חיים הקרו"; לא זכיתי‪ ":‬תחת פטיש צרותי הגדולות ‪ /‬כי יתפוצץ‬
‫לבבי‪ ,‬צור עוזי‪"...‬‬
‫‪ .3‬צרות ומצוקה‪" :‬לא זכיתי" ‪ -‬פטיש הצרות יוצר את תהליך הכתיבה; "ואם ישאל" ‪ -‬הקרע הנפשי‬
‫בליבו של המשורר הוא מקור השירה‪.‬‬
‫‪ .4‬יסודות של אש ומים‪" :‬לא זכיתי" ‪ -‬הניצוץ והדמעה; "ואם ישאל" ‪ -‬שמש ופנינת טל‪ .‬בשני השירים‬
‫הניגודים ממחישים הקונפליקט‪ ,‬אשר מהווה זרז להיווצרות השיר‪.‬‬
‫‪ .5‬חשיפת הכאוס‪ :‬בשני השירים חושף המשורר את עולמו הפנימי הכאוטי‪ ,‬עולם אשר בתוכו נוצר‬
‫השיר‪ .‬הוא עושה זאת באופן מטאפורי ב"לא זכיתי" (הניצוץ) ובאופן פסיכואנליטי ב"ואם ישאל"‬
‫(חוויות ילדות מעצבות)‪.‬‬

‫ביאליק – לא זכיתי באור מן ההפקר‬

‫מבוא‬
‫· השיר נכתב בשנת ‪ ,1902‬והוא חלק מקבוצת שירים העוסקים בנושא‪ :‬המשורר ושירתו‪.‬‬
‫הנושאים הבאים לידי ביטוי בשיר‪:‬‬
‫א‪ .‬עמדת המשורר כלפי שירתו‪.‬‬
‫ב‪ .‬מקורות השירה‪.‬‬
‫ג‪ .‬מקוריות השיר‪.‬‬
‫ד‪ .‬תהליך היווצרות השיר‪.‬‬
‫ה‪ .‬מעבר השיר מהמשורר לקהל הקוראים‪.‬‬

‫תוכן ורעיונות מרכזיים‬

‫בית א' ‪ -‬מקור השיר‬


‫הרכיב המרכזי בבית הראשון‪ :‬האור‪.‬‬
‫האור‪ :‬המשורר מעניק את מכלול התכונות החיוביות של ה"אור" לשירתו‪.‬‬
‫האור מתפרש גם ככישרונו של המשורר וגם כהשראתו לכתיבת היצירה‪.‬‬
‫הדובר מצהיר כי לא זכה באור מן ההפקר‪ ,‬כלומר שלא השיג את השיר או את ההשראה‬
‫לכתיבתו בקלות‪ .‬הוא מוסיף שגם לא קיבל אותו בירושה‪ .‬מקורו של השיר בלבבו של המשורר‪,‬‬
‫והשגתו היתה כרוכה במאמץ אדיר המדומה לנקירה ולחציבה בסלע‪.‬‬

‫בית ב' – מקוריות השיר‬


‫הרכיב המרכזי בבית השני‪ :‬הניצוץ‪.‬‬
‫הניצוץ‪ :‬המקור הראשוני ממנו מתפתח האור הוא הניצוץ‪ .‬מקוריות השיר טמונה בסתר לבו של‬
‫המשורר‪ .‬שם מסתתר ניצוץ הכתיבה‪ ,‬שהוא הכישרון המאפשר לו את אמנות היצירה‪.‬‬
‫בנוסף להצהרותיו בבית הראשון‪ ,‬מדגיש הדובר את עניין מקוריות השיר‪ ,‬בכך שהוא מסביר שלא‬
‫שאל את השיר מאיש וגם לא גנב אותו‪ .‬השיר נוצר ממנו והוא מתחולל בתוכו‪.‬‬
‫על‪-‬מנת להדגיש את מקוריות השיר‪ ,‬משתמש הדובר בבתים א'‪-‬ב' ארבע פעמים במילה "לא"‪,‬‬
‫לשלילת כל האפשרויות שאינן באות בחשבון בהקשר של הפקת השיר‪:‬‬
‫א‪" .‬לא זכיתי באור מן ההפקר"‪.‬‬
‫ב‪" .‬לא בא לי בירושה"‪.‬‬
‫ג‪" .‬לא שאלתיו מאיש"‪.‬‬
‫ד‪" .‬לא גנבתיו"‪.‬‬
‫· השימוש המרובה במילה "לא" מסגיר טון מתגונן או מתנצל של המשורר מפני טענה סמויה‬
‫הנוגעת למקור שירתו ולשאלת מקוריותה‪ .‬חציו הראשון של השיר מוקדש להפרכת טענה זו‪.‬‬

‫בית ג' ‪ -‬תהליך יצירת השיר‬


‫בבית השלישי מתאר המשורר את מקור ההשראה ואת דרך כתיבת שיריו‪ .‬לא די בכוחות פנימיים‬
‫(הרהורי הלב) על‪-‬מנת ליצור שיר‪ .‬יש צורך בכוח חיצוני ("פטיש צרותי")‪.‬‬
‫כתיבת השיר‪ ,‬מקורה בכאב וסבל עז‪ .‬התפוצצות הלב עקב הצרות הגדולות‪ ,‬יוצר את הניצוץ‪ ,‬אשר‬
‫ממנו מתהווה השיר‪ .‬מדובר בתהליך מהיר ביותר‪ :‬הניצוץ עף לעין‪ ,‬ומשם ‪ -‬לדף‪ .‬קיים מפגש בין שני‬
‫יסודות מנוגדים‪ :‬האש (הניצוץ) והמים (הדמעה בעין)‪ .‬הניגוד ביניהם מעיד על הקושי שבהפקת‬
‫החרוז‪ .‬השילוב בין הצרות לבין העין המביטה ומבינה את עוצמתן‪ ,‬מאפשר את מעשה יצירת השיר‪.‬‬

‫בית ד' ‪ -‬המשורר והקוראים‬


‫בבית האחרון מתואר המשך תהליך כתיבת השיר‪ .‬השיר "נמלט" מחדרו של המשורר אל ליבם‬
‫של הקוראים‪ .‬יצירת הספרות‪ ,‬על‪-‬פי השיר‪ ,‬שייכת לקוראים החל ברגע פרסומה‪ .‬המשורר אינו‬
‫מרוצה ממצב זה‪ .‬ההצתה בליבם של הקוראים גורמת להיעלמות השיר ולהיכחדותו‪.‬‬
‫השיר עובר מלב אל לב (לב המשורר ⇐ לב הקוראים)‪ ,‬אך ההבדל בין הלבבות עצום‪ :‬המשורר‬
‫סובל עבור שירו‪ ,‬הקורא מקבל אותו בקלות‪ ,‬וכך הוא גם נעלם‪ .‬המשורר משלם בגופו את מחיר‬
‫בעירת (והתכלות) השיר בקרב הקורא‪[ .‬חֶלֶב ודם ‪ -‬ארמז מקראי ל"חלב ודם"‪ ,‬החלקים‬
‫המובחרים שהיו מקטירים על המזבח בבית המקדש] – כלומר‪ ,‬המשורר משלם ביוקר‪ ,‬במיטב‬
‫שבו עבור מציאות העברת השיר מלבו אל לב הקוראים‪.‬‬
‫מכאן נובע יחס אמביוולנטי (דו‪-‬ערכי) של המשורר כלפי הקוראים‪:‬‬
‫מצד אחד‪ ,‬המשורר כועס על הקורא משום שהוא מכלה את שירו‪.‬‬
‫מצד אחר‪ ,‬המשורר זקוק לקורא על‪-‬מנת שיקרא את שירו ובכך יעניק לו "חיים"‪.‬‬

‫מבנה השיר ומשמעותו‬


‫השיר בנוי מארבעה בתים‪ .‬הקשר התוכני בין הבתים יוצר משמעות מתהפכת‪ .‬בתחילה נראה כאילו‬
‫המשורר מתגונן מפני טענה אפשרית הנוגעת למקורות שירתו ולמקוריותה‪ .‬בסיום הנימה המתגוננת‬
‫מתחלפת בטון תוקפני‪ ,‬ממנו עולה התחושה שהמשורר מאשים את קוראיו בגזילת יצירתו‪.‬‬

‫שני הבתים הראשונים – מתארים מהלך מן הכלל אל הפרט‪ :‬השיר פותח ברשות הרבים ("לא‬
‫זכיתי באור מן ההפקר")‪ ,‬ממשיך במעגל המשפחתי המצומצם ("לא בא לי בירושה מאבי")‪ ,‬חודר‬
‫אל רשות הפרט ("כי ממני ובי הוא") וחושף את מקורו – לב המשורר‪.‬‬
‫שני הבתים האחרונים – מתארים מהלך מן הפרט אל הכלל‪ :‬הניצוץ ניתז מן הלב ("כי יתפוצץ‬
‫לבבי")‪ ,‬לעין ("ניתז אל עיני") ומשם החוצה – לקוראים ("ומחרוזי יתמלט ללבבכם") שם הוא‬
‫מבעיר את הבעירה הגדולה‪.‬‬

‫אמצעים אומנותיים‬
‫‪.1‬מטאפורות‪ :‬הניצוץ מסמל את הכישרון וההשראה לכתיבת השיר‪ .‬האור מסמל את‬
‫יופיו של השיר עצמו‪ .‬המילים "כי מסלעי וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי" הן מטאפורה‬
‫למאמץ האדיר הכרוך במעשה יצירת השיר‪.‬‬
‫‪.2‬חזרות‪ :‬ארבע פעמים חוזר המשורר על המילה "לא" לשם הדגשת מקוריות שירו‪.‬‬
‫האנאפורה במילה "ניצוץ" ("ניצוץ אחד"‪" ,‬ניצוץ קטן") מדגישה את מקור יצירתו‬
‫("צור לבי") ואת מקוריות יצירתו ("אך כולו שלי הוא")‪.‬‬
‫‪.3‬ארמז מקראי‪" :‬פטיש צרותי" – ארמז שמקורו בספר ירמיהו פרק כ"ג‪" :‬הלא כה‬
‫דברי כאש‪ ,‬נאום ה'‪ ,‬וכפטיש יפוצץ סלע‪ – "...‬ומשמעותו שדברי המשורר "בוערים"‬
‫בחשיבותם כמו דברי הנביא (ומכאן ניסיונו היומרני של ביאליק להידמות לנביא)‪,‬‬
‫אלא שמקורם בסבל עז המתבטא במטאפורה "פטיש צרותיי הגדולות"‪ .‬השירה‬
‫נובעת מתוך הקשיים החיצוניים המטרידים את חיי המשורר ומציתים את ניצוץ‬
‫כתיבתו ההופך לאש שיריו‪.‬‬
‫‪.4‬רמיזה‪ :‬שני הבתים הראשונים רומזים באופן אירוני לסיפור המיתולוגי של‬
‫פרומתאוס‪ .‬המשורר‪ ,‬אף שלא גנב את אש האלים והעבירה לבני‪-‬האדם (הם לקחו‬
‫אותה ממנו‪ ,‬חרף רצונו לשמור אותה לעצמו)‪ ,‬נענש בעונש‪ ,‬המזכיר את עונשו של‬
‫פרומתאוס‪ :‬לבו מנוקר ככבדו של פרומתאוס הכבול לסלע‪ .‬אותה דרמה עצומה‬
‫שהתרחשה בסיפור המיתולוגי‪ ,‬מצטמצמת בשיר לכדי התחוללות בתוך נפש‬
‫המשורר פנימה‪ .‬בעוד שפרומתאוס פעל למען האנושות‪ ,‬המשורר בשיר מפגין‬
‫דווקא את התבדלותו והתנכרותו לציבור‪ .‬השניים דומים בעצם פעולת היצירה‪ ,‬אלא‬
‫שפרומתאוס יצר את האדם בצלם האלים והפיח בו את אש התרבות‪ ,‬שאותה גנב‬
‫מכבשנם של האלים‪ ,‬ואילו המשורר יצר את שירו‪ ,‬אותו הוא ברא מתוך מסתורי לבו‪.‬‬
‫שניהם גם דומים בסבל הנצחי לו הם נידונים‪.‬‬

‫סיכום‬
‫"לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא שיר הצהרתי בו ביאליק מתרכז בהצגת תהליך היצירה‪ ,‬בדמותו‬
‫של האמן ובדימויו העצמי והחברתי‪ .‬הדגשת מקוריותו הבלעדית של הניצוץ וחיבורה האירוני‬
‫לסיפורו המיתולוגי של פרומתאוס‪ ,‬מעצימה את רעיון המשורר הנידון לחחי סבל וייסורים מתוך‬
‫גזרת הבדידות‪ ,‬הניכור‪ ,‬ההתעלמות וחוסר‪-‬ההבנה מצד קהל הנמענים של יצירתו‪.‬‬

‫ביאליק – על השחיטה‬

‫רקע היסטורי‬
‫באביב ‪ 1903‬פרצו בקישינוב פרעות ביהודים‪ 49 .‬יהודים נטבחו‪ .‬מעשה הטבח עורר הדים רבים‬
‫בעולם כולו‪ ,‬ובקהילה היהודית במיוחד‪ .‬העולם היהודי לא יכול היה לשקוט‪ ,‬אך כוח לפעול גם‪-‬כן לא‬
‫היה לו‪ .‬למרות ניסיונות האמניסיפציה‪ ,‬טפחה המציאות על פני הקהילה היהודית והוכיחה‬
‫שהאנטישמיות לא מתה‪.‬‬
‫באודסה הוקמה ועדת חקירה יהודית לאירועי הטבח‪ ,‬אשר בראשה עמד דובנוב‪ ,‬ואחד מחבריה היה‬
‫ביאליק‪ .‬השיר "על השחיטה" נכתב טרם יציאתו לשטח‪ .‬בעת שהותו בקישינוב אסף עדויות מניצולים‬
‫וצילם עשרות תמונות‪ .‬לאחר הביקור נכתבה הפואמה "בעיר ההרגה" כתגובה שלאחר הביקור‬
‫הנורא‪.‬‬

‫הנושא המרכזי‬
‫במרכז השיר עומדת תגובה רגשנית של משורר יהודי נוכח הפרעות הקשות ביהודי קישינוב‪ ,‬אשר‬
‫נשחטו על לא עוול בכפם‪ ,‬ועל כן דורש המשורר נקמה ייחודית ונוראה למרצחים‪ .‬השיר שנפתח‬
‫בבקשת רחמים מסתיים בקללה ובנבואת חורבן‪.‬‬
‫הדובר בשיר‬
‫הדובר נתון בסערת רגשות ועוצמת כעסו וכאבו אדירה‪ .‬אין ספק שהביטויים הספונטניים‪ ,‬הקצרים‬
‫והמתפרצים‪ ,‬ודרישת הנקמה הדמיונית בסיום‪ ,‬מלמדים על מצוקה ותסכול של הדובר‪ ,‬שנראה כי‬
‫במצבו הקשה‪ ,‬מתקשה לשמור על אמונה באל ובצדקת דרכו‪.‬‬

‫תוכן השיר‬

‫בית א'‪ :‬פנייה לשמים – תפילה וחוסר תקווה‬


‫· בקשת רחמים מן השמים‪ ,‬כתוצאה מאזלת ידו של הדובר‪.‬‬
‫· הדובר מעלה את שאלת קיומו של האלוהים ("אם יש בכם אל")‪.‬‬
‫· הדובר מעיד על עצמו שאולי הפגם בו ‪ -‬הוא אינו יודע עוד את התפילה הנכונה שתפתח את‬
‫שערי השמים ותוביל אותו לאל‪.‬‬
‫· תחושת ייאוש מוחלט‪" :‬וכבר אזלת‪-‬יד"‪" ,‬אף אין תקווה עוד"‪.‬‬
‫· השאלות בסוף הבית מחדדות את תחושת הייאוש‪" :‬עד מתי‪ ,‬עד אנה‪ ,‬עד מתי?"‬

‫בית ב'‪ :‬פניה לתליין (ארץ) – מעשה השחיטה‬


‫· התליין מייצג בשיר את אותם גויים השוחטים וטובחים ביהודים‪ .‬התליין הופך את כל הארץ‬
‫לגרדום‪.‬‬
‫· הדובר שייך לקהילת המיעוט חסרי‪-‬האונים‪ ,‬ולכן הוא מציע לו את צווארו‪.‬‬
‫· טענות עקיפות כנגד האלוהים‪:‬‬
‫א‪ .‬התליין השתלט על הארץ והפך בעצמו לאלוהים ‪" -‬לך זרוע עם קרדום"‪.‬‬
‫ב‪" .‬דמי מותר" ‪ -‬האלוהים מתיר לדם להישפך‪.‬‬
‫· תאור הדם מביע את עוצמת הכאב‪" :‬ויזנק דם רצח‪ ,‬דם יונק ושב על כותנתך" ‪ -‬הרוצח אינו‬
‫מבחין בין דם התינוק ודם הזקן‪.‬‬
‫· הדם לא יימחה לנצח‪ ,‬שכן זהו רצח של חפים מפשע‪ .‬זהו רצח שלא ניתן לכפרה‪.‬‬

‫בית ג'‪ :‬קריאה לצדק‬


‫· אם יש צדק ‪ -‬שיופיע מיד! אם יופיע מאוחר מדי‪ ,‬לאחר מותו של הדובר‪" ,‬ימוגר כיסאו לעד"‪,‬‬
‫כלומר במקרה של עוול נוראי כזה‪ ,‬מוטב שהצדק יושמד‪ .‬הדובר מבהיר שכרגע לא נעשה שום‬
‫צדק‪ ,‬זוהי הפקרות בחיי אדם‪ ,‬ואם יופיע הצדק באיחור‪ ,‬הרי הוא לא יעזור לחורבן ולהרס ולאובדן‬
‫הנורא‪.‬‬
‫· אם הצדק לא יופיע‪ ,‬עדיף ש"שמים יימקו" (ירקבו)‪ ,‬וכל ה"זדים" (רשעים) לא יוכלו להינקות‬
‫מחטאיהם ודמם של הנרצחים ירדוף אותם‪.‬‬
‫· הפניה לצדק מהווה איחוד בין הפניה לשמים והפניה לארץ‪ :‬אם יש אלוהים בשמים‪ ,‬שירד לארץ‬
‫ויעשה צדק‪.‬‬

‫בית ד'‪ :‬ההסתייגות מנקמה וקללת עולם הרשע‬


‫· בפתיחת הבית דווקא אומר הדובר "ארור האומר‪ :‬נקום!" ‪ -‬שכן אין מדובר בנקמה רגילה‪ .‬זוהי‬
‫נקמת דם ילד קטן‪ ,‬אשר עוד לא ברא אפילו השטן עצמו‪ .‬מדובר בנקמה בלתי‪-‬אפשרית (משום‬
‫שבנקמה יש מעין תגובה שאמורה ליצור איזון); ומכיוון שאין נקמה – חותר דם הקורבנות תחת‬
‫יסודות העולם להחריבו‪.‬‬
‫· הקללה (תחליף הנקמה) צריכה להתבצע באמצעות דם הנרצחים‪ :‬הדם יחלחל באדמה‪ ,‬יגיע‬
‫ל"תהומות מחשכים"‪ ,‬משם יזעזע את יסודות הארץ הרקובים‪ .‬הנקמה היא שדם הנרצחים יהפוך‬
‫את הארץ על פיה וייצור תוהו‪-‬ובוהו‪.‬‬

‫עמדת המשורר‬
‫בשיר יש שתי פניות‪ ,‬המשקפות שתי עמדות שונות המובעות בו‪:‬‬
‫‪ )1‬פנייה לגויים הרוצחים ("התליין") – המשורר מגלה אזלת‪-‬יד כלפי שלטון המרצחים‪ .‬הוא לא‬
‫דורש פעילות מעשית‪ ,‬אינו דורש התקוממות‪ ,‬אלא קבלת הדין‪ .‬מצד אחד קיימת ציפייה‬
‫שאיזשהו "צדק עליון" יופיע ויגלה את חרפת הרוצחים ("ולא ימח לנצח"); מצד שני‪ ,‬קיימת‬
‫"דרישה" לצדק מוחשי‪ ,‬שייעשה עוד בזמן ששרידי הקורבנות חיים‪ ,‬כי צדק שמגיע מאוחר‬
‫הוא עוול גדול כלפיהם‪ .‬את תוקפנותו מגלה המשורר לא כלפי הרוצחים עצמם‪ ,‬אלא כלפי‬
‫מהות כללית כלשהי‪ ,‬של עולם שיסודותיו רקובים‪ .‬משום כך אין הוא מצדיק את הנקמה‪:‬‬
‫עמדתו היא כי העוול עצום כל‪-‬כך‪ ,‬שכל נקמה רק תפחית את משמעותו; לכן מוטב "לשמר"‬
‫את העוול‪ ,‬עד שיתמוטטו סדרי העולם מבפנים‪ .‬חורבן העולם יהווה תגובה הולמת לחומרת‬
‫הפשע המזוויע‪.‬‬
‫‪ )2‬פנייה לאלוהים ("שמיים") – המשורר משמיע זעקה עצומה החושפת את יחסו לאלוהים‪.‬‬
‫בתחילה מביע הדובר ספק באשר לאפשרות להגיע אל האל‪ ,‬והוא מוסיף הצהרה בדבר‬
‫אבדן האמונה‪ .‬בעקבות זאת‪ ,‬מופיע הייאוש‪ ,‬הגורם לאזלת‪-‬יד ולקבלת הדין‪ .‬האל בשמיים‪,‬‬
‫מקור החסד והרחמים‪ ,‬עומד מנגד בשעה שבעולמו מתבצעים מעשי זוועה‪ ,‬והוא אינו‬
‫מתערב ואינו מגיב‪ .‬המסקנה הנובעת מכך היא כי "הצדק" האלוהי אינו קיים‪ .‬עולמנו אינו‬
‫עולם צדק‪ ,‬לכן יש למרוד באל המנהיג אותו ולהוריד אותו מכיסאו‪" :‬ימוגר נא כסאו לעד" –‬
‫זועק המשורר בזעמו‪ .‬אותו אל שהבטיח חיים לעמו‪ ,‬מתיר מציאות אבסורדית‪ ,‬שבה‬
‫הקורבנות חיים על דם קורבנותיהם היהודים‪ .‬משום כך‪ ,‬כנגד אל קנא ונוקם מתקומם‬
‫המשורר ומתריס שאינו מעוניין בנקמה שאין עמה שום תועלת מעשית‪ .‬במקום זאת‪ ,‬יוצא‬
‫המשורר כנגד עולמו של האלוהים ומצפה בזעם לחורבנו‪.‬‬
‫מבנה ועריכה‬
‫למרות התוכן הסוער‪ ,‬המבנה של השיר דווקא מאד מסודר‪ ,‬נוקשה ושיטתי‪:‬‬
‫· ארבעה בתים שווים באורכם (‪ 7‬שורות) ובסוג החריזה‪ :‬א‪-‬ב‪-‬ב‪-‬א‪-‬ג‪-X-‬ג‪.‬‬
‫· מציאות של חריזה מצד אחד והיעדר חרוז מצד שני‪ ,‬מלמדת על המאבק הפנימי ועל סערת‬
‫הנפש של הדובר‪.‬‬

‫‪ ‬מבנה של הדרגה‬
‫· הדרגתיות – בכל בית יש פנייה לנמען אחר‪ :‬לשמיים‪ ,‬לתליין‪ ,‬לצדק ולמבקש הנקמה‪.‬‬
‫ההדרגתיות מתחילה מבקשת הרחמים מהשמיים (בקשה הנובעת מייאוש)‪ ,‬עוברת לפנייה אל‬
‫התליין (הנובעת מחוסר‪-‬אונים והעדר תקווה)‪ ,‬ולבסוף דרישת הקללה‪ ,‬שמלמדת על התפרצות‬
‫הייאוש‪ .‬ביטוי נוסף להדרגתיות מופיע בזרימה מלמעלה למטה‪ :‬מהשמיים דרך הארץ ועד‬
‫התהומות‪.‬‬
‫בית א'‪ :‬אני ~ תפילה‬
‫אנחנו ~ שחיטה‬ ‫בית ב'‪:‬‬
‫אתם ~ חמס‬ ‫בית ג'‪:‬‬
‫עולם ~ קללה‬ ‫בית ד'‪:‬‬

‫שני סוגים של תהליך זרימה מתקיימים בשיר‪:‬‬

‫א) מבקשת רחמים לקללת העולם‬


‫בקשת רחמים ("שמים בקשו רחמים עלי")‪.‬‬
‫קריאה לתליין ("קום שחט")‪.‬‬
‫קריאה לצדק ("יופע מיד")‪.‬‬
‫הקללה ("ויקב הדם את התהום!")‪.‬‬

‫ב) הדרגתיות באופן הפנייה‬


‫שאלה ("עד מתי‪ ,‬אנה‪ ,‬עד מתי?")‪.‬‬
‫אזהרה ראשונה (הדם "לא ימח לנצח‪ ,‬לנצח")‪.‬‬
‫אזהרה שניה (ואם לא יופיע הצדק מיד "ימוגר‪-‬נא כיסאו לעד!")‪.‬‬
‫תחילת הקללה ("לכו‪ ,‬זדים‪ ,‬בחמסכם זה‪ ,‬ובדמכם חיו והנקו")‪.‬‬
‫הסתייגות מהנקמה (נקמה ש"עוד לא ברא השטן")‪.‬‬
‫הקללה (הרס "כל מוסדות הארץ הנמקים")‪.‬‬

‫תהליך של הדרגתיות כפולה שכזו מבטא התפרצות רגשות‪ ,‬הנובעת מן הצורך במענה כנגד הזוועה‬
‫הנוראה‪.‬‬

‫‪ ‬מבנה של ניגוד‬
‫בשיר ניגודים רבים‪ ,‬המבטאים את מצוקת המשורר‪ ,‬את רגשותיו ואת תפישת עולמו‪ .‬רעיון הניגוד‬
‫מובע במרכז השיר‪ :‬ניגוד בין הציפייה של המשורר‪ ,‬תפילה ובקשה לצדק – לבין המציאות המבטאת‬
‫חוסר צדק מוחלט‪.‬‬
‫ניגודים בדמויות‪ :‬אני ‪ /‬אנחנו ~ אתם ‪ /‬זדים‪.‬‬
‫ניגודים בהשקפת עולם‪ :‬שמיים ~ תהומות מחשכים‪.‬‬
‫צדק ~ חמס ‪ /‬רשע עולמים‪.‬‬
‫אלוהים ~ שטן‪.‬‬
‫ניגודים בתפישת המציאות‪" :‬לך זרוע עם קרדם" ~ "וכל הארץ לי גרדם"‪.‬‬

‫מציאות‬ ‫ציפייה‪ ,‬תפילה‪ ,‬בקשה‬ ‫"על השחיטה"‬


‫אין אל‪ ,‬אין תפילה‪ ,‬אין תקווה‪ ,‬אין רחמים‪.‬‬ ‫תפילה לאל‪ ,‬בקשה לרחמים‪.‬‬ ‫בית א'‬
‫החוק מתיר את רצח היהודים‪:‬‬ ‫בקשה שכתם הרצח יישאר לעולם‬ ‫בית ב'‬
‫"דמי מותר"‪.‬‬ ‫על הרוצחים‪.‬‬
‫אם יש צדק – הוא מאחר לבוא‪ ,‬והעולם‪,‬‬ ‫בקשה שהצדק יופיע מיד‪,‬‬ ‫בית ג'‬
‫בינתיים‪ ,‬מתקיים מדם הקורבנות‪.‬‬ ‫ואם לא – מרד נגד האל‪ ,‬הנצחת‬
‫הרשע‪.‬‬
‫אפילו הנקמה בלתי‪-‬אפשרית‪ .‬נראה‬ ‫קללה‪ ,‬בקשה לחורבן ולהרס העולם‪,‬‬ ‫בית ד'‬
‫ששלטון השטן השתלט על העולם וכי אין‬ ‫לשם ייסודו מחדש באופן מתוקן‪.‬‬
‫מוצא לייאוש‪.‬‬

‫אמצעים אומנותיים‬

‫מוטיב קשר הדם‪ ,‬השמיים והארץ‬


‫· הדם העובר משורה לשורה (למעט הבית הראשון‪ ,‬אשר השאלות שבסופו מכינות את הקרקע‪)...‬‬
‫מוביל לנקמת הדם המיוחדת שבסוף השיר‪ .‬גם קשר הדם מבטא זרימה של התפרצות‪ .‬דם‬
‫הקורבנות חושף את האימה והזוועה‪ ,‬אך באמצעות הדם הזה תבוא הנקמה ‪ -‬דמם יאכל את כל‬
‫יסודות הארץ הרקובים‪.‬‬
‫· ה"שמיים" וה"ארץ" מופיעים כמוטיב חוזר המבטא את הרעיון המרכזי בשיר‪ :‬האכזבה מאמונה‬
‫ב"שמיים" כתוצאה מהמציאות המרה של "מחשכי ארץ"‪.‬‬
‫לשון ציורית‬
‫בשיר יש שני סוגי תמונות‪ :‬א) תמונות קוסמיות‪ :‬שמיים מתפללים‪ ,‬דם החותר בתהום תחת יסודות הארץ‪,‬‬
‫כיסא הצדק‪ ,‬הארץ כגרדום‪ .‬ב) תמונות מוחשיות‪ :‬שחיטה ורצח – התליין ובידו קרדום‪ ,‬הצוואר המושט‬
‫לעריפה‪ ,‬הקודקוד המוכה ודם התינוק והזקן המזנק על בגדי הרוצח‪.‬‬
‫מטאפורות‬
‫· "ולאל בכם נתיב" – מטאפורה לביטוי החיפוש אחר הקשר עם האל‪.‬‬
‫· "לבי מת" – מטאפורה לייאוש ולחוסר התקווה עקב היעדרות האל‪.‬‬
‫· "שמים ימקו" – מטאפורה לעולם רקוב שאין בו צדק‪.‬‬
‫· "ואכל בחושך וחתר שם כל מוסדות הארץ הנמקים" – מטאפורה להשמדה ולחורבן‬
‫הצפויים לעולם שנרקב מבחינה מוסרית‪.‬‬
‫דימוי‬
‫· "ערפני ככלב" – דימוי הממחיש את ההשפלה הנוראה שבמעשה השחיטה‪.‬‬
‫האנשה‬
‫· "שמים בקשו רחמים עלי!" – האנשה של השמיים‪ ,‬שמבקשים רחמים‪.‬‬
‫· "אם יש צדק – יופע מיד!" – הצדק נדרש להופיע מיד‪.‬‬

‫תשתית מקראית (אלוזיות)‬


‫· תהילים י"ג‪" :3 ,‬עד אנה‪ ,‬ה' תשכחני נצח‪ ,‬עד אנה תסתיר את פניך ממני?" ובהמשך‪" :‬יגל לבי‬
‫בישועתך ‪ /‬אשירה לה' כי גמל עלי"‪.‬‬
‫תהילים צ"ד‪" :3 ,‬עד מתי רשעים‪ ,‬ה' ‪ -‬עד מתי רשעים יעלוזו?"‬
‫בשיר "על השחיטה"‪" :‬עד מתי‪ ,‬עד אנה‪ ,‬עד מתי?"‬
‫ובהמשך" "ולא ימח לנצח‪ ,‬לנצח"‪.‬‬
‫תחושת הקיפוח וחוסר האונים של הדובר זהה לכתוב במזמורי תהילים‪:‬‬
‫הדובר בשיר פונה לשמיים‪ ,‬לאחר שלא מצא את הדרך לאלוהים‪ .‬גם משורר תהילים מתלונן‬
‫שאלוהים מסתיר ממנו את פניו‪.‬‬
‫עוצמת הייאוש של הדובר מתחדדת ‪ -‬שכן בתהילים פונה המשורר לאלוהים‪,‬‬
‫ואילו בשיר‪ ,‬פונה הדובר לשמיים משום שאינו מוצא את האל‪.‬‬
‫המילה נצח מבטאת תחושות שונות ‪ -‬אצל ביאליק המילה מחדדת את‬
‫תחושת הייאוש ועוצמת הדם‪ .‬בתהילים המילה משמשת לקישוט בלבד‪ ,‬מה‬
‫גם שהמזמור מסתיים בנימה אופטימית‪.‬‬
‫· תהילים פ"ט‪" :14 ,‬לך זרוע עם גבורה" – פנייה המשבחת ומהללת את האל‪.‬‬
‫הדובר בשיר פונה לתליין‪" :‬לך זרוע עם קרדום" ‪ -‬הרגשת המשורר היא שהאלוהים החדש‪,‬‬
‫התליין‪ ,‬השתלט על הארץ‪ .‬נראה ששלטון הגבורה של האל התחלף בשלטון הגרזן של הרוצחים‬
‫הנתעבים‪.‬‬
‫· תהילים פ"ט‪" :15 ,‬צדק ומשפט מכון כסאך‪ ,‬חסד ואמת יקדמו פניך" – פנייה המשבחת ומהללת‬
‫את האל המכונן שלטון צדק‪ ,‬חסד ואמת בעולם‪.‬‬
‫הדובר בשיר קורא להדיח את האל מכיסאו אם לא יופיע הצדק מיד‪" :‬ימוגר נא כסאו לעד"‪.‬‬
‫· איכה ג'‪" :66 ,‬ותשמידם מתחת שמי ה'" – העונש של אויבי ה'‪.‬‬
‫הדובר אומר על עצמו בהתייחסו גם לעם ישראל‪" :‬אחרי השמדי מתחת רקיע"‪ .‬הוא ושאר בני‬
‫העם היהודי צפויים להשמדה‪ ,‬במקום שיושמדו אויביהם‪.‬‬
‫· תהילים פ"ה‪" :12 ,‬וצדק משמים נשקף" – ביטוי לדרך הנהגתו הצודקת של האל‪.‬‬
‫הדובר מביע כאב על הצדק שאיחר לבוא ומתרה באל שעליו להוכיח מיד שיש צדק בעולם‪" :‬ואם‬
‫יש צדק – יופע מיד"‪.‬‬

‫מהארמזים המקראיים השונים השתולים בשיר ניתן להסיק שהמשורר ביקש להתריס כנגד האל‬
‫שהכזיב ולמרוד בו‪ .‬משורר תהילים מודה לאלוהיו על שהציל אותו מאויביו‪ ,‬על כך שהוא שופט‬
‫צדק הדורש את דם החפים מפשע מידי הרשעים‪ ,‬ומשום כך הרשעים נענשים ושמם נמחה‬
‫לעולמים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬ביאליק ב"על השחיטה" משתמש בביטויים קרובים מאוד לאלה המופיעים‬
‫בתהילים‪ ,‬אולם מעניק להם משמעות שונה או אף הפוכה‪ :‬עולם שבו דם היהודים מותר‪ ,‬והם‬
‫נידונים לשחיטה – אינו עולם צדק‪ ,‬אלא עולם אשר בו שולט "רשע עולמים"‪ .‬מכיוון שאין הרשעים‬
‫נמחים מעולם זה (כדברי משורר תהילים)‪ ,‬מבקש הדובר ב"על השחיטה" כי דם הקורבנות לא‬
‫ימח לנצח‪ .‬האל בספר תהילים יושב על כיסא משפט הצדק‪ ,‬ואילו במציאות המתוארת בשיר‪,‬‬
‫כיסא האל הוא סמל לעוול‪ .‬לכן מבקש הדובר שיושמד‪.‬‬

‫סיכום‬
‫"על השחיטה" הוא שיר זעקה המופנית כנגד חוסר‪-‬האונים של יהודי אירופה‪.‬‬
‫הזעקה מופנית כנגד השמיים‪ ,‬בשל תחושת נטישת האל והטלת הספק בדבר קיום‬
‫הצדק‪ .‬הזעקה עולה כנגד הרוצחים המסמלים את אובדן המוסר האנושי‪.‬‬

‫נתן זך – אני שומע משהו נופל‬


‫על המשורר‬
‫נתן זך נולד בשנת ‪ 1930‬בברלין‪ .‬הוא עלה לארץ ב‪ 1936 -‬ולמד בגימנסיה "הרצליה"‪ .‬זך שירת‬
‫בצה"ל במלחמת השחרור כקצין‪ .‬עם שחרורו‪ ,‬למד באוניברסיטה העברית פילוסופיה ומדע‬
‫המדינה‪ .‬בהמשך למד ספרות באוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ .‬בשנת ‪ 1955‬פורסם ספרו הראשון "שירים‬
‫ראשונים"‪ ,‬אשר סימן מהפך בשירה העברית של שנות החמישים והששים‪ .‬ביצירתו ביקש זך‬
‫למרוד במוסכמות הכתיבה שאפיינו את משוררי דור המדינה (בעיקר נתן אלתרמן ואברהם‬
‫שלונסקי)‪ ,‬בכך שפעל למען החלפת שירת המשקל והחרוז בשירה המודרנית בעלת המצלול‬
‫החופשי‪ ,‬הפטורה מכל קונבנציה תוכנית או צורנית מחייבת‪ .‬נתן זך משמש כיום כפרופסור‬
‫לספרות באוניברסיטת חיפה‪ ,‬ולצד כתיבת שירה מקורית‪ ,‬הוא עוסק גם בתרגום ובביקורת‬
‫ספרותית‪ .‬נתן זך זכה בפרס ביאליק לספרות בשנת ‪ 1982‬והוא חתן פרס ישראל לשירה בשנת‬
‫‪.1995‬‬

‫מבוא‬
‫"אני שומע משהו נופל" הוא שיר לירי המתאר חוויה של איום וחרדה שמעליה מרחפת‬
‫ההתוודעות הכואבת למוות‪ .‬לכאורה מדובר באוסף מרכיבים שאין ביניהם קשר ברור‪ :‬רוח‪,‬‬
‫נאשם‪ ,‬רופא‪ ,‬מורה‪ ,‬תפוח וכו'‪ .‬הקריאה הראשונה בשיר מעוררת מבוכה נוכח תיאור מציאות‬
‫מעורפלת ולא ברורה המערבת תחומי דעת שונים (בית משפט‪ ,‬בית חולים‪ ,‬בית ספר)‪ ,‬אשר‬
‫המשותף לכולם הוא שבמקום להפיק תשובות ותובנות המבוססות על ידע וחוכמה‪ ,‬הם מתמצים‬
‫בהשמעת מילים סתמיות וריקות‪ .‬נוצרת ציפייה ששאלות קשות יזכו לתשובה‪ ,‬אך היא מיד‬
‫נשברת בשל כישלון הדוברים השונים להסביר את המתרחש‪ .‬כתוצאה מכך‪ ,‬נוצרת תחושה חזקה‬
‫המציגה את הקיום האנושי כאבסורד – האדם נתון בעולם שרירותי‪ ,‬חסר סדר ובלתי‪-‬מובן‪.‬‬
‫החיים נדמים לחומר שברירי‪ ,‬אשר קיומו או הכחדתו כלל אינם בידי האדם החלש‪ ,‬וגם לתרבות‬
‫האנושית אין היכולת להסביר את נושא המוות ולספק כלים להתמודדות עמו‪.‬‬

‫תוכן השיר ומשמעותו‬


‫בית א' – הדובר בשורה הראשונה הוא הרוח‪" :‬אני שומע משהו נופל‪ ,‬אמר הרוח"‪ .‬תחילה לא‬
‫ברור מהו הרוח‪ ,‬אולם בשורה השניה מרגיעה האם את הנער (שלמעשה מופיע לראשונה רק בבית‬
‫השלישי) – במה שנראה כמו מטונימיה של הרוח לנער‪ ,‬כאילו היתה זו רוח הנער השומעת את‬
‫הנפילה ונבהלת‪ .‬יתכן שהשימוש במילה "רוח" בשורה הראשונה מקבילה ל"שום דבר"‪ ,‬כלומר‬
‫ניסיון להפחית את משמעות הנפילה ולהעלים את השלכותיה‪ .‬אפשרות זאת תיפסל בסוף השיר‪,‬‬
‫כאשר יובהר כי הרוח‪ ,‬זו השומטת את התפוח‪ ,‬היא ייצוג כוח ההרס המטיל אימתו על האדם‪.‬‬
‫בולטת נוכחותה הכפולה של הרוח בבית הראשון כאמצעי הסתרה לאמת הקשה‪ .‬לכאורה מדובר‬
‫בנפילה תמימה‪ ,‬שאין להיבהל ממנה‪ .‬העובדה שהרוח היא גם הגורם המתריע ("אני שומע משהו‬
‫נופל") וגם הגורם הפוגע‪ ,‬גורם הנפילה ("זה רק הרוח") מלמדת על טשטוש החוויה המתוארת‬
‫וערפולה‪.‬‬
‫בית ב' – דמות השופט (סמל לסמכות בעשיית צדק) מופיעה בבית השני באופן נלעג‪ .‬אין הוא‬
‫מסוגל להכריע מי אשם‪ .‬השאלה מי צודק איננה רלוונטית במציאות שכולם אשמים – "גם אתה‬
‫אשם וגם הוא אשם"‪ .‬פסיקת השופט ממחישה את מצבו האבסורדי של האדם שנידון לסבל‬
‫תמידי‪ .‬האדם נולד אשם ולכן הוא צפוי לסבול כל חייו‪ .‬תשובת השופט לא מסבירה מדוע זהו גורל‬
‫האדם (אולי רמז לחטא אכילת התפוח בגן‪-‬עדן) אלא רק מחזקת את תחושת חוסר‪-‬האונים‬
‫הנובעת מגורל זה‪.‬‬
‫הופעתו של הרופא מחזקת את חוסר האונים נוכח האבסורד הקיומי‪" .‬אדם הוא רק אדם" הוא‬
‫ביטוי ריק שנוגד את הסמליות שבמדע הרפואה‪ .‬הדמות ממנה ניתן לצפות להבנת האדם ולהגנתו‪,‬‬
‫עומדת נבוכה מול סוד קיומו האבסורדי של האדם בעולם‪ .‬גם הרופא שמייצג את המדע וההיגיון‪,‬‬
‫עומד מול חידת הקיום ללא תשובה ולכן בהסברו הסתמי הוא מותיר את בני המשפחה בתדהמה‪.‬‬
‫ברור כי סופו של האדם למות‪ ,‬בין אם במפתיע ובין אם לא‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬לאדם אין היכולת‬
‫להתמודד עם המוות‪ .‬העובדה שהנער שמע משהו נופל (רמז למוות)‪ ,‬מעוררת בו את הרצון להבין‬
‫את פשר הדבר‪ .‬הנער‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬איננו יודע מהו מוות ואמו באופן טבעי מנסה להסתיר ממנו‬
‫מציאות קיומית זאת‪.‬‬
‫מכאן אפשר לחזות בשלוש נפילות‪ :‬נפילה אנושית קיומית‪ -‬מיוצגת בנפילת התפוח כסמל למוות‬
‫ממשי; נפילה מוסרית‪ -‬מיוצגת בתמונת השופט הקובעת כי גם התובע וגם הנאשם אשמים‬
‫ומעצימה את הכשל המוסרי; נפילה מקצועית‪ -‬מיוצגת בתמונת הרופא הנכשל בהצלת האדם‬
‫הנופל ובהסבר סיבת נפילתו‪.‬‬

‫בית ג' – הנער מופיע לראשונה בתיאור ישיר‪ .‬הוא רואה את המציאות הקשה והוא נרגש ממנה‬
‫מאוד‪" .‬אבל מדוע‪ ,‬מדוע‪ ,‬שאל את עצמו הנער‪ ,‬לא מאמין למראה עיניו" – החזרה על המילה‬
‫"מדוע" מלמדת על התרגשותו של הנער‪ ,‬אשר מועצמת בתדהמה הלופתת את לבו למראה עיניו‪.‬‬
‫הנער‪ ,‬מאוכזב מתשובות נציגי הידע והתבונה (השופט והרופא) שואל את עצמו מדוע – במה‬
‫שנראה כמו ביטוי עז לחרדה ולחוסר‪-‬אונים בעקבות הבנתו כי המוות מצפה לכל אדם ולשאלה‬
‫"מדוע" אין למעשה תשובה‪ .‬בני המשפחה הנדהמים ניצבים מול הנער שאינו מאמין למראה עיניו‬
‫– וכך הופכת חוויית האובדן למשותפת להם‪.‬‬

‫בית ד' – הופעתו של המורה‪ ,‬דמות ייצוגית נוספת‪ ,‬מעצימה את הלעג המופנה כלפי נציגי החברה‬
‫המנסים להתמודד עם שאלת הקיום באופן כה נחות‪ .‬קביעת המורה כי "מי שאינו גר בעמק גר‬
‫בהר" היא כה בנאלית וסתמית‪ ,‬עד שהתוספת "קבע‪ ...‬ללא קושי ניכר" רק מגחיכה את דמותו‬
‫יותר‪ .‬הנער תוהה אולי על חוסר הצדק בעולם‪ ,‬אך בנסותו לקבל תשובה לתהיותיו‪ ,‬הוא נתקל‬
‫במורה (סמל הידע) המותיר אותו ללא מענה של ממש‪ .‬דברי המורה עשויים לרמוז למציאות‬
‫הקיומית במובנה הפשוט ביותר – מי שאינו חי‪ ,‬הוא למעשה מת‪ .‬אפשר שהפער בין העמק (הנמוך)‬
‫להר (הגבוה) מסמן את האפשרות ואולי ההכרח שבנפילה‪ .‬זוהי קביעה לגמרי לא מספקת למי‬
‫שמבקש להבין את פשר החיים והמוות בשעה קשה של התוודעות ראשונית להם‪.‬‬

‫בית ה' ‪ -‬לאחר כישלון כל נציגי התרבות האנושית להתמודד עם חידת החיים והמוות‪ ,‬לא נותר‬
‫לאם אלא לנסות להגן על בנה‪ .‬היא אומנם לא יכולה להשיב לבנה על השאלה "מדוע"‪ ,‬אך בכוחה‬
‫לנסות להסתיר ממנו עובדות קיומיות שקשה או בלתי‪-‬אפשרי להתמודד עמן‪ .‬הרוח‪ ,‬אותו גורם‬
‫ששמט את התפוח‪ ,‬כלומר הכוח שגרם למוות‪ ,‬יודע את האמת שגם האם יודעת אך מנסה להסתיר‬
‫מבנה‪.‬‬

‫בית ו' – הבית האחרון הקצר מוקדש לתגובתה של האם שבאין‪-‬ברירה נאלצת להתמודד עם‬
‫הפחד של הנער‪ ,‬לאחר שכל נציגי התרבות נכשלו בכך‪ .‬גם לאם אין תשובה לשאלת הנער "מדוע"‪,‬‬
‫אך בניגוד לשופט‪ ,‬הרופא והמורה שהתחמקו איש איש בדרכו מהתמודדות עם השאלה‪ ,‬היא‬
‫חותמת את השיר בידיעה הנחרצת "שלעולם‪ ,‬לעולם‪ ,‬לעולם לא יהיה לו מנחם"‪ .‬את הידיעה‬
‫העגומה הזאת היא מבקשת לחסוך מבנה‪ ,‬לכן היא בוחרת להעלימה ממנו‪ .‬היא יודעת שאין מנוס‬
‫מן המוות ואף לא תתכן נחמה‪ ,‬וכל שביכולתה לעשות הוא לנסות להרחיק אמת זאת מבנה‬
‫הצעיר‪ .‬היא בוחרת אולי בהכחשה ("שום דבר‪ ,‬זה רק הרוח" – בית א') או בהדחקה ("מה‬
‫שהעלימה מבנה האם" – בית ה')‪ ,‬ובכך למעשה מחזקת את תחושת האין‪-‬אונים נוכח המוות‬
‫המבעית‪ ,‬זאת במקום הניסיון המזויף והנלעג להסביר את שאינו ניתן להסבר – מעשה ההופך את‬
‫השופט‪ ,‬הרופא והמורה למגוחכים‪ .‬בניגוד לתשובותיהם הפסקניות (ומשום כך המקוממות) של‬
‫אנשי המקצוע ה"מומחים"‪ ,‬בולטת האם ברכות‪ ,‬בצניעות וברגישות המתחשבת שלה‪ ,‬בניסיונה‬
‫להגן על בנה מפני ההתוודעות למציאות הקשה‪.‬‬

‫מבנה השיר‬
‫השיר בנוי בצורה מעגלית‪ .‬המעגל החיצוני מכיל את ניסיונות האם להגן על בנה (א' ‪ +‬ה')‪.‬‬
‫המעגל האמצעי מכיל את בעלי המקצוע המספקים את הסברם למצבו של האדם בעולם ( ב' ‪ +‬ד')‪.‬‬
‫המעגל הפנימי מכיל את השאלה היסודית שמעלה הנער – היא שאלת החיים והמוות – "מדוע?"‬
‫(ג')‪.‬‬
‫כיחידה נפרדת‪ ,‬מחוץ למעגלים‪ ,‬עומד הבית האחרון המכיל את האמת המרה – אין נחמה!‬

‫אמצעים אומנותיים‬
‫סמל – התפוח הנופל מסמל את נפילת האדם (המוות)‪ .‬הרוח מייצגת את וודאות המוות‪ ,‬כלומר‬
‫את כוח הגורל שהוא חזק יותר מכל ניסיונות האדם להתגונן מפניו‪ ,‬והוא אשר כופה את המוות‪.‬‬

‫אלוזיה (ארמז) – בשיר "אני שומע משהו נופל" קיימת אלוזיה לשיר הילדים‪" :‬רוח רוח רוח‪,‬‬
‫בפרדס נפל תפוח ‪ /‬הוא נפל מראש העץ‪ ,‬הוא נפל והתפוצץ‪ – "...‬לאלוזיה זו תפקיד כפול‪ :‬מצד‬
‫אחד היא נועדה לרכך את ההתמודדות הבלתי‪-‬אפשרית עם המוות ולהציגו באופן תמים וקל‬
‫במידת האפשר‪ ,‬באמצעות יצירת האסוציאציה לשיר הילדים‪ .‬מצד אחר‪ ,‬זוהי אלוזיה המעוררת‬
‫אירוניה‪ ,‬משום שבטבע מסמלת נפילת התפוח את בשלות הפרי ואילו כאן זהו סמל לכיליון‬
‫האדם‪ .‬הפער בין המשמעות של שיר הילדים הקליל לבין המשמעות של שיר המבוגרים הנוגה –‬
‫יוצר אירוניה חריפה‪.‬‬

‫מטאפורה ‪" -‬מי שאינו גר בעמק גר בהר" – בדברי המורה אין התייחסות ישירה למוות‪ ,‬אך מופיע‬
‫בהם עיקרון לוגי אשר לפי ההקשר ניתן לייחסו לשיר‪ .‬מי שאינו מצוי במצב א' – מצוי במצב ב'‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬מי שלא חי הוא מת ומי שלא מת הוא חי‪ .‬זוהי מטאפורה המעוררת תחושה אירונית‪,‬‬
‫שהרי לא צריך להיות מורה לידיעת הארץ בכדי לייצר הבחנה שטחית ורדודה כזאת‪ ,‬ובהשאלה‬
‫הכוונה היא לניסיונו הנלעג של המורה (סמל הידע) להסביר את פשר המוות‪ ,‬ללא הצלחה כמובן‪.‬‬

‫חזרות – המילה "מדוע" חוזרת ברצף בבית השלישי ובכך מחדדת את תמיהת הנער הניצב‬
‫לראשונה מול גילוי המוות‪ .‬במילה זו מגולמת כל אי‪-‬ההבנה המאפיינת את העיסוק המתסכל‬
‫בשאלת המוות‪ .‬המילה "לעולם" חוזרת שלוש פעמים בבית הסיום ומדגישה כי לא רק שאין‬
‫תשובה לשאלת היסוד "מדוע?" אלא יתרה מכך‪ ,‬האדם נידון לחיות באי‪-‬ידיעה מתסכלת זאת‬
‫לעולם‪ .‬ההדגשה של המילה מעצימה את האווירה הקודרת הנובעת מהאמת המרה שלמוות לא‬
‫תהיה נחמה‪.‬‬

‫הקבלות – השיר מכיל מלים רבות בעלות קונוטציה ברורה למוות‪" :‬נופל"‪" ,‬בני המשפחה‬
‫הנדהמים"‪" ,‬שמט"‪" ,‬מנחם" – כל אלו מעצימים את חוויית ההתוודעות למוות והעמידה‬
‫הכושלת מול אי‪-‬הבנתו‪.‬‬

‫אירוניה – השיר מציע התמודדות אירונית עם שאלה בסיסית שהאדם ניצב מולה חסר‪-‬אונים‪ .‬נתן‬
‫זך נמנע מניסיון (כושל במהותו) לספק הסברים מלומדים לתופעת המוות‪ .‬בבחירתו לגייס את‬
‫השופט‪ ,‬הרופא והמורה למשימה הבלתי‪-‬אפשרית הזאת‪ ,‬הוא מבקש בעצם לומר שכל ניסיון‬
‫להסביר את המוות‪ ,‬לא רק שנועד לכישלון‪ ,‬אלא יש בו משום היהירות והטיפשות‪ .‬האירוניה‬
‫מועצמת בעזרת הביטויים "פסק" (השופט)‪" ,‬הסביר" (הרופא)‪" ,‬קבע" (המורה) שרק מעצימים‬
‫את ייצוגם של נציגי התרבות והידע בעליבותם המגוחכת‪ .‬תפקיד האירוניה בשיר לבקר את חוסר‬
‫הרגישות והניכור השוררים בעולם ולהדגיש את תחושת הבדידות המחרידה של האדם הניצב מול‬
‫שאלת המוות‪.‬‬

‫סיכום‬
‫"אני שומע משהו נופל" עוסק בהתוודעות לחוויית המוות וההכרה בו כיסוד קיומי מרכזי בחיי‬
‫האדם‪ .‬המסקנה העולה מן השיר היא שעל האדם נגזר לחיות בעולם אבסורדי‪ ,‬מעצם כך שלא‬
‫ניתנה לו הבחירה להיוולד ובשל קוצר ידו להבין את פשר המוות‪ .‬אותו אדם נידון לקיום שברירי‬
‫ומעורער ובעמידתו הבלתי‪-‬נמנעת מול המוות הוא צפוי להיווכח שלעולם לא תהיה לו נחמה‪.‬‬
‫רחל – ספר שירי‬
‫על המשוררת‬
‫רחל בלובשטיין נולדה ברוסיה בשנת ‪ .1890‬היא עלתה לארץ בשנת ‪ ,1909‬והתפרסמה בזכות‬
‫שיריה האישיים שצמחו מתוך צער הבדידות‪ ,‬כאב האהבה הלא‪-‬ממומשת‪ ,‬ייסורי מחלת השחפת‬
‫בה לקתה ותודעת המוות הקרב ובא‪ .‬משנת ‪ ,1926‬כתבה רחל שירים שיש בהם השלמה מפויסת‬
‫עם עצמה ועם גורלה‪.‬‬
‫רחל נפטרה בתל‪-‬אביב בשנת ‪.1931‬‬

‫סוג השיר‬
‫"ספר שירי" הוא שיר ארס‪-‬פואטי‪ .‬ארס‪-‬פואטיקה = אמנות השירה‪ .‬שירה ארס‪-‬פואטית היא‬
‫שירה שבמרכזה תיאורים הקשורים בתהליך יצירת השיר‪ ,‬כגון‪ :‬המניעים לכתיבה‪ ,‬נושאים‬
‫וחומרים לכתיבה‪ ,‬הגדרות לשירה‪ ,‬התמודדות עם פרסום היצירה ותגובות הקהל וכו'‪.‬‬

‫הרקע לשיר‬
‫השיר "ספר שירי" הוא שיר הפתיחה בספר השירים השני של רחל "מנגד" (‪ ,)1927‬ומיקומו בספר‬
‫מקנה לו מעמד של שיר הצהרתי‪ .‬היא מביעה בשיר זה את כאבה נוכח מה שנראה כקושי הבסיסי‬
‫בכתיבת שירה ויותר מכך‪ ,‬הקושי שבחשיפה העצמית בפני ציבור קוראים סתמי‪.‬‬

‫תוכן השיר‬
‫השיר מתאר את תהליך היצירה‪ :‬מתיאור החוויה האישית ועד לפרסום החושפני‪.‬‬
‫בית א' – תיאור התהליך שעוברת המשוררת‪ ,‬כאשר היא כותבת את שיריה‪ .‬זהו תהליך המזכיר‬
‫את תהליך הלידה – הוא כרוך בכאב רב‪ ,‬אך התוצאה היא "בריאה" של ספר שירים‪ ,‬המכיל את‬
‫היצירה היפה והמלבבת‪.‬‬
‫בית ב' – תיאור החומרים שמהם נוצרים שירים‪ .‬מדובר בחוויות הכואבות ביותר והאישיות‬
‫ביותר שעברה המשוררת בימי חייה‪ .‬אלה הן חוויות שאפילו חבריה הקרובים אינם יודעים עליהן‪.‬‬
‫כאשר נחשף ספר השירים בפני הקהל הרחב‪ ,‬בוחנים הקוראים את הספר ב"מנוחה"‪ ,‬כלומר ללא‬
‫התרגשות מיוחדת‪ ,‬אלא בקלות‪-‬דעת ואף באדישות מקוממת‪.‬‬

‫הנושא המרכזי בשיר ומשמעותו‬


‫במרכזו של השיר "ספר שירי" עומדות שתי מערכות היחסים הבאות‪:‬‬
‫א‪ .‬בין המשוררת לבין היצירה‪.‬‬
‫ב‪ .‬בין המשוררת לבין הקהל הרחב‪ ,‬הקורא את היצירה‪.‬‬

‫המסר העולה מהשיר "ספר שירי" הוא שיצירת אמנות באה לעולם מתוך סערת רגשות של האמן‪.‬‬
‫קיים ניגוד בין הכאב הנורא שמחויב מעצם בריאת היצירה האישית‪ ,‬לבין הביטוי האסתטי‬
‫והמלבב שכאב זה מקבל בהפיכתו לשיר‪.‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬פרסום היצירה מוסיף כאב וסבל לאמן‪ ,‬הנאלץ להתמודד עם תגובת הקהל המתייחס‬
‫בנינוחות לתוצר האומנותי הסופי‪ .‬הציבור שנוהג ביצירה בקלילות‪ ,‬אינו מעריך את התהליך‬
‫הרגשי הכואב‪ ,‬שהשקיע האמן ביצירתו‪.‬‬
‫במעבר מהחיים לאמנות‪ ,‬יכולה המצוקה להפוך לדבר נעים ויפה‪ ,‬המושך את לב הקורא הנהנה‬
‫מחוויה מזככת‪ .‬קיים פער מכאיב בין המטען הרגשי שהושקע בשיר בשעת כתיבתו לבין אופן‬
‫הקליטה הנינוח והשלו של קהל הקוראים‪.‬‬

‫עמדת המשוררת‬
‫הדוברת המייצגת בשיר את המשוררת מופיעה כמי שכואבת את הניגוד שקיים בין עולמה הפנימי‬
‫(עולם סוער של רגשות כאב וייאוש) לבין התוצאה המעוצבת בשיר (מחרוזת מלים מלבבת)‪.‬‬
‫בהמשך היא מוצגת כמי שמאשימה את הקהל בכהות רגשית‪ ,‬ואולי אף בזלזול כלפי ההשקעה‬
‫הרגשית שדורשת היצירה מהמשוררת‪ .‬מכאן אפשר להבין שהמשוררת מתייחסת אל השיר כאל‬
‫ישות בעלת קיום עצמי‪ .‬תכניו של השיר ואופיו נקבעים על‪-‬ידי חוקיות פיוטית ייחודית לו‪ ,‬וזו‬
‫מעניקה לכאב האישי איכויות חדשות‪.‬‬

‫למרות הנימה המשלבת כאב אישי והאשמה של הקוראים‪ ,‬נראה שהשיר מבקש לפתור את‬
‫הקוראים הרגישים (אלו המזהים את עקבות "תוגתו של הלב הכורע" מאחורי מה שנראה במבט‬
‫ראשון כ"מחרוזת מלים מלבבת") מאטימות נפשית‪ .‬קוראים אלה לא יגיבו בשוויון‪-‬נפש על‬
‫השירים‪ ,‬ומן הסתם המשוררת אינה מכוונת כלפיהם את האמירה המרירה שבה היא נועלת את‬
‫השיר‪.‬‬

‫אמצעים אומנותיים‬
‫מטאפורות‬
‫"מחרוזת מלים מלבבת" – ציור לשוני הממחיש את הסדר והיופי הנראים בתוצאה הסופית של‬
‫היצירה – השיר‪.‬‬
‫"ספר שירי הלבן" – מטאפורה הממחישה את הניגוד בין תהליך היצירה הסוער לבין התוצאה‪.‬‬
‫ספר השירים הלבן מנטרל את הרגשות השליליים שעמדו בבסיס יצירתו‪ .‬כעת בולט "ניקיון"‬
‫הצבע הלבן‪ ,‬המכסה על הרגשות הסוערים והכואבים שהביאו ליצירתו‪( .‬יש לציין שרחל בחרה‬
‫לכרוך את ספריה בעטיפה לבנה ופשוטה‪ ,‬ללא קישוטים ועיטורים גרפיים – עניין שחיזק את‬
‫תדמיתה הצנועה והשקטה של משוררת שקולה נשמע בקושי)‪.‬‬
‫"נחשף החתום בי באש" – בהשאלה זו מתארת רחל את סוג הסודות שנחשפו בשיריה‪ .‬מדובר‬
‫בסודות שלא גולו לאיש והיו כאלה שגרמו כאב כה צורב‪ ,‬שנטבע לעולם בזיכרונה‪.‬‬
‫"תוגתו של הלב הכורע" – לשון ציורית זאת ממחישה את העצב העצום "המכופף את הלב"‪,‬‬
‫כחומר ממנו נוצרים השירים‪.‬‬
‫ניגודים‬
‫האפקט האומנותי המרכזי בשיר הוא בשני ניגודים עיקריים‪:‬‬
‫ניגוד בין הסבל הכרוך בכתיבת השיר ("צריחות שצרחתי נואשת‪ ,‬כואבת ‪ /‬בשעות מצוקה‬ ‫א‪.‬‬
‫ואובדן")‪ ,‬לעומת האופי הלבבי והנעים של קובץ השירים המוכן ("מחרוזת מלים מלבבת")‪ ,‬שנולד‬
‫מאותו סבל‪.‬‬
‫ב‪ .‬ניגוד בין הצורך במגע אינטימי עם הקוראים באמצעות השירים ("נגלו חביונות לא גיליתי‬
‫לרע‪ ,‬נחשף החתום בי באש")‪ ,‬לבין הידיעה שקוראים רבים לא יגיבו על השירים באותה היענות‬
‫רגשית שהמשוררת מצפה לה ("ואת תוגתו של הלב הכורע‪ ,‬יד כל במנוחה תמשש")‪.‬‬
‫הניגודים הללו מדגישים את עוצמת עגמת‪-‬הנפש שחשה המשוררת בפרסום שיריה‪.‬‬

‫סיכום‬
‫"ספר שירי" מזמן דיון בשאלות הנוגעות לכתיבת שירה ופרסומה‪ .‬מדוע חושפת המשוררת את‬
‫הכואבים שבסודותיה בידיעה שאלו יפלו על אוזניים אדישות? אפשר שהשיר רומז ששליחותו של‬
‫המשורר בכתיבת שירים חזקה מאי‪-‬הנחת שהוא חווה בשעה שהוא מפרסמם בקרב ציבור שאיננו‬
‫מעריך את ההשקעה הנפשית שביצירתם‬

‫אלתרמן – עוד חוזר הניגון‬


‫על המשורר‬
‫נתן אלתרמן נולד בוארשה בשנת ‪ .1910‬בית הוריו שימש כמרכז חברתי‪-‬תרבותי לאנשי‪-‬רוח‬
‫ולסופרים יהודיים‪ .‬כשהיה בן ‪ ,4‬חזר עם משפחתו לארץ המוצא – רוסיה‪ .‬עקב מלחמת העולם‬
‫הראשונה והפרעות ביהודים‪ ,‬נאלצו בני המשפחה לנדוד עד שבחרו לעלות לישראל בשנת ‪.1925‬‬
‫דמות המשורר הנודד עומדת במרכז שירי ספרו הראשון "כוכבים בחוץ"‪ .‬ספר זה עורר תגובות‬
‫חזקות‪ ,‬נוכח החידוש שבשירים והיה בו כדי לבסס את מעמדו של אלתרמן כמשורר מוביל‪ .‬נוסף‬
‫לשירים‪ ,‬חיבר אלתרמן מספר מחזות ותירגם ממיטב הקלאסיקה הצרפתית והאנגלית‪ .‬הוא נודע‬
‫במעורבותו החברתית אותה ביטא במאמרים פוליטיים ובפעילות ציבורית‪ .‬הוא זכה בפרס ישראל‬
‫לשירה בשנת ‪ 1968‬ונפטר בתל‪-‬אביב בשנת ‪ ,1970‬כשהיה בן ‪.60‬‬

‫השיר "עוד חוזר הניגון" הופיע במקור ללא כותרת והתפרסם בספרו הראשון של נתן אלתרמן‬
‫"כוכבים בחוץ"‪ ,‬שיצא לאור בשנת ‪.1938‬‬
‫נושא השיר‬
‫השיר "עוד חוזר הניגון" מתאר יציאה אל הדרכים ומפגש עם היקום‪ ,‬עם תופעות טבע ועם מראות‬
‫נוף הנקרים בדרכו של ההלך הפוסע בדרכים‪ .‬השיר אינו מתאר התרחשות חד‪-‬פעמית‪ ,‬אלא סוג‬
‫של תנועה המתרחשת במעגליות נצחית – "עוד חוזר‪ ,"...‬מכאן שנראה כי השיר מתייחס לתקופות‬
‫שונות בחיי ההלך הנודד בדרכים‪ :‬עברו כנווד המנסה לשנות את אורח חייו‪ ,‬כמיהתו אל הדרכים‬
‫בהווה והתווית דרכו לעתיד‪ .‬לפי הסיום הפתוח של השיר אפשר להבין שעובר‪-‬האורח‪ ,‬הנווד‬
‫הנצחי‪ ,‬אינו יכול להגיע להכרעה ברורה‪ .‬הוא נודד במסלול חיים נפשי ויצירתי תוך ביטוי יחס דו‪-‬‬
‫משמעי כלפי הניגודים שבדרכו – השקט והסערה‪ ,‬השמחה והצער‪.‬‬

‫הנמען בשיר‬
‫השיר "עוד חוזר הניגון" כתוב בגוף שני ומופנה לנמען כלשהו‪ ,‬המכונה "עובר‪ -‬ארח"‪ .‬יתכן‬
‫שהכוונה לנמען סתמי‪ ,‬ואולי הכוונה היא לקורא‪ .‬אפשר גם שהנמען הנו דמות מסוימת‪ ,‬אליה‬
‫פונה הדובר וכן אפשרי הדבר שהנמען הוא הדובר עצמו‪ ,‬הנוקט בטכניקה של מונולוג פנימי‬
‫המתנהל בינו לבינו‪ .‬ברור שהדמות הראשית היא דמותו של ההלך העומד בפני ייעודו –‬
‫להשתחרר מכל מחויבות ולנוע בדרכים!‬
‫משמעות הניגון‬
‫הניגון שנזנח עשוי לייצג מספר משמעויות פוטנציאליות‪:‬‬
‫הניגון הוא השיר‪/‬השירה‪ .‬אפשרות המסיתה את השיר לכיוון ארס‪-‬פואטי – על המשורר‬ ‫א‪.‬‬
‫מוטלת השליחות להפיץ את השירה‪.‬‬
‫הניגון הוא סמל לחיים‪ .‬הכוונה היא למשמעות החיים על היבטיה השונים (אושר ‪ /‬מימוש‬ ‫ב‪.‬‬
‫עצמי ‪ /‬רוחניות וכד')‪.‬‬
‫הניגון עשוי לייצג את החופש במובן זה שהחזרת הניגון היא ביטוי לשאיפה הטבעית של‬ ‫ג‪.‬‬
‫האדם לזכות בחירות‪.‬‬
‫הניגון בחסידות מייצג מהות קדושה במסגרת עבודת ה'‪ .‬הצדיק‪ ,‬בשעה שהוא משמיע ניגון‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫זוכה במעמד של קדושה וטהרה‪ ,‬הראוי לזמן של תיקון‪.‬‬
‫· המסקנה העולה מאפשרויות הפירוש של מושג הניגון היא שככל הנראה מדובר‬
‫בסמל רוחני לנצחיות חיי האנושות‪ ,‬המכילה בתוכה את יכולתו האין‪-‬סופית של האדם להתקיים‬
‫ו‪/‬או של המשורר ליצור‪.‬‬

‫תוכן השיר ומשמעותו‬


‫בית א' – השיר נפתח בהצהרה בדבר חזרתו של הניגון שנזנח לשווא‪ .‬העובדה שהניגוד "עוד" חוזר‪,‬‬
‫מצביעה על כך שיתכן שמדובר בהתחדשות לאחר הפסקה (הניגון נזנח ועתה הוא שוב חוזר מחדש)‬
‫או אולי מדובר בהתמשכות ללא הפסקה ("הדרך עודנה‪ – "...‬כלומר תיאור של תנועה במעגליות‬
‫נצחית שעדיין מתקיימת)‪ .‬כך גם המילה "עוד" בשורה הרביעית‪ ,‬יכולה להתפרש בשתי צורות‪:‬‬
‫שוב או עדיין‪.‬‬
‫עצם הזניחה לשווא מעידה שמלכתחילה לא היה טעם בניסיון לזנוח את הניגון‪ ,‬שקיומו ככל‬
‫הנראה מחויב המציאות ואף מוצדק‪.‬‬
‫השורה השנייה‪" :‬והדרך עודנה נפקחת לאורך" מרמזת באופן מטאפורי למעשה של התעוררות‬
‫ואף התפכחות‪ .‬נראה שהשימוש במילה "נפקחת"‪ ,‬השאול מהקשר לפעולת איבר העין‪ ,‬נועד על‪-‬‬
‫מנת להציג את היקיצה המתבטאת ביציאה מחודשת אל דרך החיים והשליחות השירית‪.‬‬
‫יתכן גם שהכוונה בשורה זאת היא אל הניגון (על משמעויותיו השונות)‪ ,‬אשר חוזר בכדי לתבוע‬
‫את עלבונו מן המשורר‪/‬ההלך‪ .‬כאילו שהדרך (דרך החיים) שנזנחה לשווא (לחינם‪ ,‬שלא בצדק) –‬
‫מאשימה!‬
‫השורה השלישית מתארת תופעות שגרתיות בטבע‪ ,‬בעלות קונוטציות של חורף וקרירות ("וענן‬
‫בשמיו ואילן בגשמיו")‪ ,‬הזוכות להאנשה המחברת אותן אל ההלך – "מצפים עוד לך‪ ,‬עובר אורח"‪.‬‬
‫משורה זאת עולה פער ניגודי בין המושגים‪" :‬מצפים" ו‪" -‬עובר אורח"‪ .‬בדרך‪-‬כלל עובר אורח‬
‫הוא מישהו שעובר במקרה ועל‪-‬כן לא מצפים לו‪ .‬כאן הניגוד הבסיסי רומז דווקא למהות הרצויה‬
‫של עובר האורח‪ ,‬שלמרות שהליכתו בלתי‪-‬מתוכננת‪ ,‬עדיין הוא זוכה לציפייה לבואו מטעמם של‬
‫פרטי הטבע השונים‪ :‬הענן והאילן‪.‬‬
‫בית ב' – בבית זה מתוארת בזמן עתיד פעולת ההלך‪ .‬הוא צפוי לנוע בנוף טבעי‪ ,‬שעל אף הקשרו‬
‫לחורף‪ ,‬קור ופחד (הרוח והברקים)‪ ,‬הוא צפוי לחוש כמי שמצוי בתוך התעלות רוחנית ("והרוח‬
‫תקום") ומעין משחק ילדים מהנה ("ובטיסת נדנדות")‪ .‬העובדה שדווקא בעלי חיים מסוג כבשה‬
‫ואיילת (הכבשה – סמל לרוך‪ ,‬איטיות וכניעה וגם צדק [בנצרות‪ ,‬ישו הוא שה האלוהים] והאיילת‬
‫– סמל לחיית‪-‬בר עדינה‪ ,‬מלאת חן‪ ,‬חופשייה‪ ,‬מהירה‪ ,‬לא טורפת‪ ,‬בלתי‪-‬נכנעת המייצגת את היופי‬
‫התמים)‪ ,‬משמשים עדים להתנהגות ההלך‪ ,‬רומזת לקשר בין מהות ההלך לבין מהותן של חיות‬
‫אלו – צירוף של תום‪ ,‬צדק‪ ,‬יופי‪ .‬במקרה של ההלך‪ ,‬הכבשה והאיילת הן עדות לכך שהוא אדם‬
‫חביב ונעים ("שליטפת אותן") אך בהחלט מישהו שנמנע מהתקשרות הגוררת התחייבות‬
‫("והוספת לכת‪.)" - -‬‬
‫לפיכך נראה שההלך נחוש בהחלטתו להגשים את הייעוד המתאים לו – לנוע בדרכים מבלי‬
‫להירתע לא מאיתני הטבע ולא מאפשרויות ליצירת קשרים מחייבים ומגבילי‪-‬תנועה‪.‬‬
‫בית ג' – ההלך מתואר כמי שידיו ריקות ועירו רחוקה – כלומר הוא נתון במצב שהוא דל‪-‬‬
‫אמצעים‪ ,‬אך גם משוחרר מעול אחיזת פרטים שעלולים להקשות את הליכתו‪ .‬ידיו ריקות לא רק‬
‫במובן הפיזי (הוא נטול מטען כבד ומפריע)‪ ,‬אלא גם במובן סמלי (הוא משוחרר מקשרים לאנשים‬
‫קרובים ובכך גם משוחרר מרגשות של געגועים ואחריות לקרובים שהשאיר מאחור)‪ .‬הוא נמצא‬
‫רחוק מעירו‪ ,‬במה שנראה כמו שחרור מתחושת שייכות למקום מולדת כלשהו‪ .‬במצב זה הוא עשוי‬
‫ליהנות מהדרך‪ ,‬שכן אין עליו לחץ הנובע מהישארותו קשור פיזית למקום או נפשית לזיכרונות‪.‬‬
‫ההלך מתואר כמי שלא פעם סגד (האמין עד כדי הערצה) "לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה‬
‫וצמרת גשומת עפעפיים" – כלומר‪ ,‬הוא מסוגל לאהוב עד כדי התמזגות עם אלמנטים טבעיים‬
‫ואנושיים פשוטים ביותר וחסרי כל ייחוד‪ .‬חורשה די סתמית המאופיינת רק בצבעה השגרתי‪-‬‬
‫הירוק‪ ,‬אישה מזדמנת שאינה חשובה יותר מהחורשה או הצמרת ובוודאי אינה מותירה רישום‬
‫משמעותי על ההלך וצמרת נוטפת גשם – מהווים מוקדי סגידה שבכוחם להצביע על יכולת יוצאת‪-‬‬
‫דופן להתרשם בעוצמה אדירה מהדברים הקטנים שמזמנת הדרך (=החיים) להלך‪ ,‬באשר הוא‬
‫אדם‪.‬‬
‫ההלך‪ ,‬הדרך והשליחות‬
‫שלושת מרכיבים אלו מהווים את מרכזה של היצירה‪ .‬ההלך חש שכדי למלא את ייעודו‪ ,‬עליו‬
‫להישמע לניגון ולהיענות למרחבים הקוראים לו לנטוש את עירו ולצאת אליהם‪ .‬השיר מזמין את‬
‫עובר‪-‬האורח לפגישה מחודשת עם "הניגון" ו‪"-‬הדרך"‪ .‬כבר בקריאה ראשונה אפשר להבין שאותו‬
‫"עובר‪-‬אורח" זנח את הניגון ועזב את המראות שחלפו על פניו‪ .‬אבל הניגון והדרך ממשיכים‬
‫בשלהם‪ ,‬והם חוזרים ועולים מתוך מטען החוויות שהמשורר (עובר‪-‬האורח) ספג בעבר‪" :‬עוד חוזר‬
‫הניגון שזנחת לשווא ‪ /‬והדרך עודנה נפקחת לאורך"‪ .‬עובר‪-‬האורח ממשיך לחוות את הנדודים‪ ,‬גם‬
‫אם בפועל אינו נמצא בדרך‪ :‬הצלילים מתנגנים באוזן הפנימית שלו‪ ,‬ומראות הדרך מצטיירים‬
‫בדמיונו‪ .‬השליחות של ההלך מתבטאת בהיענותו לקול הפנימי הקורא לו לצאת אל הדרך‬
‫ולמראותיה‪.‬‬
‫דמותו של ההלך אינה ממשית‪-‬קונקרטית (אין לה שם‪ ,‬תיאור מראה חיצוני וכד') – היא דמות‬
‫סמלית‪ .‬במבט ראשון‪ ,‬היא מצטיירת כישות קלת‪-‬דעת וחסרת דאגות‪ ,‬דמות של טייל המוקסם מן‬
‫העולם ומשתעשע בו להנאתו‪ ,‬שעה שהוא מהלך בדרכים ונפגש פנים אל פנים עם גילויי הטבע‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬חיי ההלך אינם משוללי התחייבות‪ ,‬אלא כרוכים בשליחות שנקבעה לו – מחויבותו שמורה‬
‫לעצם ההליכה בדרכים‪.‬‬
‫שליחות זו‪ ,‬שהניגון מסמלה‪ ,‬נרמזת בצירוף "שזנחת לשווא"‪ .‬המילה "לשווא" מבהירה את‬
‫הכורח שבשליחות‪ ,‬הכרח שאין בכוחו של ההלך לחמוק ממנו‪ .‬נראה כי המימוש העצמי של ההלך‬
‫בדרכים‪ ,‬נגזר מתוקפו של צו פנימי המחייב אותו למלא שליחות זאת (גם אם אין הוא מתלהב‬
‫לבצע אותה – שהרי נציגי הדרך מצפים לו ולא ההפך)‪.‬‬
‫ההלך הנודד בדרכים הוא בחזקת עובר אורח‪ ,‬שאין לו מושב של קבע‪ ,‬אלא באותה עיר רחוקה‪,‬‬
‫שבה לא עובר מסלול הנדודים‪ .‬עם זאת‪ ,‬העובדה שאלמנטים קבועים בנוף מכירים בו ומצפים‬
‫לבואו מעניקה לו מעמד ומידה של יוקרה בצד המחויבות להיענות להם‪ .‬הדרך מחיה בהלך את‬
‫המהות התמימה‪-‬הראשונית ומקרבת אותו אל הטבע ואל קסמיו‪.‬‬
‫ההולך בדרך הזאת‪ ,‬מאמץ לעצמו אורח חיים מיוחד‪ ,‬השונה מן המקובל‪ .‬התחייבותו היא העדר‬
‫מחויבות כלפי בני‪-‬אנוש אחרים מחד‪ ,‬וקשירת מגעים חולפים עם מראות הדרך‪ ,‬מאידך‪.‬‬
‫המפגש בין ההלך לבין נופי הדרך מבטא ניסיון ליצור קשר ומגע בין אדם וטבע‪ ,‬לגשר על הפער‬
‫העצום שבין שני כוחות בלתי‪-‬שקולים אלה‪ ,‬מבחינת ממדיהם ומבחינת העוצמה הגלומה בהם‪.‬‬
‫אמצעים אומנותיים‬
‫‪ .1‬מבנה השיר כמבטא את רעיון המחזוריות ‪ -‬הבית הראשון כתוב בזמן הווה; הבית השני‬
‫כתוב בזמן עתיד ‪ +‬עבר; והבית השלישי כתוב בזמן הווה ‪ +‬עבר‪ .‬מבנה זה מדגיש את הקשר‬
‫ההדוק בין הזמנים‪ ,‬שתפקידו לסמל את המחזוריות הכרוכה בשליחותו של ההלך‪ :‬העבר הוא‬
‫חלק בלתי‪-‬נפרד מן ההווה שאף הוא צמוד אל העתיד‪.‬‬
‫‪ .2‬הלשון הציורית – א) האנשה‪" )1 :‬והדרך עודנה נפקחת לאורך" – הדרך הופכת למעין בעלת‪-‬‬
‫ברית להלך‪ .‬היא "נפקחת" למענו (במובן של ראייה למרחק‪/‬עתיד וגם פיקחות‪/‬חוכמה)‪" )2 .‬וענן‬
‫בשמיו ואילן בגשמיו מצפים עוד לך‪ – "...‬הענן והאילן הופכים לנציגי דרך אנושיים המשתוקקים‬
‫לבואו של ההלך (במובן של כוחות מעודדים המקדמים את הצלחת השליחות)‪" )3 .‬וכבשה ואיילת‬
‫תהיינה עדות‪ – "...‬בעלי החיים הללו זוכים במעמד אנושי מחמת התפקיד הנכבד והרציני המוטל‬
‫עליהן – לשמש עדות להלך באשר למילוי שליחותו כנדרש‪.‬‬
‫ב) מטאפורה‪" )1 :‬והרוח תקום ובטיסת נדנדות יעברו הברקים מעליך" – הרוח הקמה היא ביטוי‬
‫מטאפורי לרצונה הטוב של הרוח לכבד את ההלך המופיע והיא עשויה לשמש סמל מטאפורי‬
‫לתקומת הרוח במובן של התעוררות רוחנית המאפיינת את היציאה לדרך ואת התנועה במרחבי‬
‫הטבע‪ .‬הברקים החולפים מעל ההלך בדימוי המזכיר טיסת נדנדות‪ ,‬מעוררים זיכרון של תקופת‬
‫הילדות ומשחקיה המהנים‪.‬‬
‫‪" )2‬צמרת גשומת עפעפיים" ‪ -‬לשון ציורית המתארת עץ הרטוב מהגשם‪ ,‬המוצג כדמות שמעיניה‬
‫זולגות דמעות‪ .‬בכך נוצר קשר הדוק בין האדם לבין הטבע‪ .‬שלוש שורות הסיום מבהירות שאין‬
‫הבדל מעמדי בין החורשה הירוקה‪ ,‬צחוק האישה וצמרת העץ הגשומה‪ .‬כל הרכיבים הללו הנם‬
‫חלק מתמונה אחת שלמה‪.‬‬
‫‪ )3‬החוויות המצפות להלך מזמנות לו ריגוש המערב חושים שונים‪.‬‬
‫‪ .3‬חריזה ומקצב ‪ -‬בשיר חריזה מסורגת‪ ,‬סימטרית וקבועה‪ :‬א‪-‬ג‪ ,‬ב‪-‬ד‪ .‬לניגוניות של החריזה‬
‫יש תפקיד בקישור האלמנטים הנפרדים‪ ,‬המופיעים בזה אחר זה‪ ,‬ושיבוצם בתמונה הכוללת‪.‬‬
‫המקצב הקבוע תואם את החוויה השירית‪ :‬הוא משמש ביטוי להליכה המחזורית האינסופית של‬
‫ההלך‪ ,‬והוא יכול להיתפס כגילוי מוחשי של כוח הניגון הכפייתי‪ ,‬החוזר ונשנה לעולם‪.‬‬
‫סיכום‬
‫על אף העובדה שהשיר "עוד חוזר הניגון"‪ ,‬יחד עם כל שירי הספר "כוכבים בחוץ"‬
‫(‪ ,)1938‬זכה לפופולריות אדירה עם פרסומו ולאהדה כבירה הנמשכת עד היום‪ ,‬הוא עדיין מסמל‬
‫פן של ערפול וקושי בהבנת הפרשנויות האפשריות לו‪ .‬מכיוון שהנימה בשיר היא מכלילה ומנוכרת‪,‬‬
‫בעלת מסירת היגדים הניתנים בלשון ציורית תוך שימוש באמצעי האנשה ומטאפורה ‪ ,‬חסרה‬
‫הבעת רגשות ונטולת תיאורים של נופי חיים ריאליים – נהפכת הקריאה בשיר למורכבת‬
‫ומסובכת‪.‬‬
‫באמצעות פיצוח הסמלים מן החי והדומם‪ ,‬המייצגים את העולם‪ ,‬ניתן לחשוף את נורמות‬
‫הקיום האנושי המיוצגות על‪-‬ידי ההלך והדרך‪:‬‬
‫‪ .1‬ההולך בדרכים הוא האדם החופשי באמת‪ .‬הוא כופר בכל הגבלה‪ ,‬שמקורה בשרירות החוק‬
‫החברתי והמדיני ומנתק עצמו מכל הקשר חברתי‪ ,‬העלול ליטול ממנו את חופש התנועה‪ .‬בצורה‬
‫זו‪ ,‬הוא מנתק עצמו מן הקבוע המתיישן ובמקום זאת‪ ,‬הוא מתמסר להתחדשות בלתי‪-‬פוסקת מן‬
‫הבחינה האישית‪ ,‬החברתית והתרבותית‪ .‬היינו‪ ,‬הוא משוחרר לא רק מן הכבילות לקשרים‬
‫אישיים או לקשרי מדינה וחברה‪ ,‬אלא אף מקשרי התרבות אליה הוא שייך במקור‪ .‬הוויית הדרך‬
‫עשויה להחיות בו את הפראי והתמים שבו‪.‬‬
‫‪ .2‬ההליכה בדרך היא הביטוי המובהק של קיום המבוסס על הכמיהה אל האינסופי ועל ההכרה‬
‫באינסופיותו של עולם החוויות הראויות להחוות‪ .‬מכאן‪ ,‬שהדרך משמשת רקע וקנה‪-‬מידה‬
‫לסופיות הקיומית של ניסיון החיים‪ ,‬או להפך – בבואה (השתקפות) לאינסופיותו של ניסיון זה‬
‫(המגולם סמלית בציפיית הענן מההלך שיבקיע אל עולמות עליונים)‪ .‬המסקנה היא שההלך עושה‬
‫דרכו אל המוות או הולך ומבקיע דרך אל הקיום הרוחני שמעבר לחיים‪.‬‬
‫‪ .3‬הדרך היא "דרך החיים" במובן האליגורי הסמלי המקובל‪ :‬מהלך החיים מלידה ועד מוות‪.‬‬
‫מכאן שההלך הוא ייצוגו של האדם ברצף קיומו הביולוגי‪.‬‬
‫‪ .4‬המשמעות הארס‪-‬פואטית‪ :‬הדרך מייצגת את השירה‪ ,‬או את שליחות חייו של המשורר‪ .‬ההלך‬
‫הוא הטרובדור (זמר נודד) והנדודים הנם מטאפוריים‪ ,‬בין מחוזותיו של עולם הרוח (גבולות‬
‫השירה הבלתי‪-‬מוגבלים)‪ ,‬שגבולותיו משתרעים אף מעבר לחיים (שהרי השיר ממשיך להתקיים‬
‫גם אחרי מות המשורר)‪ .‬נצחיותו של הניגון (השיר‪/‬השירה) היא שכרו של המשורר‪ ,‬כפי שנצחיות‬
‫חיי האנושות היא שכרו ונחמתו של האדם המחויב להשלים עם גזר‪-‬דינו של החלוף המזמן לו את‬
‫המוות האישי‪ ,‬אך לא מונע את המשך מהלך החיים בדורות שאחריו‪.‬‬

‫· השיר "עוד חוזר הניגון" מביע בתמציתיות את משיכת הדובר אל הדרך ואל מראותיה‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬הדובר בשיר זה נמצא עדיין בעיר‪ ,‬לאחר שניסה לזנוח את הניגון והדרך‪ .‬בעיר מתברר לו‬
‫כי כוחם של אלה חזק ממנו‪ ,‬והוא משתוקק לשוב אליהם‪ .‬משיכה זו מלווה בתחושה של קשר‬
‫אמיץ‪ ,‬הדדי‪ ,‬בינו לבין הקיום‪ .‬הדובר חש כי ענן ואילן מצפים לו‪ ,‬ואף הברקים עתידים לקבלו‬
‫במעין מטס ברכה‪.‬‬

‫רצונו לחיות חיים של סגידה והתפעלות מן המראות המזומנים לו בדרכים‪ ,‬מחייבו לנוע בלא‪-‬‬
‫הפסק בדרכי תבל‪ ,‬והוא עתיד לנטוש כל מסגרת המחייבת קביעות‪.‬‬
‫על ידיו להיות "ריקות" ועל עירו להיות "רחוקה"‪ ,‬כלומר‪ ,‬ראוי לו שיצא למסע של אהבה לעולם‪,‬‬
‫ללא התקשרות עם שום גורם‪ ,‬העלול לחסום את המשך הנדודים‪ .‬ראוי לו שילטף את הכבשה‬
‫והאיילת‪ ,‬אך ימשיך ללכת‪ .‬ראוי לו שיסגוד לפעמים לחורשה ואישה‪ ,‬אך מבלי להתקשר אליהן‪.‬‬
‫עליו לעזוב את עירו הבטוחה ולצאת אל הפתיחות הסוערת של העולם בגשמיו‪ ,‬בברקיו –‬
‫בסכנותיו ובפלאיו ‪ -‬כי רק כך הוא יוכל להגשים עד תום את ייעודו בחיים‪:‬‬
‫להיות חופשי באמת!‬

‫לאה גולדברג – לתמונת אמא‬


‫על המשוררת‬
‫לאה גולדברג נולדה בשנת ‪ 1911‬בקניגסברג שבגרמניה וגדלה בקובנה שבליטא‪ .‬היא היתה ילדה‬
‫חכמה ורגישה‪ ,‬שונה מהילדים האחרים‪ .‬היא תיארה עצמה כנערה בודדה ועגומה‪" ,‬אישה לא‬
‫יפה"‪ ,‬כמהה לאהבה ויודעת שלא תזכה בה‪ .‬היא הקדישה עצמה לקריאה ולכתיבה‪ .‬בהיותה בת‬
‫‪ ,22‬קיבלה תואר דוקטור לבלשנות שמית‪ .‬בשנת ‪ ,1935‬עלתה לאה גולדברג לארץ ומיד היתה‬
‫לדמות ספרותית מוכרת‪ ,‬בזכות פרסום ספר שיריה הראשון "טבעות עשן"‪ .‬שיריה היו אישיים‬
‫מאוד‪ ,‬בעלי מבע צלול‪ ,‬מאופק וחסכני במלים‪ .‬שיריה כבשו את לב הקוראים בזכות הכנות‬
‫והמלאות הרגשית שאפיינו אותם‪ .‬מלבד בכתיבת שירה‪ ,‬עסקה לאה גולדברג גם בכתיבת פרוזה‪,‬‬
‫דרמה וספרות לילדים‪ .‬היא כתבה ספרי עיון בתורת הספרות‪ ,‬תרגמה יצירות מופת רבות ועבדה‬
‫בהוראה‪ ,‬עריכה ובכתיבת ביקורות לספרות ולתיאטרון‪.‬‬
‫לאה גולדברג נפטרה בירושלים בשנת ‪ 1970‬וזכתה בפרס ישראל לאחר מותה‪.‬‬

‫הקדמה‬
‫השיר "לתמונת אמא" נכתב כשלאה גולדברג היתה בת ‪ .)1933( 22‬זהו שיר אישי הקשור בנסיבות‬
‫חייה של המשוררת‪ .‬עוד מילדותה היתה לאה גולדברג קשורה מאוד לאמה‪ ,‬גם בגלל שלא מצאה‬
‫את מקומה בין בני גילה וגם מפני שאביה לקה בנפשו והיה מנותק מבני ביתו‪ .‬האם‪ ,‬צילה‬
‫גולדברג‪ ,‬פרנסה את המשפחה והתמסרה לגידול בתה וטיפוח כשרונותיה‪ .‬הקשר ההדוק בין‬
‫השתיים נמשך לאורך זמן‪.‬‬
‫השיר פתוח לשתי פרשנויות שונות – המציגות באופן כמעט מנוגד מערכת‪-‬יחסים מורכבת בין‬
‫בת לאמה‪ .‬השיר כתוב בשפה פשוטה מאוד הנמנעת מתיאורים מפורטים לטובת פיזור רמזים‬
‫מינימליסטיים‪ ,‬הדורשים קריאה מעמיקה על‪-‬מנת להבחין במהות היחסים שבין השתיים‪.‬‬

‫תוכן השיר‬
‫בית א' – הדוברת פונה אל תמונת אמה ומציינת שדמות האם הנשקפת ממנה נראית שלווה‪ .‬היא‬
‫מדגישה שהדמות הנשקפת אחרת מהדמות במציאות‪ .‬היא מסבירה את ההבדל באומרה שהאם‬
‫קצת גאה ונבוכה על עצם היותה אמה ושהיא מלווה את בתה בדמעה ובחיוך ומוותרת על אפשרות‬
‫המעורבות בחייה – "ומעולם אינך שואלת‪' :‬מי?'"‬
‫בית ב' – הדוברת מציינת כי אמה מעולם לא תמהה ולא רגזה כאשר היא באה אליה וביקשה‬
‫ממנה דברים שונים‪ .‬היא מציינת את נכונותה של האם לתת ללא כל תנאי והתנגדות‪ ,‬רק משום‬
‫שהיא האם והדוברת היא בתה‪.‬‬
‫בית ג' – הדוברת אומרת שהיום‪ ,‬אמה זוכרת יותר ממנה את יגון ילדותה והיא מודעת ומשלימה‬
‫עם המציאות שהבת תבוא אליה בצערה ותביא עמה את אותו ייאוש שליווה אותה מצעירותה‬
‫וגדל יחד איתה‪.‬‬
‫בית ד' – הדוברת חוזרת ומדגישה שהיא תבוא אל אמה שבורה ורצוצה‪ ,‬אך לא תשאל לשלומה‪.‬‬
‫היא תתכנס בתוך עיצבונה ותימנע מלשתף בו את אמה‪ .‬היא מציינת שהאם תדע‪ ,‬מבלי לשאול‪,‬‬
‫שזה אשר עזב את הבת – היה לה יקר יותר ממנה עצמה‪ ,‬אך היא לא תשאל במי מדובר‪.‬‬

‫הדיאלוג החד‪-‬סטרי המתקיים בשיר רומז ליחסים הטעונים בין שתי הדמויות‪ :‬הבת והאם והוא‬
‫מזמן כאמור שתי פרשנויות למהות היחסים המובילות לדיון עקרוני בשאלות של מעורבות הורים‬
‫בחיי ילדיהם‪.‬‬
‫הפרשנות הראשונה‬
‫השיר מתאר ניסיון של בת בוגרת לבחון ולהבין את מערכת היחסים המורכבת בינה לבין אמה‪ .‬יש‬
‫בשיר אידיאליזציה של דמות האם‪ .‬זוהי אם מסורה‪ ,‬הנכונה להקריב הרבה למען בתה; אם‬
‫הנמצאת תמיד ברקע‪ ,‬אינה מטרידה בשאלות ובתביעות אך מוכנה תמיד להושיט עזרה‪.‬‬
‫השיר נפתח בפנייה אל תמונה‪ .‬צורת פנייה זו‪ ,‬ובמיוחד שם השיר "לתמונת אמא"‪ ,‬יוצרים‬
‫אמנם רושם של ריחוק בין הבת לבין אמה‪ ,‬אך נראה שצורת הפנייה הישירה אל התמונה‪ ,‬ולא אל‬
‫האם עצמה‪ ,‬נובעת ממבוכה מסוימת של הדוברת‪ .‬אפשר שהבת חשה אי‪-‬נוחות לדבר על עניינים‬
‫שברגש עם האם עצמה ודווקא המרחק הוא שמאפשר לה להעלות את רגשותיה בצורה גלויה יותר‬
‫ולחשוף את מהותה של האם תוך התבוננות בתמונה‪.‬‬
‫בבית הראשון‪ ,‬שורת הפתיחה מוסרת הן את הגלוי – את שלוותה של האם – והן את הסמוי –‬
‫"את אחרת"‪ .‬ניתן להבין את המלים "את אחרת" בצורות שונות‪ :‬יתכן שהשלווה שבתמונה אינה‬
‫משקפת את האמת ביחס לדמות האם כפי שהבת מכירה אותה; אולם‪ ,‬יתכן שהכוונה לכך שהאם‬
‫שונה מהבת עצמה‪ .‬שלוש השורות הבאות מתארות את האם כפי שהיא באמת‪ .‬לא את הנשקף‬
‫לעין‪-‬כל בתמונה‪ ,‬אלא את הגילויים הקטנים של חיי היום‪-‬יום‪ ,‬שרק הבת המכירה את אמה‬
‫מנחשת את משמעותם‪ .‬נראה שמתחת לשלווה‪ ,‬לאיפוק ולריסון שכלפי חוץ‪ ,‬פועמים רגשות‬
‫חזקים‪ .‬אלה מתגלים במספר תיאורים‪ ,‬שהקורא יכול לפרשם בדרכים שונות‪.‬‬
‫הבת חשה ברגשותיה המורכבים של האם כלפיה‪ ,‬בצירוף המיוחד של רגשות גאווה ומבוכה‪ .‬אין‬
‫בשיר הסבר למקורם‪ ,‬אך יתכן שהם נובעים מעצם העובדה שהאם ניצבת מול בת בוגרת; מחד‪-‬‬
‫גיסא‪ ,‬היא גאה בעובדה שיש לה בת בוגרת‪ ,‬ומאידך‪-‬גיסא‪ ,‬היא נבוכה מזה שהבת שונה מהילדה‬
‫שהכירה‪ ,‬ויתכן ששוב איננה יודעת איך לקיים את הקשר עמה‪ .‬יתכן שהגאווה מתייחסת‬
‫להצלחותיה של הבת ואילו המבוכה – לכך שאין היא יודעת כיצד רוצה הבת שתנהג עמה‪.‬‬
‫הבת חשה שהאם מלווה אותה תמיד בדמעה; יתכן שהדמעה מתייחסת לסבלה ויתכן‬
‫שלהתרחקותה ממנה‪ .‬היא "מוותרת בחיוך" – אולי על אהבת בתה‪ ,‬אולי על קרבתה‪.‬‬
‫האם מקבלת הכל בהשלמה מבלי לנסות כלל להתערב‪ ,‬ולו אף בשאלה המתבקשת מאליה‪:‬‬
‫"מי?" וסביר להניח שכוונת השאלה היא – מי האיש שיקר לך יותר ממני? או מי גרם לריחוק‬
‫בינינו? – המילה "מי" מופיעה בדיבור ישיר‪ ,‬ומבליטה בכך את השאלה שאיננה נשמעת בקול‪ ,‬אך‬
‫נשאלת כנראה בעוצמה רבה בלבה של האם‪.‬‬
‫הבית השני מבליט את אהבתה ומסירותה של האם‪ .‬זו מתבטאת בנתינה – לא כאקט חד‪-‬פעמי‬
‫אלא כפעולה מתמשכת‪ ,‬מתמדת‪ .‬הכוונה היא כמובן לא רק לנתינת דברים חומריים‪ .‬האם נותנת‬
‫מבלי לשאול‪ ,‬מבלי לתמוה או לרגוז וללא קשר לתגובותיה של הבת‪ .‬הניסוח בלשון שלילה – "לא‬
‫תמהת"‪" ,‬לא רגזת"‪ ,‬מבליט את ייחודה של האם‪ :‬אדם אחר היה מגיב כנראה אחרת על תובענות‪,‬‬
‫אך לא האם‪ .‬זו נותנת אף מבלי שנתבקשה‪ ,‬פשוט משום שהיא אם וזו בתה‪.‬‬
‫הבית השלישי מנסה להבהיר את מסירותה חסרת הגבולות של האם‪ .‬יתכן שהדבר נובע מזה‬
‫שהיא זוכרת טוב יותר מבתה את היגון והסבל של הבת בילדות‪ ,‬ולכן אינה מצפה לכך שהבת‬
‫תהיה מאושרת בבגרותה‪ .‬היכרותה עם הבת והזדהותה עם סבלה של זו בילדות‪ ,‬מכינים אותה‬
‫לקבל את היאוש של הבת הבוגרת מבלי לשאול דבר ומבלי למתוח ביקורת‪.‬‬
‫הבית הרביעי מתאר סיטואציה העשויה להתרחש בין השתיים‪ ,‬ובו מגיעה הקירבה ביניהן‬
‫לביטוי השלם ביותר‪ .‬בשעה שהבת שבה פגועה ורצוצה‪ ,‬אין האם דורשת ממנה לספר דבר‪ ,‬ואף‬
‫הבת עצמה אינה חשה צורך לדבר על כאבה‪ .‬נראה שאין לה צורך במלים‪ .‬האם חשה היטב בסבלה‬
‫של הבת והיא מקבלת אותה כמו שהיא מבלי לצפות להסבר‪ .‬כמו שקיבלה אותה בשובה הביתה‬
‫כילדה ובהביאה עמה את כאבה וסבלה‪ ,‬היא מקבלת אותה בהבנה‪ ,‬בשובה הביתה מיואשת‬
‫ומיוסרת‪ .‬הבת יודעת‪ ,‬שתזכה בהבנה ובסיוע מן האם‪ ,‬גם מבלי שתדבר ותסביר‪ ,‬תתנצל או תפרש‬
‫דבר‪ .‬מכאן נראה שבין השתיים קשר של אהבה ללא גבול וללא תנאי‪.‬‬
‫הפרשנות השנייה‬
‫אפשר לקרוא את וידוי הבת באשר ליחסיה עם אמה ולחוש נימה של אכזבה נוכח הריחוק בין‬
‫השתיים‪ ,‬עד כדי העדר מעורבות מינימלית של האם בחיי הבת‪ .‬פרשנות זו לא תציג את דמות‬
‫האם בצורה אידיאלית‪ ,‬משום שהאהבה הרכה והמסירות הנכנעת יביאו לבנייתה של חומה‬
‫שאיננה מאפשרת התקרבות אמיתית בין השתיים‪.‬‬
‫בבית הראשון מתגלה הריחוק שבעטיו נאלצת הבת לדבר אל תמונת אמה ולא אל אמה‬
‫במישרין‪ .‬מכאן ניתן להסיק שהתקשורת הלקויה בין השתיים מונעת אפשרות לדיאלוג ישיר‬
‫ביניהן‪ .‬ציון העובדה שהאם "אחרת" עשויה להצביע על פער משמעותי בין הופעתה השלווה‬
‫בתמונה לבין הופעתה האחרת (אולי הרגוזה‪ ,‬הלחוצה‪ ,‬המאיימת וכד') במציאות‪ .‬השילוב בין‬
‫גאווה ומבוכה רומז אף הוא ליחס אמביוולנטי כלפי האם‪ .‬היא נתפסת כגאה‪ ,‬כנראה באמת‬
‫בזכות הפיכת בתה לבוגרת‪ ,‬אך היא גם נבוכה – אולי בשל הריחוק שנוצר בין השתיים‪ .‬העובדה‬
‫שהאם מוותרת בחיוך (אולי של השלמה) על קרבתה לבתה‪ ,‬גורמת צער לבת המאוכזבת‬
‫מאדישותה של אמה – מחוסר המעורבות שלה בחייה – "ומעולם אינך שואלת‪' :‬מי?'"‬
‫בבית השני נרמזת ביקורת של הבת כלפי אמה על כך שזאת לא תמהה ולא רגזה על תביעותיה‬
‫וסיפקה לה את כל מבוקשתה ללא תנאי וללא שום התנגדות‪ .‬נראה כי צר לבת על כך שמהות‬
‫יחסיה עם אמה היתה חד‪-‬סטרית‪ .‬היא חשה כי אם לאמה באמת היה אכפת ממנה‪ ,‬היה עליה‬
‫להציב לה גבולות‪ .‬ניתן לצפות שמערכת יחסים בין הורים לילדים תהיה הדדית‪ .‬יש משהו פגום‬
‫ביחסים המבוססים על דרישת הילדים לקבל ועל נכונותם הבלתי‪-‬מוגבלת של ההורים לתת‪.‬‬
‫מתקבל הרושם המטריד שהאם נכנעה לכל תביעותיה של בתה ובתוך כך ויתרה על סיפוק הצורך‬
‫הטבעי של הבת – הצורך בדיאלוג‪.‬‬
‫בבית השלישי הולך וגובר הריחוק בין הבת לאמה‪ .‬הבת מתארת את התבגרותה בצל הכאב‬
‫והייאוש שליוו אותה עוד בילדותה‪ .‬נראה שגם בבגרות היא נידונה להתמודד עם מצוקתה בכוחות‬
‫עצמה‪.‬‬
‫היא יודעת שהאם מודעת ליגון ילדותה‪ ,‬אך היא לא עשתה דבר כדי למנוע ממנה להתבגר יחד עם‬
‫מכאוביה שבגרו עמה‪ .‬אפשר שהבת ציפתה שדווקא משום שהאם זוכרת אפילו טוב ממנה את צער‬
‫ילדותה‪ ,‬היא תסייע לה להשתחרר מאותם מכאובים‪ ,‬אלא שהמציאות מזמנת לה את אמה‬
‫המודעת שעדה להתבגרות בתה‪ ,‬כמו גם להתגברות ייאושה שבגר יחד איתה‪.‬‬
‫בבית הרביעי מגיע הניכור בין הבת לבין אמה לשיא‪ .‬הבת מצהירה שהיא תשוב לביתה (אולי כי‬
‫אין לה מקום מפלט אחר)‪ ,‬אך היא כלל לא תתעניין בשלום אמה‪ .‬היא תשוב פגועה ורצוצה‬
‫ולמרות זאת לא תתרפק בחיק אמה‪ .‬הריחוק כל‪-‬כך גדול ובלתי‪-‬ניתן לגישור‪ ,‬עד שהאם שבוודאי‬
‫תזהה את צער בתה ותדע את מקורו (החבר‪/‬האהוב שעזב אותה) – לא תעז להתקרב ולשאול‪:‬‬
‫"מי?" – בכך מותחת הבת ביקורת חריפה כלפי אמה‪ ,‬אשר למרות היכרותה את בתה ולמרות‬
‫מסירותה כביכול – לא תמצא את הכוחות לסייע‪ ,‬לעודד או אפילו רק להתעניין במה שאירע‬
‫לבתה‪.‬‬
‫פרשנות זאת הופכת את השיר על פיו‪ .‬מה שנראה בפרשנות הראשונה כביטוי להערכה והכרה‬
‫בגדולת האם‪ ,‬מתברר בפרשנות השנייה כביטוי לפליאה ואף טרוניה – במיוחד לאור העובדה‬
‫שהדוברת מציינת במפורש שהאם יודעת את מקור סבלה וצערה‪ .‬על‪-‬פי פרשנות זאת‪ ,‬הבת כואבת‬
‫את הריחוק בינה לבין אמה‪ .‬היא לא רואה את ההתחשבות שבדרך התנהגות האם‪ ,‬אלא דווקא‬
‫את האדישות והעדר המעורבות שכה פוגעת בה‪.‬‬

‫אמצעים אומנותיים‬
‫חזרה – בולטת מאוד החזרה של המילה‪" :‬מי?" – בבית הראשון מתוארת האם בהווה מתמשך‬
‫(שגרה קבועה) כמי שנמנעת מלהתערב בחיי בתה‪" :‬ומעולם אינך שואלת‪ :‬מי?" מתקבל רושם‬
‫חיובי על האם המתגברת על סקרנותה ונמנעת מלחטט בחיי בתה‪ .‬בבית האחרון מתוארת האם‬
‫בזמן עתיד כמי שאף פעם לא תהיה מעורבת בחיי בתה‪" :‬ולא תשאליני מי?" וכאן מתקבל הרושם‬
‫שהבת מאוכזבת מאמה שאפילו בבגרותה נמנעת מלהשתתף בחייה ולנסות לסייע לה בכאבה‪.‬‬
‫ניגודים – הניגודים בשיר יוצרים את היחס האמביוולנטי של הדוברת כלפי אמה‪" .‬תמונתך כה‬
‫שלווה‪ .‬את אחרת" – הבת מתייחסת לשלוות אמה בתמונה‪ ,‬אך מדגישה שהמציאות שונה‪.‬‬
‫באמצעות הניגוד הזה‪ ,‬מבהירה הבת את הסיבה להימנעותה מדיאלוג ישיר עם אמה‪ .‬ניגוד נוסף‬
‫עולה מהמלים‪" :‬קצת גאה ונבוכה על שאת – אמי" – השילוב בין גאווה ומבוכה מלמד על‬
‫מורכבות היחסים בין הבת לאמה‪ .‬האם חשה בו‪-‬זמנית גם גאווה על בתה שבגרה ואולי על‬
‫הצלחותיה‪ ,‬אך גם מבוכה נוכח אותה התבגרות ובשל המרחק שנתגלע ביניהן‪ .‬ניגוד בולט נוסף‬
‫מתבטא במלים‪" :‬מלוה בדמעה ובחיוך מוותרת" – ביטוי נוסף לצדדים השונים שביחס האם כלפי‬
‫בתה‪ .‬מצד אחד‪ ,‬דמעה – רמז לעצבות או התרגשות ומצד אחר‪ ,‬חיוך – רמז לשמחה או להשלמה‬
‫בלית‪-‬ברירה עם מציאות מדכדכת‪.‬‬
‫מטאפורה – "היא תביא את יאוש תוגתה שבגרה" – זהו ביטוי מטאפורי לכאבה של הבת שליווה‬
‫אותה מילדותה ועד בגרותה‪ .‬התיאור הזה ממחיש את גורלה של הבת להתבגר יחד עם היגון‬
‫שמלווה אותה מצעירותה‪ ,‬אולי משום שאמה לא סייעה לה להיפתר ממנו‪ .‬הידיעה שכך צפוי‬
‫להיות‪ ,‬מדגישה שהבת לא קיבלה מאמה את הסיוע לו ציפתה‪.‬‬
‫מוטיב הדמעה – בבית א' האם "מלווה בדמעה" את התבגרות הבת ולעומת זאת בבית ד' אומרת‬
‫הבת‪" :‬לא אבכה בחיקך"‪ .‬נראה שהאם כואבת את עובדת הסבל של בתה והיא מביעה אותו‬
‫בהזלת דמעה‪ .‬הבת בוחרת להפנים את סבלה ואין בכוונתה להזיל דמעה בנוכחות אמה‪ .‬מוטיב זה‬
‫עשוי לרמוז לדאגה והאהבה של האם לבת‪ ,‬לעומת העדר התנהגות זהה של הבת כלפי האם‪ .‬אולי‬
‫על כך מצטערת הבת בהווה‪.‬‬

‫סיכום‬
‫השיר "לתמונת אמא" מזמן דיון באשר לשאלות עקרוניות ביחסי הורים‪-‬ילדים‪ .‬אין בו מתכון‬
‫ליחסים תקינים‪ ,‬אלא הצגת מערכת יחסים שבשל ההימנעות מדיאלוג ישיר‪ ,‬מותירה את שני‬
‫הצדדים בלתי‪-‬מסופקים‪.‬‬
‫‪ .1‬ההבדל בין מעורבות לבין התערבות של הורים בחיי ילדיהם – האם ובאיזו מידה מעונינים‬
‫שני הצדדים באלו? מתי? באילו תחומים רצויה המעורבות ובאילו תחומים היא בלתי‪-‬רצויה? מהי‬
‫הדרך הנכונה למעורבות‪/‬התערבות? מי צריך ליזום ועד כמה ראוי להתעקש?‬
‫‪ .2‬מסירות הורים לילדיהם – האם שונה ממסירות אחרת? במה היא מתבטאת? מה משמעותה‬
‫עבור הילדים ועבור ההורים? מה התוצאה של מסירות‪-‬יתר? האם בכלל קיימת מסירות‪-‬יתר?‬

‫פרק ‪ – 2‬סיפור קצר‬


‫העיוורת – יעקב שטיינברג‬
‫יעקב שטיינברג‬
‫יעקב שטיינברג נולד באוקראינה בשנת ‪ .1887‬כשהיה בן ‪ 14‬עבר לאודסה‪ ,‬שם פורסם שירו הראשון‬
‫כשהיה בן ‪ .15‬באותה שנה עבר לווארשה‪ ,‬שם השתתף בעיתונות העברית והיידית‪ .‬בשנת ‪1914‬‬
‫עלה לארץ‪-‬ישראל והשתתף ב"הפועל הצעיר" וב"מולדת"‪ .‬עזב לברלין וחזר ארצה ב‪ .1925 -‬כתב‬
‫ב"דבר" והיה מעורכי "מאזניים"‪.‬‬
‫נפטר בתל‪-‬אביב בשנת ‪.1947‬‬

‫"העיוורת" – יעקב שטיינברג (‪)1912‬‬

‫תקציר העלילה‪ :‬מעשה בנערה עיוורת בשם חנה‪ ,‬שנישאה בעל‪-‬כורחה לאיש אחרי שבני משפחתה‬
‫סיפרו לה שקרים על דמותו‪ ,‬גילו ועיסוקו המקצועי‪ .‬הנערה מגלה לבסוף את זהותו האמיתית‪ :‬בעלה‬
‫אינו אלא קברן‪ ,‬שקבר את הבת שילדה לו וביתה עומד בתוך בית‪-‬קברות‪.‬‬

‫סוג הסיפור ותבניתו‪ :‬הסיפור כתוב במתכונת סיפורי המתח המבוססים על פואנטה – נקודת מפנה‬
‫בסוף הסיפור משמשת שיא‪ ,‬מתירה את הסבך‪ ,‬מפרקת את המתח ומעניקה לסיפור משמעות‬
‫חדשה‪ .‬הפואנטה כגילוי הכסוי (הנסתר) מעניקה פירוש חדש לכל מהלך היצירה‪.‬‬
‫בסיפור "העיוורת"‪ ,‬הפואנטה חושפת את האמת על דמותו של הבעל ישראל ועל מצבה של הגיבורה‪,‬‬
‫חנה‪.‬‬

‫"העיוורת" הוא סיפור חידה‪ .‬יש בו התרחשויות בלתי‪-‬מובנות היוצרות בעיה שדרוש לה פתרון‪.‬‬
‫הסיפור טעון מאוד מבחינה רגשית‪ -‬נושא הסיפור‪ ,‬ודרכי העיצוב יוצרות אוירה דחוסה של מתח‬
‫ומסתורין‪.‬‬

‫עולמה של חנה העיוורת‬


‫חנה היא אישה צעירה‪ ,‬עיוורת‪ ,‬המשודכת לאדם שאיננה מכירה‪ .‬העיוורון של חנה מעמיד אותה‬
‫בתחושה של תלות בזולת‪ .‬אין בכוחה לשלוט ולשנות את גורלה‪ .‬היא מנותקת מהמשפחה שלה‬
‫ונזנחת לשוליים‪ .‬במצב זה היא מוצאת עצמה לצד אדם זר (בעלה)‪ ,‬נתונה לחסדיו שאינם מופגנים‬
‫בשום צורה‪ .‬משום כך היא מוותרת על הניסיון לגלות מפי בעלה את האמת באשר למצבה‪.‬‬
‫· הסיפור מתרכז לא בתיאור רגשותיה של חנה‪ ,‬אלא בניסיונותיה לגלות את האמת על‬
‫העולם בו היא חיה‪.‬‬
‫· אנשים בעלי מום חייבים "לפצות" את עצמם על מגבלותיהם בעזרת החושים האחרים‬
‫ופיתוח רגישות מיוחדת‪ .‬חנה מצליחה "לפצות" את עצמה על עיוורונה‪ .‬בתגובותיה על‬
‫הסובב אותה בולטת האינטואיציה החזקה שלה ויכולתה "לראות" למרות עיוורונה‪.‬‬
‫יכולת זאת מובלטת בהמשך הסיפור בתיאור תגובותיה לבתה ובהרגשתה של האומנת‬
‫הזקנה‪ ,‬שחנה אינה עיוורת גמורה‪.‬‬

‫השלבים בתהליך גילוי האמת של חנה‬

‫כבר מלכתחילה‪ ,‬חנה אינה מאמינה שהחתן המיועד לה הוא כפי שמתארת אותו אמה‪ :‬אדם בן ‪,30‬‬
‫סוחר טבק‪.‬‬

‫בלילה הראשון שלאחר החופה‪ ,‬היא ממששת את זקנו ומגלה כי הוא איש זקן‪.‬‬ ‫‪.1‬‬
‫הנסיעה הארוכה לבית בעלה – יציאה מתחום המושב‪.‬‬ ‫‪.2‬‬
‫דפיקת רגליו של הבעל המעידה כי אדם זקן הוא‪.‬‬ ‫‪.3‬‬
‫השיעול הכבד של הבעל מעיד כי אינו סוחר טבק‪.‬‬ ‫‪.4‬‬
‫הכלים בבית והמנהגים דומים לאלו של הגויים‪.‬‬ ‫‪.5‬‬
‫"ביקור" הזר ועזיבת הבעל את הבית באישון לילה‪.‬‬ ‫‪.6‬‬
‫הרוח המרמזת כי הבית מצוי בשטח פתוח‪ ,‬ללא בתים מסביב‪.‬‬ ‫‪.7‬‬
‫התנהגות הבעל בכלל ובזמן התפשטות המגפה ומחלת הילדה‪.‬‬ ‫‪.8‬‬

‫דרך התמודדותה של חנה עם המציאות הסובבת אותה בולטת בפאסיביות מוחלטת‪.‬‬ ‫·‬
‫ניסיונה היחיד להתקומם נגד הגורל הוא סירובה לתת את הגופה של בתה לקברן‪.‬‬
‫התקוממות זאת נידונה מראש לכישלון‪.‬‬
‫חזיונות אלו רומזים לחנה שהיא נתונה במציאות שקרית‪ .‬תמונת הסיום של הסיפור מהווה את גילוי‬
‫האמת המרה – חנה נשואה לקברן קשיש ומתגוררת בבית‪-‬קברות‪ .‬היא מכירה בכך שנגזר עליה גורל‬
‫אכזר של חיים ללא מוצא בצל המוות‪.‬‬

‫נקודת הראות בסיפור‬


‫נקודת הראות של הסיפור צמודה לזו של חנה העיוורת‪ .‬כך יוצר שטיינברג את אווירת המתח‬
‫והמסתורין – הוא גוזר "עיוורון" גם על הקורא‪ .‬הדגשת העיוורון נעשית באמצעות כינויה של חנה‬
‫פעמים רבות‪" :‬העיוורת"‪ .‬תיאור העולם דרך עיניה של עיוורת איננו שגרתי והצמדת נקודת הראות של‬
‫המספר לחנה מגבילה אותו למה שהיא מסוגלת לשמוע‪ ,‬לחוש‪ ,‬לבצע‪ ,‬לדעת ולהבין‪.‬‬
‫מודגשים צעדים ודפיקות – גירויים הממלאים את עולמה של העיוורת‪ .‬הקולות תורמים לעיצוב‬
‫האווירה הכללית בסיפור – מתח ומסתורין‪.‬‬

‫דמותו של הבעל – ישראל הקברן‬


‫דמות מרוחקת‪ ,‬מאופיינת בעיקר בעזרת המראה החיצוני‪ ,‬דפיקות המטה‪ ,‬הצעדים המדודים והכבדים‬
‫ונהימת הפה‪.‬‬
‫· אין כמעט בכלל תיאור של עולמו הפנימי – אולי בגלל שהוא ממעט בדיבור‪.‬‬
‫· לישראל יש שני בנים‪ .‬הם כבדי‪-‬פה אולי בהשפעת אביהם השותק ואולי עקב חריגות‬
‫כלשהי‪ ,‬לא ידועה מהסיפור‪.‬‬
‫· תיאור מועט ביותר של צדדיו האנושיים (הגשת התה‪ ,‬הצעת המיטה)‪.‬‬
‫· דמותו הופכת להיות מזוהה עם מקצועו – קברן‪ .‬הדבר מובלט בסיום הגרוטסקי‪ ,‬כאשר‬
‫אינו מגיב על מחלת בתו ומותה כמו אב‪ ,‬אלא כקברן‪ ,‬הממלא את תפקידו וחוטף אותה‬
‫ממיטתה כדי לקברה מיד עם מותה‪.‬‬
‫· גם על מותם של הילדים האחרים בעיר‪ ,‬הגיב כקברן הרואה במוות פרנסה ולא כאדם‬
‫המזדהה עם צער המשפחות‪.‬‬

‫כך הופכת דמותו של ישראל לשנויה במחלוקת‪ .‬נוצרת ביקורת והתנגדות לו בשל התנהגותו ויחסו‬
‫לחנה‪( .‬לא לקברנות באופן כללי)‪.‬‬

‫אירוע לידת הבת‬


‫בתוך העולם הקודר המתואר בסיפור בולטת לידת הבת כמאורע משמח‪ ,‬הטומן בחובו סיכוי לשינוי‬
‫במצבה של הגיבורה‪" .‬חזות פנים חדשה היתה לחנה בקומה ממשכב לידתה [‪ ]...‬ורק דברי‪-‬זמר‬
‫היתה מזמרת על עריסת העולל"‪ .‬אפילו מזג‪-‬האוויר משתנה בסמוך ללידה – מתחיל לרדת שלג (סמל‬
‫לניקיון וטהרה) והכל בחוץ נעשה שקט ושלו‪.‬‬
‫האושר עם הלידה מתבטא בכך שהעיוורת מתחילה לשיר‪ ,‬אולם עקב כך היא חדלה כמעט לדבר‪,‬‬
‫ובכך משתלבת בעולם הדממה של הבעל וילדיו‪.‬‬

‫הלידה כתמונה של אושר מסמלת את אחדות המשפחה האנושית‪ ,‬אך בסיפור זה‪ ,‬הלידה היא אירוע‬
‫המשהה את התנועה לעבר המוות‪ ,‬מעצים את הוודאות האירונית שהלידה והחיים אינם אלא שהייה‬
‫קלה בטרם קץ ושהמוות אורב לאדם בתוך חווית האושר הבדויה‪ ,‬ושרק מתוך הקוטביות שבין לידה‬
‫ומוות מתגלה הבדיה בכל מערומיה‪.‬‬

‫האווירה בסיפור ודרכי עיצובה‬


‫בסיפור שלטת אווירת מתח וחרדה‪ ,‬הנוצרת באמצעות הפער בין התרחשויות לבין ההנמקה‬
‫המפורשת הניתנת להן‪ .‬הקורא מצוי במתח והוא מנסה לתת הסבר הולם להתרחשויות‪.‬‬
‫· משפט הפתיחה של הסיפור‪" :‬לחנה העיוורת הגידו לפני חתונתה‪ ,‬כי זה שעתיד להיות‬
‫בעלה הוא איש אלמן ועסק הטבק הוא מסחרו" יוצר חוסר אמון ראשוני‪ .‬מיד אחר‪-‬כך‪,‬‬
‫חוזרת ונשבעת האם ‪ 3‬פעמים ("ככה אראה בנחמה") – מה שמתברר זמן קצר מאוד‬
‫לאחר מכן‪ ,‬כניסיונות להסתיר שקרים שונים מבתה בנוגע לבעל המיועד‪ ,‬ילדיו וביתו‪.‬‬
‫ביטויים כגון‪" :‬הבית המרווח" ו‪" -‬החצר הגדולה"‪ ,‬לצד ההמלצה‪" :‬מוטב שתשבי בבית"‬
‫– מעוררים את החשד שדברי האם מסתירים יותר מאשר מגלים‪...‬‬
‫· הרגשת המסתורין נבנית בהדרגה עם חשיפת פרטי אמת על‪-‬ידי חנה‪ .‬כאן מתווספת‬
‫אווירת המועקה על כך שאין לה לחנה עם מי לחלוק את הגילויים המפתיעים באשר‬
‫לחייה‪ .‬היא בודדה וזנוחה‪.‬‬
‫תמיהות הקורא מתגברות משום שהוא מקבל את פרטי התרחשות דרך תודעתה של‬ ‫·‬
‫חנה העיוורת בתוספת תגובותיה‪ ,‬חששותיה ותמיהותיה שלה‪.‬‬
‫לאווירה החידתית תורמת דמותו המשונה של הבעל ישראל‪ .‬תשובותיו נראות בלתי‪-‬‬ ‫·‬
‫אמינות (מחלת הדודה) והתנהגותו מוזרה ביותר (הוא כלל לא מופתע מדפיקות בדלת‬
‫באמצע הלילה ואף יוצא במתינות לזמן מה)‪.‬‬
‫העובדה ששתי הדמויות שאמורות להיות הקרובות ביותר לחנה‪ ,‬אמה ובעלה‪ ,‬מסתירות‬ ‫·‬
‫ממנה את האמת ואף מובילות אותה לחיות בשקר גדול‪ ,‬מוסיפה לאווירת המתח מחד‬
‫ולאווירת המועקה‪ ,‬מאידך‪.‬‬
‫מוטיב הדממה – תורם לאווירת אי‪-‬הוודאות בסיפור‪ .‬תחילה מנומק השקט בכך שהבית‬ ‫·‬
‫נמצא בקצה היישוב‪ .‬עד מהרה מתברר שלשקט סיבות נוספות‪:‬‬
‫‪" .1‬העיוורת הקשיבה בדממה לדברי אמה המרובים‪ – "...‬חנה תלויה באמה‬
‫והיא נאלצת להקשיב בדממה לדבריה‪ ,‬מאחר שאין בכוחה להשפיע על‬
‫מהלך חייה‪.‬‬
‫‪ .2‬הבעל הממעיט לדבר יוצר דממה‪.‬‬
‫‪ .3‬דממת הילדים כבדי הפה‪" .‬שוקטים ונוחים הם כשתי יונים" – אומרת‬
‫עליהם אמה של חנה לאחר שהכחישה תחילה את קיומם‪.‬‬
‫‪ .4‬דממה מנדירותם של קולות אדם בכלל‪( .‬סביבת בית‪-‬הקברות)‪.‬‬
‫‪ .5‬הדממה המשתררת כאשר הילדה מפסיקה לנשום‪.‬‬
‫‪" .6‬שריקה איומה פורצת מגרון העיוורת‪ :‬היא מכירה‪ ,‬כי רגליה עומדות‬
‫בבית‪-‬קברות"‪ .‬מוטיב הדממה נועד לבנות את אווירת המוות‪ .‬הדממה‬
‫נשברה בגילוי המרעיש אודות האמת האיומה‪.‬‬

‫סיכום‬
‫"העיוורת" הוא סיפור מתח עם פואנטה‪ .‬הבעיה המרכזית של הסיפור (הסיבוך) היא בניגוד שבין‬
‫הנסתר לבין הנגלה‪ .‬נקודת השיא בסיום הסיפור מהווה את הפתרון (התרה)‪ ,‬אף שאיננו בבחינת‬
‫פתרון כלל וכלל‪ .‬זהו פתרון לחידה‪ ,‬אך לא פתרון לבעיה‪ .‬האמת מתגלה‪ ,‬אך אין בכך כדי לשנות‬
‫את גורלה של חנה ‪ -‬חיים בצל המוות‪.‬‬
‫· הבחירה בגיבורה עיוורת נעשה כדי להעצים את התחושה היסודית בסיפור –‬
‫הפחד‪.‬‬
‫· מחושיה של העיוורת לא נעלמות לעולם שתי תחושות יסוד‪ :‬החרדה והחשד‪ .‬אלו‬
‫מובילות לתחושה מתמדת שהאושר מדומה והאפלה הסתומה היא האמת היחידה‪.‬‬
‫· באמצעות עיצוב אירוני‪ ,‬מציג שטיינברג את המצב האנושי‪ ,‬שפירושו האכזרי‪ :‬האדם‬
‫בבית המוות והמוות בבית האדם‪ .‬סופו של האדם לגלות כי הכל נידונים למוות –‬
‫חייו הם משחק אירוני בידי האל‪ .‬תחושותיה של העיוורת היו נכונות למרות‬
‫הניסיונות להטעותה – סופה של האמת להתגלות‪...‬‬
‫· הגיבורה העיוורת מייצגת את החברה האנושית‪ ,‬הפועלת כביכול בפיקחון‪ ,‬אבל חיה‬
‫בעיוורון‪ ,‬ואינה תופסת את הכזב שבנראה‪ .‬הולדת התינוקת נוסחת בה‪ ,‬כמו בכל‬
‫אדם‪ ,‬אושר ואידיליה‪ ,‬אבל כל האושר הזה מדומה‪ ,‬משום שאין זו אלא השהייה‬
‫בטרם קץ‪ .‬בתוך חוויית האושר הבדויה אורבת לאדם הכניעה האנושית שבסופה‬
‫המוות‪.‬‬

‫סובבתהו בכחש – יהודה בורלא‬


‫יהודה בורלא (‪ ,)1970 – 1886‬נולד בירושלים‪ .‬למד בבית‪-‬המדרש למורים "עזרה"‪ .‬עסק בהוראה‬
‫וניהל את בתי‪-‬הספר העבריים בדמשק‪ .‬כסופר‪ ,‬הכניס את עולמה של העדה הספרדית לספרות‬
‫העברית בארץ‪ .‬זכה בפרס ישראל‪.‬‬

‫כותרת הסיפור‬
‫"סובבתהו בכחש" = רימתה אותו; סובבה אותו בשקר‪.‬‬
‫כותרת הסיפור יוצרת ציפייה לכך‪ ,‬שאכן יתבצע בסיפור מעשה של רמייה ובכך קיימת בשם‬
‫הסיפור נימה שלילית‪.‬‬
‫בתום הקריאה מקבלת הכותרת משמעות שונה‪ ,‬וההוכחה לכך היא בעמדת המספר המופיעה‬
‫במשפט האחרון בסיפור ומסגירה את המסר שלו כולו‪:‬‬
‫"ודאי בגלל מעשי זיוף ותרמית כאלו – העולם מתקיים‪".‬‬

‫תוכן הסיפור‬
‫במרכז העלילה המתרחשת בירושלים של תחילת המאה העשרים‪ ,‬ניצבת דמותה של אישה צדקת‬
‫בשם ריקוג'ה‪ .‬היא נשואה לאדם עשיר וקמצן ביותר‪ ,‬יעקב נחשון שמו‪ ,‬ומקדישה את חייה למעשי‬
‫צדקה‪ .‬לשם כך מכרה את כל תכשיטיה בסתר‪ .‬היא החליפה אותם בתכשיטים מזויפים וזולים‬
‫על‪-‬מנת להסתיר את המעשה מבעלה‪ ,‬שהיה איש רע לב ובוודאי היה מתנגד למעשיה‪ .‬היא העניקה‬
‫לנזקקים לא רק מכספה‪ ,‬אלא גם מרגשות אהדתה ורחמיה‪ .‬ימים אחדים לפני מותה‪ ,‬ביקשה‬
‫להתוודות על מעשיה‪ .‬היא סיפרה לבעלה על תרמית התכשיטים שיזמה ביחד עם הצורף דוד ששון‬
‫וזמן קצר לאחר מכן‪ ,‬הלכה לעולמה‪.‬‬

‫מבנה הסיפור‬
‫הסיפור מתחלק לשלושה חלקים‪:‬‬
‫פתיחה כללית‪" :‬כידוע עשירים נדיבי לב ובעלי אצילות – נדירים מאוד בעולם"‪ .‬המספר פותח‬
‫בהכללה ביקורתית על העשירים‪ ,‬שבדרך‪-‬כלל אינם נדיבי‪-‬לב‪ .‬בכך הוא יוצר תחושה שלילית‪ ,‬שעל‬
‫הרקע שלה תפתיע לטובה דמותה של ריקוג'ה שתזכה לאהדה רבה‪.‬‬
‫סיפור המעשה‪ :‬העלילה נבנית בתוך מסגרת בעלת אופי משכנע‪ .‬העלילה מעבירה מסר אחר‪ .‬אפשר‬
‫שיהיו בני‪-‬אדם נדיבים גם בחברה קרה ואטומה‪ .‬העובדה שריקוג'ה נישאה לאדם עשיר מאוד‬
‫וקמצן באופן קיצוני‪ ,‬לא מנעה ממנה למרוד בו בדרכה השקטה והמסתורית ולהגשים את הטוב‬
‫שבאדם – בעשייתו מעשי צדקה וחסד‪.‬‬
‫סיום כללי‪ :‬משפט הסיום של הסיפור ממחיש את משמעותו הכוללת‪ .‬בני הקהילה מבהירים את‬
‫המסר המרכזי‪ ,‬לפיו טוב שלעתים מתרחשים בעולם מעשי זיוף ותרמית‪ ,‬כי בזכותם העולם‬
‫מתקיים מן הבחינה המוסרית‪.‬‬

‫מאפייני הסיפור "סובבתהו בכחש" כסיפור קצר‬


‫דמויות – מספר דמויות מצומצם‪ .‬ריקוג'ה היא הדמות הראשית‪ ,‬המניעה את העלילה ומובילה אל‬
‫מסקנת הסיפור‪ .‬בעלה‪ ,‬יעקב נחשון‪ ,‬דמות משנית‪ ,‬המדגישה את הפן השלילי של הנושא הנדון –‬
‫עושר‪ ,‬קמצנות ומעשים טובים‪ .‬בני הקהילה בעיר משמשים כדמויות רקע לעיצוב האווירה‬
‫הריאליסטית של הסיפור‪.‬‬
‫מקום – הסיפור מתרחש במקום אחד – ירושלים‪.‬‬
‫עלילה – בסיפור קיימת עלילה אחת בלבד סביב מעשיה המופלאים של ריקוג'ה‪ .‬מבנה העלילה‬
‫קלאסי‪ :‬אקספוזיציה – הצגת הדמויות‪ ,‬הזמן‪ ,‬המקום והבעיה המרכזית; סיבוך – ריקוג'ה עוזרת‬
‫לנזקקים‪ ,‬למרות שהיא יודעת מה דעתו של בעלה הקמצן‪ .‬תעלומת הסיפור סביב השאלה‪ :‬כיצד‬
‫היא עושה זאת מתחת לאפו?; התפתחות – אנשים באו אל ריקוג'ה לקבל עזרה והיא מסייעת‬
‫ברוחב‪-‬לב לרבים; שיא והתרת הסיבוך – מחלתה של ריקוג'ה‪ ,‬הוידוי ומותה‪ .‬שיא הסיפור וגילוי‬
‫האמת מתרחש סמוך לסיום‪ .‬זוהי גם נקודת הפואנטה של היצירה כולה‪.‬‬

‫אפיון הדמויות‬
‫הדמויות המרכזיות בסיפור מעוצבות כהפכים גמורים‪ .‬שתי הדמויות של ריקוג'ה ושל יעקב נחשון‬
‫הנן שטוחות‪ .‬תיאורן הראשוני לא משתנה‪ ,‬אלא מקבל יתר תוקף עם התפתחות העלילה‪.‬‬

‫ריקוג'ה‬
‫תאור חיצוני‪ :‬בת טובים‪ ,‬חביבה על כולם‪ ,‬בת ‪ ,20‬חמודה‪ ,‬עיניה טובות וטהורות‪ .‬קולה חנון‪,‬‬
‫דיבורה מתון‪ ,‬שקול ורצוף דברי בינה וטוב‪-‬טעם‪.‬‬
‫דעת הסביבה עליה‪ :‬כולם אוהבים אותה ומוקירים את טוב לבה‪ .‬ניכרת נימה של צער על‬
‫השתדכותה לאדם שלילי אשר לחלוטין לא ראוי לה‪.‬‬
‫יחסה לזולת‪ :‬מקרינה חום ואצילות‪-‬נפש על כל הסובבים אותה‪ .‬בכוחה להשכיח צער מכל אדם‬
‫עגמומי שהביט בה‪ .‬היא מסייעת ומושיעה כל אדם הדופק על דלתה‪ .‬היא מברכת ואומרת דברי חן‬
‫המחממים את לבו של כל אדם הנקרה בדרכה‪.‬‬
‫המעשים שלה‪ :‬היא עושה מצוות ונותנת צדקה בסתר‪ .‬כמובן שהמעשה יוצא‪-‬הדופן המאפיין את‬
‫אישיותה יותר מכל‪ ,‬הוא במכירת תכשיטיה והחלפתם במזויפים‪ ,‬זאת על‪-‬מנת לתרום את כספי‬
‫הרווח לעניים ונזקקים‪.‬‬
‫אפיון באמצעות ניגוד‪ :‬אישיותה מאופיינת כניגוד מוחלט לאישיות בעלה‪.‬‬
‫אפיון ריקוג'ה בלשון מטאפורית‪ :‬יונה שנקלעה למאורתו של נחש; אור רך הפרוש בלבנונית‬
‫שבפניה‪ ,‬כאורו של ירח שמפציע ועולה; כבת מלכה שנתכשפה בידי אשף (=קוסם‪/‬מכשף) אילם;‬
‫כבולה היא כשפחה שבויה בידיו של הגביר‪.‬‬

‫יעקב נחשון‬
‫תאור חיצוני‪ :‬אלמן כבן ‪ ,35‬רע מראה‪ ,‬עיניו טרוטות (=חלושות‪/‬כבויות)‪ ,‬לא תואר ולא הדר‪,‬‬
‫לבושו מהודר ויוקרתי‪ .‬פניו מבהיקים כמשוחים בשמן‪.‬‬
‫דעת הסביבה עליו‪ :‬יעקב נתפס כמי ששולט במזל ולא כמי שהמזל שולט בו‪ .‬הוא מגונה על‪-‬ידי‬
‫הסביבה הרואה בו אדם רע לב ואטום לרגשות הזולת‪ .‬הוא מוכר כבור ועם הארץ וקמצן באופן‬
‫קיצוני‪.‬‬
‫יחסו לזולת‪ :‬ידוע לכול יחסו האכזרי לאשתו הראשונה השנואה עליו‪ ,‬שמתה בצעירותה‪ .‬הוא‬
‫נמנע מלשחרר אותה מהנישואין בגט כי לא רצה לשלם לה את כתובתה‪ .‬הוא התעסק מדי יום‬
‫במחשבות כיצד לגרום לה ייסורים‪ ,‬עינויים ועלבונות עד שתתייאש ותחדל מלחיות‪ .‬שמונה שנים‬
‫לאחר שנישאו‪ ,‬היא מתה מצער ושברון‪-‬לב‪ .‬הדבר לא מנע מיעקב להשתדך מיידית למי שתהיה‬
‫אשתו השנייה‪.‬‬
‫נוסף על כך‪ ,‬מוכר יעקב נחשון כמי שלא נותן צדקה ונדבה כפי שניתן היה לצפות מאדם במעמדו‬
‫החברתי והכלכלי‪ .‬הוא נהג לפטור עצמו בשתיקה כאשר פנו אליו בבקשת עזרה‪ .‬הוא אגואיסט‪,‬‬
‫חושב רק על עצמו ומתעלם בבוז מהסובלים סביבו‪.‬‬
‫המעמד הכלכלי והחברתי‪ :‬יעקב היה אדם עשיר‪ ,‬מצליח ובר‪-‬מזל‪ .‬בכל דבר בו שלח את ידו‪,‬‬
‫הרוויח בגדול‪.‬‬
‫אפיון באמצעות ניגוד‪ :‬דמותו של יעקב מנוגדת לחלוטין לדמות אשתו‪.‬‬
‫אפיון יעקב בלשון מטאפורית‪" :‬כבול‪-‬עץ"; לב ברזל ומצח נחושה"; "פיגול"; אף חזיר"; השם‬
‫נחשון כרמז לאישיות הנחש המאפיינת אותו‪.‬‬

‫מאפייני החברה ותפקידם ביצירה‬


‫החברה מתוארת כסביבה מעורבת המכירה מקרוב את הנפשות הפועלות ולא חוסכת מהן את‬
‫הביקורת המוצדקת‪ .‬הם מרכלים‪ ,‬מביעים ספקות‪ ,‬משתתפים בצער הזולת‪ ,‬מרחמים‪ ,‬מאשימים‬
‫ומטיחים אשמה ובתוך כך ממלאים את התפקיד הספרותי‪ :‬א) ליצור רגשות אהדה כלפי ריקוג'ה‬
‫ורגשות כעס וזלזול כלפי יעקב‪.‬‬
‫ב) לתאר את הדמויות ולנקוט עמדה באשר להן‪ .‬ג) לעורר מתח באשר לגילוי האמת באשר לדרך‬
‫פועלה של הדמות הראשית – ריקוג'ה‪ .‬ד) לעצב את תפאורת הסיפור על רקע הזמן ומקום‬
‫התרחשות העלילה‪.‬‬

‫משמעות הסיפור והמסקנות העולות ממנו‬


‫הסיפור מראה שמתן צדקה עשוי לתרום לא רק למקבל אלא גם לנותן‪ .‬בעזרת תושייה ואומץ‪-‬לב‪,‬‬
‫השכילה ריקוג'ה להעניק לחייה משמעות חדשה וצביון חיובי ומועיל – זאת למרות מסגרת‬
‫הנישואין הכובלת והמדכאת שבה היתה נתונה‪ .‬ראייה לכך ניתנת בהסבר למותה‪" :‬וכשראתה‬
‫שאזלו תכשיטיה – כלו חייה"‪ .‬באמצעות מעשי הצדקה היא ביטאה תכונות טובות שהיו בה‪,‬‬
‫יצאה מבדידותה הכפוי וזכתה לאהבה ולהערכה רבה מצד סביבתה‪.‬‬

‫הדילמה בסיפור‬
‫לגיבורת הסיפור היתה דילמה‪ :‬האם לעזור לנזקקים ולקיים את מצוות הנדבה בסתר‪ ,‬ולהונות‬
‫את בעלה או להישאר נאמנה לבעלה ולא להעניק עזרה לנזקקים‪ .‬המסקנה של הסיפור מובילה‬
‫כמובן להצדקת המעשה של ריקוג'ה מן הטעמים הבאים‪ :‬א) מעשה המרמה נעשה למען מטרה‬
‫נעלה – עזרה לנצרכים ולסובלים‪.‬‬
‫ב) מדובר בתכשיטיה שלה שהיא מכרה‪ ,‬כלומר היא זאת שוויתרה על התקשטות בתכשיטים‬
‫(ובכך יש היבט חיובי כלפיה כאישה אשר ויתרה על דבר שלרוב משמעותי עבור נשים – הצגת‬
‫האנושיות מעל הנשיות)‪ .‬ג) הבעל‪ ,‬שהוא הנפגע במקרה זה‪ ,‬היה רשע וקמצן‪ ,‬ולפיכך המחויבות‬
‫המוסרית כלפיו פחותה יותר‪ .‬אדם שאינו שומר על כללי המוסר‪ ,‬קשה לראות בו בעל חוב מוסרי‪.‬‬
‫במידה מסוימת‪ ,‬העובדה שריקוג'ה היא אשתו‪ ,‬זוקפת את מעשיה הטובים גם לזכותו‪ .‬ד) השותף‬
‫למעשה‪ ,‬הצורף דוד ששון הוא אדם מאמין שראה במעשה מצווה וכמוהו גם שאר בני הקהילה‪ .‬ה)‬
‫לפני מותה התוודעה ריקוג'ה על מעשיה‪ ,‬ואף הציגה בפני בעלה את הדיווח הכספי המלא שניהלה‬
‫בקפידה כל השנים‪.‬‬
‫כל אלו מעמידים את המעשה של ריקוג'ה באור חיובי ביותר ויש בהם כדי להסביר את משפט‬
‫הסיום של הסיפור‪.‬‬

‫סיום הסיפור‬
‫סיום הסיפור סגור‪ .‬הבעיה של "רשע וטוב לו" נפתרת בזכות הצלחתה של ריקוג'ה "לסובב בכחש"‬
‫את בעלה במשך חמש‪-‬עשרה שנים‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬נזדמנה לריקוג'ה האפשרות לעשות מעשי‬
‫צדקה וללמד את בעלה לקח‪ ,‬אם כי לא נראה שהוא למדו‪ .‬יעקב נותר מרוכז בניסיונותיו להבין‬
‫את התרמית שהתרחשה מתחת לאפו והוא אף התבייש מעצמו על התעסקותו בדבר זה במקום‬
‫במחלת אשתו‪ .‬הוא טרוד יותר בשאלה האם ריקוג'ה לא רומתה כאשר ניהלה את עסקי החלפת‬
‫התכשיטים במהלך השנים‪ ,‬מאשר בשאלה האם ניתן לעזור לריקוג'ה בימיה האחרונים ולהקל‬
‫בדבר‪-‬מה את סבלה‪ .‬סופו של הסיפור בגילוי שיעקב חילק בעל‪-‬כורחו את כספו לנזקקים‬
‫ובתהילה זכתה כמובן אשתו המנוחה‪ .‬בכך מותיר הסיפור טעם של הצלחה על אף עובדת מותה‬
‫המצער של ריקוג'ה בסיום‪.‬‬

‫דרכי עיצוב מרכזיות‬


‫הסיפור "סובבתהו בכחש" מכיל אלמנטים של סיפור מתח המוביל את הקורא אל פתרון‬
‫התעלומה‪ .‬המתח בסיפור נבנה באמצעות הכותרת המעוררת ציפייה מסוימת שבסיום מתבדה‪.‬‬
‫כמו כן מרבה המחבר בשימוש בביטויים כגון‪" :‬חידה בתוך חידה"; מעשה נסים"; "מעטה סוד";‬
‫"ברזים דרזים" ועוד‪ .‬נוסף על כך נוקט המחבר בטכניקה של העלמת מידע – מאין הכסף של‬
‫ריקוג'ה וכיצד היא מסתירה את השימוש בו מבעלה הבודק אותה בקפדנות?‬
‫אלו יוצרים את מוטיב הסוד שבא על גילויו עם חשיפת הפואנטה לקראת הסיום‪.‬‬

‫פראדל – דבורה בארון‬


‫תוכן הסיפור‬

‫הסיפור שייך למחצית הראשונה של המאה ה‪ .20-‬מעשה בצעירה ושמה פראדל‪ ,‬שבילדותה מתו‬
‫הוריה והורישו לה את ביתם המרווח‪ .‬לאחר שהתייתמה עברה לגור בבית קרוביה – איסר לוין‬
‫והדודה רחה‪ .‬משבגרה שידכו לה את אברהם נח‪ ,‬שהתאים במעמדו החברתי למעמדה (בר אבהן –‬
‫בן למשפחה מכובדת וגם משכיל)‪ .‬אהבה בין בני הזוג לא התפתחה‪ .‬אברהם נח‪ ,‬בעלה של פראדל‪,‬‬
‫מתחמק ובורח מקשר עם פראדל‪ .‬במשך היום הוא שקוע בעסקי מסחר ומלמד בהתנדבות חשבון‬
‫בבית הספר המקומי לילדי עניים‪ .‬בזמן הארוחות לא נקשרת ביניהם שיחה‪.‬‬
‫בילדותה גרה פראדל בשכנות לאלמנה שרה לאה והבן שלה‪ ,‬חיים רפאל‪ .‬שרה לאה אהבה את‬
‫פראדל כבת וחיים רפאל שיחק איתה‪ .‬בבגרותם‪ ,‬התאהב חיים רפאל בפראדל‪ ,‬אך זו לא השיבה‬
‫לו אהבה‪ .‬ידידם של שרה לאה וחיים רפאל ניסה לשדך ביניהם‪ ,‬אך נידחה בהתנשאות על‪-‬ידי‬
‫דודה של פראדל‪ ,‬איסר לוין‪.‬‬
‫לאחר שלוש שנות נישואים חל מפנה בחיי הזוג‪ :‬נולד להם תינוק והבית שהיה עד כה קודר ודומם‪,‬‬
‫הפך לצוהל‪ .‬ריח של דבש חם ותבשילים התפשט בבית‪ .‬לידת התינוק משנה את יחסו של הבעל‬
‫"שהציץ אל פראדל בעיניים לחות מחנינה וחרדת לב"‪ .‬אך התינוק חלה ומת‪ .‬אברהם נח חוזר‬
‫לעיסוקיו וגם למשחקים עם חברו זאויל אלקהס‪ .‬לאחר מות התינוק השתנה המראה של פראדל‬
‫לרעה‪ .‬היא כבר לא יפה כבתחילה‪ ,‬האור בעיניה כבה‪ .‬מדי פעם מתארחת פראדל אצל דודתה ושם‬
‫היא שופכת את ליבה‪.‬‬
‫פעם התארחה אצל פראדל אחותו של אברהם נוח‪ .‬האח והאחות שרים ושמחים ביחד ואילו‬
‫פראדל יושבת לבדה על הספסל שמחוץ לביתה‪ .‬כולם מבינים שאין סיכוי לנישואים ושעליהם‬
‫להפרד ורק פראדל מסרבת לקבל אמת זו וממשיכה להאבק למען הצלת הנישואים‪ ,‬תוך השפלה‬
‫עצמית‪ .‬היא מתלבשת לכבודו‪ ,‬משמינה לכבודו ומשרתת אותו בהתרפסות‪ .‬היא זוכה מאברהם נח‬
‫רק לבוז ולזלזול‪ .‬ליחס זהה זוכה פראדל גם מאנשי העירה‪.‬‬
‫בינתיים מסכן חיים רפאל את חייו במגוון דרכים משום שמאס בחייו בעקבות אהבתו הנכזבת‬
‫לפראדל‪.‬‬
‫יום אחד חלה אברהם נח ופראדל דואגת לו ומטפלת בו במסירות רבה‪ .‬היא מקוה שבעלה ילמד‬
‫להעריך אותה וישיב לה יחס חם‪ .‬אולם משהחל אברהם נח להחלים‪ ,‬ברח מהבית כדי לשחק‬
‫שחמט בבית חברו‪ .‬גיטל המבולבלת ממהרת להודיע לכל אנשי העירה "ראו איך הוא שחט‬
‫אותה"‪.‬‬
‫אברהם נח מקבל עבודה מחוץ לעיירה ועוזב את הבית‪ .‬מאחור נשארת פראדל המקוה שהריחוק‬
‫דווקא יקרב ביניהם‪ .‬אברהם נח דוחה את הביקור בבית ופראדל ממתינה לו‪ ,‬לבושה יפה ואוכלת‬
‫בקצה השולחן‪ ,‬כדי לשמור על נקיון הבית‪ .‬ויום אחד חוזר הבעל לביקור‪ .‬פראדל מקבלת אישור‬
‫ללכת לטבילה במקוה‪ ,‬כאשר כל אנשי העירה צופים במתרחש‪ .‬והנה‪ ,‬מששבה פראדל מהמקוה‪,‬‬
‫מחליט אברהם נח לחזור במהירות אל מקום עבודתו לתמהון כולם‪ .‬פראדל הפגועה מבינה סוף‬
‫סוף שיש לסיים את הנישואים הכושלים והיא מבקשת גט‪ .‬לאחר הגט נישאים פראדל וחיים‬
‫רפאל ונולד להם בן מוצלח‪ .‬סיום אופטימי‪.‬‬

‫עיצוב הדמויות‬

‫פראדל‬
‫פראדל היא הדמות המרכזית בסיפור‪ .‬מקור שמה באידיש ופירושו‪ :‬שימחה‪ .‬במהלך הסיפור‬
‫מקבל שמה נימה אירונית‪ ,‬כיוון שהוא מבטא משמעות הפוכה‪ :‬פראדל עצובה‪ .‬פראדל רבת חן אך‬
‫עצובת רוח‪ .‬שמה הולם את חייה בילדותה‪ ,‬לפני שהתיתמה‪ ,‬ומהיום שבו קיבלה את הגט‬
‫מאברהם נח‪.‬‬
‫פראדל היא דמות עגולה‪ ,‬דמות העוברת תמורות במהלך העלילה וכן דמות בעלת מאפיינים‬
‫טרגיים‪.‬‬
‫דמותה של פראדל מעוצבת הן באמצעות אפיון ישיר והן באמצעות אפיון עקיף‪.‬‬
‫אפיון ישיר‪ :‬תכונות הדמות המרכזית כפי שנמסרו ישירות על‪-‬ידי המספרת‪ ,‬למשל באכספוזיציה‪:‬‬
‫תאור גורלה המר‪ ,‬אומללותה בחיי נישואיה‪ ,‬מצבה הכלכלי הטוב‪ ,‬ביתה המפואר‪ ,‬האוירה‬
‫הקפואה בביתה‪ .‬מצבה של פראדל מתואר בעיקר על‪-‬ידי ניגודים‪ ,‬למשל בין העושר של ביתה לבין‬
‫הסמטה העניה‪ ,‬אך החמה והשמחה‪ .‬בהמשך תתאר המספרת את מראה פראדל לאחר מות‬
‫התינוק וכן את תכונותיה במאבקה למען מעט אהבה מבעלה‪ ,‬כאשר פראדל מתבזה ומתרפסת‬
‫לפניו‪.‬תאורה של פראדל ביום בו קבלה את גיטה – היתה יפה יותר ביום זה מאשר ביום‬
‫כלולותיה‪.‬‬
‫אפיון עקיף‪ :‬הקוראים לומדים על מאפייני דמותה של פראדל באמצעות‪:‬‬
‫‪ .1‬פעולותיה ורגשותיה‬
‫‪ .2‬התמורות החלות בזהותה האישית‬
‫‪ .3‬אפיון באמצעות מאפייני דמות טרגית‬
‫‪ .4‬יחסי פראדל עם אברהם נח בעלה (ודמותם של אברהם נח וחיים רפאל)‬
‫‪ .5‬יחס המספרת אל פראדל‬
‫‪ .6‬התייחסות תושבי העיירה אל פראדל‬

‫‪.1‬התמורות החלות בפראדל באמצעות פעולותיה ורגשותיה‪:‬‬


‫לאחר שנישאה לאברהם נח‪ ,‬חלו בחייה תמורות חיצוניות ופנימיות‪ :‬היתה בעלת בית מסורה‪,‬‬
‫טיפחה בית יפה‪ ,‬נקי‪ ,‬מסודר‪ ,‬רמסה את אישיותה המקורית ואימצה לעצמה אישיות כוזבת‪,‬‬
‫לדעתה‪ ,‬לטעמו של בעלה‪ ,‬במטרה לעורר בו אהבה כלפיה‪ .‬בסוף היצירה חלה אצל פראדל שוב‬
‫תמורה חיצונית ופנימית‪ ,‬כשהיא חוזרת לעצמה‪ ,‬כפי שהיתה טרם נישאה לאברהם נוח‪ .‬היא‬
‫מכירה בערך עצמה‪ ,‬מנתקת את הזיקה ההרסנית שלה לבעלה‪ ,‬חוזרת לבגדיה מימי נעוריה לפני‬
‫שנישאה‪ ,‬מתגרשת‪ ,‬נישאת מחדש לחיים רפאל ויולדת בן מוצלח‪.‬‬
‫פראדל היא בעלת אישיות דינמית‪ .‬היא תמיד פועלת‪ ,‬נאבקת‪ ,‬נוקטת ויוזמת‪ ,‬תחילה כדי לקרב‬
‫אליה את בעלה‪ ,‬ובהמשך כדי לשקם את חייה‪.‬‬

‫מחלת אברהם נח והאופן בו טפלה בו פראדל‪ ,‬תגובתו לטפול ויחסו לפראדל‪ .‬לאחר שאך זה החל‬
‫להבריא‪ ,‬הוא נוטש אותה‪ ,‬מתנדנד‪ ,‬לטובת חברו הגר בבית רעוע ומלוכלך‪ ,‬שכלבים שוטים‬
‫מסתובבים בחצר‪ .‬הוא מעדיף סביבה זאת על‪-‬פני ביתו המטופח ועל פניה של פראדל‪.‬‬

‫פראדל מתאמצת למשוך תשומת לבו של בעלה‪ :‬היא מפטמת את עצמה‪ ,‬לובשת בגדים עזי צבע‪,‬‬
‫רצה אחריו כדי לתת לו חפציו ומפנה לו מקום בכניסה כדי לעבור‪ ,‬כל זאת תוך השפלת עצמה‪,‬‬
‫ביזוי עצמה וכתוצאה ‪-‬תגובות דחיה חזקות יותר מצד בעלה‪ .‬ולא רק ממנו אלא גם מצד אנשי‬
‫העיירה‪.‬‬
‫"חיי הנייר" – אברהם נח מקבל עבודה חדשה ועוזב לחוות זרצ'יה‪ .‬פראדל חיה את "חיי הנייר"‪,‬‬
‫ניזונה ממכתבים קצרים שכותב לה בעלה‪ ,‬קוראת "בין השורות" בנסיון למצוא עידוד מצידו‪.‬‬
‫הבית נקי ומסודר והאוכל מוכן‪ ,‬שמא יבוא לביקור במפתיע‪ .‬פראדל אוכלת בקצה השולחן‪ ,‬כדי‬
‫לשמור על הנקיון וממתינה‪ .‬היא לא נכנעת‪ ,‬למרות שבעלה דוחה את הביקורים בתרוצים שונים‪.‬‬

‫ההליכה למקווה עם שובו של אברהם נח והסתלקותו המידית חזרה אל החוה‪ ,‬תוך שהוא מותיר‬
‫את פראדל מטפטפת מים‪ ,‬המומה ופגועה ולנוכח מבטיהם המשתאים של אנשי העיירה‪.‬אברהם‬
‫נח נבהל מן המחשבה על התייחדות עם פראדל ‪ -‬עד כדי כך הוא סולד ממנה‪.‬התוצאה‪:‬‬
‫· פראדל מסתובבת לילה שלם בביתה ובוכה‪ .‬לעת בוקר היא יוזמת סוף סוף גט‪.‬‬
‫· פראדל מבצעת פעולות "טיהור" – סילוק כל פריט מביתה‪ ,‬שמזכיר‪ ,‬או שקשור‪ ,‬אל אברהם נח‪.‬‬
‫· פראדל משקמת את חייה‪ ,‬נישאת לחיים רפאל ויולדת בן מוצלח‪.‬‬
‫חל כאן היפוך מסוים‪ :‬חיים רפאל זוכה סוף סוף לממש את אהבתו אל פראדל‪ ,‬למרות שפראדל‪,‬‬
‫כפי הנראה‪ ,‬לא אוהבת אותו‪ .‬היא אהבה אולי את אברהם נח שלא אהב אותה‪ .‬יש כאן מסר‬
‫פסימי לפיו אין אהבות מושלמות בהן שני בני הזוג מאוהבים באותה מידה ומאושרים באותה‬
‫מידה‪.‬‬

‫‪ .2‬התמורות החלות בזהותה האישית‬


‫לפראדל יש בעברה זהות שהיא מיזוג של תכונות אישיות ייחודיות לה‪ ,‬כמו חן ופשטות הליכות‬
‫יחד עם זהות חברתית שנובעת מקבלה מלאה ללא ביקורת וערעור את הערכים והמוסכמות‬
‫המקובלים בחברה היהודית המסורתית‪ ,‬אליה היא משתייכת‪.‬‬
‫במרוצת חיי נישואיה לאברהם נח‪ ,‬שאינו אוהב אותה וגורם לה בכך צער רב‪ ,‬היא מאמצת לעצמה‬
‫זהות אישית אחרת‪ ,‬שתתאים‪ ,‬לדעתה‪ ,‬לטעמו של בעלה כדי למשוך אותו לאהוב אותה‪ .‬עם זאת‪,‬‬
‫היא נשארת עם הזהות החברתית שלה ללא שינוי‪.‬‬
‫כאשר נישואיה הולכים ומתדרדרים והיא אינה רואה כל סיכוי לקיים יחסים טובים עם בעלה‬
‫שדוחה אותה מעליו עוד יותר‪ ,‬היא מגבשת לעצמה זהות בוגרת חדשה‪ ,‬שנובעת מניסיון חייה‬
‫האישיים‪ :‬היא חוזרת לזהות האישית המקורית שלה ‪.‬‬

‫‪ .3‬אפיון באמצעות מאפיני דמות טרגית‬


‫בדמותה של פראדל יש קווים טראגיים‪ :‬היא סובלת‪ .‬גורלה מר‪ ,‬אך היא אינה משלימה איתו‪,‬‬
‫אלא מוחה ונאבקת נגדו‪.‬‬
‫פראדל‪ ,‬שהחלה את חיי נישואיה בשידוך "מוצלח"‪ ,‬נקלעת למערכת נישואים כושלת‪ .‬כדמות‬
‫טרגית‪ ,‬אין היא מוכנה לוותר ונאבקת למען שיקום נישואיה‪ ,‬מאבק שנועד מלכתחילה לכישלון‪,‬‬
‫שכן כאשר אין האהבה שורה באופן טבעי בין בני זוג‪ ,‬אי אפשר לעוררה בתחבולות שונות‪ .‬כל‬
‫הסובבים אותה‪ ,‬כולל אברהם נח‪ ,‬יודעים זאת‪ ,‬מנסים להראות לה את המציאות‪ ,‬אך היא‬
‫מתעקשת עד לארוע המקווה‪ .‬לאורך כל פעולותיה למען הנשואין‪ ,‬פראדל סובלת‪ :‬מות בנה‪,‬‬
‫והתנכרות בעלה אליה גורם לה להרבות בבכי‪ ,‬מראה דמותה נעשה כבוי‪ ,‬מרושל ועצוב‪ .‬היא‬
‫משלה את עצמה שאם תאבק‪ ,‬תזכה באהבת בעלה‪ .‬היא בורחת מפני האמת‪.‬בסוף הסיפור היא‬
‫מתבגרת‪ ,‬מתחזקת מבחינה נפשית ומסוגלת להתייצב בפני האמת המרה ולהיות מודעת לה‪ .‬היא‬
‫מבינה‪ ,‬כי תקוותה שבעלה יאהב אותה‪ ,‬היא אשליה חסרת כל סיכוי‪ ,‬והמוצא היחיד לסבלה‬
‫הממושך הוא פרידה באמצעות גט‪ .‬בעוד שדמות טרגית אינה זוכה לתיקון‪ ,‬מחילה והזדמנות‬
‫שניה‪,‬אלא משלמת את מחיר טעויותיה במוות‪ ,‬פראדל זוכה בגט ובשיקום חייה – נישואים לחיים‬
‫רפאל ולידת בן בריא‪ .‬הגיבורה מנצחת את גורלה המר‪ ,‬שולטת בו ומנווטת את חייה באופן‬
‫חיובי‪.‬אם כי משלמת מחיר בעבר קשה ובחיים ללא אהבה אמיתית‪.‬‬

‫‪ .4‬יחסי פראדל ואברהם נח‬


‫א‪ .‬אברהם נוח‬
‫דמותו של אברהם נוח מוצגת בסיפור באופן חיובי‪ .‬יש באישיותו צד דינמי‪,‬שבא לידי בטוי בכך‪,‬‬
‫שהוא מנהל עסקים‪ ,‬תורם לחברה – מלמד בהתנדבות ילדי עניים‪.‬‬
‫הוא אדם אינטליגנטי – משחק שחמט עם חברו‪ .‬יש לו קשר חם ואוהב עם אחותו וכשהיא מבקרת‬
‫אצלו‪ ,‬הוא קורן משמחה והם שרים בהרמוניה זמירות של שבת‪ ,‬מה שמראה שהוא ‪:‬אינו אטום‬
‫מבחינה רגשית‪.‬‬
‫בתיאור יחסו לאשתו אין נימה של האשמה‪ .‬הוא אינו אוהב אותה‪ ,‬אך אינו אשם בכך‪ .‬זהו שידוך‪.‬‬
‫הוא בורח מהבית בדרכים שונות‪ ,‬כדי להימנע מן הצורך להיות בקשר עם ‪:‬אשתו ואפילו בבית‪,‬‬
‫בשעת הארוחה‪ ,‬הוא מתחמק משיחה אל קריאת עתון‪.‬‬
‫עמדה שלילית כלפיו יוצרת הסופרת בהתחמקותו של אברהם נח מיוזמה לפרוק הנישואים‪,‬‬
‫משיחה גלויה עם פראדל לגבי רגשותיו (או ליתר דיוק מהעדרם של אלו) כלפיה‪ .‬יתכן ‪:‬והוא מנסה‬
‫בכך להמנע מפגיעה ברגשותיה‪ ,‬אולם הוא מאריך בכך את סבלה של פראדל וגם את סבלו שלו‪.‬‬
‫התנהגותו ניתנת להסבר על רקע התקופה בה מסופרת העלילה (ראשית ‪:‬המאה העשרים)‪ .‬שיחות‬
‫גלויות בין בני זוג אינן מקובלות‪ .‬השידוך כן מקובל; הגבר עסוק יותר בענייני פרנסה והאשה‬
‫נשארת בבית ומתרכזת בטיפוחו ובגידול ילדים‪: .‬הנשים רגישות יותר ליחסים בין בני המשפחה‬
‫בהשוואה לגברים‪.‬‬

‫ב‪ .‬היחסים בין פראדל לאברהם נח‬


‫שניהם נישאים על‪-‬ידי שידוך‪ ,‬קודם כל מפני שהם מתאימים מבחינה מעמדית‪ .‬שניהם ממשפחות‬
‫מיוחסות – הוא משכיל והיא אמידה‪.‬‬
‫הקשרים ביניהם טרגיים‪ ,‬כי אברהם נוח אינו מסוגל לאהוב את אשתו‪ .‬אין ביניהם שיחה או מגע‬
‫כלשהו‪ .‬הקשר ביניהם מאופיין במילים‪" :‬דממת קפאון"‪ .‬הבעל נוהג לברוח ‪:‬מחברת אשתו‬
‫בדרכים שונות‪ :‬ביום הוא שקוע בעסקים‪ ,‬או מלמד חשבון בבית‪-‬הספר המקומי לילדי עניים‬
‫ובערב עד אמצע הלילה‪ ,‬הוא מתארח בבית חברו ומשחק אתו שחמט‪: .‬כשהוא נפגש עם אשתו‬
‫לארוחת ערב משותפת‪ ,‬הוא בורח מהצורך לשוחח איתה בשעת האוכל אל קריאת עתון או ספר‪.‬‬
‫פראדל סובלת מאופי הקשרים ביניהם וכבר בתחילת נישואיהם‪ ,‬אין בה אותה שמחה‪ ,‬שאופיינית‬
‫לאשה שזה אך נישאה‪.‬‬
‫פראדל משקיעה מאמצים רבים כדי לטפח את יחסיה עם בעלה ולשמור על חיי נישואיהם‪ ,‬גם‬
‫מפני שהיא אוהבת את בעלה וגם מפני שעל‪-‬פי המוסכמות של החברה היהודית‪ ,‬אליה ‪:‬היא‬
‫משתייכת‪ ,‬נקבע ערכה של אישה‪ ,‬קודם כל‪ ,‬על‪-‬ידי מידת הצלחתה בתפקידיה במסגרת התא‬
‫המשפחתי – כעקרת בית‪ ,‬כרעיה וכאם‪ .‬כישלון במישורים אלו פירושו‪ :‬פגיעה קשה ‪:‬בדימוי שלה‬
‫בעיני עצמה ובעיני החברה שלה‪.‬‬
‫פראדל מנסה להצליח בנישואיה אפילו במחיר טרגי של רמיסת אישיותה המקורית ואימוץ‬
‫לעצמה אישיות כוזבת‪ ,‬מלאכותית‪ ,‬המתאימה‪ ,‬לדעתה‪ ,‬לטעמו של בעלה‪ :‬היא לובשת ‪:‬בגדים‬
‫חריפי צבע‪ ,‬אוכלת מאכלים משמינים‪ ,‬מתרפסת לפניו ומשרתת אותו בכניעה‪ .‬התנהגותה זו דוחה‬
‫את בעלה ממנה עוד יותר‪ .‬הוא אינו יכול לאלץ את עצמו לאהוב אותה‪.‬‬
‫בסיפור מתרחשים כמה אירועים‪ ,‬שמעוררים תקווה אצל פראדל לשיפור היחסים עם בעלה‪ :‬נולד‬
‫להם תינוק (רק לאחר שלוש שנות נישואים‪ ,‬ביטוי לריחוק ביניהם)‪ .‬גם ‪:‬הרבנית‪ ,‬שהיא דמות‬
‫סמכותית בחברה‪ ,‬סבורה‪ ,‬כי זה אירוע המקרב בין בני זוג ואמנם לזמן קצר משתפרים יחסיהם‪.‬‬
‫אך לאחר חודש בלבד התינוק מת‪ .‬מותו הוא רמז מקדים ‪:‬בסיפור‪ ,‬המבשר את מות הנישואים‬
‫ביניהם‪ .‬התינוק המת הוא ביטוי לכך שנישואים כושלים יניבו פרי כושל‪.‬‬
‫בפעם שנייה מקווה פראדל לשיפור ביחסיה עם בעלה‪ ,‬כאשר הוא חולה באופן מפתיע‪ ,‬והיא‬
‫מטפלת בו בדאגה ובמסירות‪ .‬לאחר החלמתו היא מצפה ממנו להכרת תודה ולשיפור ‪:‬יחסו אליה‪,‬‬
‫אך לאכזבתה הוא חוזר להתנהגותו האופיינית ונעלם לשחק שחמט בבית חברו עד אמצע הלילה‪.‬‬
‫בפעם שלישית מתעוררת אצל פראדל תקווה לשיפור ביחסיהם‪ ,‬כשבעלה יוצא לחוות זרצ'יה‬
‫שמחוץ לעיירה‪ ,‬כדי לשמש שם משגיח ומנהל חשבונות ‪ -‬היא מלווה אותו‪ .‬הם ‪:‬הולכים ביחד‬
‫שלא כהרגלם‪ .‬בפרידתם הוא מנופף לעברה במטפחת לבנה והיא מפרשת זאת כסימן של חיבה‬
‫מצידו כלפיה‪ .‬היא מאמינה‪ ,‬כי המרחק הגיאוגרפי ביניהם יאפשר לו ‪:‬להיות מודע לרגשותיו‬
‫המודחקים כלפיה‪ ,‬והוא יחוש געגועים אליה‪.‬‬
‫בהמשך‪ ,‬אברהם נוח שולח לפראדל מכתבים‪ .‬היא מפרשת את תוכנם לא כפי שהם‪ ,‬אלא בהתאם‬
‫למשאלותיה‪.‬‬
‫לפסח ולשבועות הוא אינו חוזר‪ .‬היא מצפה בדריכות לשובו הביתה במפתיע ולכן דואגת שהבית‬
‫יהיה תמיד נקי ומסודר‪ .‬היא אוכלת מעט ודוחה את הארוחה הגדולה והעיקרית ‪:‬לשובו‪ ,‬כדי‬
‫שיאכלו אותה ביחד‪.‬‬
‫יום אחד הוא אמנם חוזר במפתיע‪ .‬פראדל ממהרת להטהר בבית המרחץ על‪-‬פי המנהג המקובל‪,‬‬
‫כדי שתהיה מותרת לבוא אתו במגע‪ ,‬אך כשהיא חוזרת‪ ,‬הוא מודיע לה‪ ,‬כי עליו ‪:‬לחזור מיד‬
‫לחווה‪ ,‬ועוזב עם מזוודותיו‪.‬‬
‫גיטל "המבולבלת" (היא משוגעת)‪ ,‬המשוחררת מדרישות החברה ומהצורך להתאים את עצמה‬
‫למוסכמות התנהגות מקובלות‪ ,‬לאיפוק ולנימוס‪ ,‬מתפרצת באופן ספונטני‪ ,‬רגשי ובוטה ‪:‬ואומרת‬
‫את האמת‪" :‬אמרתי לכם שהוא רוצח ועכשיו הנה דמה שפוך"‪.‬‬
‫פראדל עוברת משבר נפשי קשה‪ .‬היא נעשית מודעת לאמת המרה‪ ,‬כי בעלה אינו אוהב אותה ואין‬
‫לה כל שליטה על כך‪ .‬היא מוצאת בתוכה כוחות נפשיים כבירים כדי להיחלץ ‪:‬ממשבר אהבתה‬
‫הנכזבת‪ .‬היא מכירה בערך עצמה‪ .‬על‪-‬ידי רצון חזק והחלטה נחושה היא מנתקת כל קשר עם‬
‫דמותו של בעלה‪ ,‬דורשת גט ומקבלת‪ ,‬והם נפרדים‪ .‬פראדל וחיים רפאל ‪:‬דומים מאוד – שניהם‬
‫מאוהבים באנשים שאינם אוהבים אותם‪ .‬הם לבסוף נישאים זה לזה‪.‬‬

‫ג‪ .‬חיים רפאל‬


‫חיים רפאל נזכר בתחילת הסיפור‪ .‬הוא גר עם אמו האלמנה שרה‪-‬לאה בשכנות לפראדל‪ .‬בילדותו‬
‫שחק עם פראדל משחקי ילדות בצחוק והנאה‪.‬לאחר שהתייתמה פראדל ועברה ‪:‬להתגורר בבית‬
‫דודה‪ ,‬ראה אותה חיים רפאל רק לעיתים רחוקות בכיכר השוק‪ .‬הוא מאוהב בפראדל וכשהוא‬
‫פוגש בה‪ ,‬הוא מברך אותה בנימוס ומסמיק מהתרגשות‪ .‬פראדל‪: ,‬לעומת זאת‪ ,‬מתייחסת אליו‬
‫באטימות‪ ,‬בקור ובהתנשאות (בניגוד להתנהגותה הנכנעת כלפי בעלה)‪.‬‬
‫חבריו של חיים רפאל ניסו לסייע לו לחזר אחריה והיו הולכים איתו לשדות‪ ,‬כדי לפגוש בה‪ ,‬אך‬
‫פראדל נהגה להתעלם מהם‪ .‬חיים רפאל נפגע מיחסה אליו‪ ,‬חש אהבה נכזבת‪: ,‬עם זאת אינו‬
‫משפיל עצמו ואינו מבטל עצמו בפניה‪ ,‬אך מאז נעשה חרש לענייני חיתון‪ .‬פניו מסוגפים והוא נראה‬
‫כמנותק מהחיים‪.‬‬
‫חיים רפאל נהג לעשות מעשים‪ ,‬שמסכנים את קיומו ובטא בכך משאלה לא מודעת להתאבד‪ :‬עמד‬
‫על גשר רעוע מעל נהר גואה‪ ,‬טפל בחולים במחלות מדבקות‪ ,‬קפץ לבית בוער באש‪: ,‬כדי להציל‬
‫כלים קטנים וחסרי ערך‪.‬‬
‫ביאושו התרחק חיים רפאל מחבריו‪ ,‬שקע עצמו בסחר תבואות‪ ,‬התחבר עם סרסורים (סוחרים)‬
‫ותגרנים בשוק ועל‪-‬ידי בדיחות הסתיר את יסורי ליבו‪.‬‬
‫כששמואל מאיר הוכיח אותו על מעשיו‪ ,‬צחק צחוק משונה "כשל חיים זליג המשוגע"‪.‬‬
‫הוא נכנע לגורלו ורק בדרך מקרה ושלא ביוזמתו‪ ,‬חלה תפנית חיובית קיצונית בחייו‪ ,‬כשהוא‬
‫מתחתן עם פראדל האהובה עליו‪ ,‬לאחר שהתגרשה מאברהם נוח‪ .‬נולד להם בן ‪:‬מוצלח‪ ,‬שעמד‬
‫בראש מחנה היהודים נגד הגויים‪ ,‬שהתנכלו להם‪.‬‬

‫‪ .5‬יחס המספרת אל פראדל‬


‫היצירה נמסרת על‪-‬ידי דמות של מספרת עדה‪" .‬מספר עד‪ ,‬הוא מספר‪ ,‬אשרעומד מן הצד‪ ,‬מוגבל‬
‫למה שהוא קולט בחמשת חושיו‪ .‬הוא אינו יודע את הרגשות והמחשבות הפנימיים ‪:‬של הדמויות‪,‬‬
‫בניגוד ל"מספר גיבור" שהוא דמות ביצירה ומוסר את הדברים שקרו לו בגוף ראשון‪ ,‬או בניגוד‬
‫ל"מספר כל יודע"‪.‬‬
‫דמות המספרת נקראת חנה והיא בת של רב ורבנית (יש כאן יסוד אוטוביוגרפי‪ .‬הסופרת דבורה‬
‫בארון‪ ,‬היתה בת של רב ורבנית)‪ .‬בילדותה הגיעו אל ביתם בני אדם עם בעיות ‪:‬אנושיות רבות‪.‬‬
‫חנה הילדה‪ ,‬תוך כדי משחקיה‪ ,‬נהגה להקשיב בעירנות לשיחות ההתייעצות עם הוריה וקלטה מהן‬
‫פרטים רבים‪.‬‬
‫בסיפור זה דולה חנה מזכרונותיה את הסיפור על פראדל משתי נקודות תצפית‪:‬‬
‫א‪ .‬כפי שראתה את הדברים כילדה; היא קלטה אז בעיקר מראות חיצוניים והתנהגות חיצונית‬
‫בלי לרדת למשמעות הפסיכולוגית של נפש הדמויות הפועלות‪:‬‬
‫לדוגמא‪:‬‬
‫חנה מתארת‪ ,‬כיצד עזב אברהם נוח את הבית‪ ,‬מתארת את חלוקת המזון שהוכן לטקס פדיון הבן‬
‫‪ -‬לעניים‪ ,‬לאחר מות התינוק‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬חסרים תאורי רגשותיהם של פראדל ‪:::‬ושל אברהם‬
‫נח‪.‬‬

‫ב‪ .‬כפי שראתה את הדברים כמספרת בוגרת; בעלת הבנה רגישה בנפש האדם ובעלת נסיון חיים‬
‫עשיר וזאת מפרספקטיבה (ממרחק) של זמן ומקום‪ .‬מנקודת מבט זו היא ‪::‬מוסיפה למסופר דברי‬
‫הערכה וחוות דעת אישית‪ ,‬כלומר התייחסות שיפוטית‪.‬‬

‫לדוגמא‪:‬‬
‫"גופה של פראדל היה כצמח שלא הושקה זמן רב‪ ,‬נעשה מרושל וחסר גמישות"‪.‬‬
‫"הדודה רחה‪ ,‬אשה טובת שכל וקשת רוח"‬
‫"נשקפו פני האנשים מוכי התמהון"‬
‫"עמדה והביטה היאך תרמיתו‪ ,‬רמזי אהבתו התפלים והבטחותיו הכוזבות הולכים וכלים בעשן"‪.‬‬

‫למספרת התנגדות לקשר בין פראדל אברהם נח ומוטב לפרקו‬


‫‪ .6‬התייחסות תושבי העיירה אל פראדל‬
‫העלילה וחיי הדמויות בסיפור מתנהלים בתוך עיירה יהודית קטנה‪ ,‬בעלת מסורת תרבותית‬
‫עשירה‪ ,‬ומעורבות רבה בחיי הפרטים בה‪.‬‬
‫דוגמאות‪:‬‬
‫‪ )1‬השידוך המקובל‪ ,‬על‪-‬פי המעמד החברתי‪.‬‬
‫‪ )2‬הדודה חנה סוגרת את החנות שלה‪ ,‬כדי לבשל ולאפות בבית היולדת‪ ,‬כמקובל‪.‬‬
‫‪ )3‬הדודה רחה‪ ,‬אשתו של איסר לוין‪ ,‬היא אשת סודה של פראדל‪ ,‬בפניה היא שופכת את ליבה‬
‫וסודותיה וזוכה לעידוד‪.‬‬
‫‪ )4‬הרבנית צופה כמקובל שייטב לזוג אם ייוולד לו ילד‪.‬‬
‫‪ )5‬יש התערבות רבה של אנשי העיירה בחיי הפרט‪ .‬הם יודעים הכל‪ ,‬מרכלים‪ ,‬מתייחסים לפראדל‬
‫האדישות‪ ,‬כשהיא במצוקת חיי נישואיה עם אברהם נוח‪ .‬האדישות מתחלפת ‪::‬באטימות ובבוז‬
‫ובסוף הסיפור‪ ,‬כשהיא נישאת לחיים רפאל ויולדת בן‪ ,‬הם שותפים לשמחתה‪.‬‬
‫‪ )6‬האווירה בסיפור היא יהודית דתית‪ :‬פראדל קושרת לראשה מטפחת בכשרות‪ .‬בבית התפילה‬
‫קוראים בתורה‪ .‬המתפללים‪ ,‬הגברים הנשואים‪ ,‬עטופים בטליתות‪ .‬שרה‪ -‬לאה ‪::‬מכינה במטבח‬
‫תבשילי "מלווה מלכה" ומסדרת במזנון את גביעי היין של שבת‪ .‬הילדים ב"חדר" קוראים‬
‫"קריאת שמע" לפני מיטת התינוק שטרם הוכנס בבריתו של אברהם ‪::‬אבינו‪ .‬יש טקס ברית מילה‬
‫וטקס פדיון הבן‪ .‬על התינוק שמת לפני שמלאו לו חודש ימים‪ ,‬אין מתאבלים‪ .‬אברהם אחותו‬
‫שרים יחד פסוקי זמירות לשבת ביום שבת כמקובל‪:: .‬אשה צריכה להטהר במקווה‪ ,‬כדי להיות‬
‫מותרת למגע עם בעלה‪.‬‬

‫סיפור ראליסטי‬
‫הסגנון הראליסטי מאופיין בשלושה מרכיבים‪ :‬זהות‪ ,‬מלאות‪ ,‬הסתברות‪:‬‬
‫שימוש בשמות אוטנטיים לדמויות‪ ,‬מקומות‪ ,‬זמנים וכד'‪ .‬תאורים מפורטים ומלאים של דמויות‬
‫ומקומות כדי לתת לקורא תחושה שהוא נמצא במקום‪ .‬הסיפור הגיוני ומתקבל על הדעת‬
‫(הסתברות)‪ .‬הסיפור הראליסטי מתאר פיסת חיים אוטנטית‪.‬‬
‫במציאות חיי הכלל וטובתו חשובים יותר מצרכי היחיד‪ ,‬שלעתים נאלץ להקריב את אושרו‬
‫וטובתו‪ ,‬כדי להתאים את עצמו למוסכמות המקובלות בחברה‪ .‬ביצירת האומנות – להיפך‪ .‬אושרו‬
‫של היחיד הוא החשוב ביותר‪ .‬הוא מרכז היצירה והחברה משנית בחשיבותה‪.‬‬
‫על‪-‬פי מוסכמות החברה היהודית הדתית נדרשת האשה להשלים‪ ,‬להסתגל‪ ,‬לשתוק ולהתאים את‬
‫עצמה לבעל‪ .‬החברה איננה מסוגלת להתייחס באופן רגיש למצוקה של פראדל ביחסיה עם אברהם‬
‫נוח ולהציע לה עזרה ממשית‪ .‬גיטל "המבולבלת" היא היחידה‪ ,‬שאומרת את האמת בפני כולם‬
‫ורומזת‪ ,‬כי יש מקרים של סבל קשה‪ ,‬בהם האשה אינה יכולה להמשיך את חייה בתוך אותה‬
‫מסגרת וצריך לסייע לה לפרוץ את המסגרת המקובלת‪ ,‬כדי למצוא עבורה פתרון יחודי‪.‬על‪-‬פי‬
‫התפיסה המסורתית הדתית מוטל על בני האדם להשלים עם מה שנגזר מלמעלה מתוך כניעה‬
‫וקבלת הדין‪ .‬המספרת היא בעלת עמדה חילונית‪ ,‬מרדנית‪ .‬בהתאם לכך‪ ,‬היא מעצבת גיבורה‬
‫ראשית‪ ,‬אשר ראשית דרכה מותאמת למוסכמות המקובלות ולכן היא מתעלמת מחזוריו של חיים‬
‫רפאל ונוקטת כלפיו יחס של התנשאות וכן מסכימה לשידוך עם אברהם נוח ומתאימה את עצמה‬
‫אליו עד ביטול אישיותה‪ .‬היא סובלת ונכשלת‪.‬‬
‫כאשר בהמשך דרכה היא משתנה – מגלה אופי חזק‪ ,‬עמידה עצמאית‪ ,‬נחישות החלטה‪ ,‬מרידה‬
‫במוסכם ובמקובל‪ ,‬מאבק נגד הגורל‪ ,‬שנגזר עליה מלמעלה‪ ,‬הרי רק בדרך זו היא מצליחה לחולל‬
‫בחייה מהפך אמיתי – להדוף מעליה את חיי הסבל והכישלון ולקבוע בעצמה את אופי חייה בדרך‬
‫חיובית ובונה‪.‬כדי להחזיר את פראדל אל החברה ומוסכמותיה‪ ,‬השיאה אותה המספרת לחיים‬
‫רפאל‪ ,‬כי פראדל לא תוכל לחיות בחברה זו בלי מסגרת נישואים‪.‬‬

‫אמצעים ספרותיים‬
‫‪ .1‬ניגודים‪ :‬מאפיינים את התאורים בסיפור‪:‬‬
‫א‪ .‬ניגוד בין פראדל בילדותה לבין פראדל העצובה לאחר נישואיה‪.‬‬
‫ב‪ .‬ניגוד בין יחסה של פראדל לבעלה (התרפסות) ובין יחסה של פראדל לחיים רפאל (התנשאות)‪.‬‬
‫ג‪ .‬ניגוד בין מראה פראדל – צל קודר על פניה ובין מראה אחותו של אברהם נח – קורנת משמחה‪.‬‬
‫ד‪ .‬ניגוד בין פראדל היוזמת‪ ,‬לבעלה אברהם נח הפסיבי והבורח‪.‬‬

‫‪ .2‬מוטיב אור וצל‪ :‬המשמעות – מגע אנושי‪ ,‬חמימות‪ ,‬שמחה‪ ,‬אושר‪ .‬צל במשמעות של חוסר קשר‬
‫אנושי‪ ,‬בדידות‪ ,‬בידוד‪ ,‬דחייה‪ ,‬קדרות נפשית‪.‬‬
‫א) המזנון של שרה לאה עמד קודר ואפל וסמל את האווירה בביתה ולעומת זאת רק ידידותו של‬
‫הזקן שמואל מאיר לא הועם זיווה‪( .‬חמימות‪ ,‬מגע אנושי)‪.‬‬
‫ב) בשנה השלישית אחרי הולדת הבן‪ ,‬הבית הקודר‪ ,‬שהיה שרוי תמיד בצל של עננה‪ ,‬הוטלה בו‬
‫צהלה‪.‬‬
‫ג) לאחר מות התינוק "הבית ירד ונפרש עליו שוב הצל"‬
‫ד) "האור בעיניה של פראדל כבה"‪.‬‬
‫ה) בבקור האחות בבית אברהם נוח "נהרו פני האח מן הזיו שלה" ובין האח והאחות יש מגע‬
‫אנושי חיובי וחם‪ .‬בניגוד לכך עומדת בפתח פראדל‪ ,‬כשהיא מבודדת מהם‪ ,‬דוממת וקודרת‬
‫במטפחת כהה‪ ,‬המאפילה על פניה צל"‪.‬‬
‫ו)כשאברהם נוח חולה ופראדל מחפשת אחר עזרת השכנים‪ ,‬בתי השכנים שרויים בחשכה‪,‬‬
‫שפירושה‪:‬חוסר קשר אנושי‪" :‬הבתים מסביב עמדו מוגפי תריסים כולם כמתנכרים"‪.‬‬
‫ז) לאחר שפראדל חוזרת לעצמה – "פניה עם העיניים הזוהרות שוב נתלהטו"‪.‬‬
‫ח) לאחר נישואיי פראדל וחיים רפאל "שרה לאה שב אליה זיו הפנים של ימות הטובה מלפנים"‪.‬‬

‫שפרה – דבורה בארון‬


‫על הסופרת‬
‫דבורה בארון נולדה בעיירה אוזדה שבפלך מינסק שברוסיה בשנת ‪ .1887‬אביה‪ ,‬שהיה רב העיירה‪,‬‬
‫העניק לה משחר ילדותה חינוך תורני‪ ,‬ואחיה הבכור בנימין שימש לה מדריך רוחני בשבילי הספרות‬
‫העברית והרוסית‪ .‬דמויותיהם של האב והאח‪ ,‬שמתו בצעירותה‪ ,‬ואשר אהבה והעריצה יותר מאשר כל‬
‫אדם אחר‪ ,‬ליוו אותה כל ימי חייה‪ .‬ההכשרה שקיבלה מהם‪ ,‬ואשר בנות יהודיות לא זכו בה לרוב‪ ,‬אפשרה‬
‫לה להיות סופרת‪-‬אישה יחידה בתקופתה‪ .‬עוד בטרם מלאו לה ‪ ,15‬נדפסו סיפוריה הראשונים בעיתון‬
‫"המליץ"‪.‬‬
‫ב‪ 1903 -‬עזבה את בית הוריה ועברה להתגורר עם אחיה בנימין בקובנה‪ .‬בין השנים ‪,1908 – 1906‬‬
‫למדה בגימנסיה רוסית לבנות‪ ,‬ושימשה בה מדריכת נוער ציוני‪ .‬משסיימה את לימודיה וקיבלה תעודת‬
‫הוראה‪ ,‬נעשתה מורת‪-‬בית לילדי משפחות אמידות ומיוחסות בכמה מערי ליטא ועיירותיה‪.‬‬
‫ב‪ 1910 -‬עלתה לבדה לישראל והתיישבה בשכונת נווה‪-‬צדק בתל‪-‬אביב‪ .‬היא הצטרפה למערכת‬
‫"הפועל הצעיר" ולאחר כשנה נישאה לעורך העיתון‪ ,‬יוסף אהרונוביץ‪ .‬ב‪ ,1915 -‬הוגלתה עם בעלה ובתה‬
‫התינוקת למצרים בידי התורכים‪ ,‬יחד עם אלפי יהודים נוספים‪ .‬ארבע שנים ישבה באלכסנדריה וכששבה‬
‫לארץ עסקה עוד כמה שנים בכתיבה ב"הפועל הצעיר" ובכתב העת הספרותי "מעברות"‪.‬‬
‫ב‪ 1923 -‬בחרה דבורה בארון להסתגר בביתה‪ ,‬ורק למעטים נבחרים הותר לבקרה‪ .‬הסתגרות זו‬
‫הוחרפה לאחר מות בעלה ב‪ .1937 -‬בתקופה זו כתבה את מיטב סיפוריה‪ ,‬אשר זיכו אותה בפרסים‬
‫ספרותיים שונים‪ .‬בסיפוריה‪ ,‬התעלמה כמעט לחלוטין מארץ‪-‬ישראל שבה ישבה רוב שנותיה‪ ,‬ומיקדה את‬
‫מבטה במציאות החיים היהודית המסורתית בעיירות ליטא של ימי ילדותה ונעוריה‪.‬‬
‫סיפוריה של דבורה בארון מעוצבים על‪-‬פי השקפת עולם הרואה את הקיום האנושי ככפוף לחוקיות‬
‫מעגלית‪-‬מחזורית‪ :‬של מחזור היממה‪ ,‬של עונות השנה‪ ,‬פרשיות התורה‪ ,‬מעגל חיי האדם והמשפחה‬
‫ומחזור החיים בטבע‪ .‬סיפוריה מבוססים על מערכות מסועפות של אנלוגיות – בעיקר בין ההווה לעבר‬
‫ובין האדם לטבע‪.‬‬
‫דבורה בארון נפטרה בתל‪-‬אביב בשנת ‪.1956‬‬

‫תקציר העלילה‬
‫עלילת הסיפור "שפרה" מתרחשת בעיירה הליטאית סמיונובקה‪ ,‬בשלהי המאה ה‪.19 -‬‬
‫שפרה היא אישה צעירה ויפה בעלת שמחת חיים‪ .‬בצעירותה‪ ,‬נישאה לפנחס הנגר‪ ,‬שחיזר אחריה שלוש‬
‫שנים‪ ,‬ולבסוף נשא אותה בלי נדוניה‪ ,‬מה שמסגיר את היותה בת למשפחה ענייה‪ .‬שפרה חיה עם פנחס‬
‫ונולדו להם שני ילדים‪ .‬לאחר מספר שנים‪ ,‬חלה פנחס ומת‪ .‬שפרה נותרה ענייה‪ ,‬חסרת‪-‬כל‪ ,‬ומטופלת‬
‫בבנה – תינוק בן חודשיים‪ .‬היא החליטה לשוב אל בית אמה‪ ,‬הענייה אף היא‪ ,‬אשר האמינה כי לבתה יש‬
‫סיכוי להינשא שנית‪ ,‬הפעם לדוד הסנדלר‪ ,‬שבעבר חיזר אחריה‪ ,‬אך נדחה לטובת פנחס‪.‬‬
‫מותו של פנחס הכה את שפרה בהלם‪ .‬היא התכסתה בשתיקה וחיה כמו בתוך חלום בלהות‪ .‬בחוץ שרר‬
‫חורף קשה‪ ,‬ובמצוקתה הסכימה שפרה לקבל על עצמה כל עבודה שתבטיח את קיום ילדיה‪.‬‬
‫יום אחד קיבלה שפרה הצעה לעבוד כמיניקת באחוזת עשירים‪ .‬היא הובלה אל בית האחוזה ושם היא‬
‫נדרשה להשאיר את התינוק שלה למשמרת אמה‪ .‬כך מצאה עצמה שפרה מוכנה להניק תינוק זר‪ ,‬בשעה‬
‫שנאלצה לנטוש את תינוקה שלה‪ .‬שם‪ ,‬בבית האחוזה‪ ,‬רופא בדק אותה‪ ,‬רחצו אותה‪ ,‬השקו אותה בספל‬
‫שוקולדה חמה‪ ,‬לא מתוך חום ודאגה לה‪ ,‬אלא בכדי שחלבה יהיה טוב לתינוק‪ .‬המפגש עם התינוק היה‬
‫קשה עבור שפרה‪ .‬הוא התנפל עליה במה שהזכיר לה "צימאון של עלוקות"‪ ,‬וכתוצאה מכך יצא מפיה‪,‬‬
‫לראשונה מאז מות בעלה‪ ,‬קול – היה זה קול בכי מר‪ .‬כך ביטאה את כל כאבה‪ ,‬סבלה ועליבות חייה‪ .‬גם‬
‫ניסיונות המשרתת השנייה להרגיע את שפרה לא הועילו‪ ,‬והיא נותרה שוכבת על הספה ובוכה בכי גדול‪.‬‬
‫לרוע מזלה‪ ,‬בדיוק כשבכתה נכנסו בעלי האחוזה לחדר‪ .‬מבחינתם‪ ,‬היא הפכה פסולה לתפקיד‪ ,‬לכן גירשו‬
‫אותה בחרפה מהבית‪ .‬במקומה‪ ,‬הם הביאו מיד מינקת חדשה‪.‬‬
‫לאחר שסולקה מהאחוזה‪ ,‬לא נמצאה עגלה שתסיע אותה ולכן נאלצה שפרה לשוב הביתה ברגל‪.‬‬
‫בצאתה לדרך מלוות אותה נביחות כלבים‪ .‬היא נאלצת לעצום את עיניה מפני פתיתי השלג הניתזים אל‬
‫פניה‪ .‬בתוך כך היא נזכרת במראות הענקיות באחוזה‪ ,‬כלי הנחושת במטבח וידיה הרזות והדורסות של‬
‫המינקת החדשה שהובאה במקומה‪.‬‬
‫בדרכה חזרה הביתה‪ ,‬מחליטה שפרה לעצור ולנוח ליד הגשר הרעוע‪ .‬היא מתיישבת‪ ,‬מתכרבלת במעיל‬
‫ונרדמת‪ .‬בחלומה היא רואה את תכלת עיניו של תינוקה‪ ,‬את האיכרים הבאים להציל את חבריהם‬
‫התקועים בשלג ואת פנחס בעלה המת‪ ,‬צועד לקראתה‪ ,‬בא לגאול אותה מבין רגבי הקרח‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬עובר במקום איכר מסמיונובקה‪ ,‬ומוצא את גופת שפרה קפואה בשלג‪ ,‬ועיניה הכחולות‬
‫בהירות‪ ,‬כאילו לא ידעה צער מעולם‪.‬‬

‫אפיון דמותה של שפרה‬


‫השם שפרה הוא אירוני‪ ,‬משום שהוא מדגיש את הניגוד בין המושג "שָפַר" לבין הגורל המר שנגזר על‬
‫שפרה האומללה‪ .‬הסיפור מתאר פרק זמן של כחודשיים‪ ,‬בין מות בעלה של שפרה לבין מותה שלה‪.‬‬
‫הגיבורה שפרה נעה במעברים חדים בין מציאות לדמיון‪ .‬היא נוטה לשקוע בהזיות המחדדות את הפער‬
‫העצום בין חייה הקשים לבין חזיונות החיים הנורמאליים‪ ,‬כלומר הרגילים אליהם שאפה‪.‬‬
‫הסיפור מבליט את המהפך הנוראי שהתחולל בחיי שפרה‪ .‬בפתיחה היא מוצגת באופן זוהר ושמח‪:‬‬
‫"לשפרה היו עיניים בהירות ושתי גומות של חן בצידי לחייה‪ ,‬ועור פניה כל כך צח היה ועדין‪ ,"...‬אך מיד‪,‬‬
‫כבר בפסקה השנייה‪ ,‬מתברר ששפרה התאלמנה מבעלה פנחס‪ ,‬ונותרה מטופלת בשני ילדים ובאמא חולה‪,‬‬
‫כאשר הם סובלים מעוני קשה‪ .‬לאחר שכשלה בעבודתה כמיניקת וסולקה מאחוזת העשירים‪ ,‬לא עמד לה‬
‫כוחה‪ ,‬ובדרכה הביתה קפאה אל מותה בשלג‪.‬‬
‫במהלך הסיפור מתגלה שפרה כאישה פסיבית‪ ,‬כנועה‪ ,‬השרויה בהלם מוחלט כתוצאה ממות בעלה‬
‫ומוכנה לפעול רק כאשר מגיעים ילדיה לפת רעב‪ .‬אז היא מוכנה לקבל עבודה ככובסת‪ .‬גם את הצעת‬
‫העבודה כמיניקת בבית עשירים היא מקבלת בשתיקה‪ .‬בנסיעתה לאחוזה‪ ,‬היא שוקעת בחלומות‪ ,‬בהם‬
‫מופיעה חרדתה לגורל בנה התינוק‪ ,‬והיא מתמלאת רגשות אשם על שנטשה אותו‪ .‬בעלה פנחס מופיע‬
‫בחלום כשהוא מושיט לה את ידיו‪ .‬ניתן להסיק מכך עד כמה חלשה שפרה בהיעדר תמיכת בעלה‪ ,‬ועד כמה‬
‫אין בכוחה להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליה‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬שפרה מחזיקה מעמד בתפקידה כמיניקת פחות מיום אחד‪ .‬היא לא עומדת בכאב נטישת בנה כאשר‬
‫בני הזוג המעסיקים אותה לא מגלים ולו מעט הבנה למצבה‪ ,‬ובמקום זאת קוברים אותה בעיצבונה‪ .‬הבכי‬
‫הפורץ מגרונה‪ ,‬מסגיר את חולשתה בעיני מעסיקיה‪ ,‬המפטרים אותה מיידית‪ .‬מכאן ניתן להבחין במבנה‬
‫האישיות הרגיש של שפרה‪ ,‬המתמוטטת נפשית לאחר שאין בכוחה להתמודד עם המציאות המנוכרת אליה‬
‫נקלעה‪.‬‬
‫גם בעזיבתה את בית האחוזה‪ ,‬מובלטת חולשתה של שפרה‪ .‬אין היא מסוגלת לעמוד בקשיי הדרך‬
‫המושלגת‪ ,‬היא מאבדת את הרצון לחיות‪ ,‬ומצוקתה הנפשית מטילה אותה אל אותה הירדמות מתחת לגשר‬
‫רעוע‪ ,‬ממנה לא תקום‪.‬‬

‫הרעיונות המרכזיים בסיפור‬


‫‪ .1‬מחאה חברתית – הסיפור "שפרה" מבטא את יחס החברה כלפי האדם החלש הנמצא בשוליים‪ .‬זוהי‬
‫ביקורת נוקבת כנגד סדרו המעוות של העולם – בו עשירים מנצלים את העניים ושוויון הוא מושג חסר‪-‬‬
‫תוקף‪ .‬דבורה בארון מראה בסיפור שהתמיכה ההדדית הקיימת כביכול בקהילות היהודיות היא מיתוס‬
‫בלבד‪ .‬איש לא נחלץ לעזרתה של שפרה‪ ,‬שכנה העשיר כלל לא מתעניין במצבה‪ ,‬למרות שפעם חיזר‬
‫אחריה‪ .‬בעלי האחוזה העשירים מנצלים את מצבה לטובתם‪ .‬היא נאלצת להתמודד עם אסונותיה בבדידות‬
‫מוחלטת‪ ,‬המשתקפת גם בנוף המושלג‪.‬‬
‫האיסור שמטילה משפחת העשירים על שפרה להביא את בנה התינוק‪ ,‬מלמד על ניכור ואפליה נפשעת‬
‫שמאפיינים את החברה‪ .‬תינוק העשירים חשוב יותר וזכאי למה שנשלל מתינוק העניים‪ .‬איסור זה ממחיש‬
‫את הניסיון לעקור משפרה את אנושיותה ולהפכה לכלי הנקה בשירות אדוניה‪.‬‬
‫תמונה חזקה המבטאת את חוסר העניין של החברה במצוקת הפרט מוצגת כאשר שפרה לא מצליחה‬
‫לעצור את בכייה ובעלי האחוזה נכנסים אל החדר – "כה גדולה היתה הדממה‪ ,‬בגחון האישה ‪ ...‬להוריד‬
‫את שפרה מעל ספת הכבוד‪ .‬אויה‪ ,‬היא נשמטה‪ ,‬כהִשמט הבגד הבלה מיושֵן‪ ,‬מבלי להשמיע כל קול‬
‫בנפילתה‪ ".‬תמונה זו מעידה כי מעמדה של שפרה לא עדיף ממעמדו של חפץ או בגד ישן‪ .‬בהמשך לכך‪,‬‬
‫המשפחה העשירה מגרשת את שפרה וזונחת אותה (כעת לא נמצאה עגלה שתחזיר אותה בשלום לביתה)‪,‬‬
‫לאחר שזו נמצאה לא מתאימה לצרכיה‪ .‬האדונים החזקים משליכים את העבד החלש אל הכפור הנורא‬
‫ולמעשה גוזרים בכך את גורלו‪ .‬כך מוצאת עצמה שפרה כושלת בניסיונה לשוב הביתה‪ .‬בהזיותיה על סף‬
‫מותה‪ ,‬היא רואה את בעלה הגואל אותה מייסורי העולם הזה‪ .‬האיכר שמוצא את גופתה מבחין בשפרה‪,‬‬
‫ש"התכלת שהציצה מסדקי עיניה‪ ,‬היתה בהירה‪ ,‬כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם"‪ .‬מילות סיום אלו‬
‫מחזקות את תחושת העוול שמאפיין את העולם‪ .‬העובדה ששפרה חייכה ברגעיה האחרונים מלמדת עד‬
‫כמה מותה היה בבחינת גאולה מחיים רעים של סבל‪ ,‬אומללות וניצול שאיש לא עשה דבר כדי להצילם‪.‬‬
‫הסיפור מביע מחאה חברתית כנגד העולם המאיים‪ ,‬העוין‪ ,‬הנצלני‪ ,‬הגורם לאדם החלש לחוש השפלה‬
‫ולעג נוכח מצבו – אם אין בכוחו לשרת‪ ,‬הרי שאין בו צורך וחייו הופכים הפקר‪.‬‬
‫יתכן שהחוויה של שפרה מבטאת חוויה דומה שעברה דבורה בארון כאשר שימשה מורה פרטית בבתי‬
‫עשירים וחוותה בעצמה את הניצול המחפיר‪.‬‬
‫‪ .2‬מעמד האישה – הסיפור "שפרה" מעמיד במרכזו דמות אישה מנוצלת ומושפלת‪ .‬עובדה זו רומזת‬
‫לכוונה הפמיניסטית שבכתיבתו‪ .‬דבורה בארון מבהירה בסיפור כי שפרה היא תוצר החברה‪ ,‬אשר נושאת‬
‫באחריות ישירה למה שקרה לה ולמשפחתה‪ .‬החברה היהודית המסורתית לא נתנה לנשים אמצעים לקיום‬
‫עצמאי (השכלה‪ ,‬מקצוע‪ ,‬ניסיון חיים עצמאי)‪ ,‬מאחר והיא הניחה כי נשים לא זקוקות לכך‪ ,‬שהרי הן‬
‫עוברות מבית אביהן לבית בעליהן‪ .‬לכן‪ ,‬אישה‪ ,‬כמו שפרה‪ ,‬שלא נתמזל מזלה והתאלמנה מבעלה‪ ,‬לא‬
‫יכולה לפרנס את עצמה ואת ילדיה‪ ,‬אלא בעבודות שירות כמו כביסה‪ ,‬או בעבודות גופניות כמו הנקה‬
‫הכרוכה במכירת הגוף‪.‬‬
‫דבורה בארון בוחרת בדמות שקטה ופסיבית‪ ,‬כזאת שאיננה מסוגלת להוליך מאבק פמיניסטי‪ .‬יש לשער‬
‫שהבחירה הזאת נובעת מהצורך לזעוק כנגד העוול לו נידונו נשים רבות שהיו קורבנות של השקפות עולם‬
‫מגדריות שאפיינו את החברה במאה ה‪ .19 -‬הביקורת המובלעת של הסופרת לא נחסכת גם מדמויות נשים‬
‫שאיבדו את רגישותן כלפי נשים אחרות‪ ,‬בעקבות הלך‪-‬הרוח המעמדי הכללי בחברה‪ .‬כך מוצגת המתווכת‬
‫כ"סרסורית" (מילה בעלת קונוטציה שלילית‪ ,‬המתקשרת לזנות ול'סרסורית לדבר עבירה'‪ ,‬כלומר שותפה‬
‫לפשע)‪ ,‬הפועלת מתוך אינטרס כלכלי אגואיסטי‪ ,‬וכך גם מוצגת האדונית העשירה שאין בליבה טיפת‬
‫רחמים כלפי אישה אחרת‪ ,‬החווה בדומה לה את מימוש האמהות ‪ -‬הקשר הראשוני והעז עם תינוק שנולד‪.‬‬
‫שתיקתה הרועמת של שפרה רומזת להשתקת המין הנשי בכלל‪ .‬נראה כי בשעה בה רומסים את האישה‪,‬‬
‫אין לה ברירה אלא לשתוק‪ .‬זהו מסר המתחדד בסיפור כאשר את השתיקה המשקפת כניעה‪ ,‬שובר קול‬
‫הבכי‪ ,‬המסמן תבוסה‪ .‬האישה נדרשת להבליע את רגשותיה ולא לתת להן ביטוי חיצוני‪ .‬הבכי‪ ,‬שהוא‬
‫מסימני הרגישות האנושית‪ ,‬משמש כאן כסמל המאיים על "איכות הסחורה"‪ ,‬כלומר על טיב תפקודה של‬
‫שפרה כמינקת‪ .‬המשרתת שמנסה לדחוק בשפרה להתאפק מבכייה‪ ,‬שותפה אף‪-‬היא למנגנון ההשתקה‬
‫המכוון באופן ברור גם אליה‪ ,‬מבלי שהיא מבינה שהאיסור לבכות אינו מיועד רק לשפרה‪ ,‬אלא לכל‬
‫הנשים באשר הן‪.‬‬
‫החלפתה המיידית של שפרה במינקת חדשה‪ ,‬מחזקת אף היא את התחושה שהנשים משמשות כאן‬
‫כנותנות שירות והן עוברות כמטבע ביד הסוחר‪ .‬מסופר על אותה מינקת חדשה‪ ,‬שיומיים קודם לכן איבדה‬
‫את ילדה הבכור מסיבה בלתי ידועה‪ .‬אזכור זה מבליט עד כמה האישה מתפקדת כאן על תקן של מכשיר‬
‫חליבה‪ .‬לרגשות הכאב ולצורך האבל של אותה אישה‪ ,‬כלל לא ניתן מקום בסיפור‪ .‬היא עוברת את תהליך‬
‫ההכשרה המהיר‪ ,‬שבסופו תוכל להניק את בן העשירים‪ ,‬ומשם חייה הפרטיים יפסיקו להיות רלוונטיים‪.‬‬
‫יתכן שבעיצוב הדמויות הנשיות בסיפור‪ ,‬מבקשת דבורה בארון להפנות את אצבע הביקורת לא רק כנגד‬
‫הגברים‪ ,‬הנתפשים לרוב כשולטים בחברה‪ ,‬אלא גם כנגד הנשים המקבלות עמדה כוחנית ומשפילה‬
‫בטבעיות‪ ,‬מבלי להבין שרק אחוות נשים ועמידה איתנה על זכויותיהן‪ ,‬תוכל להוביל שינוי של ממש‬
‫במעמדן‪.‬‬
‫‪ .3‬הפרת הערכים ההלכתיים – דבורה בארון מראה בסיפור שערכי העזרה ההדדית והתמיכה‪ ,‬שהם‬
‫מרכזיים מאוד בהלכה היהודית‪ ,‬אינם קיימת במציאות‪ .‬איש לא עוזר לשפרה כשבעלה נפטר‪ .‬אנשים לא‬
‫תורמים לה דבר במחסורה‪ .‬כשהיא חוזרת לבית אמה‪ ,‬איש לא מתעניין בה ובשלומה‪ .‬הסרסורית שמוצאת‬
‫לה עבודה‪ ,‬בוודאי‪ ,‬עושה זאת‪ ,‬תמורת תשלום ולא מתוך רצון לעזור לשפרה‪ .‬גם שכנה העשיר מתנכר‬
‫לה‪ ,‬אולי בכוונה‪ ,‬מתוך נקמה על כך שסירבה לו בעבר‪.‬‬
‫דרכי עיצוב בסיפור‬
‫הסיפור "שפרה" עתיר באמצעים אומנותיים המעצבים את הרעיונות המרכזיים העולים בו‪.‬‬

‫כותרת הסיפור‬
‫השם שפרה הוא שם מקראי‪" :‬ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות‪ ,‬אשר שם האחת שפרה ושם‬
‫השנייה פועה" (שמות‪ ,‬א'‪ .)15 ,‬כאמור‪ ,‬שפרה היתה מיילדת עברייה‪ .‬לפי פירוש רש"י לפסוק זה‪,‬‬
‫המיילדות העבריות היו ידועות עוד לפני שהיו להן השמות "שפרה" ו"פועה"‪ .‬שמות אלה הם שמות‬
‫מקצועיים‪ ,‬אשר ביטלו את האישיות הפרטית של המיילדות‪ .‬שפרה נקראה כך משום ששיפרה את הוולד‪,‬‬
‫ופועה נקראה כך משום שהיתה פועה – מדברת והוגה לילד‪.‬‬
‫מכותרת הסיפור אפשר להבין את העיקרון לפיו השם "שפרה" מעמיד במרכז את מקצועה של האישה‬
‫ומבטל את אישיותה‪ .‬עיקרון זה בולט גם בסיפור – שפרה היא מיניקת‪ .‬אישיותה‪ ,‬צרכיה‪ ,‬רגשותיה‬
‫נדחקים הצידה‪ .‬הסביבה מתייחסת אליה כאל מכשיר חליבה‪ .‬המשפחה המעסיקה אותה מתנכרת לכאב‬
‫ולמצוקה של שפרה ורואה באלו סמי מוות העלולים להרעיל את התינוק‪ .‬כאשר שפרה לא עומדת‬
‫בדרישות התפקיד שלה‪ ,‬היא מפוטרת ומוחלפת מיד במינקת חדשה‪.‬‬

‫ניגודים‬
‫אמצעי עיצוב בולט הוא בהצגת ניגודים ברורים‪ .‬ניגוד מרכזי קיים בין עשירים לעניים‪ .‬מצוקתה הכלכלית‬
‫של שפרה מובלטת נוכח הרווחה הכלכלית של בית העשירים‪ .‬שפרה משתמשת בנסורת להסקת הכירה‬
‫וגם לחימום סירי המים לטיהור גופת בעלה המת‪ .‬היא משתמשת בסדין גם כתחליף למפה וגם כתכריכים‬
‫לקבורת בעלה‪ .‬היא לובשת את מעיל הכבשים של בעלה המנוח‪ ,‬כי לה אין מעיל משלה‪ .‬ביתה מוזנח‬
‫וילדיה מגיעים לפת לחם‪ .‬לעומת מצבה הקשה‪ ,‬מתואר בית העשירים על הברק והפאר שבו‪ .‬זהו בית‬
‫גדול‪ ,‬עם אולמות ומסדרונות מאווררים‪ ,‬שטיחים על הרצפה החלקלקה ו"ספת כבוד" בחדר האורחים‪.‬‬
‫הבית מקושט במראות ועציצים‪ ,‬מאובזר באמבטיה וארונות בגדים ספוגי ריחות בשמים‪.‬‬
‫ניגודים אלו מסמלים את הפערים החברתיים בכלל ואת אלו בין עולמה של שפרה לעולמה של גבירתה‬
‫– עולמות שלא ניתן לגשר ביניהם‪.‬‬
‫ניגוד נוסף הוא בין השתיקה לבין הצעקה‪ .‬שפרה מאופיינת בשתיקתה העומדת בניגוד לרעש הסביבה‪.‬‬
‫השקט מעיד על עדינות‪ ,‬פסיביות‪ ,‬חוסר‪-‬אונים וצער העוטפים את שפרה‪ .‬נביחות הכלבים‪ ,‬צריחות‬
‫העורבים‪ ,‬צלצול פעמוני הכנסייה‪ ,‬זעקת העז הגוועת ברעב‪ ,‬פרסות הסוסים הדוהרים מאפיינים את‬
‫המולת הרחוב ואת תוקפנות ודורסנות הסביבה‪ .‬הניגוד בין השקט לרעש נשבר כאשר שפרה פורצת בבכי‬
‫המבטא את הסערה המתחוללת בנפשה‪ .‬זהו הקול המרעיש שמסגיר את גודל מצוקתה‪ .‬כל עוד יכלה‬
‫להתמודד עם קשיי החיים‪ ,‬בחרה לשתוק‪ .‬אך כאשר לא נותר בה הכוח לסבול‪ ,‬היא משחררת את צעקת‬
‫המחאה שלה בדמות אותו בכי שגם יגזור את גורלה‪ .‬מניגוד זה ניתן להסיק שכל עוד בוחרת האישה‬
‫המושפלת לשתוק נוכח ניצולה המחפיר‪ ,‬היא זוכה לחיות‪ ,‬אולם ברגע בו תניח לעצמה "להרעיש" בכאבה‬
‫המתפרץ‪ ,‬ייגזר גורלה למוות‪.‬‬

‫מוטיבים וסמלים‬
‫החלום – החלום הוא ייצוג לתת‪-‬מודע של האדם‪ ,‬ויש בו כדי לבטא את הלכי הנפש המודחקים‪ .‬שפרה‬
‫נוטה לשקוע רבות בחלומות – דבר המלמד על אחיזתה המוגבלת במציאות ועל הקושי שלה להתמודד עם‬
‫חייה הקשים‪ .‬בחלומותיה היא בורחת מהמציאות הקודרת‪ ,‬אל מחוזות של חום וקירבה מצד בעלה המנוח‪,‬‬
‫אמה התומכת ועיני התכלת של בנה התינוק‪ .‬היא חולמת על כל אלו בשעת נסיעתה אל בית העשירים‬
‫ובשעת הליכתה חזרה אל ביתה‪ .‬העייפות והקור אמנם מכניעים אותה‪ ,‬אך בחסות החלומות הנעימים‪,‬‬
‫הופך אפילו המוות לחוויה מרגיעה ומשחררת‪ .‬באמצעות החלומות מומחש הפער בין מודל החיים הרגילים‬
‫והרצויים לבין מציאות החיים בפועל – על העוול והאכזריות שבהם‪.‬‬
‫הבגדים – הבגד משמש ייצוג סמלי לאדם‪ ,‬הן מבחינת מעמדו החברתי‪-‬כלכלי והן מבחינת מצבו הנפשי‬
‫והפיזי‪ .‬בסיפור מוזכרים פריטי לבוש רבים בהקשרים שונים והם משמשים בשני התפקידים‪ .‬מוטיב‬
‫הבגדים מעצב את הפערים המעמדיים ואת מצבה העגום של שפרה‪.‬‬
‫כבר בתחילת הסיפור מתואר עונייה של שפרה‪ .‬בהיעדר תכריכים לקבורת בעלה‪ ,‬היא נאלצת להשתמש‬
‫בסדין ששימש גם כמפת שולחן בימי חג‪ .‬בנוסף לכך‪ ,‬מצוין שלשפרה אין מעיל חורף‪ ,‬ולכן נאלצה ללבוש‬
‫את מעילו של בעלה המת‪ .‬זהו רמז מטרים למוות הצפוי לה בלבשה את בגדי המת‪ .‬היא לובשת בגדים‬
‫קרועים בקור העז – סימן נוסף למצוקתה הכלכלית‪ .‬היזכרותה בימי מחלתה כאשר הופשטה מבגדיה‬
‫ועמדה עירומה אל מול האחות הלבושה בבית‪-‬החולים‪ ,‬מעידה על השפלתה של שפרה בידי האדונית‬
‫המעסיקה אותה באחוזתה‪ .‬כך היא מרגישה כחפץ העומד לבדיקה לפני שמחליטים אם לעשות בו שימוש‪.‬‬
‫הלבשת שפרה בכותונת הפלנל החמה מרמזת על עושרם של מעסיקיה‪ ,‬העומד בניגוד לעליבותה‬
‫המתבטאת בבגדיה הקרועים ובעירומה המשפיל‪ .‬כאשר בני הבית מפנים את שפרה הבוכייה והיא נשמטת‬
‫מידיהם‪ ,‬היא מדומה לבגד מיושן הנופל על הרצפה ולא משמיע קול בנפילתו‪ .‬נעליה חסרות העקב‪,‬‬
‫מסמלות את מעמדה הנחות‪ .‬סמל זה בולט על רקע נוכחותו של הסנדלר האמיד שבעבר חיזר אחרי שפרה‬
‫וכעת מעוניין בתופרת הרוקמת עבורו צווארוני בד‪ .‬מחלונו של אותו סנדלר נשקפת נעל גבוהת‪-‬עקב –‬
‫רמז סמוי להחמצה של שפרה בבחירתה המוטעית בבעלה פנחס הנגר ולא בדוד הסנדלר‪.‬‬
‫הפערים החברתיים באים לידי ביטוי גם בתיאור מעיל עור השועלים של הגבירה העשירה לעומת סינר‬
‫הנגרים המלוכלך של פנחס‪ ,‬בעלה המת של שפרה‪ .‬ניגוד זה מעצים את הרעיון שהאנושיות איננה תלויה‬
‫במעמד כלכלי – שמחת החיים של פנחס לא חדלה גם לאחר מותו‪ ,‬כאשר הוא מופיע בחזיונותיה של‬
‫שפרה לבוש בסינר הנגרים שלו‪ ,‬ולעומתה בולטת חמיצותה של האדונית‪ ,‬שכל סממני העושר העוטפים‬
‫אותה מכל עבר‪ ,‬לא יכולים לרומם את רוחה הרגוזה‪.‬‬
‫העיניים – העיניים מופיעות בסיפור מספר פעמים ומשמשות כראי לנפשה של שפרה החושף את מצבה‬
‫הקשה‪ .‬לשפרה עיניים בהירות המתאימות לחזותה היפה כפי שמתוארת בתחילת הסיפור‪ .‬לאחר מות‬
‫בעלה פנחס‪ ,‬נעכרת תכלת עיניה ומאבדת מיופייה עקב הדמעות הרבות שהזילה‪ .‬עכירות (= התקדרות‪,‬‬
‫לכלוך‪ ,‬כהות‪ ,‬חוסר צלילות) עיניה בעקבות הצער על מות בעלה‪ ,‬מסמלת את הידרדרותה הנפשית של‬
‫שפרה‪ .‬בשעה שהיא מהרהרת בבעלה המת‪ ,‬עיניה מתוארות במילים‪" :‬הועמה תכלת עיניה" ובהמשך‪,‬‬
‫בהגיעה אל בית העשירים‪ ,‬מתוארת שפרה המושפלת‪ ,‬בעת התמוטטותה כמי ש"הדמעות הכהו את עיניה"‪.‬‬
‫העיניים התכולות מאפיינות גם את בנה של שפרה‪" :‬ותכלת עיניו של הילד הציצה אליה מעורפלת"‪,‬‬
‫"נשקפה אליה שוב‪ ,‬כמו בשעת הנסיעה‪ ,‬תכלת עיניו של התינוק בן החודשיים" – צבע העיניים הכחול‬
‫המשותף לשפרה ולבנה מסמל את הקשר הטבעי ביניהם כאם ובנה‪ .‬שפרה רואה את עיני תינוקה הכחולות‬
‫פעמיים – בעת הנסיעה לאחוזה ובחלומה האחרון‪ .‬שני הרגעים הללו מכריעים לגבי גורל התינוק‪ .‬מוטיב‬
‫העיניים עשוי להביע את תחושת האשמה של שפרה‪ .‬כשהיא נוסעת לאחוזה היא מרגישה אשמה‪ ,‬משום‬
‫שלא נלחמה על זכותה לקחת את בנה וגם בגלל שאפילו לא חיתלה אותו לפני צאתה‪ .‬ברגעים האחרונים‬
‫שלפני מותה‪ ,‬שבה ועולה דמותו של התינוק כחול‪-‬העיניים בתודעתה של שפרה שכאילו נפרדת ממנו‪,‬‬
‫ואולי מודעת לעובדה שבבחירתה לעזוב אותו‪ ,‬גזרה למעשה את גורלו‪.‬‬
‫גם לנער הרועה‪ ,‬המתנדב ללוות את שפרה המגורשת אל שער האחוזה יש עיניים בהירות‪ .‬עיניו דומות‬
‫לעיניה – דמיון המסמל קשר של הזדהות והבנה שלו כלפיה‪ ,‬זאת בניגוד למשפחת העשירים‪ ,‬שלא דאגה‬
‫להסיעה בחזרה לביתה לאחר שהחליטה לוותר על שירותיה כמינקת‪ .‬אולי בהיותו של הנער בנה של‬
‫החולבת ובהתייחסות המשפחה אל שפרה כ"פרה חולבת"‪ ,‬נוצרת קירבה טבעית בין השניים ומבחינת‬
‫שפרה‪ ,‬זהו גילוי מרגש כל‪-‬כך‪ ,‬עד שהיא כמעט פורצת בבכי‪.‬‬
‫בדרכה הביתה‪ ,‬נאלצת שפרה לעצום את עיניה בשל פתיתי השלג הניתזים אל פניה‪ .‬אז מהבהבים מולה‬
‫המראות הלא‪-‬נעימים הזכורים לה מבית האחוזה‪ .‬בישיבתה לנוח‪ ,‬היא עוצמת שוב את עיניה‪ ,‬ואז עולים‬
‫בזיכרונה מראות בנה ובעלה המחלץ אותה מערמות השלג – מראות המעלים בה חיוך‪.‬‬
‫בתמונת הסיום של הסיפור שב ועולה מוטיב העיניים‪ .‬האיכר שמוצא את שפרה הקפואה בשלג מבחין‬
‫בחיוך הנסוך על פניה‪ .‬המשפט החותם את הסיפור‪" :‬התכלת שהציצה מסדקי עיניה‪ ,‬היתה בהירה‪ ,‬כאילו‬
‫לא נעכרה בדמעות מעולם" – מותיר תחושה כפולה‪ :‬מצד אחד‪ ,‬תחושה מעיקה – משום שברור ששפרה‬
‫היתה במצוקה כה גדולה‪ ,‬עד שאפילו המוות נתפש כגואל‪ .‬המוות המיותר של שפרה נראה אף יותר טרגי‬
‫על רקע עיניה הבהירות שלא נותר בהן סימן לדמעות ולכאב‪ .‬זוהי תמונה הממחישה בעוצמה את העוול‬
‫שנגרם לה בדחיקתה אל הגורל המר‪ .‬מצד אחר‪ ,‬תחושת הקלה וקורת‪-‬רוח – למרות החיים הקשים והגורל‬
‫האכזר‪ ,‬הצליחה שפרה לשמור על חזותה החיננית‪ .‬יכולתה לשמור על יופייה החיצוני גם בתנאים נפשיים‬
‫בלתי‪-‬אפשריים עשויה לעורר תחושת נחמה קלה‪.‬‬
‫השתיקה – שתיקתה של שפרה מסמלת את חוסר‪-‬האונים שבמצבה‪ .‬לאחר מות בעלה‪ ,‬היא לוקה בהלם‬
‫המתבטא בעיקר בשתיקה‪ ,‬גם בשעה שזכויותיה הבסיסיות נרמסות‪ .‬השתיקה היא סמל לפסיביות‬
‫המאפיינת את שפרה‪ ,‬המגיעה לכדי שיא כאשר היא מוותרת על בנה‪ ,‬בשעה שהיא נאלצת לצאת לאחוזת‬
‫העשירים לעבודתה כמיניקת‪ .‬שבירת השתיקה מתרחשת כאשר שפרה נשברת ובוכה – מעשה שיגזור את‬
‫גורלה לגירוש‪ ,‬אשר יוביל אל מותה‪.‬‬
‫הרעש – צלצול פעמוני הכנסייה‪ ,‬נביחות הכלבים וצריחות העורבים‪.‬‬
‫פעמוני הכנסייה מסמלים את התרבות הנוצרית‪ .‬קולות הכלבים והעורבים הם סמל לעולם הגויים המאיים‪.‬‬
‫שילוב הסמלים הללו מבשר רעות‪ ,‬ולרוב מצביע על מוות קרוב‪.‬‬
‫שלושת הסמלים משמשים גם כרמזים מטרימים המבשרים רעות‪ .‬צריחות העורבים מופיעות בסמוך למות‬
‫בעלה של שפרה‪ ,‬זאת במקביל לחיוורון שהתפשט על הקירות‪ .‬קול פעמוני הכנסייה קוטע את השקט‬
‫הנובע משתיקת שפרה לאחר שפנחס מת‪ .‬יבבת הפעמונים וצריחת העורבים הם קולות צורמים המדגישים‬
‫את בדידות שפרה וזרותה בעולם עוין‪ ,‬והם מקבילים לבכי ולצעקה שיתפרצו בהמשך מגרונה‪ .‬נוסף על‬
‫אלו‪ ,‬מופיעים קולות נביחות הכלבים הממתינים בפתח בית העשירים‪ .‬גם הנביחות הם סימן רע לעומד‬
‫להתרחש‪ .‬הן נשמעות ברגעים מכריעים בסיפור‪ :‬כאשר הרעב מאיים על העיירה של שפרה‪ ,‬כאשר היא‬
‫מגיעה לאחוזה ובשעה שהיא עוזבת‪ .‬הכלבים מזוהים אף הם עם עולם הגויים‪ .‬בנביחותיהם הם מטילים‬
‫אימה ומחזקים את תחושת הניכור‪ .‬הם משמשים סמל אירוני למעמדה של שפרה‪ ,‬שנחות אפילו ממעמדם‬
‫של הכלבים‪ .‬היא נזרקת מהבית כמו כלב‪ ,‬ובצאתה היא מלווה בנביחותיהם‪.‬‬
‫שלושת הסמלים‪ :‬קולות פעמוני הכנסייה‪ ,‬צריחות העורבים ונביחות הכלבים‪ ,‬תורמים לעיצוב הרעיונות‬
‫המרכזיים בסיפור ומדגישים את הפקרת האדם בידי החברה הרואה בו חפץ‪ ,‬כלי שרת‪ ,‬שבהיעדר תועלת‬
‫מצדו או בשעת מצוקה‪ ,‬הוא מושלך אל מותו‪.‬‬
‫סמל הגשר הרעוע – בדרכה חזרה לביתה‪ ,‬עוצרת שפרה לנוח תחת גשר רעוע‪ .‬הבחירה של דבורה בארון‬
‫בגשר רעוע היא סמלית‪ .‬הגשר מסמל את המעבר מחיים למוות‪ .‬היא מתיישבת‪ ,‬מתכרבלת באדרתה‬
‫ונרדמת‪ ,‬כמו בשעת הנסיעה‪ .‬בחלומה היא רואה את האיכרים הבאים להציל את חבריהם ואת פנחס‬
‫בעלה‪ ,‬שבא לגאול אותה מחייה האומללים‪ .‬בפעם הראשונה שפרה מחייכת מתוך שימחה אמיתית‪ ,‬שהרי‬
‫המוות הוא בבחינת גאולה עבורה‪.‬‬
‫סמל השלג – תיאורי השלג המלווים את שפרה מסמלים את הקור העוטף אותה בשעת משבר‪ .‬בלווייתו‬
‫של בעלה פנחס‪ ,‬היא רצה פעורת פה‪ ,‬מבלי למעוד על חלקלקות הקרח ועל פני השלוליות הקפואות‪.‬‬
‫כאשר היא מתעוררת בבית אמה בבוקר המחרת‪ ,‬היא מבחינה בשלג הראשון המכסה את קבר בעלה‪ .‬קור‬
‫השלג משתלב עם קולות הנכאים של פעמוני הכנסייה‪ ,‬צריחות העורבים הצורמות‪ ,‬יללות הכלבים‬
‫הבוכים וזעקת העז הגוועת ברעב‪ .‬גם נסיעתה לבית האדונים העשירים מלווה בתיאורי שלג הממלאים את‬
‫המרחב‪ .‬הקור העז מסמל את הקיפאון הנפשי בו נתונה שפרה בצאתה לעבודתה המחייבת אותה לנטוש את‬
‫בנה התינוק‪ .‬היא מכווצת בעגלה המובילה אותה על פני השלג‪ ,‬נתונה שותקת בתוך מעילה‪ ,‬עוצמת את‬
‫עיניה ואכולה רגשות אשם על כך שאפילו לא חיתלה את בנה לפני שיצאה לדרך‪ .‬לאחר שנכשלה‬
‫בתפקידה וסולקה מבית האחוזה‪ ,‬יוצאת שפרה שוב אל השלג‪ ,‬הפעם בצעידה רגלית‪ .‬סערת השלג דוחקת‬
‫אותה אל פינת המסתור תחת הגשר הרעוע‪ ,‬ושם תוך כדי מנוחתה‪ ,‬היא קופאת למוות‪ .‬ירידת השלג‬
‫בסיפור‪ ,‬כמעט ללא הרף‪ ,‬מסמלת את אווירת הנכאים של שפרה האומללה ואת הקור והניכור המאפיינים‬
‫את החברה המרושעת‪ ,‬אשר באדישותה‪ ,‬למעשה קוברת את שפרה‪.‬‬

‫דימויים‬
‫דימוי שפרה לציפור ‪" -‬נראתה היא גופה בעיניה קלה ועזובה‪ ,‬כציפור בודדה בצדי הדרכים"‪ :‬שפרה‬
‫מדמה את עצמה לציפור‪ ,‬משום שציפורים קטנות הופכות ליצורים חסרי הישע ביותר בחורף הרוסי‪ .‬זאת‬
‫משום שאינן יכולות למצוא אוכל מתחת לשלג‪ ,‬והן תלויות בחסדי בני‪-‬האדם‪ ,‬המפזרים להן פירורי לחם‪.‬‬
‫בקור העז‪ ,‬ציפורים רבות קופאות למוות‪.‬‬
‫דימוי התינוק לעלוקה – "הגישו לחזה בהשגחת הרופא בריה קטנה‪ ,‬אשר התנפלה עליה בפה רירי‪ ,‬בחום‬
‫זר ובצמאון חדש‪ ,‬לא ידוע לה – צמאון עלוקות"‪ :‬שפרה כה פגועה וכואבת עד שהופעת התינוק היונק‬
‫ממנה נראית בעיניה כהתנפלות של עלוקה צמאה‪ .‬זהו דימוי המסמל את מצב הקורבנות של שפרה‪ ,‬אשר‬
‫חשה כי גופה מנוצל להרוויית צימאונה של עלוקה‪.‬‬
‫דימוי שפרה לבגד ‪" -‬היא נשמטה כשמוט הבגד הבלה והמיושן‪ ,‬מבלי להשמיע קול בנפילתה"‪ :‬כאן‬
‫שפרה מדומה לבגד בלה ומיושן‪ .‬הדימוי הזה משקף את יחס הסביבה אליה‪ .‬בעלי האחוזה עומדים לזרוק‬
‫אותה‪ ,‬כפי זורקים בגד ישן‪ .‬נאמר עליה שהיא "נשמטת" – שוב פעולה פאסיבית‪ ,‬ונופלת "מבלי להשמיע‬
‫קול"‪ ,‬כפי שהיא שותקת לאורך כל הסיפור‪.‬‬

‫סיכום‬
‫למרות שנכתב ב‪ ,1912 -‬הסיפור "שפרה" רלוונטי גם לימינו‪ .‬כל עוד קיימות בחברה תופעות של ניצול‬
‫החלש בידי החזק‪ ,‬על רקע של פערי מעמדות‪ ,‬הרי שהלקח מן הסיפור הזה ראוי להילמד‪ .‬יחסי הכוחות‬
‫המעוותים בין אדונים לעבדים הם בסיס מוכח לעוול ולרמיסת זכויות‪-‬אדם‪ .‬זה מה שקורה בסיפור וזה גם‬
‫מה שקורה בחברה של ימינו‪ .‬למרבה הצער‪ ,‬תופעות של סחר בנשים‪ ,‬ניצול‪ ,‬דיכוי והשפלת עובדים בכלל‬
‫ועובדים זרים בפרט‪ ,‬שכיחות מאוד בחברה הישראלית‪ .‬האדישות והפניית העורף של השלטונות ושל‬
‫החברה לתופעות אלו חמורה לא פחות‪.‬‬
‫כך הופכת "שפרה" ליצירת מחאה נוקבת כנגד העוול החברתי‪ .‬זוהי זעקתם של הנדכאים המנוצלים‪,‬‬
‫המבקשים לעורר את הציבור מהאפאטיות בה הוא שרוי‪ .‬העובדה המרה שניתן לעשות באדם העני‪ ,‬חסר‬
‫הישע‪ ,‬מעשה של דה‪-‬הומניזציה (התעלמות מאנושיותו ואף ביטולה) מבלי שמישהו יקום ויתקומם‪ ,‬היא‬
‫מבעיתה ממש‪ .‬מצמררת עוד יותר התובנה שעולה מהסיפור‪ ,‬שאפילו נשים נשאבות לאותה מכונה‬
‫דורסנית של ניצול והשפלה‪ ,‬ומאבדות את הרגישות הבסיסית הנדרשת למניעת קיפוח המין הנשי‬
‫והשתקתו‪.‬‬

‫יום נפלא לדגי הבננה ‪ -‬ג'‪.‬ד‪ .‬סלינג‪′‬ר‬


‫מבוא‬
‫"יום נפלא לדגי בננה" הוא סיפור מורכב המסופר בפשטות‪ ,‬אשר במרכזו עומד מושג‬
‫ה"תקשורת"‪ .‬המוטו לסיפור‪" :‬אנו מכירים את הצליל של מחיאת כפיים‪ ,‬אך מהו הצליל של‬
‫מחיאת כף אחת?" (קואן זן)‪ ,‬מעלה את שאלת הקשרו לעלילת הסיפור‪ .‬הצליל של מחיאת כף אחת‬
‫הוא דממה במושגים קונקרטיים‪-‬מעשיים‪ ,‬אך אולי זהו גם הקול הבלתי‪-‬נשמע במושגים אנושיים‪.‬‬
‫מחיאת כפיים היא אמצעי נפוץ ליצירת תקשורת בלתי‪-‬מילולית‪ .‬איזו תקשורת נוצרת במחיאת‬
‫כף יד אחת? אפשר שמוטו זה רומז לבחינת דפוסי התקשורת בסיפור כמפתח להבנת היצירה‬
‫לעומק‪ .‬ניתן לחלק את עלילת הסיפור לשישה חלקים‪ ,‬אשר בכל אחד מהם (למעט בחלק האחרון)‬
‫מתקיים מפגש אנושי או דו‪-‬שיח‪ .‬השיחות מתקיימות במקומות שונים ובין אנשים שונים‪.‬‬
‫המפגשים והשיחות מאפיינים את הדמויות המשתתפות בהם‪ ,‬את עולמן ואת ערכיהן‪ .‬כל‬
‫המפגשים והשיחות מובילים אל שאלת הבנת דמותו של גיבור הסיפור – סימור‪ ,‬ובעיקר לניסיון‬
‫להתחקות אחר הנסיבות שהביאו לסופו הטרגי‪.‬‬

‫תקציר העלילה‬
‫"יום נפלא לדגי בננה" מתאר לכאורה יום בחייו של זוג אמריקני – מוריאל וסימור גלאס‪ .‬מתברר‬
‫שאין זה סתם יום‪ ,‬אלא היום האחרון בחייו של סימור הצעיר‪ .‬עלילת הסיפור נפרשת על שעות‬
‫אחדות‪ ,‬בהן נחשפות קורות בני‪-‬הזוג גם בעבר‪ :‬סימור נישא למוריאל זמן קצר לפני מלחמת‬
‫העולם השנייה‪ ,‬למרות התנגדות קלה של הוריה‪ .‬את ירח‪-‬הדבש הם חגגו במלון בפלורידה‪.‬‬
‫לקראת המלחמה גויס סימור והשתתף בה באופן פעיל‪ .‬סימור שב מהמלחמה פגוע בנפשו ואושפז‬
‫בבית‪-‬חולים פסיכיאטרי צבאי למשך ‪ 3‬שנים‪ .‬מוריאל המתינה לבעלה במשך זמן זה‪ ,‬למרות לחצי‬
‫הסביבה‪ .‬בזמן המלחמה ואחריה‪ ,‬שלח סימור מכתבים לאשתו וכן ספר שירה בגרמנית‪ ,‬אותו‬
‫ביקש ממנה לקרוא‪ .‬סימור השתחרר מהאשפוז וחזר אל אשתו‪ .‬בתקופה זו הוא ביצע כמה מעשים‬
‫משונים שפרטיהם לא ברורים (כנראה העליב את סבתה של מוריאל‪ ,‬שבר חלון‪ ,‬השחית תמונות‬
‫והתנגש בעץ)‪ .‬מעשים אלו גרמו להוריה של מוריאל לראות בסימור אדם 'לא נורמלי' ומעורער‬
‫בנפשו ואף לחשוש שמא הוא מהווה סכנה לבתם‪.‬‬
‫מוריאל וסימור החליטו לצאת לירח‪-‬דבש חוזר באותו בית מלון בפלורידה – מעוז הבורגנות‬
‫האמריקנית‪ .‬חלקו הראשון של הסיפור מתאר דיאלוג טלפוני בין מוריאל לאמה (דרכו ניתן‬
‫לשחזר את אירועי העבר)‪ .‬משיחה זו ניתן להבין כי האם עדיין חוששת מפניו של סימור‪ ,‬בעוד‬
‫מוריאל מבטלת חששות אלו מיסודן‪ .‬בזמן השיחה מבלה סימור על שפת הים‪ .‬חלקו השני של‬
‫הסיפור מתאר את סימור על חוף הים‪ ,‬שם הוא מנהל שיחה עם סיביל – ילדה בת ‪ 4‬בערך‪ ,‬ונכנס‬
‫עמה למים‪ .‬בתום השיחה חוזר סימור לחדר במלון‪ .‬שם‪ ,‬ליד מוריאל הישנה‪ ,‬הוא מוציא אקדח‬
‫ויורה בעצמו‪.‬‬

‫ההתפתחות העלילתית ומשמעותה‪ 5 :‬מעגלי תקשורת‬


‫‪ .1‬השיחה בין מוריאל לאמה‬
‫החלק הראשון בסיפור מתאר שיחה בין מוריאל לאמה‪ .‬האם מתקשרת מניו‪-‬יורק אל החדר‬
‫שבמלון בפלורידה‪ .‬בגלל כינוס הפרסומאים במלון‪ ,‬קיים עומס על קווי הטלפון‪ ,‬ומוריאל ממתינה‬
‫רבות ובסבלנות לשיחה זאת‪ .‬בזמן ההמתנה מוצגת מוריאל כבחורה בלונדינית‪ ,‬לבושה בחלוק‪,‬‬
‫מעשנת ועסוקה במלאכת מריחת לק על אצבעותיה‪ .‬קול הצלצול לא מקפיץ אותה אל הטלפון‪.‬‬
‫היא ניגשת אליו באדישות – "היא נראתה כאילו מצלצל הטלפון שלה בלי הרף מאז התבגרה"‬
‫(עמ' ‪ .)7‬מאפיון דמותה עד כה‪ ,‬קשה להתרשם שמוריאל ניחנה באישיות עמוקה במיוחד‪ .‬רושם זה‬
‫מקבל את ביסוסו מתוכן השיחה עצמה‪:‬‬
‫א‪ .‬שיחה קטועה‪ :‬מוריאל ואמה מרבות לקטוע זו את זו‪ .‬הן לא מצליחות כמעט להשלים משפט‪:‬‬
‫"הטלפון כאן כל ה‪" ,"-‬חשבתי שאני מתה מרוב – "(עמ' ‪" ,)8‬שברתי לי את ה‪" ,"-‬השארת אותו‬
‫כאן ולא היה לי מקום בשבילו ב‪( "-‬עמ' ‪ ,)9‬ועוד‪...‬‬
‫ב‪ .‬ערבוב עיקר בטפל‪ :‬המשוחות מערבבות בדבריהן נושאים חשובים ומהותיים (מצבו הנפשי של‬
‫סימור) עם נושאים טפלים וטריוויאליים (מי הם אורחי המלון ומה הם לובשים‪ ,‬השמלה הירוקה‬
‫של אשת הפסיכיאטר‪ ,‬המשחה נגד שיזוף)‪.‬‬
‫ג‪ .‬שימוש בקלישאות (= צורת ביטוי נדושה)‪ :‬שתיהן מרבות להשתמש בקלישאות‪ ,‬גם לצורך‬
‫תיאור רגשותיהן‪" :‬חשבתי כבר שאני מתה מרוב דאגה" (עמ' ‪" ,)8‬זה נורא‪ .‬זה עצוב‪ ,‬בעצם" (עמ'‬
‫‪" ,)9‬האנשים השנה איומים" (עמ' ‪ )11‬ועוד‪...‬‬
‫ד‪ .‬חזרות רבות‪ :‬הן מרבות לחזור על מילים ומשפטים שכבר נאמרו קודם לכן‪" :‬הכל בסדר‬
‫אצלך?" שואלת שוב ושוב האם‪ ,‬ומוריאל עונה‪" :‬כן אמא‪ ...‬בפעם התשעים" (עמ' ‪.)12‬‬
‫השיחה בין השתיים מבהירה שמדובר באנשים שטחיים שאינם מסוגלים לתקשר באופן מלא‬
‫ועמוק‪ .‬יחסים אלו מאופיינים בהעדר תקשורת בסיסית‪ :‬האם מרבה לבטא דאגה סתמית‪ ,‬בעוד‬
‫הבת מרבה לזלזל בה ולבטל אותה‪ .‬האם מתייחסת אל בתה כאל מי שטרם התבגרה‪ ,‬בעוד הבת‬
‫נוהגת באמה בחוצפה‪ .‬שתיהן מוצגות כנשים רדודות‪ ,‬הרואות את החיצוניות ולא את הפנימיות‬
‫שבאדם‪ :‬הן מרבות לעסוק בנושאי לבוש ואופנה ובדרך בה רואים אותן האחרים‪.‬‬

‫‪ .2‬השיחה בין סיביל קרפנטר לאמה‬


‫השיחה מתקיימת בלובי של המלון‪ .‬סיביל‪ ,‬ילדה כבת ‪ ,4‬מנסה למשוך את תשומת לבה של אמה‬
‫ששקועה בשיחה מעמיקה על הרכבי קוקטיילים ועל בגדים‪" .‬ראית את סימור שואלת הילדה את‬
‫אמה" שטורחת לענות לאחר זמן‪-‬מה ובהיסח הדעת מתירה לה ללכת לחפש אותו בחוף הים‪ .‬כאן‬
‫עולות תחושות דאגה לילדה הקטנה‪ ,‬העתידה להיפגש עם מי שידוע כבר כמעורער בנפשו‪ .‬משיחה‬
‫זו ניתן לזהות אנלוגיה ברורה בין מוריאל לאמה של סיביל‪ .‬שתיהן מייצגות את אותה חברה‬
‫שעסוקה בדברים שטחיים‪ ,‬בלי לחוש באמת את המציאות‪.‬‬

‫‪ .3‬השיחה בין סיביל לסימור – סוף סוף שיחה!‬


‫סיביל מוצאת את סימור שוכב על חוף הים מחוץ לשטח המלון‪ .‬הוא שוכב כשלגופו חלוק הרחצה‬
‫שלו‪ ,‬מוזר מעט למי שמנסה "לתפוס קצת שמש"‪ .‬לעובדה שהשיחה מתקיימת מחוץ למלון – סמל‬
‫הבורגנות‪ ,‬יש חשיבות‪ .‬מלון הוא מקום שיש בו קשר ארעי ושטחי בין אנשים‪ .‬תקשורת אמיתית‬
‫מתרחשת בחוץ – בטבע‪ ,‬לחוף הים הכחול‪.‬‬
‫השיחה בין סימור לסיביל יכולה להתפרש בכמה מובנים‪:‬‬
‫א‪ .‬בתחילת השיחה‪ ,‬סימור מחמיא לסיביל על בגד‪-‬הים שלה‪ .‬הוא אומר לה‪" :‬כחול זה צבע‬
‫שאני אוהב"‪ .‬אלו נראים כמעין דברי חיזור וחנופה לדמות הנאהבת‪ .‬למעשה‪ ,‬מתברר שהוא טועה‪,‬‬
‫כי צבע בגד‪-‬הים הוא צהוב‪.‬‬
‫ב‪ .‬המשך השיחה בין השניים נדמית לרגע כמו ריב אוהבים‪ .‬סיביל מפגינה כעס על תשומת הלב‬
‫שהרעיף סימור על שרון ליפשוץ‪ .‬הוא עצמו מנסה להפיג את קנאתה על‪-‬ידי הסבר ליחסו אל שרון‪.‬‬
‫כאן מתעוררת תהייה האם סימור הוא סוטה הנמשך לילדות‪ ,‬או שרק מדובר במבוגר מתיילד?‬
‫בשיחה בין השניים מוזכרים שלושה סיפורים קטנים המלמדים על תחושתו של סימור‬ ‫ג‪.‬‬
‫בעולם‪ .‬הסיפור על כושי סמבו‪ ,‬הסיפור על כלב הבולדוג והסיפור על דגי הבננה – יוצרים כולם‬
‫אנלוגיה בין סימור לבין הדמויות הנרדפות בסיפורים‪.‬‬

‫נראה כי השיחה בין סיביל לבין סימור היא רבת משמעות ומכרעת מבחינת ההחלטה הטרגית‬
‫שמקבל סימור בהמשך‪ .‬כמובן‪ ,‬סיביל לא מודעת שבשיחתה עם סימור היא גורמת לו לקבל את‬
‫ההחלטה להתאבד‪.‬‬

‫‪ .4‬השיחה בין סימור לאישה במעלית‬


‫סימור נכנס למעלית עם אחת מאורחות המלון‪ .‬הוא מתנהג כאיש אחר‪ ,‬פתאום צועק על האישה‪:‬‬
‫"מה את מסתכלת [‪ ]...‬יש לי זוג רגליים נורמליות לחלוטין"‪ .‬האישה נבהלת מסימור ויוצאת מיד‬
‫מהמעלית‪ .‬שוב עולה התחושה שסימור איננו נורמלי לגמרי‪ .‬ובכלל‪ ,‬מה פתאום רגליים נורמליות?‬
‫רגליים יכולות להיות נאות‪ ,‬עקומות‪ ,‬אבל נורמליות?‬
‫הרגליים מייצגות יציבות ועמידה על הקרקע‪ ,‬וזה מה שמנסה לומר סימור לאישה במעלית‪ :‬אני‬
‫נורמלי‪ .‬האישה שייכת לעולם אחר וזר לסימור – זהו עולם שמאיים עליו ומכאן נחשף פן אפל‬
‫ומטריד באישיותו המעורערת‪.‬‬

‫‪ .5‬השיחה שלא היתה‪...‬‬


‫מרגע חזרתו של סימור לחדרו‪ ,‬עובר הסיפור לקצב איטי‪ .‬הוא מוציא אקדח‪ ,‬המתח גובר‪ :‬האם‬
‫יפגע במוריאל‪ ,‬באישה מהמעלית או בילדה סיביל? סימור בוחר לירות בעצמו לנגד עיניה העצומות‬
‫של מוריאל הישנה‪ .‬תמונה זאת מבטאת את דפוס התקשורת בין השניים – חוסר היכולת שלהם‬
‫לקיים תקשורת אמיתית‪ .‬אולי מוריאל וכל הסובבים אותה היו עסוקים מדי בעצמם ופחות‬
‫בהבנת נפשו ושפתו המיוחדת של סימור‪ .‬הם דיברו דיבור קטוע ושטחי‪ ,‬והוא הרבה להשתמש‬
‫במטאפורות ובסמלים‪ .‬האם שיחה זו (שלא היתה) מיוצגת באמצעות המוטו – האם זהו קולה של‬
‫מחיאת כף אחת?‬

‫אפיון היחסים בין מוריאל לסימור‬


‫סימור מאופיין כאדם רוחני ורגיש שאיננו מובן על‪-‬ידי הסיבה (מוריאל ומשפחתה)‪ .‬הדבר מתבטא‬
‫במכתביו ובספר השירה של המשורר הגדול היחיד של המאה‪ .‬לעומתו‪ ,‬מוריאל מאופיינת כאישה‬
‫שטחית‪ ,‬שאיננה מסוגלת להבין ללבו של סימור‪ .‬היא שוכחת את ספר השירה ששלח לה ואינה‬
‫מבינה את רצונו שתלמד גרמנית או לפחות תקנה תרגום שיאפשר לה לקרוא בספר‪ .‬סימור‬
‫מתייחס אל אשתו באירוניה מסוימת ומכנה אותה 'מיס פרייארית רוחנית של ‪ .'1948‬מוריאל‬
‫מוצגת כאטומה לחלוטין למצבו של בעלה העומד להתאבד‪.‬‬
‫בני משפחתה של מוריאל מתייחסים אל סימור כאל אדם חריג‪' ,‬לא נורמלי'‪ ,‬כלומר‪ ,‬כאל מי‬
‫שחורג מן הנורמות המקובלות‪ .‬הם רואים בו אדם מעורער בנפשו המסכן את סביבתו‪ .‬לדעתם‪ ,‬כל‬
‫אדם שאינו מתנהג כמקובל בחברה מהווה סכנה‪ .‬הדבר מתבטא בשיחה בביטויי הדאגה כלפי‬
‫מוריאל ובחקירות החוזרות ונשנות לגבי התנהגותו של סימור במלון‪.‬‬
‫מובן שהנתק התקשורתי עם מוריאל הוא שהוביל את סימור באופן המשמעותי ביותר אל‬
‫"פתרון ההתאבדות"‪.‬‬

‫הרעיונות המרזיים בסיפור‬


‫העולם הצהוב לעומת העולם הכחול‪ .‬מוטיב הצבע בולט בסיפור‪ .‬העולם המתואר נצבע בשני‬
‫צבעים‪:‬צהוב וכחול‪ .‬באמצעות הצבעים מאפיין המחבר את הדרך שבה רואה סימור את המציאות‬
‫שבתוכה הוא חי‪.‬‬

‫העולם הצהוב מורכב מפרטים כגון‪ :‬השמש של פלורידה‪ ,‬המלון ואורחיו‪ ,‬חול הים‪ ,‬מוריאל וכל‬
‫האנשים הקשורים אליה‪ ,‬בגד הים של סיביל‪ ,‬שמן השיזוף‪ ,‬דגי הבננה‪ .‬עולם זה כולל את כל‬
‫האנשים הסובבים את סימור ולמעשה מייצג את המציאות החיצונית לו‪ .‬עולם זה נתפש כחומרני‪,‬‬
‫רדוד ושטחי – שאיננו יכול להבין את עולמו הפנימי‪-‬הרוחני של סימור‪" .‬העולם הצהוב" נתפש על‪-‬‬
‫ידי סימור כמאיים על עצם קיומו של עולמו הפנימי‪.‬‬
‫העולם הכחול מורכב מפרטים כגון‪ :‬הים‪ ,‬חדר האוקיאנוס במלון (חדר הפסנתר)‪ ,‬סימור הלבוש‬
‫בגד‪-‬ים כחול (ומסתתר מהשמש ה'צהובה')‪ ,‬סיביל הנראית בטעות כמי שלובשת בגד‪-‬ים כחול‪,‬‬
‫שרון ליפשוץ‪ .‬עולם זה כולל את סימור ואת הילדות‪ .‬הצבע הכחול מייצג את עולמו הפנימי של‬
‫סימור‪ .‬זהו עולם רוחני ועמוק‪ ,‬המאפשר לראות את הסמוי מן העין‪.‬‬
‫לעולם זה משתייכים הפסנתר וספרי השירה‪ .‬בעולם זה מתקיימים התום והיושר הפנימי‬
‫האופייניים לילדות‪ .‬ההתבגרות מיוצגת כמעבר מן העולם הכחול לעולם הצהוב‪ .‬סימור לא יוכל‬
‫לשמור על עולמו הכחול ולכן יגיע למסקנה בדבר המעשה הסופני – ההתאבדות!‬
‫‪ .2‬שלושת הסיפורים הקטנים – חייו האבודים של סימור‪ .‬הסיפורים על הכושי סמבו‪ ,‬כלב‬
‫הבולדוג ודגי הבננה עולים בשיחתם של סימור וסיביל‪ .‬בשיחה זו קיים פער מתמיד בין הדרך שבה‬
‫תופסת סיביל את הדברים כפשוטם ובין הדרך המטאפורית‪ ,‬שבה מבין אותם סימור‪ .‬סימור תופס‬
‫את הדמויות המרכזיות בסיפורים כאנלוגיות לו עצמו‪ .‬אנלוגיה זו מובנת לסימור‪ ,‬אך לא לסיביל‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬בדרכה הילדותית‪ ,‬סיביל מבינה כי זהו מצב בלתי‪-‬נסבל עבור גיבורי הסיפורים‪ ,‬ובכך‬
‫סימור משיג את השתתפותה הבלתי‪-‬מודעת בסבלו‪ .‬הסיפורים יבהירו לסימור סופית את חוסר‬
‫תכלית‪-‬קיומו בעולם‪.‬‬
‫א‪ .‬הסיפור על כושי סמבו‪ :‬בסיפור ילדים זה מתואר ילד קטן‪ ,‬כושי‪ ,‬הנרדף על‪-‬ידי שישה נמרים‪.‬‬
‫נמרים אלו סובבים סביב העץ שעליו טיפס הילד ומבקשים לטרוף אותו‪ .‬דמותו של הילד אנלוגית‬
‫לסימור ודמויות הנמרים (הצהובים) אנלוגיות לאנשי 'העולם הצהוב' הרודפים את סימור‪ .‬זהו‬
‫מרדף חסר‪-‬סיכוי עבור הילד‪ ,‬מרדף של רבים מול יחיד – של חזקים מול חלש‪ .‬סיפור זה ממחיש‬
‫את תחושתו של סימור הנרדף על‪-‬ידי 'העולם הצהוב'‪.‬‬
‫ב‪ .‬הסיפור על כלב הבולדוג‪ :‬בסיפור זה מתאר סימור סיטואציה שהיה עד לה כביכול‪ ,‬ובה‬
‫מציקות הילדות הקטנות במלון לכלב בולדוג‪ ,‬בכך שהן נועצות בו את מקלות הסוכריות שלהן‪.‬‬
‫דמותו של הכלב אנלוגית לזו של סימור‪ ,‬בעוד שהילדות הקטנות מקבילות לאנשי 'העולם הצהוב'‬
‫(אשר חינך אותן לראות בכל יצור חריג וחלש אובייקט לתקיפה)‪ .‬גם כאן‪ ,‬עולה תחושת הנרדפות‬
‫של סימור‪ ,‬המאוים על‪-‬ידי 'העולם הצהוב'‪.‬‬
‫ג‪ .‬הסיפור על דגי הבננה‪ :‬זהו הסיפור המרכזי‪ ,‬ממנו לקוח שם הסיפור כולו‪ .‬סימור מספר לסיביל‬
‫על דגי הבננה החיים באוקיאנוס‪ .‬הם נכנסים לתוך חור ושם מתחילים לטרוף בננות עד שהם‬
‫נתקפים בקדחת בננות‪ ,‬משמינים ואינם יכולים לצאת מן החור – דבר המביא עליהם את מותם‪.‬‬
‫ניתן לראות בסיפור זה אנלוגיה לקורותיו של סימור במלחמה‪ .‬דגי הבננה מקבילים לסימור‬
‫שנכנס אל ה'חור' (המלחמה)‪ .‬שם הוא איבד צלם‪-‬אנוש כתוצאה מן ההרג הרב (טריפת הבננות)‪.‬‬
‫דבר זה גרם לו לחלות בנפשו (קדחת הבננות)‪ .‬האפשרות היחידה להימלט מן ה'חור' היא דרך‬
‫הטירוף או דרך המוות‪" .‬הם מנהלים חיים מאוד טרגיים" אומר סימור לסיביל ומתכוון למעשה‬
‫לעצמו‪.‬‬
‫לקראת סוף הסיפור‪ ,‬מדווחת סיביל לסימור כי ראתה דג בננה‪ .‬אמירה תמימה ודמיונית זו‬
‫מתפרשת אצל סימור בדרך מטאפורית ומכרעת‪ .‬להבנתו‪ ,‬דג הבננה שכביכול ראתה סיביל הוא‬
‫סימור עצמו‪ .‬המלכודת אליה נקלעים דגי הבננה היא סמל למלחמת העולם השנייה שבה השתתף‬
‫סימור‪ .‬הוא הוצב בגרמניה (לפי ספר השירה הגרמני ששלח משם) והוא שונא את הצבע הצהוב‬
‫שאולי מתקשר גם לטלאי הצהוב שנאלצו היהודים לענוד במלחמה זו‪ .‬אפשר להניח שנוראות‬
‫המלחמה הם שהשפיעו על סימור שלקה בנפשו ואיבד את הרצון להיות חלק מן העולם הזה‪.‬‬
‫השיחה עם סיביל אודות דגי הבננה‪ ,‬גורמת לסימור לקבל החלטה לשים קץ לחייו‪.‬‬

‫משמעות שלושת הסיפורים מכוונת למאבקו האבוד של סימור נגד העולם האכזרי‪ ,‬הצבוע‪,‬‬
‫החומרני‪ ,‬השטחי ומחרב‪-‬הנפש אליו נקלע‪ .‬המסקנות העולות מהסיפורים לא מותירות לסימור‬
‫תקווה‪ .‬לכן הוא בוחר בדרך ההתאבדות‪ ,‬שמשמעותה בריחה מהמציאות המנוכרת והחונקת‪,‬‬
‫אשר איננה מותירה מוצא קיומי ראוי‪.‬‬
‫‪ .3‬הסיפור כמשל על מין‪ .‬הבננה היא סמל פאלי (זכרי) והחור הוא סמל נקבי‪ .‬יתכן שהסיפור‬
‫מבטא את תפישתו של סימור את המיניות – משהו משחית שגורם לאנשים לטירוף ולמוות‪.‬‬

‫דרכי עיצוב מרכזיות ומשמעותן‬


‫‪ .1‬שם הסיפור –‬
‫שם הסיפור לקוח מסיפור דגי הבננה‪" .‬יום נפלא לדגי הבננה" הוא שם אירוני‪ ,‬משום שהוא מייצג‬
‫את יום הגאולה והשחרור של הדגים הסובלים מאוד בחיים הטרגיים והאומללים‪ .‬כמובן‬
‫שהחלטתו של סימור להתאבד הופכת את "היום הנפלא" הזה ליום שבו מחליט לגאול את עצמו‬
‫מן העולם ‪ -‬ולמות‪.‬‬
‫נוסף על כך‪ ,‬הביטוי ‪ – to go bananas‬פירושו "להשתגע"‪ .‬זהו‪ ,‬אם כך‪ ,‬שם המאפיין את סימור‬
‫כאדם מטורף‪ ,‬על‪-‬פי המורמות של 'העולם הצהוב'‪ .‬לפיכך‪ ,‬השם הנו אירוני ומבטא את הטרגיות‬
‫בחיי סימור ובסיפור כולו‪.‬‬

‫‪ .2‬שמות הדמויות ‪-‬‬


‫סימור גלאס‪ :‬סיביל מבטאת את שמו ‪ , SEE MORE‬כלומר "רואה יותר"‪ .‬שם זה רומז שסימור‬
‫רואה יותר מהאחרים ואולי אף רואה את הסמוי מן העין‪ .‬לפיכך‪ ,‬הוא אדם רוחני הרגיש‬
‫לפנימיות‪ ,‬ולא רק מתעניין בחיצוניות כמו הסובבים אותו‪ .‬שם המשפחה ‪ - GLASS‬פירושו‬
‫זכוכית‪ ,‬דבר המאפין את סימור כאדם שביר‪ ,‬עדין ושקוף‪ ,‬המתקשה להחזיק מעמד בעולם מאיים‬
‫זה‪ GLASS .‬פירושו גם משקפיים ‪ -‬רמז להתבוננותו המיוחדת של סימור בעולם ‪ ,‬דרך משקפיים‬
‫המקנות לו זוית ראיה אינדבידואלית וייחודית‪ .‬שמה של סיביל רומז אף הוא לסבילות ‪ -‬הן‬
‫הנביאות מן העולם הפגאני (=עולם אלילים קדום)‪ .‬במובן זה‪ ,‬גם סימור רואה בסיביל את מי‬
‫שמנבאת את גאולתו ‪ -‬גאולה באמצעות התאבדות‪.‬‬

‫סיכום‬
‫הסיפור "יום נפלא לדגי בננה" עוסק בחיפוש נואש אחרי זהות עצמית‪ ,‬קשר עם החברה וקושי‬
‫להתבגר‪ .‬סגנון כתיבה 'אמריקני' מאוד יוצר זיקה מהירה בין הדמויות בסיפור לבין הקוראים‪.‬‬
‫זהו סיפורו של צעיר המתבונן בעולם בדרך מיוחדת ורגישה‪ .‬בשל נפשו המעורערת‪ ,‬כתוצאה‬
‫מטראומה מהמלחמה‪ ,‬הוא נתפש כסוג של איום על החברה החומרנית והרדודה‪ .‬הסיפור עוסק‬
‫בפער שבין תפישת היחיד את העולם לבין תפישת העולם את היחיד‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬בולט הפער בין‬
‫עולם המבוגרים (הצבוע והשטחי) לבין עולם הילדים (הכן והתמים)‪ .‬הסיפור הוא פסימי‪ ,‬משום‬
‫שאינו מציע כל פתרון לגישור על הפערים הללו מלבד ההתאבדות‪ .‬חשוב להדגיש שהפתרון הסופני‬
‫בו בוחר סימור נקבע על רקע פגיעתו הנפשית‪ .‬השירות במלחמה ערער את נפשו הרגישה ובשובו‬
‫מצא עולם שאין הוא מסוגל לתקשר בתוכו‪ .‬לפיכך‪ ,‬מותו נראה כתוצאה של חוסר תקשורת או של‬
‫תקשורת לקויה‪.‬‬
‫סלינג'ר העיד על עצמו שכל יצירותיו מתארות למעשה את סימור‪ .‬באמצעות דמותו ניסה‬
‫המחבר לבטא את השקפת עולמו החברתית המבקשת לגנות את החברה האמריקנית על תחלואיה‬
‫השונים – חברה המורכבת מחומרים של ריקבון‪ ,‬זיוף‪ ,‬צביעות ורוע‪ .‬אולי השקפת עולם זו‪ ,‬היא‬
‫שגרמה לג'‪.‬ד‪ .‬סלינג'ר להסתגר בבדידותו כבר למעלה מחמישים שנה בבקתה מנותקת במחוז נידח‬
‫של ניו‪-‬המפשייר ולסרב בתוקף לבוא במגע כלשהו עם בני‪-‬אדם‪ ,‬על אף הסקרנות והעניין הרב‬
‫שאלו מגלים באישיותו‪.‬‬
‫סיפור בלי כתובת – יהודית הנדל‬
‫על הסופרת ועל יצירתה‬
‫יהודית הנדל נולדה בווארשה בשנת ‪ .1926‬כשהיתה בת ‪ ,4‬עלתה עם הוריה לישראל‪ .‬המשפחה‬
‫התיישבה בנשר שליד חיפה‪ .‬היא למדה בבית‪-‬הספר הריאלי בחיפה‪ .‬אמה נפטרה ממחלת הטיפוס‪,‬‬
‫כאשר יהודית היתה נערה צעירה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1948‬נישאה יהודית הנדל לצייר צבי מאירוביץ'‪ ,‬שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות‪ .‬נולדו‬
‫להם שני ילדים‪ .‬באפריל ‪ ,1971‬לקה מאירוביץ' בשבץ ושותק בפלג גופו הימני‪ .‬לאחר זמן קצר‬
‫החל לצייר בידו השמאלית‪ ,‬ובכל שנות מחלתו דאגה לו יהודית במסירות רבה‪ .‬הוא נפטר בשנת‬
‫‪ ,1974‬ומאז חיה יהודית לבדה‪ .‬בשנת ‪ ,1980‬עברה להתגורר בתל‪-‬אביב‪ ,‬וכמעט כל עלילות‬
‫סיפוריה מאז מתרחשות בסביבת מגוריה‪.‬‬
‫יהודית הנדל החלה בכתיבתה בהיותה צעירה מאוד‪ .‬בשנת ‪ 1947‬התחילה לפרסם סיפורים‬
‫בעיתון "הארץ" ובכתבי עת שונים‪ .‬את ספרה הראשון "אנשים אחרים הם"‪ ,‬פרסמה בשנת ‪.1950‬‬
‫בין ספריה המפורסמים‪ ,‬ידועים‪" :‬רחוב המדרגות"‪" ,‬החצר של מומו הגדולה" שהוצא מחדש‬
‫תחת השם "החמסין האחרון"‪" ,‬הכוח האחר"‪" ,‬ליד כפרים שקטים" (תיעוד מסע בן ‪ 12‬ימים‬
‫לפולין)‪" ,‬כסף קטן"‪" ,‬הר הטועים"‪" ,‬ארוחת בוקר תמימה"‪" ,‬טירופו של רופא הנפש"‪ .‬קולה של‬
‫הנדל ייחודי‪ ,‬עמוק ומרגש‪ .‬ביצירתה היא נותנת ביטוי ל"כוח האחר" שהוא הכוח הרוחני שבאדם‪.‬‬
‫יצירותיה תורגמו לשפות רבות‪ ,‬ולא אחת מביעה יהודית הנדל את דעותיה בנושאים פוליטיים‬
‫הנוגעים למדינת ישראל בראיונות טלוויזיוניים ובמאמרים בעיתונות היומית‪.‬‬
‫קובץ הסיפורים "כסף קטן" (‪ )1988‬ממנו לקוח "סיפור בלי כתובת"‪ ,‬עוסק ברובו בנושא המוות‪.‬‬
‫מתוארות בו סיטואציות מגוונות של עימות עם המוות‪ :‬מקרי מוות‪ ,‬לוויות‪ ,‬מצבות‪ ,‬שיח אבלים‬
‫ומנחמים‪ ,‬מנהגי אבלות וכד'‪ .‬בסיפורים עולה זיקה מורכבת ולעתים תמוהה בין חיים למוות –‬
‫זיקה החושפת זיכרונות כואבים וחשבון נפש אישי‪.‬‬
‫יהודית הנדל היא כלת פרס ישראל לספרות לשנת ‪.2003‬‬

‫רקע ותמצית עלילת הסיפור‬


‫"סיפור בלי כתובת" הנו יצירה ספרותית מורכבת‪ ,‬אשר במרכזה קולאז' של אפיזודות שאין‬
‫ביניהן קשר סיבתי הדוק‪ .‬לאחר קריאת הסיפור מתעוררת באופן טבעי השאלה‪ :‬מדוע המקרה‬
‫המצער שבו נפתח הסיפור – מותה של האישה האנונימית בעלת הכלב – הופך להיות כל‪-‬כך‬
‫משמעותי וקשה בעיני המספרת? אין ספק שזהו אירוע קשה‪ ,‬אך נראה כי הופך להיות בעל‬
‫משמעות אישית מאוד עבור המספרת‪.‬‬

‫הסיפור מספר על מוות פתאומי ובלתי‪-‬מובן של אישה אלמונית בחנות עיתונים‪ ,‬המוביל את‬
‫המספרת לזיכרון כואב על מות אמה הצעירה‪ .‬העלילה נפתחת בסיפור מותה של אישה אלמונית‬
‫לבושה בשמלה לבנה‪ .‬זהותה אינה מתגלה לאורך הסיפור כולו‪.‬‬

‫האירוע עצמו קצר‪ :‬בצהרי יום שישי‪ ,‬בתוך חנות עיתונים‪ ,‬אישה בעלת כלב מכבה בטעות סיגריה‬
‫על רגליה היחפות של בחורה קולנית ובוטה‪ .‬הבחורה תוקפת בגסות ובהיסטריה את האישה‪.‬‬
‫האישה מתנצלת‪ ,‬מבקשת סליחה‪ ,‬מחווירה‪ ,‬והבחורה ממשיכה בצעקותיה ומניעה באופן מוזר‬
‫את גופה‪ .‬האישה בלבן על סף עילפון‪ ,‬מבקשת פעמיים טלפון ואינה נענית‪ .‬מבקשת כיסא‪ ,‬נאנחת‬
‫אנחה רפה של כאב ומתמוטטת‪ .‬היא מובלת באמבולנס לבית‪-‬החולים "איכילוב"‪ ,‬ושם נקבע‬
‫מותה‪.‬‬

‫במהלך הריב בין הבחורה הקולנית לאישה‪ ,‬איש אינו מתערב ואינו מנסה להרגיע או לעזור‪ .‬שניים‬
‫בלבד מתייחסים רגשית לאישה‪ :‬הכלב הקטן שלה‪ ,‬המגלה אמפתיה אדירה כלפיה ומתייסר‬
‫בייסוריה והמספרת‪ .‬המוות החטוף של האישה הזרה מרגש ומזעזע את המספרת‪ ,‬שהיתה עדה‬
‫לאירוע והפכה במהלך הסיפור לדמות הראשית‪.‬‬
‫המספרת מבקרת שלוש פעמים בבית‪-‬החולים לתהות על גורלה ועל זהותה של האישה שנפטרה‪.‬‬
‫מתברר שלנפטרת אין כתובת‪ ,‬ואין מי שיזהה את הגופה ויובילה לקבורה‪ .‬ה"מזהה" היחיד של‬
‫האישה הוא כלבה הנאמן שלא מש מבית‪-‬החולים‪.‬‬

‫בריב הבוטה בין הבחורה לאישה החלשה והחיוורת‪ ,‬ובמהלך ביקורי המספרת בבית‪-‬החולים‬
‫בולטת אדישות בני‪-‬אדם לסבל הזולת‪ .‬מוכר העיתונים‪ ,‬עוברי אורח‪ ,‬ואפילו המספרת העדה‬
‫להתרחשות‪ ,‬אינם מתערבים בויכוח‪ .‬הצוות הרפואי בבית‪-‬החולים – הרופא והפקידה – גם הם‬
‫אינם מזועזעים מהמוות היתום‪ ,‬ותשובותיהם למספרת סתמיות ועייפות‪ .‬הבעיה היחידה‪,‬‬
‫שמעסיקה אותם היא זיהוי הגופה וקבורתה‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬האישה נשארה אלמונית‪ ,‬וכך תם‬
‫סיפור חייה בלי כתובת ובלי זהות‪ .‬גם הכלב נעלם והותיר אחריו חלל בלתי‪-‬מפוענח‪.‬‬

‫האירוע עם האישה בלבן מוביל את הקורא אל הנושא המרכזי של הסיפור – דיאלוג עם המוות‬
‫ועימות המספרת עם מות אימה‪ .‬המספרת‪ ,‬הנמשכת באובססיביות לגורל האישה ולפענוח זהותה‪,‬‬
‫חווה יומיים של זיכרונות‪ ,‬הרהורים‪ ,‬ואפיזודות‪ ,‬הנקרים בדרכה בדרך רגשית‪ .‬חוויות אלה‬
‫קשורות באופן גלוי וסמוי אל מות אמה – סיפור לא פתור‪ ,‬שהתרחש לפני שנים‪ ,‬כשהמספרת‬
‫היתה ילדה‪ .‬האם וזיכרון מותה מופיעים במפורש לקראת סוף הסיפור‪ .‬המוות‪ ,‬הכאב ואולי גם‬
‫הכעס שהצטבר בלב המספרת במשך השנים משמשים מפתח לזיקתה הייחודית למוות הפתאומי‬
‫של אישה אלמונית‪.‬‬

‫הנושא המרכזי של הסיפור ומשמעותו‬


‫זיכרון מות האם הוא רכיב ביוגרפי בסיפור‪ .‬יהודית הנדל סיפרה על מות אמה בטקס חלוקת פרס‬
‫ביאליק‪" :‬אימי מתה כשהייתי נערה צעירה‪ ,‬עוד גרנו אז בנשר והיא מתה מטיפוס בבית‪-‬חולים‬
‫בעפולה‪ ,‬בת ארבעים‪ .‬נשארתי איתה לבדי בלילה ולפנות בוקר מתה‪ .‬ליד החדר בו מתה היתה‬
‫מרפסת פונה אל גן יפה מאוד‪ .‬הוא היה מלא אור‪ ...‬עד היום אני זוכרת את האור‪".‬‬

‫ב"סיפור בלי כתובת"‪ ,‬נדון הקשר בין המספרת לבין אמה המנוחה‪ .‬הזיכרון של המספרת את אמה‬
‫קשור ברובו לשיחות שהיו ביניהן‪ ,‬בעיקר על הפחד והמסתורין הנוגעים למוות‪ .‬הן גרו בנשר ליד‬
‫בית הקברות‪ ,‬הילדה פחדה מהמתים ומהמצבות‪ ,‬והאם הרגיעה‪" :‬אין צורך לפחד מהמתים‪ ,‬אין‬
‫מה לפחד מהמצבות‪ ,‬הן עשויות אבן‪ ".‬הבת חשה שיש חיים באבן ושואלת האם הרוח משנה את‬
‫האבן? תשובת האם‪" :‬רק הזמן‪".‬‬
‫במהלך ההיזכרות מעלה המספרת שאלות על הגיל שלה ושל אמה‪ ,‬אז ועכשיו‪ .‬קודם לכן היא‬
‫מציינת שאמה היתה בת ארבעים‪ .‬המספרת תוהה‪ ,‬היכן חפציה האישיים של האם – נראה שלא‬
‫נותרו לה דברים להיאחז בהם‪ .‬הזיכרונות על האם בחייה ובמותה מעוצבים לרוב בדיאלוגים‬
‫קצרים בין האם לבת ובשאלות שמפנה הבת אל אמה ואל עצמה‪ .‬יתכן שתבנית זאת היא דרך‬
‫עיצוב‪ ,‬הממחישה סיטואציה של תהייה והדחקה ושאלות ללא מענה‪ .‬הבת נזכרת בתשובת אמה‪:‬‬
‫"את חושבת שלומדים את זה‪ ...‬תביטי בחלונות כשהם סגורים‪ ,‬אמרה‪( ".‬סגור – סמל לאין מענה‪,‬‬
‫מודחק‪ ,‬חונק‪ .‬הסגירות מבקשת פתחים)‪ .‬המספרת המבוגרת מוסיפה‪" :‬החורים האלה השחורים‪,‬‬
‫קולטי המצוקות"‪.‬‬
‫מות האם כמו מות האישה האלמונית מוסיף להיות "חלונות סגורים"‪.‬‬

‫ההתעניינות האובססיבית של המספרת במות האישה הזרה היא מעין עיבוד מאוחר של האבל על‬
‫מות אמה שלה‪ .‬זוהי הזדמנות רגשית להיזכר באם‪ ,‬בחייה‪ ,‬בדבריה ובמותה ולחזור ולהתאבל‬
‫עליה‪ .‬אמנם גורל האישה בלבן אינו פותר את תעלומת מות האם‪ ,‬אבל הוא מקרב את המספרת‬
‫לחוויות העבר שנדחקו‪ ,‬כנראה בגלל גילה הצעיר ובהשפעת משפחתה‪ .‬המפגש עם מוות דומה‬
‫מאפשר לבת התמודדות מחודשת ופרידה מאוחרת מאמה ואולי סגירת מעגל‪.‬‬

‫הקישוריות בין שני מקרי המוות יוצרת מעין אנלוגיה בין מות האם לבין מות האישה‪ .‬שתיהן‬
‫נאנחו אנחה רפה טרם מותן‪ ,‬המוות של שתיהן חטוף ולא ברור‪ ,‬הבהירות משותפת לשתיהן –‬
‫הצבע הלבן‪ :‬שמלת האישה ובדומה לה הלכה הלבנה של מראת האם והאור‪ .‬מתברר‪ ,‬שכל מה‬
‫שיודעת הבת על מות האם אינו רב ממה שהיא יודעת על מות האישה הזרה‪ .‬ההקבלה בין שני‬
‫מקרי המוות האלה מעמיקה תובנה‪ ,‬שהיא מעבר לשני המאורעות האלה והיא – עד כמה מסתורי‬
‫ובלתי‪-‬מובן הוא המוות‪ .‬מות האישה מחזק את דבר האם שהבת זוכרת‪" :‬את זה אין לומדים‪".‬‬
‫המוות ממשיך להיות "חלונות סגורים" ו"חורים שחורים"‪.‬‬

‫נושא נוסף בסיפור הוא ניכור בין בני‪-‬אדם וביטויו באטימות אנושית‪ .‬מרבית מערכות היחסים‬
‫המתוארות בסיפור מזמנות מפגשים קרים‪ ,‬מרוחקים ואדישים בין בני‪-‬אדם‪ ,‬שאין בכוונתם‬
‫להביע רגש ואמפתיה כלפי זולתם‪.‬‬
‫מבנה הסיפור ומשמעות הקשר בין האפיזודות השונות‬
‫מבנה הסיפור משקף מציאות כאוטית (מבולבלת‪ ,‬של תוהו ובוהו)‪ .‬המבנה הקולאז'י אמנם מעלה‬
‫קשיים‪ ,‬אך בסופו של דבר פותר את חידת פשר הסיפור‪ ,‬כאשר כל האפיזודות נקשרות לעניין‬
‫ההיזכרות באם‪ .‬לאחר שמבררים את מהות הקשר בין האפיזודות השונות‪ ,‬מתבררת עוצמתו של‬
‫הסיפור החושף את נבכי נפשו של האדם‪.‬‬

‫הלך נפש – הרהורים‪ ,‬זיכרונות‪ ,‬אפיזודות‬


‫הלך נפש אינטנסיבי של המספרת מוביל אותה ממות האישה בלבן אל המוות הרחוק של אמה‪.‬‬
‫רוב ההבזקים שמאירים ומעירים את תודעתה נראים בקריאה ראשונה כמנותקים זה מזה‪ ,‬אולם‬
‫הם מתקשרים בצורה גלויה וסמויה לשני הנושאים העיקריים בסיפור‪:‬‬
‫א) המוות שאין לו פשר ומענה‪.‬‬
‫ב) ניכור ואדישות בין בני‪-‬אדם‪.‬‬

‫להלן אפיזודות‪ ,‬הרהורים וזיכרונות לפי סדר הופעתם בסיפור ואופן הקשרן לנושאיו‪:‬‬
‫העימות בחנות העיתונים בין האישה בלבן לבין הבחורה הצעירה שנכוותה מהסיגריה‪ .‬העימות‬
‫מסתיים בהתמוטטות האישה בשמלה הלבנה ובפינויה לבית‪-‬החולים – שם נקבע מותה‪ .‬אירוע זה‬
‫מסמן את המוות הפתאומי שאין לו פשר‪ ,‬וכפי שמתברר גם אין לו כתובת‪ .‬האישה שנפטרה‬
‫אלמונית‪ ,‬אין בארנקה כתובת ואיש לא מתעניין בהיעדרה‪ .‬בבית‪-‬החולים נוהגים בה באדישות‪.‬‬
‫מותה לא נוגע כלל לצוות הרפואי המטפל בה‪ .‬כל עניינם בטרחה הנגרמת להם עקב היות האישה‬
‫אלמונית ומן הצורך לזהות אותה ולטפל בהליכי קבורתה‪.‬‬

‫בחזרתה מבית‪-‬החולים פוגשת המספרת בבחור עם ווקמן וחולצת טי‪-‬שירט אדומה המהלך לבדו‬
‫בשדרה הריקה‪ .‬שני דברים מודגשים בו‪ :‬הדבקות בווקמן‪ ,‬הסוגר אותו בתוך עצמו‪ ,‬והתפעלותו‬
‫הגדולה מהחומה הסינית‪ .‬שני אלה מבטאים ניתוק‪ .‬הבחור מחובר רק לעצמו ולווקמן שלו‪ .‬כמו‬
‫שנאמר‪" :‬ארוך וסגור כמזוודה"‪ .‬הבחור עם הווקמן אומר‪" :‬מיליון אנשים בנו את חומת סין‪ ,‬וזה‬
‫הדבר היחיד שרואים מן החלל"‪ .‬תיאור הבחור הסגור כמזוודה מעלה את נושא הניכור והזרות‪.‬‬
‫המושג 'מיליון אנשים' מנוגד לתפישה הרואה את האדם כפרט‪ ,‬כישות בעלת ערך עצמאי‪ .‬האישה‬
‫בלבן נתפשת על‪-‬ידי הסובבים אותה כפרט חסר‪-‬משמעות‪ ,‬בלתי ניתן לזיהוי‪ ,‬בלי כתובת (כסמל‬
‫להעדר זהות)‪ .‬גם ההתעניינות של הבחור דווקא בחומה הסינית (החומה כסמל לעוינות ולאטימות‬
‫בין בני‪-‬אדם)‪ ,‬כאתר היחידי הנראה מהחלל‪ ,‬מרחיקה את נקודת המבט מהמציאות האישית‪,‬‬
‫העכשווית והמקומית אל ריחוק קוסמי בלתי‪-‬אנושי‪ .‬האנשים בחנות העיתונים ואנשי בית‪-‬‬
‫החולים מתנכרים לאישה האלמונית‪ .‬מבחינתם היא אחת ממיליון והיא לא יותר מחלקיק אבוד‬
‫בחלל‪ .‬היחיד שמתייחס אליה באכפתיות הוא הכלב‪ ,‬שצערו העמוק על מותה גורם לכך שהוא‬
‫יורק את דם לבו‪ .‬המספרת מתעניינת אמנם בגורל האישה לאחר שהתמוטטה‪ ,‬אך מעורבותה‬
‫קשורה בזיכרון הפרטי שעורר בה מות אמה‪ .‬מאמירותיו של הבחור עם הווקמן‪ ,‬הסותרות את‬
‫דברי המספרת שהולך אחריה כלב‪ ,‬משתמע שהכלב ש"רואה" המספרת אינו אלא השלכה של‬
‫עולמה הפנימי‪ .‬בכך משמשת הפגישה עם הבחור עוד נדבך לבניית רעיון הניכור והאדישות בין בני‪-‬‬
‫אדם‪.‬‬

‫המספרת בהליכתה לביתה נזכרת במעשי הכלב‪ ,‬המלטף את האישה בפיו ובטלפיו‪ .‬הדבר מזכיר‬
‫לה את מנהגי החניטה ושימור המת על‪-‬ידי המצרים הקדמונים‪ .‬הם חנטו את הגופה ואת נשמת‬
‫המת‪ .‬היזכרות זאת קשורה במוות ומבטאת יחס של כבוד לצלם האדם ולרוחו‪ .‬המספרת‬
‫מהרהרת בניסיון לגבור על המוות‪ ,‬להחיות את המת ולהנציחו‪.‬‬

‫חדשות הטלוויזיה – המספרת בוחרת לציין שלושה דיווחי טלוויזיה‪:‬‬


‫א) מכת ארבה בדרום אפריקה – מכת הארבה מבטאת קשר מוזר בין מוות לחיים‪ .‬הארבה‬
‫מכלה את השדות והרעל שפוזר ממית את הארבה‪ ,‬אבל האפריקנים חוגגים כי הם ניזונים ממנו‪.‬‬
‫עולה ניגוד מוזר‪ ,‬אירוני‪ :‬הארבה ממית‪ ,‬מת ומחייה‪ .‬בכך נוצרת אנלוגיה בין הארבה לבין האישה‬
‫שנפטרה‪ .‬היא פוגעת בבחורה הצעירה‪ ,‬מתה וממיתה גם את כלבה‪ ,‬ולבסוף מחייה את זיכרון‬
‫אמה של המספרת ומעניקה לה מעין חיים חדשים‪.‬‬
‫ב) שחרור אסירים בפיליפינים – האירוע לא מתואר‪ ,‬אבל עצם הזכרתו קשורה למוטיב של‬
‫"סגור‪-‬פתוח" (בהקשר לנפש המספרת)‪ .‬האסירים שוחררו‪ ,‬יצאו לחופשי – באופן סמלי כמו‬
‫המועקה שהיתה סגורה ומודחקת בנפש המספרת ויצאה לחופשי עם אירוע פטירת האישה בחנות‬
‫העיתונים‪.‬‬
‫הלוויה של חייל שנהרג בלבנון – מדובר בתיאור לוויה קשה וקורעת לב‪ ,‬התפרצות אדירה‬ ‫ג)‬
‫של כאבה של האם‪ ,‬הצועקת‪ ,‬מניפה ידיה‪ ,‬כורעת לאדמה ואוכלת ממנה‪ .‬הרב אומר‪" :‬קדוש‬
‫קדוש" ו‪" -‬אל מלא רחמים"‪ .‬מסביב חם מאוד‪ .‬הרגש והאוויר לוהטים‪ .‬יש הרגשה שהמספרת‬
‫מזדהה עם אבל כזה‪ .‬כך צריך להתאבל ולכאוב‪ .‬מוזרים במקצת הם הנכבדים שנכחו‪ :‬מחו זיעה‬
‫ומשקפי שמש גדולים לעיניהם ‪ -‬נוכחים‪ ,‬אבל "תופסים מרחק"‪ .‬במספרת מתעוררת התובנה שיש‬
‫לתת ביטוי לאבל ולא לכסות על הכאב באמירת "קדוש קדוש"‪ ,‬כפי שעושה הרב שעיניו מכוסות‬
‫במשקפי שמש גדולים‪ ,‬וכפי שעשה סבה בתגובתו למות אמה‪ .‬הקשר לנושא הסיפור ברור – מצד‬
‫אחד מוות נורא ובעקבותיו אבל מוחצן ואמיתי של אם החייל‪ ,‬ומצד אחר ביטוי מרומז לניכור של‬
‫הנכבדים ובראשם הרב שבא לעשות מלאכתו בחוסר‪-‬חשק מופגן למדי‪.‬‬
‫ההיזכרות בפול צלאן‪ .‬פול צלאן היה משורר יהודי ממוצא רומני שנולד ב‪ .1920 -‬במלחמת העולם‬
‫השנייה נשלחו הוריו למחנה השמדה‪ ,‬והוא למחנה כפייה‪ .‬הטראומה הקשה שעבר הותירה אותו‬
‫אדם פגוע‪ ,‬שחש עצמו נרדף כל חייו‪ .‬בשנות חייו האחרונות סבל מהתקפי שיגעון‪ .‬באפריל ‪1970‬‬
‫התאבד צלאן בקפיצה לנהר הסינה‪ .‬בהרהוריה על האישה המתה ותוך כדי תהייה אם גופתה‬
‫זוהתה ומחשבות על הכלב‪ ,‬נזכרת פתאום המספרת בפול צלאן‪ .‬השאלות המטרידות אותה לגביו‬
‫הן‪ :‬האם היו על גופתו הצפה בנהר סימני זיהוי? ומה היו תגובות השוטרים שמצאוהו? שאלותיה‬
‫מתרכזות בפרטים שוליים נוספים‪ ,‬כגון‪ :‬האם היו עליו ניירות‪ ,‬מאיזה גשר קפץ‪ ,‬האם היה זה‬
‫ביום או בלילה‪ ,‬בקיץ או בחורף? במבט ראשון‪ ,‬תמוה בעיני הקורא שהעיקר – הסיבה להתאבדות‬
‫– אינו מעסיק את המספרת כלל‪ ,‬אבל מסתבר שדווקא שאלותיה על פול צלאן מתקשרות היטב‬
‫לנושא הסיפור – התמודדות עם מוות אלמוני‪ ,‬שפרטיו אינם ידועים‪ .‬המספרת חייבת לדעת מתוך‬
‫כפייתיות את התשובות על השאלות ומתקשרת לברר אותן אצת חברתה בחיפה‪ .‬לחברתה יש‬
‫גרסה שונה משל המספרת למות צלאן והיא מתמקדת בסיבה – חוסר יכולתו לחיות – ולא בפרטי‬
‫ביצוע ההתאבדות וזיהוי הגופה‪ .‬הקשר לסיפור מתבהר‪ :‬הפרטים החסרים למספרת על מות אמה‬
‫בעבר הרחוק ועל האישה האלמונית שמתה מטרידים את מנוחתה ומוצאים את ביטויים‬
‫בשאלותיה על מותו המעורפל של פול צלאן‪ .‬יתכן שהזכרת הגופה הצפה בנהר פעמיים מקבילה‬
‫לביטוי 'הלכה' (במקום 'מתה') המופיע פעמים אחדות ביחס למות האם‪ .‬בשני המקרים קיים פחד‬
‫להשתמש במילה המוחלטת "מוות"‪ .‬הניסיון לדמיין את תגובת השוטרים ("ודאי קיללו") משחרר‬
‫אולי אצל המספרת כעס עצור על היעלמותה הפתאומית והבלתי‪-‬מוסברת של אמה‪ .‬מות האם צף‬
‫בתת‪-‬תודעתה של הבת למרות השנים הרבות שחלפו מאז‪.‬‬

‫זיכרון אסוציאטיבי מוזר במקצת הוא הביקור עם צבי בעלה בוונציה ובאי שבו פרנציסקוס‬
‫הקדוש דיבר עם הציפורים‪ .‬מוזכרות צנצנות זכוכית מכוערות‪ ,‬שבתוכן עיניים צבעוניות מבדולח‪.‬‬
‫ריח המוות נודף מתמונת עיניים זאת‪ .‬הן מלאכותיות‪ ,‬מנותקות מהפנים‪ .‬אולי עיני הכלב‬
‫האדומות כדובדבנים עוררו זיכרון זה‪ ,‬ואולי המבט הזגוגיתי וחסר המבע של הרופא ב"איכילוב"‪.‬‬
‫עיני הכלב שותתות הדם ולמולן עיני הרופא חסרות המבע מבליטות את הניגוד בין החיה הסובלת‬
‫לבין האדם האטום‪ .‬בזיכרונה עולים דברי בעלה צבי‪" :‬זה מפני שהזכוכית חזקה מול לחץ היא כל‬
‫כך שבירה" – פירוש הדבר שהעמידה מול הלחץ מובילה‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬לשבירה‪ .‬מות האישה‪,‬‬
‫שעורר את ההיזכרות במות האם‪ ,‬היה הנקודה בה נפרצו ונשברו חומות ההדחקה‪ .‬הטיול בוונציה‬
‫מתקשר לביקור המתוכנן באי‪ ,‬שבו פרנציסקוס הקדוש דיבר אל הציפורים‪( .‬פרנציסקוס היה‬
‫דמות מופלאה ויוצאת דופן של נזיר איטלקי שחי בין השנים ‪ ,1226 – 1182‬התמסר לצדקה‬
‫ולתפילה ונודע בצניעותו ובאהבתו לטבע)‪ .‬על‪-‬פי האגדה‪ ,‬נשא פרנציסקוס דרשה לציפורים‪ ,‬בה‬
‫דיבר על השגחת הבורא עליהן והן בשירתן מפזרות בצורת צלב לארבע כנפות השמיים את תורתו‬
‫המופצת לעולם כולו‪ .‬יש באגדה קשר נפלא בין אדם לטבע ולחי ושוררת הרמוניה בין הציפורים‬
‫לעולם וביניהן לאדם‪ .‬נראה שהזכרת פרנציסקוס ודרשתו בסיפור היא אי של תמימות ויופי בתוך‬
‫הזיכרונות הכואבים של המספרת‪ .‬לתמונה זו יש תפקיד ביצירת אווירה של קיום מפויס והרמוני‬
‫לרגע קט‪ .‬זהו רגע מיוחד של צלילות‪-‬דעת שיאפשר את ההיזכרות השלמה במות האם‪.‬‬

‫ההיזכרות העמוקה של המספרת במות אמה‪ .‬לאחר ביקור נוסף בבית‪-‬החולים‪ ,‬שבה המספרת‬
‫לביתה ונזכרת באופן מדויק בלילה האחרון בחיי אמה‪ .‬הערפול שאפף את המוות מתבהר למדי‬
‫בזיכרון זה‪ .‬העימות הישיר של המספרת עם הזיכרון שעלה מתת‪-‬תודעתה מטלטל אותה‪ .‬הדבר‬
‫מתבטא בהליכתה המהירה הביתה ובהסחת דעתה אל הכנה מהירה של קפה ואל הפעלתו‬
‫המהירה של הרדיו‪ .‬עניין המהירות חוזר שלוש פעמים ברציפות וניתן לפרשו כביטוי לצורך‬
‫המיידי להסיח את הלב והדעת מהדיאלוג הכואב והאינטנסיבי עם מות האם‪ .‬יש בכך ניסיון‬
‫לברוח למשהו רחוק‪ .‬הבהילות ניכרת גם בצורך של המספרת לעבור לתחנה אחרת לאחר הידיעה‬
‫הראשונה ולכבות את הרדיו לאחר החדשות המפחידות על השמש‪ .‬בהילות הפעולות מחפה על‬
‫הפחד להישאר לבד עם הזיכרונות‪.‬‬

‫חדשות ברדיו – המספרת מזכירה שני דיווחים מעניינים ומיוחדים‪:‬‬


‫א) קישוט העיר בפורטוגל בהמוני פרחי נייר – מישהו ברדיו סיפר שבפורטוגל קישטו את העיר‬
‫בעשרות אלפי פרחים של נייר‪ .‬פרחי הנייר מקורם במנהג מסורתי עוד מימיה של פורטוגל‬
‫כמעצמת דייג וצייד ימי‪ .‬הימאים היו מתקבלים על‪-‬ידי נשותיהם ואנשי עירם בפרחים‪ ,‬אבל‬
‫חלקם לא חזרו‪ .‬אז התפתח מנהג בקרב נשות הימאים – ביום מסוים בשנה לקשט את העיר כולה‬
‫בפרחי נייר‪ ,‬וזהו מעין טקס זיכרון לימאים שלא שבו‪ .‬פרחי הנייר הם מלאכותיים‪ ,‬מתים‪ ,‬בניגוד‬
‫לפרחים האמיתיים‪ ,‬בהם קיבלו את פני השבים החיים‪ .‬שפע פרחי הנייר מתקשר בבירור לנושא‬
‫המוות בסיפור‪.‬‬
‫ב) תופעה קוסמית של כתמי שמש ורוח סולרית – המספרת עוברת תחנה בתקווה למצוא‬
‫שידור על נושא שונה ונקלעת להרצאה על כתמי השמש‪ .‬כתמי השמש הם תופעות וולקניות‬
‫טבעיות שחלות על השמש ומאפשרות פליטת אנרגיה‪ .‬השמש היא כדור גז לוהט עטוף במעטפת‬
‫גזית כמעין כתר הנקראת 'קורונה'‪ .‬טמפרטורת המעטפת גבוהה מאוד‪ ,‬והשכבות החיצוניות שלה‬
‫נשפכות החוצה ללא הרף‪ ,‬וזוהי תופעה המכונה 'רוח השמש'‪ .‬המחזור של כתמי השמש הוא בן‬
‫אחת‪-‬עשרה שנה‪ .‬לפי דברי המרצה ברדיו‪ ,‬היתה תקופה של שבעים שנה בלי כתמי שמש‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫בלי פליטת אנרגיה‪ .‬המספרת כועסת ומכבה את הרדיו‪ .‬תגובתה הרגשית החזקה מלמדת על‬
‫השינוי שעברה במהלך הסיפור – מהדחקה רבת‪-‬שנים לצורך עז לפרוק את המעמסה הרגשית‬
‫ולפלוט אותה‪ .‬לכן היא כועסת כששומעת ששבעים שנה לא היתה פליטת אנרגיה‪ .‬כעת‪ ,‬עם‬
‫התעוררות התובנה שיש לתת ביטוי לכאב שהודחק ולפלוט את המצוקות‪ ,‬היא אינה רוצה לשמוע‬
‫על האופציה של מצב בו אין מפלט לאנרגיות‪.‬‬

‫לסיכום‪ ,‬נראה כי קיים חוט מחבר לשרשרת האפיזודות שפורטה לעיל‪ ,‬היוצרת אחדות סביב‬
‫התהליך שעוברת המספרת בהתמודדות חוזרת עם המוות‪.‬‬

‫כותרת הסיפור‬
‫תפקידה של כותרת הוא לכוון את הקורא אל הנושא המרכזי של היצירה הספרותית‪ ,‬היא מפתחת‬
‫בקורא ציפיות‪ ,‬שלאורן הוא מתבונן בסיפור‪ ,‬מרמזת על העומד להתרחש או להשתמע בסיפור‪ .‬יש‬
‫כותרות‪ ,‬המפנות את הקורא אל הדמות הראשית או אל מוטיב מרכזי‪ ,‬שבאמצעותו נחשפת‬
‫משמעות הסיפור‪.‬‬

‫הכותרת "סיפור בלי כתובת" מכוונת את הקורא להתרחשות מרכזית‪ ,‬לנושא מרכזי ולמשמעות‬
‫הסיפור‪ .‬כתובת היא מקום מגוריו וחייו של אדם (ארץ‪ ,‬עיר‪ ,‬רחוב‪ ,‬דירה)‪ .‬מקום המגורים מבטא‬
‫גם את השתייכות האדם לתרבות ולציבור מסוימים‪ .‬הכתובת‪ ,‬אם כן‪ ,‬אינה רק אלמנט טכני אלא‬
‫רכיב חשוב בזהותו של אדם‪.‬‬

‫המילה "כתובת" מופיעה פעמיים בסיפור בקשר לאישה בלבן‪ .‬הרופא בבית‪-‬החולים "אמר שאין‬
‫כתובת‪ ...‬שום כתובת לא היתה"‪ .‬אכן כנאמר‪ ,‬לאישה אין כתובת‪ ,‬ולא ניתן לזהותה‪ .‬כותרת‬
‫הסיפור לא מצטמצמת רק לאישה נטולת הכתובת‪ ,‬אלא מרחיבה ומעמיקה את המשמעות והמסר‬
‫של הסיפור‪ :‬לאישה אכן אין כתובת‪ ,‬אך לא רק לה! למספרת‪ ,‬לכלב‪ ,‬אולי גם לפול צלאן ולאמו‬
‫של החייל שנהרג בלבנון – לכל אלה אין כתובת לפנות אליה כדי לקבל תשובות‪ .‬אין מען כי אין‬
‫מענה‪ .‬אין למי לפנות ואין את מי להאשים‪.‬‬
‫יש רק שאלות‪ :‬מדוע דברים קרו כפי שקרו? כיצד מתמודדים עם כאב? האם אפשר לחיות עם‬
‫המוות? האם ניתן לפתוח את "החלונות הסגורים"? – רבות הן השאלות והמצוקות‪.‬‬

‫משמעות המילה "כתובת" היא גם "כותרת"‪ .‬דהיינו‪" ,‬סיפור ללא כותרת"‪ ,‬ללא שם‪ .‬משמעות שם‬
‫הסיפור היא ההיעדר – האיִן!‬

‫מעניין שאף על פי ש"אין כתובת"‪ ,‬מוזכרים בסיפור מקומות רבים‪ :‬האירוע המרכזי התרחש בתל‪-‬‬
‫אביב‪ ,‬בית‪-‬החולים "איכילוב" ליד שדרות דויד המלך‪ .‬חברתה של המספרת גרה בחיפה והמספרת‬
‫גרה בעבר בנשר ליד בית הקברות‪ .‬ויש גם מקומות רחוקים‪ :‬פריז‪ ,‬ונציה‪ ,‬דרום אפריקה‪ ,‬לבנון‪,‬‬
‫פיליפינים‪ ,‬פורטוגל‪ ,‬ואפילו השמש‪ .‬המון מקומות‪ ,‬אבל לאישה אלמונית בודדה ולאחרים בדומה‬
‫לה – אין כתובת‪ .‬האדם חי‪ ,‬מתמודד עם מצוקותיו ומת לבדו‪ .‬כמו שיש בסיפור תקשורת (דיאלוג‪,‬‬
‫טלוויזיה‪ ,‬רדיו) אך אין קשר‪ ,‬כך יש מקומות רבים‪ ,‬אך אין כתובת‪.‬‬

‫לסיכום‪ ,‬כותרת הסיפור טעונה ובעלת מספר משמעויות‪:‬‬


‫‪ .1‬היא מתייחסת לעובדה הריאליסטית שהאישה שנפטרה בראשית הסיפור היא אישה‬
‫אלמונית – ללא כתובת‪.‬‬
‫‪ .2‬היא מתייחסת לעובדה שהאדישות והניכור שבה בני האדם מתייחסים אחד לשני הופכת‬
‫אותם לאלמונים – חסרי פנים‪ ,‬חסרי כתובת‪ ,‬עם יכולת מוגבלת מאוד לתקשר עם הסביבה‪.‬‬
‫‪ .3‬היא מכוונת לכך שהעדר הכתובת מעיד על מציאות של איִן – אין זהות‪ ,‬אין קשר בין‪-‬אישי‪,‬‬
‫אין למי לפנות ואין ממי לקבל מענה‪.‬‬
‫‪ .4‬יש בה גם פנייה לקוראים – זהו סיפור שפונה לכולם‪ .‬אין לו כתובת מסוימת כי חוויות של‬
‫אובדן הן חוויות כלל‪-‬אנושיות‪ ,‬אוניברסאליות‪.‬‬

‫דרכי עיצוב משמעות הסיפור‬

‫הכלב בסיפור ומשמעותו הסמלית‬


‫הכלב מלווה את עלילת הסיפור לכל אורכה‪ .‬יש לו תפקיד חשוב ברובד הגלוי והסמוי של הסיפור‪.‬‬
‫בתחילת הסיפור מופיעה האישה הלבושה בלבן כשהיא מלווה בכלב‪ .‬במהלך האירוע הטרגי בו‬
‫מתמוטטת האישה בעקבות התקפתה של הבחורה בחנות העיתונים‪ ,‬בולטת התנהגותו האנושית‬
‫והרגישה של הכלב‪ .‬דבקותו באישה‪ ,‬תגובותיו הפיזיות והרגשיות‪ ,‬עיניו‪ ,‬הקולות הבוקעים מגרונו‬
‫– כל אלו מבטאים את סערת נפשו‪ ,‬ייסוריו ואהבתו האדירה לאישה‪ .‬הוא הולך ומת בצמוד‬
‫למותה שלה‪ .‬במהלך הריב הקולני‪ ,‬הכלב אינו מרפה מהאישה‪ ,‬לופת אותה בפיו ובטלפיו‪ ,‬נצמד‬
‫אליה ומייבב בקול‪ .‬הוא מבצע תנועות חדות וסיבוביות הממחישות את חרדתו‪ .‬לעתים מתואר‬
‫הכלב כעומד זקוף על שתי רגליו האחוריות‪ ,‬כאילו היה בן‪-‬אדם‪ ,‬וקרסוליו עדינים ורזים‪ .‬הכלב‬
‫מלווה את האישה לבית‪-‬החולים‪ ,‬למרות שדלתות האמבולנס ננעלות בפניו‪ .‬בפקחותו‪ ,‬הוא מזהה‬
‫את המספרת המגיעה לבית‪-‬החולים‪ ,‬ואחר‪-‬כך כאילו מבין את רצון הרופא והולך איתו בשקט‬
‫לחדר המתים "לזהות" את האישה שלו‪ .‬פניו‪ ,‬גופו‪ ,‬קולו ובעיקר עיניו‪ ,‬האדומות כדובדבנים‪,‬‬
‫והרוק הדמי הניתז מפיו מבטאים בעוצמה את כאבו הנורא‪.‬‬
‫בפתיחת הסיפור בולטת דמותו המיוחדת של הכלב דווקא על רקע דמותה "הכלבית" של‬
‫הבחורה שנכוותה מהסיגריה‪ .‬היא מתוארת באופן דוחה במיוחד‪" :‬רוק בצורת קצף קמחי פיעפע‬
‫על שפתיה של הבחורה והיא הוציאה את לשונה וניגבה אותו בלשונה" ובהמשך‪" :‬היא ליקקה את‬
‫סנטרה שהיה מכוסה גם הוא בקימחון הלבן הלח" – לשון ארוכה המשתלשלת עד לסנטר יחד עם‬
‫קצף לבן מבעבע‪ ,‬מזכירים יותר פנים של כלב מאשר פני אדם‪ .‬גם תיאור רגליה של הבחורה ש"היו‬
‫יחפות וגדולות במיוחד‪ ,‬האצבעות שלהן פשוקות בצורת גבעולים לא סימטריים שצמחו מן‬
‫הרצפה" – מפקיע את תיאור דמותה מן הריאליסטי לעבר החייתי והגרוטסקי‪ .‬גם תיאורה של‬
‫הבחורה בעת זעמה במלים‪" :‬היא המשיכה לצעוק בקול ניחר‪ ,‬מסובבת את ידיה סביב גופה‪,‬‬
‫מבטה דולק לפנים ולאחור‪ ,‬כאילו יש לה שני ראשים‪ ,‬זה שלפנים וזה שלאחור"‪ ,‬מזכיר את דמותו‬
‫המרושעת של צרברוס – כלב השמירה המיתולוגי של השאול‪ ,‬בעל שלושת הראשים‪ ,‬אשר מריר‬
‫פיו נרקח רעל קטלני‪.‬‬
‫מכאן עולה התחושה שלא רק כלב אחד מתרוצץ בפתיחת הסיפור‪ ,‬אלא שניים‪ .‬בעוד שכלבה‬
‫הגלוי של האישה בלבן הוא המימוש המושלם של האמרה הידועה "הכלב הוא ידידו הטוב של‬
‫האדם"‪ ,‬הרי שהכלב המדומיין המרחף מעל לדמותה של הבחורה הזועמת והאכזרית‪ ,‬מהווה סמל‬
‫של עוינות והתנכרות אנושית חסרת‪-‬לב‪ .‬כל אחד מה'כלבים' הללו‪ ,‬משמש כקוטב סמלי בעולמה‬
‫הרגשי הקרוע של גיבורת הסיפור‪ ,‬ביחס לאמה המתה‪ .‬מצד אחד‪ ,‬כעס וטינה עצומים על הליכתה‬
‫בטרם עת של האם שכאילו נטשה אותה‪ ,‬והתחושה שנכוותה מהיעלמות פתאומית זאת ומההסבר‬
‫הבלתי‪-‬מספק לה (זאת באמצעות סמל הכלב הרע המיוצג על‪-‬ידי הבחורה הגסה שנכוותה‬
‫מהסיגריה); ומצד אחר‪ ,‬כמיהה וגעגועים נוגעים ללב אל אמה האהובה (זאת באמצעות סמל‬
‫הכלב הטוב‪ ,‬הנאמן והמתרפק)‪.‬‬
‫השילוב בין שני הכלבים‪ ,‬הממשי והמטאפורי‪ ,‬ממחיש את הרגשות הסותרים המאפיינים בעיקר‬
‫ילדים נוכח 'נטישה' מפתיעה של הורים שמתו‪ ,‬מה גם שהמספרת בילדותה התמודדה עם‬
‫המחשבה שאמה עזבה אותה מרצון‪" :‬היא לא מתה‪ ,‬אמר אבי‪-‬אבי‪ .‬היא רק הלכה"‪ .‬לפיכך‪,‬‬
‫תפקידם של הכלבים לסייע למספרת בעיבוד האבל על מות אמה ולעבור מרגש גדול ומודחק של‬
‫כעס לרגש עדין של פיוס והשלמה עם מותה‪.‬‬
‫נראה שרק המפגש המחודש עם מות האם‪ ,‬דרך מותה הפתאומי של האישה בלבן‪ ,‬משחרר את‬
‫רגשותיה השליליים של המספרת‪-‬הבוגרת‪ ,‬ובעזרת הכלב הממשי שהופך בעצמו למטאפורי ‪" -‬כלב‬
‫מת מהלך"‪ ,‬מצליחה המספרת להתמודד נכון יותר עם מות אמה‪.‬‬
‫הכלב "הולך ומת" לנגד עינינו ולבסוף פשוט נעלם‪ .‬האירוע האחרון בסיפור‪ ,‬מותיר ספק באשר‬
‫לחיי הכלב‪ .‬האם מת? האם נקבר? השאלות נענות בתשובה מכוערת של הפקידה בבית‪-‬החולים‪,‬‬
‫שעל כלבים מתים צריך לשאול בעירייה‪.‬‬
‫התנהגותו ודבקותו באישה עומדים בניגוד אירוני לניכור המאפיין את היחסים הקרים בין בני‪-‬‬
‫אדם בסיפור‪ .‬בולטת אנושיות החיה מול אטימות האדם‪ .‬באמצעות הכלב נמתחת ביקורת על‬
‫האדם והחברה‪ .‬מתברר‪ ,‬שמותר הכלב מן האדם‪.‬‬

‫השורש ה‪.‬ל‪.‬ך‬
‫השורש ה‪.‬ל‪.‬ך מופיע בסיפור למעלה מעשרים פעמים – בקשר לאם ש"הלכה" ולא מתה‪ ,‬בקשר‬
‫למספרת בתיאור הליכתה הלוך ושוב מבית‪-‬החולים לביתה ובקשר לכלב בדרכי "הליכותיו"‬
‫השונות‪.‬‬
‫בעברית השורש ה‪.‬ל‪.‬ך מצורף לביטויים שונים המציינים מוות‪" :‬הלך לעולמו"‪" ,‬הלך לבלי‬
‫שוב"‪" ,‬הלך בדרך כל הארץ ‪ /‬כל בשר"‪ ,‬כלומר יש קשר בין הליכה ובין מוות‪.‬‬
‫פחד המוות ופתאומיותו גורמים לסבא וגם למספרת להתייחס למות האם כאל "הליכה"‪ .‬יש‬
‫בכך משום הדחקת הסופיות שבמוות‪ .‬האם "הלכה" בשפתו של הסבא והמספרת הולכת גם באופן‬
‫ממשי (לבית‪-‬החולים ובחזרה) וגם באופן מטאפורי בעקבות המוות (הניסיון להבין את מות אמה‬
‫ולעכל אותו באופן מתוקן וסופי)‪.‬‬
‫השורש ה‪.‬ל‪.‬ך משמש בתפקיד נוסף – הוא נגזר מהמלים "תהליך"‪" ,‬מהלך"‪ ,‬הלך‪-‬נפש"‪,‬‬
‫הקשורות כולן להתרחשות הנפשית של המספרת‪" .‬הליכתה" לבית‪-‬החולים ולשורשי עברה היא‬
‫תהליך ומהלך המלווים בהלך‪-‬נפש מיוחד‪ .‬הליכתה בשדרה ובמסלול מביתה לבית‪-‬החולים הוא‬
‫מסעה לתוך עצמה‪.‬‬
‫חיבור השורש ה‪.‬ל‪.‬ך כעשר פעמים לדמות הכלב מרמז על הליכתו אחר בעליו (הזדהותו עם‬
‫האישה שמתה) וכן על הליכתו אל מותו שלו‪ .‬השורש ה‪.‬ל‪.‬ך במקרה זה‪ ,‬מחבר בין המספרת לכלב‬
‫– שניהם הולכים לבית‪-‬החולים בעקבות האישה המתה‪ ,‬אך הכלב ימשיך ללכת לנצח אחרי‬
‫המספרת – "חשבתי שכדאי ללכת הביתה‪ .‬אבל הכלב המשיך ללכת אחרי מת‪ .‬אמרתי לעצמי‬
‫שכיוון שהוא מת הרי ילך אחרי לנצח" – ובכך לסמל באופן מטאפורי את המוות שילווה אותה‬
‫תמיד‪ .‬לעולם ילך המוות אחריה‪ ,‬היא לא תוכל לחמוק ממנו‪ ,‬לכן מוטב לה ללכת בדרך‬
‫ההתפייסות עמו‪.‬‬

‫צבעים‬
‫בסיפור מוזכרים צבעים שונים‪ :‬חורים שחורים‪ ,‬עיני זכוכית אדומות‪ ,‬ירוקות‪ ,‬צהובות – אך‬
‫הצבעים נושאי המשמעות הם‪ :‬אדום ולבן‪.‬‬
‫הצבע האדום מתקשר בעוצמה לכלב – "עיניו אדומות כשני דובדבנים אדומים"‪ ,‬ובצאתו מחדר‬
‫המתים "מגרונו ניגרו טיפות דם"‪ .‬הצבע האדום מבטא את דמו השותת של הכלב המיוסר ועומד‬
‫בניגוד חריף ללובן האישה‪.‬‬
‫הצבע הלבן צמוד לאישה בלבן ולאמה של המספרת – שמלתה של האישה לבנה והיא חיוורת‪.‬‬
‫יתכן שהצבע הלבן מסמל את חפותה ‪ /‬תמימותה ומשמש כרמז מקדם למותה‪ .‬גם האם נזכרת‬
‫בתודעת המספרת באמצעות הצבע הלבן‪ :‬המראה והאור כזיכרונות של המספרת בטרם מות‬
‫אמה‪.‬‬
‫בולט במיוחד התיאור החותם את הסיפור של "העצים היו גבוהים ומחודדים בדומה לראשי קוץ‬
‫לבנים ושביל לבן היה תלוי מעל העצים" – למרות העצים הדומים לקוצים דוקרים‪ ,‬יש פתח‬
‫לתקווה (שביל לבן לעומת חורים שחורים) בדמות אותו שביל צר ולבן שעשוי לסמל דרך חדשה‪,‬‬
‫משוחררת ומפויסת בין המספרת לבין אמה המתה‪ ,‬לאחר התהליך הנפשי שעברה‪.‬‬

‫אוקסימורונים‬
‫האוקסימורון הוא צירוף לשוני המחבר הפכים וסתירות לכדי מושג חדש השונה במשמעותו‬
‫ממשמעות מרכיביו‪ .‬האוקסימורון מבטא מהות קיומית רבת‪-‬סתירות וגם את היכולת להתקיים‬
‫בתוכה‪.‬‬
‫הכלב קטן גדול – הכלב קטן פיזית‪ ,‬אך גדול מבחינת אנושיותו‪.‬‬
‫הכלב חי‪-‬מת – הכלב חי פיזית‪ ,‬אך מת נפשית עקב מות גבירתו; הכלב אולי מת פיזית (אולי רק‬
‫נעלם)‪ ,‬אך חי בתודעתה של המספרת הממשיכה לראות אותו הולך אחריה‪ ,‬אף שאיננו שם פיזית‪.‬‬
‫העצים מרעישים ושקטים – ביטוי אוקסימורוני להלך‪-‬רוחה של המספרת הנסערת בתוכה‬
‫מאירוע המוות ובו‪-‬בזמן עטופה בדממת אותו מוות עצמו‪ .‬הכוונה היא לשני אירועי המוות – הן‬
‫של האישה בלבן והן של אם המספרת‪.‬‬
‫אנלוגיות‬
‫האנלוגיות משמשות אמצעי עיצוב לבניית משמעות הסיפור‪.‬‬
‫הדומה והשונה בין הכלב לבין הבחורה בחנות העיתונים – אנלוגיה זו מעצבת את רעיון החום‬
‫והנאמנות האנושית לעומת הניכור והאטימות בין בני‪-‬אדם‪.‬‬
‫האישה בלבן ואמה של המספרת – אנלוגיה זו מאפשרת למספרת לצאת אל המסע המורכב שיוביל‬
‫אותה מההתייחסות המודחקת והבעייתית למות אמה אל התייחסות מפוכחת ובריאה למוות זה‪.‬‬

‫מוטיב הקשר והתקשורת‬


‫אפיזודות חשובות בסיפור נוגעות לאמצעי תקשורת‪ .‬מציאותם בסיפור אינה מקרית‪ .‬נראה‬
‫שהתקשורת מגוונת‪ ,‬חובקת עולם‪ ,‬זמינה לאדם בביתו ואמורה לסייע לו בחייו‪.‬‬
‫אך למרות העושר התקשורתי ואולי בגללו יש פגימה בין בני‪-‬אדם‪ ,‬והמסקנה היא שהקשרים‬
‫האנושיים רופפים למרות הריבוי התקשורתי‪.‬‬
‫עיתונים – המפגש הגורלי והממית מתרחש בחנות עיתונים – הוותיק באמצעי התקשורת‬ ‫·‬
‫המופיעים בסיפור‪ .‬האנשים שנמצאו שם מתוך עניינם בתקשורת (קריאת העיתונים) לא מצאו‬
‫לנכון להתערב בויכוח שפרץ במקום ולהגיש עזרה לאישה שנקלעה למצוקה כה קשה‪.‬‬
‫טלפון – האישה ביקשה פעמיים טלפון ולא נענתה‪ .‬בין המספרת לחברתה התקיימה שיחת‬ ‫·‬
‫טלפון בעניין פול צלאן‪ ,‬אולם זו הופסקה וחלו בה אי‪-‬הבנה ושיבוש‪.‬‬
‫ווקמן – הבחור בשדרה מקושר היטב אל הווקמן שלו‪ .‬הוא מחובר לווקמן‪ ,‬אך מנותק‬ ‫·‬
‫מהסביבה וחי בתוך עצמו‪.‬‬
‫טלוויזיה – המספרת מתעדכנת בחדשות מקצווי עולם‪ ,‬אך אלו אינן מצליחות להסיח את‬ ‫·‬
‫דעתה מהאישה המתה‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬אופן קליטתה את ידיעות החדשות ממחישה את המתחולל‬
‫בתת‪-‬תודעתה‪.‬‬
‫רדיו – המספרת מאזינה לחדשות מפורטוגל ולהרצאה על השמש הרחוקה ואלו משמשים‬ ‫·‬
‫גם כן כסמלים למתחולל בנפשה‪ .‬לבסוף היא מכבה את הרדיו‪ ,‬מתוך תובנה שעליה לתת לאנרגיות‬
‫הכאב שלה (להבדיל מאלו של השמש) להשתחרר ובכך להכיל את מות אמה – דבר שלא הצליחה‬
‫לעשות עד כה‪.‬‬

‫סיכום ‪1‬‬
‫בראיון בעיתון "הצופה" (‪ ,)13.5.1988‬סיפרה יהודית הנדל‪" :‬כל אדם סוחב איתו בחיים‬
‫וביומיום את מתיו [‪ ]...‬החיים לא הסתיימו במותם‪ ,‬הם חיים הלאה בנו [‪ ]...‬אימי‪ ,‬למשל‪ ,‬מתה‬
‫בילדותי‪ .‬עשרות שנים לא כתבתי עליה‪ ,‬ולפתע בזמן האחרון היא מתגנבת לכל סיפוריי"‪ .‬כפי‬
‫הנראה‪ ,‬ב"סיפור בלי כתובת"‪ ,‬סוחבת יהודית הנדל את אמה המתה ומחייה את מותה באמצעות‬
‫שלל אפיזודות שלכאורה אין כל קשר ביניהן‪ .‬האפיזודה של ההיזכרות במות האם‪ ,‬היא המפתח‬
‫להבנת הקשר בין האפיזודות השונות בסיפור – אשר ביחד ניתן להגדירן כסוג של חיטוט בפצע‬
‫הפתוח של מות האם בטרם‪-‬עת‪ ,‬כאשר בתה היתה נערה צעירה‪ .‬אלו מובילות אל התובנה שיש‬
‫לתת ביטוי לכאב – לפלוט את המצוקות שעל הלב‪.‬‬
‫דן מירון‪ ,‬בספרו "הכוח החלש – עיונים בסיפורת של יהודית הנדל" (‪ ,)2002‬טוען שמותה‬
‫הפתאומי של האישה האלמונית בחנות העיתונים‪ ,‬מזמן למספרת‪ ,‬בת דמותה של הסופרת יהודית‬
‫הנדל‪ ,‬לשוב ולהתמודד עם מות אמה עליה בנעוריה‪ .‬ועוד טוען מירון כי מות האם לא זכה בזמנו‬
‫(ובמשך שנים רבות לאחר מכן) לעיבוד נפשי‪-‬מוסרי בוגר מצד בתה‪" :‬המוקד הרגשי של הסיפור‬
‫נעוץ‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬לא בעצם מאורע המוות של האם והרגשות המיידיים שהוא עורר‪ ,‬אלא במה‬
‫שקרה לאחר מכן – במשך השנים‪ .‬דמות האם המשיכה לשלוט בחייה הרגשיים של הבת והטילה‬
‫בהם שממה‪ .‬האם‪ ,‬כביכול‪ ,‬לא מתה אלא רק "הלכה"‪ .‬בכך ניטלה ממותה הסופיות המשחררת‬
‫והמנתקת‪ ,‬ובה בעת נהפך מוות זה לנטישה מכוונת‪ ,‬שכן אם שלא מתה אלא רק נעלמה היא על‪-‬פי‬
‫ההגדרה אם נוטשת‪ ,‬והבת הולכת לאורך דרך חייה עם מותה הבלתי‪-‬סופי של האם בתוכה" (עמ'‬
‫‪.)137‬‬
‫מכאן‪ ,‬שהליכתה הלוך ושוב של המספרת מביתה אל בית‪-‬החולים ובחזרה היא בבחינת הניסיון‬
‫לעבד את מות אמה ולהפכו לסופי‪ .‬המסע הנפשי הזה מוביל אל התובנה המרכזית של הסיפור‪:‬‬
‫החיים והמוות משולבים זה בזה‪ ,‬מתרחשים בו זמנית וממשיכים להתקיים זה לצד זה וזה בתוך‬
‫זה בזרם התודעה ובזיכרון האדם‪ .‬מוות של אדם קרוב אף פעם אינו סופי באמת – הוא לעולם‬
‫ממשיך ללכת בעקבות האדם החי‪.‬‬
‫הסיפור מציע עמדה ערכית מנחמת‪ :‬תהליכים מתרחשים בגלוי ובסמוי‪ ,‬שום דבר לא נעלם או‬
‫נשכח לחלוטין‪ ,‬לפחות לא בגבולות התודעתיים של אדם אחר בחייו‪ .‬אפילו מהחלל אפשר לראות‬
‫את החומה הסינית וגם הקורונה של השמש חזרה אחרי היעלמות של שבעים שנה – לפיכך גם‬
‫מות האם לא נשכח ולא נעלם‪.‬‬
‫לכל סיפור יש כתובת‪ ,‬ואם אין לו כתובת‪ ,‬מחובתו המוסרית של הקורא לחפש לו כתובת‪ ,‬כמו‬
‫שמנסה המספרת לעשות‪ .‬אדם רגיש ומוסרי חייב להזדעזע ממותה הסתמי של אישה אלמונית‬
‫ביום שישי בחנות עיתונים‪ .‬מבחינתה של המספרת‪ ,‬יש באירוע טרגי ומזעזע זה משום הד רב‪-‬‬
‫עוצמה למות אמה שלה שהתרחש עשרות שנים קודם לכן‪ .‬החיבור בין שני מקרי המוות‪ ,‬סלל עבור‬
‫המספרת את הדרך לעיבוד מעמיק ומפוכח של מות אמה שסוף‪-‬סוף זכה להתמודדות רגשית‬
‫מתוקנת ומפויסת‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬אותו חיבור עלילתי בין שני מקרי המוות – הוא שמעניק לסיפור‬
‫הזה את הכתובת – כסיפור שמיועד לכל קורא המסוגל להזדהות עם הקושי להכיל את המוות‬
‫ולהתמודד עמו גם שנים רבות לאחר שהתרחש‪.‬‬

‫סיכום ‪2‬‬
‫"סיפור בלי כתובת" עוסק בחוויית ההתמודדות עם המוות‪ .‬המספרת היא הגיבורה‪ ,‬והיא מספרת‬
‫את הסיפור ברצף אסוציאטיבי‪ ,‬כשנקודת המוצא היא אירוע ריאליסטי שהיא לוקחת בו חלק‬
‫כצופה‪ .‬האירוע מפעיל רצף של תחושות ורגשות שלכאורה נראים מוזרים‪ .‬רק בסוף ניתן להבין‬
‫את המשמעות של כל המעשים שהיא עושה ‪ -‬המספרת התייתמה מאמה בגיל צעיר‪ .‬חוויית מות‬
‫האם לא עברה תהליך של עיבוד‪ ,‬גם מפני שהסביבה הדחיקה אותה וגם מפני שהמספרת עצמה‬
‫לא יכלה אולי להתמודד איתה‪ .‬רק עכשיו‪ ,‬בהווה של הסיפור‪ ,‬שנים רבות לאחר מות האם‪ ,‬היא‬
‫חוזרת ומתמודדת עם החוויה המודחקת‪ .‬היא מבינה שההדחקה היא תופעה מסוכנת‪ .‬הדחקה‬
‫יכולה להביא את האדם המדחיק למעשים קיצוניים‪ .‬היא נזכרת במשורר פול צלאן שהתאבד‪.‬‬
‫היא רואה שהדחקת המוות גורמת לאנשים להיות מנוכרים ומנותקים‪ ,‬היא מבינה שמוות שלא‬
‫התמודדו איתו יוצר תופעות של כעס ואשמה‪ .‬במותה של האישה שמופיע בתחילת הסיפור‪,‬‬
‫הבחורה שמתנפלת על האישה שמתה‪ ,‬היא מעין ביטוי ספרותי סמלי מוגזם לחוויית הכעס‬
‫שהמספרת מודעת לכך שהיא חוותה לאחר מות אמה‪.‬‬
‫לקראת הסוף‪ ,‬היא מודעת לכך שהדחקת מות אמה גרמה לה לנזק גדול‪ :‬כעס לא מטופל‪ ,‬חוויות‬
‫של אשמה ללא סיבה ופגיעה באנרגיה הנפשית‪ ,‬שבאה לידי ביטוי בתזכורת של השמש‪ ,‬שנאמר‬
‫עליה שבשנים מסוימות אין לה קורונה (הילה) – החורים השחורים בולעים את ההילה של השמש‬
‫– בדומה לאדם שלא טיפל ברגשות מודחקים ולכן יכולת הקרינה (הנתינה) שלו פגומה‪ .‬המספרת‬
‫מבינה שיש חוויות שאין להן נחמה‪ .‬אובדן של אדם אהוב הוא לעתים קרובות אירוע שאין לו‬
‫תיקון ואין לו נחמה‪ ,‬אבל אדם לומד איך לחיות עם תחושת האובדן‪ ,‬איך למצוא לנפשו מנוח‪.‬‬
‫מעשה היצירה (כתיבה‪ ,‬מוזיקה‪ ,‬ציור) היא דרך להתמודד עם חוויות של אובדן‪ .‬המספרת מזכירה‬
‫בסיפור שאמה אמרה לה שעץ יבש הוא עץ טוב לבניית כלי נגינה‪ ,‬כלומר – הברוש‪ ,‬שהוא עץ‬
‫שנוטעים אותו לרוב בבתי קברות‪ ,‬הוא גם עץ שראוי לעשיית כלי נגינה‪.‬‬
‫הסיפור מסתיים בכך שהיא רואה בשדרה‪ ,‬מעל ראשי העצים‪ ,‬שביל לבן וצר‪ ,‬שהוא הדרך שבה‬
‫ניתן לאדם ללכת בה – יש דרך להתמודד עם המוות‪ ,‬היא לא גדולה ולא קלה ובוודאי היא‬
‫מעורפלת ‪ -‬אבל החשוב מכל‪ :‬היא קיימת‪.‬‬

‫בדמי ימיה‪ /‬ש"י עגנון‬


‫*דמים‪ .1 :‬דם= חיים‬
‫‪ .2‬דמי כיס‪ ,‬דמי חנוכה= כסף‬

‫*"כבת שלושים שנה ושנה"‪ -‬השנה האחת מופרדת כדי להדגיש את השנה האחרונה או לרמוז שזו הייתה‬
‫שנה חשובה או לרמוז שיבוא לגביה פירוט‪.‬‬

‫*"מעט ורעים היו ימי שני חייה"‪ -‬הכוונה היא‪:‬‬


‫א‪ .‬לחיים כפולים (חיים גלויים עם המשפחה וחיים נסתרים מהמשפחה)‪.‬‬
‫או‬
‫ב‪ .‬חיים המחולקים לשתי תקופות‪ -‬החיים לפני אירוע מיוחד וגורלי‪ ,‬והחיים לאחר האירוע הזה‪.‬‬

‫פרק א' (אקספוזיציה)‬


‫סיבה לסיפור‪ :‬מות האם‪.‬‬
‫אווירה‪ :‬כבדה‪ ,‬עצובה‪ ,‬בדידות‪.‬‬
‫מקום‪ :‬הבית בעיר‪ ,‬באירופה‪ -‬באוסטריה‪.‬‬
‫דמויות מרכזיות‪ :‬הבת (תרצה) מספרת‪ ,‬אבא ואימא (לאה)‪.‬‬
‫האם מתה בגיל ‪ 31‬עקב מחלת לב‪ ,‬והיא סירבה ללכת למעיינות הישועה‪.‬‬
‫האב היה סוחר‪.‬‬

‫*קול המספרת כילדה‪ -‬החוויה שהיא עברה‪ ,‬מספרת זיכרונות‪.‬‬


‫קול המספרת כמבוגרת‪ -‬מנתחת את התנהגותה ("ולא ידעתי במה ראיתי אות ותקווה")‪.‬‬

‫פרק ב'‬
‫*"שורות קצרות וארוכות"= שירים‪.‬‬
‫*"לא תזנח לעולם את הכתבים"= הכתבים הם שיחזיקו את האם בחיים‪ ,‬ולא הילדה‪ .‬כשהאם שרפה את‬
‫הכתבים הייתה הילדה צריכה להסיק כי האם תמות מכיוון ואין מה שיחזיק אותה בחיים‪ ,‬אך היא לא‬
‫מסיקה זאת‪.‬‬

‫מות האם‪ :‬הילדה מתארת את היום האחרון והלילה האחרון של האם‪ .‬לדעתה אמה מתה כאישה צדיקה‬
‫בגלל ‪ 2‬דברים‪ :‬א‪ .‬האם מתה לפני כניסת שבת‪.‬‬
‫ב‪ .‬לפני מותה ידעה האם כי היא הולכת למות (על פי המסורת‬
‫והאמונה זה דבר הידוע רק לצדיקים)‪.‬‬

‫*‪ 4‬פעמים מוזכרת המילה "שלום" בתמונת המוות‪" -‬אדע כי שלום לך"‬
‫"לראות שלום אימי"‬
‫"היא שוכבת על משכבה בשלום"‬
‫"ואימי שכבה בשלום על משכבה"‬
‫הדבר מראה כי לאה השלימה עם מותה‪ ,‬ומקבלת את המוות בהשלמה והבנה‪.‬‬

‫משמעות‬ ‫המקור התנ"כי‪-‬‬ ‫דמי ימיה‪ /‬ש"י עגנון‬


‫ישעיהו פרק ו'‬
‫התייחסות למוות כאל אירוע‬ ‫"ובשנת מות המלך"‬ ‫"בחורף בשנת מות אימי"‬
‫טראומתי כמו מות מלך בשביל‬ ‫(פסוק ‪)1‬‬ ‫(פרק ב')‬
‫העם‬
‫הילדה מתייחסת לחדר האם‬ ‫"מלאים את ההיכל"‬ ‫"ויובילוני אל היכל הברכה"‬
‫כמקום קדוש (היכל הברכה)‬ ‫(פסוק ‪)1‬‬
‫יש האלהה של האם‪ .‬הילדה‬ ‫"שש כנפיים" (פסוק ‪)2‬‬ ‫"וכמו נפרשו כנפיים זכות"‬
‫מתייחסת לאם כאל מלאך‬
‫השריפה מומשלת‪/‬מסמלת‬ ‫"והבית יימלא עשן"‪-‬‬ ‫"והבית מלא עשן"‬
‫להעלאת קורבן על המזבח‬ ‫עשן מהשרפים‬
‫(פסוק ‪)4‬‬
‫ישנו כאן צורך להקים מצבה‬ ‫"זרע קודש מצבתם"‬ ‫"ונקמה מצבה לאמנו"‬
‫לזיכרון ע"י המשכיות‬ ‫(פסוק ‪)13‬‬ ‫(פרק ג')‬
‫הילדה מביעה נכונות ומוכנות‬ ‫"הנני ושלחני" (פסוק ‪)8‬‬ ‫"הנני אבי"‬
‫להקים מצבת המשכיות לאמה‬
‫הערות ומסקנות מהטבלה‪:‬‬
‫* שרפים= כרובים= מלאכים (מסוגים שונים)‪.‬‬
‫* מהטבלה ניתן להבין שהילדה מעריצה את אימא שלה ומתייחסת אליה בחרדת קודש‪ .‬כשהאם שורפת‬
‫את הכתבים היא מבינה בתת מודע שלה שיש כאן מסר סמוי כלשהו של שליחות והעלאת קורבן‪ .‬למרות‬
‫שעדיין היא לא מבינה מה הדברים אומרים היא מביעה מוכנות לבצע את אותה השליחות ולקיים מצבת‬
‫המשכיות וזיכרון לאמה‪.‬‬

‫פרק ג'‪ -‬פגישות תרצה עם עקביה מזל‬


‫הפגישה הראשונה‪ :‬תרצה מגיעה עם אביה לביתו של עקביה מזל (זהו שמו מכיוון והמזל שלו התעכב)‪,‬‬
‫ובמהלך הפגישה היא שמה לב לכמה נקודות שנראו בעיניה משונות‪:‬‬
‫‪.1‬תנועת היד של האיש הזכירה לה את אמה‪.‬‬
‫‪ .2‬האיש לא הבין נכון את דברי האב‪ .‬במשפט של האב "מי ידע אפוא כי לאה תעזוב אותו" עקביה חשב‬
‫שהכוונה לאב ואליו‪ ,‬ואילו לתרצה ברור שאביה התכוון אליה‬
‫ואל עצמו‪.‬‬
‫‪.3‬הדפים‪ ,‬האותיות (הכתב) והדפים נראו לה מוכרים (הכתבים של אמה)‪.‬‬
‫‪ .4‬האיש התייחס לתרצה כאילו הוא נכיר אותה‪ ,‬אך היא לא זכרה אותו‪.‬‬
‫היינו מצפים שלאחר הפגישה הילדה והאב ישוחחו ביניהם‪ ,‬והילדה תשאל אותו את הדברים המטרידים‬
‫אותה בקשר לפגישה הזאת‪.‬‬

‫הפגישה השנייה‪ :‬פגישה זו נערכת בבית הקברות ביום הזיכרון ("יום הפקודה") לשנה למות האם‪.‬‬
‫בפגישה תרצה שמה לב שנוצר קשר משולש בין אמה ז"ל‪ ,‬אביה ועקביה מזל‪ .‬אביה מניח ראשו על‬
‫המצבה ומושיט ידו לעקביה במפתיע‪ ,‬ולא לילדה כמו שהיה מצופה‪.‬‬
‫פגישה שלישית‪ :‬בפגישה זו נודע לתרצה זאביה רוצה להוציא ספר שירי אהבה שכתב עקביה לאמה‪.‬‬

‫סיכום הפגישות‪:‬‬
‫בפגישה הראשונה והשלישית הילדה לא הייתה צריכה להיות נוכחת‪ ,‬ובפגישה השנייה היא נשארה מחוץ‬
‫לקשר המשולש שנוצר למרות נוכחותה‪.‬‬
‫בפגישה הראשונה תרצה לא תרמה בכלום וכך גם בשלישית‪.‬‬
‫בפגישה השנייה אביה יוצר מעין משולש שהיא מחוצה לו‪.‬‬
‫שלוש הפגישות מתוארות לאחר שרפת הכתבים ומות האם‪ .‬כלומר‪ ,‬יש מסר כלשהו לתרצה שעליה לזכור‬
‫את האם ולבצע שליחות מסוימת שעקביה קשור אליה‪.‬‬

‫פרק ד'‪ -‬המורה והמלמד‬


‫תרצה לומדת בשיעורים פרטיים אצל מורה ומלמד‪.‬‬
‫מורה= מסמל את האנשים הדוגלים בהשכלה כללית מעבר ללימודי יהדות‪ ,‬ונחשב בעיני הציבור היהודי‬
‫כאפיקורס (כופר במצוות הדת)‪.‬‬
‫מלמד= מייצג את היהודים הדתיים הדבקים בדת ובמצוותיה‪.‬‬
‫בין המורה למלמד היה מתח רב עקב הגישות השונות ליהדות‪ ,‬כשהמלמד מנסה להשפיל את המורה‪,‬‬
‫לפגוע בו ובפרנסתו ואף הצליח לגרום למורה להפסיק ללמד את תרצה‪.‬‬
‫תרצה נהנית יותר מלימודי המלמד ומתקשית בשיעורי הלשון העברית ולכן היא מחליטה לחזור כתוכי על‬
‫דברי המורה בלי לנסות להבין את כללי הדקדוק ("אז אמרתי לשכלי גש הלאה ולזיכרון קראתי עזרני")‪.‬‬
‫בהמשך נראה כי תרצה מאמצת גישה זו לחיים בכלל‪ ,‬ולא רק לתחום הלימודי‪.‬‬
‫*כשתרצה מבינה את הסיפורים שהיא לומדת היא נזכרת שאמה סיפרת לה אותם‪ ,‬הדבר המעיד על כך‬
‫שלפני שהאם חלתה בינה לבין תרצה היה קשר טוב‪.‬‬

‫פרק ה‪ -‬ביקור הרופא והביקור בבית מינטשי‬


‫הרופא שמבקר בבית מבין שתרצה רוצה שיחמיאו לה‪ ,‬ולכן אומר לאביה "פניה כפני אמה עליה‬
‫השלום"‪ .‬הוא רצה להחמיא לה‪ ,‬אך למעשה אין זה כך כי המחמאה מדגישה עד כמה תרצה חיה‬
‫בצל אמה המתה‪ .‬רק לאחר דברי הרופא מסתכל עליה אביה ורואה אותה באמת‪ .‬היא מרגישה‬
‫שזכתה להתייחסות על משהו שאין לה שליטה עליו‪ ,‬והיא רצתה מחמאה על משהו שבשליטתה‪.‬‬
‫רק לאחר שתרצה משוחחת עם קילא ותרצה מתלוננת כל כך שאביה לא מתייחס אליה מתברר‬
‫שגם היא בעצמה לא רואה את מה שעובר על אביה‪.‬‬
‫אנחנו רואים שגם באפיזודה זו שתרצה מפעילה את הזיכרון (ריח הרופא) יותר מאשר את ההיגיון‬
‫והמחשבה (לא שואלת את עצמה מדוע בא הרופא‪ ,‬ומה מנסה לרמוז לה קילא)‪.‬‬

‫ביקור בבית מינטשי‪ :‬תרצה שמה לב שיש דמיון בין הבית שלה לבית של משפחת גוטליב‪ .‬מינטשי‬
‫ואמה היו דומות בתכונתם להתבודד ולא להתרועע עם נשות העיר‪ ,‬וזאת הייתה אחת הסיבות‬
‫שלא הגיעו מבקרים ואורחים לבית‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬בשני הבתים לא הייתה שמחה‪ .‬בביתם בגלל מחלת ומות האם‪ ,‬ובבית מינטשי בגלל‬
‫היחסים העכורים בין מינטשי לבעלה‪ .‬תרצה שמה לב שאחד מהגורמים למתח הוא היחס של‬
‫מינטשי לבת גיסתה המתה‪ ,‬פרטשי‪.‬‬
‫תרצה נהנית בבית גוטליב מכיוון ויש באפשרותה לשבת עם מרת גוטליב ולפטפט איתה‪.‬‬
‫הרגעים האינטימיים האלה חשובים לה ובהמשך יהיו משמעותיים מאוד‪.‬‬

‫פרק ו'‪ -‬הגילוי של מינטשי‬


‫לתרצה נודע ממינטשי כי אמה ועקביה מזל אהבו אחד את השני מאוד‪ ,‬אך לא נישאו מכיוון‬
‫שסבה (אביה של אמה) התנגד לנישואים אלה‪ ,‬ואמה נישאה לאביה‪ .‬ההדדיות והעוצמה של‬
‫האהבה מובלטת ‪ 3‬פעמים בפועל א‪.‬ה‪.‬ב‪.‬‬
‫למידע זה השפעה רבה על תרצה‪ -‬כואב לה על עקביה והיא מרגישה שנעשה לו עוול‪" ,‬ויהי מזל‬
‫בעיני כאיש אשר מתה עליו אשתו והיא איננה אשתו"‪ .‬כאן היא מתחילה לבנות את השליחות‬
‫ולתקן את העוול‪ .‬כעת היא מבינה את המשפט של אביה "מי ידע איפה כי לאה תעזוב אותנו"‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬בטחונה לגבי זהותה מתערער והיא מתחבטת קשות‪ -‬מי היא יכלה להיות אם אמה הייתה‬
‫מתחתנת עם עקביה‪.‬‬
‫כשבעלה של מינטשי נוסע לרגל עסקיו‪ ,‬מינטשי מזמינה את תרצה לישון בחדרה‪ .‬שם היא‬
‫מספרת לה על עקביה‪ ,‬ותרצה ביומנה מציינת כי מינטשי דיברה על אמה ועקביה‪ .‬אך‬
‫למעשה‪ ,‬מינטשי אינה מזכירה את לאה‪ ,‬אך יכול להיות שכמו רפלקס מותנה שמו של‬
‫עקביה גורר את זכר אמה‪ .‬הדברים עוסקים בעקביה‪ ,‬אבל תרצה מקשרת אותם לאמה ע"י‬
‫הרגשתה האישית‪.‬‬
‫מינטשי נותנת לתרצה את יומן הזיכרונות של עקביה‪ .‬היומן ניתן כאילו בהיסח דעת‪ ,‬בדרך‬
‫אגב‪.‬‬
‫השאלות המתעוררות הן‪ :‬איך הגיע היומן לידי מינטשי?‬
‫מדוע היא העתיקה אותו והאם עקביה מודע לכך?‬
‫נקודה נוספת‪ -‬יומן זה‪ ,‬בניגוד לכתבים האחרים של עקביה שלא זכו להעתקה‪ ,‬נשרפו ע"י לאה‪.‬‬

‫פרק ז'‪ -‬היומן‬


‫בשעת קריאת היומן תרצה נמצאת בשיא הבידוד החברתי‪.‬‬
‫בשלב א' תרצה נמצאת עם מינטשי ודבר אהבת אמה ועקביה מתגלה לה‪.‬‬
‫בשלב ב' תרצה נמצאת עם מינטשי בחדר השינה ומינטשי מספרת לה על עקביה‪.‬‬
‫בשלב ג' תרצה עם היומן לבדה‪.‬‬

‫*היומן הוא טריק ספרותי שבאמצעותו מסופרים לנו פרטים שתרצה לא יכולה לספר‪.‬‬

‫ביומן מתגלה לתרצה כיצד הכירו עקביה ואמה‪ .‬בתחילת הקשר עקביה מתאר את תמונת המזרח (הכיוון‬
‫להתפלל) ומהלל את יופיו‪ .‬עקביה נשאר לגור בבית משפחת לאה בחדר שמשמש כסוכה בחג סוכות‪,‬‬
‫ובתמורה הוא מלמד את לאה לשון בספר‪.‬‬
‫עקביה מתאר את הנראה מחלונו‪ -‬השוק‪ .‬הוא רואה נשים המוכרות את הירקות הרקובים ושומרות את‬
‫הטובים עד שיירקבו גם ורק אחר כך מוכרות אותם‪.‬‬
‫זהו תיאור של החמצה‪ -‬הירקות הטובים קיימים אך איש אינו נהנה מהם‪ .‬החמצה זו ממחישה את החמצת‬
‫עקביה ולאה‪.‬‬

‫*"יהודי…מה לך מים שאובים הלא כל הבאר לפנייך‪ ,‬באר מים חיים"‬


‫משמעות גלויה‪ -‬שותה בשוק מים ששאבו נערות לא יהודיות במקום לשאוב לעצמו‪.‬‬
‫משמעות סמויה‪ -‬מים חיים= תורה (יהדות)‪ ,‬מים שאובים= דתות אחרות‪.‬‬

‫*בחג הסוכות לאה באה לתלות את המזרח‪ .‬לולאה אחת נופלת ולאה עונדת אותה על אצבעו של עקביה‬
‫ואומרת לו‪" :‬אשרי איש שלא ישכחך"‪ ,‬ועקביה עונה לה ‪" :‬ובן אדם יתאמץ בך"‪ .‬שניהם מבינים‬
‫שהמשמעות הגלויה היא תורה‪ ,‬והסמויה היא לאהבה ולקשר ביניהם והם מסמיקים‪.‬‬
‫הוריה של לאה רואים זאת ומסכימים לקשר ביניהם‪.‬‬

‫בהמשך היומן מתאר עקביה את פגישתו עם אביה של לאה‪ .‬האב פונה "כה וכה וירא כי אין איש" ואז‬
‫מנחית את "מכת המוות" מבחינת עקביה על הקשר בינו לבין לאה‪ .‬הוא לא מקבל את עקביה כחתן מכיוון‬
‫והוא עני ובתו זקוקה לחיים נוחים עם בעל עשיר שיספק לה את כל התרופות והנוחות המתאימים לטיפול‬
‫במחלת הלב שלה‪ .‬עקביה אומר לאב ששיריו והקשר לו עם לאה הם שירפאו אותה‪ .‬האב לא מקבל זאת‬
‫והקשר בין עקביה ללאה נפסק‪.‬‬

‫פרק ח'‪ -‬המשך הביקור בבית מינטשי‬


‫אביה של תרצה בא לבקר בבית גוטליב‪ ,‬ותרצה שמה לב כי יש שינוי בהתנהגות מינטשי‪ .‬כשמינטשי‬
‫מדברת בנוכחות האב היא בקושי מזכירה את לאה ולא מדברים עליה כעל מתה‪ ,‬וגם שמו של עקביה נעלם‬
‫מהשיחה‪ ,‬וזאת בניגוד לשיחות בלי נוכחות האב‪.‬‬
‫לדעת תרצה מינטשי נוהגת בחוכמה‪.‬‬
‫לעומת מינטשי‪ ,‬מר מינץ מנסה כל הזמן להסב את השיחה על אשתו‪ ,‬ומתייחס לעקביה כאל אח לצרה‬
‫("אנחנו האלמנים האומללים")‪ .‬ניסיונותיו נתקלים בקיר אטום ומינטשי איננה מתייחסת לדבריו‪.‬‬
‫לאחר שמר מינץ משתעל מינטשי שואלת אותו אם הוא הצטנן והוא עונה כי אם לא היה צריך לפרנס את‬
‫תרצה היה פורש מעבודתו‪ .‬מינטשי עוקצת אותו ובמקום להתייחס ברצינות למצב בריאותו אומרת "ומה‬
‫יעשה‪ ,‬יכתוב ספרים?"‪.‬‬
‫מינטשי‪ ,‬בניגוד לניסיונות מר מינץ למתוח קו דמיון בין עקביה לבינו ("האלמנים האומללים")‪ ,‬מבליטה‬
‫את השוני ביניהם ואת נחיתות מר מינץ בכתיבת שירה‪.‬‬

‫*מוטיב התאומים‪:‬‬
‫‪ 3‬פעמים מופיע המוטיב‪ ,‬ועניינו באדם המתבלבל בים תאומים או בין ‪ 2‬בני אדם‪.‬‬
‫פעם ראשונה (פרק ח')‪ :‬מינטשי מספרת לתרצה שבפעם הראשונה כשהיא באה לבקר בבית חמיה (הורי‬
‫מר גוטליב) היא לא ידעה שלבעלה לעתיד יש אח תאום והיא התבלבלה ביניהם‪.‬‬
‫פעם שנייה (פרק ח')‪ :‬מר גוטליב חוזר מביקור אצל אחיו ומספר כיצד בנו הקטן של אחיו קיבל אותו‬
‫בסבר פנים יפות‪ .‬הוא והאם התפלאו מאוד כי הילד אינו נוהג ללכת לזרים‪ .‬כאשר הופיע האב הילד‬
‫התבלבל פתאום‪ ,‬נבהל ובכה‪ ,‬ואמו נאלצה לחבקו ולהרגיעו‪.‬‬
‫פעם שלישית‪ :‬תרצה מסתכלת על אביה ובעלה באחת מארוחות הערב המשותפות‪ ,‬והיא מרגישה‬
‫שבאהבתם ובחמלתם הם דומים זה לזה‪ .‬שניהם מתייחסים אלי הכאבות ולא כאב ובעל‪ .‬היא רוצה לבכות‬
‫אך אין לה בזרועות מי להתנחם‪ .‬בעיניה הם גם החליפו תפקידים של איש רוח ואיש מעשה‪.‬‬

‫פרק ט'‪ -‬יום הכיפורים‬


‫בערב יום הכיפורים אביה של תרצה קונה ‪ 2‬נרות‪ -‬את נר החיים הוא מדליק בבית ואת נר הנשמה לוקח‬
‫לבית הכנסת‪.‬‬
‫מעזרת הנשים רואה תרצה את אביה מבקש סליחה מעקביה שאינו עם טלית (כלומר‪ ,‬הוא עדיין רווק)‪.‬‬
‫אביה מבקש סליחה על זה שבגללו לא התחתן עקביה עם לאה ועל היותו רווק עדיין‪.‬‬
‫שתי עובדות אלו‪ ,‬על רקע קריאת היומן‪ ,‬מרגשות את תרצה עד דמעות‪.‬‬
‫בדרך חזרה מבית כנסת תרצה ואביה נעצרים על גשר‪ ,‬ותרצה מרגישה כי זהו לילה מיוחד שלא תשכח‬
‫לעולם‪ .‬על הגשר היא מחליטה‪ ,‬ללא מודע‪ ,‬להינשא לעקביה‪ .‬כנראה שתפילת כל נדרי (התפילה הראשונה‬
‫שסולחת למי שלא קיים את נדריו) השפיעה עליה‪.‬‬
‫אימא של תרצה הפרה את הנדר‪ ,‬ותרצה תשלים אותו‪.‬‬
‫כשהם נכנסים הביתה נר החיים רועד לקראתם ומבחינתה זהו סימן שהחיים צריכים להימשך ושהיא‬
‫צריכה להמשיך בדרכה ובמשימתה של אמה להינשא לעקביה‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬כשאביה שואל אותה אם הצום קשה לה היא מרגישה נבוכה כי היא מרגישה שאת לבה נתנה כבר‬
‫למישהו אחר (מרגישה רגשות אהבה של גיל ההתבגרות‪ ,‬כאילו מאהב שואל אותה והיא מרגישה נבוכה‬
‫כי היא מאוהבת בעקביה‪ .‬זאת למרות שלא צריך להיות קשר בין שאלת אביה לאהבת מאהב)‪.‬‬

‫הסמינר‬
‫תרצה בת ‪ 16‬וכעת נשלח לסמינר הוראה ע"י אביה‪ .‬עובדה מפתיעה מכמה סיבות‪:‬‬
‫‪.1‬לתרצה אין שום כישרון להוראה‪.‬‬
‫‪ .2‬הנושא כלל לא עניין אותה‪.‬‬
‫‪ .3‬עקביה מלמד בסמינר (אביה עשיר‪ ,‬ועשירים לא נוהגים לשלוח את ילדיהם לסמינר)‪.‬‬
‫סביר להניח שמר מינץ ידע שעקביה מלמד בסמינר ובכך חרץ את גורלה‪ .‬ההיכרות בין תרצה לעקביה‬
‫העמיקה בסמינר‪ ,‬ועדיין תרצה נעלבה מהעובדה שעקביה לא הראה לה יחס מועדף‪ .‬בתקופת הלימודים‬
‫תרצה אהבה להתבודד‪ ,‬ובאחת הפעמים שמעה את קול צעדיו של עקביה וקול נביחת כלב‪ .‬היא החזיקה‬
‫את ידה ואמרה לעקביה כי הכלב נשך אותה‪ ,‬עקביה נבהל מאוד ואוחז בידה‪ .‬אז הא מרגישה שעצמותיו‬
‫רועדות מפחד והיא מתחילה לצחוק‪.‬‬
‫עקביה לא יודע מה לעשות ומלווה אותה הביתה‪ .‬לפני שהם נפרדים הוא מביט בעיניה ותרצה אומרת‬
‫בליבה" "אתה יודע כי ידעת כי יודע אתה את כל צפונתי"‪ ,‬ובכל זאת אני מעדיפה לא לדבר על זה‪ .‬תרצה‬
‫מצטערת שלא הזמינה את עקביה הביתה והיא מתנדנדת בין מצבי רוח שונים (מתאים לגיל ההתבגרות)‪.‬‬
‫היא קושרת על היד שעקביה נגע בה סרט אדום כחוט האדום שביומן‪.‬‬
‫פרק י'‪ -‬גוטסקינד השדכן‬
‫"קינד"= בן האלוהים‪.‬‬
‫השדכן מגיע לבית תרצה ללא הזמנה כשאר אביה איננו בבית‪ .‬תרצה לא יודעת מי הוא אך עדיין מקבלת‬
‫אותו יפה‪ ,‬והשדכן מחליט להישאר‪ .‬תרצה מגישה לו תה וכיבוד נוסף‪ .‬הוא אוכל בצורה מכוערת והשומן‬
‫מטפטף לו על הזקן‪ .‬הוא מבקש ממנה גם עוגה ואומר לה להביא את השנייה באותה ההזדמנות‪ .‬הוא אומר‬
‫לתרצה כי הוא מודע לכך שהיא לא מכירה אותו והוא גם לא מציג את עצמו אלא חוקר אותה לגבי‬
‫לימודיה ותחביביה‪.‬‬
‫הוא מספר לה על סגן רוקח צעיר המעוניין לגור בעיירה קטנה וכדאי שאשתו תדע לנגן על פסנתר (מה‬
‫שתרצה רצתה ללמוד באותה תקופה)‪ .‬תרצה עדיין לא מבינה מיהו האיש ומה מטרת ביקורו‪.‬‬
‫השדכן אומר כי הוא מכיר אותה עוד מלפני שנוצרה כי הוא שידך בין הוריה‪ .‬משפט זה מעורר בתרצה‬
‫אטיגוניזם (התנגדות) כלפי השדכן‪.‬‬
‫בלילה היא חולמת שאביה משיא אותה עם ראש שבט אינדיאני וכי חתנה לעתיד מסרק את זקנו הארוך‬
‫(כמו זקן השדכן)‪ ,‬והיא מתפלאת על כך מכיוון ואינדיאנים אינם מגדלים זקן‪.‬‬

‫פרק יא'‪ -‬הפגישה עם עקביה‬


‫עקביה מתפטר מהסמינר כדי למנוע שערורייה בגלל מכתב שקיבל מאחת התלמידות‪ .‬כשתרצה חוזרת‬
‫לסמינר היא מגלה כי עקביה התפטר וכעבור מספר ימים גם היא מפסיקה ללמוד בסמינר‪ .‬היא הולכת‬
‫למינטשי כאילו במקרה‪ ,‬אך למעשה הולכת כדי לשמוע דברים על עקביה‪ .‬מינטשי שואלת אותה מה חדש‬
‫ומושיבה אותה ליד התנור שאינו דולק ( התנור מסמל את האהבה בין תרצה לעקביה)‪ .‬לתרצה נודע כי‬
‫עקביה חולה (כמו אביה) והולכת לבקרו בביתו ובכך יוצרת אינטימיות מיוזמתה (לא היה מקובל באותה‬
‫התקופה)‪.‬‬
‫עקביה מושיב אותה ליד התנור‪ ,‬וחום התנור נעים לה‪ .‬עקביה מספר לתרצה על אמו ועל דברים שקרו עוד‬
‫לפני שנולד‪ .‬אמו נישאה ליהודי עני‪ ,‬ואמר‪" :‬כי לולא נישאה אימי לו כי עתה כבן אצילים הייתי"‪ ,‬ותרצה‬
‫חושבת דבר דומה לגבי נישואיה הוריה‪ .‬בנוסף‪ ,‬עקביה אומר לתרצה כי הוא נכסף להשלים את שהחלה‬
‫אמו לעשות ולא הספיקה‪-‬לחזור ליהדות‪ .‬בשביל תרצה זהו אישור לרצונה להשלים את שאמה לא יכלה‪-‬‬
‫להינשא לעקביה‪.‬‬
‫היא עושה השוואה באופן לא מודע בינה לבין עקביה‪.‬‬

‫פרק יב'‪ -‬לנדא‬


‫לנדא= אדמה‪.‬‬
‫בחור צעיר בשם לנדא מתאהב בתרצה ושולח לה מכתב‪ .‬תרצה רוצה מאוד לחוות את מה שחוותה אמה‬
‫כשקיבלה את המכתבים מעקביה‪ ,‬אך היא מתמהמהת מאוד עם כתיבת התשובה וכותבת לבסוף מכתב‬
‫תשובה פושר‪ .‬היא לא מקבלת תשובה חזרה‪.‬‬
‫אביה מדבר איתה על הבחור‪ ,‬ובלית ברירה היא נפגשת איתו‪.‬‬
‫תרצה נמשכת אל דמותו הגברית והחושנית של לנדא‪ .‬לנדא הוא השידוך הראוי והמתאים לתרצה‪-‬‬
‫מבחינת הגיל‪ ,‬המעמד והמראה החיצוני‪.‬‬
‫כאשר תרצה מגיעה עם לנדא אל הצורף והיא שומעת כיצד הוא מצווה על האנשים והם מקשיבים לו‪ ,‬זה‬
‫גורם לה להתרחק ממנו‪.‬‬
‫עד עכשיו לנדא נראה לה כאיש רוח (כמו עקביה)‪ ,‬אבל כאשר הוא מצווה הוא נראה כאיש מעשה (כמו‬
‫אביה ומר גוטליב)‪ ,‬והיא כבר לא נמשכת אליו יותר ופוסלת אותו‪.‬‬
‫היא מחלקת את הגברים בחלוקה של שחור ולבן‪ -‬איש רוח הוא טוב ואיש מעשה נחשב לרע‪ .‬י ש אנלוגיה‬
‫ניגודית בין לנדא לעקביה וכמובן שלנדא מפסיד‪.‬‬
‫הפגישה מבליטה את עובדת תרצה כמוכת עיוורון‪ ,‬והיא רודפת אחרי עקביה באופן אובססיבי‪ .‬בכך היא‬
‫אולי מחמיצה אהבה טבעית ויצרית לבן גילה‪.‬‬
‫מר מינץ‪ ,‬שלמד על בשרו את הלקח ויודע שנישואים ללא אהבה הדדית לא יצליחו‪ ,‬לא מחייב את תרצה‬
‫להמשיך את הקשר עם לנדא‪.‬‬

‫פרק יג'‪ -‬הביקור בבית מינטשי‬


‫תרצה מגיעה למינטשי בכדי להעלות בפניה את לבטיה בין משיכתה הטבעית ללנדא לבין מחויבותה‬
‫לעקביה‪ .‬מינטשי מעודדת את המחויבות לעקביה‪.‬‬
‫לאחר האוכל הן יוצאות לגן ומינטשי קוראת לכלב שלה שבא בקפיצה‪ .‬תרצה אינה אוהבת כלבים‬
‫ונבהלת‪ .‬מינטשי קוראת לכלב "מעוות" ומלטפת אותו‪ .‬תרצה‪ ,‬שרוצה למצוא חן בעיני מינטשי‪ ,‬מלטפת‬
‫את הכלב ואח"כ מחבקת את מינטשי‪ .‬אפיזודה זו מדגישה שכאשר תרצה עם מינטשי היא פועלת בניגוד‬
‫"לאני הפנימי" שלה‪.‬‬
‫*השם "מעוות" מסמל את מערכות היחסים המעוותות‪:‬‬
‫בין מינטשי לבעלה‪ -‬ללא ילדים‪.‬‬
‫בין תרצה לעקביה‪.‬‬
‫בקהלת כתוב "מעוות לא יתוקן"‪ ,‬כלומר‪ -‬מה שמעוות אי אפשר לתקן‪ .‬מכאן אנו מבינים כי אי אפשר‬
‫לתקן את היחסים המעוותים שבין מינטשי לבעלה‪ ,‬ושתרצה אינה תצליח לתקן בשום דרך את העוול‬
‫שנעשה לעקביה‪.‬‬

‫פרק יד'‪ -‬הפגישה בבית הכורך‪ ,‬החלום‪ ,‬מחלת תרצה והביקור של מינטשי ועקביה‬
‫מזל‬
‫הפגישה בבית הכורך‪ :‬תרצה לובשת שמלה חדשה והולכת עם הספרים והמזרח אל הכורך ושם היא‬
‫פוגשת את עקביה‪ .‬היא תולה את המזרח על הקיר ואומרת "אשרי איש שלא ישכחך"‪ ,‬ועקביה אינו עונה‬
‫לה‪ .‬היא יוצאת בבכי מבית הכורך ועקביה רודף אחריה אבל הוא מרגיש לא נוח‪" ,‬ויפן כה וכה"‪ ,‬ואומר‬
‫לה שאנשים יראו אותם ביחד‪.‬‬
‫עכשיו הוא זה שרוצה "להרוג" את אהבתם‪.‬‬
‫עקביה ותרצה הולכים ליער‪ ,‬ושם תרצה מגלה לעקביה את אהבתה‪ ,‬אך הוא אומר לה כי מכיוון ועוד לא‬
‫פגשה את האדם המתאים כל הבחורים נראים בעיניה ריקניים ומציע לה שיישארו ידידים והיא משתדלת‬
‫שלא לבכות‪ .‬עקביה אומר לה שהם עוד ידברו על זה‪ ,‬והיא מתעקשת שידברו על זה למחרת‪.‬‬
‫תרצה הולכת לביתה‪ ,‬מרגישה לא טוב והולכת לישון‪.‬‬
‫החלום‪ :‬בחלום תרצה פוגשת זקנה (אותה זקנה שהיא פגשה במציאות כחודש לפני) שאומרת לה ‪ 3‬פעמים‬
‫"הלוא בת לאה את"‪ 3 .‬הפעמים מייצגות את התהליך הארוך של ההשפעה והקליטה של תרצה כי היא בת‬
‫לאה‪ .‬אם הדגש במשפט הוא על המילה "בת" אז בין לאה לתרצה יש פער דורות ותרצה לעולם לא תהיה‬
‫לאה‪ ,‬ובמקרה זה יש לתרצה ‪ 2‬אבות‪ -‬האב הביולוגי‪ ,‬מר מינץ‪ ,‬והאב שאמור להיות אביה‪ ,‬עקביה‪.‬‬
‫אם הדגש הוא על המילה "לאה" אז תרצה למעשה מתבטלת ואין לה קיום בזכות עצמה (כמו מחמאת‬
‫הרופא‪" -‬פניה כפני אימה עליה השלום")‪ ,‬ואז חייה סובבים בין ‪ 2‬בעלים (בעליה של לאה)‪.‬‬
‫המשפט השני שאומרת הזקנה לתרצה‪" -‬הטלאים אינם יודעים את מקום המרעה אשר רעו אימותיהן"‬
‫(מקום המרעה= עקביה)‪ .‬כלומר‪ ,‬הזקנה מפנה את תרצה למקום המרעה של אימה‪ ,‬לעקביה‪.‬‬
‫המשפט השלישי שנאמר ע"י הזקנה לתרצה‪" -‬הלא מחלב שדי הינקתי את אמך"‪.‬‬
‫משמעות גלויה‪ -‬הנקתי אותה‪.‬‬
‫משמעות סמויה‪ -‬חינכתי אותה‪ ,‬עיצבתי את אישיותה‪.‬‬
‫תרצה מודעת לכך שזהו חלום ושדברי הזקנה אינם נכונים ושלמעשה היא צריכה להיזהר מדברי הזקנה‬
‫ולא לשמוע בקולה‪.‬‬
‫אך תרצה לא לומדת לקח מהחלום (לא להמשיך את הקשר עם עקביה) ועדיין ממשיכה באובססיביות‬
‫לנסות לכבוש אותו ולהינשא לו כאקט של פיצוי‪ ,‬הזדהות וחובה לתקן את העוול שנעשה לו‪.‬‬
‫‪ 3‬האמירות בחלום מייצגות את ‪ 3‬השלבים בהם מינטשי מגלה לתרצה על אמה ועקביה‪:‬‬
‫שלב ‪ – 1‬בגינה‬
‫שלב ‪ – 2‬בבית‬
‫שלב ‪ – 3‬נותנת לה את היומן‪.‬‬
‫הזקנה בחלום מייצגת את מינטשי שדוחפת את תרצה לעשות משעה שאינה צריכה‪.‬‬
‫הזקנה היא מקבילה למינטשי‪.‬‬
‫מחלת תרצה‪ :‬תרצה מתעוררת מהחלום ומרגישה לא טוב‪ .‬היא מספרת לאביה שאתמול התארסה עם‬
‫עקביה‪ .‬קילא מיד פורצת בצעקות מחאה‪ ,‬ואילו אביה מרגיעה אותה ושואל "מתי היה הדבר הזה?"‪ .‬האב‬
‫מתייחס לזמן‪ ,‬למרות שתרצה אומרת "אמש"‪ .‬הוא לא מתייחס למקום הפגישה או תוצאותיה‪ .‬מצד אחד‬
‫נראה כי בתת המודע שלו הוא ציפה למעשה זה ועכשיו רק מברר פרטים טכניים‪ .‬אוזלת ידו בולטת נוכח‬
‫האירועים‪.‬‬
‫הביקור של מינטשי‪ :‬במהלך הביקור תרצה אומרת למינטשי שהן לא דיברו על העיקר‪ ,‬ומינטשי אומר‬
‫לה‪" -‬התאמרי כי לברך ברכת מזל טוב באתי?"‪ ,‬במקום לשאול אותה מה העיקר‪.‬‬
‫השאלה היא כיצד יודעת זאת מינטשי?‬
‫מינטשי רומזת לתרצה שכבר בשלב מוקדם זה היא יכולה להתייחס לעקביה כאל בעלה מכיוון שאת ברכת‬
‫ה"מזל טוב" נוהגים לומר רק לזוג שחתונתו מובטחת‪.‬‬
‫מינטשי גוהרת בתרצה שעקביה מבוגר מדי‪ ,‬אבל לפני משפט ההסתייגות הזה היא אומרת "הלא ידעת כי‬
‫מזל יקר לי מאוד"‪ ,‬כלומר היא רוצה לעורר בתרצה רוך וחמלה כלפי איש יקר שנעשה לו עוול ויש צורך‬
‫לכפר על עוול זה‪ .‬בנוסף‪ ,‬מינטשי גם מטשטשת את פער הגילאים ביניהם במשפט "אך כמעשי ילדים‬
‫קטנים עשיתם"‪ .‬בכך יש העמדת פנים של מינטשי‪ ,‬שבולטת בקטע זה במיוחד‪.‬‬
‫גם ניסיונה של מינטשי להרחיק ביניהם מתפרש כניסיון קירוב ביניהם‪.‬‬
‫מינטשי אומרת לה כי תפקידה הוא להיות הדודה הרעה שצריכה להניא אותה מעקביה‪ ,‬אך בגלל שבסוף‬
‫המשפט היא אומרת "אבל…" זה מעיד על כך שהיא לא שלמה עם תפקיד זה‪.‬‬
‫ביקור עקביה‪ :‬עקביה לא מגיע לבקר את תרצה והיא מחפשת סיבות שונות לשאלה‪ ,‬מדוע עקביה לא בא‪,‬‬
‫אך היא דוחקת את הסיבה האמיתית‪ -‬אין לו בשביל מה לבוא לבקר כי הם לא באמת מאורסים (למעשה‬
‫היא משקרת)‪ .‬תרצה נזכרת באגדה על בת הרוזן שהתאהבה בעני‪ ,‬ועקב אי הסכמת האב לנישואים אלו‬
‫היא נעשתה חולה מאוד והרופא בודק אותה ואומר כי היא חולה מאהבה ואין תרופה לכך‪ .‬אז מחליא האב‬
‫להסכים לנשואי בתו והעני‪ .‬לפי הסיפור אנו מבינים שתרצה מתייחסת להתנהגות אביה כאילו הוא מתנגד‬
‫לנישואיה‪ ,‬אך הוא בעצם אינו מתנגד לנישואים‪.‬‬
‫תרצה נעשית חולה מאוד ולעיתים מאבדת את הכרתה‪ .‬סיבת המחלה היא אהבתה לעקביה‪ .‬לעיתים היא‬
‫שואלת בערפול חושים "מי זה" (אמו שאימא שלה הייתה עושה)‪.‬‬
‫לתרצה הזיות רבות‪ ,‬ובאחת הפעמים שבהם היא פוקחת עיניים היא רואה מעליה את עקביה ולפתע החדר‬
‫נעשה מואר‪ .‬הם מחייכים אחד אל השני והיא מתאוששת ממחלתה‪ .‬לאחר מכן הם מתחתנים‪ .‬עקביה‬
‫מתחתן עם תרצה רק כדי שלא תמות ולא בגלל שהוא מאוהב בה‪.‬‬

‫פרק טו'‪ -‬הנישואים‬


‫"בערב שבת נחמו חגותי את נשואי"‪ -‬תרצה נישאת לעקביה בחתונה צנועה מאוד הכוללת רק כ‪10 -‬‬
‫אנשים‪.‬‬
‫בשבת זו קוראים את פרשת "נחמו נחמו עמי" מישעיהו‪" -‬נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם דברו על לב‬
‫ירושלים וקראו לה כי מלאה צער כי נרצה עוונה‪ ,‬כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה"‪.‬‬
‫נושא זה מתאים באופן אירוני לתרצה שלקחה סבל כפול על חטאים שלא היא חטאה‪ ,‬ובנישואיה לעקביה‬
‫רצתה לנחם ולרצות עוון‪.‬‬

‫הם יוצאים לירח דבש‪ ,‬והזקנה שאצלה הם מתארחים שומעת שהם רוצים לעבור דירה ובאופן עקיף‬
‫מעבירה ביקורת על דרך חייו של עקביה שמשתכנע מדבריה‪ .‬הם לא מקבלים את עצת מינטשי ובכך‬
‫מתערער מעמדה בעיניהם‪.‬‬
‫כשהם חוזרים הביתה מינטשי מחכה להם עם סעודה ופרחים‪ ,‬דבר המראה עד כמה מינטשי מתערבת‬
‫בחייהם‪.‬‬

‫כאשר תרצה מרגישה לא טוב תרצה מבינה שהיא בהיריון ואומרת לה שזה יעבור תוך ‪ 3‬חודשים (מראה‬
‫ד כמה מינטשי מעורבת אפילו בדברים האינטימיים)‪.‬‬
‫כשעקביה יושב בחדר לכתוב תרצה באה לשבת איתו‪ ,‬ואם הגעתה הוא לא מצליח להתרכז ולעבוד והיא‬
‫יודעת זאת‪ .‬באחת הפעמים בחדרו היא מרגישה ממש רע והיא מתפשטת בחדרו‪ ,‬והיא מרגישה שהיא‬
‫דוחה אותו ושהוא לא מעוניין בה‪.‬‬

‫כעת‪ ,‬אחרי חודשי ההיריון הראשונים‪ ,‬תרצה מבינה שעקביה נולד להיות רווק ולכן היא מרגישה חוסר‬
‫שקט וחוסר סיפוק כשהיא נמצאת במחיצתו‪ .‬ולמעשה‪ ,‬היא עשתה עוול נוסף בנישואים ולא תיקנה עוול‪.‬‬
‫דבר נוסף‪ ,‬כעת לאחר הנישואים עקביה צריך לעבוד ולפרנס את המשפחה ואילו אביה מפסיק לעבוד‪ .‬יש‬
‫כאן חילופי תפקידים‪ -‬עקביה הופך מרווק למפרנס ואביה הופך ממפרנס לרווק‪.‬‬
‫יש שינוי תפקידים ע"פ תרצה‪ -‬אביה הופך לאיש רוח ועקביה הופך לאיש מעשה‪.‬‬
‫באחת הארוחות היא מבינה ששניהם מתייחסים אליה כמו אבות ("באהבתם ובחמלתם נדמו זה לזה")‬
‫ועקביה אינו מתייחס אליה כמו בעל (מוטיב התאומים פעם ‪.)3‬‬

‫סיום הסיפור‬
‫לסיפור יש סיום מעגלי‪.‬‬
‫התחלה ‪" :‬בדמי ימיה מתה אימי"‬
‫סיום‪" :‬ואכתוב ככל הכתוב בספר זה"‪.‬‬
‫בכתיבת היומן תרצה מנסה לעקוב באומץ ובפתיחות אחרי השתלשלות העניינים מאז מות אמה‪ .‬היא מנסה‬
‫להבין כיצד היא הגיעה לכך ומה הביא אותה לכך שהיא נישאה לעקביה‪.‬‬
‫בכתיבת היומן יש גם ניסיון להירגע ולהעסיק את עצמה‪.‬‬

‫מאבק הפרט בכלל‬


‫(מאבק הפרט בתוך החברה היהודית)‬
‫החברה היהודית מושתת על ‪ 2‬דברים עיקריים‪ :‬דת ומעמד כלכלי‪.‬‬
‫דת‪ -‬אורחות החיים נקבעו ע"פ הדת בחגים‪ ,‬מנהגי אבלות‪ ,‬סידור התפילות‪ ,‬המזרח ועוד‪.‬‬
‫המסגרת הדתית הייתה נוקשה‪ ,‬אך בכל זאת היו בה כמה פרצות‪.‬‬
‫מבנה כלכלי חברתי קבוע‪ -‬היווה את התפיסה הדומיננטית שקבעה את מבנה החברה ואת מעמדו של‬
‫האדם‪ .‬החברה המתוארת בנובלה היא חברה הבנויה על נורמות קבועות‪ ,‬אורחות חיים קבועות ועל‬
‫מסגרות חינוך קבועות לבנים ולבנות‪ .‬לפרט אין אפשרות להביע את עצמו בניגוד לעמדת הכלל ואין‬
‫משמעות לבחירה אינדיבידואלית‪.‬‬
‫מאבק לצורך תיקון‪ -‬מאבק אקטיבי‪:‬‬
‫*תרצה (הגיבורה הראשית)‪ -‬מגיעה למסקנה שהחברה רמסה את האושר הפרטי של אמה ושל עקביה‪.‬‬
‫רמיסה שהתאפשרה בין היתר בגלל תגובת עקביה ולאה‪ .‬לכן היא מחליטה להיאבק בחברה באופן אקטיבי‬
‫ולתקן את העוול ע"י הנישואים ובכך היא תגשים את אהבתה של אמה לעקביה‪.‬‬
‫אך למעשה בנישואים יש תיקון אבל אין הגשמה מלאה של האהבה ואין ניצחון מושלם על החברה (אם‬
‫הייתה אהבה היה ניצחון מושלם על החברה)‪ .‬תרצה מגיעה למסקנה שהנישואין לא מצליחים בעיקר בגלל‬
‫שעקביה הוא טיפוס רווק שהנישואים לא מתאימים לו‪.‬‬
‫*מר מינץ‪ -‬ניסיון של תיקון העוול יש במעשהו של מר מינץ המבקש סליחה מעקביה ומבקש ממנו גם‬
‫להוציא לאור את ספר שיריו‪ .‬ניסיון נוסף יש בהסכמתו לנשואי תרצה עם עקביה‪.‬‬

‫מאבק לצורך הרס‪ -‬מאבק אידיאולוגי‬

‫*עקביה‪ -‬נאבק למען תפיסה אינדיבידואלית של החיים‪ .‬הוא פועל להרס המסגרת הרוחנית והחברתית של‬
‫הקהילה היהודית‪ ,‬ועושה זאת ע"י חינוך‪ .‬מלמד את תלמידי בית המדרש השכלה‪ ,‬ובכל מעניק להם‬
‫אלטרנטיבות למסגרות החברתיות הדתיות המקובלות‪ .‬עקביה מורה למרות שזה נוגד את הדת‪ ,‬אך הוא‬
‫מתרץ עבודה זאת כמקור לפרנסה ושהוא אדם דתי‪ ,‬אך הוא אומר זאת רק כדי להישאר בחברה‪.‬‬
‫דרך נוספת למאבק בחברה היא באמצעות מחקר תולדות העיר‪ .‬עקביה מגלה במחקרו כי יסודות העיר‬
‫רקובים כי הם בנויים על יסודות המבטאים מוות‪.‬‬

‫מאבק לניצחון האהבה‪ -‬מאבק פסיבי‬

‫*לאה מינץ‪ -‬היא מוותרת על האהבה רק למראית עין‪ .‬למעשה‪ ,‬היא ממשיכה להיאבק כל חייה על הגשמת‬
‫האהבה‪ .‬מחלתה‪ ,‬הצפייה בחלון ובגדיה הלבנים הם ביטוי למאבקה‪.‬‬
‫לאה בחרה במוות‪ ,‬והוא הביטוי לניצחון המאבק שלב בחיים וביטוי לניצחון האהבה‪.‬‬
‫דמויות מקבילות‬
‫*תרצה ולאה= תרצה דומה ללאה במראה החיצוני‪ ,‬ומעבר לכך יש גם דמיון בנקודות מסוימות בחייהן‪.‬‬
‫שתיהן יוזמות את אירוסיהן‪ ,‬ואירוע האירוסין של שתיהן כמעט זהה (תליית המזרח)‪ .‬אצל שתיהן קיים‬
‫דמיון במחלה‪ ,‬או לפחות דמיון בהתנהגות‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬את שתיהן רצו לשדך לאדם אחר‪.‬‬
‫נקודות השוני‪ :‬תרצה שונה מאמה בכל שהיא לא מוותרת על רוצנה‪ ,‬עקשנית ונלחמת להשיג את מבוקשה‬
‫גם בזמן מחלתה‪ .‬בנוסף‪ ,‬לאה מתה בדמי ימיה מתוך אי יכולת להגשים את עצמה‪ .‬תרצה‪ ,‬הנישאת‬
‫לעקביה‪ ,‬מגשימה את רצון אמה אך לא מגשימה את עצמה באמצעות אהבתה לבעלה‪ ,‬ובכך גם היא סיימה‬
‫את חייה בדמי ימיה (מוות נפשי‪/‬רגשי)‪.‬‬
‫*מר מינץ ועקביה= מר מינץ מתואר כמי שהחברה גרמה לו עוול‪ ,‬כמו לעקביה‪ .‬הדמיון בין ‪ 2‬הגברים‬
‫נבנה באופן הדרגתי‪" -‬מי ידע איפה כי לאה תעזוב אותנו"‪" ,‬אנחנו האלמנים האומללים"‪" ,‬ראיתי את ‪2‬‬
‫הגברים ויהיה עם לבי לבכות…אבי ואישי האירו לי פנים באהבתם ובחמלתם נדמו זה לזה"‪.‬‬
‫*לאה ומינטשי= שתיהן למדו אצל עקביה בנעוריהן ואף התאהבו בו‪ .‬בנוסף‪ ,‬שתיהן נהגו להתבודד‪.‬‬
‫*מר מינץ ומר גוטליב= שניהם משקיעים את זמנם בעבודה‪ ,‬ושניהם "אלמנים" מכיוון ולא הגשימו את‬
‫אהבתם‪.‬‬
‫*חיי עקביה וחיי אמו= קיימת הקבלה בין חיי האם לבנה‪ .‬כמוה‪ ,‬הוא הולך אחרי לבו גם אם המעשה‬
‫שהוא עושה הוא יוצא דופן מבחינת החברה‪ .‬הוא בד"כ מתואר כעצוב וכך גם היא‪ ,‬למרות שחיה את חייה‬
‫כרצונה היא לא הייתה מאושרת (דבר הנראה בתמונה שבבית עקביה)‪.‬‬

‫הזקנה מהחלום‬

‫הזקנה מזכירה לתרצה את אמה‪ ,‬וניתן לראות בדבריה רמז כי דרכה של תרצה צריכה לחזור על דרך אמה‬
‫(דרך חיים)‪ .‬לאחר שתרצה מצאה את דרכה עם נשואי עקביה הזקנה נעלמת מחייה‪.‬‬
‫הזקנה מהחלום מסמלת את מינטשי‪.‬‬

‫מספר פנימי‬
‫זהו מספר עד או מספר גיבור המספר מנקודת מבטו‪ .‬ההגבלה היא שהוא לא נמצא בכל מקום‪ ,‬לא מבין‬
‫הכל ולא מספרים לו הכל‪.‬‬
‫כאשר עגנון בחר לספר את היצירה באמצעות מספר פנימי הוא גזר על עצמו מגבלות‪ ,‬ולכן הוא צריך‬
‫למצוא דרכים עקיפות כדי להעבירן אל הקורא (לדוגמא‪ ,‬יומן עקביה)‪.‬‬
‫הדרכים העקיפות בהן משתמש ש"י עגנון‪:‬‬
‫*שימוש בקול אחר‪ -‬לעיתים הוא משתמש במישהו אחר שמספר‪ .‬פעם אחת ביומן עקביה‪ ,‬ופעם שנייה‬
‫בקולו של עקביה המספר לתרצה על עצמו ועל משפחתו (בעיקר על אמו)‪ .‬תרצה מודעת לקול זה והם‬
‫שדוחפים אותה לפעול בצורה מסוימת (היומן‪ -‬נעשה לעקביה עוול‪ ,‬קול עקביה‪ -‬גם היא תמשיך את דרך‬
‫אמה)‪.‬‬
‫*חלומות‪-‬‬
‫‪ .1‬האינדיאני‪ :‬מחליטה שהיא לא תתחתן בשידוך‪.‬‬
‫‪ .2‬הזקנה‪ :‬תרצה לא מפרשת את דבריה כראוי‪ .‬הזקנה רומזת לה לא להתחתן עם עקביה‪ ,‬אך היא מבינה‬
‫רמזים אלו להפך‪.‬‬
‫חלומות אלו באו מהתת מודע שלה‪.‬‬
‫*רמיזות מקראיות‪ -‬תרצה משתמשת ברמיזות אלו‪:‬‬
‫"והבית מלא עשן"‪" ,‬ויפן כה וכה"…‬
‫תרצה מספרת לעיתים את דבריה כפי שהיא תפסה אותם‪ ,‬ללא ניתוח הגיוני‪ .‬תרצה לא מודעת לרמיזות‬
‫המקראיות‪ ,‬והיא מבינה אותם באופן שטחי מפני שהיא עדיין צעירה‪.‬‬
‫גם כאשר מינטשי מדברת בדו משמעותיות היא לא מבינה את המשמעות הנסתרת אלא רק את הגלויה‪.‬‬
‫*שימוש במוטיבים‪-‬‬
‫‪ .1‬השמלה הלבנה של האם‪ :‬לבן מסמל טוהר ושמלה לבנה נלבשת בחתונה (אך היא גם תכריכים שבהם‬
‫נעטף המת)‪ .‬האם לובשת תמיד שמלה לבנה‪ ,‬ובפעם היחידה שתרצה לובשת שמלה לבנה היא מרגישה‬
‫כמו אימא שלה‪ .‬הדבר מראה גם את הטוהר של אמה המחכה להינשא לאדם שהיא אוהבת‪ .‬מוטיב זה‬
‫מראה עד כמה תרצה מרגישה כמו אימא שלה‪.‬‬
‫‪ .2‬התנור והעשן‪ :‬מוטיב זה קשור לתרצה ולאה‪ ,‬ומראה את הקשר שלהם לעקביה‪ .‬האם התכוונה‬
‫"לשרוף" לפני מותה את הקשר ביניהם (ע"י שרפת הכתבים) ותרצה רואה בזה ההפך‪ .‬ככל שהתנור דולק‬
‫יותר כך אהבתם גדלה‪.‬‬
‫‪ .3‬התאומים‪ :‬המסקנה מוטיב זה היא שתרצה בסוף מבינה שעקביה ואביה מאוד דומים‪ -‬עקביה יכול‬
‫להיות איש רוח ואיש מעשה וכך גם אביה‪ .‬מוטיב זה גם מרמז כי תרצה מתבלבלת בין חייה לחיי אמה‪,‬‬
‫ולמעשה חייה את חייה של אמה‪.‬‬
‫*שימוש באפיזודות משניות‪-‬‬
‫‪ .1‬הוילון‪ :‬מרמז כי תרצה לא מבינה את העולם‪ ,‬ושבין העולם לתרצה יש מעין מסך מפריד הגורם לה‬
‫לחוסר ההבנה של המציאות‪.‬‬
‫‪ .2‬מוטיב התאומים‪ :‬מר גוטליב ואחיו‪ .‬מוטיב זה מופיע כאפיזודה‪ ,‬כמו החלום‪ .‬יש סיפור שלם על כל‬
‫מקרה של מוטיב התאומים‪ ,‬והוא בא גם כאפיזודה עם התחלה וסוף (מינטשי‪ -‬התבלבלת לגבי הבעלים‪,‬‬
‫הילד‪ -‬התבלבל בין האבות‪ ,‬תרצה‪ -‬התבלבלה בין אב לבעל)‪.‬‬

‫המיוחד במבנה הסיפור‬


‫לסיפור זה יש מאפיינים של טרגדיה‪:‬‬
‫*מעשה מביש‪ -‬בחירת תרצה להינשא לעקביה‪.‬‬
‫*סבל‪ -‬אינה מאושרת בנישואיה ולא מימשה את אהבתה לעקביה‪.‬‬
‫*היוודעות‪ -‬היא מבינה שעשתה טעות שנישאה לעקביה‪ .‬היא גם מבינה שעקביה הוא לא רק איש רוח‬
‫אלא גם איש מעשה‪.‬‬
‫*סוף טרגי‪ -‬התחתנה ואין לה שום קשר לבעלה‪ .‬היא חשבה שהתחתנה עם איש רוח אך הוא מתברר לה‬
‫גם כאיש מעשה‪ .‬הסוף הטרגי קשור גם לעובדה שהיא לא מימשה את אהבתה ונישואיה‪.‬‬

‫משמעות גלויה וסמויה‬


‫*"אשרי איש שלא ישכחך‪ ,‬ובן אדם יתאמץ בך…"‬
‫משמעות גלויה‪ -‬תנ"ך‪.‬‬
‫משמעות סמויה‪ -‬הבעת אהבה‪.‬‬
‫הקשר‪ :‬בפעם הראשונה המשפט נאמר כאשר לאה מגיעה לתלות את המזרח‪ ,‬לולאה אחת נופלת והיא‬
‫עונדת אותה על אצבעו של עקביה‪ .‬לאחר שנאמר המשפט הם שמים לב כי הוריה של לאה מסתכלים‬
‫עליהם ובכך מביעים את הסכמתם‪.‬‬
‫בפעם השנייה המשפט נאמר בבית הכורך ע"י תרצה‪ ,‬אך עקביה אינו משלים את המשפט ותרצה נעלבת‬
‫ובורחת בבכי‪ .‬אירוע זה מראה כי תרצה מחקה את התנהגות אמה‪ ,‬וכי עקביה אינו אוהב את תרצה‪.‬‬
‫*"מה לך לשתות מים שאובים‪ ,‬הלא כל הבאר לפנייך…"‬
‫משמעות גלויה‪ -‬בעיר יש באר והאדם שותה מים שנשאבו ע"י הנערות‪.‬‬
‫משמעות סמויה‪ -‬תורה (מים שאובים= דתות אחרות)‪.‬‬
‫הקשר‪ :‬כאשר עקביה מסתכל מחלון חדרו הוא רואה בשוק יהודי הקונה מים‪ .‬המשפט מראה את התקרבות‬
‫עקביה לדת‪.‬‬
‫*"ויפן כה וכה וירא כי אין איש…"‬
‫הקשר‪ :‬המשפט נאמר לפני שאבי לאה אומר לעקביה כי הוא ולאה לא יתחתנו‪ .‬במשפט אנו רואים שהאב‬
‫למעשה בודק אם יש עוד אנשים סביבם‪ .‬הפסוק לקוח מהסיפור בתנ"ך שבו משה מסתכל סביבו לפני‬
‫שהוא הורג את המצרי‪ ,‬וזה מראה כאיל בשורת האב היא מכת מוות עבור עקביה‪.‬‬
‫המשפט נאמר בשנית כאשר עקביה מחזיק ביד תרצה ומנחמה לאחר שלא הביע את אהבתה אליה בבית‬
‫הכורך‪.‬‬
‫*"ומה יעשה? יכתוב ספרים?"‬
‫הקשר‪ :‬כאשר מר מינץ אומר כי היה מפסיק לעבוד אם לא היה צריך לפרנס את תרצה‪ .‬מינטשי עונה לו‬
‫משפט זה כתגובה‪.‬‬
‫משמעות גלויה‪ -‬מינטשי כאילו באמת שואלת את מר מינץ מה יעשה אם לא יעבוד‪.‬‬
‫משמעות סמויה‪ -‬יש במשפט זה זלזול במר מינץ ע"י השוואתו לעקביה‪.‬‬
‫מינטשי מבטלת את קווי הדמיון בין עקביה למר מינץ‪ ,‬במיוחד לאחר שמר מינץ ראה בעקביה כאח לצרה‬
‫בקריאתו לשניהם "האלמנים האומללים" (כאילו לאה הייתה גם אשת עקביה)‪ .‬מינטשי גורמת לעקביה‬
‫להצטייר כאדם נעלה יותר ממר מינץ מכיוון והוא איש רוח‪.‬‬
‫*"החזן שר כל נדרי…"‬
‫הקשר‪ :‬החזן שר תפילה זו ביום כיפור‪ ,‬והיא מתירה את הנדרים של האדם‪ .‬מקריאת היומן יודעת תרצה‬
‫כי אמה לא קיימה את נדרה להתחתן עם עקביה (טבעת המזרח)‪ ,‬ולכן היא מרגישה כי עליה לקיים את‬
‫נדר אמה‪.‬‬
‫משמעות סמויה‪ -‬בכך היא מחליטה באופן לא מודע להינשא לעקביה‪.‬‬
‫*"ואני בטרם נוצרת ידיעתך…"‬
‫הקשר‪ :‬נאמר בביקור השדכן בבית תרצה‪ ,‬האומר לה כי הוא הכיר אותה עוד לפני שנוצרה כי הוא שידך‬
‫בין אמה לאביה‪ .‬השדכן מעורר בה התנגדות ודחייה מכיוון שהיא יודעת כי השידוך הזה לא היה מרצון‬
‫ולא היה שידוך מוצלח‪.‬‬
‫משמעות סמויה‪ -‬מחליטה באופן בלתי מודע לא להתחתן בשידוך‪.‬‬
‫*"כי לולא נישאה אימי לו עתה כבן אצילים הייתי…"‬
‫הקשר‪ :‬עקביה אומר משפט זה על אביו ואמו‪ .‬אביו היה עני ואמו בת עשירים‪ ,‬אך אמו החליטה לוותר על‬
‫מעמדה והונה בכדי להתחתן עם אבי עקביה‪ .‬עקביה מצטער כי הוא אינו בן אצילים מכיוון ואם היה הוא‬
‫יכל היה להינשא ללאה (שאביה השיא אותם למר מינץ רק בגלל כספו)‪.‬‬
‫משמעות סמויה‪ -‬תרצה בתת מודע מבינה מדבריו שגם היא צריכה להמשיך את דרך אמה‪ ,‬כמו עקביה‬
‫הממשיך את דרך אמו‪.‬‬
‫*"ויצר לי כי מנע ממני מלבוא בכתובים…"‬
‫הקשר‪ :‬לנדא מחזר אחרי תרצה ושולח לה מכתבי אהבה‪ .‬תרצה מתעכבת עם מכתב התשובה ובסופו של‬
‫דבר כותבת מכתב קריר‪ .‬תרצה יודעת שלאחר מכתב כזה לא תקבל עוד מכתבי אהבה‪ ,‬דבר המצער אותה‬
‫מכיוון והיא רוצה לחוות את החוויות של אמה כאשר קיבלת את מכתבי האהבה מעקביה‪.‬‬
‫*"מעוות‪ ,‬מעוות‪ ,‬מעוות בני…"‬
‫הקשר‪ :‬מינטשי קוראת לכלב שלה "מעוות"‪ .‬הכלב ושמו הם מוטיבים המסמלים את מערכות היחסים‬
‫המעוותות בספור‪ -‬בין מינטשי לבעלה ובין תרצה לעקביה‪ .‬בקהלת כתוב "מעוות לא יתוקן"‪ ,‬כלומר מה‬
‫שמעוות לא ניתן לתקן ולכן אין אפשרות לתיקון מע' היחסים המעוותת בין מינטשי לבעלה ובין תרצה‬
‫לעקביה (גם אם תרצה תנסה היא לא תתקן את העוול‪ ,‬והנישואים יהיו מעוותים)‪ -‬זוהי המשמעות‬
‫הסמויה‪.‬‬
‫*"תגיד ומצווה דבר וכל אנשי הבית מקשיבים לקולו"‬
‫הקשר‪ :‬כך מתארת תרצה את לנדא‪ ,‬המחזר שלה‪ .‬בתחילה היא נמשכת אליו כי הוא מצטייר בעיניה כאיש‬
‫רוח (מכתבי האהבה)‪ ,‬אך בפגישתם הוא מתגלה כאיש מעשה (צועק ופוקד על אנשים)‪ ,‬ומרגע זה תרצה‬
‫כבר איננה נמשכת אליו‪.‬‬
‫משמעות סמויה‪ :‬תרצה מחלקת את הגברים בשחור ולבן‪-‬איש מעשה או איש רוח‪ .‬הפגישה מבליטה את‬
‫העובדה שתרצה רודפת אחרי עקביה באובססיביות‪ ,‬ובכל אולי מחמיצה אהבה טבעית ויצרית לבן גילה‪.‬‬

‫הרופא וגרושתו – עגנון‬


‫תקציר העלילה‬
‫הסיפור מסופר על‪-‬ידי הגיבור – רופא שעבד בבית‪-‬חולים בזמן שבין מלחמת העולם הראשונה‬
‫לבין מלחמת העולם השנייה‪ .‬הרופא מספר את הסיפור זמן רב לאחר התרחשותו‪ ,‬בראייה לאחור‪.‬‬
‫מדובר בסיפור ההיכרות‪ ,‬הנישואין‪ ,‬המשבר והגירושין שלו עם דינה‪.‬‬
‫בתחילת הסיפור מציג הרופא את דינה – אחות בבית‪-‬החולים‪ ,‬יפה ואהובה על כולם‪ ,‬זאת על‬
‫רקע אווירה קרה‪ ,‬מנוכרת‪ ,‬לרוב עכורה ממש‪ ,‬המאפיינת את סביבת בית‪-‬החולים על כל העובדים‬
‫בו‪ .‬הרופא מספר שכולם אהבו את דינה‪ ,‬אך רק הוא העז‪ ,‬ונישא לה‪ .‬הוא מספר על הצעת‬
‫הנישואין – הוא ביקש את ידה בפגישתם הראשונה‪ ,‬לאחר שסבר שילדים בגן השעשועים‪ ,‬בו‬
‫טיילו‪ ,‬התלחשו ביניהם שבני‪-‬הזוג המטיילים במקום הנם חתן וכלה‪ .‬דינה נענתה להצעתו‪.‬‬
‫בימי האירוסין‪ ,‬חש הרופא שדינה עצובה ואינו ידע את הסיבה‪ .‬הוא חשש שמא משפחתה איננה‬
‫עשירה דיו‪ ,‬אך משגילה שמדובר במשפחה בעלת ממון‪ ,‬חש כלפי דינה אהבה גדולה עוד יותר‪ .‬הוא‬
‫ניסה לברר את פשר סיבת העצבות‪ ,‬אך דינה התחמקה משאלותיו הטורדניות‪ .‬לבסוף היא נעתרה‬
‫וסיפרה לו שבעבר‪ ,‬לפני שהכירה אותו‪ ,‬היה לה אהוב‪.‬‬
‫הרופא הופתע‪ ,‬אך הצהיר שלא ישנה את יחסו כלפיה‪ .‬בכל‪-‬זאת ביקש לברר פרטים אודות אותו‬
‫אהוב קודם‪ .‬הוא התקשה להתמודד עם עובדת היות האהוב הקודם פקיד פשוט בבית‪-‬המשפט‪.‬‬
‫הוא מספר שלא הזכיר לדינה את אותו אהוב עד החתונה‪ .‬ברור שהמחשבות על האהוב הקודם‬
‫טרדו את מנוחתו של הרופא‪ ,‬אף שניסה להתעלם מהן‪.‬‬
‫לדברי הרופא‪ ,‬החתונה היתה מצומצמת ביותר‪ ,‬בטענה שכך היה נהוג באותם ימים שלאחר‬
‫המלחמה‪ ,‬אם כי הוא עצמו מספר שאחרים התחתנו בחתונות מפוארות ורבות משתתפים‪.‬‬
‫האורחים היחידים בחתונת הרופא היו קבוצת אנשים ששימשו 'מניין'‪ ,‬אשר קודם לכן השתתפו‬
‫כקהל בטקס לוויה ונעתרו להזמנה לחתונה תמורת תשלום כמה פרוטות‪ .‬החתונה נראתה מגוחכת‬
‫– העדים הקבצנים נראו עלובים בחליפותיהם השאולות‪ :‬אחד צולע‪ ,‬אחד פוזל ואחד מפנה מבטי‬
‫זימה לעבר הכלה‪.‬‬
‫החופה נפלה במהלך הטקס ואילו הרופא החתן חשב כל אותו זמן על סיפור ששמע אודות בחור‬
‫שחברתו הכריחה אותו להינשא לה‪ ,‬ולחופה הוא הביא את כל מאהביה הקודמים כדי לבייש‬
‫אותה‪ .‬למרות שהוא מכיר בכיעור המעשה‪ ,‬הוא מזדהה עמו ומגדיר אותו כמעשה יפה – רמז לכך‬
‫שהוא מרגיש מרומה בעצמו‪.‬‬
‫ירח‪-‬הדבש של הזוג היה כושל ביותר‪ .‬הם בחרו להתארח בבית‪-‬מלון‪ ,‬אלא שהרופא שמע בלילה‬
‫צעדים מן החדר הסמוך והיה בטוח שמדובר באהוב הקודם של דינה‪ .‬הוא גם חושד שהפרחים‬
‫המונחים בחדרם נשלחו על‪-‬ידו‪ .‬דינה ניסתה לשכנע אותו בטעותו‪ ,‬אך הוא סירב להכיר בכך‪.‬‬
‫בסופו של דבר פרצה דינה בבכי וביקשה ממנו שיפתח את הדלת והחלונות ויפיץ לכל עבר את דבר‬
‫תועבותיה‪ .‬רק אז חש הרופא בושה מהתנהגותו והתנצל בפניה‪.‬‬
‫כך נמשכו גם חיי הנישואין שלהם במשך השנתיים הבאות‪ .‬הרופא הציק לדינה בגלל אהובה‬
‫הקודם‪ .‬הוא הבטיח שוב ושוב לחדול ממחשבותיו המוטעות‪ ,‬אך לא עמד בהבטחתו‪ .‬בשנה‬
‫השלישית לנישואין‪ ,‬שינתה דינה ממנהגה ובחרה להתעלם מהרופא‪ .‬אז הוא סיפר לה שאהובה‬
‫הקודם מטופל על‪-‬ידו בבית‪-‬החולים‪ .‬הזיותיו באשר לאותו אדם הולכות ומחמירות‪ ,‬עד שדינה‬
‫מבינה כי אין מוצא למשבר הנישואין אליו נקלעו‪ .‬היא רומזת לו שהיא רוצה גט‪ ,‬אך הוא מסרב‬
‫תחילה‪ .‬היא מתחילה להיערך לפרידה ולחיים עצמאיים – היא מוצאת עבודה בהתנדבות‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬מבין הרופא שאין מנוס מסיום קשר הנישואין ונותן לדינה גט‪ .‬הסיפור מסתיים‬
‫כשהוא אומר שבלילות הוא עדיין קם וקורא בקול‪" :‬אחות‪ ,‬אחות‪ ,‬בואי אצלי"‪.‬‬

‫סוג הסיפור ומהותו‬


‫"הרופא וגרושתו" הוא סיפור ריאליסטי‪-‬פסיכולוגי‪ ,‬בו הגיבור המספר חושף עצמו שלא מדעת‪.‬‬
‫היצירה מתמקדת באישיותו המתוסבכת של הרופא ובהשפעתה על יחסיו עם אשתו‪ .‬אט אט‬
‫מתגלה דמותו של הרופא כמי שבעצם סובל מהפרעות נפשיות‪ ,‬אף שאינו מודע להן‪ ,‬אלא לקראת‬
‫סוף הסיפור‪ .‬מבנה הסיפור מציג מהלך בו עובר הגיבור מצד אחד של המתרס – רופא‪ ,‬אל צדו‬
‫השני של המתרס – חולה‪ .‬סגנון הכתיבה הריאליסטי מרובה בתיאור פרטים היוצר אמינות‪ ,‬אף‬
‫שמדובר במספר בלתי‪-‬מהימן בעליל‪.‬‬
‫התפתחות העלילה‪ :‬שלבים בהתעצמות טירופו של הרופא‬
‫הרקע (פרק א')‬
‫· זמן התרחשות העלילה הוא בין שתי מלחמות העולם‪ .‬מקום ההתרחשות – וינה (אוסטריה)‪.‬‬
‫המספר הוא הגיבור – הרופא שמתאר את פרשת יחסיו עם בת‪-‬זוגתו דינה‪ ,‬אחות בבית‪-‬החולים בו‬
‫עבד‪.‬‬
‫· סביבת בית‪-‬חולים ‪ -‬עולם של "כעסנים" ו"זעפנים"‪.‬‬
‫עולם של אנשים ששונאים הכל‪ ,‬ממורמרים באופן תמידי‪ .‬זהו עולם של‬
‫חומריות‪ ,‬קנאה וצרות‪-‬עין – מקום שאין בו "מתנות‪-‬חינם"‪.‬‬
‫הרופאים והאחיות בבית‪-‬החולים מתוארים כאנשים קרי‪-‬לב‪ ,‬אשר סידור‬
‫המיטות חשוב בעיניהם יותר מן החולים השוכבים בהן‪.‬‬
‫· דינה מהווה ניגוד לסביבה הסמלית (בית‪-‬החולים)‪:‬‬
‫הסביבה אינה נעימה כלל‪-‬וכלל‪ ,‬ועל הרקע הזה מתחדדת ביתר שאת הופעתה של דינה‪ ,‬האחות‪:‬‬
‫טובת‪-‬לב‪ ,‬נעימה‪ ,‬שקטה‪ ,‬מחייכת‪ ,‬אהובה על כולם‪.‬‬
‫א‪ .‬החיוך ‪ -‬אינו סתמי ומהווה מתנה של ממש‪ .‬חיוכה היה ממיס אפילו את לבם של האנשים‬
‫הכועסים ומרי‪-‬הנפש‪.‬‬
‫ב‪ .‬ה"תכלת השחורה" שבעיניה ‪ -‬העיניים מהוות ראי לנפש‪ :‬בנפשה גם שמחה‪ ,‬טוהר ואור‬
‫(תכלת)‪ ,‬אך גם עצב ועלבון (שחור)‪.‬‬
‫הרופא ‪ -‬ימי האירוסין (פרקים ב'‪ ,‬ג'‪ ,‬ד')‬
‫· הרופא עסוק לאורך כל היצירה בראייה חיצונית בלבד‪ .‬הוא אינו רואה את שמתחת לפני השטח‪.‬‬
‫אין הוא מבין את משמעות ה"תכלת השחורה" שבעיני דינה‪ ,‬הוא מונחה בהחלטותיו על‪-‬ידי דעת‬
‫החברה (הוא מחזר אחרי דינה משום ש"כולם" סבורים שהיא אישה מוצלחת וראויה)‪ .‬הוא‬
‫משוחח איתה בעיקר על בית‪-‬החולים על מגוון המומים והמחלות המאפיינים את הנמצאים בו‪.‬‬
‫· הרופא מתגלה לא רק כשטחי‪ ,‬אלא אף כגאוותן‪ .‬הוא מלא בסיפוק עצמי מעצם יכולתו לחשוב‬
‫רק על דינה ולא על שאר נשים בעולם‪.‬‬
‫· הרופא חושף את אישיותו האגוצנטרית (לא ברור לו מדוע דינה עצובה‪ ,‬אם הוא אוהב אותה)‪,‬‬
‫וכאדם חומרני (חושב שדינה עצובה בגלל שבני‪-‬משפחתה עניים)‪ .‬הוא חסר‪-‬ביטחון וגם יהיר‬
‫(מנסה להרשים אותה בידיעותיו בזיהוי פרחים‪ ,‬אלא שדווקא דינה היא זו המזוהה עם הפרחים‬
‫כאלמנט סמלי ‪ -‬יופי וטוהר‪ ,‬בעוד הוא עסוק בקריאת השמות הלטיניים שלהם ‪ -‬הפגנת ידע‬
‫וחשיבות עצמית‪.‬‬
‫· רמזים מטרימים‪ ,‬מסמנים את הקשר הכושל הצפוי בין דינה לבין הרופא‪:‬‬
‫א‪ .‬המיטה הצרה בחדרה של דינה – כאילו אין מקום לשניים‪.‬‬
‫ב‪ .‬החשמלית שצריכה להסיע אותם יחדיו ‪ -‬מלאה ואינה מסוגלת לקלוט אותם יחד‪.‬‬
‫· הגילוי של דינה‪" :‬דברים היו לי עם אחר" מוביל להתחלת טירופו של הרופא‪ .‬תגובתו הראשונית‬
‫היא הלם ("רפה לבי ואחזתני צינה")‪ .‬בהמשך הוא לכאורה מפגין אצילות ("שתקתי ולא אמרתי‬
‫כלום")‪ .‬למעשה הוא אומר שאם מדובר ב'דוצנט' (מרצה בכיר) או פרופסור‪ ,‬הרי שזה בסדר –‬
‫כבוד ומעמד חברתי‪ ,‬אך אם מדובר בפקיד עלוב – הרי שזהו עלבון צורב עבור הרופא‪.‬‬
‫· "מכאן ואילך לא הזכרתי לה מעשיה הראשונים" – לכאורה התמודדות מוצלחת עם הקושי‬
‫שבגילוי‪ ,‬אך מתברר שמדובר בהוראת שעה בלבד‪ ,‬שתתנפץ במהרה‪ .‬המחשבות על האהוב הקודם‬
‫של דינה ירדפו את הרופא ויעבירו אותו על דעתו‪.‬‬
‫החתונה (פרק ה')‬
‫· הרופא נכנס לחתונה ‪ -‬בניגוד לתדמית העוסקת בחיצוניות ‪ -‬בחשאי‪ .‬הוא נמנע מלהזמין קרובים‬
‫וחברים בטענה שכך הולם יותר בימים שלאחר מלחמה‪ ,‬אך נראה כי בתת‪-‬מודע הוא מתבייש‬
‫בדינה‪ ,‬אשתו הטמאה (במחשבתו המעוותת)‪.‬‬
‫· ה"מניין" מעיד על מהותם של היחסים העתידיים בין דינה והרופא‪ :‬קבצנים עניים אשר הגיעו‬
‫מהלוויה‪ ,‬חסרי עניין במתרחש‪ ,‬עיניהם מלאות זימה‪ ,‬ממתינים לכמה פרוטות שיקבלו בעבור‬
‫השתתפותם בטקס‪.‬‬
‫· רמז מטרים‪ :‬החופה המתמוטטת – סימן לנישואין שעתידים להתמוטט‪.‬‬
‫· "בנים שייוולדו לנו לא ישאלו אותי אבא מי היה בחופתך"‪ :‬אמירה אירונית מצד המספר‪ ,‬שכן‬
‫לא יהיו להם ילדים‪ .‬עניין זה ישמש גם נסיבה מקלה לפירוק הנישואין בסופו של דבר‪ .‬הרופא‬
‫מודה בסיום הסיפור שחשש להביא ילדים לעולם‪ ,‬שמא יהיו דומים לאהוב הקודם של דינה‪.‬‬
‫· הרופא נזכר תוך כדי חופתו באדם שהביא לחתונתו את כל מאהביה של אשתו‪ .‬הוא יודע‬
‫שהמעשה מכוער‪ ,‬אך נהנה ממנו בכל זאת ומגדירו כמעשה יפה‪ .‬גם הרופא‪ ,‬כמו אותו אדם בו‬
‫נזכר‪ ,‬מאמין בשיגעונו שאשתו מופקרת‪ ,‬שאהובה הגיע לחופה‪ ,‬וגם הוא יתנקם בה בצורה אכזרית‬
‫ומתישה‪ .‬מחשבה זו מעידה על התעוררות יצרים סדיסטיים ומזוכיסטיים כאחד‪ ,‬אולי כתוצאה‬
‫מתחושה מעוותת הרודפת את דעתו כאילו הוא קורבן למעשה מרמה בשידוכו לדינה‪ ,‬אף שהוא‬
‫זה שביקש את ידה כמובן‪.‬‬
‫ליל הכלולות (פרק ו') ושלוש שנות הנישואין (פרקים ז'‪-‬ח')‬
‫· השושנים‪ ,‬שאמורים לסמן אהבה והתחדשות‪ ,‬מסמלות כאן את תחילת קצו של הקשר‪ :‬הרופא‬
‫מאיץ בדינה להריח אותם‪ ,‬כאילו מכריח אותה לחשוב על אהובה הישן‪ .‬הוא חושד שהפרחים‬
‫המונחים בחדר בית‪-‬המלון נשלחו על‪-‬ידי האהוב הקודם של דינה‪ ,‬הממשיך לרדוף אותו בהזיותיו‪.‬‬
‫הוא מתחבק עם דינה‪ ,‬אך כל‪-‬כולו מרוכז בצעדים בחדר השני‪ ,‬שם כביכול‬
‫ה"הוא" (האהוב הקודם) נמצא‪.‬‬
‫· הרופא היא דמות טראגית‪ :‬הוא יודע שהוא חולה נפשית‪ ,‬אך אין הוא יכול לעזור לעצמו;‬
‫הטירוף רק הולך ומתחזק ("מכאן ואילך לא זז אותו אדם מעיני‪ ,‬בפני אשתי ושלא בפני אשתי")‪.‬‬
‫· בשנה הראשונה‪ ,‬מחפש הרופא את האהוב הקודם של דינה בכל מקום‪ :‬בשושנים‪ ,‬בספרים שלה‬
‫(תחילה בספרות רומנטית – להבנת אופיים של נאהבים‪ ,‬ולאחר מכן בספרות קרימינלית ‪ -‬מתוך‬
‫היצר הבלשי לגלות פרטים חדשים אודות האהוב הקודם של דינה)‪ ,‬בתוך ארנקה ובמכתביה‪.‬‬
‫תשומת לבו מופנית עתה כלפי קרוביה של דינה ההופכת להיות מבחינתו לחלק מן ההמון‪.‬‬
‫· בשנה השנייה‪ ,‬מזכיר הרופא לדינה את אהובה הקודם מדי יום‪ .‬דינה נפגעת וחולה כתוצאה‬
‫מהצער והייסורים שגורם לה בעלה‪.‬‬
‫· גם בשנה השלישית ממשיך הרופא להזכיר לדינה את אהובה הקודם ולהציק לה‪ ,‬אלא שאז היא‬
‫מתחזקת ובוחרת להתעלם מהערותיו הפוגעות‪.‬‬
‫· הרופא מגלה מודעות באשר ליחסו הפוגע בדינה ("אמרתי לעצמי אי לך אדם עלוב שאתה נוהג‬
‫עם אשתך כך ומביאה לידי צער"‪" ,‬הוכחתי עצמי על כל יום ויום שציערתיה")‪ ,‬הוא מכיר בהפסד‬
‫שצפוי לו עקב בקשת הגט שלה ("ידעתי איזו טובה אני מאבד")‪ ,‬הוא מבטיח לתקן את דרכיו‬
‫("וקיבלתי עלי להיטיב עם אשתי")‪ ,‬אך שוב הוא נכשל ("עד שבא מעשה לידי וחזר הדבר ליושנו")‪.‬‬
‫הפגישה עם האהוב הקודם ותוצאותיה – שיא הטירוף (פרקים ט'‪-‬י')‬
‫· הרופא מגלה כי אחד מחוליו הוא האהוב הקודם של דינה‪ .‬הוא מגיש לו טיפול מיוחד ומועדף‬
‫("טרחתי עליו יתר על הצורך‪ ,‬עד שכל החולים נתקנאו בו וקראו לו בן‪-‬טיפולו של הרופא")‪ .‬הוא‬
‫מפנק את החולה המיוחד‪ ,‬מפטם אותו במזון משובח ותוך כדי כך לומד את תנועותיו ודפוסי‬
‫התנהגותו‪.‬‬
‫· החולה הופך לדיבוק עבור הרופא‪ ,‬עד ש"מתוך שנתעסקתי בו סיגלתי לי מקצת מתנועותיו"‪ .‬גם‬
‫לאחר שהחלים‪ ,‬מאריך הרופא את אשפוזו ודואג שיקבל יחס חם ואוהד במיוחד‪.‬‬
‫· לבסוף כאשר החליט לשחררו מבית‪-‬החולים‪ ,‬עשה זאת באופן גס ומשפיל‪ .‬החולה שהחלים‬
‫ביקש להודות לרופא על הטיפול החם והמסור בו‪ ,‬אך זה נהג בו כבשרץ מת‪ .‬זהו המעשה‬
‫המשמעותי (למרות שהוא בלתי‪-‬הגיוני ומעוות) אותו עושה הרופא על‪-‬מנת להרחיק כביכול את‬
‫זכר המאהב מעל עצמו‪ ...‬אלא שגם בכך נכשל‪ .‬התירוץ אותו הוא נותן על‪-‬מנת ללכת הביתה‬
‫("להעיד עדותי בעניין פושע אחד") – תירוץ שמקורו בשקר‪ ,‬מעיד באופן סמלי על עצמו‪" :‬התחלתי‬
‫מהלך והולך שעה ושתי שעות עד שעמדתי פתאום וראיתי שהקפתי את עצמי וסיבבתי במקום‬
‫אחד" ‪ -‬הרופא מבין שהוא הוא הפושע!!!‬
‫· גם בשובו לביתו‪ ,‬לא חדל הרופא מתסביך הרדיפה והמשיך לחשוב על האהוב הקודם‪ .‬הוא מציק‬
‫לדינה בנסותו לחקות את תנועותיו וצורת דיבורו של ההוא בכדי להפגין בוז כלפיה על שנתנה אל‬
‫ליבה לאדם עלוב שכזה‪ .‬דינה ממשיכה להגיב באדישות‪ ,‬עד שיצא העוקץ ממעשה הצקה זה‪.‬‬
‫· החלום‪ :‬בלילה חולם הרופא על האהוב הקודם‪ ,‬שפניו חולניים‪( ,‬הרופא בדמיונו יצר לעצמו‬
‫מפלצת שאינה קיימת כלל)‪ ,‬אך פנים אלו גם עדיין קצת סימפטיים‪ ,‬שכן ברופא נותר‪ ,‬אולי‪ ,‬זיק‬
‫של אנושיות‪ .‬הרופא חולם שההוא אומר לו‪" :‬וכי בשביל שאינסתני‪ ,‬אתה מבקש רעתי"‪ .‬המילה‬
‫"אינסתני"‪ ,‬מלמדת על מודעותו של הרופא המבין שהוא זה שיצר דמות שאינה קיימת כלל‬
‫במציאות; הוא אינס את דמותו של אותו אדם‪ .‬החלום‪ ,‬אם כן‪ ,‬הוא חולני ואמיתי כאחד‪ .‬בחלום‬
‫הדברים באים נכונים יותר ומעוותים יותר‪ .‬הרגש המשמעותי אותו חש הרופא ‪ -‬תחושת הבושה‪.‬‬
‫הוא מבין כי שורש הבעיה מצוי בו‪ ,‬אלא שידיעת שורש הייסורים אינה גואלת אותו מסבלו‪.‬‬
‫· תגובתה של דינה אנושית ומשתתפת‪ :‬היא קמה לקראתו ומחבקת אותו‪ .‬הם מגיעים לקרבה‬
‫שלא ידעו מעולם‪ ,‬אך למרות זאת האובססיה נמשכת‪" :‬וכל אותו שעה לא זז אותו אדם מעיני‬
‫ושמעתיו מדבר וכי בשביל שאינסתני אתה מבקש רעתי"‪ .‬גם בהבטחתו הפעם לתקן את יחסו‬
‫לאשתו‪ ,‬נכשל הרופא‪.‬‬
‫הסיום הבלתי‪-‬נמנע (פרק י"א)‬
‫· ההצעה הבלתי‪-‬נמנעת לגט באה מפיה של דינה‪ :‬שוב ‪ -‬דינה היא זו הרואה את הדברים‬
‫כהווייתם‪ ,‬בעוד הרופא מתחמק מן האמת‪ ,‬כהרגלו‪.‬‬
‫· למרות סירובו הראשוני של הרופא‪ ,‬דינה "מעניקה לו גט" באופן פיסי‪ :‬היא מסתגרת בחדרה‪,‬‬
‫מעשה המעלה את חששו שמא החליטה לשים קץ לחייה‪ ,‬ויוצאת כאשר "צינת מוות יצתה"‬
‫מידיה‪ .‬למרות ניסיונותיו לשקם את מערכת היחסים‪ ,‬דינה דבקה בסירובה ועומדת על דעתה‬
‫לסיים את הקשר עם הרופא‪.‬‬
‫· התרחקותה של דינה מהירה‪ :‬היא מתאוששת מבחינה גופנית‪ ,‬לא חגה את יום אירוסיהם‪,‬‬
‫ומוצאת לה עבודה חדשה (את הרופא מעניינת העובדה ש"לא קיבלה שכר טרחתה"‪ – ...‬שוב ביטוי‬
‫צורם לאישיותו החומרנית הלוקה רגשית)‪.‬‬
‫· אפילו הגט אינו משחרר את הרופא משיגעונו‪ .‬הוא מתעורר בלילות‪ ,‬מושיט את שתי ידיו‪ ,‬וקורא‬
‫"אחות‪ ,‬אחות‪ ,‬בואי אצלי" – מה שמוכיח שהוא הצטרף לחבורת החולים‪ ,‬אלא שבשונה מהם‪,‬‬
‫הוא לוקה בנפשו‪.‬‬
‫אפיון הדמויות‬
‫הרופא – בן עניים שעלה לגדולה‪ ,‬סובל מרגשי נחיתות‪ .‬אדם חסר‪-‬ביטחון שהחיצוניות מאוד‬
‫משמעותית עבורו‪ .‬מעמד חברתי וייחוס משפחתי חשובים בעיניו יותר מאישיותו הפנימית של‬
‫הזולת‪ .‬הוא יהיר המבקש לעצמו את הערכת הסביבה‪.‬‬
‫הבעיה המרכזית שלו נובעת מאישיותו האובססיבית המופרעת‪ .‬הוא לא מסוגל להתגבר על‬
‫קנאתו ועלבונו כאשר מגלה שלדינה היה אהוב אחר בעבר‪ .‬הוא לא מצליח להשתחרר מהתפישה‬
‫השוביניסטית לפיה אישה הנכנסת לחופה כאשר איננה עוד בתולה‪ ,‬היא אישה טמאה‪ .‬הוא‬
‫אגואיסט ורכושני לאשתו‪ ,‬ותסכולו הכבד מתבטא בהצקות חוזרות ונשנות לדינה‪ .‬הוא ממרר את‬
‫חייה ומוביל אותה באין‪-‬ברירה אל הפרידה הבלתי‪-‬נמנעת‪ .‬הוא רדוף כאילו נכנס בו דיבוק‪,‬‬
‫קנאתו חולנית‪ ,‬התנהגותו אובססיבית‪-‬כפייתית והוא מתדרדר במדרון של הרס עצמו‪.‬‬
‫למעשה הרופא הוא חולה‪ .‬הוא סובל ממחלת נפש לה הוא מודע ככל שמתפתח הסיפור‪ ,‬אך אין‬
‫הוא מצליח למצוא מרפא למחלה זו עד לסיומו‪.‬‬
‫דינה – אישה טובת‪-‬לב ויפה מאוד‪ ,‬משמשת כאחות בבית‪-‬החולים המצליחה להתחבב על כל‬
‫הסובבים אותה‪ .‬היא צנועה מאוד‪ ,‬לא מקפידה בחיצוניותה‪ ,‬חייכנית ואוהבת בריות אמיתית‪.‬‬
‫היא נבונה מאוד ומבינה היטב מה עובר על בעלה‪ .‬היא מנסה לגאול אותו מייסוריו ומשלמת על כך‬
‫מחיר כבד‪ .‬במשך שלוש שנות הנישואין‪ ,‬היא נופלת קורבן להצקותיו ההולכות ומחמירות‪ .‬כאשר‬
‫היא מבינה כי אין מוצא לבעיה הסבוכה של בעלה‪ ,‬היא נוהגת בהחלטיות ומחליטה להיפרד‪.‬‬
‫בתחילת הסיפור בלטה דינה בפסיביות שבאישיותה (היא נענתה בפזיזות להצעת הנישואין‪,‬‬
‫ויתרה על חתונה ראויה וחגיגית‪ ,‬קיבלה על עצמה את לעגו של בעלה‪ ,‬התעלמה שוב ושוב‬
‫מהערותיו המעליבות)‪ ,‬אך בהמשך הפכה אקטיבית יותר ויותר (היא המשיכה בחייה‪ ,‬החלה לעבוד‬
‫כדי להתנתק מתלות כלכלית בבעלה ובסופו של דבר הביאה לפרידה הבלתי‪-‬נמנעת בדרך לשיקום‬
‫חייה)‪.‬‬
‫דינה היא דמות אנושית מאוד העוברת מהלך מעניין מחולשה לעוצמה‪ .‬היא מצטיירת כדמות‬
‫מלאכית כמעט‪ ,‬המשרה אושר ושלווה על הכול‪.‬‬
‫כותרת הסיפור ומשמעותה‬
‫"הרופא וגרושתו" היא כותרת המבהירה את זיהוי שתי הדמויות הראשיות בסיפור‪ .‬הכותרת‬
‫עושה חסד עם דמות הרופא ולעומת זאת‪ ,‬היא ממעיטה בערכה של דינה‪ .‬כך נוצרת אירוניה‪:‬‬
‫הרופא הוא יותר חולה מאשר רופא ודינה היא אישה מקסימה ואהובה שלא ראויה לתואר‬
‫"גרושה"‪ ,‬אף שפורמלית זהו מעמדה‪ ,‬אם כי יש לזכור שהיא זו שמגרשת את בעלה לאחר שאפסו‬
‫תקוותיה לשיקום היחסים ביניהם‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬לכותרת יש משמעות רעיונית המכוונת להיבט הפמיניסטי של הסיפור‪ .‬בניגוד למצופה‬
‫מהכותרת‪ ,‬אנו מתוודעים למערכת יחסים בין גבר לאישה‪ ,‬אשר ידה של האישה היא על העליונה‪,‬‬
‫בסיום היצירה‪.‬‬
‫דרכי עיצוב מרכזיות בסיפור‬
‫מוטיבים‪:‬‬
‫‪ .1‬מוטיב המחלה – הרופא אמור לרפא חולים‪ ,‬אך לא מסוגל לרפא את עצמו ממחלתו; ביחסו‬
‫האיום לדינה‪ ,‬הוא גורם לה לחלות‪ .‬הוא מרפא אותה פיסית‪ ,‬אך לא מסוגל לעשות זאת מבחינה‬
‫רוחנית; בתחילת הסיפור החולים מושיטים את ידם לדינה וקוראים "אחות‪ ,‬אחות‪ ,‬בואי אצלי"‪.‬‬
‫בסיום הסיפור חוזר הרופא על מלים אלו ובכך מוכיח סופית כי חלה בעצמו‪.‬‬
‫‪ .2‬מוטיב הפרחים – הפרחים המופיעים בתחילת הסיפור בחדרה של דינה מקדמים את הצגת‬
‫הרופא כחסר ביטחון מחד ויהיר מאידך‪ .‬הוא עסוק בהפגנת ידיעותיו בזיהוי הפרחים בשמותיהם‬
‫בשתי השפות; הפרחים המופיעים בבית‪-‬המלון ממחישים את טירופו ההולך וגובר של הרופא‬
‫הסבור כי מקורם של פרחים אלו במשלוח של האהוב הקודם של דינה; מאז כל פרח שנקרה‬
‫בדרכו של הרופא מזכיר לו את האהוב הקודם; בסיום הסיפור מעניקה דינה פרחים לנערה בה‬
‫היא מטפלת בהתנדבות ובכך מסמלת את הקבלתה שלה לפרחים מבחינת ייצוגם את טוב‪-‬הלב‬
‫ואת יופייה האנושי‪ .‬משמעות מוטיב הפרחים בהמחשת הפערים התהומיים בין הרופא שמבחינתו‬
‫תפקידם הוא עיוני‪-‬טכני (זיהויים בשמותיהם) ונפשי (דרכם הוא מקנא באהובה הקודם של דינה‬
‫ומזין את תסביך הרדיפה מפניו)‪ ,‬ומנגד עבור דינה‪ ,‬משמשים הפרחים אמצעי לחשיפת נדיבות‪-‬‬
‫לבה ועצמאותה‪.‬‬
‫‪ .3‬תכלת שחורה בעיניה של דינה – עיניה של דינה מכילות בתוכן ייצוג מלא למתרחש בנפשה‪ .‬יש‬
‫בה מן האור‪ ,‬היופי והשמחה (תכלת) לצד מסתורין‪ ,‬אופל ועצבות (שחורה)‪ .‬עיניה התכולות‪-‬‬
‫שחורות רומזות כבר בפתיחת הסיפור שכתם מאיים מעיב על העתיד הצפוי לה ביחסיה עם‬
‫הרופא‪.‬‬
‫רמזים מטרימים‪ :‬בגוף העלילה מושתלים רמזים אחדים המאותתים על הצפוי להתרחש‪ .‬זוהי‬
‫דרך עיצוב מקובלת בספרות הדורשת רגישות ומיומנות כדי לחוש בה ולגלותה‪ .‬רמזים אלו עשויים‬
‫לפעול כמוטיבים או סמלים בעלי משמעות על ההשלכות העלילתיות בעתיד‪.‬‬
‫‪ .1‬המיטה הצרה בחדרה של דינה – כאילו אין מקום לשניים‪.‬‬
‫‪ .2‬החשמלית שצריכה להסיע אותם יחדיו מלאה ואינה מסוגלת לקלוט אותם יחד – רמז לאי‪-‬‬
‫התאמה בין הרופא ודינה‪.‬‬
‫‪ .3‬הטיול בגן והשיחה על נפגעי המלחמה ובעלי המומים – רמז לפגיעה הצפויה במערכת היחסים‪.‬‬
‫‪ .4‬טקס הכלולות בהשתתפות האורחים העלובים בתשלום שהגיעו הישר מהלוויה – רמז למות‬
‫הנישואין הצפוי בעתיד‪.‬‬
‫‪ .5‬החופה המתמוטטת – סימן לנישואין שעתידים להתמוטט‪.‬‬
‫‪ .6‬טריקת הדלת על‪-‬ידי דינה לאחר אחת מהתקפותיו של הרופא – סימן לכישלון היחסים‬
‫ולאובדן האהבה שלא באה לידי מימוש‪.‬‬
‫ארמז מקראי‪ :‬שמה של דינה רומז לדמותה של דינה‪ ,‬בת יעקב‪ ,‬עליה סופר בספר בראשית‬
‫שנאנסה על‪-‬ידי שכם בן חמור‪ .‬הוא רוצה לשאת אותה לאישה ויעקב מסכים לכך בתנאי שכל‬
‫השבט יעבור ברית מילה‪ .‬כאשר בני השבט עושים כן‪ ,‬מתנפלים עליהם אחיה של דינה ורוצחים‬
‫את הגברים והנשים‪ .‬כיעקב בא בטענות אל בניו על מעשיהם‪ ,‬הם משיבים לו‪" :‬הכזונה יעשה את‬
‫אחותנו?" (בראשית‪ ,‬לד')‪.‬‬
‫משמעות הארמז – בשני הסיפורים מדובר באישה צעירה בשם דינה‪ ,‬שקיימה יחסי‪-‬מין לפני‬
‫נישואיה‪ .‬בשני הסיפורים נעשה ניסיון לתקן את המעשה‪ .‬בשניהם מהווים הקנאה והעלבון אלמנט‬
‫רגשי מרכזי‪ :‬אחיה של דינה המקראית מקנאים לאחותם ופגועים על כך שהושפלה ונאנסה‪.‬‬
‫הרופא בסיפור של עגנון מקנא באהוב הקודם של דינה ופגוע בהרגישו שמישהו נחות מעמדית שכב‬
‫איתה לפניו‪.‬‬
‫ההבדל בולט בכך שבעוד אחיה של דינה לא הסכימו להפוך את אחותם לזונה‪ ,‬התייחס הרופא‬
‫בפועל אל אשתו כאל כזאת‪.‬‬
‫סיכום‬
‫"הרופא וגרושתו" הוא סיפור ריאליסטי‪-‬פסיכולוגי המתמקד בנפש האדם החולה‪ ,‬החושף עצמו‬
‫מבלי להתכוון‪ .‬היצירה מתמקדת באישיות הרופא וביחסיו עם דינה‪ ,‬אך הקריאה בסיפור מזמנת‬
‫מחשבה משני היבטים מרכזיים נוספים‪:‬‬
‫‪ .1‬ההיבט הפמיניסטי – ברקע היצירה עומדת תקופה בה מעמד האישה היה נחות למדי‪ .‬כבר‬
‫בפתיחה מתאר עצמו הרופא כמי שמצא את דינה‪ .‬הבחירה במילה "מצאתי"‪ ,‬רומזת על יחסו‬
‫הרכושני לאשתו שנמצאה כחפץ או רכוש‪ .‬נראה שדינה חששה מגילוי מעשיה בעבר עם אותו‬
‫אהוב‪ ,‬לכן העדיפה לדחות את החשיפה לשלב מתקדם יותר במערכת היחסים עם הרופא‪ ,‬בתקווה‬
‫שבינתיים תשתלט עליהם אהבה גדולה שתשכיח את מעשי העבר‪ .‬כאשר חשפה דינה את סודה מן‬
‫העבר‪ ,‬הגיב הרופא בהלם ומאוחר יותר הבהיר את תחושותיו‪" :‬דבר מעין זה לא היה עולה על‬
‫לבי"‪ ,‬והוסיף דברים מתוך השקפת עולמו‪" :‬ישבתי תוהה ומשתומם עליה‪ ,‬על שעשתה מעשה‬
‫שאינו לפי כבודה"‪ .‬הוא מדבר בשמה‪ ,‬כאילו היא פגעה בכבודה‪ ,‬למרות שהיא לא חשה כך‪ .‬דינה‬
‫חשה עד כמה סובל בעלה ולאחר הצקות חוזרות ונשנות מצדו היא זועקת‪" :‬פתח את הדלת ואת‬
‫החלונות והודע את כל העולם את תועבותיי"‪ .‬דברים אלו נובעים הן מכאב והן מזלזול מופגן‬
‫בהתנהגותו המטורפת של בעלה‪ .‬מכאן‪ ,‬ניתן להבחין במעמד הנחות של האישה הנאלצת להתנצל‬
‫על יחסים לגיטימיים שהיו לה עם אחר בעבר – דבר שלא יעלה על הדעת כשמדובר בגבר‪ .‬הרופא‬
‫אומר‪" :‬אנשים משכילים אנו‪ ,‬בני‪-‬אדם מודרניים‪ ,‬מבקשי חופש לנו ולכל באי‪-‬עולם‪ ,‬ולמעשה‬
‫גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות"‪ .‬בדברים אלו מביע הרופא מודעות לבעייתו‪ ,‬וכן יש בהם כדי‬
‫להצביע על התפישה המיושנת והשמרנית לפיה אין לאישה זכויות! הסיפור יוצא כנגד תפישת‬
‫עולם זאת‪ .‬דינה לא נכנעת למוסכמות החברתיות המדכאות והיא נאבקת על חירותה‪ .‬בסופו של‬
‫דבר‪ ,‬היא מנצחת‪ .‬היא מגלה את סודה בצעד נועז‪ ,‬דורשת גט מבעלה‪ ,‬מתעלמת מהערותיו‬
‫הפוגעות ומסתגרת מפניו כאשר יחסיהם הופכים בלתי‪-‬נסבלים‪ .‬היא משקמת את חייה באופן‬
‫בריא ועצמאי‪ .‬ניצחונה בא לידי ביטוי סמלי בסיום הסיפור‪ ,‬בו מבטא הרופא את צערו בעקבות‬
‫עזיבתה‪ ,‬בכך שעדיין הוא מתעורר בלילות וקורא לה‪" :‬אחות‪ ,‬אחות‪ ,‬בואי אצלי"‪ .‬כעת הוא מבין‬
‫שטעה ביחסו אליה‪ .‬הוכחה נוספת לניצחון האישה מביא ש"י עגנון ברומאן "אורח נטה ללון"‪ ,‬שם‬
‫חוזר ומופיע הרופא ומתוודה שלא הצליח למצוא לו אישה אחרת‪ ,‬בעוד דינה גרושתו נישאה‬
‫מחדש‪ .‬הוא (הגבר בעל הדעות הקדומות) מעריך את האישה (גרושתו הפמיניסטית) ושולח לה‬
‫ולבעלה מכתב ברכה‪ .‬זהו‪ ,‬אם כן‪ ,‬אישור ברור וסופי לעמדתו של עגנון באשר להיבט הפמיניסטי‬
‫של הסיפור‪.‬‬
‫‪ .2‬ההיבט ההומוסקסואלי ‪ -‬התנהגותו של הרופא עשויה לרמוז לנטייה הומוסקסואלית מודחקת‪.‬‬
‫אפשר שההתעניינות האובססיבית בזהותו של האהוב הקודם (שמו‪ ,‬עיסוקו‪ ,‬מראהו‪ ,‬תנועותיו‪,‬‬
‫דיבורו‪ ,‬השקפת עולמו וכו') רומזת למשיכה בלתי‪-‬מודעת כלפיו‪ .‬יתכן שההצקות כלפי דינה‬
‫נובעות דווקא מקנאה בה על יחסיה עם אותו אדם‪ .‬ביטוי אפשרי לכך ניתן בהיסחפותו החריגה‬
‫בטיפול המפנק באהוב הקודם‪ ,‬כשזה מתאשפז בבית‪-‬החולים‪" .‬היה שוכב לו בבית החולים ואוכל‬
‫ושותה ומעדן עצמו במיני תפנוקים‪ .‬ואני נכנס אצלו ובודקו וחוזר ובודקו ושואל אותו אם ערבה‬
‫עליו שנתו ואם מזונותיו מספיקים לו כל צרכו‪ .‬וכותב לו רפואות ומקלסו משום גופו‪ ,‬ואומר לו‬
‫גוף זה חזקה עליו שיאריך ימים הרבה" – דברים אלו בנוסף לחלום (ביטוי לרגשות מודחקים) בו‬
‫חוזרת המילה "אינסתני" (הנגזרת מהשורש א‪.‬נ‪.‬ס)‪ ,‬מרמזים על משיכה הומוסקסואלית אפשרית‪.‬‬
‫היחס המחפיר של הרופא בזמן שחרורו של החולה המיוחד‪ ,‬עשוי להצביע על ניסיונו לגרש את‬
‫הדחף המודחק‪ ,‬הבלתי‪-‬נשלט והאסור ‪ -‬דבר שהוא נכשל בו‪ ,‬לאור החלומות וההזיות הממשיכים‬
‫להפריע את מנוחתו עד סוף הסיפור‪.‬‬

‫תהילה – עגנון‬
‫תקציר הסיפור‬ ‫‪.1‬‬
‫לפני שנים רבות היתה בירושלים זקנה צדקת וחכמה‪ .‬באחד הימים פגש בה המספר באקראי כאשר הלך‬
‫לבקר בבית רבנית אחת‪ ,‬שהיתה גם היא בירושלים‪ .‬הרבנית היתה כעוסה ורגזנית‪ ,‬בניגוד לזקנה‪ ,‬שהיתה‬
‫שלווה ונעימה בהליכותיה‪.‬‬
‫פעם נוספת פגש המספר בזקנה באחד מערבי ראש חודש‪ ,‬ליד הכותל המערבי‪ .‬באותה פגישה סיפרה‬
‫הזקנה למספר כי הרבנית שביקר בביתה חולה‪ ,‬וביקשה ממנו כי ילך לבקרה‪ .‬כבקשת הזקנה ביקר המספר‬
‫בבית הרבנית‪ ,‬והיא סיפרה לו כי הזקנה שפגש (אשר שמה תהלה) גילה מופלג‪ ,‬כי היא עברה בחייה צרות‬
‫וייסורים רבים‪ ,‬וכי בתה‪ ,‬שהיתה אמורה להינשא לאביה של הרבנית‪ ,‬ברחה בשעה שהובלה לחופה‬
‫והשתמדה‪.‬‬
‫בביקור נוסף של המספר בירושלים‪ ,‬בביתו של ה"חכם"‪ ,‬מסר ה"חכם" למספר כי תהלה מבקשת‬
‫לראותו‪ .‬החכם סיפר כי תהלה בת מאה וארבע שנים‪ ,‬וכי היתה בעבר עשירה מאוד‪ .‬לירושלים היא הגיעה‬
‫לאחר שמתו בניה ובעלה‪.‬‬
‫כאשר הגיע המספר לביתה של תהלה‪ ,‬היא סיפרה לו את תולדות חייה‪:‬‬
‫לפני תשעים ושלוש שנים‪ ,‬כאשר היתה בת אחת‪-‬עשרה‪ ,‬הודיעו לה הוריה על אירוסיה לנער שנקרא בשם‬
‫שרגא‪ .‬באותו לילה נקבע כי כאשר יגיע החתן לגיל הנחת תפילין (כלומר כשיהיה בן שלוש‪-‬עשרה)‬
‫תתקיים החתונה‪.‬‬
‫בשבת‪ ,‬כארבעה שבועות לפני יום החופה‪ ,‬לא בא שרגא לביתה של תהלה‪ ,‬והתברר כי נסע עם אביו‬
‫לרבם של חסידים‪ .‬מכיוון שאביה של תהלה היה מרודפי החסידים‪ ,‬קרע את התנאים וביטל את האירוסין‪.‬‬
‫שרגא נשבע שלא ימחל על העלבון‪ ,‬ואביה של תהלה לא ביקש ממנו מחילה‪ ,‬אף שידע שאם מבטלים‬
‫שידוך צריך לבקש מחילה מן הנעלב‪.‬‬
‫מכיוון שצורכי החתונה היו מוכנים‪ ,‬מצאו חתן‪ ,‬ותהלה נישאה לו‪ .‬שרגא ואביו עברו לגור בעיר אחרת‪,‬‬
‫ותהלה ילדה לבעלה שני בנים ובת‪ .‬הפרנסה היתה טובה‪ ,‬והיא ובעלה לקחו מלמדים לבניהם ומורה‬
‫נוכרית לבת‪ .‬הסתבר שהמלמד שלקחו היה חסיד‪ ,‬ובעלה של תהלה הושפע ממנו והתחיל להתנהג לפי‬
‫מנהגי החסידים‪.‬‬
‫שנה לפני שנעשה הבן הבכור בר‪-‬מצווה חלה בדבר ומת שלושים יום לפני שהספיק להניח תפילין‪,‬‬
‫במוצאי שבת אחר ההבדלה ‪ -‬במקביל לזמן קריעת התנאים על‪-‬ידי אביה של תהלה‪ .‬לאחר שנתיים‪,‬‬
‫כשהגיע האח למצוות‪ ,‬תעה בדרך ונפל לביצה ומת‪.‬‬
‫תהלה הבינה שהיא ובעלה צריכים לבקש מחילה משרגא‪ .‬בעלה של תהלה נדד ממקום למקום על מנת‬
‫למוצאו‪ ,‬ולבסוף הסתבר לו ששרגא נעשה "מתנגד"‪ .‬בגלל הנסיעות הרבות נחלש כוחו‪ ,‬והוא חלה ומת‪.‬‬
‫תהלה נכנסה לעסקים והצליחה‪ .‬כל עמלה היה לשם בתה‪ .‬היא שכרה לה מורות נוכריות‪ ,‬ואף שידכה‬
‫לה חתן מוסמך לרבנות; אולם החתונה לא התקיימה‪ ,‬משום שדעתה של הבת "נטרפה"‪.‬‬
‫לאחר שסיימה תהלה את סיפורה‪ ,‬ביקשה מהמספר שיכתוב לשרגא שימחל לה‪ ,‬כשם שהיא מחלה לו‪.‬‬
‫אומנם שרגא נפטר לפני שלושים שנה‪ ,‬אולם את מכתב המחילה הכינה תהלה על‪-‬מנת לקחתו עמה לקבר‪.‬‬
‫לאחר שאישרה תהלה את שטר המכירה על מקום קבורתה שבהר הזיתים‪ ,‬חזרה לביתה‪ .‬ביודעה מראש‬
‫את יום מותה‪ ,‬הזמינה את המטהרות ליום זה‪.‬‬
‫בבוקר למחרת שמע המספר על מותה של תהלה‪.‬‬
‫הרעיונות העיקריים‬ ‫‪.2‬‬
‫· הסבר ‪ -‬תפיסה דטרמיניסטית‪ :‬תפיסה הגורסת שכל אירוע הינו חלק ממכלול גדול של חוקים‪,‬‬
‫שאינו נקבע ע"י האדם ‪ -‬אלא ע"י גורם חיצוני; לכל דבר בעולם יש סיבה‪ ,‬ומה שלא התרחש ‪ -‬לא צריך‬
‫היה להתרחש‪...‬‬
‫· בסיפור ישנו עירוב של שתי תפיסות עולם‪:‬‬
‫‪" .1‬חטא ועונש" ‪ -‬תפיסה דטרמיניסטית (מיוצגת בעיקר ע"י תהלה)‪ :‬האדם משועבד לגזירה קדומה‪,‬‬
‫אותה אין בכוחו לשנות ("כל מעשיו של אדם קצובין לו משעת לידתו ועד למיתתו")‪ ,‬אך יחד עם זאת ‪-‬‬
‫הבחירה בידו לקבוע את מהות חייו ואופיים ("כמה מזמורים יאמר בכל יום"); "הכל צפוי והרשות‬
‫נתונה"‪ .‬הסתירה מיושבת‪ ,‬הלכה למעשה‪ ,‬באמצעות האמונה באלוהים‪.‬‬
‫‪ .2‬תפיסה אירונית ‪ -‬תהלה נענשת על חטא אותו לא חטאה (אלא אביה)‪ ,‬והיא נידונה לוותר על היקר‬
‫לה מכל ‪ -‬על לא עוול בכפה‪ .‬זוהי תפיסה אנטי‪-‬דתית מיסודה!‬
‫· רעיון מרכזי נוסף ‪ -‬חשיבותה של ירושלים‪ ,‬יופייה של היהדות ושיקוף כל אלה בדמותה של‬
‫תהלה‪.‬‬

‫סוג היצירה‬ ‫‪.3‬‬


‫· "תהלה הוא סיפור הקצר‪.‬‬
‫· מבנה של פגישות‪ ,‬מלאות רמזים‪ ,‬היוצרות מתח ‪ -‬המתפרק בשתי הפגישות האחרונות‪.‬‬
‫· הקבלה למבנה של טרגדיה‪ :‬חטא קדמון שקרה לפני עליית המסך ‪ Ü‬הצגה אקספוזיציונית ‪Ü‬‬
‫הסתבכות כתוצאה מן החטא ‪ Ü‬נקודת שיא ‪ Ü‬ירידה המסתיימת במוות‪.‬‬
‫· אי‪-‬התאמות למבנה הטרגדיה‪:‬‬
‫‪ .1‬תהלה מודעת לחטא‪.‬‬
‫‪" .2‬הכל צפוי"‪ ,‬אך הרשות‪ ,‬במקרה שלנו‪ ,‬אינה נתונה (למרות דבריה של תהלה)‪.‬‬
‫‪ .3‬לא הגיבור חטא‪ ,‬במקרה שלנו‪ ,‬אלא אביה של תהלה‪.‬‬
‫‪ .4‬החטא אינו נמחל ‪ -‬תהלה מאבדת את משפחתה‪.‬‬
‫· החוקיות בסיפור היא של "מידה כנגד מידה"‪ :‬בני‪-‬אדם נענשים על חטא אותו חטאו בעצמם‪ .‬האם‬
‫תהלה חטאה (מורות נכריות לבתה)? לא ברור‪.‬‬
‫· יסודות לגנדריים (לגנדה = אגדה עממית) הנוצרים ע"י שילוב חומרים ריאליסטיים ובלתי‪-‬‬
‫ריאליסטיים (‪ .1‬מדידת משך החיים על‪-‬פי כמות המילים; ‪ .2‬כוח עיניה של תהלה; ‪ .3‬בקשת מחילה‬
‫לאחר המוות)‪.‬‬
‫· משמעויות סמליות סביב דמותה של תהלה (ביטוי לירושלים; ביטוי ליהדות בעבר ובהווה)‪.‬‬
‫מבנה היצירה‬ ‫‪.4‬‬
‫· פסקת פתיחה‪ :‬אקספוזיציה המגדירה את תהלה‪.‬‬
‫· סדרת פגישות בעלות חוקיות דטרמיניסטית‪:‬‬
‫‪ .1‬ברחוב‪ ,‬בירושלים‪ ,‬בדרך לבית החכם‪.‬‬
‫‪ .2‬לפני הפגישה אצל הרבנית‪.‬‬
‫‪ .3‬בכותל המערבי (סיפור השרפרף); סמטאות ירושלים בדרך לרבנית; אצל הרבנית‪.‬‬

‫‪ .4‬מפנה ‪ -‬בחדרה של תהלה (תחילת כתיבתו של המכתב)‪.‬‬


‫‪ .5‬נקודת שיא ‪ -‬בחדרה של תהלה (הסיפור המלא‪ ;)...‬בבית גחש"א (=גמילות חסד של אמת)‪.‬‬
‫· פסקת סיום‪ :‬נעילת הסיפור‪.‬‬
‫הדמויות‬ ‫‪.5‬‬
‫תהלה‬
‫· הדמות המרכזית מאופיינת ע"י המספר כבר בפסקת הפתיחה‪ .‬לפי המספר‪ ,‬תכונותיה הן‪:‬‬
‫‪ .1‬צדקת; ‪ .2‬חכמה; ‪ .3‬ענוותנות (צניעות); ‪ .4‬ברכה; ‪ .5‬שלום; ‪ .6‬זריזות‪.‬‬
‫כל התכונות הללו באות לידי ביטוי בהמשך הסיפור‪.‬‬
‫פעולות‪:‬‬
‫· פעולותיה של תהלה נגזרות מתכונותיה‪ ,‬כפי שצוינו לעיל‪:‬‬
‫‪ .1‬צדקת‪ :‬תהלה רואה במעשה מצוות את עיקר תכלית קיומה‪.‬‬
‫‪ .2‬חכמה‪ :‬דברי חכמה יוצאים מפיה‪ .‬גם בביקורתה על ירושלים יש מן החכמה‪.‬‬
‫‪ .3‬ענווה‪ :‬אי הסכמתה לקבל דברי שבח‪.‬‬
‫‪ .4‬ברכה‪ :‬ראיית הטוב שבכל דבר‪.‬‬
‫‪ .5‬שלום‪ :‬מברכת את כולם לשלום‪.‬‬
‫‪ .6‬זריזות‪ :‬פועלת במהירות וביעילות‪.‬‬
‫תולדות חיים‪:‬‬
‫עבר‬
‫· שני חטאים מתבצעים בעבר הסיפורי‪ .1 :‬קריעת התנאים ע"י אביה של תהלה; ‪ .2‬לקיחת מורות‬
‫נכריות לבתה‪ .‬כל חייה הם ניסיון לכפר על חטאים אלו‪.‬‬
‫· לתפיסה הדטרמיניסטית את העבר נוסף גם נופך אירוני‪ :‬שרגא‪ ,‬שהיה חסיד ‪ -‬הפך למתנגד‪ .‬בעלה‪,‬‬
‫שהיה מתנגד ‪ -‬הפך חסיד‪ .‬ולמרות הכל ‪ -‬כל חייה מכוונים למטרת כפרה ותיקון‪.‬‬

‫הווה‬
‫· הקדשת כל חייה לכפרה ותיקון על החטא‪ .‬אפילו מותה נועד לכפר על החטא (לקיחת הכד אל‬
‫הקבר)‪.‬‬
‫עתיד‬
‫· האמונה בגואל ובתחיית המתים מהווה את בסיס כוחה של תהלה‪.‬‬
‫הקבלה לדמויות משניות‪:‬‬

‫תהלה‬
‫הרבנית‬

‫‪ .1‬עולם אופטימי (מברכת על‬


‫הגשמים)‬
‫עולם פסימי (מתלוננת על הצינה)‬

‫‪ .2‬מאור פנים‬
‫מרוגזת וכעוסה‬

‫‪ .3‬עושה מעשי חסד‬


‫מתלוננת‬

‫‪ .4‬תפיסה אמונתית‪-‬דתית (חשש‬


‫דתי מהמוות‬
‫תפיסה של חולין (מתעניינת במצבו החומרי של נכדה)‬

‫‪ .5‬משבחת חידושים‬
‫מסתייגת מחידושים‬

‫‪ .6‬החדר‪ :‬ניקיון וקדושה‬


‫החדר‪ :‬הזנחה‬

‫תהלה‬
‫החכם‬

‫‪ 1‬עולם פתוח לחברה‬


‫עולם מסוגר (מתעניין רק בחידושיו ההלכתיים)‬

‫‪ 2‬עולם דתי‪-‬מוסרי (תפיסת‬


‫ה"טוב")‬
‫עולם הלכתי‪-‬תורני‪ ,‬ללא משמעויות מוסריות‬

‫תיאורי סביבה‬
‫· תיאורי החדרים של תהלה והרבנית הם מטונימיים ומשקפים את הדמויות עצמן‪ .‬ניקיון וטוהרה‬
‫בחדרה של תהלה לעומת לכלוך והזנחה בחדר הרבנית‪.‬‬

‫השם תהלה‪:‬‬
‫· "תהלה"=תהלל יה; ההודיה היא קבלת הדין‪ ,‬האור המנחה את חייה של תהלה‪ .‬למרות גורלה היא‬
‫זוכה בתהילת עולם בטרם מותה‪.‬‬
‫· השם "תהלה" קרוב ל"תהילים" אותם היא קוראת באדיקות‪.‬‬
‫נושאים ומוטיבים מרכזיים‬ ‫‪.6‬‬
‫ירושלים של מעלה וירושלים של מטה‬
‫· ירושלים של מעלה‪-‬ירושלים השמימית והקדושה – מתוארת באמצעות פסוקים מכתבי הקודש‪.‬‬
‫· ירושלים של מטה‪-‬ירושלים הארצית – תיאור של בתים ומגוון דמויות‪.‬‬
‫· העיקרון הרב‪-‬גוני קיים גם כאן‪ :‬שילוב השלם עם הפגום‪ .‬נופיה של ירושלים מושלמים ביופיים‪,‬‬
‫אולם בתיה וחצרותיה מוזנחים‪ .‬מצבה של ירושלים פגום מבחינה פיזית (הבתים)‪ ,‬סוציאלית (העוני)‪,‬‬
‫מוסרית (היחס לעניים) ולאומית (תחת שלטון זר)‪ .‬ירושלים היא מרכז העולם ומרכז האדם והיא מבטאת‬
‫את האירועים הפנימיים והחיצוניים בחייה של תהלה‪ :‬ביופיה‪ ,‬בקדושתה ובחורבנה היא מסמלת את חייה‬
‫של תהלה תחת העונש הנורא‪ .‬הצורך בתיקון ושיקום ירושלים מסמל את ניסיונותיה של תהלה לבקש‬
‫מחילה ולכפר על חטא אביה‪.‬‬
‫המוטיבים המרכזיים‬
‫· חטא וכפרה‪ :‬משתלבים במוטיב המוות‪.‬‬
‫· מוטיב האור‪ :‬מערכת מוטיבים המאירה את תהלה ואת תולדותיה (הנר הדועך המלווה את סוף חיי‬
‫בנה של תהלה)‪.‬‬
‫· מוטיב ההכרה‪ :‬להכרה יש משמעות חיובית‪ .‬יכולתו של אדם "להכיר" מעידה על תפיסה נכונה‬
‫וחיובית של המציאות‪.‬‬
‫· מוטיב החידוש‪ :‬חידושים נקשרים למשמעויות שליליות‪ .‬הרבנית מתעבת חידושים‪ ,‬תהלה אינה‬
‫ששה לקראתן‪ ,‬והמספר מגחך על "חידושיו" של החכם‪ ,‬המצמצמים את הקשר שלו לעולם‪.‬‬
‫הסגנון‬ ‫‪.7‬‬
‫אוצר המילים ועיצוב הפסקה‬
‫· מילים רבות שאולות מאורח החיים היהודי‪ :‬נטלא (כלי לנטילת ידים)‪ ,‬תפילת נעילה‪ ,‬הלכות‬
‫תפילין‪ ,‬שולחן ערוך‪ ,‬טלית ותפילין ועוד‪.‬‬

‫פסקת הפתיחה‬
‫· הצגת המספר‪.‬‬
‫· מציגה את מהותה של היצירה בשלושה מישורים שונים‪:‬‬
‫‪ .1‬מעשיה של תהלה כנובעים מתכונותיה‪.‬‬
‫‪ .2‬יוצרת רצון להכיר את תולדות חייה של תהלה‪.‬‬
‫‪ .3‬ירושלים והיהדות כמיוצגות על‪-‬ידי תהלה (תיאורה של תהלה נלקח ברובו מתפילת שמונה‪-‬‬
‫עשרה)‪.‬‬
‫פסקת הסיום‬
‫· אווירת טוהרה וקדושה אופפים את החדר ‪ -‬כסיום ונעילה לחייה של תהלה‪.‬‬
‫· סיפור המסגרת מתרחש‪ ,‬כביכול‪ ,‬בין ראש השנה (פסקת פתיחה) ויום כיפור (פסקת הסיום) ‪ -‬ימים‬
‫של כפרת עוונות ומחילה על חטאים‪ .‬חטאה של תהלה‪ ,‬יש לזכור‪ ,‬לא נמחל‪...‬‬
‫המקורות ותפקידם בעיצוב המשמעות‬
‫· הסיפור מלא ביטויי קדושה ורמיזות מן המסורת‪ .‬אך אלו משולבים‪ ,‬ברובם‪ ,‬באירוניה‪" :‬אשרי‬
‫תבחר ותקרב ישכן חצריך‪ ,‬ואיזו הן חצרותיו של הקב"ה‪ ,‬חצרות אלקינו בתוככי ירושלים ‪ -‬במקורות‪:‬‬
‫הקרבה בין הקב"ה ובית‪-‬המקדש; בסיפור‪ :‬הכוונה לחצרות העלובות של ירושלים בהווה‪...‬‬
‫· הפער בין המציאות לבין אווירת הקדושה האופפת את הסיפור מצביע על‪-‬כך שתפיסת המציאות‬
‫כ"טובה" ו"טובה יותר" קיימת רק במקורות‪ ,‬ובעולמה של תהלה‪...‬‬
‫הנימה הסגנונית‬
‫אירוניה‪ :‬צורת התבטאות דו‪-‬משמעית‪ ,‬שבה המשמעות הגלויה והתמימה של הדברים שונה‪ ,‬ואף מנוגדת‪,‬‬
‫מן הכוונה הסמויה של המדבר‪ .‬אומר א' ומתכוון ל‪-‬ב'‪ :‬כאילו כתב דברים במירכאות כפולות‪.‬‬

‫· אווירת הסיפור היא שקטה ואידילית כלפי חוץ‪ ,‬אך מלאת סימני שאלה ופקפוק מבפנים‪ .‬הפקפוק‬
‫כלפי סדר העולם והנהגתו באים לידי ביטוי באמצעות אירוניה‪:‬‬
‫‪ .1‬פער בין הסגנון המקראי והעליבות של ירושלים‪.‬‬
‫‪ .2‬הדגשת יתר של ה"עונש"‪ ,‬אל מול ה"חטא" הלא‪-‬מוגדר‪.‬‬
‫‪ .3‬תמימותה המוגזמת של תהלה (שליחת המכתב בכד‪)...‬‬
‫עמדת המספר‬ ‫‪.8‬‬
‫· מספר עד‪ ,‬מתערב ומהימן‪:‬‬
‫‪ .1‬עד‪ :‬הסיפור נכתב בגוף ראשון‪ ,‬מזווית ראיה מצומצמת ("גלגל עינו של אדם מצומצם")‪.‬‬
‫‪ .2‬מתערב‪ :‬המספר מביע את עמדתו‪ ,‬בעיקר באמצעות אירוניה כלפי הדת (כלפי חידושיו של החכם‪,‬‬
‫לדוגמא); יחד עם זאת‪ ,‬השקפת עולמו דטרמיניסטית מעיקרה ("אפשר שאילו דחיתי את הדבר אפשר‬
‫שהיתה מאריכה ימים")‪.‬‬
‫‪ .3‬מהימן‪ :‬פניות ישירות לקורא ("היאך אתם לא הכרתם אותה עכשיו?")‪.‬‬

‫פרק ‪ – 3‬דרמה‬
‫ילדי הצל – בן ציון תומר‬
‫מערכה ראשונה ‪ -‬תמונה ראשונה‬
‫לתמונה הראשונה תפקיד של אקספוזיציה‪ ,‬הנחשפת באמצעות הוראות הבמה והדיאלוגים‪.‬‬

‫המקום‪:‬‬
‫ים – זיגמונט עולה מן הים ויושב על המעקה (לישיבה על המעקה יש משמעות סמלית – מצב‬
‫חצוי)‬
‫טיילת (עולם החוץ) – המקום שבו מתרחש הדיאלוג בין מוכר הבלונים לזיגמונט‪.‬‬
‫בית הקפה (עולם ביניים) – המקום שבו מתרחש הדיאלוג בין נורית ליורם‪ .‬זהו מקום מפגש‬
‫מתוכנן או מקרי‪.‬‬
‫הבית (עולם הפנים) – רק נזכר בתמונה הראשונה ‪.‬‬

‫הזמן‪ :‬סתיו‪ .‬על כך אנו יודעים מדברי מוכר הבלונים ‪":‬סתיו‪...‬בתי הקפה ריקים‪...‬בקיץ טוב"‬

‫הדמויות‪:‬‬
‫זיגמונט‬
‫זיגמונט עולה מן הים‪ ,‬הוא מהסס אם לפנות לים או לטיילת (קונפליקט פנימי לאן הוא שייך)‪.‬‬
‫הוא נושא עמו תיק‪ ,‬מחברת ובובת כלב ישנה‪.‬‬
‫הוא מתגלה כאדם אינטליגנט המדבר בשפה פיוטית גבוהה‪ ,‬פונה לזרים בגוף שלישי ומצטט‬
‫פתגמים שונים‪.‬‬
‫ניכר כי הוא נמצא במצב של בריחה‪ :‬מצד אחד כותב צוואה ורוצה למות‪ ,‬אך מצד שני חושש‬
‫ממפגש עם אנשים שכבר מתו – ולכן מעדיף להאמין שאין עולם הבא‪ .‬הוא אינו חושש מן המוות‪.‬‬
‫זיגמונט מתגלה כאדם בודד שמקום מגוריו הוא מתחת לספסל‪ .‬הוא אומר כי אינו ישן לבד‪.‬‬
‫נשאלת השאלה‪ :‬עם מי הוא ישן?‬
‫דמותו של זיגמונט היא דמות מסתורית שחלק מן הדברים שהיא אומרת אינם ברורים‪.‬‬
‫זיגמונט נוהג לפנות לאנשים במילים‪" :‬אנוש מלא כלימה ועוון‪ ,‬תן לירה ונגמור את החשבון" ‪-‬‬
‫משמעותו של משפט זה תתבהר לנו רק בהמשך המחזה‪.‬‬

‫מוכר הבלונים‬
‫מתגלה באקספוזיציה כאדם בודד אשר מחפש פתרונות לבדידותו‪ .‬מכירת הבלונים מהווה עבורו‬
‫אמצעי להפגת הבדידות‪ .‬מקום מגוריו – בצריף‪ .‬הוא יודע בדיוק לומר מה חסר לו ולמה הוא‬
‫שואף‪.‬‬
‫דמותו של מוכר הבלונים היא דמות משנית אשר חושפת את דמותו של זיגמונט באמצעות‬
‫השאלות שהוא מציג לזיגמונט ובעצם היותו דמות מנוגדת לו‪.‬‬

‫יורם‬
‫יורם עזב את הקיבוץ והצבא והגיע אל העיר כדי להתחיל הכל מחדש‪ .‬הוא קובע פגישה עם נורית‬
‫חברתו לשעבר‪.‬‬
‫מן האקספוזיציה עולה כי הוא היה עולה חדש‪ ,‬למד במוסד חינוכי בקיבוץ‪ .‬עד לפני שנתיים היו לו‬
‫קשרי חברות עם נורית‪ ,‬אך הוא ניתק אותם מיוזמתו‪.‬‬
‫יורם הוא חסר בית‪ ,‬חסר משפחה‪ ,‬חסר מקצוע וחסר כסף‪ .‬הוא מעדיף למחוק את העבר ולפתוח‬
‫דף חדש בחייו‪ .‬הוא מעדיף שהתיקים האישיים שלו יעלו אבק‪ .‬לדבריו‪ ,‬הוא מעדיף "לחיות כמו דג‬
‫במים" – רמז להרס עצמי‪.‬‬

‫נורית‬
‫הייתה חברתו של יורם ונפגעה מעזיבתו אותה‪ ,‬אך לא חיכתה לו וכעת היא חברתו של דובי‪.‬‬
‫נורית מזמינה את יורם לביתה עובדה זו והעובדה שהיא עדין כועסת על יורם‪ ,‬מלמדים על‬
‫רגשותיה כלפיו‪.‬‬

‫דובי‬
‫חולף על הבמה‪ .‬אנו שומעים עליו מנורית‪.‬‬

‫המלצר‬
‫שנים רבות במקצוע בארץ ובחו"ל‪.‬‬
‫אנלוגיות בין הדמויות‬
‫מוכר הבלונים וזיגמונט‬
‫ניתן לראות כי קיימת אנלוגיה ניגודית בין דמותו של מוכר הבלונים וזיגמונט‪ :‬שניהם דומים‬
‫בגילם‪ ,‬ובעצם היותם בודדים וחסרי כל‪ .‬אך שונים בהשקפת עולמם ובהתייחסותם לחיים‪.‬‬

‫נורית ויורם‬
‫שניהם צעירים המנסים למחוק את עברם‪ :‬יורם פושט את המדים ורוצה שתיקיו האישיים יעלו‬
‫אבק‪ .‬ואילו נורית גזרה את הצמות ומסרה את הסראפן‪.‬‬

‫יורם וזיגמונט‬
‫האנלוגיה ביניהם נוצרת בעיקר באמצעות הוראות הבמה‪.‬‬
‫ניתן למצוא דמיון ביחסם לעבר‪ :‬זיגמונט בורח מן העבר ואינו מוכן לספר עליו‪ .‬יורם רוצה‬
‫שתיקיו האישיים יעלו אבק‪.‬‬
‫שניהם עוטים על עצמם מסכה ומציגים דמות אשר שונה ממה שהם באמת‪ :‬זיגמונט מציג את‬
‫עצמו כמשוגע‪ ,‬ויורם מסתיר את העובדה שאינו צבר‪ ,‬יליד הארץ‪.‬יורם מסתיר מכתב וזיגמונט‬
‫מסתיר מחברת‪.‬‬
‫לשניהם אין מקום מגורים קבוע‪.‬‬
‫שניהם בודדים – זיגמונט מחפש את הבדידות ויורם עוזב כל מקום שיש בו יציבות וחברה‪.‬‬
‫לשניהם קונפליקט פנימי – זיגמונט מביט פעם אל הים ופעם אל הטיילת‪ ,‬ויורם אינו מסוגל‬
‫להחליט איזה אורח חיים עדיף לו‪.‬‬

‫מערכה ראשונה ‪ -‬תמונה שניה‬


‫רוב התמונה מתרחשת בביתה של נורית ומקצתה בטיילת‪.‬‬
‫ניתן למצוא בתמונה זו אלמנטים שמסמלים בית‪ ,‬בטחון וקביעות ‪ -‬קפה‪ ,‬ארוחת ערב‪ ,‬אישה‬
‫וספרים‪.‬‬

‫בתמונה זו ממשיכים דובי ויורם את משחק השחמט מלפני שבע שנים‪ ,‬משחק שלא הסתיים‪.‬‬
‫המשחק מסמל את היריבות בין דובי לבין יורם‪ ,‬מתקופת הצבא‪.‬‬
‫מערכת היחסים בין יורם לדובי מושתתת על תחרות‪ .‬משחק השחמט המתנהל ביניהם מסמל את‬
‫המאבק המתמשך ביניהם‪ .‬יורם נזכר שהרץ היה שלו והמלכה של דובי‪ .‬גם היום וגם בעבר הם‬
‫נאבקים על ליבה של בחורה (בעבר על נעמי וכיום על נורית)‪.‬‬
‫דובי הכועס על יורם מכנה אותו "כלבלב" – בעל חיים קטן‪ ,‬נאמן אך חסר חשיבות‪.‬‬
‫יורם מדמה את דובי לעץ (עץ =קרש טמטום‪ ,‬אך גם חוזק ושורשים)‬
‫משחק השחמט בין דובי ליורם מתחלק לשניים‪ .‬בחלק הראשון שניהם משחקים זה עם זה‪ .‬בחלק‬
‫השני יורם משחק נגד דובי במשחק דמיוני שבו הוא מנצח אותו‪.‬‬

‫מן התמונה אנו מבינים שנורית היא בת זוגו הנוכחית של דובי אולם ליבה שייך ליורם‪ .‬אנו‬
‫מסיקים זאת מן העובדה שהיא משתמטת ממגע ידו של דובי‪ ,‬היא זוכרת פרטים קטנים אודות‬
‫יורם (כגון איך הוא אוהב לשתות את הקפה) ‪ ,‬היא מבטלת את תוכניתה לצאת עם דובי לסרט‬
‫ומתעקשת להזמין את יורם לארוחת ערב‪.‬‬
‫מתמונה זו אנו מבינים שדובי ונורית עמדו להינשא ולנסוע לפריז‪ ,‬אך הם נפרדים‪ .‬הסיבה‬
‫לפרידתם נעוצה באופיו השתלטני של דובי ובהופעתו של יורם‪.‬‬

‫דובי מתגלה כצעיר שחצן יוצא קיבוץ‪ ,‬שהאמין בעבר שעולים חדשים מעל גיל ‪ 13‬מסכנים את‬
‫התרבות המתחדשת (רעיונות הזרם הכנעני שהיה פעיל בארץ כעשר שנים לפני קום המדינה‪ .‬זרם‬
‫זה האמין שיש לטפח את התרבות העברית הקדומה)‪.‬‬
‫בתקופה שבה נקלט יורם בקיבוץ (בן ‪ )14‬דובי לחם למען הרעיונות הללו‪ ,‬דבר שפגע ביורם‪.‬‬
‫בהמשך עזב דובי את הקיבוץ‪ ,‬וכן את האידיאלים שלו‪ .‬הוא עוסק כעת בהבאת עולים חדשים ‪-‬‬
‫עיסוק שאינו נובע מאידיאלים ציוניים אלא מאינטרס אישי – לראות את העולם‪.‬‬
‫תכונתו הבולטת של דובי היא תכונת השחצנות והשתלטנות‪ .‬בעבר הוא כעס על יורם שלא נתן לו‬
‫לישון במנוחה משום שצעק בלילה‪ .‬בהווה – דובי מנסה לכפות על נורית את רצונו ללכת לקולנוע‪,‬‬
‫ובטוח שהיא תיסע אתו לפריז‪.‬‬

‫מערכה ראשונה – תמונה שלישית‬


‫בתמונה זו מתקיים מפגש בין יורם לבין ברל'ה‪ ,‬חבר ילדותו של יורם שהגיע לארץ כעולה חדש‪.‬‬
‫מקום המפגש הוא בית הקפה‪.‬‬

‫ברל'ה הוא נציג מעברו הרחוק של יורם‪ ,‬הוא מביא לו דרישת שלום מהוריו השוהים עדין בחו"ל‪.‬‬
‫כמו כן מביא עמו ברל'ה זיכרונות מן העבר‪.‬‬

‫דמותו של ברל'ה היא דמות משנית במחזה שתפקידה בתמונה זו הוא לחשוף את דמותו של יורם‪,‬‬
‫אשר מבקש להעלות אבק על התיקים הישנים‪ ,‬כלומר למחוק את עברו‪.‬‬
‫מתוך המפגש בין יורם לבין ברל'ה אנו לומדים פרטים חדשים על יורם‪ :‬יורם אינו חסר משפחה‪,‬‬
‫שמו של יורם בעבר היה יוסל'ה (מסכה)‪ .‬שינוי השם היה אחת מן הדרכים של יורם להיקלט‬
‫בארץ‪ .‬הקשר של יורם עם הוריו רופף ביותר והם עומדים להגיע ארצה‪.‬‬
‫ניתן לראות שיורם‪ ,‬שהתלונן על יחסו של דובי אליו בעבר‪ ,‬אינו מגיש בהווה עזרה של ממש‬
‫לברל'ה‪ .‬יורם אינו מוס ל ברל'ה את כתובתו‪ ,‬הוא משקר לו וממהר לסיים את הפגישה‪.‬‬

‫גם בתמונה זו מתגלה יורם כמי שעוטה על עצמו מסכה ומנסה למחוק את העבר‪ .‬מחיר לבישת‬
‫המסכה כרוך בניתוק הקשרים עם משפחתו וחבריו מן העבר‪.‬‬

‫מערכה ראשונה – תמונה רביעית‬


‫בתמונה זו מתנהלת שיחה בין נורית לבין יורם‪ ,‬בחדרה של נורית‪.‬‬
‫את השיחה ביניהם ניתן לחלק לשניים‪ :‬שיחה אודות עברו של יורם ושיחה על הווה‪.‬‬

‫בחלק הראשון של השיחה מבקשת נורית לדעת יותר על עברו של יורם‪ ,‬אך יורם מספר על עצמו‬
‫רק מגיל ‪ - 14‬השנה הראשונה שבה נקלט בקיבוץ ‪ -‬זאת משום שמיום שהגיע ארצה‪ ,‬הוא ביקש‬
‫לאכול מ"עץ השכחה"‪" .‬עץ השכחה" יוצר אסוציאציה לעץ המקראי ‪ -‬עץ הדעת‪ .‬ומכאן משתמע‬
‫שכשם שהאכילה מעץ הדעת הייתה בבחינת חטא‪ ,‬כך יורם בהתנהגותו חוטא לעצמו‪ ,‬למשפחתו‬
‫ולחבריו‪.‬‬

‫יורם שינה את שמו מ"יוסל'ה" ל"יורם" ‪ ,‬אך כפי שניתן לראות שינוי השם אינו מספיק כדי‬
‫להשתנות ולשנות את מערכת הערכים כולה‪ .‬על כך מעידה האפיזודה בחדר האוכל‪ ,‬כאשר יורם‬
‫אינו מסוגל לזרוק את השאריות בחדר האוכל בקיבוץ‪.‬‬

‫יורם רצה מאוד להדמות לדובי‪ ,‬הבן הבכור של הקיבוץ‪ ,‬רקדן‪ ,‬טרקטוריסט‪ ,‬נואם מצויין וחבר‬
‫של נעמי‪ .‬יורם רצה מאוד לטשטש את ההבדלים בינו לבין ילדי הקיבוץ ובעיקר דובי‪ .‬אמביציה זו‬
‫דרבנה אותו ללמוד לרקוד ואף להשיג את נעמי‪.‬‬

‫בחלק השני של השיחה‪ ,‬מדברים נורית ויורם על ההווה‪ .‬משיחתם אנו למדים כי הם עומדים‬
‫להינשא וכי אביה של נורית מעדיף את דובי כבן זוג (הוריהם של נורית ושל דובי מיודדים‪ ,‬הם‬
‫ותיקים ומבוססים ואילו יורם הוא עולה חדש‪ ,‬חסר מקצוע ועני)‪.‬‬
‫אביה של נורית מבקש ממנה לשכנע את יורם לחזור לצבא הקבע‪ ,‬אך נורית תומכת ביורם ומוכנה‬
‫ללכת עמו אפילו לכפר של עולים חדשים‪ ,‬למקום שבו יוכל למצוא עבודה‪.‬‬

‫בתמונה זו ניתן למצוא אנלוגיה בין נורית לבין יורם‪:‬‬


‫גם נורית וגם יורם רוצים למחוק את עברם‪ :‬נורית רוצה לקנות רהיטים חדשים‪ ,‬להשליך את‬
‫הספרים הישנים ולרכוש מסכות אפריקאיות‪ ,‬וכך גם יורם רוצה לשכוח את עברו‪.‬‬
‫ניתן למצוא גם אנלוגיה ביחסם להוריהם‪ .‬נורית מורדת בהוריה‪ ,‬אינה מוכנה לעשות מה שהם‬
‫רוצים (להתחתן עם דובי)‪ ,‬מותחת עליהם ביקורת ורוצה להקים בית שונה משל הוריה‪ .‬יורם אינו‬
‫מורד בהוריו אך הוא מתנכר אליהם (מתייחס בזרות) ומרגיש חוסר נוחות ביחס אליהם‪ .‬יחסה של‬
‫נורית להוריה נובע מכעסה עליהם‪ ,‬על כך שתמיד היו עסוקים ואילו יחסם המנוכר של יורם‬
‫להוריו הוא בעצם דרכו להתמודד עם המציאות‪.‬‬

‫התמונה מסתיימת כאשר נורית מבחינה שוב בזיגמונט הבודק את השמות על תיבות הדואר ויורם‬
‫משוחח עם חבריו מהצבא ושמח להיפגש עימם‪ ,‬תגובה העומדת בניגוד גמור לתגובתו בפגישתו עם‬
‫דובי‪.‬‬
‫מערכה ראשונה – תמונה חמישית‬
‫בתמונה זו מוצגת מסיבת הנישואין של יורם ונורית‪ .‬חתונה היא אירוע משמח בדרך כלל‪ ,‬אבל‬
‫חתונה זו אינה שמחה‪ .‬האווירה בחתונה היא אווירה נהליסטית החושפת את החברה הישראלית‬
‫בשנות החמישים וכן את סודותיהם של זיגמונט ויורם‪.‬‬

‫בתמונה זו מופיעות דמויות חד פעמיות כמו המשורר ורגש האשמה שמבטאים באמצעות השירים‬
‫והנאומים את החברה ‪ -‬חברה במשבר‪ ,‬חברה שאבדה את ערכיה הקודמים ואין לה ערכים‬
‫חדשים של ממש ‪ ,‬חברה אשר מנסה לברוח מהעבר ומרגשי האשם הנלווים אליו‪.‬הבריחה של‬
‫החברה מהעבר באה לידי ביטוי בבריחתה מזיכרונות השואה‪ ,‬הן על ידי אלה שחוו אותה והן על‬
‫ידי אלה שקלטו אותם‪.‬‬

‫בנאומו מאשים רגש האשמה את החברה בניהיליזם‪ ,‬מכנה אותו "דור הרוצח אגדות" ושואל אם‬
‫על עולם כזה חלמו ולאן בסופו של דבר יגיעו‪ .‬גם זיגמונט מאשים את הדור הצעיר בארץ‪ ,‬שעובר‬
‫בקלות מטקסי יום הזיכרון למסיבת יום העצמאות ‪ .‬הבריחה מהעבר מצטיירת גם כבריחה‬
‫מהעבר הקרוב‪ ,‬למשל‪ :‬המלצר לא זוכר את שירי מלחמת השחרור‪ ,‬נורית נענית לצו האופנה‬
‫החדשה ומוותרת על הקוקו והסרפן‪ .‬רגש האשם הלאומי מוצג כנובע מההתנכרות לעבר ומזניחת‬
‫הערכים הלאומיים‪.‬‬

‫כשנורית אומרת ליורם "חיפשתי אותך …איזה ערפל" אנו מבינים שהערפל אינו מאפיין רק את‬
‫מזג האוויר‪ .‬הערפל הוא גם מטאפורי‪ ,‬המאפיין את מצב הרוח הכללי‪.‬‬

‫נורית מחפשת את יורם בערפל‪ ,‬אך מוצאת אותו רק מבחינה פיזית‪ .‬נורית אינה מבחינה בכך‬
‫שיורם מוטרד ומסתיר מפניה את המכתב (שאותו הסתיר גם בתמונה הראשונה)‪.‬‬

‫בתמונה זו מתרחש גם מפגש בין יורם לבין זיגמונט‪ .‬זיגמונט מזכיר שוב את עניין הדמיון ויורם‬
‫שואל אותו‪" :‬מי אתה? מדוע אתה נדבק אלי כמו צל?" משפט המתקשר לשמו של המחזה‪.‬‬

‫שעת המסיבה היא שעה של שכרות‪ ,‬ובשעה זו נחשפים (מתגלים) הרגשות המוסתרים של זיגמונט‬
‫ושל יורם‪.‬‬
‫שירו של זיגמונט חושף את רגשותיו (עצב‪ ,‬אשמה) – הוא שר על האניות הממשיכות לעגון בנמלים‬
‫ולהביא עולים חדשים‪ ,‬ואילו האפר של היהודים שנשרפו על ידי הנאצים‪ ,‬ממשיך לזרום עם הנהר‬
‫ללא קבורה‪.‬‬
‫השיר של יורם חושף את האמת על יורם שהיה אחד מ"ילדי טהראן" שהוברחו לארץ מפולין ‪ ,‬דרך‬
‫טהראן‪ ,‬ללא הוריהם‪ .‬בשירו מספר יורם על תלאות (קשיים) העבר ועל החלומות שנרקמו לצידן‪.‬‬

‫תמונה זו מסתיימת בשיחה בין מוכר הבלונים לבין זיגמונט‪ ,‬דבריו של זיגמונט אינם מובנים‬
‫למוכר הבלונים‪ .‬זיגמונט מסרב להצעתו החוזרת של מוכר הבלונים לגור אתו‪.‬‬

‫בתמונה זו מתחזקת האנלוגיה בין יורם לזיגמונט‪ :‬שניהם נחשפים באמצעות שירים שאותם הם‬
‫שרים בזמן שיכרות ושניהם מסרבים לכל הצעה שאמורה לשפר את תנאי חייהם ומצבם‪.‬‬

‫מערכה ראשונה ‪ -‬תמונה ששית‬


‫בחלק הראשון של תמונה זו נחשף עברם של יורם ושל זיגמונט באמצעות חלום סימולטאני –‬
‫שניהם חולמים על אסתר (אחותו של יורם ואשתו של זיגמונט) באותו זמן‪.‬‬
‫החלום בספרות הוא אמצעי אמנותי עקיף לחשוף את נפשה של הדמות החולמת‪ .‬גם יורם וגם‬
‫זיגמונט הסתירו עד עתה את זהותם האמיתית‪ ,‬את עברם ואת רגשותיהם‪ .‬בחלום פורצים‬
‫רגשותיהם האמיתיים ורגש האשמה שהוצג בתמונה הקודמת כרגש אשמה קולקטיבי‪ ,‬מוצג כאן‬
‫כרגש אשמה אישי של שתי הדמויות המרכזיות במחזה‪.‬‬

‫בחלום מאשימה אסתר גם את יורם וגם את זיגמונט‪ .‬ליורם שאומר‪" :‬לא אני עשיתי זאת" היא‬
‫אומרת‪" :‬אז מדוע אינך מושיט לי יד" ועל זיגמונט היא מצווה "התפטר מן היודנראט‪ ,‬ברח!"‪.‬‬
‫גם יורם וגם זיגמונט מרגישים אשמים‪ ,‬רגש האשמה מייסר אותם והוא המביא את אסתר‬
‫לחלומם‪.‬‬

‫רגש האשמה של זיגמונט‬


‫רגש האשמה של זיגמונט נרמז לנו כבר בפזמון החוזר לו‪" :‬אנוש מלא כלימה ועוון‪ "..‬וכן בשיר‬
‫הקצר ששר בתמונה הקודמת "האפר שט מלבין את השיער ובאזני דממה…"‪.‬‬
‫כעת החלום מסביר לנו את הסיבה לאשמה‪ .‬אסתר הופכת בחלום של זיגמונט ל"מלאך מלא‬
‫עיניים"‪ ,‬משפט זה מזכיר את הביטוי "מלאך המוות כולו מלא עיניים" שפירושו‪ :‬לא ניתן לברוח‬
‫מן המוות‪ ,‬הוא משיג אותך בכל מקום‪ .‬העניים מסמלות את תחושת האשמה‪ .‬הוא רואה את עיני‬
‫אסתר גם כעיני "דג מת" ‪ .‬הדג שייך לעולם הים שמסמל ביצירה את העבר‪ ,‬את החיץ (גדר) בין‬
‫כאן לשם‪ .‬עיניים אלו מייסרות (מכאיבות) את מצפונו של זיגמונט‪ .‬זיגמונט מצטדק בחלום‬
‫ואומר‪" :‬אינני אשם…תפקיד אימים הוטל עלי במחזה דמים" – תפקיד היודנראט שהוטל עליו‬
‫העמיד אותו בפני דילמה קשה ביותר‪ :‬האם למרוד (להתנגד לתפקיד) ולמות או להסתגל‬
‫למציאות ולנסות לחיות‪ .‬לפי דבריו‪ ,‬הוא בחר באפשרות השנייה על מנת להציל כמה שיותר חיים‪.‬‬
‫זיגמונט מנסה להצדיק את מעשיו באמצעות הצגת דילמה זאת‪ .‬לאסתר הטוענת בחלום שהיה‬
‫עליו למרוד‪ ,‬הוא אומר שעם אינו מורד‪ ,‬מורדים רק בודדים‪ ,‬אחרת העם כולו היה מושמד‪.‬‬
‫ההחלטה שזיגמונט קיבל‪" :‬לגנוב יום יום‪ ,‬שעה שעה‪ ,‬פרור חיים מעל שולחן המוות" מלווה אותו‬
‫כל החיים‪ .‬הן משום שהחברה מוקיעה את משתפי הפעולה עם הנאצים והן משום שגם כאיש‬
‫יודנראט לא הצליח להציל את אשתו ובנו ממוות‪.‬‬

‫רגש האשמה של יורם‬


‫חלומו של יורם מעלה את זיכרונות ילדותו מתקופת המלחמה וגם את רגשי אשמתו‪.‬‬
‫בחלומו הוא נמצא על עץ (עץ מסמל עבור יורם בטחון‪ ,‬בית ושורשים)‪ .‬יורם מחפש על העץ את‬
‫תרנגול הפח שלו‪ .‬הוא מספר לאחותו בחלום כיצד עברו מלאכי הפלדה (המטוסים) וכרתו את‬
‫ראשו של תרנגול הפח‪ .‬הוא מתחנן שלא יעשו בתרנגול הפח כפרות (ביצירותיו של בן‪-‬ציון תומר‬
‫מסמל תרנגול הפח את המלחמה)‪.‬‬
‫צעקתה של אסתר בחלום‪" :‬מדוע אינך מושיט לי יד?" מבטאת את רגשי האשמה של יורם‪ ,‬אולי‬
‫על כך שהוא חי בעוד אחותו ורבים אחרים מתו‪.‬‬

‫החלק השני של תמונה זו מציג את יורם ואת זיגמונט מתעוררים בצעקה‪ .‬זיגמונט צועק "אינני‬
‫אשם" ויורם צועק "האוניה האוניה"‪.‬‬
‫חלק זה של התמונה מתמקד בעיקר ביורם והוא מהווה את נקודת המפנה והשיא של המחזה‪.‬‬
‫בנקודה זו מגלה יורם לנורית את סוד המכתב‪ ,‬לנורית מתגלה כעת כל האמת אודות יורם‪ :‬הוריו‬
‫בחיים ועומדים להגיע ארצה‪ ,‬מקום הולדתו בעיירה קטנה בשם גוריי ולא בוורשה העיר הגדולה‪,‬‬
‫הוריו עניים ויש לו אח‪.‬‬
‫יורם חייב היה להיחשף בנקודה זו שכן הוריו ואחיו עומדים להגיע ארצה ואותם כבר אין הוא‬
‫יכול להסתיר‪.‬‬
‫יורם מודה שכל השנים האחרונות ניסה לברוח מעצמו "לאכול מעץ השכחה" ועתה הוא "מציץ אל‬
‫עצמו בלי פחד"‪ .‬הוא יודע שהוא עומד בפני תקופה חדשה שבה יצטרך לגשר בין העבר שאותו‬
‫ניסה למחוק‪ ,‬לבין העתיד המצפה לו עם המפגש המחודש עם הוריו שהם נציגי עברו‪.‬‬

‫מערכה ב' – תמונה ראשונה‬


‫תמונה זו מתרחשת בשעת דמדומי הבוקר‪ ,‬זוהי תחילתו של יום חדש וגם תחילתה של תקופה‬
‫חדשה בחייו של יורם אשר עומד לפגוש את הוריו‪.‬‬

‫תמונה זו פותחת בשיר "על הדרך עץ עמד" שמושר על ידי מוכר הבלונים‪.‬‬
‫בשיר זה שר מוכר הבלונים על גורל היהודים ועל הטרגדיה היהודית שנס "עוף החול" לא פקד‬
‫אותה‪ .‬רק שרידים מן העם היהודים ניצלו בשואה והגיעו לארץ ישראל‪.‬‬
‫בסיום התמונה מתכונן יורם לפגישה עם הוריו ומתעקש לפגוש אותם לבדו‪ ,‬ללא נורית‪.‬‬

‫מערכה ב' – תמונה שניה‬


‫בתמונה זו נחשפים רגשותיהם של זיגמונט ושל יורם‪.‬‬
‫זיגמונט נחשף בפני מוכר הבלונים ויורם נחשף בפני נורית ומספר לה על הפגישה עם הוריו‪.‬‬

‫מן הדיאלוג בין מוכר הבלונים לבין זיגמונט אנו מבינים שהוא נמצא במצב של בריחה ‪ -‬הוא בורח‬
‫מהים הבוער‪ ,‬הוא בורח מן המציאות‪.‬‬
‫זיגמונט מגלה למוכר הבלונים את תוכן מחברתו ‪ .‬הוא מספר למוכר הבלונים כי מחברת זו היא‬
‫ספר החשבונות שלו עם האלוהים‪( .‬גילוי תוכן המחברת אנלוגי לגילוי של יורם את תוכן המכתב)‬
‫זיגמונט קורא למוכר הבלונים את שירו "ילדי הצל" ‪ .‬בשיר מתגלים ילדי הצל שמתגלים כסיוט‬
‫תמידי הרודף את זיגמונט בחלום ובהקיץ‪.‬‬
‫בדיאלוג בין יורם לנורית‪ ,‬מספר יורם לנורית על הפגישה הראשונה שלו עם הוריו‪ .‬הוא אומר כי‬
‫גדר ארוכה נמתחה בין העולים החדשים לבין הוותיקים‪ ,‬לגדר זו משמעות סמלית ‪ -‬היא מסמלת‬
‫את המרחק הרב בין עולמם של העולים לעולם הוותיקים‪( .‬הגדר הופיעה גם במערכה א' תמונה‬
‫ראשונה)‪.‬‬
‫יורם מדמה את חיפושו אחר הוריו לאורפיאוס בשאול (אורפיאוס ירד לשאול על מנת להציל את‬
‫אהובתו מארץ המתים)‪ .‬תוך כדי חיפושו נזכר יורם ברכבות שהובילו אותו לאץ‪ .‬הוא מבין‬
‫שהרכבות הן ביתו וכל השאר הוא שקר‪.‬‬
‫הדבר שזעזע ביותר את יורם במפגשו עם הוריו הייתה העובדה שכאשר הוא מצא אותם סוף סוף‬
‫הוא לא חש דבר‪ ,‬רגשותיו נאטמו ‪" :‬בכיתי לבכות‪ ,‬לתת להם הרגשה שאני בנם"‪.‬‬

‫מערכה ב' – תמונה שלישית‬


‫בתחילת התמונה ובסיומה מתקיימים דיאלוגים בין יורם לנורית‪ .‬דיאלוגים אלה מהווים מסגרת‬
‫לתמונה כולה‪ .‬שני הדיאלוגים עוסקים בנושא רגש האשמה‪.‬‬
‫לאחר הדיאלוג הראשון מופיע דובי‪ .‬הופעתו מהווה הרפיה למתח שנוצר בדיאלוג בין יורם לנורית‪.‬‬
‫לאחר לכתו של דובי‪ ,‬מעלים יאנק ויורם זיכרונות מן העבר‪ .‬יאנק מספר על זיגמונט‪ ,‬והלנקה‬
‫מספרת על מלחמת הקיום שלה במנזר‪ .‬גם בזיכרונותיו של יאנק וגם בסיפורה של הלנקה חוזר‬
‫מוטיב העץ‪.‬‬
‫לאחר שיאנק והלנקה הולכים‪ ,‬נסגרת התמונה‪ ,‬כאמור‪ ,‬בדיאלוג בין נורית ליורם‪.‬‬

‫נאשמים ואשמים בתמונה זו‬

‫בעקבות המפגש של יורם עם בני משפחתו‪ ,‬מתעוררים רגשות אשמה והאשמה בקרב הדמויות‬
‫השונות‪.‬‬

‫נורית – נורית ילידת הארץ‪ ,‬מוצאת את עצמה מעורבת רגשית בשל הקשר שלה עם יורם‪ .‬בתמונה‬
‫זו היא בעיקר מאשימה‪.‬‬
‫נורית מאשימה את יורם בכך שהוא מביא אליה את "זר הקוצים" שלו ואת כל אלה המנופפים‬
‫ב"דגלי הסבל" שלהם‪.‬‬
‫נורית אומרת כי היא אינה יכולה לסבול יותר את רגשות האשמה של יורם‪ ,‬המתעוררים לאחר כל‬
‫מפגש שלו עם בני משפחתו‪ .‬נורית שרצתה כלך כך לברוח מהמריבות עם הוריה‪ ,‬אומרת ליורם כי‬
‫"עכשיו זה אותו הדבר"‪ .‬היא אומרת כי אם לא יברחו יחד‪ ,‬מישהו מהם יברח‪.‬‬
‫למרות שנורית בעיקר מאשימה‪ ,‬ניתן להבין כי היא מעורבת רגשית ומרגישה אחריות ומעורבות‪.‬‬

‫דובי – גם הוא כמו נורית יליד הארץ‪ ,‬אך הוא אינו מגלה מעורבות רגשית בנושא‪ .‬הוא אמנם‬
‫עוסק בקליטת עלייה‪ ,‬אך לא מתוך אידיאל אלא מתוך שאיפה לראות את העולם‪.‬‬
‫בהתייחסותו של דובי להוריו של יורם‪ ,‬נשמעת נימת זלזול "הטענתי אותם במרסיי" – התבטאות‬
‫המלמדת על התייחסותו לעולים כאל חפצים‪.‬‬
‫התייחסותו הקלילה של דובי לבעיית העולים החדשים‪ ,‬העומדת בניגוד להתייחסותה של נורית‬
‫לעולים‪ ,‬מלמדת כי לא כל ילידי הארץ מתייחסים באופן שווה לנושא זה‪ .‬דובי אינו מרגיש אשם‬
‫ואינו מתחבט בבעיות של אשמה ואחריות‪.‬‬

‫יאנק והלנקה – יאנק והלנקה הם ניצולי שואה‪ .‬עובדה זו מעניקה להם מעמד של מאשימים‪.‬‬
‫הלנקה דורשת לגור בתל אביב‪ ,‬בעיר הגדולה ומתלוננת על הצפיפות במעברה‪.‬‬
‫יאנק אומר ליורם‪ ,‬לאחר שסיפר לו על זיגמונט‪" :‬לך קל לדבר‪ ,‬אתה לא היית שם"‪.‬‬

‫יורם – רגשותיו של יורם בתמונה זו מורכבים גם מאשמה וגם מהאשמה ‪ .‬יורם הוא עולה ותיק‬
‫שכעת הוא דומה לילידי הארץ יותר מאשר לעולים החדשים‪.‬‬
‫ניתן לראות כי בני משפחתו של יורם מאשימים אותו בדיוק במה שהוא האשים את דובי‪ .‬הם‬
‫זקוקים לתשומת לב רבה מזו שהוא מסוגל להעניק‪ .‬ההבדל בינו לבין דובי הוא שדובי מעולם לא‬
‫הבין וגם לא ניסה להבין‪ ,‬ואילו יורם מבין ומרגיש את האשמה המופנית אליו‪.‬‬
‫יורם מרגיש מצד אחד נאשם – הוא מרגיש אשם בכך שהוריו שהצילו אותו‪ ,‬נאלצו לעבור את כל‬
‫התופת בשואה‪.‬‬
‫מצד שני הוא גם מאשים – הוא מאשים את בני משפחתו אשר מאלצים אותו לשמוע את‬
‫"סיפוריהם השחורים" וגורמים לו להרגיש אשם‪.‬‬
‫יורם נע בין רגש אשמה להאשמה‪ ,‬הוא מרגיש "אשם ללא אשם"‬
‫הוא אינו אשם כי הקדים להיקלט בארץ‪ ,‬אך למרות הכל מאשים את עצמו בסבלם ובקשייהם של‬
‫בני משפחתו‪.‬‬
‫יורם הרגיש אשם כשמחק את העבר ולבש מסכה ‪ ,‬אך גם עתה כשהמסכה הוסרה‪ ,‬ממשיך רגש זה‬
‫ללוות אותו ‪ ,‬מלווה גם ברגש של האשמה‪.‬‬

‫הזיכרונות בתמונה‬

‫זיכרונותיו של יאנק‬

‫יאנק מעלה זיכרונות ילדות אשר מעידים על מעשי השובבות של יורם כשהיה ילד‪.‬‬
‫יאנק נזכר ביורם שזרק אבן מכוסה בשלג על יענקל בעל גן התפוחים מוטיב התפוחים יחזור גם‬
‫בסיפורה של הלנקה‪.‬‬
‫יאנק נזכר גם ברוחל'ה שצמותיה היו דומות לאלו של אסתר – הזכרת אסתר מובילה לשיחה על‬
‫זיגמונט‪.‬‬
‫יאנק מספר על זיגמונט – הוא מספר ליורם על כך ששב לעירו אחרי המלחמה וכי הבית היחיד‬
‫שנשאר שלם היה ביתו של זיגמונט‪ .‬הוא מספר גם כי שם נודע לו שזיגמונט היה ביודנראט וכי‬
‫הוא יושב בבית הסוהר‪.‬‬

‫זיכרונותיה של הלנקה‬
‫הלנקה מספרת על זיכרונותיה מן המנזר ‪ ,‬שם עמד עץ תפוח כבד מתפוחים‪ .‬הלנקה הרעבה ניסתה‬
‫להשיג תפוח אך לא הצליחה להגיע אליו מאחר ונתפסה‪.‬‬
‫סיפורה של הלנקה מזכיר את סיפור גן העדן התנכי‪ .‬גם בסיפור זה מופיע נחש‪ .‬כאן הנחש הוא‬
‫בדמות חוטי התיל המונעים ממנה את התפוח‪.‬‬
‫בגן העדן הזה‪ ,‬בניגוד לגן התנכי‪ ,‬לא היה אלוהים‪ ,‬הייתה שם אם המנזר שהכתה והכתה‪...‬‬
‫בסיפורה של הלנקה לא הייתה דמות מפתה ‪ ,‬אלא התאווה לחיים היא שגרמה לה לשאוף לטעום‬
‫מן התפוח‪ ,‬למרות הסכנה הכרוכה בדבר‪.‬‬
‫גם סיפור זה מעמיד את הלנקה בעמדה של מאשימה ‪ -‬את אמה שנטשה אותה‪ ,‬את אם המנזר‬
‫שהכתה‪ ,‬את יאנק שהבטיח לה ארץ חלומות‪.‬‬

‫מערכה ב' – תמונה רביעית‬


‫בתמונה זו נחשף זיגמונט בפני מוכר הבלונים שנשלח ע"י נורית לברר את זהותו‪.‬‬
‫תמונה זו מהווה המשך לתמונה הקודמת שעסקה ברגש האשמה‪ ,‬משום שהיא חושפת את רגש‬
‫האשמה של זיגמונט‪.‬‬

‫בחלק הראשון של התמונה מתקיים דיאלוג בין זיגמונט לבין מוכר הבלונים המשמש בתפקיד של‬
‫בלש‪.‬‬

‫בחלק השני של התמונה מתקיים מונולוג של זיגמונט באמצעות בובת הסמרטוטים‪ .‬את מה‬
‫שזיגמונט לא היה מסוגל לחשוף באופן ישיר בדיאלוג‪ ,‬הוא חושף באמצעות מונולוג‪.‬‬

‫בדיאלוג עם מוכר הבלונים מגלה זיגמונט כי שמו הוא בנימין אפלבאום (הקורא יודע כי זה אינו‬
‫שמו האמיתי)‪ .‬פירוש השם "אפלבאום" הוא עץ תפוח‪ .‬השם המזויף הוא חלק מן המסכה שעוטה‬
‫זיגמונט על עצמו‪ .‬והעץ הוא אחד הדברים שאליו כמהות הדמויות במחזה (יורם רוצה לאכול מעץ‬
‫השכחה‪ ,‬הלנקה רוצה להשיג את התפוח שעל העץ וזיגמונט בוחר לו שם של עץ תפוח) העץ מסמל‬
‫עבור דמויות אלו את הביטחון‪ ,‬השורשיות ואת גן העדן האבוד‪.‬‬

‫בהמשך טוען זיגמונט ששמו הוא "מדוזה" ו"עכבר" ‪ -‬שמות של בעלי חיים דוחים מעולם המים‬
‫ומעולם היבשה המעידים על כך שזיגמונט מרגיש דחוי בכל מקום‪.‬‬

‫זיגמונט מספר למוכר הבלונים את משל על נמר שטרף כבשים רבות‪ ,‬אך התגרה בטעות גם‬
‫באריות שהתגברו עליו‪ ,‬פצעו אותו‪ ,‬ערכו לו משפט והאשימו אותו בטריפת הכבשים‪ .‬הם הענישו‬
‫אותו אך לא בחומרה‪ .‬הנמר החליט בסופו של דבר להתחרט ואז כבשה אחת גדולה אמרה כי זהו‬
‫אינו אותו נמר זה נמר אחר‪ .‬זיגמונט אינו מסביר למוכר הבלונים את הנמשל‪ ,‬הוא חטף את בלוניו‬
‫ומפוצץ אותם‪.‬‬
‫את המשך המשל הוא ממשיך במונולוג שאותו הוא נושא בפני בובתו ואמר‪" :‬הכבשים הם עם‬
‫מוזר‪ ,‬לנמרים סלחו‪ ,‬אבל לא לשמשים שלהם‪ ,‬שמשים בעל כורחם"‪.‬‬
‫הנמשל ‪ -‬הנמר הוא נציג הגרמנים ששחטו את היהודים‪ .‬האריות הן בעלות הברית שהכניעו את‬
‫הגרמנים‪ .‬הגרמנים חזרו בתשובה והעולם סלח להם‪ .‬הכבשה הגדולה היא דוד בן גוריון שהיה‬
‫הראשון שאמר שגרמניה החדשה היא גרמניה אחרת וכי יש לכונן עמה יחסים דיפלומטיים‪\.‬‬
‫השמשים הם משתפי הפעולה עם הנאצים‪ ,‬אנשי היודנראט ששימשו את הגרמנים בעל כורחם‬
‫ולהם לא סלחו‪.‬‬

‫משל זה מלמד על כך שבנוסף לרגשות האשם של זיגמונט הוא גם מאשים‪ .‬הוא מאשים את בני‬
‫עמו על כך שהיו מסוגלים לסלוח לגרמנים אך לא למשתפי הפעולה עמם‪.‬‬

‫זיגמונט הנאשם והמאשים רוצה להוכיח את חפותו אך הוא בז למשפטם של בני האדם‪ ,‬לדעתו ‪,‬‬
‫למי שסלח לגרמנים אין בכלל זכות לשפוט אותו‪ .‬בשל כך הוא מעדיף להישפט בפני בובת הכלב‬
‫שלו‪ ,‬כלומר בפני עצמו‪ .‬הוא מתחיל לגלות את שמו אך אינו מסוגל להזדהות‪ ,‬אפילו לא בפני‬
‫עצמו‪.‬‬
‫המשפט החלקי שעורך זיגמונט לעצמו מעיד על רגש האשמה שלו ועל הצורך שלו להיטהר ולצאת‬
‫זכאי במשפט‪.‬‬

‫התמונה מסתיימת בפנייתו של זיגמונט אל הקהל במילים‪" :‬אנוש מלא כלימה ועוון תן לירה‬
‫ונגמור את החשבון" וזורק אליהם מטבע‪.‬‬
‫משפט זה מכיל בתוכו את נושא האשמה וההאשמה העובר כחוט שני לכל אורך המחזה‪.‬‬
‫המילה "אנוש" כוללת בתוכה את המין האנושי כולו‪ :‬הרוצחים והנאצים‪ ,‬משתפי הפעולה ובני‬
‫עמו ‪ -‬כולם בעיניו בבחינת אשמים‪.‬‬
‫המילים "תן לירה ונגמור את החשבון" מעלות את נושא הפיצויים והשילומים מגרמניה‪ .‬בתקופה‬
‫שבה הועלה המחזה היה נושא השילומים שנוי במחלוקת‪ .‬היו שטענו שיש לקבל פיצוי עבור הסבל‬
‫והאובדן והיו‪ ,‬לעומתם‪ ,‬שסברו שלא ניתן לפצות בכסף על מה שאירע בשואה‪.‬‬
‫קריאתו של זיגמונט "תן לירה ונגמור את החשבון" היא קריאה אירונית‪ :‬האם אפשר לסגור‬
‫חשבון מסוג זה? האם כסף יכול לפצות?‬

‫לאחר ששפט את עצמו הוא פונה לקהל‪ ,‬אך הפעם אין הוא מבקש מטבע ‪ ,‬אלא זורק אליהם את‬
‫המטבע בבוז ובכאב‪.‬‬

‫תמונה חמישית – מערכה ב'‬


‫הרקע לתמונה זו הוא ערב יום העצמאות‪ .‬עובדה זאת מנוגדת למצב שבו נמצאות הדמויות‬
‫המרכזיות‪ :‬יום העצמאות הוא יום של חג ‪ ,‬אך פגישתם של זיגמונט ויורם נעדרת כל חגיגיות‪ ,‬הם‬
‫עסוקים בעצמם ואינם שותפים לשמחת יום העצמאות‪.‬‬

‫בתמונה זו משתקפים הסממנים השונים של החג‪ :‬קולות ההמון החוגג‪ ,‬זיקוקים‪ ,‬צפירה שמהווה‬
‫אות לסיום האבל‪ ,‬והשיר המתנגן ברקע – "מוכרחים להיות שמח"‪.‬‬

‫זיגמונט אינו מסוגל לשמוח עם כולם‪ ,‬הוא מרכיב משקפים כי אינו יכול לסבול את האורות‪,‬‬
‫המשקפיים כאילו מהווים חיץ בינו לבין ההמון החוגג‪ .‬המשקפים הם סמל למסכה שלו ולעובדה‬
‫שהוא נמצא בזמן אחר – הוא זקוק למשקפי שמש בערב‪.‬‬

‫בדיאלוג בין זיגמונט לבין יורם מביע זיגמונט את ביקורתו‪ .‬הוא אומר‪" :‬למדו לשמוח ולשכוח‬
‫בעצם‪ ,‬למה לא? לשם מה לזכור"? (עמ' ‪ .)68‬בעיניו של זיגמונט השמחה היא דרך לשכוח – מעין‬
‫מסכה‪.‬‬
‫על הצפירה אומר זיגמונט "כמה פשוט‪ ,‬צופרים והאבל מסתיים‪ ,‬וזו (הצפירה) לפתיחת החג?‬
‫גאוני‪ ,‬פשוט גאוני‪ .‬הייתי מוסיף‪ :‬סמלי ורב רושם"‪ .‬בביקורת שלו ניתן למצוא אירוניה וכאב‪ .‬גם‬
‫הוא היה רוצה צפירה שתעביר אותו מעולם של עצב לעולם של שמחה‪ ,‬אך אין הוא מסוגל לעשות‬
‫זאת‪ .‬יום השמחה הלאומי אינו יום של שמחה עבורו‪.‬‬

‫בתמונה זו ממשיך זיגמונט בתהליך החשיפה שלו‪ ,‬שאותו התחיל בתמונה הקודמת‪.‬‬
‫זיגמונט מציג בפני יורם את הספרה האחרונה במספר שעל זרועו – אפס‪ .‬כך הוא מרגיש לגבי‬
‫זהותו " אני חשוב כמת" (עמ' ‪.)66‬‬

‫יורם מציג בפני זיגמונט שאלות‪" :‬אדוני מי אתה? (עמ' ‪ )66‬ו "על דמיון למי אתה מדבר?" וכן‬
‫שאלות ענייניות נוספות (האם אתה משורר? עולה חדש? מה מקצועך?‪ )...‬זיגמונט אינו עונה על‬
‫שאלותיו באופן ישיר‪ ,‬אלא רק ברמזים ובמשחקי מילים פילוסופיים כמו‪" :‬שום מקום איננו‬
‫מקומי‪...‬הנה כאן אני ישן‪ ,‬במזרח ולבי במערב‪( "..‬עמ' ‪" )67‬שחקן? עסקתי באמנות החשובה‬
‫ביותר של המאה העשרים‪ ,‬האמנות להישאר בחיים‪ "...‬להיות או לא להיות גם כן שאלה"‪.‬‬

‫התמונה החמישית במערכה השנייה אנלוגית לתמונה החמישית של המערכה הראשונה‪ .‬בשתי‬
‫התמונות מתרחשות מסיבות‪ ,‬בשתיהן חוגגים ובחסות השמחה מתגלה האמת‪.‬‬
‫המסיבה הראשונה הייתה מסיבה פרטית (נישואין) ועלו בה נושאים חברתיים‪ ,‬ואילו המסיבה הזו‬
‫היא מסיבה קולקטיבית (יום העצמאות)‪ ,‬אך עולים בה נושאים פרטיים‪.‬‬
‫בשתי המסיבות נפגשים יורם וזיגמונט‪ ,‬בשני האירועים יורם מציג בפני זיגמונט שאלות דומות‪:‬‬
‫"אדוני מי אתה?"(עמ' ‪ )66‬ו "מי אתה? מדוע אתה נדבק אלי כמו צל?"(עמ' ‪.)30‬‬
‫במסיבת הנישואין ניסה זיגמונט לחשוף את המסכה מעל פני יורם‪ ,‬וכאן מנסה יורם לחשוף את‬
‫דמותו של זיגמונט‪.‬‬

‫בתמונה זו אנו עדים להתקדמות יורם בחשיפת האמת אודות זיגמונט וכן לתהליך המודעות של‬
‫זיגמונט לסבל שלו‪.‬‬
‫זיגמונט מודע לאשמה שלו‪ ,‬אך מרגיש שאין לו בפני מי לשאת את תשובתו‪ .‬החברה אינה ראויה‪,‬‬
‫לדעתו‪ ,‬לשפוט אותו‪.‬‬
‫ניתן לראות כי חשיפתו של זיגמונט הייתה הדרגתית – תחילה בפני מוכר הבלונים‪ ,‬לאחר מכן‬
‫בפני בובתו וכעת בפני יורם‪ .‬אך החשיפה עדין לא הושלמה‪.‬‬

‫מערכה ב' – תמונה ששית‬


‫התמונה השישית היא תמונת הסיום של המחזה‪ .‬בתמונה זו מתקיימים שלושה דיאלוגים‪:‬‬
‫בין יורם ליאנק‪ ,‬בין יורם לנורית ובין יורם לזיגמונט‪.‬‬
‫שלושת הדיאלוגים האלו מובילים להתרה (פיתרון) של המחזה‪.‬‬

‫בדיאלוג הראשון מספר יורם ליאנק על הגילוי אודות זיגמונט‪ .‬הוא רוצה שיאנק יחליט מה‬
‫לעשות‪ ,‬משום שרק הוא‪ ,‬שסבל בשואה‪ ,‬הוא בעל זכות הסליחה‪ .‬יאנק מסרב להחליט ומשאיר את‬
‫ההחלטה ליורם‪ ,‬שנאלץ להתמודד עם הבעיה – מה לעשות עם זיגמונט משתף הפעולה – האם‬
‫לנהוג על‪-‬פי החוק ולהסגירו?‬

‫נורית סבורה שיש לחזור אל השגרה‪" :‬הוא בסך הכל אדם אומלל" מבחינתה נפתרה חידת האיש‬
‫המוזר שעקב אחרי יורם‪.‬‬

‫יורם‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬אינו מוכן לחיות "בגן עדן של שוטים"‪ ,‬הוא מעדיף את הגיהינום‪ ,‬הוא אינו‬
‫מסתפק בידיעה מי הוא האיש המוזר הזה‪ ,‬אלא רוצה להבינו כדי להבין את עצמו‪.‬‬
‫יורם הוא "ילד צל" שניסה לברוח מהצל של עצמו‪ ,‬אך הבין שהצל נשאר צמוד אליו‪ .‬הצל שלו הוא‬
‫עברו‪ ,‬רגש האשם וההאשמה שלו וגם זיגמונט הרודף אחריו כצל‪ .‬יורם סבור שאם יבין את‬
‫זיגמונט אולי יבין גם את בעיתו הפרטית שהיא גם בעיה חברתית כללית‪.‬‬

‫יורם שואל את זיגמונט שלוש שאלות‪:‬‬


‫"איך יכולת כל הזמן להעמיד פנים‪"?...‬‬
‫"איך אפשר לשקוע כך‪...‬בביצה הזאת?"‬
‫"אם אציל נפש כמוך‪ ,‬הגעת לאן שהגעת‪ ,‬לאן אגיע אני‪ ,‬שאינני אציל נפש ולא הומניסט?"‬

‫תשובותיו של זיגמונט עוזרות ליורם לפתור את בעיתו‪.‬‬


‫יורם מבין כי שכחה ומחיקת העבר אינם יכולים להוות פתרון לא במישור האישי ולא במישור‬
‫לאומי‪.‬‬

‫זיגמונט נותן ליורם מחברת שבה מסופר על ידידו הגרמני שנהג לומר לו שלמרות שהיהודים נתנו‬
‫לגרמנים פילוסופים ומדענים דגולים כמו מארכס‪ ,‬פרויד‪ ,‬אינשטיין והיינה‪ ,‬הם – הגרמנים נשארו‬
‫"עובדי אש" (חסרי מוסר וערכים) וישאירו את העולם ללא אידיאלים‪ .‬זיגמונט חשש שנבואה זו‬
‫תתקיים ‪ ,‬בעיני זיגמונט השואה היא סימפטום להידרדרות הערכים האנושיים והוא חושש‬
‫מההשלכות של השואה ושל הסליחה שבאה במהירות אחריה‪.‬‬
‫זיגמונט לא התאבד כי המוות‪,‬לדעתו‪ ,‬הוא פיתרון קל מידי‪ .‬למות מבחינתו פירושו לסלוח‪.‬‬
‫זיגמונט אינו מסוגל לסלוח למה שעשו בני אדם לבני אדם אחרים‪" :‬אני רוצה שתזכור שהייתי‬
‫אדם וגם היו בני אנוש"‪ .‬זיגמונט אינו סולח גם לעצמו ‪ ,‬הוא שופט את עצמו בעצמו‪.‬‬
‫לאחר וידוי זה הוא מרגיש שהשאיר את צוואתו – אסור לשכוח ולסלוח ‪ -‬וכעת הוא יכול ללכת‬
‫לעבר הים (להתאבד‪)?...‬‬

‫מילותיו האחרונות של זיגמונט הן‪" :‬הנה אשתך‪...‬היא מחכה לך" – והן מעידות על כך שהוא‬
‫משאיר אחריו את הדור הצעיר‪ ,‬דור ההמשך‪.‬‬

‫זיגמונט גזר את דינו בעצמו לא רק בגלל שחש אשם‪ ,‬אלא משום שהרגיש שתפקידו בחיים‬
‫הסתיים‪ ,‬הוא הסביר את עצמו והשאיר את צוואתו‪.‬‬

‫זיגמונט שעלה מן הים בתחילת המחזה‪ ,‬חוזר אליו בסיום‪.‬‬


‫חזרתו של זיגמונט את הים‪ ,‬יכולה להתפרש כהתאבדות אך גם כחזרה אל דמותו וזהותו‬
‫האמיתית‪ .‬בכל זמן היותו על הטיילת‪ ,‬היה זיגמונט נתון במצב של בריחה‪ ,‬והסתגרות בעולם של‬
‫קבצנות ושיגעון‪ .‬בסוף המחזה‪ ,‬לאחר שהוא מעביר ליורם את צוואתו‪ ,‬הוא חוזר אל הים‪.‬‬

‫מקומות‪ ,‬חפצים ואביזרים סמליים ביצירה "ילדי הצל"‪.‬‬

‫מקומות‬
‫הטיילת‪ -‬עולם החוץ‪.‬‬
‫הבית‪( -‬חדרה של נורית)‪ -‬עולם הפנים‪.‬‬
‫בית הקפה‪ -‬עולם הביניים המצוי בין עולם החוץ לעולם הפנים‪.‬‬
‫הים‪ -‬הים הוא נקודת החיבור ונקודת הניתוק של הדמויות במחזה‪ .‬כל הדמויות נפגשות על שפת‬
‫הים‪ ,‬חלק מן הדמויות הגיעו לארץ דרך הים‪.‬הים הוא המקום שממנו מגיע זיגמונט בתחילת‬
‫המחזה ואליו הוא חוזר בסיום‪ .‬מכאן שהים מהווה מסגרת למחזה כולו‪.‬הים מסמל את הגשר בין‬
‫העולם המקומי ( מדינת ישראל) לעולם הגלות ‪ -‬והשואה‪ ,‬הים מקשר בין "שם" ל"כאן" בין‬
‫"עכשיו" ל"אז"‪.‬הים במחזה הוא גם מחיצה‪ -‬ברלה אומר כי צריך לחצות את "ים העולים‬
‫החדשים"‪ .‬ילדי הצל חלמו על הים באמצעות סירת נייר קטנה‪ .‬יורם חולם על אוניתם של הוריו‬
‫שטובעת‪ .‬המשורר שר על "שעון שמחוגיו‪ ,‬תקוותיו‪ ,‬כאוניות טבעו בים"‪ .‬וזיגמונט מרגיש כמו‬
‫מדוזה וכעכבר הנמלט מאוניה טובעת‪ .‬הים מהווה במחזה גם מציאות וגם סמל‪.‬‬

‫חפצים ואביזרים‬
‫בובת הכלב של זיגמונט‪ -‬הבובה המלווה את זיגמונט לאורך כל המחזה‪ ,‬יתכן שזו הבובה שנותרה‬
‫לו מבנו‪ .‬הבובה הסמרטוטית מופיעה גם בשירו של יורם על ילדי הצל ובכל נוצרת אנלוגיה בין‬
‫זיגמונט לילדי הצל‪.‬הכלב מהווה אמצעי לחשיפת דמותו של זיגמונט‪ ,‬דעותיו ועולמו הפנימי כאשר‬
‫הוא מדבר עמו‪.‬‬
‫המכתב של יורם‪ -‬בתחילת המחזה יורם מחביא מכתב‪ ,‬לאחר מכן הוא שב וקורא בו ובסיום‬
‫מערכה א' הוא מגלה לנורית את תוכנו‪.‬המכתב מהווה רמז מקדם לחשיפת דמותו של יורם וכן‬
‫מהווה אמצעי ליצירת אנלוגיה בין דמותו של יורם וזיגמונט‪.‬‬
‫הבלונים‪ -‬הבלונים הם אמצעי הקשר בין מוכר הבלונים לבין הדמויות האחרות במחזה‪ .‬הבלונים‬
‫גם מסמלים את העולם ה"נפוח" שבו אנו חיים את עולם האשליה‪ ,‬מלאים אוויר בלבד "יש בהם‬
‫הרבה רוח"‪ ,‬הם מסמלים את הלך רוחו הנהליסטי של הדור כפי שבא לידי ביטוי בדברי המשורר‬
‫ורגש האשמה‪.‬‬
‫תרנגול פח‪ -‬מופיע בחלומו של יורם‪ ,‬בחלום הוא מספר לאחותו כיצד באים מלאכי הפלדה‪,‬‬
‫המטוסים‪ ,‬וכרתו את ראש תרנגול הפח‪ .‬ועכשיו הוא מחפש את ראשו ומבקש שלא יעשו בו‬
‫כפרות‪ .‬תרנגול הפח קשור לזכרונות ילדותו של יורם‪ .‬תרנגול הפח מסמל ביצירה זו וכן ביצירותיו‬
‫האחרות של בן ציון תומר את עולם הילדות ועולם התמימות שנופץ‪ .‬בחלום של יורם תרנגול הפח‬
‫הופך לשבשבת פח והופך לתרנגול כפרות שהופך אף הוא לאסתר האחות הזועקת‪ .‬באמצעות‬
‫החלום על תרנגול הפח נחשף רגש האשמה של יורם‪.‬‬
‫ספרי "כל כתבי"‪ -‬מסמלים את המסורת והתרבות‪ ,‬מופיעים בתמונה השנייה כפרט בחדרה של‬
‫נורית‪ .‬בתמונה הרביעית מבקשת נורית לזרוק את "כל כתבי"‪ -‬דבר המסמל את תנכרותה לשעבר‬
‫ותורמת לאנלוגיה בין יורם לנורית (שניהם מבקשים להתרחק מעברם אך מסיבות שונות)‪.‬‬
‫מסכות כושיות שחורות‪ -‬נורית מבקשת לרכוש רהיטים חדשים ומסכות כושיות שחורות‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫לאמץ תרבות אחרת בלתי מוכרת‪ ,‬המסכות מחזקות את האנלוגיה בין יורם לנורית‪.‬‬
‫גדר‪ -‬כאשר יורם מספר לנורית על הפגישה הראשונה עם הוריו הוא מתאר את הגדר הארוכה‬
‫שנמתחה בין העולים החדשים לבין מבקריהם‪ .‬הגדר מסמלת את החיץ המעשי והנפשי בין‬
‫הוותיקים לעולים החדשים‪.‬‬
‫ערפל‪ -‬במסיבת הנישואין של יורם ונורית אומרת נורית ליורם‪" :‬חיפשתי אותך‪ ...‬איזה ערפל"‬
‫והוא עונה "כן‪ ,‬ערפל"‪ .‬הערפל אינו רק מאפיין את מזג האוויר‪ ,‬זהו גם ערפל מטאפורי אשר‬
‫מאפיין את מצב רוחה הכללי של החברה וכן את נפשו של יורם אשר עדיין לוטה בערפל‪ ,‬המבקש‬
‫לגלות לנורית דבר מה אך דוחה את הגלוי‪ .‬החשיפה בנקודה זו נעשית באמצעות השיר ששר יורם‪,‬‬
‫החושף חלק מסודות העבר‪ ,‬כשם שערפל חושף רק חלק מן המראות‪.‬‬
‫עץ התפוחים ‪ -‬מופיע בהקשר של דמויותיהם של זיגמונט‪ ,‬יורם והלנקה‪ .‬ניתן לראות כי עץ‬
‫התפוח הוא פרט שאליו כמהות הדמויות‪ ,‬העץ מסמל עבורם ביטחון‪ ,‬והתפוח מסמל את גן העדן‬
‫האבוד‪ ,‬שכן כל אחד מהם‪ ,‬בדרכו שלו‪ ,‬חווה את הגירוש מגן העדן‪.‬‬
‫משקפי השמש‪ -‬במסיבת יום העצמאות מרכיב זיגמונט משקפי שמש מאחר ולא יכול לסבול את‬
‫האורות‪ .‬משקפיים אלו הם חיץ בין עולמו לבין עולם ההמון השמח החוגג‪ ,‬המשקפיים הם סמל‬
‫למסכה שלו וכן לעובדה שהזמן שלו זורם על פי שעון אחר והוא נזקק למשקפי שמש בערב‪.‬‬

‫משמעות הצל ביצירה‬


‫הצל מסמל את תקופת השואה כתקופה של צל‪.‬‬
‫הצל הוא סמל למוות ‪ -‬מסמל את עולם המתים‪ ,‬הצללים‪.‬‬
‫הצל מסמל את הפיכת הילדים בשואה לצל של עצמם‪ ,‬את אפסות חייו של האדם‪" :‬אדם ‪...‬כצל‬
‫עובר"‬
‫הצל מסמל את הזיכרון שיורם זיגמונט מבקשים למחוק אך אינם יכולים‪ ,‬את רגשי האשם‬
‫שלהם‪.‬‬

‫פרק ‪ – 4‬רומן‬
‫אבא גוריו‪ /‬אונרה דה‪-‬בלזאק‬
‫תקציר העלילה‪ -‬ע"פ סדרת אור עם לאסלי א‪.‬שפרד‬
‫ראסטיניאק ידע כי תקוותיה של כל המשפחה תלויות בו ולימודיו עולים להם בקורבנות גדולים‪ .‬אבל הוא‬
‫היה צעיר שאפתן והבין כי הקשרים הנכונים יהיו לא פחות חשובים עבורו מהלמודים כדי להצליח בעולם‪.‬‬
‫דודתו שלחה בידו מכתב המלצה אל תת הרוזנת מאדם בוזיאן (קרובת משפחתם) והוא הוזמן לנשף‪.‬‬
‫במסיבה נוכח ראסטיניאק כי מאדאם היא אחת המלכות של החברה הפריזאית‪ .‬הוא הוצג בפני הרוזנת‬
‫אנאסטאזי דה ראסטו יפיפייה וכובשת לב‪ ,‬וכשהזכיר כי הוא קרוב משפחה של מאדאם בוזיאן הוזמן על‬
‫ידי הרוזנת לביתה‪.‬‬
‫כשהגיע בלילה מאוחר לחדרו שמע גניחה מחדרו של אבא גוריו‪ .‬הוא הציץ דרך חור המנעול וראה שאבא‬
‫גוריו מנסה למעוך כלי כסף למטיל‪ .‬אנחתו הכבדה של אבא גוריו מלווה במילים "ילדה מסכנה" גרמו לו‬
‫לעבור על המאורע בשתיקה ולא לחשוב רעות על שכנו‪.‬‬

‫למחרת היום ספר ווטרן למאדאם ווקה כי ראה אותו בוקר את אבא גוריו אצל צורף הזהב ואח"כ בביתו‬
‫של מלווה הכספים‪" .‬מה ראות שאלה האלמנה‪.....‬מחזר מאין כמוהו הליצן הזקן"‪.‬‬
‫בעוד הוא מספר כל זה‪ ,‬ראה את המשרת יוצא עם מכתב שניתן לו ע"י גוריו כדי למסרו מיד‪ .‬ווטראן בקש‬
‫מהמשרת להראות לו את המכתב שהופנה אל הרוזנת אנאסטאזי דה ראסטו וגילה שהוא מכיל שטר חוב‬
‫שנפרע‪.‬‬
‫מאוחר יותר אותו יום סיפר ראסטיניאק לכמה מהאורחים על הנשף וציין כי רקד עם אחת הנשים היפות‬
‫ביותר‪ ,‬הרוזנת אנאסטזי דה ראסטו ‪ ,‬ושהיום בבוקר הוא ראה אותה באזור‪ .‬ווטראן שקשר במהירות בין‬
‫העובדות הניח כי הרוזנת הלכה בוודאי אל המלווה בריבית‪ .‬החשבון במכתבו של גוריו שהופנה בעצם אל‬
‫הרוזנת דה ראסטו עורר בליבו את החשד הזה‪.‬‬
‫עמ'‪" :37‬ובכן הבוקר פגשתי את הרוזנת האלוהית‪.....‬פניו של אבא גוריו‪...‬קדרו לשמוע אותה הערה‬
‫אכזרית"‬
‫ווטראן סיפר לראסטיניאק על המכתב ולא השאיר כל ספק לגבי דעתו כי גוריו שילם את חשבונה של‬
‫הרוזנת תמורת חסדיה שהעניקה לו‪ .‬ראסטיניאק מזועזע ומלא בחילה העיר כי פריז היא מקום טומאה‪.‬‬
‫ווטראן הסכים לדעתו והוסיף‪ :‬אם אתה נוסע במרכבה שלך‪ ,‬הבוץ המותז מגלגלי המרכבה עושה אותך‬
‫לאדם מכובד‪ ,‬בעוד אלה שהבוץ ניתז עליהם הם נבלים משום שאין להם מרכבות‪ .‬אם אתה גונב תרנגולת‬
‫אתה מנוול אם אתה גונב מליון אתה נחשב לאיש סגולה ‪ .‬המשטרה ובתי המשפט מקבלים הון תועפות כדי‬
‫לקיים את המוסר הזה‪.‬‬

‫באותו יום ספרה מאדאם קוטיר על יד שולחן האוכל ע להפגישה בין ויקטורין ובין אביה‪ .‬מר טאפיר‬
‫התייחס בצורה דוחה מאוד לבתו אשר נפלה לרגליו כדי לרצותו‪ .‬לשמע הסיפור הזה נדמה היה כי גוריו‬
‫קם לפתע לתחייה‪" .‬איזו מפלצת" העיר על טאפיר‪.‬‬

‫למחרת היום הלך ראסטיניאק לבקר אצל מאדאם דה ראסטו‪ .‬בעודו מחכה לה בחדר הקבלה שמעה את‬
‫קולו של גוריו וצליל נשיקה מחדרה של הרוזנת‪ .‬באותו זמן חיכה לרוזנת צעיר נוסף מאקסים דה טראי‪.‬‬
‫אנאסטאזי ניסתה להסתיר את מבוכתה כשראתה את ראסטיניאק בשעה שנהגה לבלות על מאהבה‪.‬‬
‫כשהופיע בעלה הוא התרשם מקשריו המשפחתיים של ראסטיניאק והאיר פניו אליו‪ .‬יחס זה השתנה עד‬
‫מהרה בצורה קיצונית כאשר ראסטיניאק הזכיר את אבא גוריו‪ .‬ראסטיניאק הרגיש מאוד לא נוח והחליט‬
‫לעזוב לביתה של מאדאם דה בוזיאן ‪.‬‬
‫אצל מאדאם בואזין היה באותה שעה המארקיז איזה דה פנטו‪ ,‬מאהבה מזה שלוש שנים‪ ,‬באותה פגישה‬
‫החליט המרקיז להודיע למאדאם בוזיאן כי החליט להינשא לעלמה צעירה‪ .‬בואו של ראסטיניאק מנע‬
‫מהמרקיז לשמחתו הרבה להודיע על כוונותיו לאהובתו‪ ,‬ולמלא את חובתו הנעימה‪ ,‬מאדאם בוזיאן‬
‫המאוהבת קלטה את המצב וידעה כי הפסידה את המרקיז‪.‬‬
‫כאשר נכנס ראסטיניאק לחדר הקבלה של מאדאם בוזיאן בקש בהכנעה את חסותה ורצונה הטוב‪ .‬הוא‬
‫הופסק ע"י בואה של הדוכסית דה לאנז'ה שבאה להודיע למאדאם בוזיאן על נישואיו הקרובים של מאהבה‬
‫דה פנטו ‪ .‬הרוזנת רצתה לראות לראות בהשפלתה של חברתה‪ .‬מאדאם בוזיאן הצליחה לשמור על ארשת‬
‫פנים קפואה אך שאלה את הרוזנת לגבי שלומו של הגנרל שידוע כי זנח אותה‪.‬‬
‫ראסטיניאק אשר למד אותו יום יותר מכפי שהיה כנראה מסוגל ללמוד במשך שלוש שנות לימוד בבית‬
‫ספר למשפטים הבין כי בחילופי העקיצות בין הנשים ידה של הדוכסית על העליונה‪ .‬נחלץ לעזרת קרובת‬
‫משפחתו בקש שתסביר לו את המצב המסתורי אצל משפחת רסטו‪ .‬מאדאם בוזיאן הסבירה לראסטיניאק‬
‫שהרוזנת דה ראסטו היא בתו של גוריו‪ .‬בתו השניה נישאה לברון נוסינגן (בנקאי)‪ .‬אבא גוריו נתן חצי‬
‫מליון לכל אחת מבנותיו ושמר לעצמו רק כמה אלפי פרנקים בשנה‪ .‬חתניו ואף המתביישים בכך‬
‫שנשותיהן הן בנות יצרן אטריות שפרש לגמלאות אסרו עליו את הכניסה לביתם‪ .‬גם בנותיו התביישו בו‪.‬‬

‫אחרי צאתה של הדוכסית אמרה מאדאם בוזיאן לראסטיניאק שאם רצונו להצליח בחברה‪ ,‬יהיה עליו‬
‫לעשות חושבים בקור רוח‪ ,‬להשתמש בבני אדם כבסוסי דאר (לאחר שינוצלו לעזבם) ראשית‪ ,‬יעצה לו‬
‫למצוא אשה צעירה עשירה ומתוחכמת‪ .‬אבל‪ ,‬אם יפעמו בליבו רגשות אמיתיים יהיה עליו להסתירם‬
‫שהבריות לא ינסו לנצלו‪.‬‬
‫לדעתה של מאדאם בוזיאן קיים דבר מחריד יותר מנטישת אב ע"י שתי בנותיו שהיו רוצות לראותו מת‪,‬‬
‫והוא היריבות שבין שתי האחיות‪ .‬דלפין דה נוסינגן בתו היפה של גוריו מקנאה באחותה הנשואה לרוזן‪,‬‬
‫בעוד היא נשואה לברון תעשייה שתואר האצולה שלו היה חדש‪ .‬ראסטיניאק סגר את דלת ביתם של דה‬
‫ראסטו לעולמים‪ .‬בעוד שדלפין תהיה מוכנה לעשות הכל כדי לקבל הזמנה למסיבה בחברה הגדולה‪.‬‬
‫מאדאם דה בוזיאן הציעה לראסטיניאק להשתמש בשמה‪ .‬היא רק בקשה ממנו לא להשתמש בו בצורה לא‬
‫ראויה‪.‬‬

‫בחוזרו הביתה אחרי הפגישה עם התת‪-‬רוזנת החליט ראסטיניאק לחתור אל העושר בשני קווים מקבילים‪:‬‬
‫להיות חכם משפטים ואיש החברה הגבוהה גם יחד‪ .‬הוא היה תמים ולא ידע כי שני אלו לעולם לא יפגשו‪.‬‬
‫באכסניה הודיע לדיירי האכסניה וסועדיה כי הרוזנת אנאסטאזי דה ראסטו היא בתו של גוריו‪ .‬הכריז כי‬
‫מעתה הוא מגינו של גוריו‪.‬‬
‫ראסטיניאק ידע כי יהיה זקוק לכסף להוצאות כדי לפתח את הקרירה החברתית שלו‪ .‬לכן‪ ,‬כתב מכתב‬
‫לאמו ולאחיותיו שתשלחנה לו את חסכונותיהן‪ .‬הוא ניסה לבקר מספר פעמים אצל מאדאם דה ראסטו‪ ,‬אך‬
‫כפי שניבאה מאדאם דה בוזיאן‪ ,‬לא ניתן לו להיכנס‪ .‬הוא החליט להיכנס לחברה ולהצליח ויהי מה‪.‬‬

‫לפני שיכיר את דלפין דה נוסיגן חקר ראסטיניאק על עברו של אבא גוריו לפני המהפכה היה גוריו פועל‬
‫פשוט במהומות ב ‪ 1789‬נהרג בעל בית בחרושת לאיטריות שאצלו עבד‪ .‬אבא גוריו קנה את המפעל‪.‬‬
‫כאשר פרץ מחסור בתבואה הרוויח אבא גוריו סכומים עצומים‪,‬כנראה שלא ביושר‪.‬‬
‫לאחר מותה של אשתו‪ ,‬הוא העביר את האהבה שרחש כלפיה לבנותיו‪ .‬הוא העניק להם חינוך מצוין‪ ,‬סיפק‬
‫את כל מאוויהן‪ ,‬וכאשר נישאו חילק את רכושו ביניהן‪.‬‬

‫כעבור ימים אחדים קבל ראסטיניאק את הכסף שביקש מאמו ואת חסכונותיהן של אחיותיו‪ .‬הוא הרגיש‬
‫קצת נקיפות מצפון‪ ,‬אך הבטיח לעצמו כי יחזיר את כספן אלף מונים כאשר יתעשר‪.‬‬

‫ווטראן הרגיש והבין את כמיהתו של ראסטיניאק להצלחה‪ .‬באחד הימים תיאר לפני ראסטיניאק באיזה‬
‫איטיות וקשיים אדם יכול לרכוש ולהתפרסם שם בתחום המשפט‪ .‬לדעות קיים רק סולם‪ .‬אחד שבעזרתו‬
‫אפשר לעלות במהירות וללא סבל‪ .‬נישואין עם אישה עשירה‪ .‬הוא הציע לראסטיניאק להתחיל לפתח‬
‫מערכת יחסים עם ויקטורין‪ ,‬ובמגביל הוא יגרום להירצחו של אחיה כך שויקטורין תהיה היורשת היחידה‪.‬‬
‫כל זאת תמורת עשרים אחוז מהסכום‪ .‬ראסטיניאק סרב חד משמעית להצעתו של ווטראן ונשבע בליבו כי‬
‫ירויח את כספו ביושר‪.‬‬

‫התפתחה ידידות בין גוריו לראסטיניאק‪ .‬גוריו ניסה לשכנע את ראסטיניאק כי בנותיו אוהבות אותו‪ ,‬ורק‬
‫החתנים הם שאוסרים עליהן לראות את אביהן‪.‬‬
‫ראסטיניאק הוזמן לארוחה מפוארת אצל מאדאם בוזיאן וא"כ ליווה אותה לתאטרון‪ .‬מאדאם דה בוזיאן‬
‫הצביעה על דלפין דה נוסינגן‪ ,‬אשר מצאה חן בעיניו כמאהבת‪.‬‬

‫כעבור ימים אחדים קיבל ראסטיניאק הזמנה מדלפין ללוותה לתאטרון‪ .‬בבואתו גילה כי היא מדוכאת‪.‬‬
‫לאחר הפצרות גילתה לו את מצוקותיה וביקשה ממנו להמר עבורה במאה פרנק שנתנה לו‪ .‬ראסטיניאק‬
‫עשה כדבריה וזכה בלמעלה משבעת אלפים פרנקים‪ ,‬דלפין שהייתה חייבת ששת אלפים פראנק למאהבה‬
‫שנטש אותה שלחה מיד את הסכום עם משרתת למאהבה דה מארסיי‪.‬‬

‫ראסטיניאק היה מאוכזב כאשר הבין כי הקשר בינו לבין דלפין לא יביא לו עושר‪ ,‬מצד שני היה שבוי‬
‫בידיה בשל יופייה והאלגנטיות שלה‪ .‬הוא בילה בעליזות בחברתה‪ .‬הימר וזכה‪ ,‬החזיר לאמו ואחיותיו את‬
‫כספן וכו'‪ .‬מאדאם דה נוסינגן עדין לא הסכימה להתמסר לו והוא התחיל להרגיש שהיא משחקת בו‪.‬‬
‫בתגובה התחיל לחזר אחרי העלמה ויקטורין‪ .‬ווטראן שהבחין בכך שמח על השנוי‪ ,‬והציע לראסטיניאק‬
‫הלוואה של חמשת אלפים פראנקים‪ .‬הוא הודה שהוא מחבר את ראסטניאק ומוכן לעזור לו גם אם השדוך‬
‫עם ויקטורין לא יצליח‪ .‬כן הודה שהוא נוכל השומר תמיד אמונים לידידיו‪ .‬ושהרגש החשוב בעיניו הוא‬
‫ידידות בין גבר לגבר‪ .‬אמנם דבריו השפיעו על ראסטיניאק אך הוא נשבע בלבו כי לעולם לא ישא לאישה‬
‫את ויקטורין במחיר מותו של אחיה‪.‬‬

‫מישונו ומר פרארה נפגשו עם אדם מהמשטרה החשאית שהסביר להם שווטראן הוא אסיר נמלט ששמו‬
‫האמיתי הוא ז'אק קולין‪ .‬השוטר הסביר להם כי ווטראן פועל כיועץ נאמן ובנקאי של כל אסור שנשפט‬
‫בפריז‪ .‬הוא חבר באגודה פלילית שמגלגלת סכומי כסף גדולים‪ .‬בעזרת כסף זה הקים ארגון בלשי משלו‪,‬‬
‫הוא רב תושיה וזריז כ"כ עד שזה בשם המוליך שכלל את המוות‪ .‬השוטר סיכם עם האלמה מישונו‬
‫שתמורת שלושת אלפים פרנקים תסמם את הקפה של ווטראן כך שתוכל לבדוק אם על כתפו מופיעות‬
‫האותיות ע"כ (עבודת כפייה)‪.‬‬

‫באותו בוקר היה ראסטיניאק שהגיע על סף ייאוש בגלל משחקיה של דלפין עמו וכן בשל מצבו הכספי‬
‫הדחוק‪ .‬הוא היה מוכן להיכנע לווטראן והחליף מילות אהבה עם ויקטורין שזרחה באושר‪ .‬ווטראן הודיע‬
‫לראסטיניאק שהוא עושה הכנות לרצח בנו של טאופר (אחיה של ויקטורין)‬
‫באותו זמן הופיע גוריו וסיפר לראסטיניאק בשמחה כי הוא ובתו שכרו ורהטו דירה קטנה‪.‬‬
‫גוריו אמר שהוא יגור בחדר בקומה חמישית באותו בניין‪ ,‬כך שראסטיניאק יוכל לדווח לו על בתו‪.‬‬

‫הרומן "אבא גוריו" מסתיים בתיאור הלווייתו של אבא גוריו‪ .‬זוהי הלוויה עלובה ומשפילה‪ ,‬הממומנת‬
‫מכספם האחרון של ראסטינאק וביאנשון‪ .‬בנותיו של גוריו לא מגיעות להלוויה והמלווים היחידים הם‬
‫כמרים שקיבלו תשלום וראסט'‪ .‬מיד עם תום הקבורה מסתלקים הכמרים‪ ,‬לאחר שראסט' לווה כסף לדמי‬
‫השתייה עבורם‪ .‬אירוע זה גורם לראסט' עצב עמוק ומוכיח לו סופית כי החברה הפאריסאית וויתרה על‬
‫הרגש והחליפה אותו בכסף ומעמד‪ .‬סיפורו של גוריו וסיומו הטראגי ממחישים לו כי עומדות בפניו שתי‬
‫אפשרויות‪ :‬לחזור אל הכפר‪ ,‬אל ערכי המוסר והמשפחה‪ ,‬או להשאר בפאריס‪ ,‬הג'ונגל החברתי שבו יש‬
‫טורפים או נטרפים‪ ,‬ולהצטרף אל הטורפים‪ .‬ראסט' עולה אל גבעה בבית הקברות ומשקיף אל פאריס‬
‫ומקבל החלטה‪ :‬ללכת לסעוד בביתה של דאלפין‪ .‬כלומר‪ ,‬הוא מחליט להשאר בפאריס ולהצטרף אל‬
‫ה"טורפים"‪.‬‬

‫חמש מוסכמות של הרומן במאה ה‪:19 -‬‬


‫מוסכמה ראשונה‪-‬רקע‪-‬‬

‫ברומן של המאה ה‪ 19-‬הרקע מהווה נושא בפני עצמו‪ .‬בדרך כלל זהו רקע שכולל בתוכו הבטים‬
‫היסטורים כלכליים וחברתיים‪.‬‬

‫רקע היסטורי‪-‬תחילת העלילה היא בסוף נובמבר ‪ 1819‬וסיומה בפברואר ‪.1820‬זוהי תקופת‬
‫הרסטוראציה של השלטון הבורבונים בצרפת‪.‬‬
‫לאחר נפילתו של נפוליאון הייתה תקופה של משטר ראקציוני שניסה להחזיר את צורת השלטון שהייתה‬
‫לפני המהפכה הצרפתית‪.‬‬
‫העלילה עצמה מתייחסת לשלושה חודשים שבהם מופיעים קורותיהם של אבא גוריו וגברת וואקה‪.‬‬
‫קורותיהם התרחשו לאחר המהפכה הצרפתית אשר משפיעה רבות על הדמויות בעלילה‪.‬‬

‫רקע חברתי‪-‬עולם ישן מול עולם חדש‪.‬‬

‫עולם חדש‪-‬פריז‪ ,‬מסמלת את העולם החדש‪ ,‬את הקדמה‪ .‬הייתה זו עיר חטאים מבחינת המוסר החברתי‪.‬‬
‫הערכים ששלטו בה הם תאוות בצע‪ ,‬הכסף הפך לערך עליון‪ .‬המשפחה איבדה את המעמד שלה‪ .‬בני‪-‬הזוג‬
‫לא היו נאמנים זה לזו והילדים היו לא פעם גורם להענשה בין בני‪-‬הזוג‬

‫עולם ישן‪ -‬פרובינציה‪.‬הספר הוא רומן חניכות של צעיר שבא מן הפרובינציה לפריז‪.‬בספר ישנם רמזים‬
‫לכך שלפרובינציה יש חוקים משלה והם שונים מאלו של העיר פריז‪.‬‬
‫הפרובינציה היא סמל לחיי משפחה תקינים‪ .‬המשפחה בפרובינציה משמת מקום שכולו רגש ונכונות‬
‫לסייע לכל אחד מבני המשפחה בכל מחיר‪ .‬בעיר הכסף שולט ולא הרגש‪.‬‬
‫העיר מצטיירת כעולם שערכים המסורתיים השתנו בו והתקלקלו‪.‬‬

‫האכסניה והחברה מחוצה לה‪ -‬האכסניה משמשת בבואה(השתקפות) לחברה כולה‪.‬‬


‫הכסף הוא הגורם הקובע בחברה הזאת‪ .‬ככל שהדייר גר בקומה גבוהה יותר מצבו הכלכלי גרוע יותר‪.‬‬
‫הכסף שולט גם בחברה אשר מחוץ לאכסניה ואנו רואים זאת בהזדמנויות שונות‪.‬‬
‫הכסף והרגש מנטרלים זה את זה והחברה הפכה למקום מפגש של מרמים ומרומים‪.‬‬
‫האשה היא רכושו של הבעל והוא שולט בה‪ .‬היחסים בין המינים בנויים על חישובים כלכליים‪ ,‬לדוגמא‪:‬‬
‫מעמדו של ראסטינאק עולה בעיני דאלפין(בתו של אבא גוריו) אחרי שהוא זוכה בשבילה בהימורים‪.‬‬
‫למעשה גם ראסטינאק התחיל את מערכת היחסים שלו איתה בגלל שהוא רצה לזכות בעזרתה בכסף‬
‫ולהיכנס למעמד הגבוה‪" .‬שכן נאמר שהכסף הוא העיקר וההצלחה תלויה בכסף‪ .‬האדם צריך ללכלך את‬
‫ידיו ‪...‬העיקר הוא שתדע להתרחץ כהלכה" (ווטרן אומר זאת לראסטינאק)‪.‬‬
‫מהנעשה באכסניה ובחברה מחוצה לה מתגלה חברה שבה הכסף הוא ערך עליון‪ ,‬חברה שאין בה שום ערך‬
‫רגשי או מוסר וצדק‪.‬חברה שרק זיוף וצביעות שולטים בו‪.‬‬

‫המוסכמה השנייה‪ -‬המספר הכל יודע‪.‬‬


‫המיוחד למספר הכל יודע של המאה ה‪ 19-‬שהוא משמש סמכות מוסרית שיפוטית‪ ,‬הוא מתערב במהלך‬
‫העלילה‪ ,‬פונה ישירות לקורא ואומר מה נכון ומה לא‪ .‬המספר של המאה ה‪ 19-‬מעביר ביקורת על‬
‫החברה‪,‬‬
‫הוא עושה זאת בצורה גלויה ‪"...‬על ידי סדרה של פשרות כאלה מגיעים בני האדם אל אותו מוסר רופף‬
‫שבו דוגל הדור הנוכחי"‪...‬‬
‫לפעמים הביקורת שמעביר המספר היא לא ישירה‪ ,‬הוא אומר על ראסטינאק‪"...‬עדיין הוא תמים מאוד‪,‬‬
‫אין הוא יודע ששני הקווים האלה‪...‬אינם יכולים להיפגש לעולם"‪.‬‬
‫המספר מראה לנו את כיעורה ורשעותה של החברה ע"י דימויים שלילים שבהם הוא מתאר את אנשי‬
‫החברה של האכסניה‪ .‬הוא רואה באנשי האכסניה כגן חיות‪.‬‬
‫המספר יוצר רושם שיש לו חכמת חיים רבה‪ ,‬הוא מקשר בין עולם המציאות לעולם היצירה ומדגיש את‬
‫העובדה שלרומן יש תפקיד דידקטי והוא נועד ללמד את הקורא על המציאות חברתית מסוימת‪.‬‬

‫המוסכמה השלישית‪-‬העלילה‪.‬‬
‫העלילה בסיפור מתייחסת לאירועים שמתרחשים סביב דמויות מסוימות‪ .‬יש שתי דרכים לארגן את‬
‫העלילה‪.‬‬
‫‪.1‬כפי שזה מופיע ביצירה‪.‬‬
‫‪.2‬הסדר הכרונולוגי של האירועים‪.‬‬
‫את הסדר הכרונולוגי‪ ,‬כפי שזה קרה במציאות הקורא יכול לארגן לעצמו רק לאחר שהוא סיים לקרוא את‬
‫העלילה‪.‬‬
‫ברומן הזה יש שלוש עלילות‪:‬‬
‫א‪ .‬ראסטינאק‪.‬‬
‫ב‪ .‬אבא גוריו ובנותיו‪.‬‬
‫ג‪ .‬ווטרן‪.‬‬
‫העלילות משתלבות זו בזו‪.‬‬
‫ראסטינאק מושפע ומונע מהאירועים והמעשים המתרחשים אצל אבא גוריו וווטרן‪ .‬הוא זה שמקשר בין‬
‫שני הקווים העצמאיים האלה של ווטרן ואבא גוריו‪.‬‬
‫הקורא צמוד לנקודת הראות של ראסטינאק מבחינת המידע על אבא גוריו‪.‬רק כאשר לראסטינאק נודע‬
‫על עברו של אבא גוריו נודע לקורא על עבר זה‪.‬‬
‫*מעביר ביקורת חריפה על החברה בכמה תחומים‪:‬‬
‫יחסי אבות ובנים‬
‫יחסי בעלים ונשים‬
‫היחס אל הכסף‬
‫והיחסים בין המעמדות‬

‫מוסכמה רביעית‪ -‬דמויות ‪.‬‬


‫תפקידי דמות ראשית‪-‬יש שלושה מאפיינים לדמות הראשית במאה ה‪"19-‬‬
‫א‪ .‬יש נטייה להעניק לדמות מלאות ריאלסטית‪.‬‬
‫ב‪ .‬הדמות באה לידי ביטוי ע"י פעולות שהיא עושה יותר מאשר ע"י מחשבותיה ורגשותיה ‪.‬‬
‫ג‪ .‬הדמות מתפתחת דרך קונפליקט‪.‬לעיתים זה קונפליקט בין היחיד לחברה ולעיתים זה‬
‫קונפליקט בין ערכים שונים שהחברה מייצגת‪.‬‬

‫ראסטינאק‪-‬רקע חברתי‪.‬‬
‫ראסטינאק בחור צעיר מהפרובינציה שבא לפריז ללמוד משפטים‪ .‬הוא בן למשפחת אצילים שירדה מן‬
‫נכסיה‪ .‬משפחתו אספה כסף ושלחה אותו לפריז ללמוד משפטים‪.‬הוא ידע שהמשפחה שלו תולה תקוות‬
‫אדירות שיוציא את המשפחה מהמצוקה הכלכלית שבה היא נמצאת‪.‬‬
‫ראסטינאק מגיע לאכסניית וואקה‪ ,‬אכסניה של עניים ושם הוא מתגורר בקומה השלישית מה שמעיד על‬
‫הכסף המועט שברשותו‪.‬‬

‫פעולותיו של ראסטינאק‪ -‬ראסטינאק הולך ללמוד משפטים‪ ,‬הוא ניכנס לחברה גבוהה בעזרת קרובת‬
‫משפחתו ע"י מדאם דה בוז'יאן‪ .‬תחילה‪ ,‬הוא עושה מאמצים רבים‪ ,‬גם להצליח בלימודים וגם להשתלב‬
‫בחברה ובמסיבות‪ .‬אבל מהר מאוד מבין שהוא לא יכול לעמוד בכך והוא מתחיל להחסיר מהשיעורים‪ ,‬הוא‬
‫היה מאחר ולאחר‪-‬מכן הוא לא בא לשיעורים מסוימים‪ ,‬הוא ביקש מאחרים שיחתמו בשמו‪.‬‬
‫לבסוף הוא לא היה מופיע בכלל ואפילו לא היה מבקש שיחתמו בשבילו‪.‬‬

‫ראסטינאק נמצא במצב של חניכות ולמידה‪ .‬תאור קורותיו ותאור שלבי למידתו וכניסתו לחברה‪ ,‬כל שלב‬
‫כזה בכניסתו לחברה כלל בתוכו קונפליקט‪ .‬דרך הפתרון של הקונפליקטים מראה שראסטינאק הדרדר‬
‫מבחינה מוסרית וסוף הדרדרותו מציין את סוף שלבי למידתו את הקודים של החברה והוא נכנס לחברה‬
‫"מוכן"‪.‬‬
‫דמויות משניות‬

‫לדמות משנית מספר תפקידים‪:‬‬

‫א‪ .‬להאיר את תכונותיה של הדמות הראשית ע"י דמיון או ניגוד‪.‬‬


‫ב‪ .‬להניע את הדמות הראשית לפעולה‪.‬‬
‫ג‪ .‬לשמש רקע חברתי‪.‬‬
‫ד‪ .‬להעביר את המסר של המחבר\המספר (לא תמיד מעביר את המספר)‪.‬‬

‫ווטרן‬
‫אפיון דמות‪:‬‬

‫ווטרן הוא דמות סטטית מפני שאין התפתחות בתכנותיו במהלך היצירה‪ .‬עם זאת הוא דמות עגולה מפני‬
‫שהוא מאופיין ע"י כמה תמונות‪.‬‬
‫ווטרן גבר כבן ‪ , 40‬אדם שרירי בעל כתפיים רחבות וידיים עבות ומרובעות‪.‬‬
‫פניו חרושי קמטים והבעתן לעיתים קשוחות ולעיתים שוברות לב‪.‬זקן לחיו צבוע‪ .‬הליכתיו גמישות‬
‫ומתונות‪ ,‬והתנהגותו עליזה ונמרצת‪ .‬הדיירים באכסניה אינם יודעים מהומה על עברו או על פעילותיו‬
‫בהווה‪ .‬כלפי חוץ מתגלות לדיירים תכונותיו החיוביות‪ .‬יש לו ידע רב בתחומים מגוונים והיא מוכנה‬
‫להושיט עזרה לכל דורש‪ .‬הוא משלם מיד נדיבה תמורת שירותים קטנים‪ ,‬מיטיב עם המיטיבים עמו ואינו‬
‫כפוי טובה‪.‬‬
‫הוא מעיד על עצמו‪" :‬דרך נפשי היא לי להקריב את עצמי למען הזולת"‪.‬‬
‫במהלך העלילה נחשפות תכונותיו‪ .‬היא מופיע כדמות שטנית‪ ,‬מפתה ומדכה וכך זורעת מוות‪.‬הוא אינו‬
‫מכיר במוגבלות מוסריות ומוכן לפשוע למענו להיחלץ מסבך‪.‬‬
‫המוסר שלו אינדיבידואלי‪ ,‬הוא רשע כלפי הפוגעים בו והוא מתיל מוות על מי שאינו מחזיר לו את‬
‫חובותיו‪.‬‬
‫בהמשך מתגלה ווטרן כפושע נמלט ששמו האמיתי הוא ג'ק קולין והוא ידוע בכינויו המשטה במוות‪.‬ווטרן‬
‫קשור לחבורת גנבים‪ ,‬והוא רואה את עצמו כאינדיבידואליסט הנמצא לבדו מול חברה‪ .‬הוא מעמיד את‬
‫עצמו מעל החוקים ואינו מציית לשום אדם או לחוק חברתי‪.‬‬
‫הוא עושה את הטוב בעיניו‪ .‬נאמנותו למי שבוטח בו גרמה לכך שהגנבים מעריצים אותו ורואה בו את‬
‫"הבינפארטה" (נפוליון)‪.‬וזאת מכיוון שידוע היה שהוא אינו מסתלק עם הקופה‪ .‬הוא נעשנה מאומנותם של‬
‫אסירים משלושה בתי סוהר שבחרו בו שיהיה להם סוכן ובנקאי‪ .‬הוא משמש להם יועץ בענייני חוק‬
‫ומשפט והקים משטר משלו‪ .‬היקף פעולות זה מראה על המלחמה המתמדת עם החברה והשחיתות שבה‪.‬‬
‫פעולתו העיקריות של ווטרן במהלך היצירה היא ההסטה והדחה של ראסטיניאק‪ .‬הוא עושה זאת‬
‫באמצעות הרגש וההיגיון‪ ,‬בחנופה ובציניות‪ ,‬ובעיקר עם היכולת להכיר את המחולל בנפש האדם והנכונות‬
‫שלו ללחוץ על האדם בשעות המשבר הקשות ביותר‪.‬‬
‫ווטרן פורש בפני ראסטיניאק את המבנה הלקוי של הסדר החברתי בפריז כפי שהוא רואה אותו‪ ,‬החברה‬
‫מחולקת מבחינתו לגאונים ובינוניים בידי האדם יש אפשרות לבחור בין ציות להתקדמות‪ ,‬הגאונים הם‬
‫יחידי‪ ,‬סגולה שנועדו למשול בחברה אין הם חייבים לציית לחוקי המוסר של הבינוניים‪ .‬הבינוניים שרב‬
‫האמונים שורצים בחברה ע"י השחיטות‪ .‬השחיטות והצביעות מאופיינת את החברה‪ .‬הפריסאית‪ ,‬ולכן יש‬
‫לה תפיסה מוסרית כפולה‪ :‬אחת לעשירים ואחד לעניים‪" :‬האושר הוא היושר"‪ .‬החברה שבה שולטת‬
‫תפיסה מוסרית כזו לאדם יש רק שתי אפשרויות‪ :‬או ציות או התקוממות‪.‬‬
‫ציות‪ -‬פירושו בחירה בדרך הישר שאינה מאפשרת התקדמות בסולם החברתי‪ .‬גם ראשי האדם הוא‬
‫משכיל‪ .‬להצליח אפשר לדעת ווטרן רק ע"י שחיטות מחוכמת‪ .‬זו דרך שנוהג הרוב שחיי ברמת חיים פי‬
‫כמה מהכנסותיו‪ .‬ווטרן מציע לראסטיניאק לחפש את החורים ברשת החוקים שדרכם אפשר לחמוק‪ .‬לדעת‬
‫ראסטיניאק העבודה היא שהחברה אינה מקיימת את הצדק הלכה ולמעשה יש פער בין החוק הפורמלי‬
‫לבין גילויו במציאות היומיומית‪ .‬ולכן הוא מורד בה ובוחר בהתקוממות‪ .‬לדעתו חוסר המסוריות הוא‬
‫נורמה מקובלת שבאה לידי ביטוי בעיקר בהתנהגותו נשות בפריז‪.‬‬
‫יחסו של ווטרן לראסטיניאק מתפתחת במהלך היצירה‪ .‬תחילה הוא רואה בו שיתוף לתכונותיו‪ ,‬בהמשך‬
‫הוא חושף בפניו את אהבתו ומבטיח לראסטיניאק כי יוריש לו את נכסיו‪.‬‬

‫בקורת על החברה הפריסאית‬

‫‪)1‬כסף ערך עליון‪.‬‬


‫‪)2‬המשפחה אבדה את מעמדה‬
‫הכסף ערך עליון‪:‬‬
‫‪)1‬בנותיו של אבא גוריו נשארות איתו ומבקרות אותו אך ורק בגלל כספו‪ .‬הן מופיעות לביקור‬
‫חשאי רק כשהן זקוקות לכסף‪.‬‬
‫*אנסטזי דה ראסטו‪ -‬באה לבקש כסף מאביה שהיה כבר חסר כל כדי להציל את מאהבה‪ ,‬ופעם אחת‬
‫כדי לשלם עבור שמלה מפוארת למסיבה‪.‬‬
‫דלפין דה בוזיאן‪ -‬מקבלת מאביה דירה לגור עם ראסטיניאק למרות שברור לה שלאביה אין כסף‪.‬‬
‫*ראסטיניאק‪ -‬מוכן ליצור קשר עם ווקטורין ונותן את הסכמתו בשתיקה לרצח אחיה כדי שהיא תזכה‬
‫בירושה והוא יקבל את הכסף‪.‬‬
‫*ראסטיניאק‪ -‬מבקש ומקבל מאמו ומאחיותיו את חסכונותיהן האחרונים כדי שיוכל לקנות בגדים‬
‫המתאימים להשתלב בחברה הגבוהה‪.‬‬
‫*ראסטיניאק‪ -‬זוכה להערכה מדלפין כאשר הוא זוכה בהימורים‪.‬‬
‫המשפחה אבדה את מעמדה‪:‬‬
‫התא המשפחתי אבד את צביונו הקודם‪ ,‬כבוד להורים ונאמנותו לבן הזוג‬
‫כבר לא מהווה אחד מאבני היסוד של המשפחה‪.‬‬
‫*אנסטזי ודלפין‪ -‬לכול אחד מהן יש מאהב שהן מממנות אותו מכספן‪.‬‬
‫*שתיהן לא באות לטפל באביהן הגוסס‪.‬‬
‫*שתיהן שולחות מרכבה ריקה להלווייתו של אביהן‪.‬‬
‫גוריו‪ ,‬בצר לו לפני מותו‪ ,‬זועק שיש לגרום לבנותיו לבוא אליו אפילו באמצעות החוק‪ .‬הוא אמר‬
‫(ומבטא בכך את דעת המספר)‪" .‬החברה והעולם תלויים באהבות‪ ,‬הכול יתמוטט אם הילדים שוב לא‬
‫יאהבו את אהבותיהן"‪" .‬המולדת תחרב אם ינהגו זלזול באבות"‪.‬‬
‫*אביה של ויקטורין דוחה אותה ומנשל אותה מהירושה מכיוון שנידמה לו שאישתו בגדה בו‬
‫וויקטורין שלא שלו‪.‬‬
‫הקונפליקט של ראסטיניאק‪:‬‬
‫ראסטיניאק‪-‬נמצא בקונפליקט‪-‬האם להשתלב בחברה הפריסאית הגבהה במחיר הידרדרות מוסרית או‬
‫לדבוק בעולם הערכים שעליהם גדל‪-‬יושר הגישה עבודה קשה ולהשאיר מחוץ למעגל החברתי שהוא‬
‫כה חושק בו‪.‬‬
‫לאורך הרומן ראסטיניאק מתלבט באיזה דרך לבחור‪ .‬לפני פעולות רבות שלו הוא מהסס שהוא דרך‬
‫לבחור‪-‬היסוס זה מגביר ומבליט את הידרדרותו ואת חומרת מעשיו‪.‬‬
‫*מבקש כסף מאמו ואחותו‪-‬כדי לקנות בגדים ולהשתלב בחברה הגבוהה‪.‬‬
‫*נוטש את לימודיו‪-‬הוריו חסכו בעמל רב כסף כדי לשלוח אותו ללמוד‪.‬‬
‫*מחזר אחר דלפין שקולות תועלתיים‪.‬‬
‫*מהמר‪.‬‬
‫*מקבל מדלפין כסף‪.‬‬
‫*נשאר לבלות עם דלפין למרות שמחלת גוריו מדאיגה אותו מעוד‪.‬‬
‫*מוכן שרוצח אחיה של ויקטורין כדי שיזכה באופן עקיף בכסף‪.‬‬
‫בסיום הרומן מגיעה הקונפליקט של ראסטיניאק לסיומו‪ .‬לאחר שעמד על טיבה של החברה הוא בוחר‬
‫להשתלב בה ולהאבק בה מבפנים "ועתה נתראה פנים את ואנוכי" הוא אומר לעבר פריז לאחר‬
‫קבורתו של אבא גוריו והולך לאכול ארוחה חגיגית אצל דלפין‪.‬‬
‫ראסטיניאק בוחר לוותר על מצפונו ומחסל בכך את הפער שהיה עד כה בין ההיסוסים המצפוניים‬
‫שלו לבין המעשים בשטח‪.‬‬

‫מוטיב הכרכרות‬

‫ברומן "אבא גוריו" מאת א‪ .‬בלזאק מופיעה הכרכרות מספר פעמים בלבד‪ ,‬אך בכול פעם שהן מופיעות יש‬
‫להן תפקיד חשוב ומרכזי בביטוי חשיבות הכסף בחברה הגבוהה בפריז וכן בתהליך שעובר ראסטיניאק‬
‫‪.‬בדרכו אליה‬

‫אמנם‪ ,‬הכרכרות מופיעות כבר בדפיו הראשונים של הרומן‪ ,‬כאשר בנותיו של אבא גוריו באות לבקר‬
‫אותו ומרכבותיהן מעידות על עושרן הרב‪ ,‬אך דומה שהפעם הראשונה בה מופיעה כרכרות והן בעלות‬
‫ערך מוסף משמעותי היא כאשר ראסטיניאק מגיעה לבקר את הגברת דה‪-‬ראסטו בביתה ורואה את‬
‫הכרכרה המהודרת של המאהב וליבו מתמלא קינאה‪ .‬מיד לאחר שיוצא ראסטיניאק מביתה של אנאסטאזי‬
‫דה ראסטו‪ ,‬והוא מאוכזב מפגישתו עמה‪ ,‬הוא מחליט לשכור כרכרה במעט הכסף שנותר לו כדי להגיעה‬
‫לבית דודניתו העשירה‪ .‬כשהוא מגיע לשם מלגלגים עליו המשרתים על כך שהגיע בכרכרה דואר ולא‬
‫בכרכרה פרטית משלו‪ ,‬כמו זו שיש לעשירים‪.‬‬
‫מן התיאור הזה ניתן להסיק מס' מסקנות‪ .‬ראשית ראסטיניאק מבין‪ ,‬ודרך הבנתו מבין זאת מבין זאת גם‬
‫הקורא‪ ,‬שהכרכרה שמבטאת את מעמדו של האדם והאדם שאין לו כרכרה משלו וסמל משלו אינו מחשב‬
‫בחברה הגבוהה של פריז‪ .‬שנית‪ ,‬העבודה שרסטיניאק בחר לבזבז את מעט הכסף שנותר לו על נסיעה‬
‫בכרכרה לבית הדודנית מעידה על כך שהוא הולך וניכנע לערכי החברה הגבוהה ותוך כדי כך מאבד את‬
‫הערכים הנכונים שהנחילה לו משפחה‪ .‬ייתכן שלגלוג המשרתים על כך שהגיע בכרכרת דואר גורמת לו‬
‫לשאוף עוד יותר אל הכסף והעושר‪.‬‬
‫וטראן במסגרת חינוכו של ראסטיניאק אומר‪-‬על דרך המשל שבעלי הכרכרות נשארים "נקיים" תרתי‬
‫משמע‪ .‬ואילו הולכי הרגל שעלו הם ניתז הבוץ מהכרכרה נחשבים למלוכלכים ולאשמים‪ ,‬כלומר אתה‬
‫יכול לעשות מעשים לא חוקיים אבל תקפיד לרחוץ ידיים ושלא יתפסו אותך‪.‬‬
‫במהלך הרומן מתחבר ראסטיניאק עם ביתו השניה של אבא גוריו‪-‬דלפין‪ .‬הוא הולך איתה מס' פעמים אל‬
‫התאטרון‪.‬בפעם הראשונה מתאר בפניו בלאזק את הליכתו של ראסטיניאק אל האכסניה לעומת נסיעתה‬
‫של דלפין בכרכרה בחזרה לביתה‪ .‬בפעם אחרת מתאר המחבר את נסיעתו של ראסטיניאק במרכבתה של‬
‫דלפין לאחר ההגה‪.‬‬
‫מכאן שע"י שימוש בכרכרות מראה בלזאק לקרוא את תהליך החינוך מחדש של ראסטיניאק‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫בתחילה עוד לא היה מעורב ראסטיניאק בחברה הגבוהה ועוד לא נכנע לערכיה הקלוקלים ולכן עוד לא‬
‫השתמש במרכבה‪ ,‬אך מאוחר יותר הוא לומד את החברה ונוהג עפ"י מנהגיה וזה בא לידי ביטוי בנסיעתו‬
‫במרכבה‪.‬‬
‫דומה שהפעם המשמעותית ביותר בה מופיעות הכרכרות היא דווקא בסוף הרומן‪ ,‬כאשר אנאסטאזי ודלפין‬
‫שולחות כרכרות ריקות אל הלווית אביהן‪ .‬הכרכרות מבטאות במקרה זה את העושר הרב הנראה מבחוץ‬
‫ואת העובדת שמבפנים‪ ,‬למעשה הכול ריק וחסר תוכן‪ .‬כמו כן שליחות הכרכרות הריקות מבטאת את‬
‫העבודה שבעיני החברה הגבוהה מה שחשוב הוא מה שנראה כלפי חוץ ולא מה שיש בפנים‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬לפני עידן המכוניות הייתה לכול המשפחה כרכרה עם סמל עליה‪.‬הכרכרה והסמל גם יחד סימלו‬
‫את מעמד המשפחה ומידת עושרה‪ .‬במהלך הרומן אבא גוריו מבטא מוטיב הכרכרות את חשיבותו הכסף‬
‫והמראה החיצוני בחברה הפריזאית הגבוהה וכן הוא נותן נופך נוסף לתהליך הידרדרותו של ראסטיניאק‪.‬‬

‫המאהב – א‪.‬ב‪ .‬יהושע‬


‫מבנה והעיצוב האמנותי‬
‫שרשרת של מונולוגים הנאמרים בגוף ראשון‪ .‬כל מונולוג מהווה מעין וידוי‪ .‬המבנה‬ ‫·‬
‫המיוחד הזה מאפשר להעביר משמעויות שונות על‪-‬ידי עימות בין המונולוגים‪ .‬הידיעה השלמה‬
‫שנמנעת מהגיבורים וניתנת לקורא היא שהבדידות משותפת לכולם‪ .‬לכל אחד מן הגיבורים נדמה‬
‫שרק הוא אינו יכול ליצור קשר עם האחרים‪ .‬הקורא הוא היודע שכולם סגורים "בתוך‬
‫המונולוגים שלהם"‪ ,‬שכולם מנסים ליצור קשר ואינם יכולים – שכולם בודדים (ועל‪-‬כן אינם כל‪-‬‬
‫כך בודדים‪ )...‬מכאן שרק הקורא מבחין שהדמויות בעצם מנהלות דיאלוג ביניהן‪.‬‬
‫אירועים רבים נבחנים על‪-‬ידי מספר דמויות‪ ,‬ממספר זוויות‪-‬ראיה (ה"פרספקטיביזם" –‬ ‫·‬
‫מאפיין מודרניסטי בולט)‪.‬‬
‫כל דמות חושפת‪ ,‬באמצעות המונולוגים‪ ,‬שני מישורים‪ :‬מישור גלוי – שיחזור העולם‬ ‫·‬
‫החיצוני הגלוי לעין – זהו עולם בו הדמות מתפקדת בהיגיון‪ ,‬שולטת בחייה ומתכננת אותם‪ .‬זהו‬
‫מישור ריאליסטי‪ ,‬נאמן למציאות ונאמן לדפוסי ההתנהגות במציאות הישראלית של שנות‬
‫השבעים; מישור סמוי – ביטוי העולם הפנימי‪ ,‬הכאוטי‪ ,‬האבסורדי‪ ,‬המונע על‪-‬ידי יצרים ודחפים‪.‬‬
‫זהו העולם שובר‪-‬המוסכמות החברתיות המקובלות של התקופה – עולם המונע על‪-‬ידי מאווים‬
‫כמוסים ואסורים‪ ,‬חלומות וביטויים תת‪-‬תודעתיים‪ .‬רק מונולוג פנימי יכול לחשוף את שני‬
‫הרבדים הללו‪ ,‬בבת‪-‬אחת‪ ,‬בצורה כה אותנטית‪.‬‬
‫טכניקת זרם התודעה ברומאן הינה חלקית בלבד‪ :‬אמנם הקורא נחשף לתודעת הדמות‪,‬‬ ‫·‬
‫אך טכניקת הכתיבה הינה סדורה והגיונית‪ ,‬בניגוד ל"זרם התודעה" הקלאסי‪ ,‬שהציף את כל‬
‫האסוציאציות לדף‪ ,‬בצורה חופשית לחלוטין‪.‬‬
‫סדר התרחשויות לא כרונולוגי‪ :‬סידרת שחזורים ("פלאש‪-‬בק") לגבי היכרותם של אסיה‬ ‫·‬
‫ואדם‪ ,‬ירושלים בתחילת המאה מפי ודוצ'ה‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫הצלבת מידע על‪-‬ידי דמויות שונות יוצרת רושם של אמינות בקרב הקורא‪ .‬אין לשכוח‪:‬‬ ‫·‬
‫האמינות הינה רק כלפי העובדות‪ .‬לכל דמות‪ ,‬וכך גם לקורא‪ ,‬פרשנות שונה לגבי האירועים ורגש‬
‫שונה כלפי סיטואציות דומות‪.‬‬
‫מספר גורמים מאגדים את היצירה לכדי אחדות אחת‪:‬‬ ‫·‬
‫המקום‪ :‬חיפה‪.‬‬ ‫‪.1‬‬
‫זמן‪ :‬מלחמת יום‪-‬הכיפורים ‪ -‬חודשים מספר לפניה ואחריה‪.‬‬ ‫‪.2‬‬
‫קשרים די הדוקים בין הדמויות‪.‬‬ ‫‪.3‬‬
‫דמותו של אדם‪ ,‬המתייחסת לכל הדמויות ביצירה‪.‬‬ ‫‪.4‬‬
‫דמותו של גבריאל – אחריו מחפשים‪ ,‬באופן זה או אחר‪ ,‬כל הדמויות‪.‬‬ ‫‪.5‬‬
‫מוטיבים חוזרים‪:‬‬ ‫‪.6‬‬
‫מוטיב החיפוש‪ :‬החיפוש הינו מוחשי (אחר גבריאל) אך גם סמלי (חיפוש של כל‬ ‫א)‬
‫דמות אחר זהות; חיפוש הזהות הלאומית בחברה הנמצאת במשבר עמוק)‪.‬‬
‫מוטיב המאהב‪ :‬נעים כלפי דאפי; גבריאל כלפי אסיה; טלי כלפי אדם‬ ‫ב)‬
‫בניה סימולטנית של התרחשויות‪ :‬אדם נוסע לירושלים‪ ,‬ובמקביל נעים נשאר ליד‬ ‫·‬
‫הגוררת; אסיה קונה חצאית עם דאפי‪ ,‬ובמקביל אדם וטלי מתמזמזים בבית‪.‬‬
‫אלמנטים בלשיים‪ :‬כל הסיפור מסתובב סביב חיפוש אחר גבריאל‪ ,‬הפגישה המפתיעה של‬ ‫·‬
‫נעים ודאפי בביתה‪ ,‬אדם הפורץ בלילה לבית הסבתא‪ ,‬מציאת המכונית האבודה ועוד‪.‬‬
‫אלמנטים סמליים‪ :‬יגאל הבן החירש‪ ,‬מכונית המוריס ‪ ,47‬המוסך‪ ,‬שכונת מאה שערים‬ ‫·‬
‫ועוד‪.‬‬
‫אלמנטים קומיים‪ :‬בעלילה משולבים מצבים קומיים המפיגים את המתח ומעניקים נופך‬ ‫·‬
‫קליל‪ ,‬למשל‪ :‬נעים הבורח מדירתו של אדם לאחר ששכפל את המפתח נחשב בטעות על‪-‬ידי‬
‫השכנה לשליח מהסופר‪-‬מרקט‪ .‬היא מעמיסה עליו צנצנות ובקבוקים ודורשת ממנו כסף‬
‫תמורתם; אסיה ודאפי פותחות את דלת האמבטיה ורואות את נעים המבויש יושב שם לבוש‬
‫פיג'מה אדומה מקושטת מלמלות‪ .‬הן צוחקות ונעים פורץ בבכי; נעים מתקשה לעכל את הגפילטע‪-‬‬
‫פיש בארוחת ליל‪-‬שבת אצל אדם‪ .‬הוא אוכל את הדג עם הרבה לחם כדי לא להיחנק מהטעם‪.‬‬
‫לאחר מכן‪ ,‬הוא אוכל גם את הגלידה עם הרבה לחם‪.‬‬
‫אפיון הדמויות‬
‫הרומאן "המאהב" מכיל דמויות רבות בעלות קיום אנושי עצמאי‪ .‬כל דמות משמשת כדמות‬
‫אנושית ייחודית‪ ,‬המייצגת מגזר מסוים בחברה הישראלית‪.‬‬
‫אדם‬
‫הדמות הראשית ברומאן‪ .‬יש לו את מספר המונולוגים הרב ביותר ביצירה (‪ )13‬והוא קשור‬ ‫·‬
‫לכל הדמויות האחרות‪.‬‬
‫אדם בן ‪ ,45‬איש גדול‪ ,‬מזוקן (את הזקן גידל בעקבות מות בנו יגאל ונמנע מלגלחו מאז‬ ‫·‬
‫המקרה – סימן לאבל ממושך)‪ ,‬שקט‪ ,‬בעל הופעה מרשימה‪ .‬הוא בעל מוסך משגשג‪ ,‬אך מצוין‬
‫במפורש שהוא נאלץ לעזוב את לימודיו בצעירותו כדי לעבוד במוסך של אביו‪.‬‬
‫הוא מעין "זאב בודד" – מתקשה ליצור קשר משמעותי עם הסביבה הקרובה לו (בני‬ ‫·‬
‫משפחתו‪ ,‬העובדים במוסך שלו וכד')‪.‬‬
‫היחסים בין אדם לבין אסיה ‪ -‬בין השניים שולטים הזרות והניכור‪ ,‬עד כדי כך שאדם‪,‬‬ ‫·‬
‫במודע‪ ,‬מכניס לביתם את המאהב‪ .‬בעבר‪ ,‬חש אדם אהבה אובססיבית כלפי אסיה‪ .‬הוא הכיר‬
‫אותה עוד בימי התיכון וידע שהיא תהיה בת‪-‬זוגתו‪ .‬עם הזמן‪ ,‬האהבה לאסיה הפכה לעול‪ .‬הוא‬
‫התרחק מעולמה עד כדי גיוס מאהב שיעשה את עבודת האהבה במקומו‪ .‬בתו של אדם דאפי‪,‬‬
‫מגדירה את הוריה זוג משונה‪ .‬היא תוהה מדוע בכלל התקשרו זה לזו‪ .‬הם מעולם לא מתחבקים‬
‫או מתנשקים‪ ,‬בקושי משוחחים‪ .‬החיפושים אחר גבריאל יוצרים תלות בלתי‪-‬מודעת של אסיה‬
‫באדם‪ ,‬שהרי פגישה מחודשת שלה עם גבריאל תהה תלויה ברצונו הטוב של אדם ובמידת‬
‫המאמצים שיאות להשקיע בחיפושים אחריו‪.‬‬
‫היחסים בין אדם לבין דאפי – אדם מרוחק מאוד מבתו‪ .‬הוא לא מנסה לשוחח איתה או‬ ‫·‬
‫להבין אותה‪ .‬בשבילו היא נמצאת באופן מובן מאליו‪ .‬התקרבות ביניהם מתאפשרת כאשר דאפי‬
‫מצטרפת אליו לנסיעות הלילה בעבודות החילוץ‪ .‬אדם מתערב בחיי דאפי כאשר מגלה ששכבה עם‬
‫נעים‪ .‬אז הוא פוקד על נעים לשוב לכפרו ולא לחזור עוד לעולם‪ .‬הריחוק בין אדם לדאפי מנתק‬
‫אותו מהנעשה בחייה‪ .‬הוא מממש בצורה מעוותת את הקרבה שאמור היה לחוש כלפיה‪ ,‬עם‬
‫חברתה טלי‪.‬‬
‫מקומו של יגאל בחייו של אדם – נראה שהדבר היחיד שקישר בין אדם לאשתו היה בנם‬ ‫·‬
‫יגאל‪ ,‬שנולד חירש אחרי ‪ 5‬שנות נישואין‪ .‬בגיל ‪ 6‬נדרס למוות יגאל‪ .‬אדם היה קשור ליגאל בחייו‬
‫וגם לאחר מותו‪ .‬הוא העריץ אותו ולפעמים קינא בו בשל הדממה בה היה שרוי‪ .‬אדם כל‪-‬כך אהב‬
‫את יכולת ההתנתקות של בנו מהעולם‪ ,‬עד שהתקין לו מפסק למכשיר השמיעה שאיפשר את‬
‫ניתוקו בשעה שחפץ בכך‪ .‬באחד המקרים בהם יגאל ניתק את המכשיר‪ ,‬הוא מצא את מותו‬
‫בתאונת דרכים‪ .‬יגאל הבן החירש מסמל את החירשות במשפחה‪ .‬אין תקשורת בין בני המשפחה‪,‬‬
‫אין הקשבה והתוצאה היא תחושת בדידות וניכור‪.‬‬
‫המעשה יוצא‪-‬הדופן – אדם מביא לאשתו מאהב‪ .‬כשהוא מבחין בקרבה האינטימית שבין‬ ‫·‬
‫המאהב גבריאל לבין אסיה‪ ,‬הוא חש שהרחיק לכת‪ ,‬אך זה מאוחר מדי‪ .‬את יחסו לגבריאל ניתן‬
‫להסביר לאור רגשי האשם שיש לו עקב מחשבתו שהוא עצמו גנב את אסיה מהנער יצחק שהיה‬
‫מאוהב בה בילדות‪ .‬במסירת אסיה לגבריאל יש משום כפרה על אותו חטא של גזלת אסיה‪ .‬נוסף‬
‫על כך הוא סבר תחילה שהכנסת המאהב תשחרר אותו מהקשר שלו אל אסיה‪ .‬הוא נוהג בחמימות‬
‫כלפי גבריאל‪ ,‬מעניק לו מפתח לביתם‪ ,‬מותר לו על חובותיו בתיקון המכונית ועוקב בעניין אחר‬
‫היחסים המתפתחים בינו לבין אשתו אסיה‪ .‬כאשר חש אדם כי הוא מאבד את השליטה על‬
‫היחסים בין גבריאל ואשתו‪ ,‬הוא מחליט לשלוח את גבריאל למלחמה‪ .‬הוא דואג לכך שגבריאל‬
‫יגויס וכשהוא נעלם‪ ,‬חש אדם אחריות לגורלו‪ .‬הדיכאון של אסיה נוכח היעלמות גבריאל מביאה‬
‫את אדם לצאת למסע חיפושים הזוי אחר המאהב של אשתו‪.‬‬
‫החיפושים הליליים אחרי גבריאל הופכים להיות אובססיביים‪ .‬אדם הופך להיות‬
‫תשוש ומנותק מהסביבה‪ .‬החיפושים מסמלים את כמיהתו של אדם לגלות‬
‫ולהבין את עולמו של גבריאל שהוא עולם חופשי‪ ,‬משוחרר מהתחייבויות‬
‫קודמות‪ ,‬ספונטני‪ ,‬חסר שגרה ומסגרת מחייבת – כל זאת בניגוד לעולמו של אדם‬
‫עצמו‪ .‬החיפוש אחר גבריאל רוקן את אדם מאנרגיות פיזיות ונפשיות כאחד‪.‬‬
‫המעשה האסור – בהיעדר קשר בין אדם לבין אשתו ובתו‪ ,‬הוא נגרר לתשוקה עזה כלפי‬ ‫·‬
‫טלי‪ ,‬חברתה של דאפי‪ .‬אדם נהנה להסתכל עליה‪ ,‬הוא מסיע אותה‪ ,‬קונה לה חולצה‪ ,‬מצרף אותה‬
‫אליו ולדאפי לאכול פלאפל ובסופו של דבר לוקח אותה לבית הסבתא ודוצ'ה ושם שוכב איתה‪.‬‬
‫הוא מודע למעשיו המגונים וחש רגשות אשם על כך‪ .‬הוא מצהיר‪" :‬אני מאהב שמחפש מאהב"‪.‬‬
‫יחסו של אדם לכסף – אדם התעשר בעקבות אירועי התקופה (יש לו עבודה רבה בזכות‬ ‫·‬
‫רצונם של רבים לצאת לחזית כשמכוניתם תקינה)‪ ,‬הוא מרוויח כסף בקלות רבה‪ ,‬מבלי לעבוד‬
‫ממש‪ .‬הפועלים הרבים עושים את המלאכה הקשה והוא מגיע בסופו של יום לאסוף את הרווחים‪.‬‬
‫הוא לא מכיר את פועליו בשמותיהם (למעט נעים‪ ,‬איתו יש לו קשר מיוחד) ולא מגלה כל עניין‬
‫בחייהם‪ .‬אין בעיניו עוד ערך ל"עבודה עברית" – הוא מעסיק פועלים ערבים המהווים כוח עבודה‬
‫זול ויעיל ומעניק את סמכויות הניהול לארליך וחמיד‪ ,‬בהם הוא נותן אמון מלא‪ .‬יחסו לכסף‬
‫מזלזל למדי‪ .‬הוא ממהר להיפטר מכספו ומבזבז כמעט ללא הכרה‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬אדם הנו דמות מורכבת המגלה יחס אמביוולנטי למציאות‪ :‬הוא מודע למה‬ ‫·‬
‫שקורה בין אסיה וגבריאל‪ ,‬אך הוא זה אשר יוצא לחפש אחריו בלילות; הוא עצור ומודע‬
‫להתנהגותו‪ ,‬אך אינו מצליח לשלוט בעצמו כאשר מדובר בטלי; הוא מחשיב עוצמה כלכלית‪ ,‬אך‬
‫לאדם תפקיד ייצוגי‪ :‬יחד עם אסיה‪ ,‬הוא מייצג את דור‬ ‫מבזבז כספים בקלות רבה מאוד‪...‬‬
‫הבנים‪ ,‬אלה שנולדו אל‪-‬תוך מדינה מוכנה‪ ,‬אלה אשר סולם הערכים שלהם שונה לחלוטין מזה של‬
‫הוריהם (כסף‪ ,‬כוח ומין)‪ .‬מכאן שהוא מצטייר כגבר מזדקן‪ ,‬בודד ובלתי‪-‬מוסרי שלא הגיע למימוש‬
‫עצמו‪.‬‬
‫אסיה‬
‫בת ‪ ,45‬אפורה ומוזנחת בהופעתה החיצונית‪ .‬מתלבשת כמו זקנה‪ ,‬שיערה לא‬ ‫·‬
‫מסודר והיא נטולת איפור‪.‬‬
‫בצעירותה היתה אסיה דמות מהפכנית‪ ,‬בעלת רוח לחימה ואילו בהווה היא‬ ‫·‬
‫נוהגת כמי שכשלה בניסיון ההפיכה וכל שנותר לה הוא לעסוק במהפכות מן‬
‫העבר‪( .‬היא שוקדת על כתיבת ספרון בנושא המהפכה הצרפתית)‪.‬‬
‫אסיה בודדה ומנותקת מההוויה הביתית‪ .‬היא כמעט ולא נמצאת בבית‬ ‫·‬
‫וכשנמצאת היא מנקה ומכינה תבשילים שלא ניתן כלל לאכול אותם‪.‬‬
‫מערכת היחסים בין אסיה לבין אדם – אסיה עצורה מאוד ביחסיה עם אדם‪ .‬היא לא‬ ‫·‬
‫מפגינה רגשות אהבה וחיבה כלפיו‪ .‬היא סגורה ומרוחקת ממנו וביטוי ממשי לכך ניתן‬
‫בהסתגרויותיה הממושכות בחדר העבודה ואי‪-‬מעורבותה בחיי הבית והמשפחה‪ .‬נראה כי היא‬
‫מדחיקה את יצריה המתפרצים בעיקר בחלומות‪.‬‬
‫מערכת היחסים בין אסיה לבין דאפי – אסיה איננה אמא חמה‪ .‬אין לה כמעט קשר עם‬ ‫·‬
‫דאפי והן נוהגות זו כלפי זו בזרות‪ .‬אסיה לא יודעת כמעט דבר על עולמה הרגשי של בתה וכל‬
‫ניסיון התקרבות אליה מסתיים בכישלון המוביל לריב ולשנאה‪ .‬היא מחמיצה באופן משווע את‬
‫ההזדמנות ליצור קשר עם דאפי לאחר השיעור שהעבירה בכיתתה והדבר מועצם עקב התדמית‬
‫החביבה שיש לה בעיני תלמידיה‪.‬‬
‫מערכת היחסים בין אסיה לבין גבריאל – הופעתו של גבריאל עוררה את אסיה מבחינה‬ ‫·‬
‫רגשית ומקצועית גם יחד‪ .‬ביחסים עם גבריאל מגשימה אסיה את יצרי החסות האימהית לצד‬
‫היצרים הארוטיים שהודחקו ביחסיה עם בתה ובעלה‪ .‬היא נפתחת וחושפת את רעבונה לחיים‬
‫בעלי עניין וריגושים וכמיהתה למימוש תשוקותיה הכמוסות‪.‬‬
‫החלומות של אסיה – אסיה מתגלה כמי שחיה בעיקר בחלומות‪ .‬חלומותיה ארוטיים‬ ‫·‬
‫בדרך‪-‬כלל והם חושפים את המתחולל בתת‪-‬המודע שלה‪ .‬החלומות חושפים את היצרים שכל‪-‬כך‬
‫מודחקים בהתנהגותה היומיומית‪ .‬החלומות הם המפלט שלה מן המציאות‪ .‬היא חיה בלילות בעת‬
‫שהיא חולמת ו"מתה" בימים מבחינת אי‪-‬תפקודה כרעיה וכאם‪ .‬חלומותיה מבטאים כיסופים‬
‫לקרבה וחום אנושיים‪ .‬החיים המוחמצים פורצים בצורתם המעוותת בעולם ההזיות שלה‪.‬‬
‫דאפי‬
‫נערה מתבגרת‪ ,‬בת ‪ ,15‬תלמידת כיתה י'‪ ,‬נולדה להוריה לאחר תקופת משבר ביניהם‬ ‫·‬
‫בעקבות מות בנם הבכור‪ ,‬יגאל‪ .‬היא נערה זנוחה ובודדה הן בביתה והן בקרב חברותיה‪ .‬היא נבונה‬
‫ובעלת יכולת הסתכלות‪ .‬היא מבינה היטב את מהות יחסי הוריה (היא משווה את המתרחש‬
‫בביתה לנעשה בבית חברותיה)‪ .‬היא מרדנית‪ ,‬חוצפנית‪ ,‬הרפתקנית‪ ,‬ישירה‪ ,‬ספונטנית‪ .‬היא‬
‫מייצגת את הנוער הישראלי בתקופה של התרחשות הרומאן‪.‬‬
‫תחושת האבדון האופפת אותה מביאה אותה לניסיונות למשוך תשומת‪-‬לב באמצעות‬ ‫·‬
‫מעשים בלתי שגרתיים‪ :‬א) היא הופכת את היום ללילה ואת הלילה ליום (נרדמת בבית‪-‬הספר‬
‫בזמן הלימודים)‪ .‬ב) היא מנהלת קשר מסתורי עם "האיש המתקתק בלילות" – סופר המתגלה‬
‫לאחר מעקבה כאיש משפחה‪ .‬ג) היא משוטטת בלילות עם אדם בחיפושיו אחר המאהב של אמה‪.‬‬
‫ד) היא "סוחבת" כסף מאביה בעקבות העבודה המשותפת בלילות‪ .‬ה) היא מבזבזת את כספה‬
‫בנסיעות שוטטות ללא תכלית במוניות‪ .‬ו) היא מידרדרת בלימודיה עד כדי סילוקה (אירוע‬
‫המדגיש את הפקרתה בידי הוריה שלא מצליחים לסייע לה במשבר זה‪ ,‬הגורם לה לחוש נבגדת על‪-‬‬
‫ידם‪ .‬ז) היא מנהלת רומן לא שגרתי עם הפועל הערבי נעים‪ ,‬המועסק במוסך של אביה‪ .‬כל אלו‬
‫מעידים על זעקתה לתשומת לב המסומלת בהידבקותה לחברתה אסנת המייצגת את המשפחה‬
‫החמה והנורמלית‪.‬‬
‫דאפי מביאה לידי מיצוי את זרע הפורענות שנזרע בקרב הדור של הוריה‪ :‬היא מתבגרת‬ ‫·‬
‫אל‪-‬תוך השבר של מלחמת יום‪-‬הכיפורים‪ .‬כל מה שהוסווה היטב אצל הוריה‪ ,‬פורץ אצלה ללא‬
‫מעצורים‪ :‬המרד‪ ,‬הציניות‪ ,‬היכולת לחפש ללא מטרה‪( ,‬נסיעות השוטטות חסרות התכלית)‪ ,‬אך גם‬
‫הרגישות והכאב האמיתיים (הצער על מות המורה למתמטיקה)‪.‬‬
‫היא מהווה את החוליה האחרונה בשבירת המיתוס הציוני‪ ,‬המייחד את היהודים‪-‬ציוניים‬ ‫·‬
‫בלבד – אין אצלה גילויים של רגשי מצפון‪ ,‬נאמנות לערכי מוסר ולנורמות מקובלות‪ .‬ראייתה היא‬
‫אוניברסלית‪ ,‬והיא מביעה דאגה לאדם באשר הוא אדם‪ .‬היא גם היחידה שמצליחה להתגבר על‬
‫תפיסה סטריאוטיפית כלפי הערבי‪ ,‬והיא נמשכת נפשית וגופנית לנעים‪ .‬נעים מייצג בעיניה את‬
‫אלה אשר "פורצים אל החיים‪ ,‬מלאי חירות"‪ .‬הופעתו בחייה נתפסת כשבירת שגרה משמחת‬
‫ביותר‪ .‬המשיכה שלה אליו נובעת גם מההזדמנות המצוינת למרוד וגם מתוך הימשכות אמיתית‬
‫ל"דבר האחר‪ ,‬השונה והמושך" שהיותו בלתי‪-‬מוכר הופך אותו לאטרקטיבי מאוד‪.‬‬

‫נעים‬
‫· נער ערבי בן ‪ 14‬ושלושה חודשים‪ ,‬המייצג את המגזר הערבי‪-‬ישראלי ברומאן‪ .‬שמו רומז‬
‫לנועם ההליכות המאפיין את התנהגותו‪.‬‬
‫· נעים נשלח על‪-‬ידי לעבוד במוסך של אדם‪ ,‬במטרה להופכו למכונאי מומחה‪ .‬שאיפתו‬
‫האמיתית היתה ללמוד‪ ,‬אך נגזר עליו לעבוד לטובת פרנסת המשפחה‪.‬‬
‫· הוא בולט באישיותו האינטיליגנטית‪ .‬הוא קורא בעברית ומיטיב לצטט בעל‪-‬פה שירים של‬
‫ביאליק‪ .‬הוא שובר את המיתוס של הפועל הערבי הבור ועם הארץ‪ .‬בתחילת עבודתו במוסך הוא‬
‫חש מתוסכל משום שסבר שהוא ראוי לעשות יותר מאשר לטאטא רצפה ולאסוף ברגים‪.‬‬
‫· נעים חי בין שתי התרבויות‪ :‬הערבית והיהודית והוא חש כמי שלא שייך לאף אחת מהן‪.‬‬
‫בחברה היהודית הוא נוהג בפחד ובזרות – מרגיש שעליו להתכווץ ולהימנע ממשיכת תשומת‪-‬לב‬
‫ואילו לחברה הערבית הוא לא שייך משום שאין הוא מרבה לשהות בכפרו והוא מנותק מבני‬
‫משפחתו‪.‬‬
‫· המפנה בחייו של נעים – כאשר הוא זוכה למידת האמון ממעסיקו אדם‪ ,‬מנצל נעים את‬
‫ההזדמנות עד תום‪ .‬הוא משכפל מפתח לדירתו של אדם ומנצל את ביקוריו שם כדי להכיר באופן‬
‫עקיף את דאפי‪ ,‬בה הוא מתחיל לגלות עניין‪.‬‬
‫· נעים זוכה להיות בן‪-‬בית כאשר הוא מוזמן לצאת בלילות עם אדם לחלץ מכוניות תקועות‪.‬‬
‫הוא נהנה מהמצב החדש בו הוא מקבל אוכל טוב‪ ,‬מגורים נעימים‪ ,‬שינה מרובה‪ ,‬ביקורים תכופים‬
‫בבית‪-‬הקולנוע וקירבה לדאפי – בה הוא חושק יותר ויותר‪ .‬המפגש הבין‪-‬תרבותי גורם אצלו‬
‫שרשרת של משברים‪ ,‬הגורמים לו להשתנות‪ .‬מנער תמים וצנוע‪ ,‬הוא הופך לבזבזן‪ ,‬תאב ממון‬
‫וחסר הערכה לכסף‪ .‬הוא הופך להיות בטלן והוא נוטה לאבד את זהותו – התנהגותו החיצונית‬
‫וצורת לבושו הולכת ודומה לזו של הישראלים‪ ,‬הוא מתרחק ממשפחתו ומחבריו לעבודה במוסך‬
‫ובסופו של דבר מוצא עצמו נתון בבדידות כואבת‪ .‬האחריות המוטלת עליו גוברת ומעיקה עליו‬
‫כאשר הוא הופך להיות המטפל של ודוצ'ה בהוראתו של אדם‪ .‬הוא מבקש להתפטר כאשר הוא‬
‫חושש שהאחריות למותה הקרב תוטל עליו‪.‬‬
‫· היחסים המתפתחים בינו לבין ודוצ'ה מעידים על מורכבות היחסים האמביוולנטיים בין‬
‫שני העמים‪ .‬מצד אחד‪ ,‬ניסיונות להתקרבות וגילויים של רצון טוב לחיים בשלום מבחינת‬
‫הערבים‪ ,‬ומצד אחר‪ ,‬הרגשת דחייה‪ ,‬חשדנות‪ ,‬וסטריאוטיפיזציה של היהודים כלפי הערבים –‬
‫המובילה בסופו של דבר לשנאה ולמעשי חבלה‪.‬‬
‫· נעים כתחליף – עבור דאפי הרואה דמיון בינו לבין אחיה המת יגאל‪ ,‬נתפס תחילה נעים‬
‫כבן‪-‬משפחה‪ .‬בהעדר קשרים חברתיים מספקים‪ ,‬הופך עבורה נעים לתחליף לאהבה‪ .‬אין הוא‬
‫רוצה להיתפס ככזה וביטוי לכך ניתן כששכב איתה ואמר לה שהוא מוכן להתחתן איתה‪,‬‬
‫כשמשמעות הדבר היא בעצם בנכונותו לקבל עליו מרות יהודית‪ ,‬אחריות והדדיות‪ .‬עבור ודוצ'ה‪,‬‬
‫הופך נעים לתחליף הנכד גבריאל שהלך לאיבוד‪.‬‬
‫· היחסים בין דאפי לבין נעים ומשמעותם – דאפי ונעים מייצגים את החיפוש אחר קשר‬
‫ומגע‪ .‬שניהם בודדים‪ ,‬שניהם צעירים ומרדנים‪ ,‬שניהם חופשיים מדעות קדומות כובלות‪ .‬נעים‬
‫מורד במנהל המוסך שלו ובבני משפחתו ודאפי מורדת במנהל בית‪-‬הספר ובהוריה‪ .‬התוצאה מכך‬
‫היא במפגש המסעיר בין השניים‪ .‬הרצף‪ ,‬המצמיד את סיפור האהבה ביניהם לסיפור המלחמה בין‬
‫העמים המתרחשת ברקע‪ ,‬מאיר את האהבה הזאת כבלתי‪-‬אפשרית‪ .‬לאחר שגילה אדם כי נעים‬
‫שכב עם בתו‪ ,‬הוא מגרש אותו חזרה אל כפרו לבלי‪-‬שוב‪ .‬בכך רומז הרומאן‪ ,‬שטרם הבשילו‬
‫התנאים לשלום ודו‪-‬קיום אמיתי בין העמים‪.‬‬
‫גבריאל‬
‫· גבריאל הוא ישראלי לשעבר‪ ,‬בן ‪ 30‬לערך‪ ,‬חי מזה ‪ 10‬שנים בצרפת‪ .‬הוא חי את חייו‬
‫בספונטניות‪ .‬אין לו שגרה מחייבת‪ ,‬הוא נטול פרנסה קבועה – חי מן היד אל הפה‪ .‬הוא רואה את‬
‫שהייתו בארץ כתקלה‪.‬‬
‫· דמותו של גבריאל תמהונית ומשונה‪ .‬הוא הגיע לארץ מצרפת במטרה לרשת את סבתו‬
‫שהיתה על ערש‪-‬דווי‪ .‬מותה של הסבתא התעכב ובינתיים מצא עצמו גבריאל אבוד ומנותק‪ .‬הוא‬
‫הגיע למוסך רעב וללא כסף‪ .‬אדם משתלט עליו והופך אותו למתורגמן של אשתו אסיה בעבודתה‬
‫בנושא המהפכה הצרפתית‪.‬‬
‫· ידוע על גבריאל שהיה בן למשפחה מפורדת‪ :‬הוא גדל אצל סבתו לאחר שאמו חמדה‪,‬‬
‫נהרגה ואביו נטש אותו‪ .‬הוא היה ילד מוזר ובודד‪ ,‬ששנתו נודדת עליו‪ .‬טיפוס מפוזר שחי בעיקר‬
‫בלילות‪.‬‬
‫· בשנת ‪ 1963‬עזב את הארץ במטרה להצטרף אל אביו בפריז‪ .‬שם הוא התאשפז בבית‪-‬‬
‫חולים לחולי‪-‬נפש למשך כמה שנים‪ .‬הוא נוהג כאדם לא יציב המגלה תלות באחרים‪ .‬הוא נקלע‬
‫לארץ בתקופה של חוסר בהירות וסכנה קיומית וכך מצא עצמו בסיטואציות שלא היתה לו שליטה‬
‫בהן‪.‬‬
‫· גבריאל הופך להיות המאהב של אסיה‪ ,‬בתיווכו של אדם‪ .‬הבדידות שלו לצד הבדידות שלה‬
‫מכשירה את הקרקע לרומן שיביא עמו מימוש אינטלקטואלי וארוטי‪ .‬הקשר בין השניים יאיר את‬
‫חייהם לזמן מה והפרידה הכפויה תשיב את השניים אל האפלה המייאשת‪.‬‬
‫· גבריאל מוצא עצמו במלחמה שאין הוא חש שייך לה‪ .‬הוא מבין שהוא נידון למוות ללא‬
‫משפט‪ .‬הוא מבקש למלט את נפשו ובעצם "לצאת מן ההיסטוריה"‪ .‬הוא בורח מהצבא‬
‫לזרועותיהם הפתוחות של החרדים במאה שערים‪ .‬החלפת זהותו היא ביטוי להבנתו כי המלחמה‬
‫היא עדות לכישלון הציונות‪ .‬הוא מבקש לחבור למי שמאמינים במלכות הרוח האלוהית ולא למי‬
‫שסוגדים למלכות הארצית הכוזבת המהווה מלכודת עצמית‪.‬‬
‫· למעשה‪ ,‬גבריאל מייצג את המגזר הישראלי שלא רואה שום מחויבות כלפי העם היהודי‪.‬‬
‫הוא לא חש צורך לשרת בצבא בעת מצב חירום ואין לו כוונה לסכן את חייו למען המולדת‪ ,‬שאין‬
‫הוא רואה בה את מולדתו‪ .‬הוא נראה כאדם הנתון בחוויה תמידית של בריחה ובכך הוא נתפש‬
‫כמודל לישראלי האגואיסט‪ ,‬התלוש‪ ,‬חסר‪-‬ההתחשבות‪" ,‬ראש‪-‬קטן"‪ ,‬הדואג לסיפוק צרכיו‬
‫האישיים בלבד‪.‬‬
‫ודוצ'ה‬
‫· דמותה של ודוצ'ה נעה בין חוסר הכרה בתחילת היצירה לבין גילויים של הכרה מלאה‬
‫שבצדם תובנה משמעותית בשאלות יסוד העומדות במרכז הרומאן‪ .‬שמה נגזר מהמילה וידה =‬
‫חיים‪ ,‬המסמל את היאחזותה בחיים למרות גורלה הכאוב והמיוסר‪ .‬היא לא מתייאשת וממשיכה‬
‫להתעניין במתרחש בארץ‪.‬‬
‫· ודוצ'ה היא ילידת ‪( 1881‬שנת הולדת הציונות) בת העיר ירושלים לאורך מרבית שנות חייה‬
‫ותושבת העיר חיפה באחרית ימיה‪ .‬תפקידה ברומאן הוא לייצג את החלום הציוני על תהפוכותיו‬
‫השונות‪ .‬היא מתוארת כ"ישישה היסטורית" ועל סף מותה היא עורכת חשבון‪-‬נפש נוקב המציב‬
‫את חייה הפרטיים בכפיפה אחת עם חיי מדינת ישראל‪ .‬היא סבורה שאיבדה את הכרתה משום‬
‫שנטשה את ירושלים‪ .‬היא מגלמת את הטרגדיה של ההעזה הציונית‪ .‬היא רומזת כי הציונות היא‬
‫כישלון‪ ,‬ומבחינת היהדות המסורתית‪ ,‬שבה היא גדלה‪ ,‬היא חטא מוחלט‪ .‬היא מוסיפה ורומזת‬
‫שבגלל הציונות‪ ,‬רובץ עלינו חטא מוסרי בשל גירוש אנשים מבתיהם‪ .‬האירוניה מגיעה לשיאה‬
‫בכך‪ ,‬שהסיפור הציוני שאמור היה להעניק לעם היהודי קיום נורמלי בזכות שיבתו למולדתו‪,‬‬
‫התברר ככוזב‪ ,‬משום שההיסטוריה של המדינה היהודית רצופת מאבקים ומלחמות‪ .‬אפילו הנכד‬
‫גבריאל נטש את הארץ וברח בכיוון ההפוך לזה שהציונות הוליכה את העם‪.‬‬
‫· מערכת היחסים בין ודוצ'ה לבין נעים – נעים משמש תחליף לנכדה הנעדר‪ .‬הוא מפיג את‬
‫בדידותה ודואג לטיפולה‪ .‬היא שולטת בשפה הערבית על בורייה וכך התקשורת בין השניים‬
‫שלמה‪ .‬בתחילה היא רואה בו נטע זר בביתה‪ .‬היא חושדת בו ומפחדת ממנו שמא ינסה להרע לה‪.‬‬
‫היא רואה בכל הערבים גורם עוין שכל מחשבתם היא להשמיד את היהודים‪ .‬היא מבקרת את‬
‫נעים‪ ,‬לא מאמינה שהוא קורא עברית‪ ,‬מתייחסת אליו כאל מישהו מוזנח ומלוכלך שבוודאי נושא‬
‫עליו פשפשים ורואה ב"גידולו" מטרד של ממש‪ .‬במשך הזמן הקשר ביניהם מתהדק‪ ,‬היא נקשרת‬
‫אליו והופכת תלויה בו לחלוטין‪ .‬נקודת שיא נרשמת כאשר היא נושקת לו ומתעוררת מבחינה‬
‫נפשית למודעות באשר לאפשרות לקשר חם ובוטח עם אדם שנחשב בעיניה תחילה כאויב‪.‬‬
‫· מותה של ודוצ'ה סמלי‪ .‬היא נפטרת לפני שזוכה לפגוש את נכדה גבריאל‪ .‬היא נידונה לגורל‬
‫זה אולי משום שכשלה בחינוכו – הוא ירד מהארץ‪ ,‬ערק מחזית המלחמה‪ ,‬סטה מהדרך המקובלת‬
‫ובגד במיתוסים ציוניים מקודשים‪.‬‬
‫מערכות היחסים בין הדמויות‪ :‬מסקנות‬
‫שותפות רוחנית מדומה מקרבת את אסיה אל גבריאל‪ .‬אדם ביקש עבורה מאהב‪ ,‬כדי להסיר‬
‫מעצמו את תחושת האשמה וכדי לכפר על חטא עבר‪ ,‬אולם היא נאחזת בו כבתחליף למהפכן‬
‫הדמיוני שבגד בטוהר הרעיון עליו חלמה‪ .‬חרף זאת‪ ,‬גם גבריאל מנחיל לה אכזבה‪ ,‬בדומה לאדם‪.‬‬
‫הוא נמלט אל החרדים בירושלים והיא נדהמת מחזותו החיצונית החדשה ונואשות היא מנסה‬
‫לחלץ אותו מחזות זאת ולהשיבו אל דיוקנו הרוחני הקודם – החילוני‪ .‬כל אותו זמן‪ ,‬אין היא‬
‫מבחינה שהמהפכה למען החירות אמנם הולכת ומתגשמת בידי בת‪-‬דמותה‪ ,‬בידי דאפי בתה‪ .‬דאפי‬
‫כאילו מתקנת את טעות אמה‪ .‬אסיה שגתה באדם ובשל כך "היא מחטיאה את המציאות"‪ ,‬ואילו‬
‫דאפי "רואה מציאות בזמן שכולם משחקים בחלומות"‪ ,‬והיא מגשימה את המהפכה באמצעות‬
‫רומן סוער עם נעים הפועל הערבי‪ .‬אהבתם של דאפי ונעים תהיה מעין גרסה זמנית ומתוקנת של‬
‫ההתקשרות הכושלת בין אדם ואסיה‪ ,‬אשר כל אחד מהם נסחף לקשר מעוות ובלתי‪-‬מוסרי חמור‬
‫עוד יותר‪ :‬אסיה לחסותו של גבריאל המנותק והמעורער בנפשו ואדם אל טלי הקטינה הבעייתית‪.‬‬
‫הקשר בין דאפי ונעים שסופו להיכשל מצביע על היוותרותן של כל הדמויות בבדידותן‪ ,‬שנראית‬
‫בסוף הרומאן הזה‪ ,‬ללא מוצא‪.‬‬
‫הרעיונות המרכזיים ביצירה ומשמעותם‬
‫‪ .1‬מפגש התרבויות בין העמים‪:‬‬
‫מהיצירה עולה פער בין מידת המידע שיש ליהודים אודות הערבים לעומת ההפך‪ .‬בין שתי‬
‫התרבויות מתקיים מגע בצילה של מלחמה‪ .‬הדבר גורם לחשדנות ואיבה בין הצדדים לצד ניסיונות‬
‫התקרבות והכרה הדדית‪ .‬היחסים המאפיינים את הקשר בין העמים מושתתים על קשרי מעסיק‪-‬‬
‫פועל‪ .‬הערבים נתונים במעמד נחות המדגיש את ההבדלים התרבותיים בין העמים‪ .‬בשביל אדם‪,‬‬
‫הפועלים במוסך נטולי זהות – הם עובדים פשוטים ובורים‪ .‬בשביל ודוצ'ה כל הערבים הם מחבלי‬
‫פת"ח‪ .‬נעים מוכיח את הטעות שעומדת בבסיס הסטיגמה‪ .‬הוא תרבותי‪ ,‬משכיל‪ ,‬שוחר שלום‬
‫וקורבן לתפיסת עולם מעוותת ושקרית‪ .‬דאפי מציבה את האלטרנטיבה הנאורה ליחס הגיוני‬
‫ומשוחרר מדעות קדומות‪ .‬הקשר בין השניים רומז לאפשרות של פתרון הסכסוך בין העמים‪ .‬זהו‬
‫ניסיון ליצירת יחסים מתוקנים של הבנה‪ ,‬אחווה ואהבה‪ .‬מכאן‪ ,‬שהרומאן מעמיד את היחסים בין‬
‫יהודים לערבים באור אמביוולנטי מורכב‪ :‬מצד אחד רגשי חיבה‪ ,‬הערכה‪ ,‬שיתוף פעולה ואמון‬
‫הדדי ומנגד רגשות של פחד‪ ,‬עליונות‪/‬נחיתות‪ ,‬חשדנות ואיבה‪ .‬הפתרון‪ ,‬שלא בא לידי מימוש אלא‬
‫זמני בלבד‪ ,‬הוא ביצירת קשר ממשי‪ ,‬שובר מוסכמות ונטול פניות גזעניות שבאמתחתו להוכיח‬
‫שכל בני‪-‬האדם שווים ללא הבדלי דת ולאום‪.‬‬
‫‪ .2‬המאבק בין הדורות‪ :‬מרד הבנים באבות‪.‬‬
‫הדמויות ברומאן מייצגות שלושה דורות בחברה הישראלית‪ .‬הדור הראשון מיוצג על‪-‬ידי ודוצ'ה‬
‫הקשישה‪ ,‬שבדמותה מסמלת את סיפורה ההיסטורי של הציונות‪ .‬הדור השני מיוצג על‪-‬ידי אדם‪,‬‬
‫אסיה וגבריאל‪ .‬כל אחד מהם מסמל פן אחר בישראליות של דור תש"ח‪ .‬אדם נראה כישראלי‬
‫החדש‪ ,‬רודף הממון וחסר ההערכה לכסף‪ .‬זה המוכן להעסיק זרים בעסקיו‪ .‬אסיה נראית במי‬
‫ששומרת על עקרונות האותנטיות‪ .‬היא מסרבת למלא אחר צווי האופנה החדשים‪ ,‬היא מתנגדת‬
‫לעבודה זרה ובכלל לעזרה בביתה והיא מקפידה על מוסר עבודה נוקשה ואחראי‪ .‬גבריאל נראה‬
‫כבן דמותו של הישראלי המאוכזב‪ ,‬זה שבורח ממחויבות כלשהי למולדתו ולעמו‪ .‬הוא מתנגד‬
‫לעיקרון ההקרבה וטובתו האישית היא שעומדת לנגד עיניו‪ .‬הדור השלישי מיוצג על‪-‬ידי דאפי‬
‫ונעים‪ .‬הם בני‪-‬נוער המאופיינים ברוח המרד הנושבת בגופם‪ .‬הם בזים למוסכמות המקובלות‬
‫בחברות מהן הם באים ומנסים להתקרב זה לזו‪ ,‬בחינת כל בני‪-‬האדם שווים וראויים‪ .‬נראה שכל‬
‫הדמויות עסוקות במאבק גלוי או נסתר בנורמות שהציבו הדמויות השייכות לדור האבות‬
‫מבחינתם‪ .‬כל המאבקים נידונים לכישלון ועדות לכך ניתנת מעצם היוותרותן של כל הדמויות‬
‫בבדידותן‪.‬‬
‫‪ .3‬שבירת המוסכמות המוסריות‪.‬‬
‫ברומאן יש תיאור דרכי התנהגות שאינן עולות בקנה אחד עם המקובל‪ .‬פריצת הטאבו בולטת‬
‫בראש ובראשונה במישור היחסים שבינו לבינה‪ :‬א) בעל המביא מאהב לאשתו כסמל לריקבון‬
‫מוסרי שפושט בחברה‪ .‬משמעות הכנסת המאהב הביתה היא הודאה בהתנערות המשפחה‬
‫מהאחריות המחייבת את הדדיות היחסים ואת ביטול ערך הנאמנות‪ .‬ב) גבר נשוי ובוגר הבוגד‬
‫באשתו ובועל קטינה‪ ,‬מתוך דחף בלתי‪-‬נשלט כסמל להתפוררות מוסרית הגובלת בפלילים‪.‬‬
‫משמעות המעשה היא בהידרדרות ערכית שביטויה בניצול מכוער ובעצם אונס‪ .‬ג) יחסי‪-‬מין בין‬
‫נערה יהודייה ונער ערבי המשמש פועל של אביה הוא ביטוי למרד נעורים וקריאת תגר על נורמות‬
‫חברתיות מעוותות‪ .‬עצם המעשה לא חמור כשלעצמו‪ ,‬אלא בהקשר לרצון לבעוט במוסכמות הדור‬
‫הקודם‪ .‬התוצאה של המעשה (גירוש נעים חזרה לכפרו) מלמדת על הבעייתיות שבקשר שעדיין הנו‬
‫בלתי‪-‬אפשרי‪ .‬שלוש פרשיות המאהבים ברומאן מעידות על פריצת הקוד המוסרי המקובל‪ .‬ד)‬
‫שבירת טאבו חברתי‪-‬לאומי המתבטא בירידה מהארץ ועריקה מהצבא בעת חירום‪ .‬באותה תקופה‬
‫נחשב מעשה שכזה לבזוי ושפל‪.‬‬
‫‪ .4‬ייצוגו של העולם החרדי‪.‬‬
‫העולם החרדי נתפס בעיני גבריאל כמפלט‪ ,‬כמקום בריחה שקט‪ ,‬בו איש אינו מתעניין בעברו‬
‫וכמקום בו אין בעיות העולם החיצוני מהוות מטרד‪ .‬עולם זה המתנגד לציונות‪ ,‬מהווה ההפך‬
‫הגמור של המלחמה‪ ,‬הנתפסת כמשהו ציוני מאוד‪ .‬העולם החרדי מקביל לעולם הערבי – מרוחק‪,‬‬
‫שונה‪ ,‬פשוט ובעל מנהגים משלו‪ .‬גם החרדים וגם הערבים נוהגים כמי שעליהם לשמור על פרופיל‬
‫נמוך‪ .‬הם מושכים תשומת‪-‬לב בשל לבושם ונתפסים כאויבי המדינה‪ .‬שכונת מאה שערים נראית‬
‫כמקום מקלט וגבריאל‪ ,‬הבורח משדה הקרב ניאות בקלות רבה לוותר על זהותו החילונית‪ .‬למרות‬
‫עולמם הצר‪ ,‬המנהגים הקפדניים וחוסר המודעות לנעשה מחוץ לעולמם‪ ,‬רואה גבריאל בחרדים‬
‫"בעלי חירות‪ ,‬פטורים מעבודת הצבא ומעסקי מדינה…" – כך החברה הישראלית‪ ,‬החילונית‬
‫והציונית זוכה לביטוי נגטיבי בדמות עולם מיושן אמנם‪ ,‬אך המהווה תחליף שקט ושלו‪.‬‬

‫משמעותם של מוטיבים וסמלים מרכזיים ברומאן‬


‫‪ .1‬מוטיב המאהב –‬
‫השימוש במונח 'מאהב' מסמל את השפעת התרבות האמריקנית בכל הנוגע למתירנות מינית‬
‫והתרופפות ערכית שחדרה לחברה הישראלית של שנות השבעים‪ .‬המילה 'מאהב' חוזרת פעמים‬
‫רבות ביצירה והקלות בה היא משתרבבת לשיח המקדש ערכים כגון מלחמה‪ ,‬מלמד עד כמה‬
‫מרכזי המושג החדש והמהפכני הזה בהוויה הישראלית – "ואנחנו במלחמה האחרונה איבדנו‬
‫מאהב‪ .‬היה לנו מאהב‪ ,‬ומאז המלחמה הוא איננו"‪ .‬כמובן שהבחירה בשם "המאהב" לרומאן‬
‫נועדה אף היא להדגיש את מרכזיותו בחיי הדמויות‪ .‬אדם ודאפי מכנים את גבריאל "המאהב" של‬
‫אסיה‪ .‬לאחר שאדם שוכב עם טלי הוא אומר על עצמו‪" :‬והנה גם אני הפכתי למאהב"‪" ,‬מאהב‬
‫שמחפש מאהב"‪ .‬דאפי אומרת לנעים‪" :‬בוא ותהיה המאהב שלי"‪ .‬גבריאל במונולוג ארוך מסביר‬
‫לאדם‪ ,‬מדוע בחר להסתפח לחרדים – "אליכם – האם יכולתי לשוב ולהיות בן בית יותר‬
‫ממאהב?" נעים אומר לאדם בסוף היצירה‪ ,‬לאחר ששכב עם דאפי‪ ,‬שהוא מוכן להתחתן איתה‪ ,‬לא‬
‫רק לאהוב (במובן של להיות מאהב)‪ .‬המושג 'מאהב' מתקשר ברומאן עם שלושה צמדים‪ :‬אסיה‬
‫וגבריאל‪ ,‬אדם וטלי‪ ,‬דאפי ונעים‪ .‬אדם הוא זה שהכניס את שני המאהבים לביתו באופן בלתי‪-‬‬
‫מודע והוא גם זה שמנסה להרחיקם לאחר שהבין כי הרחיק לכת‪.‬‬
‫‪ .2‬מוטיב הבריחה –‬
‫רוב הדמויות ברומאן מצויות בהתנהלות של בריחה‪ .‬אדם בורח אל עבודת הלילה ואל קשר אסור‬
‫עם טלי; אסיה בורחת אל החלומות ואל המאהב גבריאל; גבריאל בורח מסבתו אל אסיה‬
‫ומהמלחמה אל החרדים בירושלים; דאפי בורחת מבית‪-‬הספר אל הזיותיה ואל נעים; ודוצ'ה‬
‫בורחת מהמציאות לתת‪-‬ההכרה‪.‬‬

‫‪ .3‬מוטיב התחליף –‬
‫כל הדמויות סובלות מחסך אנושי ומחפשות תחליף למחסורן‪.‬‬
‫אסיה מוצאת תחליף לבעלה שלא מתפקד‪ ,‬בדמותו של גבריאל; אדם מוצא‬
‫בגבריאל תחליף לו עצמו כבעל‪ ,‬בטלי הוא מוצא תחליף מעוות לאשתו ולבתו;‬
‫ודוצ'ה מוצאת בנעים תחליף לנכדה גבריאל הנעדר והיא חשה מעין סבתא שלו‪.‬‬

‫‪ .4‬סמל המכונית –‬
‫המוריס מודל ‪ 47‬מסמלת את מדינת ישראל‪ :‬א) היא תוצרת אנגליה – רמז להצהרת בלפור‬
‫ולמנדט הבריטי‪ .‬ב) מודל ‪ – 47‬רמז לשנת ההחלטה על הקמת מדינת ישראל‪ .‬ג) צבעה המקורי‬
‫הוא תכלת – כצבעי דגל המדינה‪ .‬ד) היא נצבעת בשחור – סמל לשעתה הקשה ביותר של מדינת‬
‫ישראל במלחמת יום‪-‬כיפור‪ .‬סמל לאבל ולשכול שאפיינו את החברה הישראלית בעת ולאחר‬
‫המלחמה‪ .‬המכונית משקפת את החיים הזורמים והחומריים והפגיעה בכנף הצדדית מסמלת את‬
‫החיים הנפגעים ואת הקרע החברתי המאפיין את התקופה‪.‬‬

‫‪ .5‬סמל המוסך –‬
‫המוסך כסמל אישי וחברתי מקשר בין ניוון אישי (הפיכת היחסים האנושיים ליחסים מכניים –‬
‫אדם עובר בדרך התיאור שלו מאנשים למכוניותיהם ‪ -‬מעברים מטונימיים) ומתאר את המכוניות‬
‫בדרך שפסיכולוג מתאר בני‪-‬אדם‪ ,‬וחברתי (יחסי שלטון על הזולת ובעיקר על פועלים ערבים)‪ ,‬לבין‬
‫ניסיונות תחייה בשני מישורים‪ :‬נוסטלגיה מעוותת (שיחזור המוריס) במישור הלאומי‪ ,‬ומציאת‬
‫תחליפים בחיים האישיים (גבריאל וטלי)‪ .‬התוצאה גם היא מופיעה בשני מישורים‪ :‬הפרטי –‬
‫תאונות דרכים ולאומי – מלחמה‪ .‬המוסך המצליח הוא סמל לחיים הפורחים לכאורה‪ .‬יש הרבה‬
‫כסף‪ ,‬אך למרות זאת החיים בעייתיים‪ ,‬משום שהחיוניות האמיתית נעלמה מהם‪ .‬תמונת המוסך‬
‫מסמלת את המעבר לחומריות וחומרנות המאפיינת את המדינה‪ ,‬לאחר תש"ח – המעבר מחברה‬
‫חלוצית לחברה הישגית ותחרותית‪.‬‬

‫‪ .6‬סמל המוות המרחף ‪-‬‬


‫מבחינות רבות "המאהב" משקף מוות‪ ,‬הרבה יותר מאשר חיים‪ :‬א) מכונית המוריס ‪ -‬מוריס‬
‫משמעותו "מוות" בלטינית; היא זוכה לחיים מחודשים לפני מלחמת יום‪-‬כיפור ושובקת חיים‬
‫לאחריה‪ .‬ב) גבריאל ‪ -‬גבריאל "מת" עבור אסיה ואדם למשך תקופה ארוכה והוא עסוק מאד‬
‫בירושה של הסבתא‪ ,‬אשר הוא מייחל למותה‪ .‬ג) אסיה ‪ -‬אסיה היא "מת‪-‬חי"‪ ,‬רובוט מכני אשר‬
‫מבחינות רבות משקף את פני הדור‪ .‬היחיד המעיר אותה מקיפאונה‪ ,‬לפרק זמן מוגבל‪ ,‬הוא‬
‫גבריאל‪ ,‬מאהב הצעיר ממנה ב‪ 15-‬שנה‪ .‬ד) מלחמת יום‪-‬כיפור ‪ -‬צל המלחמה מרחף מעל היצירה‪,‬‬
‫צל שחור‪ ,‬כבד‪ ,‬הנושא בכנפיו כ‪ 2500-‬גוויות‪.‬‬

‫סיכום הרומאן "המאהב"‬


‫"המאהב" איננו רק סיפורן של דמויות בשנת ‪ ,1973‬אלא זהו סיפורה של הציונות משנת ‪1881‬‬
‫ואילך‪ .‬הציונות היתה צריכה‪ ,‬על‪-‬פי הוגיה ומגשימיה הראשונים‪ ,‬להעניק קיום נורמלי לעם‬
‫היהודי על‪-‬ידי השבתו למולדתו‪ .‬אולם נראה כי החזון השתבש במהלך הביצוע והפך למה שנראה‬
‫בהגדרתו של א‪.‬ב‪ .‬יהושע כמדינה נגועה במחלת נפש‪ .‬גבריאל הבין את כישלון הציונות ומילט את‬
‫נפשו מהמלחמה‪ .‬דאפי מתקוממת נגד השקר האידיאולוגי בשיעורה של אסיה על ראשית הציונות‪.‬‬
‫היא מוצאת את העוז לקום ולומר מפורשות‪" :‬היתה גם אפשרות אחרת מלבד הציונות"‪ .‬ודוצ'ה‬
‫שנולדה ב‪ ,1881 -‬מגלמת את הטרגדיה של ההעזה הציונית‪ .‬לפני מותה היא מכירה בכך שהיה זה‬
‫סיפור חיים כושל‪ .‬היא גוועת בבית הערבי הנטוש עם הרגשת כישלון צורבת‪" :‬הכל חלום מאכזב"‪.‬‬
‫מערכות היחסים בסיפור אינן מקובלות ואף תמוהות‪ .‬כל המצבים הבין‪-‬אישיים הבלתי‪-‬‬
‫שגרתיים הללו מצביעים על כך‪ ,‬שיצירה זו אולי ניסתה להציג כמה מהפרדוכסים של הקיום‬
‫בארץ‪-‬ישראל‪ .‬א‪.‬ב‪ .‬יהושע מתאר את הצל הנורא הפרוש על הקיום היהודי השואף כביכול להרס‬
‫ולחורבן עצמי‪ .‬הוא משרטט דיוקן של חברה חומרנית שאיבדה את טעם קיומה – מיוצגת על‪-‬ידי‬
‫אדם שהקדיש את מרצו להקמת בניין כלכלי‪ ,‬עד שאבד לו הכוח לשמירת תקינות התא‬
‫המשפחתי‪.‬‬
‫המישור הסמלי של היצירה מחדיר משמעות חברתית‪ :‬הבדידות וחוסר ההכרה בזולת‪ ,‬מובילים‬
‫במישור החברתי למלחמה‪ .‬תופעות כגון‪ :‬תאונות‪ ,‬מלחמות והרס – חוזרות על עצמן ועל‪-‬כן‪ ,‬אין‬
‫אפשרות לבנות או להתכונן לעתיד משמעותי‪ .‬משום כך‪ ,‬הקריאה ברומאן מותירה טעם מר של‬
‫כישלון שאין מוצא ממנו‪ .‬זוהי יצירה המציירת תמונת עולם פסימית שבמרכזה עומד האדם כיצור‬
‫בודד ומיואש וככזה הוא מסמל חברה הנתונה בתוך מנהרה אפלה‪ ,‬מבלי שמבצבצת קרן אור‬
‫בקצתה‪.‬‬

You might also like