‫הועתק והוכנס לאינטרנט‬

‫‪w w w .1 1 e b re w b o o k s .o rg‬‬

‫••‪vy‬‬

‫ע״י חיים תשע״ב‬
‫‪> >• X‬‬
‫‪K 7==x/T/V‬‬
‫\ ‪v .‬‬

‫‪V '4‬‬

‫‪V V >S‬‬
‫‪V‬‬

‫>‬

‫\‪v c ;.‬‬

‫♦'‬
‫‪'f‬א‬

‫^‬
‫\‬

‫\ ‪v . ; .‬‬

‫‪y‬‬

‫‪X‬‬

‫‪V V AV‬‬
‫‪.‬‬

‫‪v‬‬

‫‪V >. > V‬‬

‫♦־ ‪V‬‬
‫>♦ ‪.‬‬

‫‪v‬‬

‫;‬

‫‪:‬‬

‫‪v‬‬

‫•‬

‫♦‪V >• ,‬‬
‫‪V‬׳‬
‫•‬

‫‪v‬‬

‫'׳>‬
‫' ‪£ v‬‬

‫‪5‬‬

‫‪■ ;•0‬‬

‫‪IU J‬‬

‫‪m‬‬

‫ך‬

‫)י(‬
‫י ו‬

‫‪:‬‬

‫‪:‬‬

‫ספר‬
‫‪&| 1‬‬
‫‪j‬‬
‫סגן אכות \ ‪1‬‬
‫)| !‬

‫\‬
‫)י(‬

‫)!(‬

‫‪1‬‬

‫ץ‬

‫‪IF‬‬

‫‪1!j‬‬

‫‪8‬‬
‫)!(‬
‫‪X -K‬‬
‫‪\ w‬‬

‫‪1‬‬
‫‪7‬‬

‫‪y )A‬‬
‫■י‪'-‬‬
‫<‬

‫ו‬

‫‪x\/V‬‬
‫\•‪<•4‬‬
‫)!( ‪/‬‬
‫‪✓♦*A‬‬
‫‪>vrx‬‬

‫‪1‬‬

‫‪8‬‬

‫‪r‬‬
‫(י)‬

‫>‬

‫• <‬
‫<‬
‫‪1 (0‬‬

‫|‬

‫‪9‬‬

‫‪p‬‬

‫(י)‬
‫* ‪V‬‬
‫>‪YA‬‬

‫‪1‬‬
‫ה ל כו ת‬

‫^‬

‫ו ה לי כו ת‬

‫במערב‬

‫מ סו ד ר‬

‫ע פ ״י‬

‫א שר‬

‫נ ה גו‬

‫ה פני מי( מ א רו ק ח‬

‫סדר‬

‫או ר ח‬

‫שו ״ ע‬

‫<‪--‬ץף‬

‫‪n‬־‬

‫חיי ס‬

‫ונ לוו ה‬

‫בי רו רי‬

‫א ליו‬

‫ו תו ק ף‬

‫)!(‬

‫ה ל כו ת‬

‫חיו ב ס גס‬

‫בג ד רי‬

‫א בו ת‬

‫ב א ״י‪,‬‬

‫(י)‬
‫<‬
‫>‬

‫‪<V‬‬

‫וקעת‬

‫\ * >‬

‫)!(‬
‫‪Y‬‬
‫>‪< VA‬‬

‫מ ה ה ל כו ת‬

‫ב עניני‬

‫מנ הגי ס‬

‫׳■<‬

‫א שר‬

‫‪] 1‬‬

‫חי ב ר תי‬

‫כ רו ב‬

‫ח ס די‬

‫ה׳‬

‫י תברך‬

‫(י)‬
‫‪X‬‬
‫<־‪.‬־>‬

‫||‬
‫<‬

‫•‪ :‬׳ ‪j‬‬

‫) ‪(%‬‬

‫| ‪Q jfg‬‬
‫\‬

‫־•־<‬

‫<‪'/‬‬

‫ה חונן ל א ד ס ד ע ת‬

‫(!)‬

‫‪f‬‬

‫‪5‬‬

‫מ ר ד כ י‬

‫ע ק י ב א‬

‫)י (‬

‫א ר י ו ז ?‪ 1‬ב ה ר‬

‫• ?‬

‫ז‬
‫״‬
‫ס‬
‫תש‬
‫ן‬
‫ד‬
‫י‬
‫ס‬
‫גכ״א‬
‫ו‬
‫ת‬
‫׳ק‬
‫׳‬
‫ה‬
‫י‬
‫ע‬
‫יס‬
‫ל‬
‫וש‬
‫ר‬
‫י‬
‫^•‪V.T•'▼, %,yyy _ _ /vi.‬‬
‫‪(0‬‬

‫)!(‬

‫‪ax‬‬

‫)‪< V‬‬
‫>‬
‫)!(‬

‫‪+,y+y‬‬
‫—‪yy^ x‬‬
‫)!(‬

‫‪♦.x‬‬

‫‪1‬‬

‫■׳ <‬

‫■‬

‫)' ( (‬

‫)י (‬
‫>‬
‫‪vVV‬‬

‫)!(‬

‫מנ ה גי‬

‫‪v‬‬
‫•‬
‫•♦*‬
‫‪V'K‬‬
‫‪>vma‬‬
‫‪S‬‬

‫‪e‬‬

‫‪i‬‬

‫‪a^a‬‬

‫‪a‬‬

‫י '‬

‫י‬

‫‪.A\A‬‬

‫‪aa‬‬

‫‪aaax H‬‬

‫‪A.Aa‬‬

‫‪a‬‬

‫‪I‬‬

‫י ו‪1‬‬

‫|‬

‫\ ‪> X‬‬

‫©‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫להשיג את הספר‪:‬‬
‫ירושליס‪:‬‬
‫אור המערב ‪ -‬כני יששכר (הספריה הספרדית)‬
‫ת"ד ‪ 41241‬ירושליס ‪02-5382093‬‬
‫משפחת שי קענלכוגן ‪ 2‬דירה ‪ 21‬הר נוף‬
‫ירושליס‬
‫קנדה‪:‬‬
‫‪F A M IL L E L E B H A R‬‬
‫‪7026 C L O V E R RD.‬‬
‫‪M O N T R EA L,Q U EB EC‬‬
‫‪(514)487-1841‬‬
‫ארעות הכרית‪:‬‬
‫ליקווד‪)732( 364-8381 :‬‬
‫ערפת‪:‬‬
‫‪L IB R A IR IE S B E IT H A SSO F E R‬‬
‫‪143 R U E M A N IN‬‬
‫‪75019 PA R IS‬‬
‫‪TEL:0148035040‬‬

‫סדר ועימוד ‪ -‬אות לאות ‪054-5724291‬‬

‫אכקש ככל לשון של כקשה‬
‫שכל מי שיש לו הערות כעניני‬
‫מנהגי המערכ הפנימי ומקורות‬
‫והוספות‬
‫אל תמנע טוכ מכעליו‬
‫ניתן לשלוח לכתוכת‬
‫קענלכוגן ‪ 2‬דירה ‪ 21‬הר נוף‬
‫ירושליס‬

‫כלבון‬
‫אוד חנניה‬
‫ע־ש רבי חנניה בן‬
‫רחל‪ 1‬ושלימה ועקנין זצ־ל‬

‫הר ב דו ד‬

‫עו ב די ה‬

‫‪HARAV DAVID OVADIA‬‬

‫חבר הרבנות הרא שית לירושלים‬

‫ב״ה ירושלים עיח׳׳ק יום‬

‫‪Rabbinical Council Jerusalem‬‬

‫כ״ט ניסן התשס״ה‬

‫הסכמה‬
‫לכבוד האברך היקר ונעלה יראת ה׳ היא אוצרו הרב מרדכי עקיבא אריה לבהר שליט״א‪.‬‬
‫רב שלומות‬
‫שמחתי מאוד לראות את פרי עמלך רבות בשנים‪ ,‬מאז הכרתיך‪ ,‬בעניני הלכות ומנהגים שיסודותם‬
‫בהררי קודש לרבותינו הקדושים אשר בארץ המה גאונים וצדיקים רבני ארץ מרוקו זיע״א‪.‬‬
‫זכורני את שקידתך ועוז רוחך לרדת לעומקם של דברים לדעת שורשם ומקורם על אדני מי‬
‫הוטבעו‪ ,‬כי כל מנהגי רבותינו יוסדו על אדני פז ויסודות איתנים ונאמנים‪ ,‬לך נא ראה בהקדמה‬
‫לספרי נהגו העם‪.‬‬
‫עיינתי בספרך כמסת הפנאי והכוח ומצאתי שהתקיים בך הפסוק ״הזורעים בדמעה ברינה יקצורו‪,‬‬
‫וברכתי אליך שיפוצו מעיינותיך חוצה‪ ,‬ויהי ה׳ עמך‪ ,‬איש גבור החיל להחזיר עטרה ליושנה‪.‬‬

‫בברכת התורה‬
‫המצפה לרחמי שמים‬

‫ע״ה דוד ענבדיה‬

‫בית וגן ‪ 30‬ירושלים טל‪6424418 .‬‬
‫‪Baylt Wagan 30 Jerusalem. Tel.6424418‬‬

‫ו‬

‫הרג יהושע מאמאן שליט״א‬
‫חבר ביה״ד הגדול בירושלים(לשעבר)‬
‫‪ wnn‬שרית עמק ’ הו שע(״ת ו עוד‪.‬‬

‫תאריך כ״ט אדר א׳ התשפ״ה‬

‫בפ״ד‬
‫הסכמה וברכה כחדא שריין‪.‬‬

‫ראה ראיתי הספר היקר מגן אבות בשמו בן הוא‪ ,‬אשר חבר וערך ידידנו היקר והמהולל‪ ,‬הרב הכולל‪ ,‬בישראל להלל‪,‬‬
‫הרב מרדכי עקיבא אריה לבהר שליט״א‪ ,‬על מנהגי אבו״ר ע״ה שנהגו במארוקו‪ ,‬אשר יגע ועמל להמציא מקורות‬
‫טהורות‪ ,‬וראיות ברורות למנהגים שנהגו אבו״ר במדינת מארוקו‪ ,‬שהיו בה מקדם קדמתא גאוני עולם‪ ,‬וכל המנהגים‬
‫שהנהיגו שם היו מבוםםים על פי ההלכות הטהורות‪ ,‬אשר יסודתם בהררי קדש‪ ,‬ויש מהם שיסודתם בהררי קדש על‬
‫פי סודן של דברים‪.‬‬
‫והילך מ״ש הגאון הגדול והקדוש האדם הגדול בענקים מענקי הרוח שהיו בדורות שלפנינו הנ״ה הגאון הגדול והקדוש‬
‫סובר הרזים‪ ,‬מרן בקש״ת ובמוהר״ר המלך שלמה אבן דנאן ע״ה זצוק״ל וזיע״א‪ ,‬בהקדמתו קדמת אשו׳ר על ספר הבהיר‬
‫אבני שי״ש חלק א׳ וחלק ב׳‪ ,‬זל״ה הקהילה הישראלית אשר חבל נחלת פזורה היא ארץ מארוקו לקחה לה חלק נכבד‪,‬‬
‫חלק כביר‪ ,‬בהשפעתה הרוחנית בתורת ישראל‪ ,‬נשמת העם‪ ,‬גם על תפוצות אחיה בארצות תבל‪ ,‬דור אחר דור‪ ,‬ימים‬
‫כבירים מלאה חובתה‪ ,‬בהעמדת רבנים גדולים תורניים מורי העם בתורת האלהים מצותיה וחוקותיה‪ ,‬כמעט יחשב‬
‫הדבר לימי קדם בשכון עם ישראל על אדמתו‪ ,‬אדמה קדש בחדרי ארץ מארוקו‪ ,‬נפוצו שמה הישראלים ויעשו למו‬
‫קהלות נכבדות שומרי הדת והמצות‪ ,‬עסקני לימוד התורה והוגיה‪ ,‬במרביתם נמצאו נבונים ומשכילים‪ ,‬ובתוכם חכמים‬
‫תלמודיים‪ ,‬בתי דינין למשפט‪ ,‬גם ישיבות בתי מדרשות למכביר‪ ,‬וכו׳ וכו׳ וכו׳ לך נא ראה שמה ויערב לך‪ ,‬הנה הבאתי‬
‫כאן דברי קדשו הנ״ל כדי לדעת קורא נעים שכל המנהגים שהנהיגו אבותנו ורבותינו ע״ה הם מבוססים על אדני קדש‪,‬‬
‫ויסודתם בהררי קדש וכמש״ל‪.‬‬
‫ולך נא ראה בב״י אור״ח שכתב וזל״ה כתב בא״ח כשמזכיר הקורא שם המן ובניו מנקשין התינוקות באבנים וכו׳‪ ,‬לכן‬
‫אין להלעיג על המנהגים כי לא לחנם הוקבעו וכו׳ עי״ש‪ ,‬וכן פסק רבנו הרמ״א ע״ה באו״ח שם בסי׳ תרץ׳ וזל״ה ואין‬
‫ליבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו (בית יוסף בשם א״ח) עי״ש‪ .‬וראה שם בכף החיים אות קיב׳‬
‫מ״ש בענין זה‪ ,‬ועוד ראה נא לרבנו המ״א ע״ה שם ס״ק ב׳ שהאריך בענין זה ומשם באר״ה‪.‬‬
‫ועוד רבנו הרמ״א ע״ה הניף ידו יד הקדש ביורה דעה כי׳ שעו ס״ד בהגה׳ וזל״ה ומנהג אבותינו תורה (מהרי״ל ע״ה)‪,‬‬
‫ולך נא ראה בספר מנהגי המערב(להרה״ג רבי אליהו ביטון שליט״א)‪ ,‬מה שכתבתי בנתיבות המערב מעמוד ‪229‬‬
‫והלאה‪ ,‬על המנהגים שנהגנו במארוקו שכלם מיוסדים על אדני פז‪ ,‬ומשם באר״ה‪.‬‬
‫ועוד לך נא ראה בספר כף החיים הנ״ל ושם בסי׳ סח׳ מה שהביא שם ק״ב וכתב מנהג הספרדים בסידור התפלות‬
‫הוא הנכון וההגון עי״ש‪ ,‬ועוד שם סק״א האריך בענין התפלות ואמר בהמשך דב״ק וזל״ה ולכן ראו״ לכל אחד להחזיק‬
‫במנהג סדר תפלתו במנהג אבותיו‪ ,‬לפי דאין אנחנו יודעים מי הוא שבט זה‪ ,‬ומי הוא משבט זה‪ ,‬וכו׳ עי״ש ומשם‬
‫באר׳ה‪.‬‬
‫ובכן לפי האמור יפה עשה הרב מרדכי עקיבא אריה שליט״א הנ״ל שעמד וערך בטובן הספר מגן אבות הנ״ל‪ ,‬וזכות‬
‫התורה ואבותינו הק׳ יהיו מגן בעדו‪ ,‬ובעדינו‪ ,‬אמן ואמן‪ .‬וצויי״מ וימ״ן‪.‬‬

‫עבד האל הנאמן יהושע מאמאן נד״ו‪.‬‬

‫הרמות הראשית למרוקו‬
‫‪GRAND RABBINAT DU MAPOC‬‬
‫בם״ד‬
‫חזיתי איש מהיר במלאכת שמים וכוונתו רצויה להעיר לב רבים ושלמים לשורר אח האהבה לקיים‬
‫מנהגי אבותינו ורבותינו הקדושים אשר טרחו ועמלו ועשו מודעים וםייג לתורה ולמצוה שתתקיים‬
‫בידם ואפיריון נמטייה להאי נברא יקירא הרה׳ג כמוהר״ר מרדכי עקיבא אריה לבהר שליט״א אשר‬
‫טרח ויגע להמציא מקורות וראיות במנהגי אבות ותוקף חיובם על כן תכון עתירתי לכל אוהבי‬
‫תוה״ק ומכבדיה לחבב את הרב המחבר ולקחת הםפר הזה ברכה אל ביתם באהבה וכל תומכיה‬
‫יאושרו‪.‬‬
‫ולחבת הקודש אציגה נא ממאמרי חז׳ל בערכי מנהגי אבותינו ורבותינו הקדושים וכידוע ממנהגי‬
‫ישראל תורה ואםור לשנות‪ .‬וכענין קבורת מתים והלבשתם והלויית בםנהדרין מ״ו אמרו את הםברא‬
‫דלא לשתני ממנהגא שנשארה בתוקפה ומשה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימים‬
‫הם לעולם ולעולמי עולמים שבת ל' ורב אשי אמר ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי‬
‫מ״ק ה' ורבי תנחום בר חנילאי אמר לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא‬
‫אכל לחם ומלאכי השרת ירדו למטה אכלו לחם אכלו םלקא דעתך? אלא נראו כמי שאכלו ושתו‬
‫ב״מ פ'ו ובמשנה פםחים נ' אמרו אל ישנה אדם מפני המחלוקת ואמרו שם בני ביישן נהוג דלא‬
‫הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא ומפרש רבנו חננאל אבותינו היו עשירים ולא היו צריכים‬
‫לעשות מלאכה ואנו עניים פירש״י יום השוק של צידון היה בערב שבת ואעפ״כ היה להם לנהוג‬
‫כאבותיהם עי״ש והרמ'א כותב בשו״ע יור״ד םימן שעו ומנהג אבותינו תורה ובשו'ע או״ח םימן‬
‫תר״ץ כתב שאין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו ועיין שם בבאר היטב‪.‬‬
‫ועוד כתב הרמ״א באו״ח םי ם״ח אין לאדם לפרוש מן הציבור במקום שנהגו ויאמר הפיוטים עמהם‪.‬‬
‫ובמשנה ברורה שם כתב שהעיד בנו של מהרח״ו על אביו שכשהיה הש'ץ בקהל בימים נוראים‬
‫היה אומר כל הוידויים וכל הפיוטים וישמע חכם וממנו יקח חכמה ומום־ השכל שלא לשנות‬
‫המנהגים עכ'ל‪.‬‬
‫ובירושלמי ב״מ פ״ז א' אמר רב הושעיה זאת אומרת המנהג מבטל הלכה עי״ש בפני משה‪ ,‬אמר‬
‫ליה רבה בר רב חנן לאביי ואמרי ליה לרב יוםף הלכתא מאי אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר‬
‫ברכות מ״ה ופרש'י מאי עמא דבר היאך נוהגים‪ .‬על כן כל אחד ואחד צריך מהתחזק ולקיים מה‬
‫שכתוב שמע בני מוםר אביך ואל תטוש תורת אמך‪.‬‬
‫והנני בזה מברך את הרב המחבר שיזכה תמיד לזכות את הרבים ויפוצו מעינותיו חוצה אכ״ר‪,‬‬

‫ידירו מכבדו ומעריכו‬
‫אהרון מונפוניגו‬
‫הרב הראשי למרוקו‬

‫‪e Verlet Hanus) •TO.: 27.09.20120.29.11 * Fax: 47.31.99 -CASABLANCA‬״‪31, Rue Jaber Ben Hayane (Ex. R‬‬

‫ב‪" 0‬ד‬

‫הרב עזריאל אוירבאך‬
‫ר ב בי ת הכנסת " חניכי הי שי בו ת"‪ ,‬בי ת וגן‬
‫ר ח' הפ ‪ 0‬ג ה ‪ ,53‬בי ת וגן‪ ,‬ירו שלי ם‬

‫‪ %H /‬י<‪0\h /‬‬

‫‪p‬‬

‫‪f t‬‬

‫‪i‬׳‬

‫‪/‬‬

‫י‪.‬‬

‫‪p‬׳־ \‬
‫< ‪/‬ז‬

‫י'‬

‫׳׳׳ ‪/ /T3‬‬

‫' ‪4‬‬

‫^‬

‫י ‪/‬‬

‫‪.‬‬

‫* ‪io‬‬
‫^‬

‫‪r‬‬

‫‪r‬׳ ‪j‬‬

‫‪' x‬‬

‫‪%‬‬

‫" ! ‪rp‬‬

‫■'‪•jf‬‬

‫‪M‬‬

‫<ל ‪r~J‬‬

‫^ י־‬
‫^ ‪ ■A‬״‪/‬‬

‫‪pt‬‬
‫‪v?/‬‬

‫^ ‪, v y 'p / 7‬‬

‫‪f‬‬

‫‪/‬‬

‫י ‪/ ^ -‬‬

‫‪V , / ;^-‬״‬

‫^ ‪!,£?</‬‬

‫‪V‬‬

‫‪///‬‬
‫‪ /‬צ ״ " < ׳ ‪,‬‬
‫'‬
‫^׳׳ י־ק‪.‬י‬

‫*׳' ״ ‪W‬‬
‫־‬
‫‪'P‬‬

‫״‬

‫• ‪ /‬״ ' ז ׳ ־ ‪•7‬‬
‫"^ ‪V •’/‬‬
‫‪/‬‬
‫‪ /W‬י] ״‬
‫^ ׳‬

‫‪ /‬״‪y ' /‬‬

‫׳ ‪- 5/- /‬‬

‫׳* ׳״ ‪* 7 » ■ ' * / ' " . y - -‬‬
‫‪^ r jy‬‬
‫‪J‬‬

‫׳‬

‫׳‬

‫‪ /‬״ '‬

‫'‬

‫‪,‬‬

‫;ג‬

‫־׳ ״ » ■׳‬

‫'יק‬
‫‪/‬‬

‫;‬

‫‪? '/‬‬

‫‪4‬‬

‫‪rf f S‬‬

‫‪{ J r ,,‬‬
‫‪r ,‬‬

‫^‬
‫•י‬
‫^‬

‫‪cjy‬‬
‫» '>‪s f 3‬‬

‫הגאון רבי מכלוף פחימה שליט״א‬
‫דב ומו״ץ לעדת צפון אפריקה כבני‪-‬ברק‬
‫לכבוד ידידי הנעלה והנערץ הרה״ג ר׳ מרדכי לבהד שליט״א‬
‫קיבלתי את כפר ״מגן אבות״ אשר כולו מחמדים בבקיאות עשירה ובהבנה עמוקה‪ ,‬לחזק ולאמת‬
‫מנהגי אבותינו ע״ה אשר יסודם בהררי קודש מגאוני עולם‪ ,‬כפי המורי הוראה שבאותו דור‪ .‬וכבר‬
‫ידוע שעיר פאס קודם גירוש ספרד היו בה גאוני עולם‪ ,‬ואחר שהגיעו גאוני ספרד בין שתי קהילות‬
‫בעיר פאס דאז‪ ,‬התושבים לפי מנהגי פוסקיהם‪ ,‬והמגורשים לפי פוסקי גאוני ספרד שהגיעו להתיישב‬
‫בפאס וסביבותיה‪ .‬ועד היום יש בתי כנסיות שנוהגים כתושבים‪ .‬ובדורנו זה אשר כל אחד גולה‬
‫למקום תורה‪ ,‬ולא בהכרח דמקום תורה ינהג כמנהג אבותיו‪ ,‬שומה עלינו לחקור ולדרוש שלא‬
‫נטוש תורת אמנו כמוזכר בגמרא פסחים‪ ,‬פרק מקום שנהגו‪ ,‬על קיום מנהג אבותינו‪ .‬וחדשים מקרוב‬
‫באו ומחקו בריש גלי הרבה מנהגים שנהגו בהם אבותינו ז״ל בטענות משונות‪ ,‬והכל מחוסר ידיעה‬
‫לכל אלה אשר היה מוטל עליהם לחקות אחר מנהגי אבותיהם‪ .‬והרי רב שהוא רבם של כל בני‬
‫בבל‪ ,‬כשהזדמן לאותו בית כנסת שקראו הלל בר״ח‪ ,‬אמר הנח להם מנהג אבותיהם בידיהם‪ .‬ואף‬
‫שלדעתו ולהלכה לא מוזכר ר״ח בימים שקוראים בהם ההלל‪ ,‬עם כל זה לא ביטל מנהגם‪.‬‬
‫והנה ידידי הרה״ג ר׳ מרדכי לבהר שליט״א‪ ,‬על אף שתורתו והשקפותיו ודרך לימודו קיבל בעולם‬
‫הישיבות הליטאיות‪ ,‬וגדל בארץ אירופאית קנדה‪ ,‬הרגיש צמאון נפשו לתהות ולחקות על שורשי‬
‫מנהג האבות‪ ,‬ולמצוא לכל מנהג מקור בהלכה ואם לא השיגה ידו התייעץ עם גדולי הדור‪ .‬ומציג‬
‫בפנינו פרי עבודתו מתוך יראה וחרדה וכבוד לכל דבר שבקדושה‪ ,‬אשר נהגו בקהילתנו יוצאי מרוקו‪,‬‬
‫אשר זכינו היום שרוב הת״ח והבני תורה הם צאצאי צאצאיהם בארץ הקודש‪ ,‬ובכל העולם‪ .‬זו ראיה‬
‫מוחצת שהציבור הרחב הזה תמיד היה קשור בעבותות אהבת התורה וירא״ש‪ .‬אי לזאת ראוי ונכון‬
‫הדבר שדוקא אברך ת״ח שנון בלימוד ועמקן בסברא‪ ,‬שלכאורה מה לו ולמנהגים‪ ,‬כאשר כל יומו‬
‫עמוס בלמדנות ולן בעומקה של הלכה‪ ,‬אלא דא עקא‪ ,‬ראה בכך שאדרבא המנהגים הקדושים הם‬
‫שהולידו אותו מחד והפיחו בו רוח‪-‬חיים להיות עבדא דקודשא בריך הוא לשכון באהלה של תורה‪,‬‬
‫וכמובן כהכרת טובה ‪ -‬כתב חיבורו זה בשם ״מגן אבות״‪ ,‬שבאמת היו מגן וצנה לישועת הבנים‪,‬‬
‫שיזכו לגדול בתורה ויראת שמים‪ .‬נאה דורש ונאה מקיים‪ .‬שכל בן תורה לא יתבייש במנהג אבותיו‪,‬‬
‫ואדרבא בן חכם יכבד אב‪ ,‬ולא ירמוס את כבודו בטענות שונות‪ .‬ואם נדמה לנו שעובר על איסור‬
‫או עושה לא טוב באותו מנהג שנהגו אבותיו‪ ,‬ישאל חכם ויחכם עוד‪ .‬ואל יהי בועט בזקיניו וחכמיו‪.‬‬
‫וכבר דשו גדולי עולם בסוגי המנהגים אשר הם בטלים ביסודם יעוין בפר״ח בהל׳ פסח סימן תצ״ו‬
‫המיועד לכל כללי המנהגים‪ ,‬וכי מנהג אין פירושו תורה מן השמים‪ .‬ולכן כאשר והמנהג יש לו מקור‬
‫בהלכה‪ ,‬אף אם הוא על דעת יחידים‪ ,‬שאין רוב הפוסקים סוברים כמותם‪ ,‬חשיב שפיר המנהג שנהג‬
‫בו ‪ -‬ואם יש בו חשש איסור לדיעות החולקים‪ ,‬ורוצה להחמיר‪ ,‬יחמיר לעצמו ואל ימחה במי שנוהג‬
‫כדעת המתירים‪ .‬ויש לזה ראיות מגמרות ולא העת לפרטם‪ .‬ולכן נהרא ונהרא ופשטיה והעיקר כוונה‬
‫לשם שמים‪ ,‬במה שהוא עושה‪ ,‬וח״ו להכתיב ולחייב מי שנוהג מנהג שיש לו מקום בהלכה‪ ,‬ולזלזל‬
‫במי שמקיימו‪ .‬והנח להם לישראל ויש להם על מי שיסמוכו‪.‬‬
‫ולכן אני אומר רב חיליה לידידי הגר״מ לבהר שליט״א בספרו ״מגן אבות״‪ ,‬כיד ה׳ הטובה עליו‪,‬‬
‫מפי חכמים וסופרים‪ ,‬וגם נופך משלו‪ .‬וכדרך הת״ח הטוב‪ ,‬השומע ומוסיף מדיליה‪ ,‬ויזכה לעוד‬
‫חיבורים ויפוצו מעיונותיו חוצה‪.‬‬
‫החותם בבדכה‬
‫ע"ה מכלוף פחימה‬

‬וחלקם הגד ול הג יע לע יר פאם‬ ‫שבמר וק ו ‪ .‬גירושין‪ .‬‬ ‫מנהג י הת ושב ים שמק ורם הר י״ף והרמב״ם ‪ .‬יש ל זק וף ל זכ ות ו ש ל רב י דנ יאל ט ול ידאנ ו זלה״ה ‪.‬‬ ‫בש נת שכ ״ה החל יט ו הרבנ ים הגא ונ ים רב י ח י ים ורב י י וםף ט ול ידאנ ו בני רב י‬ ‫דנ יאל הנ״ ז להגר מע יר פאם ולהת י ישב בע יר מק נם ‪ -‬מק נם ה יתה א ז ע יר קט נה‬ ‫ואנש יה מעט ים ‪ .‬וככה נ וצר ו שנ י מנהג ים לבנ י מר וק ו ‪.‬‬ ‫מ יד בהג יעם לע יר פאם רב י דנ יאל יםד ״ יש יבת פאם״ ועמד בראשה ‪ .‬וםברה זכה ‪ .‬ח נך ד ור ש ל גאוני ומא ור י ת ורה ו יראה ‪.‬ומהם בא ו לט ורק יא ‪ .‬אש ר‬ ‫יםד ום גאוני ע ולם הלא המה הגב ור ים א נש י שם ‪ .‬ותלמ יד ו הר״ י‬ ‫אב ן מ י גאש‬ ‫זלה״ה ‪.‬‬ ‫ומהם שהג יע ו לאר ץ ישראל ‪ .‬לקחת מקל‬ ‫נד ודם ולהצטרף ל יד יד יהם חכמ י ורבני קםט יל יא ‪.‬ואחר הג יר וש בש נת רנ״ב נטל ו‬ ‫מקל נד ודם ו יצא ו עם הג ולה למצא להם ע יר מקלט ‪ .‬ובפרט על המנהג ים העמ ומ ים‬ .‬כת וב ות ‪ .‬‬ ‫והנה יג ו מ נהג יהם ש ל‬ ‫המג ורש ים בכל עניני הע יר ‪ .‬הרבנ ים ט ול ידאנ ו מצא ו כר נרחב ל יםד ע יר לת ורה ולתע ודה ‪ .‬ואכ ן הצל יח‬ ‫וכמעט כל המ ג ורש ים הצטרפ ו לאח יהם שבמק נם ‪.‬‬ ‫כ נראה שר יכ ו ז הגד ול ש ל חכמ י ורבני קםט יל יא שהת ישב ו בפאם ‪ .‬ומנהג י המ ג ורש ים שמק ורם ממנהג י‬ ‫םפרד ‪ .‬ה וא שמש ך‬ ‫את הרבנ ים הגא ונ ים רב י י וםף ט ול ידאנ ו ובנו רב י דנ יאל זלה״ה ‪ .‬אש ר ב ו לקטת כל מנהג י מר וק ו ‪ .‬הגר ו גם הם לט ורק יא ‪.‬‬ ‫מא וד התפעלת י מעב ודתך העקב ית‬ ‫והמק יפה לחק ור על ש ורש י המנהג ים‬ ‫ולהעמ יד בטעמ יהם בהב נה ישרה ‪ .‬ולא יד וע לנו על ש ום א יש י ות ת ורנ ית שהת ג וררה בה ב ימ ים‬ ‫ההם ‪ .‬ובע ומק עיונו ה זך בם וג י ות‬ ‫הש״ם ‪ .‬‬ ‫אמ נם בס ופ ו ש ל דבר אחר כמה שנ ים הצטרפ ו לאח יהם שהת י ישב ו בע יר פאם ‪.‬ואין םפק שחלק גד ול ש ל התפתח ותה‬ ‫ש ל קה ילת פאם אחר י הג יר וש ‪ .‬שח יטה‬ ‫וטרפ ות ‪ .‬הכל כפ י רב ות ינ ו המג ורש ים ‪ .‬שה יתה ע יר גד ולה לאל וק ים ע וד מ זמ ן הר י״ף זלה״ה ‪ .‬וחלקם הת י ישב ו בפ ורט וגל ‪.‬‬ ‫אש ר בחכמת ו הגד ולה ובכ וח ו הרב ב יד יעת הת ורה ‪ .‫הקדמת הגאון רבי אברהם עמאר שליט״א‬ ‫מראשי ישיבת אור ברוך ת״ו‬ ‫מה מא וד על ז לב י לרא ות את ספרך ‪ .‬ולבםםם על אדנ י ים וד ות נאמנ ים‬ ‫בט וב טעם ודעת ‪ .‬והרב יץ‬ ‫ת ורה לעדר ים והעמ יד תלמ יד ים הרבה ‪ .‬ק יד וש י ן ‪ .‬גד ול י הת ורה וה יראה רב ות ינ ו‬ ‫המג ורש ים אש ר א ור ת ורתם זרחה בא ר ץ ספרד ‪ .‬אש ר ש רשם מפםק י ה רא ״ש שה יה מרא דאת רא בםפרד ‪.‬ולהפ יץ על יהם א ור בה יר ‪ .‬‬ ‫ואחר יהם הרמב ״ם פאר הד ור‬ ‫והדר ו‬ ‫זלה״ה מש פחת‬ ‫ט ול ידאנ ו שה י ו מגד ול י הת ורה בספרד ב זמ ן הג יר וש ‪ .‬תק נ ות הע יר ‪ .

‬וחובה קדושה‬ ‫היא לנו לחזור לשרשי מנהגינו ולא לרעות בשדות זרים‪ .‬‬ ‫החותם בהערצה רבה‬ ‫הצב״י אברהם עמאר יצ״ו‬ ‫בן לא״א כמוהד״ד מרדכי עמאר זלה״ה‬ .‬ולהחזיר העטרה‬ ‫ליושנה‪ .‬ואכ ן יש ב ו טעם לשבח ‪ .‫ט רחת למצ וא את ש רשם ומק ורם וטעמם ‪ .‬ולהדבק במנהגינו המיוסדים על אדני פז ולהמשיך את מורשתינו‬ ‫הנפלאה הנהוגה מדורי דורות‪ .‬ויהי רצון שזכות אבותינו ורבותינו הקדושים אשר דאגו‬ ‫ליסד כל המנהגים על אדני פז תעמוד לך ולזרעך עד עולם אמן‪.‬‬ ‫ולח יבת הק ודש עברת י על כל םפרך והערת י פה ושם מה ש נראה לענ״ד ומק וה‬ ‫אני שהדבר ים יתקבל ו בם״ד ויהי רצ ו ן שת רבה ה דעת ונ זכה לב יאת מש יח נ ו‬ ‫במה רה בימינו ויקויים בנ ו הפם וק ״ ומלאה האר ץ דעה כמ ים ל ים מכם ים״ ‪.‬ומק ור ו טה ור‬ ‫ונאמן‪.‬כי כל מ נהג אש ר התקבל וה ונהג‬ ‫בצ יב ור אין םפק ש ים ודת ו בהרר י ק ודש ‪ .‬‬ ‫אכ י״ר ‪.‬ולמען ידעו הדורות הבאים‪ .‬‬ ‫כולי תקוה שהספר יתפשט •ין אחינו הספרדים ובפרט המרוקאים אשר‬ ‫הקימו קהילות ובנו בתי כנסיות בערי הארץ ובחוצה לארץ‪ .‬ולא נטו ממורשתינו הנאמנה‬ ‫אפילו כמלא נימא‪ .‬כי לא «שה‬ ‫תורה מפי אבותינו ורבותינו במשך כל הגלות‪ .

‬ב ז‬ ‫פרק א ‪ -‬גדר מנהג המחייב‬ ‫פרק ‪ . .. . . . .. ..... . ... ... . .. .. ... .. . .. . .... .... ... . . . . .. ... ......... . ... . ... . .. .. .... ..... .. . ..‬סג‬ ‫מספר הבריבות בציצית‬ ..... .. ... ...... ....... ...... .. ........ ... ... . . . .. . . .. .. ... .. .. . . ...... .. ... .. .. ..... .. .. .... .. ... .. .. .... .. ..‬נז‬ ‫אופן עטיפת טלית * ביסוי ראש בטלית * לבישת הציציות מבחוץ‬ ‫סימן יא ‪ -‬דיני חוטי העיעית ‪ ... . . .. ... ... .... . . . . .. .. . . . .. ... . ... .. . . .. . .... .. ...... . . . .... ..‬נג‬ ‫קריאת עשרת הדברות בציבור * תיקון חצות‬ ‫סימן ד ‪ -‬דיני נטילת ידים ‪ .‬ט‬ ‫דברי הראשונים בשמירת מנהגי אבות * דברי האחרונים בחיוב שמירת מנהגי אבות * שני סוגי מנהגי‬ ‫הלבה * הברעת הסוגיה תלוי במנהג * קיום מנהגי אבות יסודו באמונה ויראה * דעת גדולי הדור בתוקף‬ ‫קיום מנהגי אבות בימינו * דעת האחרונים מדורות הקודמים בענין זה‬ ‫פתיחה כללית למנהגים ‪ . . . ... ....‬ביצד ינהג‬ ‫מבוא כללי לפיסקי ומנהגי המערב הפנימי‪ .a‬המחויבים במנהג‬ ‫פרק ג ‪ -‬דיני הרוצה לשנות מנהגיו‬ ‫פרק ד ‪ -‬דיני ההולך ממקום למקום‪ .. . . ........ . . .. . ....‬נ ה‬ ‫נטילה ע"י בלי ביוצא מבית הבסא * נט"י בבוקר בתוך ד' אמות‬ ‫סימן ו ‪ -‬דין ברכות אשר יער ואלקי נשמה ופירושיו‪ . . ....... .. ...... .‬א‬ ‫פתח דבר ‪ .. . ....... .. . . .. .. . . . . ....... ..... ... .‬מג‬ ‫תקופת הראשונים בערי המערב הפנימי * תקופת המגורשים במערב הפנימי * מקומות שלא התפשטו‬ ‫מנהגי קשטילייא במלואן ‪ -‬דרום מרוקו ואגפיה * קבלת פסקי הרא"ש בארצות ספרד * היאך נהגו שאר‬ ‫ארצות המערב * קבלת הוראות מרץ במערב הפנימי * באיזה דברים לא קיבלו דעת מרץ * נוסחאות‬ ‫התפלה * בללים‬ ‫מנהגי הלכה ע״פ סדר שולחן ערוך או״ח‬ ‫סימן א ‪ -‬דין השכמת הבוקר ‪ . .... . .... .. . ..... ..‬נו‬ ‫נוסחאות בברבת אלקי נשמה וברבות השחר‬ ‫סימן ח ‪ -‬הלכות עיעית ועטיפתו ‪ . ... .. ... ....... ...... ... .. .. ......... .... ... ......... . .........‫מגן‬ ‫תוכץ הענינים‬ ‫אבות‬ ‫תוכן הענינים‬ ‫הקדמה ‪ ....... .. ... . .. . .... . .. ..... ... . ... . . ..... ....... . .. .. . .... .. . . . . ..... . ... .... ....... . .. .. ......... .. .‬בא‬ ‫יי סו ר העובר על מנהג * חיוב הבנים בשמירת מנהגי אבותיהם * מה נחשב במנהג ‪ -‬ודין דבר שיינו מצוי‬ ‫או אינו מפורסם * מנהג שהונהג מגורמים חיצוניים * מנהג שטעמו לא שייך בימינו * קביעת מנהג‬ ‫במראות הדמים * קביעת מנהג בנוסחאות התפלה‬ ‫קיעור הלכות‪ . .. .. . ..... ...... .. . . .... .. .. .... . . .... .... ........ .... .. .. ..

. . . . . . .‬עב‬ ‫מקום אמירת תיקון הטל והגשם‬ ‫סימן קטו ‪ -‬טעם ברכת אתה חונן ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬עא‬ ‫נישוק ידידיו בביהבנ"ס‬ ‫סימן קיד ‪ -‬דין הזכרת הרוח וגשם וטל ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬עד‬ ‫טעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט בשאר ימות השנה * נוסח ברבת המינים‬ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬עז‬ ‫ברבת הנותן ליעף בח בשם ומלבות * אמירת שמע ישראל ובשבמל"ו בקרבנות‬ ‫סימן מח ‪ -‬אומרים פרשת התמיד ופסוקי קרבן שבת אעל פרשת התמיד ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ע‬ ‫צורת אותיות שנהגו במערב * אות ח' * אות י' * אות בף פשוטה‬ ‫סימן לז ‪ -‬זמן הנחת תפילין ‪ . . . . . .‬סז‬ ‫אופן הבנת הקלף‬ ‫סימן לד ‪ -‬סדר הנחת הפרשיות בתפילין‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬עה‬ ‫זמן הנחת תפילין לקטן‬ ‫סימן מו ‪ -‬דיני ברכת השחר‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‫מגן‬ ‫תוכץ הענינים‬ ‫אבות‬ ‫סימן כב ‪ -‬ובו סעיף אחד ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬פז‬ ‫אמירת פיוטים באמצע פסוקי דזמרה‬ ‫סימן סט ‪ -‬דין פורס על שמ ‪ . . . . . .‬סט‬ ‫הנחת תפילין דר"ת‬ ‫סימן לו ‪ -‬דקדוק כתיבתן ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬פה‬ ‫אמירת ה' "אלוקיבם אמת" בסוף קר"ש * אמירת פסוקים תוך קר"ש בלחש‬ ‫סימן סח ‪ -‬שלא להפסיק בפיוטים ‪ . . . . . . . . . . . . . . .‬והמהדרים אשר להם ב׳ זוגות תפילין ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬פ‬ ‫אמירת מזמור לתודה‬ ‫סימן נג ‪ -‬דין הראוי לירד לפני התבה ‪. . . . . . . . .‬עג‬ ‫נוסח ברבת אתה חונן‬ ‫סימן קיח ‪ -‬חתימת ברכת השיבה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬פג‬ ‫אמירת קדיש ע"י אדם אחד בלבד‬ ‫סימן נו ‪ -‬דין עניית הקדיש ע"י הקהל ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬פב‬ ‫נוסח ישתבח‬ ‫סי מןנ ה ‪ -‬דיני קדיש ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬סו‬ ‫הנחת תפילין של יד מיושב‬ ‫סימן לב ‪ -‬מקום הנחתן ואופן הנחתן ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬סד‬ ‫ברבת שהחיינו על תפילין‬ ‫סימן כה ‪ -‬דיני תפילין בפרטות ‪ . .‬פד‬ ‫בריעות בקדיש‬ ‫סימן סא ‪ -‬דין כמה עריך לדקדק ולכוין בקריאת שמע ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬עט‬ ‫אמירת פסוקי הקרבנות בשבת‬ ‫סימן נא ‪ -‬דיני תפלה מן ברוך שאמר עד ישתבח ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬עע‬ ‫מי שאיחר בתפלת ציבור היאך ישמע קדושה‬ ‫סימן עח ‪ -‬עריך שיהיה לו כוונה בתפלתו ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫קב‬ ‫סימן קכז ‪ -‬דין מודים דרבנן ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קכו‬ ‫קריאת העולה לתורה בשמו * עליית סומא לספר תורה * להשאיר הספר תורה פתוח בשעת‬ ‫הברבה * אמירת ברבת התורה‬ ‫סימן קמ ‪ -‬דיני הפסק בברכת התורה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‫מגן‬ ‫תוכץ הענינים‬ ‫אבות‬ ‫סימן קכד ‪ -‬דין הנהגת ש"ע בי"ח ברכות ודין עניית אמן‬ ‫הנהגת הקהל באשר החזן עושה "חזרת הש"ץ קצרה" * אמירת מודים בקול רם בשאין חזרת‬ ‫הש"ץ * לעמוד בשעת חזרת הש"ץ * עניית ברוך הוא וברוך שמו בבל ברבה ששומע‬ ‫סימן קכה ‪ -‬דיני קדושה ‪. . . . . . . .‬קיח‬ ‫סדר אמירת סליחות בשני וחמישי * להצביע על בתב הס"ת עם אצבע הזרת בשעת ההגבהה * אמירת‬ ‫בריך שמיה בימי חול * להשתחוות בעת אמירת בריך שמיה * אמירת פסוקים בעת הולבת הס"ת‬ ‫לתיבה * הולבת ס"ת לבימה בהיותו סגור * הגבהת ספר תורה בשהוציאו שני ס"ת‬ ‫סימן קלה ‪ -‬סדר קריאת התורה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קי‬ ‫נשיאת בפים במנחה של תענית ציבור * נשיאת בפים לאחר שקיעת החמה‬ ‫סימן קלא ‪ -‬דיני נפילת אפים ‪ . .‬‬ ‫קג‬ ‫סימן קכח ‪ -‬דיני נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלים בכהן‬ ‫קד‬ ‫אמירת הקהל את בל נוסח הקדושה * נוסח נקדישך‬ ‫אמירת אלוקינו בשאין בהנים בביהבנ"ס‬ ‫נטילת ידים של שחרית עולה לברבת בהנים * קריאת "בהנים" ע"י הש"ץ * אמירת עם קדושך‬ ‫באמור * עניית ברוך הוא וברוך שמו בברבת בהנים * קריאת התיבה יברבך מהש"ץ או מהבהנים * ביסוי‬ ‫ראש הבנים ע"י טלית בשעת ברבת בהנים * ש"ץ בהן האם ישא את בפיו * קריאת הפסוקים ע"י הש"ץ‬ ‫בקול רם * אמירת פסוקים בשעה שהחזן מקריא פסוקי ברבת בהנים * סומא בשתי עיניו האם ישא את‬ ‫בפיו * בהן רווק ‪ -‬האם ישא את בפיו * נשיאת בפים בבל יום‬ ‫סימן קכט ‪ -‬באיזה תפילות נושאים כפים ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קלא‬ ‫עליית אב ובנו לס"ת בזה אחר זה * שהבן יעמוד בשקוראים אביו לתורה‬ ‫סימן קמג ‪ -‬דין אם נמעא ס"ת מוטעה‪ . . . . . .‬קטז‬ ‫קדושה דסידרא בקול רם * קדיש לאחר התפלה * נוסח השיר של יום * אמירת בית יעקב והשיר של יום‬ ‫בימים שאומרים מזמור אחר * ובא לציון בבית האבל‬ ‫סימן קלד ‪ -‬סדר והוא רחום והגבהת התורה ‪ . . . . . . .‬קכב‬ ‫להוסיף על עולים בשני וחמישי * לעלות קטן בימי שני וחמישי‬ ‫סימן קלט ‪ -‬סדר קריאת התורה וברכותיה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קלג‬ ‫להיבן מורידים הס"ת הפסול‬ . . . . . . . . .‬ויתר דיני הספר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קל‬ ‫אמירת "אמת תורתנו הקדושה" קודם הברבה האחרונה של העולה לתורה‬ ‫סימן קמא ‪ -‬דיני הקורא והמקרא ‪ . . .‬קיא‬ ‫הנהגת הש"ץ באמירת הוידוי * אמירת פסוק ויעבור ע"י הקהל * נפילת אפים על זרוע היד * נפילת אפים‬ ‫ביום שעושים בר מצוה * נפילת אפים ביום ששי לאחר תקופה ארובה שלא אומרים בו תחנון * ימים‬ ‫שאין אומרים נפילת אפים‬ ‫סימן קלב ‪ -‬דיני קדושת ובא לעיון‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קמג‬ ‫אמירת פסוק "ה' מלך" בין ברבת המוציא לאבילה‬ ‫סימן קסח ‪ -‬על איזה מין פת מברכין ‪ . . . . . . . . . . . . . .‬הרבה יינות * מי מברך ברבה זו‬ ‫סימן קעו ‪ -‬שהפת פוטר את הפרפרת ‪ . . . . . . . . . . . . . .‬קס‬ ‫חיוב נשים במים אחרונים‬ ‫סימן קפז ‪ -‬דיוקים בנוסח ברכת המזון ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קנב‬ ‫אבילת חלב ודגים יחד‬ ‫סימן קעה ‪ -‬דיני ברכת הטוב והמטיב ‪ . . . . . . . . . . . . .‬או שהחיינו בלידת בת‬ ‫סימן רכו ‪ -‬הרואה פרחי האילן מה מברך ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קנח‬ ‫דין יצא ממקומו באמצע סעודת פת‬ ‫סימן קפא ‪ -‬דין מים אחרונים ‪. . . . .‬קנו‬ ‫ברבה על טעימת מאבלים לפני סעודתו‬ ‫סימן קעח ‪ -‬איזה דברים קרוים הפסק בסעודה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קלח‬ ‫דין אבילה ושתיה בבית הבנסת * לדור מעל בית בנסת‬ ‫סימן קנח ‪ -‬דיני נט"י לסעודה ‪ . . . . . . .‬קלו‬ ‫מקום הבימה ועמידת הש"ץ בבית הבנסת‬ ‫סימן קנא ‪ -‬דיני קדושת בהכ"נ ‪ . .‬קמד‬ ‫ברבת המצה בבל ימות השנה * ברבת המופליטא * ברבת הספנג * ברבת הבוסבוס‬ ‫סימן קעג ‪ -‬דין מים אמעעיים ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קלד‬ ‫גלילת ס"ת שנפתח בפרשה אחרת‬ ‫סימן קמז ‪ -‬דיני גלילת ס"ת‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קמ‬ ‫נטילה על דבר שטיבולו במשקה‬ ‫סימן קסו ‪ -‬דין הפסקה בין בעיעה לנטילה ‪ . .‫מגן‬ ‫תוכץ הענינים‬ ‫אבות‬ ‫סימן קמד ‪ -‬שלא לדלג בתורה מענין לענין ודיני ההפטרה ‪ . . . . . .‬קלה‬ ‫נגיעה בקלף שבס"ת * צורת נרתיק ספרי התורה‬ ‫סימן קנ ‪ -‬בנין ביהכ"נ ושיהיה גבוה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קסח‬ ‫סימן רכז ‪ -‬ברכת הזיקים ‪ . . . . . . . .‬קסג‬ ‫חתימת ברבת על המחיה ועל הבלבלה‬ ‫סימן ריט ‪ -‬ברכת הודאת היחיד ‪ .‬קסב‬ ‫אמירת "רבותי נברך"‬ ‫סימן רח ‪ -‬דין ברכה מעין ג׳ אחר ה׳ מיני פירות וה׳ מיני דגן ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬בלא סעודת פת‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קסה‬ ‫ברבת הגומל לנשים * אמירת פסוקים לפני ברבת הגומל‬ ‫סימן רכג ‪ -‬מי שילדה אשתו וכו׳ ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קמא‬ ‫אמירת"למבצע על ריפתא" בין הנטילה לבציעה * אמירת המזמור" ה' רועי לא אחסר"‬ ‫סימן קס"ז ‪ -‬מקום וזמן הבעיעה ומי הוא הבועע ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קסז‬ ‫ברבת הטוב והמטיב בלידת בן‪ . . . . . . . . . .‬קסא‬ ‫נוסחאות בברבת המזון‬ ‫סימן קעב ‪ -‬ברכת זימון בג׳ או בעשרה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קנג‬ ‫מנהגים בברבת הטוב והמטיב ‪ -‬שתיית רביעית‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קסט‬ ‫ברבת הזיקים בשם ומלבות‬ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ואם טעו ביום המעונן ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קע‬ ‫תפלת מנחה בלא חזרת הש"ץ * אופן חזרת הש"ץ בשאין תפלת לחש‬ ‫סימן רלג ‪ -‬זמן תפלת המנחה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קעב‬ ‫תפלת ערבית לפני שקיעת החמה * נפילת אפים במנחה‬ ‫סימן רלו ‪ -‬ברכות קריאת שמע של ערבית ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רא‬ ‫קידוש בבית הבנסת‬ ‫סימן ער ‪ -‬לומר משנת במה מדליקין ‪ . . . . . . . . . . . . .‬רי‬ ‫זמן קר"ש בשבתות וימים טובים * אמירת "יגדל" לפני ברוך שאמר‬ ‫סימן רפב ‪ -‬קריאת התורה ומפטיר ב שבת‪ . . . . . . . . . . . .‬קפו‬ ‫אמירת שיר השירים‬ ‫סימן רסב ‪ -‬לקדש השבת בשלחן ערוך ובכסות נקיה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קעז‬ ‫אמיר ת"יום הששי" ל פני"וי בלו" * נוסח וינוחו בו בתפלות שבת * אמירת מעין שבע במקום שאין ס"ת‬ ‫סימן רסט ‪ -‬דין הקידוש בבית הכנסת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‫מגן‬ ‫תוכץ הענינים‬ ‫אבות‬ ‫סימן רלב ‪ -‬דברים האסורים לעשות בשעת המנחה ‪. . . . . . . . .‬קפח‬ ‫סדר קבלת שבת‬ ‫סימן רסג ‪ -‬מי ומי המדליקין‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רז‬ ‫מנהג טעימת מיני תרגימא בין הקידוש לסעודה‬ ‫סימן רעד ‪ -‬דיני בעיעת הפת בשבת ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ריג‬ ‫הוספת עולים בשבת ויו"ט * אמירת קדיש שאחרי קריאת התורה ע"י העולה * מנהגי הקדישים שלאחר‬ ‫קריאת התורה * קריאת פרשת "ואברהם זקן" בשבת חתן * קריאת "פרשת העגל" דפרשת התובחה"‬ ‫בקול נמוך * מנהג העמידה בעת קריאת עשרת הדברות * מנהגי קריאת התורה בפרשת בראשית * סדר‬ ‫העולים בפרשת נשא * אמירת "ישמחו השמים"‬ . . . . . . . . . . .‬קפה‬ ‫הטמנת החמין בשמיבות ע"ג הפלטה‬ ‫סימן רס ‪ -‬דיני הכנסת שבת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רח‬ ‫אמירת "למבצע" ואמירת "ה' מלך" בעת טיבול הפת במלח‬ ‫סימן רפא ‪ -‬שלא יכרע ב"לך אנחנו מודים"‪ . . . . . . .‬קע‬ ‫מתי מברבים ברבת הדלקת נר של שבת‬ ‫סימן רסז ‪ -‬דיני התפלה בערב שבת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬קעו‬ ‫הברזה של ר"ח קודם שמו"ע * א מיר ת"יר או ענינו" לפני שמו"ע בערבית‬ ‫סימן רנג ‪ -‬דין כירה ותנור ליתן עליה הקדירות בע"ש ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רג‬ ‫מתי אין אומרים במה מדליקין‬ ‫סימן רעא ‪ -‬דיני קידוש על היין ‪. . . . . . . . . . .‬קעה‬ ‫נוסח ברבת השביבנו * אמירת פסוקי"ו שמרו" בין השביבנו לעמידה‬ ‫סימן רסח ‪ -‬דין הטועה בתפלת שבת ‪ . . . . . .‬קפ‬ ‫דין השהיית קדירה ע"ג אש מגולה בלא ביסוי פח * דין החזרת קדירה על אש מגולה * עירוי מים רותחים‬ ‫לתוך החמין‬ ‫סימן רנז ‪ -‬דיני הטמנת חמין ‪ . . . . . . . . . . . .‬רד‬ ‫אמירת נוסח הקידוש ביחד ביחד עם המקדש * בפתיחת הקידוש"שבת מקודש" * קידוש הלילה בעמידה‬ ‫וקידוש היום בישיבה‬ ‫סימן רעג ‪ -‬שיהיה הקידוש במקום סעודה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

.‬רנו‬ ‫ברבת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת‬ ‫סימן תפט ‪ -‬סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת העומר ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רמד‬ ‫הפטרת שבת הגדול‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רמג‬ ‫הפטרת דר שו במנחה בצום גדליה‬ ‫סימן תל ‪ -‬ובו סעיף אחד ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רמ‬ ‫נוסח ברבת הלבנה * מאימתי מברבין על הלבנה‬ ‫סימן תכח ‪ -‬סדר קביעת המועדים וסדר הפרשיות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רכד‬ ‫סדר תפילת ערבית של מוצ"ש * זמן יציאת השבת‬ ‫סימן רעה ‪ -‬הבדלה שעושה ש״ץ ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רלא‬ ‫מנהג קיפול הטלית בשבת‬ ‫סימן שו ‪ -‬באיזה חפעים מותר לדבר בשבת ‪ . . . . . . .‫מגן‬ ‫תוכץ הענינים‬ ‫אבות‬ ‫סימן רפד ‪ -‬דיני הפטרה וברכותיה ‪ . . . .‬רמז‬ ‫הבשר בלי זבובית בפסח‬ ‫סימן תנג ‪ -‬דיני החטים וטחינתם למעות ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רמח‬ ‫אבילת אורז וחומוס ושאר קטניות בפסח‬ ‫סימן תעג ‪ -‬דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס שני ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רכט‬ ‫אמירת "וי הי נועם" במוצאי שבת שחל יו"ט באותו שבוע * הבדלה בביהבנ"ס‬ ‫סימן שב ‪ -‬דיני ניקוי וקיפול בגדים בשבת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רמה‬ ‫חוזר וניעור בפסח * נותן טעם לפגם בפסח‬ ‫סימן תנא ‪ -‬דיני הגעלת כלים ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רלג‬ ‫הברזת ראש חודש לפני התפילות בר"ח * אמירת "לבפרת פשע" * עניית אמן ביעלה ויבוא * הברזת‬ ‫החדשים בר"ח * ברבות ההלל בר"ח ‪ -‬פרטי דינים בזה * בפילות הפסוקים בסוף ההלל‬ ‫סימן תכו ‪ -‬ברכת הלבנה וזמנה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רלב‬ ‫מבירת העליות לתורה בשבת‬ ‫סימן תכב ‪ -‬סדר התפלה והלל בר"ח ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רכב‬ ‫חזרת הש"ץ במוסף‬ ‫סימן רעב ‪ -‬דין תפלת מנחה בשבת ‪ . . . . . . . . . . . . . . .‬רכג‬ ‫סימן רעג ‪ -‬דיני ערבית במועאי שבת ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רנז‬ ‫אמירת ספירת העומר קודם "עלינו לשבח" ומנהגי תפילות בספה״ע * ספירת העומר לאחר תפילת‬ ‫שחרית‬ ‫סימן תע ‪ -‬סדר תפילת יו"ט שני ותפלת חולו של מועד ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רנב‬ ‫נוסחאות ומנהגים באמירת ההגדה * עשיית החרוסת * אופן שפיבת היין בעשרת המבות‬ ‫סימן תפז ‪-‬סדר תפלת ערבית של פסח ‪ . . . . . . .‬רנח‬ ‫קריאת הלל בברבה בחוה"מ פסח * אמירת מזמור לתודה בימי הפסח * חתימת ברבת ההפטרה * מנהגי‬ ‫תפלות בחוה"מ * אמירת פרקי אבות בין פסח לשבועות‬ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ובשחל בערב פסח‬ ‫סימן תמז ‪ -‬דיני תערובת חמץ בתוך הפסח ‪ . . . . . . . . . . . . . .‬ריז‬ ‫הפטרה מתוך ספר * אמירת "גו אלנו" בסוף ההפטרה * הפטרת ראש חודש שחל בשבת * עליית קטן‬ ‫להפטרה * הפטרות מיוחדות במשך שבתות השנה * מנהג ברבות ההפטרה * אופן קריאת ההפטרה‬ ‫סימן רפו ‪-‬דיני תפילת מוסף בשבת ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

. . . . .‬רסו‬ ‫מנהגי אבילות בשבת * ניגון ההפטרה בתלתא דפורענותא ‪ -‬וניגון"לב ה דודי" ו"יגדל" * נ שואין ואירוסין‬ ‫מי"ז בתמוז * ביבוס בגדים מר"ח אב * תספורת מי"ז בתמוז ונטילת צפרניים * אבילת בשר ושתיית יין‬ ‫בתשעת הימים * רחיצת גופו בתשעת הימים‬ ‫סימן תקנה ‪ -‬דיני תפילין ועיעית בט"ב ‪ . . . . . . . . . . . . . . .‬ערה‬ ‫אבילת בשר ויין‪ . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רעו‬ ‫אמירת אבינו מלבנו בר"ה שחל להיות בשבת‪ . . . . . . .‬ביום העשירי‬ ‫סימן תקנט ‪ -‬מנהגי ט"ב ודין מילה בט"ב‪ . . . . . . . .‬רסב‬ ‫תספורת בל"ג בעומר * תספורת בערב שבת בשחל ל"ג בעומר ביום א'‬ ‫סימן תעד ‪ -‬סדר תפילת חג השבועות ‪ . . . . . . . . . . . . . .‬רפז‬ ‫דין מי שטעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט * נוסח עושה "השלום" בקדיש * הגבהת קול בתפילת‬ ‫שמדע בר"ה * אמירת פיוטים בין תפילת לחש לחזרת הש"ץ * אמירת "ונתנה תוקף" * אמירת "מזמור‬ ‫לתודה" בר"ה * אמירת"טוב להודות" אחרי ברוך שאמר * מנהגי פתיחת ההיבל בר"ה‬ ‫סימן תקפג ‪ -‬דברים שנוהגים לאכול בליל ר"ה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ודין אמירתו בשבת‪. . . . . . .‬רס‬ ‫מנהג "המימונה" במוצאי פסח‬ ‫סימן תעג ‪ -‬דינים הנוהגים בימי העומר ‪ . . . . . .‬רסה‬ ‫קריאת ויחל במנחה בער"ש * הברזת חודש אב‬ ‫סימן תקנא ‪ -‬דיני שבוע שחל ט׳ באב להיות בתוכה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רעב‬ ‫סדר אבילת הסימנים ‪ -‬ומקום אמירת ה"יהי רצון" * טיבול הלחם בדבש * אבילת דברים חמוצים וחריפים‬ ‫בר"ה * תשליך בר"ה שחל להיות בשבת‬ ‫סימן תקפד ‪ -‬סדר קריה"ת בר"ה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רעו‬ ‫מנהגי תפילה בשחרית של תשעה באב * אמירת מזמור לתודה בט"ב * מנהגים בקריה״ת בט"ב * סיום‬ ‫התפלה בט"ב * פסוקי נחמה בקינות * עננו בתפילת ערבית‬ ‫סימן תקסו ‪ -‬דיני תענית עיבור ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬וביבוס בגדים‪ . . .‬רפב‬ ‫אמירת י"ג מדות ע"י הקהל בקריאת התורה של התענית * הפטרה בתענית ציבור * הנחת תפילין‬ ‫בתפילת המנחה * נשיאת בפים במנחה בתע"צ * דין אמירת סליחות ביחיד * אמירת "לדוד ה' אורי‬ ‫וי שעי" בחודש אלול * הזמן הראוי שמתחילים סליחות * תענית בער"ה * בגדים חדשים בר"ה‬ ‫סימן תקפב ‪ -‬סדר תפילת עשרת ימי תשובה ור"ה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫סימן תקפה ‪ -‬ברכת השופר ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רחע‬ ‫דין ברבת הנשים על מצוות ש"הזמן גרמא"‬ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רחיצה‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רסד‬ ‫קריאת הבתובה בשבועות * אזהרות ומגילת רות‬ ‫סימן תקנ ‪ -‬הבדל שיש בין ט׳ באב ליתר עומות ‪ . . . .‬עדר‬ ‫אמירת נחם במנחה בתשעה באב‬ ‫סימן תקנח ‪ -‬במועאי ת"ב אין אוכלין בשר ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬רעז‬ ‫שמיעת תקיעות שופר במיושב‬ ‫סימן תקפט ‪ -‬מי הם הראויים לתקיעת שופר ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . .‬ערב‬ ‫לבישת ציצית ותפילין בשחרית בט"ב‬ ‫סימן תקנז ‪ -‬לומר נחם ועננו בתשעה באב ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‫מגן‬ ‫תוכץ הענינים‬ ‫אבות‬ ‫סימן תעא ‪ -‬סדר הבדלה במועאי יו"ט ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬שכא‬ ‫מנהגי חתן תורה וחתן בראשית * מנהגי ההקפות בשמחת תורה * אמירת"בסימנא טבא" בתחילת קריאת‬ ‫פרשת בראשית‬ ‫סימן תרעב ‪ -‬זמן הדלקת נר חנוכה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . .‬דש‬ ‫אמירת צדקתך במנחה של ר"ה שחל להיות בשבת‬ ‫סימן תרד ‪ -‬סדר ערב יוה"כ ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬שכ‬ ‫הברזת "משיב הרוח" לפני מוסף‬ ‫סימן תרסט ‪ -‬סדר ליל שמחת תורה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬שיט‬ ‫מנהגי סליחות בהושענא רבה * אמירת "נשמת" בתפלת שחרית של הושענא רבה‬ ‫סימן תרסח ‪ -‬סדר תפילת ליל שמיני ויומו ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬שז‬ ‫נוסח"בל נדרי" בליל יוה"ב * הוצאת ספר תורה * אמיר ת"ו הוא רחום" גם בליל ביפור שחל בשבת‬ ‫סימן תרכ ‪ -‬מנהג יפה לקער בתפילת שחרית ‪ . . . . .‬שי‬ ‫מילה ביום הביפורים * מנהגי ה״בריעות" בתפילת מוסף של יום הביפורים‬ ‫סימן תרכב ‪ -‬סדר תפלת מנחה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‫מגן‬ ‫תוכץ הענינים‬ ‫אבות‬ ‫סימן תקעב ‪ -‬תפלת מוסף בקול רם וסדר התקיעות ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬שג‬ ‫תקיעות בלחש‬ ‫סימן תקעה ‪ -‬בו סעיף אחד ‪ . . . . . . . . . . .‬שכג‬ ‫זמני הדלקת נר חנובה ותפילת ערבית‬ ‫סימן תרעו ‪ -‬סדר הברכות וההדלקה ‪ . . .‬שכה‬ ‫נוסח ברבת נר חנובה‬ . . . . . . .‬שיח‬ ‫אמירת מזמור "השמים מספרים" בפסוקי דזמרה בחוה"מ * חתימת ברבת ההפטרה בשבת של חוה"מ‬ ‫סימן תרסד ‪ -‬סדר יום הושענא רבה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬שיב‬ ‫עניית אמן ב"רחמנא" שבתפילת נעילה‬ ‫סימן תרכד ‪ -‬סדר מועאי יוה"כ ‪ . . . . . . . . . . . . . . . .‬שטו‬ ‫איגוד הלולב במין אחר * אופן נענוע הלולב‬ ‫סימן תרס ‪ -‬סדר היקף הבימה ‪ . . . .‬שיג‬ ‫ברבת בשמים במוצאי יום הביפורים שחל בשבת * ברבת הלבנה במוצאי יה"ב‬ ‫סימן תרמג ‪ -‬סדר הקידוש ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬שיא‬ ‫פרשת העקידה במנחה‬ ‫סימן תרכג ‪ -‬סדר תפילת נעילה ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬שיז‬ ‫קדיש תתקבל והחזרת הספר תורה לאחר ההושענות * אמירת הושענות בשבת‬ ‫סימן תרסג‪ -‬סדר תפילת חול המועד ‪ . . . . .‬שו‬ ‫מנהג ה"בפרות" לפני יוה"ב‬ ‫סימן תריט ‪ -‬סדר ליל יוה"כ ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬שט‬ ‫ברבת"שעשה לי בל צרבי" ביום הביפורים * מנהג אמירת הפיוטים שלפני נקדישך‬ ‫סימן תרכא ‪ -‬סדר קריאת התורה ומילה ביוה"כ ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬שה‬ ‫אמירת מזמור לתודה בערב יום הביפורים וביום הביפורים‬ ‫סימן תרה ‪ -‬מנהג כפרות בערב יוה"כ ‪ . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬שיד‬ ‫ברבת לישב בסובה מיושב * מתי מברבים ברבת לישב בסובה‬ ‫סימן תרנא ‪ -‬נטילת הלולב וברכתו ‪ . . . .

. . .. .. .. .. . .‬ועל איזה מנהגים לא שייך ביה‬ ‫התרה * מחלוקת הראשונים אם במנהג איסור שייך בו התרה * דעת האחרונים שבהנהגה‬ ‫להלבה לא שייך בי' התרה * דין קבלת קהל שלם שלבר׳ע אין בו התרה * מנהג שאינו סייג וגדר‬ . . . ... . . .. ..‬שמז‬ ‫אבילות בפורים * משלוח מנות לאבל‬ ‫קונטרס מדור הביאורים על גדרי שמירת מנהגי אבות‬ ‫שורש הראשון ‪ .. . . . . . .. . .. .‬שלח‬ ‫ברבת שהחיינו על קריאת המגילה ביום * ברבת"הרב את ריבנו" ביחיד * נוסח הרב את ריבנו‬ ‫סימן תרעג ‪ -‬סדר תפילת פורים ‪ .‬שכז‬ ‫דקדוקים באמירת על הניסים * הוספת פסוק"מזמור שיר חנובת הבית לדוד" בתפילת שחרית של חנובה‬ ‫לפני "ארומימך"‬ ‫סימן תרפד ‪ -‬סדר קריאת התורה בחנוכה ‪ . . . .... .. . .. . . . .. . ... .. . . .. ... . . .. . . . . . ... .. . . . . .. . .. . . . . . .. .. .‬ובדין מנהג מבטל הלבה‪ . . . . . . . . .. . . .... . . .. . . . . . . .‬ענף א‪ :‬בירור סוגיות‬ ‫הש"ס בגדרי ביטול וקיום מנהג ששנוי בפלוגתא דרבוותא‪ . . . . . . . . .. .. .. . . . . . . . ... . . . . . . . ... .. . . . . .. . .. . . . .. . .... . . . . .. .‬שלה‬ ‫התנהגות הקהל בשעת הברבות * אמירת " ארור המן" באמצע קריאת המגילה * הוספת פסוקים ע"י‬ ‫הציבור בקול רם‬ ‫סימן תרעב ‪ -‬דיני ברכות המגילה ‪ ... . . . . . ... . . .. . .. . ... . . .‬שכח‬ ‫אמירת פסוקים בעת פתיחת ההיבל * מנהגי קריאת התורה בחנובה * מנהגי סיום תפילת שחרית בחנובה‬ ‫סימן תרפה ‪ -‬סדר ד׳ פרשיות ‪ .. . . . . . . .. .. . .. . . . . . . . . .. . .. . . .. . . . . . .. . . .. . . .. ..‬מה תוקפו‬ ‫של מנהג ומתי אמרינן מנהג מבטל הלבה * שיטת המהרי"ק בקיום מנהגים * שיטת הפר"ח‬ ‫דבפלוגתא דרבוותא אפשר לבטל מנהג * בדברי הפר"ח וראיו תיו * ביאור הדין דמנהג מבטל‬ ‫הלבה * מביא דברי הפוסקים עד במה מנהג מבטל הלבה * ענף ב‪ :‬דיונים בביטול מנהגים עפ"י‬ ‫מסקנת דברים הנ"ל * דיון מה נחשב מנהג שיש בבוחו לברר הדין * דן על במה נפק"מ למעשה‬ ‫לפי הנ"ל‬ ‫שורש השני ‪ .. .. ...... . . .. . .. . . .... . . . .. . . . . . . . . .‫מגן‬ ‫תוכץ הענינים‬ ‫סימן תרפא ‪ -‬אין מבדילין בנר חנוכה במועאי שבת ‪. . . .. . . ..‬ועוד יבואר מה נחשב מנהג ותיק לענין זה‪ * . . . .. . . ...... . . . .. ... .. . . . . . . . .. . . .. . .. . ..‬ש סד‬ ‫ובו יבואר תוקף חיוב שמירת מנהג ואיסור ביטולו‪ . . . . . .. . . .... . .... .. .. . . . . . . ..... .... . .. . .. . . ... . .. . . . . . ... .. .. .. . . .‬שלא‬ ‫חיוב שמיעת הנשים בקריאת המגילה ביום * ברבת המגילה לנשים‬ ‫סימן תרע ‪ -‬דיני קריאת המגילה ‪ . . . . . . . . . . . .. . .. . . . .. . . .. .. . . . . ... . . . .. .. .. ... . .‬שנג‬ ‫ובו יבואר גדר תוקפו של מנהג בשיש עליו פקפוקים בהלבה‪ .‬של‬ ‫אמירת פיוט "מי במוך" * פרשת זבור לנשים‬ ‫סימן תרפט ‪ -‬שהכל חייבים בקריאת מגילה ‪ . . . . . .... .‬שכו‬ ‫זמן ההדלקה במוצאי שבת חנובה‬ ‫סימן תרפב ‪ -‬דין על הניסים בחנוכה ‪ . .. . . .. .. . . ..‬שמה‬ ‫אופן נתינת מחצית השקל‬ ‫סימן תרעו ‪ -‬דיני הספד ותענית ועשיית מלאכה בפורים ‪ . . .. .. ... . . .. . .. . . . . . . . ... ..‬מתי אזלינן בתר המנהג ומתי‬ ‫חוששים לפקפוקים בהלבה‪ . . . . . . . . . ... . . .‬ש מ א‬ ‫סדר הבדלה וקריאת המגילה במוצ"ש * חצי קדיש לאחר שמו"ע * ובא לציון אחרי המגילה * בפילת‬ ‫הפסוק האחרון בפרשת "ויב א עמלק" * מילה בפורים‬ ‫סימן תרעד ‪ -‬דין מעות פורים לעניים ‪ . . .. . .. .

..............‬בית עובד‪ .......‬ש ע ג‬ ‫הערות רבנים ‪ .............................................‬ומה גדרו של קהילה לענין זה * חוקר בגדר דין אין דעתו לחזור * ביאור‬ ‫שיטת השר׳ע * מחלק בין יחיד לבין קהילה * גדר קהילה שלא מתבטלת * מבאר דין מרא‬ ‫דאתרא בארץ ישראל‬ ‫שורש הרביעי ‪....‬ובן יש לדון האם בל‬ ‫דקדוקי נוסחאות התפלה שנהגו מתוך הסידור דין מנהג עליהם שלא לשנותם בלל ו שייך עליהם‬ ‫דין" אל תטוש תורת אמך"‪ * ..................................‬ת ל ד‬ ‫מפתד לפי נושאים (אינדקס)‬ ‫תלט‬ .............‬ובשאר ארצות‬ ‫המערב אשר בעיקר מבוססים על סידורי ליוורנו ‪ -‬תפלת החדש‪ ..............................‬ו בו' אשר יש בהם‬ ‫שינויים רבים ביניהם לבין סידורי עדות המזרח (תפלת ישרים ובדומה)‪ ....‬ש פ ד‬ ‫ובו יבואר שינוי מנהגים בנוסחאות התפלה מספרדים לעדות המזרח ומספרדים לאשבנז‪ ..........................................‬וי ש לדון האם הדברים‬ ‫אמורים גם בשינוי נוסחאות שמצינו בין נוסח הספרדים שנהגו במערב הפנימי‪ .............................‬שעה‬ ‫רשימת ספרים שהובאו בספר ‪ .....................................‬בבר‬ ‫דנו הפוסקים בארובה בשינוי מנהגי תפלה מאשבנז לספרד‪ .........................................‬דברי הפוסקים בשינוי מנהגי תפילה * האם שייך לקבוע מנהג במה‬ ‫שהתפללו אבותינו מתוך סידור מסויים * מה שמורגל מפני ההמון אין לשנות * סמבות הרב בית‬ ‫עובד על נוסח התפלה בסידורו‬ ‫גנוזות ‪ .....................‫תוכץ הענינים‬ ‫אבות‬ ‫לאיסור * המתנת ה' ימים קודם לשבעת נקיים * נשואה לבעלה * עד במה קבלת הנהגת אבותיו‬ ‫מחייב * חיוב לברר מנהגי אבות‬ ‫שורש השלישי ‪ ...........‬שסט‬ ‫ובו יבואר דין קהילה שעקרה ממקומה ונתיישבה במקום אחר אם צריבים לבטל מנהגם ולנהוג‬ ‫בהמקום שאיליו הגיעה‪ ......‬שעדו‬ ‫ובו יבואר הגדרת קבלת פסקי מרץ השר׳ע * ביאור מושג קבלת רב * קבלת מרץ במרא‬ ‫דאתרא * דעת האור לציון בקבלת פסקי מרץ * מנהג שהונהג אחרי קבלת פסקי מרץ * עוד‬ ‫בביאור קבלת פסקי מר"ן‬ ‫שורש הדמישי ‪ ...........................................................................................................................‬ובן להיפך‪ .....

‬לוב‪ .‬לכן ימעא גם שם מנהגים דומים‪ .‬דלא ראי זה כראי כזה‪ .‬ומשם התפשטו לכל‬ ‫שאר ערי מרוקו‪ .‬וחוסר בהירות בענין‪ .‬אלא גם בשאר ארעות המערב (תוניס‪ .‬ושאין בסיס איתן למנהגי המערב‪.‫מגן‬ ‫הש י ר‬ ‫הקדמה‬ ‫אבות‬ ‫והשבח לחי העולמים‪ .‬‬ ‫ברם עעם מלאכת העתקת מנהגי המערב הפנימי‪ .‬‬ ‫ולעערנו‪ .‬מחמת שלא היה‬ ‫שינוי במקום‪ .‬‬ ‫חלקם בתוך אנשי קהילתם וחלקם מעורבים עם קהילות אחרות‪ .‬על כן נטלתי עעה מזקני העדה‪.‬וקשה‬ ‫לעמוד על דיוקן של הדברים‪ .‬דבר זה גרם לספיקות‬ ‫רבות וחוסר ידיעה במנהגי אבותיהם‪ .‬‬ ‫אמנם ב״ה התורה מחזרת על אכסניה שלה‪ .‬ולפעמים בתוך עיר אחת היו חילוקי דעות וחילוקי מנהגים‪ .‬מחמת פיזור קהילות רבות‬ ‫בכל העולם‪ .‬ובנוסף כללים ושרשים בתורת‬ ‫המנהגים‪.‬וע״ז מבוססים‬ ‫רובן של המנהגים‪ .‬לדעת על‬ ‫אדני מה הוטבעו‪ .‬ובמקרים מסויימים יש בו איסור מדינא לנוטש מנהג אבות‪ .‬ועם הזמן רבים מן בני התורה החלו לנטוש מסורתם‪.‬והנה במשך כל הדורות מנהגי‬ ‫האבות היו ידועים ומסורים מדור לדור‪ .‬ויראה הקורא שהחלק הניכר של המנהגים נתפשטו לא רק בערי מרוקו‬ ‫כולם‪ .‬ורבים מבקשים דבר ה׳ זו הלכה‪ .‬יון וכו׳) אשר הגיעה לשם‬ ‫השפעתם של חכמי ספרד‪ .‬‬ .‬בפרט שפעמים רבות שייך אזהרת ״ואל תטוש״ במי שיודע ממנהג‬ ‫אבותיו ואינו מקיימו‪ .‬והוא מסיבה הנ״ל‪ .‬אשר זיכני ברוב חמלתו להועיא לאור עולם הלכות‬ ‫ומנהגים מגאוני המערביים ע״פ סדר שו״ע אורח חיים‪ .‬נוער מעב שקהילות שלמות נעקרו ממקומם והתיישבו במקומות אחרים‪.‬וכמו שביאר זאת בשו״ת ויאמר יעחק (ח״ב ס׳ קכ״ב)‪ .‬ובדור האחרון בפרט חלה התעוררות‬ ‫בביקוש ובבירור מנהגי אבותיהם מדור דור‪ .‬קשה כפליים מאחר שכל עיר ועיר‬ ‫יש לה פרטיה ומנהגיה‪ .‬כמבואר‬ ‫בשו״ע יו״ד ס׳ רי״ד‪.‬‬ ‫וסיבת הדברים שרוב בנין ומנין של מנהגי המערב הפנימי מושתת על הוראות גדולי‬ ‫ישראל חכמי קאסטיליא (שבספרד) אשר לאחר גירוש ספרד רבים קבעו את מושבם‬ ‫במרוקו ובעיקר בעיר פאס יע״א‪ .‬יש שחושבים מחוסר ידיעה להיפך‪ .‬‬ ‫והבהירו לי‪ .‬ותקנותיהם ומנהגיהם נתקבלו שם‪ .‬‬ ‫ידוע שהמנהג עמוד גדול בהוראה ובהכרעת הדין‪ .‬וע׳ בכ״ז‬ ‫במבוא לכללי פסקי גאוני המערב‪.‬שלמרות שיש אכן חילוקי מנהגים בין עיר לעיר‪ .‬טורקיה‪ .‬והדברים היו מפורסמים לכל‪ .‬אעפ״כ רוב ככל מנהגי‬ ‫ההלכה שוין הן‪.‬אמנם החל מהדור האחרון‪ .

‬וטענה זו יסודה בטעות ואי ידיעה‪ .‬חלקם עמומים כי לא באו במקום אחד‪ .‬להחליט מה יכונה מנהג‪ .‬ופרטים רבים‬ ‫נאמרו בזה‪ .‬ומסורים לגדולי הדור להחליט לקבוע‬ ‫שאכן דבר זה ראוי להקבע בעט ברזל ועופרת‪ .‬ע׳ בהקדמת‬ ‫דיני מנהגי ארג׳יל להג״ר יהודה עייאש זע״ל‪ .‬ודי בהערה זו‪.‬בכאלו לא הבאנו סימוכין‪ .‬כי לא כל מה שנהוג בקרב מקעת מן העיבור‪.‫מגן‬ ‫הקדמה‬ ‫אבות‬ ‫ושרובם נילקחו ממקומות מפוזרים בלא קו ברור‪ .‬‬ ‫‪+ + +‬‬ ‫מטרת חיבור זה אינו ליעור ספר הלכה‪ .‬ואיננו ח״ו באים לשלול את המנהגים ההם‪ .‬וסמכנו‬ ‫על המפורסם שאינו עריך ראיה‪.‬לא משאר עמא‬ ‫דארעא‪ .‬וכבר היה לפנים בישראל‪ .‬כמש״כ החזו״א או״ח ס׳ ל״ט אות ח׳‪.‬כי לפני שניגשים להורות או לעשות‬ ‫מעשה עריך לדעת מה נהגו באותו ענין אבותינו‪ .‬אמנם ההכרח לא יגונה‪ .‬‬ ‫עוד נוסף רווח גדול בדרך זה לרשום המנהגים ע״פ מקורות רבותינו נ״ע‪ .‬‬ ‫ואמנם לב יודע מרת נפשו‪ .‬ומי שיבוא לקיימם ולחזק‬ ‫יתידותיהם אשריו‪ .‬‬ ‫וכעי״ז כתב בכה״ח סי׳ י״ד ס״ק י״ד‪ .‬ואשר ע״פ כללי הפוסקים נחשבים‬ ‫כ״מנהג״ שיש למיזיל בתריה‪ .‬שכתב וז״ל‪ :‬כן עריך להיות בכל הבא‬ .‬וע״כ אמרתי לעעמי שע״י רשימת הלכות‬ ‫והליכות במקורותיהם של תורת רבני המערב יתבררו הדברים כשמלה‪ .‬וע״פ רוב לא סמכתי על‬ ‫עדויות ושמועות שונות‪ .‬וכמו״כ איננו מתיימרים‬ ‫לומר שהושלמה המלאכה ומנהגים רבים בכוונה לא הגיעו אלי ספר‪ .‬דשמעתתא‬ ‫דתורת המנהגים אינה מסורה ביד כל אחד ואחד‪ .‬אלא חקרתי אחר מקורות נאמנים מספרי גאוני המערב הפנימי‪.‬אשר ידענא היטב שאינני ראוי כלל להתקרב אל הקודש‬ ‫להעלות על מזבח הדפוס הליכות המערב הפנימי‪ .‬אמנם זאת חוץ ממנהגים אשר‬ ‫מפורסמים וידועים לכל‪ .‬אמנם כאמור בחיבור זה אין כוונתנו להביא אלא את המנהגים‬ ‫המפורסמים אשר סמכו ידיהם עליהם גאוני המערב‪ .‬ולקחתי על עעמי הדרך הבטוחה‪ .‬‬ ‫מהראשונים כמלאכים עד פוסקי זמננו בכלל‪.‬אלא לברר וללבן גדרי מנהגים אשר מחייבים‬ ‫את הבנים לדורותיהם להחזיק כמנהגי אבותיהם‪ .‬אשר‬ ‫לא מלאכת חכמה אני נותן לפניכם אלא ליקוטי בתר ליקוטי‪ .‬ויש רבים וטובים ממני הבקיאים‬ ‫במלאכה וראויים לזה‪ .‬כפי‬ ‫שיידע כל מי שנכנס בשערי ההלכה והמנהג‪ .‬כי לעת עתה לא‬ ‫מעאנו מקורות נאמנים על התפשטותם‪ .‬על כן השתדלנו עפ״י רוב להביא רק מנהגים שגאוני‬ ‫המערב העידו שאכן אותו מנהג נתפשט ונהגו בו‪ .‬‬ ‫אמנם רבים מן המנהגים בעניני אורח חיים עדיין טמונים‪ .‬דעושים מה שעולה בדעתם‪ .‬וכמאה עדים דמי שכן נוהגים‪ .‬דאין ליקח המנהג אלא מן הלומדים‪ .‬איזה דרך בחרו‬ ‫אבותינו‪.‬‬ ‫כמנהג ייחשב‪ .‬ולהעיג לפני הלומדים די בכל אתר ואתר‬ ‫רשימת מנהגים אשר קבעו קדמוני המערב הפנימי‪ .

‬ולא תהא תורה ח״ו כשתי תורות‪ .‬ואימתי‬ ‫יש לקובעו לדורות‪ .‬ב) רשימת‬ ‫המנהגים ע״פ סדר שו״ע או״ח‪ .‬כי אם תורה אחת ומשפט אחד יהיה‬ ‫מדור לדור האבות והבנים יחדיו ע״כ‪ .‬‬ ‫הרי מבטלים אנו אותו ביטול גמור‪ .‬לא יפנה אנה אנה‪ .‬ומה מקורו בש״ס ובדברי הפוסקים‪ .‬ועי״ז גם ידע‬ ‫הלומד אופן הפסיקה הכללי אעל גאוני המערב‪.‬אשר רבים מן הפרטים לא דשו בהם הפוסקים‪.‬ובספר זה יהיו ערוכים‬ ‫לפניו המנהגים המפורסמים אשר העתיקו גאוני המערב‪ .‬דכבר הוקבע הדבר חובה‪ .‬‬ ‫עוד ימעא הקורא בספר‪ .‬‬ ‫גוף הספר נחלק לשנים‪ :‬א) חלק ניכר של הספר מוקדש לליבון ובירור סוגיות הש״ס‬ ‫והפוסקים בגדרי מנהגי אבות בכלל‪ .‬ומה שיסדו הם‬ ‫עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע‪ .‬כתב ״והרבנים והמורים והדיינים כמה פעמים נערך להם איזה‬ ‫פרט ממנהג פה עירנו אי ג׳רבא יע״א‪ .‬ואין בידם ספר מיוחד לזה לעמוד עליו״‪.‬‬ ‫כאן המקום להודות לפוסק הדור מרן הגרי״ש אלישיב שליט״א אשר האעיל מרוחו‬ ‫הכבירה עלינו‪ .‬ואם יש מקום‬ ‫המשתמע כך‪ .‬למי שבדרך לימודו בהלכה ירעה לעיין מהו מנהג אבותיו‬ ‫בענין בו הוא עוסק‪ .‬‬ ‫במקום שמעאנו חילוקי דעות בין הפוסקים מהו המנהג‪ .‬וגם שמנו לנו למטרה לבאר כל‬ ‫מנהג ומנהג על מה אדניו הוטבעו‪ .‬‬ .‬כי אם מעוה וחובה עליו לילך בעקבות הקדמונים‪ .‫מגן‬ ‫הקדמה‬ ‫אבות‬ ‫אחריהם על פי מדותם‪ .‬שעוררנו על מנהגים מסויימים אשר מחמת חילוף הזמנים‬ ‫וטלטול המקומות‪ .‬ובהקדמה לספר ברית כהונה להגאון שואל ונשאל‪.‬ולא יפסוק המורה הוראה בדין הבא לידו כפי‬ ‫הכרעתו ושיקול דעתו‪ .‬ובמקום שהמנהג לא ברור בכל המקומות‪ .‬ואין עיתותיו בידו לחפש בכל ספרי הקדמונים‪ .‬‬ ‫ובמקומות שאין הדברים ברורים‪ .‬כתבנו הדברים כ״יש אומרים״‪ .‬‬ ‫שמעתיק מנהגי ג׳רבא‪ .‬ואין זה אלא פליטת הקולמוס‪ .‬‬ ‫ופשוט שאין לסמוך על שום דבר הנכתב בספר זה כהלכה למעשה‪ .‬והדריכנו בשמעתתא דכללי תורת המנהגים‪ .‬שאין כוונתנו אלא‬ ‫לעמוד על אמיתת הדין‪.‬כתבנו‬ ‫ש״יש מקומות״ שנהגו‪ .‬וימעא הקורא‬ ‫בספר דברים בשם אומרם במקומות מפוזרים‪.‬ועודדנו במלאכה זו להעמיד המנהגים על מקומם‪ .‬ועל כן אזרנו‬ ‫חיל לברר וללבן עד היכן שידינו יד כהה מגעת דעת גדולי הפוסקים בזה‪ .‬‬ ‫ואם ח״ו התבטאנו כנגד גדולי האחרונים וגדולי פוסקי הדורות באופן שאינו ראוי‪.‬הבאנו הדברים לפני גדולי התורה להכרעתם‪ .‬אין זה אלא לסייע לליבון ההלכות‪.‬ואין רשות לשום חכם לשנות‬ ‫מדבריהם כלל‪ .‬וגדרי המנהגים גם בארעות של קיבוץ עדות שונות‪ .‬אין זה אלא משא ומתן כדרכה של תורה‪.‬ואם ימעא‬ ‫הקורא מקום שנראה כאילו אנו באים להכריע לדינא‪ .‬או שינויי מנהגים בין עיר‬ ‫לעיר‪ .‬הרבה טעמים של מנהגים כבר אינם שייכים לדורותינו‪ .‬והשיב על שאלותינו‬ ‫בפנים מסבירות‪ .‬מתי מנהג מחייב‪ .‬וכ״א יעשה כמנהגו‪.

‬‬ ‫שהעיר הערות רבות בכל אורך כתיבת חיבור זה ולהנ״ר יוסף מונסוננו שליט״א ר״מ‬ ‫ישיבת נפש חיים‪ .‬שעבר על כל הספר ומסר לי הנהגות רבות מסבו הגאון רבי ידידיה‬ ‫מונסונגו זע״ל רבה של מראוקו‪.‬וכן הנני להודות לידיד נפשי‬ .‬רבות נעזרנו‬ ‫מחיבורים שונים שנכתבו על מנהגים בכלל‪ .‬על עידודו וברכתו‪ .‬ועודדני רבות בכל אורך כתיבת חיבור זה‪.‬ובמיוחד נעזרנו ע״י‬ ‫הגאון הגדול סבא דמשפטים מזקני העדה רבי דוד עובדיה שליט״א אשר חיבורו ״נהגו‬ ‫העם״ פלס תחילת הדרך להעתקת מנהגי המערב הפנימי בכלל ומנהגי עפרו יע״א פרט‪.‬והניף ידו עליהם שיכתוב הסכמה לאחר‬ ‫שובו מחו״ל‪ .‬אביו הג״ר מרדכי זע״ל‪ .‬לנ״ר שלום טולידנו שליט״א ר״מ בישיבת מאור התורה‪.‬אשר חיזק תורת גאוני המערב‪ .‬ומנהגי המערב בפרט‪ .‬אשר‬ ‫השקיע רבות בספר‪ .‫מגן‬ ‫הקדמה‬ ‫אבות‬ ‫‪+ + +‬‬ ‫אעיב בזה מעבת זכרון לנר המערבי‪ .‬‬ ‫ברכה מיוחדת להג״ר אברהם עמאר שליט״א‪ .‬ושבוע ימים‬ ‫לפני פטירתו הוגש לפניו רוב מנחת הביכורים‪ .‬ואשר בעעתו‬ ‫נכנסתי לעבודה זו‪ .‬ועזרתו בבירור מנהגי עפרו‪ .‬אודות בירור מנהגי טטואן יע״א‪.‬כאן המקום להודות לכל הרבנים הגאונים שהיו בעזרתי‪.‬להנ״ר רבי שלמה אבן דנאן שליט״א מלפנים דיין בעיר פאס יע״א‪.‬‬ ‫הנני להודות לנ״ר שלמה דיין שליט״א רב ק״ק תולדת יעחק הר נוף‪ .‬‬ ‫כן יש להודות לג״ר דוד עאבח שליט״א רבה של מונטריאל בעזרתו על בירור מנהגי‬ ‫מראככש ע״א‪ .‬והדריכני בכל שאלותי וספקותי אשר פרסתי לפניו בסבר פנים יפות‪.‬ועבר על כולו מתחלתו עד סופו וכתב קונטרס הערות מייחד על כל‬ ‫הספר‪ .‬סבא דמשפטים‪ .‬בבירור פרטי המנהגים‪ .‬‬ ‫ולקראת סוף ימיו האעיל ברכתו על תחילת עלים לתרופה מהחיבור הנוכחי‪ .‬גוף ההערות הודפסו בסוף הספר‪.‬ועבר על כל הספר‪ .‬ומסר הנהגות רבות שראה אעל‬ ‫גדולי הדור ששימש (הפחד יעחק אסבאג‪ .‬ובנוסף מסר כתבי יד מזקנו בעל ה״דבר שמואל״‪ .‬ודודו הגר״ב טולידנו‬ ‫זע״ל)‪ .‬וביני וביני נעחו אראלים את המעוקים ונשבה ארון הקודש‪ .‬וחבל על‬ ‫דאבדין‪.‬‬ ‫ברכה מיוחדת לידיד נפשי הרה״ג יוסף סימוני שליט״א רב קהילת אור חנניה‪ .‬יהיה משכרתו שלימה מן השמים‪ .‬ועזר רבות בבירור וליבון מנהגי מכנאס יע״א‪ .‬‬ ‫והנני להודות לסבא דמשפטים מזקני העדה רבי יהושע מאמן שליט״א מח״ס עמק‬ ‫יהושע‪ .‬‬ ‫אודות בירור מנהגי פאס‪ .‬‬ ‫ולהבדיל בין החיים לחיים‪ .‬‬ ‫ונהנתי מהם עזרה ותשויה בכל שלבי הספר‪ .‬הגאון העעום ראב״ד דעיה״ק‬ ‫ירושלים יע״א מוהר״ר שלום משאש זעוק״ל‪ .‬וסבו הג״ר שלם עמאר זע״ל‬ ‫מגדולי פוסקי מכנסא‪ .‬אשר‬ ‫עזר רבות בעניני הספר‪ .‬ראש ישיבת אור ברוך לעעירים‪ .‬שעזר רבות‬ ‫בבירורי המנהגים‪ .‬להגאון רבי יעקב בנאים‬ ‫שליט״א ראש ישיבת נחלת משה‪ .

‬יזכו לרוב נחת מכל עאעאיהם בנחת ובשלוה ומילוי‬ ‫המשאלות‪ .‬‬ ‫מנשים באהל תבורך רעיתי היקרה אשר לרוב מסירותה רואה חיבור זה אור‪ .‬אשר המה לאחיעזר ואחיסמך בכל אורך‬ ‫חיינו‪ .‬שרובו‬ ‫נכתב בזמני החופש ובזמנים הפנויים‪ .‬ביטון שליט״א‪.‬איתח שליט״א על עזרתם המרובה‪.‬ולהוקרה והערכה לגדולי תורה ויראה‪ .‬ונטלה על עעמה עול הבית כדי שאוכל לעסוק‬ ‫בענינים אלו‪ .‫מגן‬ ‫הקדמה‬ ‫אבות‬ ‫הרה״ג יעחק א סולי שלי ט״א ראש כולל זכרון שמעון אשר בו למדתי שנים רבות והוא‬ ‫אחיעזר ואחיסמך להרבה דברים בכלל ולספר בפרט‪.‬ובכללם כל מחברי הספרים על מנהגי‬ ‫המערב הפנימי שיעאו עד כה‪ .‬‬ ‫כאן המקום להודות להורי היקרים הי״ו‪ .‬אשר גדלוני על ברכי התורה במסירות‬ ‫ובאהבה רבה‪ .‬‬ ‫מרדכי לבהר‬ .‬שלי ושלך שלה‪.‬ובזכותם הגעתי עד הלום‪ .‬יה״ר שיזכו לרוב נחת מכל עאעאיהם‪.‬יחד עם האברכים החשובים‪ .‬כן יבורכו מפי עליון חמי וחמותי הי״ו‪ .‬‬ ‫ולהרב נ‪ .‬הרב א‪ .‬‬ ‫הנני להודות לכל המסייעים לי בעבודה זו‪ .‬ורבות‬ ‫עודדוני להועאת החיבור לאור עולם‪ .

.

.‫^‬ ‫י^ ז‬ ‫י^הטז « ‪tf® g r t # £ £‬‬ ‫י ^ ?״ימז מ״^י «ןו‪1‬‬ ‫נטמע?‪:‬‬ ‫י ^ ז ‪ *! £*#‬מ<י*>* ‪#‬ןי‪1‬‬ ‫י*י* * ‪^ f k V t a‬‬ ‫=‪:‬מי&‪:‬‬ ‫^‪3*1‬‬ ‫‪5 »! 5L.‬‬ ‫יי־‬‫‪:‬‬ ‫»)י‪1‬‬ ‫י*»ז ‪?#‬״«* ‪p‬‬ ‫י«‪0‬זיז ‪1 V » ^ L | V k‬‬ ‫‪ ? * **:‬ו ח ע‬ ‫י*»ז ‪■ _im aw‬י ‪« irt•-‬י<י‪1‬‬ ‫»« ' ‪^ f‬‬ ‫י*»ז‬ ‫ו^ול‪5‬‬ ‫נתט^וו‬ ‫»*‪* ? s£‬‬ ‫עת והת?‬ ‫!‪SiSS&S‬‬ ‫‪$‬ח כ וה ‪$‬‬ ‫י ^ י‪0-‬זז<‪.‬״‪1V» *£‬‬ ‫‪0‬‬ ‫•יי‬ ‫<י«ה‬ ‫<ו‪1‬‬ ‫״^‪£‬י גי‬ ‫‪£28‬זממ‬ ‫*‘יי^*?״ ימ‬ ‫י‬ ‫’ ‪^S S » !25S‬‬ ‫‪ :‬״ »< * ‪:2 ! & ? £‬‬ .‬י‪1‬‬ ‫<׳ *‬ ‫^ «י‬ ‫י^הטי גוי‪•^.‬״׳'״ «ןי«גא‪^ 1‬‬ ‫‪^111.f.?& ט‪!5£‬‬ ‫פתח דגר‬ ‫עפוסל‪5‬‬ ‫י *י» «‪.‬‬ ‫.j n‬‬ ‫י*!‬ ‫‪® .‬‬ ‫י* ‪5‬‬ ‫‪K 00‬‬ ‫^‪» '.

.

‬״אם ראית מנהג שעשו אבות אל תשנה אותו״‪ .‬שראוי לכל חכם ולכל בן מעלה להעמיד מנהג מקומו על מתכונתו‪.‬עובר משום‬ ‫״אל תסג גבול עולם אשר עשו אבו תיך״(מ שלי כב'‪ .‬דכתיב שמע בני‬ ‫מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״‪ .‬וכך איתא במדרש על‬ ‫הפסוק שם‪ .‬ואמר קרוב״ץ אחרת‪ .‬היא מה שאמרו בירושלמי ״ולא תבוז כי זקנה אמך״‬ ‫אלו המנהגות‪ .‬‬ ‫ולא תשנו ממה שעשו אבותיכם וקדמוניכם ואל תזוזו‪ .‬‬ ‫והמאירי בספרו על תורת המנהגים ״מגן אבות״ בהקדמתו‪ .‬אמר‬ ‫להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם‪ .‬לפיכך כמנהגותיכם עשו‪.‫מגן‬ ‫פתח דבר‬ ‫אבות‬ ‫ט‬ ‫פתח דבר‬ ‫מקורות מראשונים ואחרונים בחיוב שמירת‬ ‫מנהגי אבות‪ .‬ודעת פוסקי זמננו בתוקף קיומם‬ ‫גם לאחר פיזור הקהילות בא״י ובחו״ל‬ ‫דברי הראשונים בשמירת מנהגי אבות‬ ‫גרסינן בפסחים (דף נ‪ ):‬בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא‪.‬וע' ביראים (סי' קכ״ח) וז״ל‪ .‬שהנהיגו לומר קרוב״ץ הקליר‪ .‬דאמרינן מנא‬ ‫לן דמנהגא מילתא הוא דכתיב לא תסיג גבול רעך וכו'‪ .‬כמו‬ ‫פיוטים וקרוב״ץ‪ .‬וע' בתשוה״ג שערי‬ ‫צדק (ש״ע ח״ד סי' כ') שהביא רב שרירא גאון פסוק זה להלכה‪ .‬הוסיף מילין בזה וז״ל‪.‬וגם אם נזדמן חולק עליהם‪ .‬‬ ‫ובספר חסידים (ס' קי״ד) הביא מקור נוסף וז״ל ״המשנה מנהג ראשונים‪ .‬‬ ‫וענין תפארת בנים אבותם‪ .‬״ומנלן דמנהגא מילתא היא‪ .‬וכל שכן בהיות יד האמת אתו לעזור ולהועיל עכ״ל‬ .‬וז״ל ולענין מה‬ ‫שכתבתם כי מנהג מקומכם וכו'‪ .‬ואין עליהם בזתא כלום‬ ‫עכ״ל‪.‬כח')‪ .‬ראוי לו להשתדל בהעמדתו אחר‬ ‫שלא יתבאר סתרו בראיה‪ .‬‬ ‫אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן אמרו ליה אבהתון אפשר להו אנן לא אפשר לן‪ .‬חייב כל אדם לבלתי שנות המנהג‪ .‬וכן הביא השאילתות (ויקהל ס״ז) וב ה״ג( סוף‬ ‫מגילה)‪.‬שנא' שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת‬ ‫אמך‪ .‬‬ ‫לבלתי השג גבול אבותיו הקודמים והחכמים הראשונים לשנות מנהג מקומו ללא‬ ‫צורך וללא סיבה‪ .

‬כי אותם שחושב שהם מנהג בורות‪ .‬דכל דבר ודבר יושב על עיקרו ויסודו‪ .‬וכבר אמר הנביא שלמה (משלי א‪ ...‬ובקבלות רבותינו הגאונים ראשי‬ ‫הישיבות נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם בספריהם‪ .‬ויתד שלא תמוט‪ .‬כל המפקפק על נימופינו‬ ‫ומנהגינו צריך בדיקה אחריו‪ .‬ואינו עולה למנין ז' כתב בזה״ל‪:‬‬ ‫ולא ראינו ולא שמענו פוצה פה ומצפצף חושב מחשבות לשנות שום מנהג‬ ‫מהמנהגים הקבועים‪ .‬כי כל מנהגי האומה הישראלית‬ ‫באלו המנהגות כמו זה‪ .‬‬ ‫ועיין בדבריו הנוקבים של מהר״ם אלשאקר (סו״ס י״ח) שכתב וז״ל‪ .‬כי מי שתורתו אמונתו ויראת ה' תוחלתו‪ .‬מצוה להחזיק מנה‪.‬וכל‬ ‫המשנה ידו על התחתונה‪ .‬‬ ‫וכן מצאנו בספר שריד ופליט (דף ז') שכתב וז״ל‪ .‬ח)‪.‬הם בארות חצובים‬ ‫ממקור מים חיים נוזלים מן לבנון ורגיל אני לומר‪ .‬וכן הזהיר בשבלי הלקט (סי' כ״ג) ״ואומר הרב‪ .‬והרבנים הקדומים היו מדקדקים בדברים שנתפשט בהם‬ ‫המנהג לא לשנות דבר וחצי דבר‪ .‬ואין רשות‬ ‫לשום חכם שבא אצלם חוץ למקומם לערער במנהגיהם‪ .‬זאת תורת האדם השלם‪ .‬ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא‪ .‬והיו טורחים להקים ולהעמיד המנהג בדבר‬ ‫המעמיד דאפילו באלף לא בטיל‪ .‬אין להקל בשום מנהג ואפי'‬ ‫מנהג קל וכו'‪ .‬‬ ‫ובשו״ת חת״ס (סי' נ״א ד״ה אומר) כתב וז״ל‪ .‬לכן כל מו״ץ בעיר הזאת סמך את ידו החזקה לחזק במסמרים‬ ‫מנהג מי שקדמו‪ .‬דת אומתך אל תעזוב‪ .‬״ומזה ידין איך לא יהין לעצמו‬ ‫לפשוט במנהגי ישראל‪ .‬לאחוז במעשה האבות‬ ‫ולא יטה ימין ושמאל‪ .‬״מאן יהיב‬ ‫לן מעפריה דהרמב״ן ונמלא עיינין‪ .‬‬ ‫ובמקום אחר כתב והמשנה את המנהג ימתח על העמוד‪ .‬וכש״כ שאין לו רשות‬ ‫לשנותם‪ .‬‬ ‫אל תטוש תורת אמך‪ .‬דקאמר‪ .‬‬ ‫דברי האחרונים בחיוב שמירת מנהגי אבות‬ ‫וגם בספרי האחרונים דרכו בדרך זו‪ .‬ואל תבזה דבר ממה‬ ‫שנהגו הקדמונים עכ״ל‪.‬וכתב רבינו ניסים במגילת סתרים‪ .‬בשו״ת בית יהודה (ח״א סי' ס') להמהר״י‬ ‫עייאש אודות קריאת התרגום לשבת חתן‪ .‫מגן‬ ‫פתח דבר‬ ‫אבות‬ ‫וע' שם שראוי לכל קהל להחזיק במנהג אבותיהם וקדמוני חכמיהם‪ .‬‬ ‫הראשונים בכל מה שאדם יכול להחזיק״‪.‬אין לנו לבזותם‪ .‬עכ״ל‪.‬לא יתן‬ .‬כי הם‬ ‫מעיקרים נעשים‪ .‬כי אט יבא לפמוך כל אחד על פי הכרעתו ושיקול דעתו‬ ‫לתקן כפי שיוכ שר בעיניו ולא יחוש למי שקדמוהו‪ .‬ולא יבוזו במנהג האומה‪ .‬ובדרך זו אנו דורכים מעתה ועד עולם עכ״ל‪.‬היום יבטל מנהג אחד‬ ‫ולמחר שתים ‪ .‬וראוי לכוף ראשינו תחת כפות המנהג‪.‬פסוק מקרא פסוק תרגום‪ .‬שנוהגים לקרוא לחתן קריאת ״ואברהם‬ ‫זקן״ עם התרגום שלו‪ .

‬להם לבדה ניתנה האר״ש לרעות בגנים עכ״ד‪.‬ועננו בין גואל לרופא ביום‬ ‫התענית למהרלנ״ח (סי' ט״ו)‪ .‬והונהגו‬ ‫מגדולי הראשונים ז״ל אף שנראה שיש חולקים‪ .‬כי מכ״מ כיון דאיקבע המנהג‬ ‫איקבע‪ .‬נהירין להו שבילי דרקיע‬ ‫ובתכסיסי קבלת מלכות שמים שלמה‪ .‬גילוי שערות לנשואות למהר״ם אלאשקר (סי'‬ ‫לה')‪ .‬ולא נתתי לחטא לבי להרהר אחר נוסחי התפילות‬ ‫והבקשות שסידרו בעלי תשויה בדורות הראשונים‪ .‬וקריתי ושניתי ושלשתי דברים שבכתב ושבע״פ‪ .‬וכמה מנהגים זרים ותמוהים הוקבעו בכל תפוצות‬ ‫ישראל‪ .‬‬ .‬אלא ליישב מנהגינו ושאין לשנות מנהגינו שאנו נוהגין כן‪ .‬ולא בא הוא ז״ל להשיג‬ ‫על הב״י בסתם‪ .‬שבהיותו יורד לפני התיבה בימים נוראים היה נזהר מאד שלא לשנות בדיבורו‬ ‫ובניגונו אפי' אות אחת מן המורגל‪ .‬אף דבקלות היה יכול לצאת כל השיטות‪ .‬ולא שלחתי יד במנהגים‬ ‫שהוקבעו על פי ותיקים וכו' ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין וכו' והבא‬ ‫לשנות מנהג הקדמונים יעשו לו דין בבית דין של מטה ככל אשר יושת עליו‬ ‫עכ״ד דברי אלקים חיים‪.‬ולא רצה הח״ס ז״ל‪ .‬שלא יצא תקלה‬ ‫ח״ו ע״י השינוי עכ״ל‪.‬מה ידענו ולא ידעו הם לקרוא אחריהם‬ ‫מלא ולקצץ בנטעותיהם וכו'‪ .‬רבים וגדולים‪ .‫מגן‬ ‫פתח דבר‬ ‫לחטיא את בשרו עכ״ל‪ .‬שהוא על שאמר‬ ‫סליחה אחת (פיוט סליחות) שלא היו נוהגים לאומרה בקהל ההוא ורוח ה' דבר‬ ‫בם‪ .‬ירא וחרד‬ ‫מההיא דמהר״י סגל דצידק עליו את הדין שמתה בתו ביה״כ‪ .‬‬ ‫וסיים בלב חיים (שם)‪ .‬ומהרד״ב מסר לי פה אל‬ ‫פה‪ .‬וע' ח״ס יו״ד (סי' רי״ד) בגאון אחד קדוש יאמר לו שרצה להנהיג חומרא‬ ‫במקואות‪ .‬חסידים ואנשי מעשה‪ .‬לבם פתוח כפתחו של אולם‪ .‬‬ ‫לא יחליפנו ולא ימיר אותו‪ .‬אף שהיה יודע שהגירסא משובשת‪ .‬בעלי תורה‬ ‫בעלי מוסר‪ .‬‬ ‫וע' בשו״ת לב חיים (ח״ב סי״ט) הו״ד בשד״ח (שם ד״ה וראיתי‪ .‬אמירת תפילת המוספין ומנחת ערב בלא חזרה‪ .‬ועוד כהנה וכהנה אשר רבו מספר‪ .‬קריאת ס״ת ע״ג איש כפוף ועומד לפני הארון להרב‬ ‫ד״ש (סי' רמט)‪ .‬ובדקתי שורות‬ ‫הפנימיות והחיצוניות‪ .‬וקיימים דור ודור בחכמים כמסמרים בל ימוטו‪ .‬״כל ימי גדלתי בין החכמים‪ .‬קריאת ההפטרה בלשון‬ ‫יוני במהר״ם פאדוואה (סי' ע״ה)‪ .‬כגון השמת עטרת ספר‬ ‫תורה בראש הקוראים בשמחת תורה במה״מ ח״ז (מ)‪ .‬ומיום שעמדתי על דעתי עד שבאתי לימי זקנה היתה תורתי‬ ‫אומנותי‪ .‬ולא‬ ‫רצה לשנות ממה שגבלו לן הראשונים אף באיסור כרת החמור‪ .‬דף קלז) שכתב‬ ‫וז״ל זאת ישיב אל לבו להזהר מאד שלא לשנות מנהג אבותיו כחודה של מחט‪.‬וע' בשו״ת משנה הלכות ח״ו( סי' נ״ז) וז״ל‪ :‬ובאמת כי‬ ‫דבר גדול דבר הנביא הרמ״א ז״ל במה שאסף כל מנהגינו‪ .

‬וגורמים פירוד הלבבות עכ״ד‪ .‬שאפי' מנהג שיש בו חשש‬ ‫ברכה לבטלה‪ .‬ומי שעבר והסירם עתיד ליתן את הדין‪.‬אחר שנתפשט המנהג אין למנוע אותו‪ .‬וכעי״ז כתב בב״ח (סימן מ״ו ד״ה עוד ברכה)‬ ‫שאין לשנות הסידורים שלא להדפיס ברכות מגביה שפלים והנותן ליעף כח‪ .‬במדב״ר‪ .‬בין‬ ‫הברכות‪ .‫פתח דבר‬ ‫אבות‬ ‫עוד כתב לענין נוסחאות התפלה בשו״ת יוסף אומץ לחיד״א (סי' יו״ד) אודות‬ ‫הרוצים לשנות מנוסח נקדישך לנקדיעזף משום שכן ראוי ע״פ הדקדוק‪ .‬חשיב״י דרומא״י‪ .‬עושי חדשות ומזלזלים לאלפי רבבות ישראל‪ .‬ולכן כל יחיד יחוש‬ ‫לעצמו לא לפרוש מלאמרם בציבור‪.‬וכ״ש מנהג שמתוקן ע״פ גדולי עולם עיי״ש‪ .‬ויש בזה משום לעז על הראשונים‪ .‬רבים‬ ‫ועצומים‪ .‬‬ ‫שאין כח אפילו בגדול הדור לשנות שום מנהג‪ .‬דההוא חכם לא השלים שנתו בר מינן‪ .‬דאמרינן הנח‬ ‫להם לישראל‪ .‬ויש לבטל‬ ‫דעתם‪ .‬ולא ידעו לקרות התיבות‪ .‬ובב״ח שם כתב דיש חכם אחד שרצה לבטל אמירתה‪ .‬ולא זו בלבד במנהג שהוקבע ע״פ‬ ‫סופרים וספרים דטעמם ונימוקם עמם‪ .‬והוסיף בסוף תשובתו‪ .‬‬ ‫ובשו״ת שמש וצדקה (או״ח ס' ד') הוסיף וז״ל‪ .‬ולשנות נקודתן שינוי מורגש וכו'‪ .‬ומה נענה‬ ‫בתרייהו אנן יתמי דיתמי עכ״ד‪ .‬‬ ‫ובפחד יצחק (מע' קריאת ס״ת בד״ה עפר יעקב) כתב שלא לבטל המנהג‪ .‬דר' אליעזר‬ ‫הקליר שיסדה הוא היה בדעתו הטהורה שלא יפסיקו זולת זה בתפילה בגלל‬ ‫הקרוב״ץ גם לדיבורים אחרים‪ .‬הא ודאי דאינהו‬ ‫דקטעו בנקודות הקצ״ף‪ .‬וכן במהרי״ק ( שור ש ט') כתב‪.‬ושם הוסיף (בסימן י״א)‬ ‫וז״ל‪ .‬ושם‬ ‫משמע שאף שהסכים שלפעמים אכן יש רשות לשנות הנוסחאות‪ .‬והטור (סי' ס״ח)‬ ‫כתב לבטלו‪ .‬‬ ‫אנשים ונשים וטף‪ .‬וכתב ע״ז הב״ח‪ .‬לחדש בכל יום‬ ‫תמיד מעשים שונים‪ .‬כמעט ולא נשארה‬ ‫לנו מידה טובה‪ .‬וע״ע בדבריו (בסי'‬ ‫כ״ו) ובדברי יוסף (סי' ד' וה')‪.‬ומנהג בורות‪ .‬ואפי' יהיה אותו כהן חכם כשמעון‬ .‬אשר קטנם של תלמידי תלמידיהם עבה‬ ‫ממתניהם של אלו המשנים עכ״ד‪ .‬שמרבה‬ ‫מחלוקות בישראל‪ .‬ולכופם לכבוד ה' ותורתו‪ .‬ופערו פיהם שכל ישראל‬ ‫המה וחכמיהם ורבניהם טעו‪ .‬מאריות גברו‪ .‬‬ ‫וידוע מה שנחלקו גדולי עולם אודות אמירת הפיוטים ביוצר אור‪ .‬ונפסקה שלשלת הקבלה‪ .‬משא״כ בימנו שבגלל זה מפסיקים בדברי הבאי‬ ‫וכו'‪ .‬מי יתן ומנהיגי הדור יניחו אותו על‬ ‫מצבינו ולא יוסיפו מכה על מכותינו להוסיף ולגרוע לתקן ולקלקל‪ .‬אבל כתב‪:‬‬ ‫״מ״מ בנדון שלנו שרוצים לשנות התיבות התדירות ומורגלות בפי כל המון ישראל‪.‬אלא אפי' במנהג תמוה וכו' בקשו בכל‬ ‫מאמצי כחם למצוא סמך ליישב אותו כדי שלא יהיה מנהג בטעות‪ .‬וכבוד גדולי ישראל ראשונים ואחרונים‪ .‬ובגלות החל הזה אשר עם בנ״י מפוזר ומפורד בין העמים‪ .

‬וכן מבואר ברב פעלים‬ ‫ח״ד (יו״ד סי' ט״ו) וז״ל‪ .‬‬ ‫אך צריך בכל עוז למצוא סמך ליישב אותו‪ .‬אם אינם נביאים בני נביאים הם‪ .‬שפירושו‪ .‬‬ ‫והטעם למה טרחינן למצוא זכות ומשען כל דהו למנהג כדי לקיימו‪ .‬‬ ‫״פוק חזי מאי עמא דבר״‪ .‬כי דבר פשוט הוא אשר באהבת ה'‬ ‫את עמו יסיר מכשול מדרכיהם‪ .‬דיש לחפש זכות על‬ ‫הנוהגים להתיר ואין להרהר אחר המנהג‪ .‬דמנהגי ישראל תורה הם‪ .‬דאין לנו לשנות המנהגות שנהגו אבותינו הקדמונים חסידים ואנשי‬ ‫מעשה‪ .‬וכך כתב במהרשד״ם (יו״ד סי' קצ״ג)‪ .‬ולשון הפוסקים מורה שבכיוצא בזה עדיף‬ ‫טפי לסמוך על מה שנהוג עלמא ממה שנסמוך על הבנתינו בענין כדכתב במהר״ם‬ ‫פאדוואה (ס' ע״ח) וז״ל‪ .‬ובודאי עושין כדין‪ .‬וממש כע״פ נביא‬ ‫הנהיגו‪ .‬‬ ‫והרחיב הדברים בספר טעמא דקרא על מגילת שיר השירים (דף ס״ט) וז״ל‪ .‬וכהא דאיתא במס' ברכות (דף מה‪ ).‬כח המנהג‪ .‬‬ ‫שני סוגי מנהגי הלכה‬ ‫אמנם האמת שאין דין אחד שוה לכל המנהגים‪ .‬אשר יש בכחם אף להכריע את הנהגת‬ ‫ההלכה כאשר נחלקו הפוסקים בדבר‪ .‬ב) מנהגים ששנויים במח' הפוסקים ולפעמים הוכרעה ההלכה דלא‬ ‫כהמנהג‪ .‬לא זו בלבד שאין לזלזל בהם‪.‬ולא יטו כל העם אחר היחיד אם סברתו דחויה״‪.‬והנה‬ ‫דבר פשוט הוא אצל כל מבין ומשכיל‪ .).‬‬ ‫והלום ראיתי בשו״ת יד אליהו(ח״א סי' כ״ה) כעין זה וז״ל‪ .‬שהמנהג מורה לנו ההנהגה לנהוג דברים‬ ‫שנחלקו בהם החכמים‪ .‬פוק חזי מאי עמא דבר‪ .‬אם‬ ‫הלכה רופפת בידיך‪ .‬ועל כיצ״ב נאמר‪ .‬וככה עשו כל קדמונינו כאשר מצאו‬ ‫מנהג של תמהון״‪ .‬ובמנהגים כאלו מכ״מ במקום שנהגו כן‪ .‬את עלית על כולנה‪ .‬שלא יתכן כלל שמנהג שנהגו רבבות אלפי‬ ‫ישראל כמה וכמה דורות אין לו שורש נאמן‪ .‬שיוכלו להשען עליהם‪ .‬וכדביארנו בארוכה בשורש הראשון בביאור המושג דמנהג‬ ‫מבטל הלכה‪ .‬‬ ‫אלא יש לקיימם‪ .‬ויש לטרוח למצוא לימוד זכות עליהם‪.‬והשנים‬ ‫העיקריים הם אלו‪ .‬וע' עוד בדברינו בשורש הראשון בזה‪.‬פוק חזי מאי עמא‬ ‫דבר (ברכות מה‪ .‬״אכן לא זו הדרך להשען על בינתנו ולבטל מנהג קדום‪.‬ועוד‪.‬ואמרו בפסחים (דף ס״ו) הנח להם לישראל אם אינם נביאים‬ .‬מאיר השי״ת בכלל כנסת ישראל‬ ‫רוה״ק היאך לנהוג וכו' עכ״ל‪.‬ואפי' יהיו רוב אוסרים‬ ‫אין לפקפק על המנהג עכ״ד‪.‬וישנם כמה סוגי מנהגים‪ .‬וכבר קיי״ל כי כלל ישראל רגליהן‬ ‫וטבען מוליכן כראוי‪ .‬ועל דרך זה אמרו‪ .‬מה שהמנהג מוסכם‬ ‫אצל כלל ישראל‪ .‬הוא ע״פ רוח הקודש שהשי״ת הופיע ביניהם‪ .‬‬ ‫וסמך בהלכה‪ .‬כי ע״י הרצון והמעשה לשם שמים‪ .‬א) מנהגים מבוססים‪ .‬י״ל ע״פ‬ ‫מש״כ בשו״ת הלכות קטנות ח״א (סי' ט') וז״ל‪ :‬כלל גדול ומיוסד בידינו‪ .‫מגן‬ ‫פתח דבר‬ ‫אבות‬ ‫בן עזאי וחבריו‪ .

‬‬ ‫כדהבאנו לעיל מהלב חיים‪ .‬וכל זה כמו שכתבנו‪ .‬אשר ביססו הכרעתם בהלכה ע״פ מה‬ ‫שהציבור נוהגים‪ .‬ושלח לו שוב הגאון בעל שם אריה אגרת‪ .‬‬ ‫הכרעת הסוגיה תלוי במנהג‬ ‫ומצינו עוד בתוך תשובות גאוני עולם‪ .‬עכ״ל‪.‬דאפי' יש (למנהג העם) יחיד‬ ‫לסמוך עליו כנגד רבים אזלינן בתריה‪ .‬זה עצמו מורה‬ ‫שלא לבטלו במהרה‪ .‬ואה״נ פשוט‬ ‫דשב ואל תעשה עדיף‪ .‬ואע״פ שרוב הפוסקים מפקפקים על המנהג ההוא שאינו מוסכם‬ ‫להלכה‪ .‬וע״כ הונהג לפני רבנים ולא מיחו‪ .‬ע' בספר הליכות שלמה (תורת הגרש״ז אוירעבך זצ״ל) פרק י״ט‬ ‫(הערה ‪ ) 27‬וז״ל‪ .‬הלא‬ ‫מלפנים כאשר רעשה הארץ בענין הסוכר אם יש בו משום בישול עכו״ם‪ .‬‬ ‫נתבאר מדבריהם שמעצם הדבר שנוהגים כלל ישראל מנהג מסוים‪ .‬ולכן יש לטרוח למצוא סמך‬ ‫לקיים המנהג‪ .‬שהגאון רא״ל באלחאוור ז״ל בעל שו״ת שם אריה‬ ‫ערך פעם תשובה בענין גילוח הזקן בחוה״מ‪ .‬מהרשד״ם‪.‬וכמו שנראה בפשטות‪ .‬וכן מתבאר מהמהר״ם פאדווה‪ .‬כל דאית‬ ‫להו סמך כל דהו שבקינן להו אמנהגיהו״‪ .‫פתח דבר‬ ‫אבות‬ ‫בני נביאים הם‪ .‬וע' בקובץ תשובות ח״א (סימן ס) אודות‬ ‫אמירת וידוי בין סדרי התקיעות‪ .‬והעלה בכוחא דהיתירא‪ .‬ובירושלמי פאה (פ״ז ה״ה) אמרו כל הלכה שהיא רופפת בידך‬ ‫צא וראה איך הציבור נוהג ונהוג ע״ש‪ .‬וכעי״ז מצאתי בפתח הדביר ח״ב (או״ח ס' רל״ג ד״ה‬ ‫ומאחר עלית) דכתב ״וטעמם נראה דכל מנהג שנהגו המון העם הי״ו‪ .‬וע״ע בד ב ריו( סי' רנ״ג אות ב')‪.‬וסיפר רבינו‪ .‬אלא כל מנהג אע״פ שיש עליו פקפוקים‪ .‬מ״מ לנוהגים להפסיק נר' שאין למחות לא ביד חזקה ולא‬ ‫בקול דממה דקה עכ״ד‪ .‬הרי דהסכימו לזה‪ .‬והר״ז כמוציא לעז על הראשונים‪.‬מכ״מ כל עוד שמוצאים סמך לזה מקיימים המנהג כמש״כ השד״ח‬ ‫(כללים מ' ס' ל״ז ד״ה המורם) בשם זרע יעקב‪ .‬ויש לטרוח ליישבו‪ .‬שאע״פ שיש חוששים בזה להפסק‪ .‬אולם‬ ‫כששלח תשובה זו לעינו של הגאון בעל שואל ומשיב ז״ל‪ .‬ערכתי‬ ‫לפני מר כמה מכתבים ובהם הראיתי פנים לאסור‪ .‬‬ ‫תוס' ומרדכי כפי שהוכחנו בביאורים בשורש ראשון ודלא כדברי הפר״ח סי' תצ״ו‬ ‫כלל ע שי רי(ו ע' בשד״ח שם דף קל‪ :‬ודף קלד)‪ .‬‬ ‫ויש להוסיף עוד בזה מה שנתבאר מדברי האחרונים הנ״ל דמזה שנוהגים קהילה‬ ‫מסויימת מנהג‪ .‬וכן שמעתי ממרן הגרי״ש אלישיב‬ ‫שליט״א כמה פעמים שלא נקטינן כדברי הפר״ח שכל מנהג שיש לו פקפוק רשאי‬ ‫לבטלו‪ .‬כי לא יטוש ה' עמו‬ ‫ונחלתו לא יעזוב‪ .‬ושאלו ילמדנו רבינו‪ .‬להלכה מקיימינן ליה‪ .‬ובודאי‬ ‫טעמיהם כמוסים עמם‪ .‬השיב לו הגאון ז״ל‬ ‫לאסור‪ .‬ואעפ״כ‬ .‬ושיתכן שנעשה ברצון חכמים‪ .‬וכך מתבאר משו״ת המהרי״ק (שורש נד) ועוד רבים‪.‬וכדברי‬ ‫האחרונים הנ״ל‪ .‬ובודאי רוב כנסת ישראל יראי ה' יעשו כדין‪ .

‬‬ ‫קיום מנהגי אבות יסודו באמונה ויראה‬ ‫והנה לא זו בלבד שהעולה מדברי הפוסקים גודל חיוב קיום מנהגי אבות‪ .‬‬ ‫יכול להגיע ח״ו לערער על עיקר יסודי הדת‪ .‬עכ״ד‪ .‬ואמר‬ ‫רבינו כי דברים הללו המה קילורין לעיניים לדעת איזה דרך י שכון אור בדרכי‬ ‫הפסק וההוראה‪ .‬ומי שמתחיל לערער על מה שעשו אבותיו‪.‬לא יתן‬ ‫לחטיא את בשרו‪.‬והשיב לו הגאון בעל השואל ומשיב‪ .‬ולכן כיון שבענין הסוכר‬ ‫נתפשט הדבר להיתר‪ .‬צדקו דברי מר שמצד הסברא נר'‬ ‫להורות בשאלת הסוכר לאיסור‪ .‬פוק חזי מאי עמא דבר‪ .‬מחזיק מר במעוזו ומצדד בכל יכולתו‬ ‫לאסור‪ .‬‬ ‫וכמש״כ בשו״ת בית יהודה (סי' ס') ״שהיום יבטל מנהג אחד ולמחר יבוא לבטל‬ ‫עיקרי‬ ‫התורה‬ ‫ותשתכח‬ ‫תורה‬ ‫מישראל״‬ ‫עיי״ש‪ .‬ובכלל זה מי‬ ‫שמערער על מה שנהגו אבותיו ואבות אבותיו‪ .‬ונהיה התרשלות בזה‪ .‬ר״ל‬ ‫שימשך האדם לקבלת האבות‪ .‬כי כלל גדול הוא בדין‪ .‬וסיבות‬ ‫רבות קא גרים שהתחילו רבים מן המנהגים להשתכח‪ .‬מהרהר על עיקר מסורת היהודית‪.‬אלא‬ ‫גם מצד השקפת התורה כתבו הפוסקים בגודל חיוב שמירת מנהגי אבותיו‪.‬ויפים הדברים לשעה ולדורו ת עכ״ד‪.‬אמנם‬ ‫גדולי הדורות בארץ ישראל ובגולה עמדו על המשמר לא לשנות משום מנהג‬ ‫ומסורת אבותיו‪ .‬ומפורסמים‬ ‫דברי החת״ס‬ ‫בתשובותיו או״ח סימן נ״א הובאו דבריו לעיל‪ :‬שכל המפקפק על נימוסינו‬ ‫ומנהגינו‪ .‬ואילו בענין הגילוח יש פנים להיתר‪ .‬להזהיר על הקבלה‪ .‬שזה עיקר שכולל לכל הדתות‪ .‬ואולם היא‬ ‫הנותנת‪ .‬וקהילות שלמות נעקרו במלואם‪ .‬בעוד שבענין הגילוח‬ ‫העולם מחזיקים בו לאסור‪ .‬‬ ‫דעת גדולי הדו־ בתוקף קיום מנהגי אבות בימינו‬ ‫והנה החל למעלה מיובל שנים‪ .‬בין בנמצא בארצם בין בנמצא עם קהילתם בארצות אחרות‪.‬ואילו כיום נתהפכו הסדרים‪.‬התחילו רבים מן בני הגולה להטלטל ממקום‬ ‫למקום‪ .‬חלקם למערב וחלקם למזרח‪ .‬‬ ‫ואע״פ שהעליתי בסברות נכוחות להיתר‪ .‬‬ .‬שלא יצוייר‬ ‫מציאותם אם לא יהי האדם נשמע לקבלת האבות וחכמי הדת‪ .‬שהרי מכח המסורה נמסר בסיס‬ ‫אמונתינו״‪.‬חותר אני בכל כוחי לחזק היתרו‪ .‬כי מי שתורתו ואמונתו ויראת ה' תוחלתו‪ .‬צריך בדיקה אחריו‪ .‫מגן‬ ‫פתח דבר‬ ‫החזיק אז מר בדעתו וצידד בכל יכולתו להתיר‪ .‬‬ ‫ומצאתי כתוב בספר העיקרים (בביאורו על עשרת הדברות) וז״ל ״ובעבור זה בא‬ ‫הדיבור החמישי שהוא ״כבד את אביך ואת אמך״‪ .‬ולזאת הארכתי לבסס ולחזק האיסור‪ .‬‬ ‫שמבוססת על השתלשלות הדורות‪ .

‬‬ ‫ונסתתמו מעיינות המסורת המקובלת מדור לדור אב לבנים יודיע‪ .‬‬ ‫ונחרבו קהילות הקודש באשכנז ושאר תפוצות ישראל‪ .‬וע״ע‬ ‫בספר שמ״ש ומגן ח״ג( סי' כ״ז) על חיזוק כל פרטי מנהגי המערב‪ .‬שג״כ נתעוררו להחזיק‬ ‫ולחזק מנהגי מסורת אבותיהם‪ .‬דמנהגי אבותינו הם מעיקרים‬ ‫הגדולים של שומרי תורה ומצוות‪ .‬ומש״כ בשם אנשים שדעתם‬ ‫שלא צריכים לנהוג כאבותיהם‪ .‬נגדעו ארזי המנהגים‪.‬ע' בשו״ת מקוה מים להגד״מ מלכה‬ ‫ח״ג (סי' כ״ד)‪ .‬וביתר ביאור בסי' כ״ד‪ .‬וכן ידוע מהסבא קדישא אדמו״ר רבי ישראל אבוחצירא‬ ‫זצוק״ל שנזף במי שלא שמר אפי' על מנהג קטן כדוגמת עניית ברוך הוא ברוך‬ ‫שמו גם בברכות שיוצא בהם יד״ח (ע' סי' קכ״ד)‪ .‬ועי' במכתבים ומאמרים למרן הנרא״מ שך זצק״ל (סי' רי״ג)‬ ‫שהובא דעתו לענין חיזוק קיום המסורת בלא שום שינוי‪ .‬זוהי עוולה גדולה״‪.‬‬ ‫נוהגת כמנהגה‪ .‬והשני קולות‪ .‬להחזיק ולקיים מנהגי אבות‪ .‬וכך המשיכו גאוני ורבני המערב‬ ‫באר״י ובגולה‪ .‬‬ ‫ומצינו גם בעוד קהילות ועדות בישראל בזמן האחרון‪ .‬ואף אין הבנים ובני הבנים יודעים באיזה דברים היו לאבותיהם הנהגות‬ ‫ודקדוקים מיוסדים על אדני פז‪ .‬ומי שאין לו שום ידיעה בקבלת הדורות ומנהגי‬ ‫אבותיו בע״כ הוא בבחינת ״שאינו יודע לשאול״ עכ״ד‪ .‬ונעשה הדור‬ ‫יתום‪ .‫פתח דבר‬ ‫אבות‬ ‫ובבוא רבני המערב הפנימי לארץ ישראל עמדו על המשמר לא שנות שום מנהג‬ ‫ממנהגי אבותיהם‪ .‬וידוע כי בבוא הנה״צ רבי רפאל ברוך טולידנו זצ״ל לארץ‬ ‫ישראל החרה להחזיק בכל מנהגי המערב עד קוצו של יו״ד בלא שינוי כל דהו‬ ‫(ע' מש״כ בסי' תכ״ב)‪ .‬והדברים עשו רושם‪.‬וכן כתוב בהקדמה שם‬ ‫דעתו של מרן הנרש״ז אוירעבך זצ״ל לחיזוק המסורת ושמירת מנהגיה למען‬ ‫דורנו ודורות הבאים‪ .‬לקובץ שמע בני (ב״ב תשמ״ח)‪.‬הבל יפצה פיהם‪ .‬בחיזוקם ובהדרכתם של גדולי‬ ‫הדור‪ .‬הצד השוה שדרכם לילך ולהפיל‬ .‬‬ ‫וע״ע בהסכמת הנרח״פ שיינברג שליט״א (שם) וז״ל‪ :‬והנה ענין שמירת מנהגים‬ ‫בדורנו צריך תיקון גדול‪ .‬ועי' בשו״ת משנה‬ ‫הלכות ח״ו( סי' נ״ז) וז״ל‪ .‬״זוהי‬ ‫מכה המהלכת בימינו‪ .‬ושהעיד בכמה‬ ‫מקומות בספריו שלא שינה כמלא נימא ממה שנהג בחו״ל‪ .‬‬ ‫ורבים מבני התורה והתעודה התחזקו באחיזה בכל פרטי מסורת אבותיהם ללכת‬ ‫בעקבותיהם‪.‬וע״ע בשו״ת יחוה דעת להנר״י חזן זצ״ל ח״ב (סי' כ״ח)‪ .‬וע' בספר שרשי‬ ‫מנהגי אשכנז (ח״א דף ‪ ) 18‬בשם הגד״ח קנייבסקי שליט״א שכתב וז״ל‪ .‬ואשרי המחזיק בהם עכ״ל‪ .‬שאנשים עוזבים את מנהגי אבותיהם‪ .‬שביאר שכל שיש קהילה בפני עצמה‪.‬אשר בעבר הוזנחו‪ .‬ובמכתבו של הנר״ש וואזנר שליט״א‪ .‬ומאד מאד צריך ליזהר בזה בפרט בדורנו אנו‪ .‬שב״ה‬ ‫אכשר דרא ואחד מחפש חומרות‪ .‬‬ ‫מופנה לקהילת אשכנז (יוצאי גרמניה) כתב וז״ל‪ .‬שבעת המלחמה הנוראה שנהרגו אלפי רבבות ישראל‪.

‬אוני הוראה בדורינו דס״ל דאין לזוז ממנהגי אבות ימין ושמאל‪.‬וע' בשו״ת אהל‬ ‫יעקב ששפורטש (ס' ס״ב) אודות מנהגי איזה מקהילות אפריקא הנמצאים‬ ‫במקומות אחרים‪ .‬וכדבר פשוט הוא לו‪ .‬אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר‪ .‬‬ ‫וכן היה מלפנים בישראל בקיבוץ קהילות שונות בעיר אחת‪ .‬וכפי‬ ‫שנמצא בתשובת מהריב״ל ח״ג( סי' י') מהרשד״ם (יו״ד סי' מ') ובפר״ח בקונטרסו‬ ‫על כללי מנהגים (סי' תצ״ו) ובפרט אודות עיה״ק ירושלים‪ .‬וכבר נו״נ בזה באחרונים‪ .‬ואין ראוי לאדם להתפלל אלא במקום שלבו‬ ‫חפץ‪ .‬‬ ‫ואין חדש תחת השמש‪.‬והארכתי קצת בזה מחמת מרירות לבי אשר‬ ‫רואה אני שבעונ״ה כל אחד בונה במה לעצמו‪ .‬ושאין להם לשנות בשום מנהג‪.‬לפיכך נהגו בכל גלילות ישראל שכל בני עיר ולשון א' עושין להם קהל‬ .‬ומצאתי בזה‬ ‫בשו״ת הרדב״ז ח״ג( סי' תע״ב) וז״ל ואי לאו דמסתפינא הו״א דטב ליה להתפלל‬ ‫בחברת בני אדם שדעתו נוחה מהם‪ .‬והתורה חוגרת שק‪ .‬שהורה שימשיכו במנהגם‪ .‬ושלא יהיו כולם קהילה אחידה‪ .‬דכל שנמצא קהילה של מנין אנשים יוצאי המערב הפנימי‪ .‬שהכוונה‬ ‫על מנהגינו שהנהיגו לנו אבותינו ז״ל‪ .‬וכן שמעתי‬ ‫מהגד״מ אלי הו שלי ט״ א שציבור של יוצאי מארוקו עליהם לברך על ההלל בר״ח‬ ‫אע״פ שמנהג א״י לא כן‪.‬שהורו הפוסקים‬ ‫שכ״א יחזיק מסורת תפלתו‪ .‬‬ ‫שירושלים עיר של לקוטאי)‪ .‬זה בונה וזה סותר‪ .‬והלואי שנחזיק‬ ‫במנהגי אבותינו קדושי עליון נ״ע דור דור עד משה רבינו מסיני ומסרה להם‪.‬שנחשבים כקהילה‪ .‬‬ ‫ונחזיק במסורה זו ולאורה נלך עד כי יבא שלה ולו יקהל עמים וד״ל ע״כ‪.‬‬ ‫ובספר אור ההלכה על מנהגי תימן הביא דעת גדולי הוראה בימנו על ענין זה‬ ‫אם יש להמשיך מנהגי אבות גם בארץ ישראל והביא שם קרוב לחמש עשרה‬ ‫‪.‬כיצד יש‬ ‫לנהוג לאחר פיזור הקהילות במקומות שונים‪ .‬‬ ‫דעת האחרונים מדורות הקודמים בענין זה‬ ‫קושטא קאי שענין זה כבר עלה על שולחן מלכים בדורות הקודמים‪ .‬אשר מכונה בלשון‬ ‫רבים מן הפוסקים כעיר של ״לקוטאי״ מקדמת דנא (ע' הקדמה לספר נתיבי עם‪.‬ובביאור‬ ‫הענין בגדר קהילה בא״י שאינה מתבטלת עי' היטב בשורש שלישי]‪ .‫מגן‬ ‫פתח דבר‬ ‫אבות‬ ‫יז‬ ‫חומת אבותינו ומנהגינו שהנהיגו לנו‪ .‬עליהם לחזק‬ ‫ולקיים כל פרטי התפלה ומנהגיה כפי שעשו אבותיהם בלא שינוי כלל‪[ .‬ובפקודת אלעזר (או״ח סי' נ״א ט') כבר ישב על‬ ‫מדוכה זו במנהגי המערביים‪ .‬וע״ז נצטוינו ואל תטוש תורת אמך‪ .‬זה אוסר וזה‬ ‫מתיר‪ .‬‬ ‫וכן שמעתי ממרן הנרי״ש אלישיב שליט״א אודות מנהגי המערביים בארץ‬ ‫ישראל‪ .

‬כי מחילוק המקומות והלשונות‬ ‫יתחלקו הלבבות‪ .‬ואין קילוסן עולה יפה‪ .‬והו״ד בפקודת אלעזר (סי' צ')‪.‬ע״כ‬ ‫לשונו הזהב‪ .‬ולא שייך בזה ברוב עם הדרת מלך‪ .‫פתח דבר‬ ‫אבות‬ ‫בפני עצמם ולא יתערבו עם אנשי עיר ולשון אחר‪ .‬‬ .

‬י< * ‪?® .‬‬ ‫גי*»ז‬ ‫‪1‬‬ ‫סזיז < ‪ ■ W i / l‬גי<י‪f‬‬ ‫י^*‪* °‬‬ ‫■‬ ‫<י‬ ‫י ^ז ‪ S J f l l‬מ‬ ‫י*»ז * ' * * » ‪W‬‬ ‫י^נאיז‬ ‫קיעור הלכות‬ ‫‪«« ? 1 *#‬י‪1‬‬ ‫נ תט^וו‬ ‫״■מנ־יי ־‬ ‫?יי‘‬ ‫‪ -tP'w‬״ «*‪s £‬‬ ‫‪?°‬י‪1‬‬ ‫^ ^‬ ‫■יייי‬ ‫ממימו‬ ‫עת והת?‬ ‫(‪TfO • -mu‬‬ ‫' ־ «יז‪..‫י ^ז‬ ‫^‬ ‫®‪1V‬‬ ‫י ^ז‬ ‫<ו״^י ** ‪)® S‬י‘‬ ‫«ןו‪1‬‬ ‫?״ימז‬ ‫נטמע?‪:‬‬ ‫פתיחה כללית‬ ‫למגהגיס‬ ‫עפוסל‪5‬‬ ‫י ^ ז ‪ *!£*#‬מ<י*>* ‪#‬ןי‪1‬‬ ‫®‪H‬‬ ‫י*י*‬ ‫י ‪3*^ 0 5 ! 5‬‬ ‫י *י» «‪.‪?:.‬‬ ‫.‬‬ ‫י^הטי גוי‪« •^.‬חט ן ״‬ ‫־ ‪Hi‬‬ .‬״׳'״ «ןי«גא‪^ 1‬‬ ‫י*> ‪& ?Z L ^ f j‬‬ ‫<י<י‪1‬‬ ‫'^‪V s‬‬ ‫י * ‪1»« 2:17^ 1 ( .‬י‪1‬‬ ‫מן | ‪(« £‬י‪1‬‬ ‫״״* ‪p‬‬ ‫‪**X‬‬ ‫^‪X#* .

.

‬‬ ‫לכן רבים מן המנהגים שאינם סייג וגדר‪ .‬‬ ‫מאחר דאין תורת כ"א בידו להחליט מה נחשב מנהג קהל ומה לא‪ .‬‬ ‫שקיומן מדין שמירת מנהגי אבות בעלמא‪ .‬כמנהג איסור‪ .‬המבטלן אינו עובר בבל יחל‪ .‬ודבר זה כרוך‬ ‫בכללים (וע' מש"כ בהקדמה)‪ .‬ולא דשו בה דגים‪ .‬‬ ‫ולפעמים אך כרוך בו איסור גמור בביטולו‪ .‬ולפי ר״ת שס״ל‬ ‫דאפשר לברך על מנהג וצונו‪ .‬‬ ‫אמנם כתבו האחרונים דמכ״מ נכנס באזהרת אל תטוש (ע׳ מהרשד״ם או״ח סי׳‬ ‫ל״ה)‪ .‬ברם מנהג שאינו לגדר וסייג אלא ממנהגי הקהל‪ .‬יש שמורים לעצמם היתר להקל במנהגים או לזלזל בהם‪.‫פתיחה כללית למנהגים‬ ‫מגן‬ ‫א בו ת‬ ‫®תיחה כללית למנהגים‬ ‫יען כי תורת המנהגים ודיניהם עמומים‪ .‬והמעוניין ללמוד יתר המנהגים יעיין בספר משא חיים‬ ‫(פלאג'י) בקונטרס המנהגים‪ .‬‬ ‫ובבל יחל‪ .‬אבל‬ ‫מי שבקביעות עוקרו עובר באזהרת בל תטוש‪.‬אינו כנדר‪.‬מצאנו לנכון להקדים מעט מן ההלכות‬ ‫והדינים העולים ממקומות מפוזרים בפוסקים שדיברו בענינים אלו‪ .‬ובשו״ת חת״ס (יו״ד סי׳ קצ״א)‬ ‫דן במי שאינו מקיים מנהג בשב ואל תעשה‪ .‬דבזה‬ ‫י״ל דבמניעת קיום מנהג שאינו מנהג איסור‪ .‬והו״ל כנדר‪( .‬‬ ‫דינו מבואר בשו״ע יו״ד (סי' רי״ד) דאינו יכול להקל בו‪ .‬כגון מה שנהגו בסדר‬ ‫התפלה ובנוסחאות‪ .‬ופעמים רבות מחמת חוסר‬ ‫ידיעות בסיסיות בדינים‪ .‬וכן נביא כמה‬ ‫הכרעות מפוסקי זמנינו‪ .‬סדר התפלה‪ .‬וכתב בחת״ס (יו״ד סי׳ קצ״א) דנקרא עבריין גמור ובר נידוי הוא‪.‬‬ ‫ב‪ .‬‬ ‫וכ״ז נלמד מהסוגיא בפסחים פרק ד׳ (דף נ‪ ):‬בבני בי שן‪.‬בענין זה יש חילוק בין שני סוגי מנהגים‪ :‬א) מנהג שהונהג לסייג וגדר‪ .‬והנה מי שקיבל על עצמו‬ ‫מנהג לגדר וסייג כדברים המותרים‪ .‬אינו בכלל וצונו‪ .‬ולא התנה כפירוש שנוהג כן רק בלא נדר‪.‬ובשד״ח (כללים מע' מ' סי' ל"ז ול"ח) ויוסיך חכם לקח‪.‬‬ ‫איסור העובר על מנהג‬ ‫א‪ .‬אלא מנהגי קום ועשה‪.‬או הכרעת ההלכה כחד מן השיטות וכדומה‪ .‬וע׳‬ ‫בלבוש שם דלשו״ע הוא אפי׳ חמור מנדר)‪ .‬ב)‬ ‫מנהגי קהל בדיני בתי כנסת‪ .‬וכ״כ בשו״ת שבט הלוי (ח״ו ס׳ נ״ט)‪ .‬ואשר ע"פ הכללים הללו ריחקנו וקירבנו מנהגים מסויימים‪.‬ועובר על אל תטוש תורת אמך‪.‬הוי מנהג הניכר ועובר באיסור דלא תטוש ע״ש‪.‬כגון שאינו מברך על ההלל‪ .‬‬ .‬וכדומה‪ .

‬נראה דלא צריך‬ ‫קבלה‪ .‬‬ ‫ד‪ .‬אמנם אין בניו חייבים להמשיך מה‬ ‫שאביהם נהג משום פרישות‪ .‬אמנם‬ ‫אם ציבור שלם קבלו על עצמם סייג ופרישות מסויימת‪ .‫מגן‬ ‫א בו ת‬ ‫פתיחה כללית למנהגים‬ ‫ג‪ .‬וכתב ע״ז בשו״ת שבט הלוי‬ ‫ח״ו( סי׳ נ״ט) שכ״ז במנהגים שאנשים פרטיים עשו לעצמם כסייג וכדומה‪ .‬שמנהגי האב על בנו הם רק אם האב הרגילו והנהיגו בכך‪ .‬ועוד דהדבר ידוע דדבר שאינו מצוי אין שייך בו מנהג‪ .‬דמי‬ ‫לנדרי אונסין‪ .‬‬ ‫ובמהרש״ל כתב בזה‪ .‬כבוד הבריות וכדומה‪ .‬לא חיישינן לדמיה‪.‬‬ ‫ו‪ .‬דבדבר‬ .‬‬ ‫כמו מנהגי הספרדים‬ ‫והכרעותיהם‪ .‬ונמשכו אחרי הוראותיהם זה כמה מאות שנים‪ .‬‬ ‫חיוב הבנים בשמירת מנהגי אבותיהם‬ ‫ה‪ .‬‬ ‫מה נחשב במנהג ‪ -‬ודין דבר שאינו מצוי או אינו מפורסם‬ ‫ז‪ .‬ומדברי הש״ך נראה‪ .‬כיון שאין האדם בא בכוונה לנטוש או לבטל ממנהגי אבות‪.‬שהאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתמיה אפילו‬ ‫היא קטנה‪ .‬ובהסכמת הגראי״ק זצ״ל לשו״ת משפטי עוזיאל ח״א כתב שכל הדברים‬ ‫האמורים אם יש איסור במניעת קיום מנהג‪ .‬ומלבד זה כותב שם שהאחרונים נטו מדברי הזכרון יוסף)‪.‬וכמש״כ בשו״ת חוות יאיר (סי׳ קכ״ו) דאטו הרבה‬ ‫צדיקים ופרושים שנהגו באיסורים‪ .‬יחיד המקבל על עצמו לנהוג סייג מסויים מאיזה‬ ‫איסור‪ .‬היינו רק בכה״ג ש שינוי המנהג‬ ‫נעשה בהסכמה ובלא מחלוקת‪ .‬וכעין זה כתב בשו״ת זכרון יוסף (סי׳ י״ג) הובא בפתחי תשובה יו״ד (סי׳‬ ‫רי״ד)‪ .‬שקטנה שלא הגיע זמנה לראות‪ .‬וכמו שכתבו‬ ‫הרמב״ם והכ״מ (סוף פי״א מהלכות מאכו״א) ע״כ‪ .‬וע׳ בקובץ תשובות להגריש״א שליט״א‬ ‫(או״ח סי׳ סט) שכתב ״אנא לא ידענא מה מנהג בזה דדבר שאינו מצוי אין‬ ‫שייך בו מנהג״‪ .‬אלא משנתגדל אדם בשורש שבטו ממילא מחויב הוא לנהוג כאבותיו‪.‬דנו הפוסקים במקרים של שעה״ד או בדיעבד אם אפשר לבטל מנהג‪ .‬אף שחל עליו איסור לשנותו‪ .‬וע׳ בב״ח שם‪ .‬בניהם ממשיכים סייגי אביהם(בתמיה)‪ .‬ואין להקל נגד המנהג‪ .‬והנה בדיני מנהגי איסור‪ .‬ביו״ד (סימן ק״צ) איתא‪ .‬לא מחוייב להתחיל לשמור מנהגי אבותיו‪ .‬‬ ‫עכ״ד‪( .‬אך בש״ך (ס״ק ג׳) השיג‬ ‫וז״ל‪ .‬אבל אם לא‬ ‫נהג כן‪ .‬דאפשר שאין איסור‬ ‫במניעת המנהג‪ .‬וה״ה במקום צער‪ .‬היה הרמ״א מעתיקו‪ .‬וציין שם לדברי הש״ך הנ״ל‪ .‬מחיובים בניהם אחריהם‬ ‫לנהוג באותו איסור כמבואר ביו״ד (ס׳ רי״ד ס״ב)‪.‬אבל‬ ‫דבר‬ ‫שקיבל על‬ ‫עצמו‬ ‫שבט שלם‬ ‫מכלל ישראל‪.‬אך אם יש בו מח׳ או קטטה לכו״ע יש בו משום‬ ‫אל תשנה מפני המחלוקת כמבואר במשנה בפסחים ריש פ״ד דאל ישנה מפני‬ ‫המחלוקת‪.‬והוסיף‪ .‬שאם באמת היה‬ ‫בדבר מנהג‪ .

‬אינה‬ ‫קובעת מנהג לקחת אותו למכריע‪ .‬וכ״כ עוד‬ ‫בסימן י״ד (ס״ק י״ד) דאין ליקח המנהג אלא מן הלומדים‪ .‬ע״כ‪ .‬שזו חובתם של הציבור לשמוע אל הרב שהמחום עליהם‪ .‬וע״י הנהגת‬ ‫הציבור מתאמתת ההוראה‪ .‬גם זה לא נחשב‬ ‫כמנהג‪ .‬דמי יימר דזה מוסכם אצל‬ ‫חכמי הדור‪ .‬‬ ‫עכ״ל‪.‬אלא גם מנהג אשר‬ ‫רק יחידים נהגו בו‪ .‬כן מפורש ברמב״ם הל׳ אישות (פ׳ כ״ג הל׳ י״ב) ״והוא שיהיה מנהג‬ ‫פשוט בכל המדינה״‪ .‬לא משאר עמא‬ ‫דארעא שעושים מה שעולה בדעתם‪.‬והקשה דלא‬ ‫שייך לקבוע ע״ז מנהג‪ .‬כי‬ ‫בדור הזה והעיר הזאת אשר היא פרוצה ואין שומעין לקול מורים‪ .‬דאמרינן נהגו כך מחמת שלא היו בקיאין בדין‪ .‬אשר זכות הרבים וזכות אבותם מסייעתם‬ ‫לבלי לתעות ולהכשל‪ .‬וע״פ הלומדים‪ .‬והיינו כנ״ל‪ .‬‬ ‫שוב אינה ה׳ לידי שו״ת עלה עזרא להגאון רבי עזרא עטיה זצ״ל (סימן ו׳) שכתב‬ ‫אודות פולים‪ .‬ומנהג כזה אינו מבטל הלכה ואינו מקיימה‪.‫מגן‬ ‫פתיחה כללית למנהגים‬ ‫א בו ת‬ ‫שבצינעה וכדומה לא שייך לקבוע בו תורת מנהג‪ .‬ובלא״ה הוי מנהג בטעות‬ ‫ואין הולכים אחריו‪ .‬ולא רק דבר שאינו שכיח א״א לקבוע עליו שם מנהג‪ .‬אבל הנהגת דלת העם שאינם מדקדקים בדיבורם‬ ‫ובמשאם ומתנם ובדקדוקי מצוות וכל מעשיהם מצות אנשים מלומדה‪ .‬ואדרבה מחזירין אותם אם יש יכולת בידינו‪ .‬ותו לא מידי‬ ‫וק״ל‪ .‬וז״ל ואין לומר בזה מנהג‪ .‬משום דהוי דבר שבצינעה ול״ ש עליה תורת‬ ‫מנהג‪ .‬וכ״כ בחזו״א (או״ח סי׳ ל״ט אות‬ ‫ח׳) וז״ל ועיקרו של מנהג שאנו לוקחים אותו למשקל מכריע‪ .‬וע״ע בשו״ת אול״צ ח״א (סימן כח׳) מה שכתב בזה להשיג על‬ ‫הבא״ח שכתב שמנהג עירו לברך ברכה אחרונה במגילה ביחיד‪ .‬ולא היה דבר ידוע ומפורסם אצל כולם‪ .‬ומלבד מה שצריך שיהיה מנהג מפורסם‪ .‬אין הולכין‬ ‫אחר המנהג אא״כ ישאל לבר סמכא ויודיע הו כי מנהג זה הוקבע ע״פ ותיקין‪.‬ע״כ‪ .‬‬ ‫ולאור כל זאת יש לדון בהנהגות רבות אשר אנשים טוענים עליהם שהם אצלם‬ .‬שכדי לקבוע‬ ‫שם מנהג קהילה‪ .‬ואז ילך אחריו‪ .‬‬ ‫או אם ימצא כי הוזכר המנהג בספרים‪ .‬הוא הנהגת הציבור ע״פ הוראה של החכם הממונה על‬ ‫הציבור‪ .‬וכן מצאתי בכה״ח (ס׳ קל״ה ס״ק מ׳) וז״ ל‪ :‬אבל בבית כנסת אחת‬ ‫אין קרוי מנהג‪ .‬ולא משאר דלת העם‪ .‬צריך שיהיה דבר ידוע ושכולם נוהגים כך ברבים‪.‬‬ ‫ט‪ .‬‬ ‫ח‪ .‬ולהיות הנהגת‬ ‫הציבור מבטחת את האמת והנכוחה‪ .‬צריך שהמנהג יהיה נקבע ע״פ‬ ‫ותיקין‪ .‬וכ״כ בשו״ת אג״מ (ח״ג מיו״ד סי׳ ק״ו) דלא שייך מנהג בדבר שאינו‬ ‫שכיח‪.‬וכן שמעתי ממרן הגרי״ש אלישיב שליט״א‪ .‬אם יש בהם משום בי שול עכו״ם‪ .

‬ורק אתרוגים אלו היו מצויים אצלהם‪ .‬וכמו״כ יש לדון איך דינו של מנהג אשר סיבת וטעם הנהגתו לא שייכת‬ ‫בימינו‪ .‬כדי שיהיה‬ ‫שייך להחיל עליהם שם ותוקף של ״מנהג״ ולכן כל דבר יש לדון בו לגופו של‬ ‫ענין‪ .‬וכן שמעתי מהראב״ד הגר״מ שטרנבוך שליט״א‪ .‬אך בימינו שכבר נתפשט שהרבה עמי הארץ לובשים‬ ‫תפילין דר״ת‪ .‬וכגון מה דפסק מר״ן באו״ח (ס׳ ל״ד)‪ .‬כדהעיד בזה בשו״ת‬ ‫שמ״ש ומגן (סי׳ נח)‪ .‬ו שו״ר שכן‬ ‫כתב כן הגר״ש משאש זצ״ל בתשובה כת״י (הבאנו דבריו בפנים הספר בסי׳‬ ‫לד) שבימינו דליכא יוהרא רשאי להניח‪.‬שבודאי בימינו יש לבני יוצאי מרוקו להניח תפילין דר״ת‬ ‫כמש״כ בשו״ע (והיינו כמש״כ בשו״ע שם‪ .‬וכן שמעתי בפשיטות ממרן הגרי״ש אלישיב שליט״א‬ ‫ומהגאון רבי משה שטרנבוך שליט״א‪ .‬אין בזה מסורת בדוקא‪ .‬דעתה שנסתלק ענין היוהרא‪ .‬שוב לא שייך בזה יוהרא‪ .‬כי ידוע הדבר שלא היו הנשים שואלות לרבנים בעניני מראות‬ .‬ויש שם עוד סוגי אתרוגים‪ .‬ונראה פשוט דאין‬ ‫לקבוע בזה מנהג‪ .‬אך‬ ‫אין חיוב בדבר)‪ .‬אין לטעון שיש מנהג‬ ‫שלא להניח תפילין דר״ת‪ .‬וי״ל א״כ‪ .‬ולא תהיה‬ ‫תורת כל אחד ואחד בידו‪.‬ובענין מנהג שאמנם רבים נהגו בו‪ .‬אך עתה‬ ‫שנמצאים יוצאי מרוקו בשאר מקומות בעולם‪ .‬שרק יראי שמים יניחו תפילין‬ ‫דר״ת‪ .‬וכן שמעתי ממרן הגרי״ש‬ ‫אלישיב שליט״א‪ .‬והדבר מסור לגדולי ההוראה לקבוע מה נחשב מנהג ומה לא‪ .‬לא‬ ‫משועבדים למנהג זה‪ .‬‬ ‫מנהג שהונהג מגורמים חיצוניים‬ ‫י‪ .‬וכן ידוע שבכל ערי מרוקו לא הניחו תפילין דר״ת‪ .‬ודוגמא לדבר‪ .‬או מצד שלא היו ידועות אצל החכמים‪ .‬‬ ‫מנהג שטעמו לא שייך בימינו‬ ‫יא‪ .‬אך מקורו מגורמים חיצוניים‪ .‬‬ ‫קביעת מנהג •מראות הדמים‬ ‫יב‪ .‬וע׳ במשא חיים (מנהגים אות רנ״ד)‪ .‬מה שנהגו קהילות המערב הפנימי ליטול‬ ‫אתרוג ממרוקו‪ .‬כיון שלא הנהיגו כן בדוקא אלא כך אירע שנהגו מחמת‬ ‫ההכרח והנסיבות‪ .‫מגן‬ ‫פתיחה כללית למנהגים‬ ‫א בו ת‬ ‫״מנהג״ שאמת בהרבה מהן אין שחר לדבריהם‪ .‬כגון שנוצרו‬ ‫מנסיבות מציאותיות‪ .‬כיון דהסיבות נשתנו‪ .‬דכל כה״ג לא שייך לדון עליו מתורת‬ ‫מנהג‪.‬אי משום שאותן הנהגות לא‬ ‫היו דברים שנהגו ברבים‪ .‬על ירא שמים שרוצה להניחם‪ .‬די״ל שמכיון שזו היתה המציאות‬ ‫אצלם‪ .‬לכן נטלו דוקא אותם‪ .‬וכמו כן נראה שקשה לקבוע בהרבה עניני נדה ומראות הדם איך המנהג‬ ‫בארצות המערב‪ .‬וכ״כ בברכ״י (סי׳ ל״ד) ובחיים שאל‬ ‫(ח״א סי״א) ועוד‪ .

‬ויש לנשים כח לקבוע על עצמן‬ ‫מנהג כשהחמירו על עצמן ביודעין‪ .‬וכן הסכים לי‬ ‫הגאון רבי דוד עובדיה שליט״א‪ .‬ודינו כדנתבאר‬ ‫לעיל באות ה׳‪ .‬די״ל דאגב‬ ‫שיטפייהו התפללו כפי מה שהיה נדפס לפניהם‪ .‬והוסיף‬ ‫שמעולם שלא שאלו אותו על מראות הדם)‪ .‬ואילו היה לפניהם סידור אחר‬ ‫היו מתפללים בנוסח הסידור ההוא‪ .‫מגן‬ ‫פתיחה כללית למנהגים‬ ‫א בו ת‬ ‫כה‬ ‫הדמים וכן בהרבה מפרטי הלכותיהם וזאת מטעמי צניעות‪ .‬וכ״כ בב״ח (סי׳ מ״ו) שאין לשלוח יד בנוסחאות המורגלות‪ .‬אמנם ביררנו בשורש חמישי שאין‬ ‫לקבוע מנהג קהילה במה שהתפללו מתוך סידורי בית עובד ותפילת החדש לענין‬ ‫דקדוקים בנוסח התפלה‪ .‬המחייב גם‬ ‫את הבנים אחריהם לנהוג בו אפי׳ קודם שהתחילו לנהוג כן‪ .‬ו׳ שהבנים אחריהם אינם חייבים להמשיך מנהגם‪ .‬דבאלו ברור ששייך בזה אל‬ ‫תטוש וכמש״כ בשו״ת שבה״ל ח״ו( סי׳ נ״ט)‪ .‬אבל פשוט שעדיין יש איסור ד שינוי‬ ‫הנוסח כמש״כ החיד״א ביוסף אומץ (סי׳ י׳) דבנוסחאות המורגלות בפי כל ח״ו‬ ‫לשלוח יד בהם‪ .‬‬ ‫אמר לי מרן הגרי״ש אלישיב שליט״א שבזה הן חייבות להמשיך מנהגן‪ .‬אכן כ״ז שאין לומר על כזאת שהיא מנהג קהל‬ ‫שחל על זרעם‪ .‬אבל אין ע״ז דין מנהג קהל‪ .‬וכמו שכעי״ז כתב במשנה הלכות חי״א (סי׳‬ ‫ע״ט)‪ .‬וכאמור היה זה מחמת טעמים הנ״ל ולא מתורת מנהג חומרא‬ ‫שקבלו ע״ע או הנהיגו‪ .‬‬ ‫קביעת מנהג בנוסחאות התפלה‬ ‫יג‪ .‬דהיינו שקיבלום‬ ‫עליהם קהילות הספרדים ובכללם המערב הפנימי‪ .‬אמנם כ״ז לענין הכללי דאל תטוש‪ .‬ומחבריהם והחכמים שהתפללו בהם‪ .‬ואין‬ ‫להתחכם על אבותינו‪.‬ולא שייך ע״ז אל תטוש תורת אמך‪ .‬אין בזה מנהגים‪ .‬ולפ״ז יש‬ ‫לדון מה שנהגו מקצת נשים להמתין ז׳ ימים ועוד חומרות אינו מחייב הבנות‬ ‫אחריהם כל עוד שלא נהגו כן בעצמם או כשכבר נהגו אחרת ככל דין מנהג‬ ‫יחיד ולא מנהג קהל‪( .‬ולכן בכל מראה דם‬ ‫החמירו על עצמן‪ .‬וכמובן יש מנהגים מפורסמים כברכת הטבילה ששייך‬ ‫בהן מנהג וכל דבר לגופו ואכ״מ)‪.‬וכן בנוסחאות התפלה יש לחלק בין נוסחאות הידועות‪ .‬אכן מה שהיה נשים שהחמירו על עצמן ביודעין בתורת חומרא‪.‬וכן שמעתי מהגאון רבי שלום משאש זצ״ל‪( .‬‬ .‬ידעו הם מה שלא יודעים‬ ‫אנחנו‪ .‬ולכן גם א״א לומר שהוא מנהג שקבעו להחמיר בזה‬ ‫כאיזה דעה בפוסקים‪ .‬וגמ׳‬ ‫ערוכה היא שבנות ישראל החמירו על עצמן‪ .

.

‬אין לשנותם‪ .‬‬ ‫‪ .):‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬ע״פ הגמ׳‬ ‫בפסחים ריש פ״ד‪ .‬יאמר בתחלת הנהגתו שאינו‬ ‫מקבל עליו לנהוג כן בנדר‪ .‬שמש‬ ‫וצדקה (או״ח סי׳ י״א) והו״ד במשא‬ . 3‬שו״ע יו״ד שם (ס״ב) ע״פ‬ ‫הריב״ש‪ .‬דברים המותרים‪ .4‬‬ ‫ג‪ . 4‬לשון הבעל המאור פסחים (דף טז‪.‬כי קבלת אבות הוא‪ . 7‬כ״כ בבית יהודה (או״ח סי׳ ס׳)‪ .‬ומוכח כן מהגמ׳ דבני בישן‬ ‫(פסחים דף נ‪. 6‬כ״כ בשו״ת חת״ס (יו״ד סי׳ קצ״א)‬ ‫שבמנהג איסור העובר נקרא עבריין‬ ‫ומנדין אותו‪ .‬וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא‬ ‫או בפעמים שירצה‪ .‬ציבור מסויים‪ 2‬המקבל על עצמו מנהג לגדר סייג ופרישה מאיסור‪ .‬העובר על מנהג אבותיו שיש בו סייג איסור עובר באיסור מדברי סופרים‪.‬‬ ‫‪ .7‬ויש אומרים שהעובר עליהם‬ ‫מ הו ד‬ ‫‪ .‬ויש בו משום‬ ‫שמע בני מוסר אביך‪. 2‬כן איתא בתוספתא מגילה (פ״ג ט״ו)‬ ‫״כך היו חבורות בירושלים נוהגים״ וכן‬ ‫בסנהדרין (ל‪ ):‬״כך היה מנהגם של נקיי‬ ‫הדעת שבירושלים״‪.‬וממש״כ שם שרק‬ ‫ינהג כן פעם או פעמיים‪ .‬‬ ‫והו״ד במכתב הגר״ש וואזנר שליט״א‬ ‫בקובץ שמע בני (ב״ב תשמ״ח)‪.‬והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור‪ .‬כ״כ בלבוש‪.‬ובעובר על קום ועשה‬ ‫עובר על איסור מד״ס אבל אינו עבריין‪.‬גם מנהגים שאינם של איסור אלא קום ועשה‪ .‬ולכן אף בניהם חייבים לשמור את אותו הגדר‪ .‬וחייבים לנהוג כן‪ .‬‬ ‫‪ . 5‬שו״ת לבושי מרדכי (או״ח סו״ס‬ ‫מ״ד) שהוכיח כן מהחוו״י ומהדברי‬ ‫חיים‪( .‬דהוי אסמכתא בעלמא)‪.‬כגון מנהגי בית הכנסת וכגון‬ ‫סדרי התפלות וסדר העולים וכדומה‪ .‬לפיכך אדם הרוצה‬ ‫לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ולפרישות‪ .):‬‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ .‬הרי הוא‬ ‫חל עליהם ועל זרעם‪ .3‬ויש על‬ ‫כל אדם לעשות כמנהג המקום שיצא משם‪ . 1‬שו״ע יו״ד (ס׳ רי״ד ס״א)‪ .‬דאם הוא רק נדר מועיל לנהוג ג׳‬ ‫פעמים בלא נדר‪ .‫מגן‬ ‫קיצור הלכות‬ ‫אבות‬ ‫כז‬ ‫היצור הלכות‬ ‫‪U //1‬‬ ‫®יה א‬ ‫גדר מנהג המחייב‬ ‫א‪ .5‬‬ ‫וי״א שנקרא עבריין גמור שעבר על איסור מדברי קבלה‪.‬הוי כאילו‬ ‫קבלו עליהם זאת כנדר שאין לו התרה‪ .‬מוכח שחמור‬ ‫מנדר‪ .‬‬ ‫ב‪ .‬ולא לעולם ] ‪.6‬‬ ‫ד‪ .

‬יש אומרים שאין המנהג נקבע אלא א״כ הוא שכיח ונהגו בו בני העיר‬ ‫לפחות שלש פעמים‪ .‬ושמעתי מהראב״ד‬ ‫הגר״מ שטרנבוך שליט״א דלכן מי‬ ‫א בו ת‬ ‫שנמנע לברך על הלל בר״ח אינו צריך‬ ‫התרה‪.‬שאלו נוהגים ע״פ‬ ‫מנהג זקניהם ואלו נוהגים עפ״י מנהג‬ ‫זקניהם‪ .‬ויש לזה עוד מקורות רבים‪.‬אין הבדל בין מנהג שאסור משום סייג למנהג שאין בו נדנוד עבירה‪.‬‬ .‬ועי׳ לקמן‬ ‫דעת הפוסקים החולקים עליו שעכ״פ‬ ‫מועיל בזה התרה‪. 8‬שו״ת מהרשד״ם (או״ח סי׳ ל״ה)‪. 10‬‬ ‫ז‪ .‬‬ ‫שכתב דלפי הגאונים דאין לברך על‬ ‫מנהג וצונו‪ .‬אין מנהג נקבע ונחשב מנהג קהל אלא אם הוא מנהג פשוט במקום וידוע‬ ‫אצל הציבור ״ ‪.‬וע״ע‬ ‫במאירי במגן אבות (ענין העש־ים‬ ‫בעמוד ק״ז) שכתב‪ . 11‬רמב״ם הל׳ אישות (פ׳ כ״ג הל׳ י״ב)‬ ‫״בכל דברים אלו וכיוצא בהן‪ .‬והוא‬ ‫שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה‪.8‬‬ ‫ה‪ . 9‬ע״פ משנה ערוכה בפסחים (דף נ‪):‬‬ ‫וע׳ בהסכמת הגראי״ק זצ״ל לשו״ת‬ ‫משפטי עוזיאל‪ .‬וע׳‬ ‫בשורש ב׳‪.‬ולדעת ר״ת במנהגים דמינכר‬ ‫מצותייהו שייך לא תטוש‪ .9‬‬ ‫ו‪ .‬לפי שיש שהציבור עושים להם איזו הנהגה הצריכה להם‬ ‫עבור מצב או ענין מסויים ואין בדעתם כלל לקובעו למנהג קבוע‪ .‬‬ ‫וכן שמעתי בפשיטות ממרן הגרי״ש‬ ‫אלישיב שליט״א שמנהג היינו מה‬ ‫שידוע ומפורסם אצל הציבור‪.).‬וכן כתב מהרשד״ם (יו״ד סי׳‬ ‫מ׳) שבכה״ג לא שייך התרה‪ .‬וכ״כ בשו״ת יכין ובועז‬ ‫(סי׳ קי״ח‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫ח‪ .‬כגון מנהגים‬ ‫שבנוסח התפלות‪ .‬שלא דיבר המהרשד״ם‬ ‫(שלא אסר מדינא שינוי מנהגים) בכה״ג‬ ‫כלל‪.‬דבר שנחלקו בו הפוסקים ונהגו להחמיר או להקל כאחד מן השיטות גם זה‬ ‫בכלל מנהג‪.‬‬ ‫‪ . 10‬פשוט‪ .‬יש צד אחד‬ ‫במנהגים שאינם באו״ה ואינם לצורך‬ ‫מצוה ולא חשש איסור‪ .‬ולכן דבר‬ ‫מ קו ד‬ ‫חיים (פלאג׳י) מנהגים סי׳ ־״כ‪ .‬ע״כ‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫כדהובא במבוא על המנהגים‪ .‬כגון לשנות בפני רבים‬ ‫את מנהגם‪ .‫כח‬ ‫מגן‬ ‫גדר מנהג המחייב‬ ‫אבות‬ ‫ואינו מקיימם נכנס באזהרת ואל תטוש‪.‬יש אומרים דבמקום שיש צד מחלוקת בשינוי המנהג‪ .‬לא שייך בזה איסור ואל‬ ‫תטוש‪ .‬ולכן שייך‬ ‫לברך עליהם וצונו‪ .‬‬ ‫ובכל אופן אסור לשנותו משום אל תטוש‪.

‬עד שישאל עליו לחכם בר סמכא שיודיעהו כי מנהג זה‬ ‫הוקבע ע״פ ותיקין‪ .‬‬ ‫ונפסק בחו״מ (סי׳ קס״ג ס׳ ג׳) ובפת״ש‬ ‫(סי׳ ל״ז ס״ק י״ד)‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ . 16‬שו״ת עלה עזרא (עטיה) (סי׳ ו׳) ‪-‬‬ ‫ע״ש שבמקום כזה אין להחשיב‬ ‫הנהגותיהם למנהג עד שיברר ויודיעהו‬ ‫בר סמכא שהוקבע ע״פ ותיקין‪.‬אבל כל דבר השונה מזה אינו בכלל המנהג‪.‬וכ״כ‬ ‫ביו״ד ס׳ שצ״א ס״ק ח׳ דבדבר שלא‬ ‫מצוי לא שייך מנהג‪ . 18‬‬ ‫יב‪ .‬מנהג שאינו פשוט ושוה בכל‪ . 19‬‬ ‫מ הו ד‬ ‫‪ . 18‬כ״כ במשא חיים (מע׳ מנהגים אות‬ ‫כ״ז) שכן משמע מהברכ״י (סי׳ ת״ע)‬ ‫ובשו״ת ראנ״ח ח״ב (סי׳ ד׳)‪.‬אין מכלילים בתוך המנהג אלא מה שידעו שבו היה המנהג‪ .‬‬ ‫‪ . 14‬פר״ח (סי' תצ״ו ס' י״ז)‪. 19‬ע׳ בשו״ת אהלי יעקב (קאשטרו)‬ ‫סו״ס ס״א‪ .‬‬ ‫‪ .‬ומשא חיים (אות רנ״ד)‬ ‫ובשד״ח (מע׳ מ׳ סי׳ ל״ז‪ .‬דטעמא‬ ‫דמסתבר הוא‪.‬אג״מ (ח״ג מיו״ד‬ ‫סי׳ קו)‪ .‬ד״ה אם יש)‪.‬אפי׳ בפעם אחת נקבע‪ . 17‬‬ ‫יא‪ .‬ולפי סברתם נר׳‬ ‫דה״ה בכל תורת המנהגים‪ . 15‬‬ ‫י‪ .‬וכעינ״ז בתה״ד (סי׳ שמ״ב)‪.‬מנהג שהונהג במקום שידוע שאין הנהגותיהם ע״פ המורים‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ . 15‬ש״ך יו״ד (סי׳ ק״צ ס״ק ג׳)‪ .‬‬ ‫ובכה״ח (סי׳ קל״ה ס״ק מ ובסימן יד‬ ‫ס״ק י״ד)‪.‬‬ ‫‪ .‬קובץ תשובות (סי׳ ס״ט)‪ . 14‬‬ ‫ט‪ . 16‬וכן מנהג שהונהג אצל דלת העם ולא אצל הלומדים אין‬ ‫ע״ז תורת מנהג‪.‫מגן‬ ‫קיצור מנהגי אבות‬ ‫שנהגו בו רק פעם או פעמיים אינו קרוי מנהג‪ .‬או דבר הדומה‬ ‫לו ממש‪ . 17‬חזו״א או״ח (סי' ל״ט אות ח')‪.‬אבל ראינו שגדול העיר או גדול הדור נהג‬ ‫כן נוהגין כוותיה‪. 13‬כ״כ בשד״ח (כללים מע׳ מ׳ סי׳‬ ‫ל״ז)‪.‬מנהג שאינו מצוי ושכיח אלא מפעם לפעם אין עליו תורת מנהג‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ .‬אין להנהגותיהם‬ ‫שם ותוקף של מנהג‪ .‬אל״צ‬ ‫ח״א (סי' כ״ח)‪. 12‬ע' שו״ת מהרשד״ם (חו״מ סי'‬ ‫תל״ו)‪ . 13‬וי״א שהכל לפי הענין‪. 12‬וכ״ז במנהג סתם אבל מנהג‬ ‫מפורסם‪ .

‬‬ ‫‪ .‬ויש‬ ‫לפרש שלפי דרכו נקט דוקא תחילת‬ ‫הפסוק ״אביך״ ושביק סיפיה‪. 21‬ע׳ בבעל המאור פסחים (דף טז‪):‬‬ ‫ולענין מנהגים שאין בהם משום סרך‬ ‫איסור אעפ״כ יש איסור בשנותם‪.‬כההיא דבני‬ ‫ביישן‪ .‫ל‬ ‫מגן‬ ‫המחויבים במנהג‬ ‫אבות‬ ‫®־ה ב‬ ‫המחויבים •מנהג‬ ‫א‪ . 22‬חת״ס יו״ד (סי׳ קצ״א) בדעת ר״ת‪.‬אבל‬ ‫מ הו ד‬ ‫‪ .24‬ויש‬ ‫שכתבו שגם המקילים היקלו רק במנהגים שקיבלו אבותיהם על עצמם‪ .‬‬ ‫וסיים‪ :‬וכתיב שמע בני מוסר אביך‪ .23‬וי״א שגם המקילים שכל עוד‬ ‫שלא התחילו הבנים לנהוג כמנהג אבותיהם אין בו משום אל תטוש‪ .‬‬ .‬וע׳ במאירי שם שגורס כבר קבלו‬ ‫אבותיכם ״עליכם״‪ .‬‬ ‫כמש״כ לעיל בשם המהרשד״ם (או״ח‬ ‫סי׳ ל״ה) בפשיטות שקרוב שנכנס בזה‬ ‫לאזהרת ואל תטוש‪ .‬פירש שהכוונה היא‬ ‫שהאבות שקבלו עליהם המנהג‪ .22‬וי״א‬ ‫שכ״ז במנהגי רבים ולא במה שקיבל יחיד על עצמו סייג ופרישות‪ .‬בין במנהג שנהגו כאחת מן השיטות בהלכה יש בו משום אל תטוש‬ ‫תורת אמך‪.‬כי אין בכח‬ ‫איש פרטי לחייב אשתו ובניו בחומרות שלו‪ .‬‬ ‫‪ .‬זו היתה‬ ‫כוונתם‪ .‬חייב אדם להחזיק במנהגי אבותיו‪ .‬ע״ש‪ . 24‬שו״ת זכרון יוסף (יו״ד סי׳ י״ד)‬ ‫הו״ד בפ״ת ביו״ד (סי׳ רי״ד)‪ .‬אבל מה שיחיד קיבל על עצמו‬ ‫סייג וגדר אינו מחייב את בניו אחריו‪.‬וכן מתבאר‬ ‫משו״ת חוו״י(סי׳ קכ״ו) דביאר בארוכה‬ ‫שחל על בני בישן המנהג‪ .‬איכא בזה‬ ‫משום אל תטוש תורת אמך‪.‬‬ ‫דהרי הרבה צדיקים וחסידים נהגו במילי‬ ‫דחסידותא ולא המשיכו בניהם אחריהם‪.‬אמנם‬ ‫בשו״ת שבה״ל ח״ו (סי׳ נ״ט) כתב‬ ‫שהאחרונים נטו קו מדברי הזכרון יוסף‪.‬‬ ‫‪ .‬חובת הבנים להחזיק במנהגי אבותיהם אינה טעונה קבלה מצידם‪ .20‬בין במנהג שהונהג כסייג ופרישות‬ ‫מאיסור‪ .‬ועי׳‬ ‫חוו״י (שם) דהמקום גורם‪ . 23‬יו״ד (סי׳ רי״ד ס״ב)‪ .‬ובשו״ת שבה״ל ח״ו‬ ‫(סי׳ נ״ט) כתב שבנוסחאות ידועות‬ ‫שקיבלו על עצמם עדות הספרדים‪ .‬ואף לא לאותם‬ ‫שברשותו‪ .‬להחילו גם על זרעם אחריהם‪. 20‬ע׳ פסחים(דף נ‪ ):‬כבר קיבלו אבותיכם‬ ‫עליהם‪ .‬כל‬ ‫זמן שאין טעם מספיק ע״פ ההלכה‬ ‫לעזוב מנהג המסור להם‪ .21‬‬ ‫ב‪ .‬‬ ‫וכ״כ בשו״ת אג״מ (אבן העזר ח״ד סי׳‬ ‫ק אות ד׳) דהנהגת וקבלת היחיד אף‬ ‫שהוא גדול הדור אין לה דין ותוקף‬ ‫מנהג לחייב אחרים‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ .‬דאין הבעל יכול להטיל‬ ‫חומרותיו על אשתו ע״כ‪.

‬‬ ‫‪ .‬‬ .28‬וי״א‬ ‫שאין אשה הולכת ע״פ מנהג בעלה אלא לחומרא ולא לקולא‪.‬דיש לה דין הולך ממקום‬ ‫למקום‪.‬אלא שצריכה‬ ‫התרת נדרים‪ . 26‬כן שמעתי ממרן הגרי״ש אלישיב‬ ‫שליט״א‪. 27‬כן פסק בשו״ת אג״מ (או״ח ח״א‬ ‫סי׳ קנ״ח)‪ .‬שהרי זה כאדם שעקר‬ ‫דירתו לעיר חדשה‪ .‬אין עליו אפילו חומרי המקום‬ ‫שיצא משם‪ .‬וכן מפורש בתשב״ץ (ח״ג‬ ‫סי׳ קע״ט)‪ .‬וכן פסק באדמת קודש‬ ‫(השמטות לח״ב) ובמועדי לכל חי(ס״ב‬ ‫אות כ״ג) וכ״כ בשו״ת יבי״א ח‪ .31‬וי״א‬ ‫שאם הבעל מוחל רשאית לכתחילה להמשיך כנוסח שהיתה רגילה בו‪. 32‬דעת הגרש״ז הובא במעדני שלמה‬ ‫(שם)‪.‬למרות שמנהגי קהילה שלימה מחייבים את הבנים אחריהם‪ .‬‬ ‫‪ .‬אלא מה שידוע לו שהוא‬ ‫מנהג אבותיו חייב לשמור‪.‬‬ ‫‪ . 30‬כנ״ל‪ .‬גם בזה‬ ‫רשאי הבעל למחול לה‪ .27‬ולפי טעם זה לא‬ ‫מהני מחילת הבעל וחייבת לנהוג כמנהג בעלה‪ .‬כי מעת שנישאת אין‬ ‫לה לחוש עוד למנהגי בית אביה בין לקולא ובין לחומרא‪ .‬והוא דומה למתנ׳ בפסחים‬ ‫פ״ד דההולך מקום למקום ואין דעתו‬ ‫לחזור‪ .29‬‬ ‫ה‪ .‫מגן‬ ‫קיצור מנהגי אבות‬ ‫מנהגי קהילה שלימה לא צריך קבלה לכו״ע ומשהגדיל ממילא מחוייב לנהוג‬ ‫כמנהג אבותיו‪.‬‬ ‫‪ .‬וכן‬ ‫המנהג‪.32‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫‪ .25‬‬ ‫ג‪ .‬אינה מחוייבת לשנות נוסח תפילתה‪ .‬‬ ‫ועכשיו רוצה לעשות כמנהג בעלה‬ ‫צריכה התרת נדרים‪.‬מנהגי אשה נשואה צריכים להיות ע״פ מנהגי בעלה‪ .‬והוסיף שם שגם אם כבר נהגה‬ ‫א בו ת‬ ‫כמנהג בעלה בעת הנשואין‪ .‬וה״ה אם נהגה כמנהגה‬ ‫בבית אביה מפני שבעלה מחל לה‪.‬וי״א שטעם הדבר שהאשה‬ ‫צריכה לנהוג כבעלה בין לחומרא בין לקולא הוא משום שהיא משועבדת‬ ‫לבעלה‪ .‬מכ״מ אין חיוב‬ ‫על האדם לצאת לברר ולבדוק אחרי מנהגי אבותיו‪ . 31‬כ״כ בקובץ תשובות (סי׳ י״ב)‪ . 28‬כ״ד הגרש״ז אוירעבך זצ״ל הובא‬ ‫בשמו בספר מעדני שלמה (מועדים דף‬ ‫י״ז)‪ .26‬‬ ‫ד‪ . 29‬כן שמעתי בשם הגריש״א שליט״א‪.‬שדינו לנהוג בכל מנהגי המקום החדש‪ .‬‬ ‫‪ .‬מן הדין יש לאשה לנהוג כמנהגי בעלה גם בנוסח התפילה‪ . 25‬שו״ת שבה״ל (שם)‪.30‬ואם קשה‬ ‫הדבר מפני שנתרגלה לנוסח אחר‪ .‬‬ ‫‪ .‬ועכשיו‬ ‫רוצה לחזור למנהגה הקודם‪ .‬ולפי טעם זה אם הבעל מוחל לה אז תוכל להמשיך במנהגה‪ .‬וכן‬ ‫הובא בשמו בתפלה כהלכתה (פ״ד‬ ‫הערה ד*) ודימה זאת למי שהולך לעיר‬ ‫אחרת נוהג כדבריהם ה״ה כאן‪.‬‬ ‫‪ .

‬‬ ‫‪ .‬וכפי שהביא המג״א (סי׳‬ ‫תקנ״א)‪.‬גם בני המשפחה אחריהם צריכים לנהוג כן‪ .‬ואין לו התרה‬ ‫לכו״ע‪ .‬‬ ‫דבנידון שאביו חסיד ועבר מלהתפלל‬ ‫בנוסח אשכנז לנוסח ספרד‪ .‬שדינו שהוא יהודי‪ . 35‬שו״ת אג״מ או״ח ח״ב (סי׳ כ״ד)‪. 39‬שו״ת מנח״י ח״ג (סי׳ קמ״ד) ע״פ‬ ‫המהרשד״ם (סי׳ מ׳) דס״ל דבהכריע‬ ‫כצד אחד חמיר מסייג‪ . 38‬ע' שו״ת מהר״ם שיק או״ח (סי'‬ ‫רמ״ט דמה שהבנים אוכלים על שולחן‬ ‫אביהם אינ״ז בגדר קבלה עליו עצמו‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ .36‬‬ ‫ט‪ .39‬ויש חולקים‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ . 33‬ע׳ שו״ת תשובות והנהגות ח״א (סי׳‬ ‫שס״ט)‪.‬אם אביו שינה מנהג בטעות‪ .‬יש להסתפק אם חייב‬ ‫לנקוט במנהגי עדת אמו‪ .‬והרחבנו בזה‬ ‫בשורש חמישי‪.33‬וי״א שמחוייב לנהוג כמסורת האבות‪.‬אין בנו צריך להחזיק במנהג אביו‪ .‬‬ ‫רבים פליגי על הגרמ״פ‪ .‬אם אביו נהג מנהגים מחמת שהושפע מבני המקום אין הבן מחויב לשמור‬ ‫מנהגים אלו‪.‬ולצד זה י״ל שרשאי לנהוג‬ ‫כרצונו‪ .37‬‬ ‫י‪ . 37‬שורש הספק דאפשר שמנהגי אבות‬ ‫שחלים עליהם ועל זרעם הוא רק דרך‬ ‫בית אב‪ .38‬‬ ‫יא‪ .‬גר שנתגייר ראוי לו לנהוג את המנהג שניחא ליה ויתנה שלאחר תקופה‬ ‫שיתחזק בידיעות התורה וירצה לשנות את מנהג יהא רשאי לעשות כן וראוי‬ ‫למורה הורה המגיירו להורות לו כן‪.‬אדם שאביו אינו שומר תורה ומצוות וממילא גם אינו שומר מנהגי אבותיו‬ ‫י״א שמותר לנהוג כמנהגי רבותיו‪ .‬רשאי בנו‬ ‫לחזור לנוסח אשכנז‪ . 34‬כך פסק בשו״ת אול״צ ח״ב במבוא‪.‫המחויבים במנהג‬ ‫אבות‬ ‫ו‪ .‬‬ ‫שלא כדין שינו‪ .34‬‬ ‫ז‪ .‬בזה ע׳ בשו״ת‬ ‫מנחת אלעזר ח״ב (סי׳ י״א) ע״פ הדברי‬ ‫חיים או״ח ח״ב (סי׳ ח׳) דנוסח ספרד‬ ‫כולל כל הנוסחאות‪ .‬אדם שאמו יהודיה ואביו גוי‪ .‬י״א שאם אביו או זקנו ולמעלה היו מורי הוראה והכריעו בהלכה כאחת‬ ‫מן השיטות לחומרא‪ .‬‬ .‬דאבותיו ששינו‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬ומהגר״מ אליהו‬ ‫שליט״א שמעתי דיש לו לתפוס את‬ ‫מנהגי אמו‪.‬‬ ‫‪ .‬ולכן אינו חייב לשמור‬ ‫על מנהג ההוא ע״ש ובעיקר שאלה זו‪. 36‬דעת הגרש״ז אוירבעך זצ״ל הובא‬ ‫בספר יו״ט שני כהלכתו פרק י״ט (כב)‪.35‬‬ ‫ח‪ .‬כי‬ ‫הוכרח לאכול על שולחן אביו‪.‬אלא יכול‬ ‫לחזור למנהג הקדום‪.‬או שיעשה כמו שירצה‪.‬וכן שמעתי ממו״ר הגר״ע‬ ‫אוריעבך שליט״א‪ .‬‬ ‫‪ .

‬‬ ‫שאינו מחוייב כלל ליזיל אחרי פסקיו‪.‬‬ .‫מגן‬ ‫קיצור מנהגי אבות‬ ‫א בו ת‬ ‫דאם עכ״פ איכא חד בדרא המביא ראיות נגד דעת המחמירים אינו נמשך אחרי‬ ‫מנהגם‪.‬דכ״ש בנ״ד‪ . 40‬בפר״ח או״ח (סי׳ תצ״ו) חולק על‬ ‫המהרשד״ם בזה‪ .‬‬ ‫ולא שייך מנהג בזה‪ .40‬‬ ‫מ קו ד‬ ‫‪ .‬דלא נעשה לסייג‬ ‫ולהרחקה‪.‬‬ ‫דממ״נ במה שההלכה כמותו כולם‬ ‫מחוייבים בה‪ .‬וכ״ש לפי מ״ש‬ ‫בזכרון יוסף‪ .‬דאם לא התחיל לנהוג כך‬ ‫מהני ליה התרה‪ .‬והקיל‬ ‫בזה בעוד צירופים בשו״ת לבושי‬ ‫מרדכי (סימן נ״א)‪ .‬וכעינ״ז שמעתי‬ ‫ממרן הגריש״א שליט״א על מי שהוא‬ ‫א בו ת‬ ‫צאצא לאחד מגדולי הדור שעבר‪.‬ובמה שהוכרע הסוגיא‬ ‫דלא כוותיה ע״כ שלא אזלינן בתריה‪.

42‬שו״ת חת״ס או״ח (סי׳ קכ״ב) דהרי‬ ‫בשו״ע גופא (בסי׳ רכ״ח) מבואר שלא‬ ‫מהני התרה לבטל הנהגת מצוה‪ .‬אך איירי שם בנידון‬ ‫איך יחידים קיבלו על עצמם‪.‬וכן העלה בפשיטות בלבושי‬ ‫מרדכי (סי' נ״א) ותמה על החוו״י‬ ‫ששקיל וטרי בזה‪ .‬קבלת רבים שחל על זרעם י״א שאין לה התרה לעולם‪ .‬וע׳‬ ‫‪ .44‬‬ ‫ג‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬כיון שהיתה קבלתו עליהם בטעות‪.42‬‬ ‫ב‪ .‬‬ ‫תחזור למנהגה‪ .‬אינו‬ ‫צריך התרת נדרים‪ .‬ושינתה מנהגה לנהוג‬ ‫כדעת הרמב״ם לברך ואח״כ להדליק‪.‬וע״כ שיש לחלק בין‬ ‫תוספת קדושה לבין סייג מעבירה‪. 43‬שו״ת חת״ס (שם) דלבניהם לא מהני‬ ‫להו התרה‪ .‬דאינו תלוי בהם אלא‬ ‫קבלת המקום גורם‪ .‬שלא ידעו אם מותר הדבר או אסור‪ .‬ובאמת גם בחוו״י לא‬ ‫העלה צד בזה להקל כמבואר שם‪.‬דהוי כמנהג בטעות וע׳‬ ‫מש״כ בזה בסי׳ רס״ג באריכות‪ .‬וכפי‬ ‫שהעיר בפר״ח‪ .41‬וי״א דהא דמהני התרה הוא בקיבל על עצמו תוספת קדושה דתעניות‬ ‫וכדומה אבל דבר שהוא לגדר והרחקה מאיסור תורה אין לו התרה‪.‫מגן‬ ‫דיני הרוצה לשנות מנהגיו‬ ‫אבות‬ ‫®־ה ג‬ ‫דיני הרוצה לשנות מנהגיו‬ ‫א‪ .‬‬ ‫ואדרבה ביאר דקבלת קהל חמור מקבלת‬ ‫כל ישראל כולו ‪ .‬‬ ‫‪ .‬וע״ע בשו״ת רב פעלים ח״ג(סי׳‬ .45‬‬ ‫מ קו ד‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ . 41‬ע״פ שו״ע יו״ד (סי׳ רי״ד) דהביא‬ ‫בזה סתם ויש‪. 45‬כ״כ בהרבה פוסקים הובא במשא‬ ‫חיים (אות צ״ו)‪ .‬כיון שכבר כל העולם‬ ‫קיבלו על עצמם כך (הו״ד בספר טל‬ ‫אמרתי)‪.‬ושמעתי מהראב״ד‬ ‫הגר״מ שטרנבוך שליט״א שאשה‬ ‫שמנהגה היה מתחלה להדליק נרות שבת‬ ‫ואח״כ לברך‪ .43‬וכ״ש קבלת כל ההמון כולו אין בו התרה לעולם‪.‬‬ ‫וכעינ״ז ת׳ בלבושי מרדכי(סי׳ מ״ד ונא)‬ ‫ושכ״כ בדברי חיים (סי׳ מ״ח)‪.‬וגם‬ ‫הוריה ששינו צריכים לשנות מנהגם‪ . 44‬כ״כ המהרש״ל בתשובות (סי׳ ו׳)‬ ‫הו״ד בש״ך (סי׳ רי״ד ס״ק ג׳) ופסק‬ ‫עפ״ז הגרב״צ אבא שאול זצ״ל שאין‬ ‫התרה למנהג המתנת ה׳ ימים לפני‬ ‫ספירת ז׳ נקיים‪ .‬אבל מנהג שהונהג מחמת טעות‪ .‬ע׳ בשו״ת לב חיים ח״ב‬ ‫(סי׳ צ״ד) דבאורז בפסח מהני התרה‬ ‫אע״פ דהוי קבלת רבים ובקו״א למחז״ב‬ ‫(סי׳ תס״ז) העלה שלא מועיל בזה‬ ‫התרה‪ .‬ומה‬ ‫שהובא בשם מרן הגריש״א שליט״א‬ ‫לענין הדלקת נרות שאינה צריכה להתיר‬ ‫נדר אם התחילה לברך לפני הדלקה‪ .‬מי שנוהג בדברים המותרים סייג ופרישות ורוצה להקל מהני ליה התרה על‬ ‫נדרו‪ .‬והעובר על זה עבר על‬ ‫לא תסור ע״ש‪ .‬‬ ‫ל׳) דנקט שמועיל‪ .

‬‬ ‫והביאו ברב פעלים ח״ג (סי׳ כ״ט) וכ״ד‬ ‫המג״א (סי׳ תקנ״א ס״ק ז׳)‪.‬יש אומרים דהא דמועיל התרה היינו במנהגים של תוספת סייג ופרישות‪.‬י״א שאין מועילה התרה אלא בדבר שאסרו עליהם בני המקום מעצמם דבר‬ ‫חדש שלא נהגו בו אבותיהם‪ .‬‬ ‫‪ .‬בזה‬ ‫אין התרה לעולם‪ . 51‬כן כתב הרמב״ם (אסו״ב פ״א הל׳‬ ‫י״ד ‪ -‬ט״ו) במנהג המתנת ארבעים‬ ‫ושמונים יום דכתב שמצוה לכופם‬ ‫שיבטלו מנהג זה‪ . 46‬ע׳ בזה בריטב״א פסחים (שם)‬ ‫שעשה מזה חלוקה שלישית בנידון של‬ ‫חלב דאייתרא‪.‬ותמה עליו שלא‬ ‫ידע מנין לו‪.‬אבל דבר שכבר הונהג ע״י אבותיהם אי אפשר‬ ‫להתיר‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫אבל בימינו הדבר נשתנה‪ .‬ואפ׳ רוב פוסקים נוטים‬ ‫שיש צד איסור בקיום המנהג מכ״מ כל שיש שיטה אחת האומרת שיש לו על‬ ‫מ קו ר‬ ‫בשרשים שורש ג׳ שכיוצ״ב הורה מרן‬ ‫הגריש״א שליט״א לציבור שמנהגם‬ ‫בחו״ל היה לברך על ההלל‪ .‬וכאן בא״י‬ ‫שינו ולא בירכו‪ .50‬‬ ‫ז‪ .46‬‬ ‫ה‪ . 50‬במהרשד״ם שם כתב‪ .‬מה שהיה שייך בימיו‪.‬וקיבלו על עצמם לנהוג כהאוסרים‪ .‬אך ינהגו כן בצינעא אם לא במקום בני תורה‪.‬וכ״כ הר״מ‬ ‫בתשובה‪ .‬מנהג ששנוי במחלוקת הפוסקים אם מותר לקיימו‪ .‬ותלוי בשיקול הדעת‪ .‬‬ ‫אבל דבר שיש בו מחלוקת בפוסקים‪ .‬‬ ‫‪ .‬מנהג שיש בו חשש מינות ואפיקורסות מצוה לבטל אותו‪ 51‬אמנם אם נהגו‬ ‫כן מחמת פרישות אין לבטל מנהגם‪.‬ושלא‬ ‫צריכים בזה התרת נדרים‪. 49‬כ״כ במהרשד״ם (יו״ד סי׳ מ׳)‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכן בענין עמידה בעשרת‬ ‫הדיברות כתב לבטל המנהג מצד‬ ‫אפיקורסות‪.49‬אמנם דעת השו״ע אינו נראה כן‪.48‬‬ ‫ו‪ .‬ומש״כ‬ ‫הרמב״ם לבטל עמידה בעשרת דברות‬ ‫למינות‬ ‫שחשש‬ ‫לפי מה‬ ‫כ״ז‬ ‫ולאפיקורסות‪ . 48‬פר״ח (סי׳ תצ״ו)‪ . 52‬כס״מ שם ביישוב מה שנוהגים‬ ‫להמתין ארבעים ושמונים‪ .‬שזה דרך אפיקורסות‬ ‫ומן הצדוקים למדו זאת‪ .‬‬ ‫‪ .‬שיחזרו למנהגם‪ .47‬ויש חולקים‪.‫מגן‬ ‫קיצור מנהגי אבות‬ ‫אבות‬ ‫לה‬ ‫ד‪ .‬וכן‬ ‫דעת הראב״ד הובא במגן אבות להמאירי‬ ‫(סוף ענין העשרים)‪.‬רשאים‬ ‫להמשיך במנהגם‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ . 47‬כ״כ בשו״ת מהרשד״ם (יו״ד ס׳ מ׳)‪.52‬‬ ‫ח‪ .‬‬ .‬וע׳ בלבושי‬ ‫מרדכי (סו״ס נ״א)‪.‬ע׳ בסימן א׳‬ ‫מה שכתבנו בזה‪.‬שלא נר׳ כן‬ ‫א בו ת‬ ‫מהר״י קארו בסי׳ רי״ד‪ .‬אם נהגו מנהג בטעות שאינה טעות מוכרחת‪ .

54‬ואין ההלכה כמותו‪.‬שמ״ש‬ ‫וצדקה (או״ח סי׳ ד׳)‪ .‬‬ ‫‪ . 57‬שד״ח (מערכת מ' סוף כלל ל״ז)‬ ‫ע״פ נאמן שמואל (סי׳ י׳)‪ .‬וע״ע בשד״ח‬ ‫אס״ד (מע׳ חמץ סימן ו) בענין אם‬ ‫במקום קושי יש להתיר קטניות משום‬ ‫דלא קיבלו על עצמם אדעתא דהכי‪.‬ומשך ידו מלמחות‬ ‫למרות שזה נגד הדין‪ . 53‬כן הביא בשד״ח (כללים מ׳ ס׳ ל״ז‬ ‫ ולח) וכן עולה משו״ת מהר״ם פאדווה‬‫(סי׳ ע״ח)‪ .‬כדי שלא להוציא‬ ‫‪ .‬יש לילך אחר המנהג ולא‬ ‫לבטלו‪ .59‬‬ ‫יב‪ .‬‬ ‫‪ .‬וע׳ בשו״ת ריב״ש (סי׳ ל״ה) אודות‬ ‫נשים שרחצו בנתר‪ . 54‬פר״ח (סי' תצ״ו כלל העשירי)‪.‬ואינה בגדר שיטה דחויה מההלכה‪ . 56‬מאמר מרדכי (סי׳ תכ״ח סק״ב)‬ ‫שכתב על מנהג שנגד כל הפוסקים‪ .‬‬ ‫וביו״ד (סי׳ מ׳)‪ .‬‬ .‬‬ ‫‪ .58‬‬ ‫יא‪ .‫מגן‬ ‫דיני הרוצה לשנות מנהגיו‬ ‫אבות‬ ‫מה לסמוך‪ .‬שיש‬ ‫לבטלו‪ .‬‬ ‫וכ״פ בשו״ת מהר״י מבריסק (סי׳ מ״ח)‪.‬מנהג שאין לו מקור והוא נגד הדין אם בביטולו יגרום מריבות וקטטות או‬ ‫לידי הוצאת לעז אין מבטלין אותו‪.‬‬ ‫ובדברי מלכיאל (סי׳ כ״ח) סתר דבריו‪.‬ומזה הקיש דה״ה‬ ‫בשינוי מנוסח אשכנז לספרד‪ .‬‬ ‫דאחרי שחידש האריז״ל דזה נוסח‬ ‫שכולל הכל‪ .‬דבר שנשתנה הענין אין בו משום מנהג‪.‬הובא‬ ‫בשד״ח מערכת מ׳ ס׳ ל״ז‪.55‬‬ ‫ט‪ .‬מנהג שמבוסס על אחרונים ושוב נדפס ספרי ראשונים וכתוב בהם אחרת‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬ולענין שיטה‬ ‫דחויה‪ .‬ובמג״א או״ח (סי׳‬ ‫תר״צ ס״ק כב׳) מהרי״ק (סי׳ ט׳) ושם‬ ‫משמעות התוס׳ והמרדכי בגיטין‪ . 55‬וכן שמעתי ממרן הגריש״א שליט״א‬ ‫שאין ההלכה כדברי הפר״ח בזה‪ .‬כן הוכחנו בשרשים א׳ שם‪.‬ועוד הרבה‬ ‫פוסקים ע׳ בשד״ח שם‪ .‬מהרשד״ם יו״ד (סי׳ קצ״ג)‪.53‬וי״א שמותר לבטלו‪ .56‬‬ ‫י‪ .‬רשאי‪.‬‬ ‫א בו ת‬ ‫לעז על הטבילה‪ .‬וגם משום שיש לומר‬ ‫דבר הנשמע וכו׳ ע״ש‪.‬וכן‬ ‫מתבאר מרוב הפוסקים וכדכתבנו‬ ‫בארוכה בשורש ראשון‪.‬‬ ‫‪ .‬אמרינן דבכה״ג הוי מצב‬ ‫חדש ולא שייך מנהג בזה‪. 58‬המשפט צדק (סי׳ מ״ז)‪ .‬אך סיים רק אם אפשר בלא‬ ‫מחלוקת‪ .‬וע׳ שד״ח כלל ל״ח (עמ׳ תנ״ג‬ ‫ד״ה ולא זו בלבד)‪ . 59‬שו״ת מנחת אלעזר (סי' י״א) ע״ש‬ ‫מה שהביא ראיה מהב״י ששינה מנהג‬ ‫הנחת תפילין בחוה״מ‪ .‬במקום צער מבטלים מנהג בלא התרה דאינו עדיף מאיסור דרבנן שבמקום‬ ‫צערא לא גזרו רבנן‪ 57‬ויש חולקים‪.‬מחמת שנמצא‬ ‫בזוהר שאין ללובשו‪ .‬ובמשא חיים (סי׳‬ ‫צ״ו‪ .‬‬ ‫אך בסוף התשובה העלה דהוי כנדרי‬ ‫אונסין במקום דוחק גדול ע׳ בשד״ח‬ ‫שם‪.

‬שינוי נוסחאות אינו תלוי באיסור והיתר‪ .‬‬ ‫אפשר לבטל המנהג‪. 61‬ירושלמי מס׳ ערובין (פ״ג הל׳ ט)‬ ‫״אע״פ ששלחנו לכם סדר תפלות אל‬ ‫תשנו ממנהג אבותיכם‪ .62‬‬ ‫יד‪ .‬וכ״כ‬ ‫בשער אפרים (סי׳ י״ג)‪. 63‬שו״ת מהרשד״ם (או״ח סי' ל״ה)‪.‬וכן מוכח מכל הפוסקים‪. 60‬כ״כ בחקרי לב יו״ד (סי׳ ר׳) הובא‬ ‫במשא חיים (סי׳ רכ״ה) שם בשם הב״י‬ ‫בחו״מ‪.‬די״ב חלונות יש בשמים כנגד‬ ‫י״ב שבטים‪ .‬מנחת אלעזר ח״א‬ ‫(ס״א)‪.‬והביאו להלכה‬ ‫במג״א (סי׳ ס״ח)‪ .‬וכן גרס בהגהות‬ ‫מיימוניות (סוף סדר תפלות אות ה)‪.‬ויש רשות לשנות איזה תיבה או‬ ‫תיבות‪ .‬‬ ‫‪ . 62‬כ״כ בשו״ת יוסף אומץ (סי׳ כ׳) ע״פ‬ ‫האריז״ל‪ .‬דברי‬ ‫א בו ת‬ ‫חיים ח״ב (סי׳ ח׳)‪ .60‬‬ ‫יג‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫וכתב ע״ז בפרמ״ג שאין לשנות מנוסח‬ ‫אשכנז לספרד‪ .‫מגן‬ ‫קיצור מנהגי אבות‬ ‫אבות‬ ‫עד כדי שאפשר לומר שאילו היו רואים את דברי הראשונים לא היו נוהגים כן‪.61‬ואם‬ ‫שינה בדיעבד יצא בתפלתו‪. 64‬שו״ת יוסף אומץ (סי׳ י׳) וביאר‬ .63‬אבל תיבות המורגלות בפי כל המון ישראל‪ .‬אין לשנות ממנהגי התפלה‪ .64‬‬ ‫מ קו ד‬ ‫‪ .‬אין לשנות כלל‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫ע׳ שו״ת חת״ס (או״ח סי׳ ט״ו)‪ .‬אפילו אם ע״פ כללי‬ ‫הדקדוק אינו נכון‪ .‬‬ ‫‪ .‬ויש בזה משום אל תטוש תורת אמך‪ .‬ומי שמשבט אחד שינה‬ ‫לנוסח אחר בוודאי יצא ידי תפלתו‪ .‬‬ ‫וע׳ בשו״ת אבקת רוכל (סי׳ כ״ח) דשינה‬ ‫תיבה ע״פ גירסא‪.

69‬ואפילו אם אינו חלק מבית כנסת זה נוהג כמנהגי‬ ‫מ קו ד‬ ‫שבאבקת רוכל לא דיבר בזה כלל‪ .‬‬ ‫וכ״כ בפר״ח (סי׳ תצ״ו כלל י״ט) וע׳‬ ‫בביה״ל (סי׳ תס״ח) וע׳ מש״כ בזה‬ ‫בשורש השלישי‪.‬אמנם‬ ‫בימינו שיש מו״ץ ומקוה כלליים לכל‬ ‫הקהילות‪ .66‬‬ ‫ג‪ .‬ואין דברים אלו מבטאים‬ ‫ומגדירים קהילה‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫וע׳ בחוות יאיר (סי׳ קכ״ו) דעיר‬ .65‬‬ ‫ב‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ . 69‬ע׳ בפר״ח שם הובא בביה״ל (סי׳‬ ‫תס״ח ד״ה וחומרי) שמנין של אנשים‬ ‫סגי‪ .‬ושוב אינו מתבטל‪ .‬וע׳ בשו״ת‬ ‫פנים מאירת ח״ב (סי׳ קל״ג) ובשו״ת‬ ‫חת״ס ח״ו(סי׳ א׳) שאין לאשכנזי הבטל‬ ‫בקהילות הספרדים טענה שאינו יכול‬ ‫להרגיל א״ע לנוסח שלהם‪.‬במה דברים אמורים באנשים יחידים שעברו להתגורר בעיר אחרת‪ .‬יחזיקו הבאים ראשונים‬ ‫במנהגיהם לחומרא על סמך שעתידין לבוא עוד רבים‪.‬אבל קהל‬ ‫שלם שעקרו מקומם לעיר אחרת הרי הם נשארים במנהגיהם בין לחומרא ובין‬ ‫לקולא‪.‫מ גן‬ ‫דיני ההולך ממקום למקום‬ ‫א בו ת‬ ‫®־ה ד‬ ‫דיני ההולך ממקום למקום‪ .‬נחלקו האחרונים אם צריכים שיהיו תיכף קהילה שלימה בפני עצמה כדי לא‬ ‫להתבטל למקום‪ 67‬או כל שעתידים לבוא רבים אחריהם‪ .‬ובביה״ל כתב שכוונתו שעכ״פ‬ ‫שיהיה להם בית כנסת ומורה צדק ומקוה‬ ‫וכדומה ככל קהילות ישראל‪ . 68‬מהריב״ל ח״ג (סי׳ י׳) הובא בפר״ח‬ ‫שם‪ .‬כל שיש מנין אנשים בעיר שנוהגים במנהגי אבותיהם די בזה כדי להחשב‬ ‫כקהל‪ .‬ההולך ממקום למקום ואין דעתו לחזור למקומו‪ .‬והרי הוא ככל תושבי‬ ‫המקום‪ . 66‬כן מבואר מהאבקת רוכל (סי׳ ל״ב)‪.‬הרי הוא מחוייב‬ ‫בכל מנהגי המקום‪. 67‬כ״ד הפר״ח (שם)‪.‬כל שיש ביהכנ״ס‬ ‫שנוהג בו כן סגי‪ .‬וע׳‬ ‫בשורש שלישי מה שהארכנו בזה‪.68‬‬ ‫ד‪ .‬כיצד ינהג‬ ‫א‪ .‬או להיפך‪ .‬ועי׳‬ ‫בשו״ת יחוה דעת (חזן) ח״ב (סי׳ כ״ח)‪.‬‬ ‫‪ .‬וכן דעת המהרשד״ם‪.‬וכן שמעתי ממרן‬ ‫הגרי״ש אלישיב שליט״א שכל שיש‬ ‫ביהכנ״ס בעיר סגי ליחשב כקהילה‬ ‫ואינה מתבטלת לשאר אנשי המקום‪.‬הרי הוא נקבע‬ ‫להיות כמותם לכל דבר‪ .‬‬ ‫וינהגו מנהגיהם לחומרא ולקולא‪ . 65‬משנה ריש פ״ד בפסחים‪ .‬לפיכך ספרדי ההולך לקהילה של אשכנזים‪ .‬הרי הוא מקבל על עצמו‬ ‫את כל מנהגי המקום החדש בין לקולא בין לחומרא‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ .‬ואפילו קשה לו להרגיל את עצמו בזה‪ .

‬וכן שמעת י‬ ‫מהגר״מ אליהו שליט״א ‪ .‬וכן דעת‬ ‫הגרש״ז אוריעבך זצ״ל ועוד רבים‪ .‬שכן‬ ‫דעת הגר״ב טולידנו זצ״ל‪ .‬ש יש‬ ‫להם לנהוג בכל מנהגיהם בין לקולא בין‬ ‫לחומרא ‪ .70‬‬ ‫מ קו ד‬ ‫שנחרבה ונתיאשו ממנה האם חייבים‬ ‫במקו״א לקיים מנהגם‪.‫מגן‬ ‫קיצור מנהגי אבות‬ ‫א בו ת‬ ‫אבותיו‪ .‬והבבא סאלי‬ ‫זצ״ל‪ .‬וכן‬ ‫ראיתי בהקדמה בספר אור ההלכה‬ ‫שהב יא בנידון זה קרוב לחמש עשרה‬ ‫מפוסקי זמנינו שג״כ כתבו כן‪ .‬‬ ‫‪ .‬ובשו״ת יביע אומר בכמה‬ ‫דוכתי כתב לא כן‪ .‬ודננו בהרחבה‬ ‫בדבריו בש ורש השל יש י ע״ש ‪.‬וע׳ בפתח דבר בדעת הפוסקים‬ ‫הקדמונים ובדעת גדולי הדור בזה‪ .‬הגר״י חזן‬ ‫זצ״ל‪ .‬‬ .‬הגר״ש משאש זצ״ל‪ .‬ופסקו פוסקי זמננו דה״ה בארץ ישראל שעל כל קהל כזה לנהוג‬ ‫כמנהגיהם שבחו״ל בכל דבר‪.‬וכן כתב‬ ‫א בו ת‬ ‫הגר״ש וואזנר שליט״א ‪ . 70‬כן שמעת י מהגרי״ש אלישיב‬ ‫שליט״א ‪ .‬הגר״מ מלכה זצ״ל‪ .

.

:‬־ ®‪*V‬י?! ‪10-‬‬ ‫עפוסל‪5‬‬ ‫‪s a s is‬‬ ‫‪S . j n‬‬ ‫י^הטי גוי‪« •^.‬י< * ®?י‪1‬‬ ‫י*»ז ‪?#‬״«* ‪1V» p‬‬ ‫י«‪0‬זיז ‪1 V» ^ L| Vk‬‬ ‫■<י‬ ‫י*»ז ‪ S J f l l‬מ‬ ‫י«‪>0‬י ‪ >1‬י־ ^ ‪lV®St‬‬ ‫‪«« ? 1 *#‬י‪1‬‬ ‫י*‪>0‬ז‬ ‫תטוטו!‬ ‫?עתוהת‬ ‫‪$‬חכוה‪$‬‬ ‫‘יי?‬ ‫! ‪S iS S & S‬‬ ‫י‪0-‬זז <‪.‬״‪1V» *£‬‬ ‫•יי<ו‪01‬‬ ‫<י«ה^‪£‬י גי‬ ‫‪£28‬זממ ״‬ ‫*‘יי *? ״ ימ‬ ‫’‪^SS»!25S‬‬ ‫‪ :‬״ »< *‪:2 ! & ? £‬‬ ..S S j y S‬‬ ‫י*! ‪^ 1 1 1 ..‬מוי!^‬ ‫<י\ז מץ‬ ‫י*»ז(ו״‪^-‬ז‬ ‫®‪‘V‬‬ ‫י*י*‬ ‫‘’י*־ י י י « ל ר ו ^מ ן‬ ‫״‪‘V ® S V ^ dKO‬‬ ‫י ^ ז גי^‪'.^'.‫^‬ ‫י^ ז‬ ‫י ^י‬ ‫י^ז‬ ‫י^ז‬ ‫‪#‬־י‪1‬‬ ‫?״ימז‬ ‫®‪1V‬‬ ‫®‪‘V‬‬ ‫«ןו‪1‬‬ ‫נטמע?‪:‬‬ ‫מבוא כללי‬ ‫לפסקי ומנהגי‬ ‫המערב הפנימי‬ ‫‪■mo‬״ ‪■.‬‬ ‫»‪ .

.

‬ובזה נפתח פרק‬ ‫חדש בתורת המערב ע״י בוא המגורשים‪ .‬ואחריהם אביו של‬ ‫הרמב״ם רבינו מיימון‪ .‬וכידוע מקינת רבי אברהם‬ ‫אבן עזרא אשר תיאר את החורבן הגדול בערים פאס‪ .‬‬ ‫וטראבלס (טריפולי)‪ .‬תוניס‪ .‬וגם רבי יהודה חיוג‪ .‬הר״י מיגאש שנתמנה כממלא מקומו של הרי״ף‪ .‬והנה בשנת רנ״ב רבים מן המגורשים מארץ ספרד (ובשנת רנ״ז מארץ‬ ‫פורטוגל) הגיעו למערב הפנימי‪ .‬וכתוב בספר תולדות ר׳ יוסף כספי ז״ל כי אמר ללבו לנסוע‬ ‫לממלכת פאס כי שמע כי נמצאים בה חכמים גדולים אשר ידם רב להם וכו׳‪.‬מכנאסא‪.‬וביניהם ר׳ יהודה הכהן אבן‬ ‫סוסאן‪ .‬והחלו‬ .‬ויתבארו כללים בפפ יקת גאוני המערב‪.‬‬ ‫תקופת המגורשים במערב הפנימי‬ ‫ב‪ .‬שהביא את בנו הרמב״ם ללמוד תורה מרבינו יהודה בן‬ ‫סוסאן זיע״א‪ .‬המדקדק דונש בן לברט נולד בעיר פאס בערך‬ ‫בשנת ד״א תר״ף‪ .‬‬ ‫ואמנם בבוא הימים נחרבו ערי המערב מרדיפת האלמווחודין עד אשר לא נשאר‬ ‫שריד ופליט מכל הקהילות המפוארות ההם‪ .‬ויתבאר שמקור המנהגים‬ ‫ממקום אחד באו‪ .‬‬ ‫כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת ע״כ [כ״ז בהקדמה‬ ‫למלכי רבנן]‪.‬והנה בתקופת הגאונים‬ ‫כבר היתה השפעת חכמים קיימת‪ .‬ובשנת ד״א תשע״ג נולד‬ ‫הרי״ף בפאס במגרש קלוא‪-‬חמאד‪ .‬״וכך שארית הפליטה הנשארת באה לפאס‪ .‬כפי שנמסר במסורתם הוא כבר מימי‬ ‫שלמה המלך‪ .‬סבתא‪ .‬ונאספו שמה כל‬ ‫העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים״ (ספר הקבלה)‪ .‬התגורר שם‪ .‬ראשית ישוב היהודים במערב הפנימי‪ .‬בעיקר ממלכות קאשטייליא‪ .‬‬ ‫תקופת הראשונים בעדי המערב הפנימי‬ ‫א‪ .‬ורובם נתיישבו בעיר פאס שבה היה המלך‬ ‫וקיבל היהודים‪ .‬ומשם למד בישיבת קירוואן‪ .‬ויש אגדות על יישובן אפילו מקודם‪ .‬ורבים מן‬ ‫הראשונים איתן מושבם קבעו בפאס עיר הבירה‪ .‫מגן‬ ‫מבוא למנהגי המערב‬ ‫א בו ת‬ ‫מבוא כללי לפיפהי ומנהגי המע־ב הפנימי‬ ‫ובו יתבאר שורשי מנהגי המערב הפנימי והתפתחותם ‪ .‬אשר כולם נשארו שממה ומתוצאה מאירועים אלו הרבה‬ ‫מהשפעת הרי״ף וכל גדולי הדור אחריו לא נשאר מהם רושם בערי המערב‬ ‫מאחר שנחרבו הקהילות‪.

‬‬ ‫שמנהג מקומם העתיק הוא הגובר‪ .‬ומבואר שטענת התושבים היתה שיש למגורשים להתבטל למנהג‬ ‫הוותיקים‪ .‬ויגררו אבתרייהו כל ערי המערב הפנימי״‪ .‬‬ ‫וכ״כ בשו״ת אבני שיש ח״א (סי׳ ס״ה ד״ה אחר שנתרפא) ״והכי נהוג בכל בתי‬ ‫דינין שבמערב הנמשכים אחר תקנת המגורשים זלה״ה״‪ .‬ובידם מסור כל‬ ‫עניני הרבנות והשררות והמשרות‪ .‬וז״ל‪ :‬וקצת מן הטבחים שלנו (של המוגרשים) בבואם‬ ‫לכאן לפאס החזיקו במנהג שהיה להם מקצת מקומות מקאשטיליא‪ .‬וטענת התושבים בידיהם‪.‬‬ ‫והדפיסו סידור הנקרא ״אהבת הקדמונים״ (נדפס בירושלים שנת תרמ״ט) ושם‬ ‫מופיעים מקצת מן המנהגים הראשונים שנהגו (וביניהם שלא ברכו על ההלל‬ ‫בר״ח‪ .‬וכ״כ בזבחי צדק (כת״י בהקדמה)‪:‬‬ ‫״עם כל זה‪ .‬שכל דבריהם כגחלי אש וזיקים״‪ .‬ע״כ‪.‬‬ ‫וכן עד היום הזה רבות מן התקנות ומנהגי מרוקו יסודם מהמגורשים‪ .‬וכ״כ בספר זבחים‬ ‫ושלמים (בהקדמה)‪ :‬״ויש אשר הוסיפו רבנן המגורשים מקאשטילייא מנהגים‬ ‫שונים‪ .‬ע״כ‪.‫מגן‬ ‫מבוא למנהגי המערב‬ ‫א בו ת‬ ‫רבניה וחכמיה לנהוג הנהגותיהם ומנהגיהם עד שהתושבים היהודים אשר‬ ‫התגוררו בפאס מלפני בוא המגורשים החלו למחות נגד כמה קולות שנהגו‬ ‫ותקנו המוגרשים‪ .‬‬ ‫ג‪ .‬ובכלל זה היתר הנפיחה שהביאו עמם המגורשים לפאס‪ .‬ע״כ‪ .‬למעט בית כנסת אחד‬ ‫שנשארה בפאס הנוהגת כמנהגי התושבים הישנים‪ .‬ובכלל זה‬ ‫כל דיני הכתובה‪ .‬עד שרובה‬ ‫של הקהילה קיבלו עליהם תקנות והנהגות המגורשים‪ .‬וכמו שכתב כל זאת רבם של התושבים הר״ח‬ ‫גאגין בקונטרס עץ חיים (הנדפס בספר נר המערב דף פ״ג) אשר חיבר והשיב‬ ‫על דברי המגורשים‪ .‬ומשם‬ ‫לרוב ערי המערב‪ .‬ולא חששו‬ ‫להא דתנן ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי המקום‬ ‫וכר׳‪ .‬וכן‬ .‬יען שהמגורשים‬ ‫מקאשטייליא חנו בתחילה במדינת פאס ואח״כ נתפזרו בכל ערי ישראל״‪ .‬וע׳ בהקדמה לספר מלכי רבנן וז״ל ומהגירוש הזה באו‬ ‫כמה וכמה משפחות רבנים חכמים גדולים אשר עד היום אור תורתם מופיע‬ ‫בבני מערבא‪ .‬רבותינו ואבותינו המגורשים מקאשטילייא נ״ן ראו לפסוק בקצת‬ ‫מקומות אלה היפך מפסקי מרן‪ .‬ועיקר המחלוקת היתה בענין הכשר הבהמות ע״י בדיקת‬ ‫הראיה ע״י נפיחה אשר הקילו בה חכמי קאשטיליא‪ .‬ואולם בסופו של דבר גברה יד המגורשים על התושבים‪ .‬והמה המשפחות המיוחסות הנמצאים במערב‪ .‬כדעת הרמב״ם)‪ .‬וכן הוא עד הדור האחרון‪.‬ועל פיהם יצאו ויבואו כל אנשי המערב‪.‬ומאחד שגברה יד המגורשים על התושבים‪ .‬‬ ‫ואחרי דבריהם לא ישנו ע״כ‪.‬וכמש״כ בשו״ת ויאמר יצחק ח״ב (סי׳ קכ״ב) ״וידוע הדבר‬ ‫כי כל ערי המערב הם נגררים אחרי מנהגי פאס הראשונים‪ .‬שהכל נקבע עפ״י הוראות ותקנות חכמי קאשטייליא‪ .‬התפשטו במרוקו כל מנהגי‬ ‫קאשטייליא‪ .

‬כמש״כ באברנבאל‬ ‫בזבח פסח‪ :‬״ואנחנו גלות ירושלים אשר בספרד‪ .‬טנגיר‪ .‬ומכנאס וצפרו כולם עושים כמנהג‬ ‫המגורשים‪ .‬וכן רבים מן‬ ‫המנהגים שנהגו בארצות ספרד‪ .‬לעראיש‪ .‬ונמצא בכתב יד להגר״ח שושנה זצ״ל שהתווכחו על מנהג מראככש‬ ‫שנהגו בקדיש אחרי קריה״ת במנחה בשבת‪ .‬‬ ‫ארזילא‪ .‫מגן‬ ‫מבוא למנהגי המערב‬ ‫א בו ת‬ ‫מה‬ ‫נדפס בכל כתובות המערב שהוא כמנהג קאשטיליא‪ .‬אבל‬ ‫ק״ק תאזא יש להם מנהג בפנ״ע״‪[ .‬כ״כ‬ ‫בספר מלכי רבנן( או ת יו״ד)‪ :‬״ולשמע אוזן שדבר עם מר״ן הקדוש ז״ל כשהיה‬ ‫במראקס״‪ .‬שהוא‬ ‫דלא כפסק מר״ן בשו״ע]‪.‬ראבאט‪ .‬ובן היתר שלא ישא אשה‬ ‫אחרת‪ .‬ובנוסף גם השפעת‬ ‫הרמב״ם היה ניכר בארצות המערב כמש״כ בפרחי שושנים (כללים ה׳) בשם‬ .‬וואדנן‪ .‬אבל בערים הדרומיות יותר‪ .‬ושאר משפחות יש‬ ‫שעושים מנהג המגורשים‪ .‬סאלי‪.‬דבדו‪ .‬טיטוואן‪ .‬כמש״כ בשו״ת משפט וצדקה ביעקב (סי׳ ה׳)‪:‬‬ ‫״וכך היו אומרים‪ .‬ועל מה שהיקלו בטריפות‪ .‬‬ ‫קבלת פסקי הדא״ש בארצות ספרד‬ ‫והנה כבר בספרד היה נחשב הרא״ש כרבם של הספרדים‪ .‬‬ ‫ותיטוואן ואלקצר וכל הגליל ההוא‪ .‬ובספר‬ ‫תקנות כרם חמר (לר״א אנקאווה ז״ל) כתב‪ :‬שכבר נהגו מימות עולם כדעת‬ ‫הרא״ש‪ .‬וק״ק סיבלייאנוס אשר בדיבדו עושים כמנהג המגורשים ג״כ‪ .‬ומאחר שחכמי קאשטיילייא השפיעו על ערי המערב כאמור גם במערב‬ ‫הפנימי נחשב הרא״ש כרבם‪ .‬הננו נוהגים כדעת‬ ‫הרא״ש ז״ל״‪ .‬‬ ‫חוץ מתאפיללת ואגפיה ומראכיש (מארוקה) יש ויש כל משפחה לפי מנהגה‪.‬כמו שכתב‬ ‫הרא״ש‪ .‬וכ״כ בשו״ת מהרש״ך‪ :‬״הרא״ש רבם של הספרדים״‪ .‬גריר אבתרייהו בכל ערי המערב‪.‬וכן המנהג לומר עננו בתענית ציבור גם בערבית‪ .‬הונהג בארצות המערב בהשפעת גולי ספרד‪.‬אלקצר‪ .‬לא התפשטו מנהגי קאשטיליא במלואן‪ .‬‬ ‫כולל מכנאסא‪ .‬יען שהשפעתם מן הקאשטילייאים‬ ‫לא היתה לגמרי‪ .‬‬ ‫דהיינו אותם שהם מזרע המגורשים עושים המנהג ההוא‪ .‬ולכן נמצאים עד היום הרבה‬ ‫חילוקי מנהגים ביניהם לבין שאר ערי מרוקו‪ .‬‬ ‫מקומות שלא התפשטו מנהגי קשטילייא במלואן ‪ -‬דרום מרוקו ואגפיה‬ ‫והנה השפעת המגורשים על ערי המערב הגיע לכל המקומות שסביב העיר פאס‪.‬כ״כ רבי יהודה בן עטר בשו״ת זכות אבות (פיסא תקע״ב ס׳‬ ‫ע״ה)‪ :‬״ותקנה שהתקינו ק״ק פאס המגורשים‪ .‬וכן בהרי‬ ‫האטלס‪ .‬באדיס‪ .‬וכמש״כ בשו״ת אשר לשלמה (סי׳ נ״ב ד״ה בהאי)‪ .‬ושמעתי מכמה מחכמי מראכש שקבלה בידם‬ ‫שהגיע מר״ן בעצמו למראקש והתווכח עם החכם רבי יצחק דלויה זצ״ל‪ .‬כי המקום אשר יפנה הרא״ש ככה ילכו״‪ .‬אבל כל שאר ארצות המערב‪ .‬ויש כדת‪ .‬כגון ברכה על חצי הלל שהעיד הר״ן שכן‬ ‫המנהג במקומו‪ .‬פאס‪.‬אספי ועוד‪ .

‬וביניהם הערים‬ ‫שבטורקיה‪ .‬מאחר‬ ‫שמקור הדברים הגיע מחכמי קאשטייליא‪ .‬אך בזה מנהג‬ ‫ארצות כל המערב שווין לברך‪ .‬כסברת הרי״ף‪ .‬וגם הרדב״ז יצא מפאס לארץ ישראל (נר המערב)‪ .‬וזאת אע״פ שמרן העיד שאין מברכים בא״י וגלילותיה‪ .‬רבו של מר״ן השו״ע‪ .‬ולוב וחלקם אף הגיעו לארם צובה‪ .‬‬ ‫ובראותו בטריפולי מצב העזובה ברוחניותת‪ .‬כמש״כ במחזיק ברכה (סי׳ רס״ג) וע׳ בפנים הספר‪.‬והמסתוערבים עדיין נהגו כמנהגם בבוא המגורשים‪ .‬והוא מפני ששם מנהג המגורשים לא היה השולט כשאר‬ ‫ארצות המערב‪ .‬‬ ‫ובכללם לארץ ישראל‪ .‬הנה מלבד שתורת הקאשטילייאים היתה פרוסה על ערי מרוקו‪ .‬והסיבה היא כנ״ל‪ .‬‬ ‫ושם השפיע תורתו‪ .‫מגן‬ ‫מבוא למנהגי המערב‬ ‫א בו ת‬ ‫הגר״ח אלישיר (ובפרט מהמגורשים שהגיעו מאנדלוסיה שנהגו על פיו)‪ .‬אבל‬ ‫קבלת הוראותיו לא התפשטו כדברי הרא״ש‪.‬כמבואר בהקדמה לספר דרך אר״ץ]‪.‬ואע״פ שהדברים פשוטים וידועים‬ ‫הם‪ .‬ואלג׳יר‪ .‬מכ״מ מצאנו צורך להעתיקם מאחר שהרבה אינם מודעים לכל זה‪[ .‬‬ ‫שכן נהגו בכל ארצות ספרד‪ .‬ובהיותו כבן ששים יצא כדי לעלות לא״י‪.‬ובשואל ונשאל ח״ב (סי׳ ל׳) העיד שכן מנהג מקומו‬ ‫(ג׳רבא)‪ .‬ולכן מצאנו ברבים מן המנהגים וההנהגות אשר‬ ‫שוים הם‪ .‬וכן העיד‬ .‬הגאון רבי יעקב בי רב‪ .‬ולא רפו‬ ‫ידיהם עד שהרבה ממנהגם נשאר כמי קדם‪ .‬טורקיה‪ .‬ר׳ יהודה חייט יצא בשנת‬ ‫רנ״ד לאיטליא‪ .‬ובנוסף לכך‬ ‫רבים מן חכמי קאשטילייא הגיעו מספרד לערי המערב שסביבה‪ .‬כי מבטן אחד יצאו‪ .‬לוב‪ .‬ועל ידם הונהגו רבות מדבריהם אף במקומות הללו‪.‬תונסיה‪ .‬החליט להשאר שם וללמדם תורה‪.‬‬ ‫ונציין את הידועים‪ :‬הובא בספרים שהגאון המקובל רבי שמעון לביא הגיע‬ ‫לפאס עם גולי ספרד בהיותו ילד‪ .‬יון‪ .‬השפעתם‬ ‫הגיעה גם לשאר ערי המערב‪ .‬‬ ‫היוצא מהאמור שבמקומות רבים בספרד ואף בארץ ישראל השפעת החכמים‬ ‫מקאשטילייא הגיעה‪ .‬מלבד שדעת מר״ן לא ברורה בזה‪ .‬א) ברכת‬ ‫ההלל על הלל שבדילוג‪ .‬וגם שם השפיעו‬ ‫במידה מרובה על מנהגיה [אבל בדרך כלל הרבה ממנהגי חלב אינם דומים‬ ‫לארצות המגר״ב‪ .‬ונעתיק‬ ‫כאן לדוגמא ג׳ מן המנהגים המפורסמים אשר שווים בין ערי המערב‪ .‬אלגיר‪ .‬הגיע לעיר‬ ‫תלמאסן ומשם נבחר כרבה של פאס עד שעלה לצפת‪ .‬ב) וכמו״כ לענין ברכת הדלקת‬ ‫הנר לנשים לאחר ההדלקה‪ .‬שרוב ארצות ספרד נהגו לברך כמו שהעיד בשער‬ ‫המפקד (נהר פקוד ר״ח)‪ .‬ולאורך כל הספר יראה המעיין את הצד השווה‬ ‫בין מנהגי מרוקו‪ .‬ג) וכן מה‬ ‫שנהגו לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות שיוצאים בהם יד״ח‪ .‬והיו מן החכמים שגלו לארצות הסמוכות‪.‬תונסיה‪ .‬‬ ‫היאך נהגו שא־ ארצות המערב‬ ‫ד‪ .

‬וז״ל‪ :‬ואע״פ שזה היה מספיק לפי תקנתינו‬ ‫ומנהגנו‪ .‬ושמעתי שבאזור אנדלוסיה אשר בספרד נהגו בדברים רבים‬ ‫ע״פ הרמב״ם‪ .‬ובהופיע אורו של מר״ן קיבלו גאוני המערב [הפנימי] בכל תוקף קבלת פסקי‬ ‫השו״ע כפי שהעיד בראשונה גדול חכמי המערב הגאון רבי יעקב אבן צור‬ ‫זצ״ל בשו״ת משפט וצדקה ביעקב ח״ב (סי׳ ה׳)‪ :‬״וקיבלו אבותינו ורבותינו ז״ל‬ ‫דבריו וסברתו וגם הח׳ מהר״ש בן דנאן הנזכר בכללם‪ .‬ובכללם‬ ‫הרא״ש שנחשב כרבם‬ ‫של‬ ‫הספרדים‪ .‬ולא בשאר חכמי ישראל‪ .‬וכ״כ בתורת אמת ( ב רדוגו)( קל ט‪):‬‬ ‫״ונגררים אחר פסקי רבינו יוסף זלה״ה הוא המשביר לכל עם הארץ״‪ .‬ובלב חיים ח״ד (סי׳ ק״ט) (טורקיה)‬ ‫ובנתיבי עם (סי׳ קס״ז) כתב שכן מנהג ירושלים]‪.‬‬ ‫שהוא מחמת שחשיבי כפוסקי המערב‪.‬אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על‬ ‫הדעת ההוא‪ .‬ע״כ‪ .‬נראה הטעם ע״פ‬ ‫מש״כ הב״י בהקדמתו‪ :‬״ולכן הסכמתי לדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה‬ ‫אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם‪ .‬קדם למרן גם במערב הפנימי‪ .‬דבריו וסברתו אפילו‬ ‫נגד אלף פוסקים‪ .‬וגם‬ ‫פסקי הרמב״ם נתקבלו בערי המערב כמש״כ בספר פרחי שושנים בשם הגר״ח‬ ‫אלישיר (כללים ה׳)‪ .‬מדוע תפס דוקא הני תלת‪ .‫מגן‬ ‫מבוא למנהגי המערב‬ ‫א בו ת‬ ‫בשואל ונשאל ח״א (סי׳ כ״ה) (ג׳רבא)‪ .‬ומה שנהגו גם‬ ‫במערב הפנימי בדרך זו לפסוק כהרי״ף הרמב״ם והרא״ש‪ .‬דהיכא דנמצא נוטים לדעת אחת בדיני ממונות תרי מגו תלתא אשלי‬ ‫רברבי הרי״ף והרמב״ם והרא״ש נפסוק הדין עמהם‪ .‬נפסוק‬ ‫הלכה כמותם‪ .‬וכ״כ‬ ‫בבקש שלמה (אבן דנאן) (סי׳ ל״ט) ועוד‪.‬ע״כ והוכיח מזה בהקדמה‬ ‫לספר נהגו העם דכלל זה דתרי מגו תלת‪ .‬והרי״ף בחיבורו לתלמוד כבר היה אבן יסוד בדברי הראשונים‪ .‬דהוא משום ״שהבית‬ ‫ישראל נשענין עליהם בהוראתיהם״‪ .‬‬ ‫קבלת הו־אות מר״ן במערב הפנימי‬ ‫ה‪ .‬והרי זה מבואר היטב מדוע דוקא בהני תלת נקבעת ההלכה‪.‬‬ ‫ובשו״ת אבני שיש ח״א (סי׳ פ״ו) ביאר סיבת קבלת פסקי מרן‪ .‬ע״כ‪ .‬משום דאזיל‬ ‫בשיטת קדמוננו לפסוק כתרי מגו תלת עמודי ההוראה‪ .‬ואמנם טעמו של‬ ‫מרן מבואר מתוך דקדוק לשונו‪ .‬שוב אין לנו אלא סברתו״‪ .‬הלא המה הרי״ף והרמב״ם‬ ‫והרא״ש ז״ל‪ .‬ולכן פשט המנהג להיפך‪ .‬והנה הרמ״א בדרכי משה הקשה‬ ‫ע״ז למה בחר מרן דוקא בהני תלת‪ .‬‬ ‫ובפפד משפט צדקה ביעקב ח״ב (סי׳ מ׳) הועתק פסק דין מתקופה שעוד לפני‬ ‫שהופיע אורו של השו״ע‪ .‬ואפשר‬ .‬וז״ל‪ :‬ומה״ט‬ ‫קיבלו דורות האחרונים פסק מר״ן אפי׳ נגד אלף פוסקים‪ .‬אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מסכימים לדעת אחת‪ .

‬והלכה כמותו בכל מקום‪ .‬העלה‬ ‫עמו כלל זה‪ .‬ויש להוסיף דאפילו היכן שע״פ הדקדוק יש לשנות הגירסא‪.‬ובית השואבה מהגר״י אשכנזי‪ .‬ותעבור הרינה במחנה העברים לכו אל יוסף אשר יאמר‬ ‫לכם תעשו‪ .‬וכבר הכלל היה ידוע‬ ‫לפני בוא פסקי מר״ן למערב‪.‬וכן מבואר בשו״ת אשר לשלמה (סי׳ נ״ב‬ ‫ד״ה מעתה דהאי) ״ובאותם מקומות שבהם נישאת‪ .‬מאחר שהוא הולך בשיטת קדמונינו‪ .‬‬ ‫נוסחאות התפלה‬ ‫ז‪ .‬כי מצא חן בעיני‬ ‫המלך מלכו של עולם‪ .‬ובכללם סידורי בית‬ ‫עובד‪ .‬ומ״מ שייך בזה דברי המהר״ח פלאג׳י בלב‬ ‫חיים (הובא במבוא)‪ .‬מ״מ מאחר‬ ‫שהשפעת חכמי הקאשטילייא במנהגים ותקנתם כבר היתה בתוקף‪ .‬הוא המשביר לכל עם הארץ‪ .‬וגם התפשט במקצת סידור‬ ‫חקת עולם נדפס בשנת תרס״ה‪ .‬ועפ״ז חיבר ספרו באופן שהכלל הזה שעליו‬ ‫בנויה ההלכה‪ .‬‬ .‫מגן‬ ‫מבוא למנהגי המערב‬ ‫א בו ת‬ ‫לומר שהמהר״י בי רב שעלה מעיר פאס לארץ ישראל לפני שנת הרפ״ב‪ .‬ובית מנוחה‪ .‬א״כ מוכרחים הם ללכת אחר הוראות מר״ן״‪ .‬הונהג ונקבע במרוקו‪ .‬ובסי׳ ט״ל בדיני סירכות הראה שבאלו‬ ‫אין אנו נוהגים כדבריו אלא כמנהגים המיוחסים לחכמי קאשטיילייא ע״כ‪.‬משמע שכל מקום‬ ‫שקיבלו תקנות המגורשים לא אזלינן בתר דעת מר״ן‪ .‬‬ ‫וביררנו בשורש החמישי שאין לקבוע מנהג ברור בנוסחאות התפלה ובדקדוק‬ ‫ע״פ סידורים אלו מצד אל תטוש‪ .‬אלא שאע״פ שכל בני המערב הפנימי קיבלו עליהם הוראות מר״ן‪ .‬וכ״כ בס׳ זבחים ושלמים (שם)‪ :‬״ואחרי דבריהם (חכמי‬ ‫קאשטיליא) הלכו בין להקל בין להחמיר הגם אם תמצא הרבה דינים שהם היו‬ ‫כנגד הכרעת מר״ן‪ .‬ומסרו למר״ן הב״י‪ .‬במקום‬ ‫מנהג לא קיבלו דעת מר״ן‪ .‬הם צודקים‪ .‬אינם נגררים אחרי תקנת‬ ‫המגורשים‪ .‬ומשם לא״י ולכל העולם‪ .‬ותפלת החדש (לוורנו)‪.‬וכ״כ בתורות אמת‬ ‫להמלאך רפאל ב ר דוגו( ד ף ק״מ)‪ :‬״הגם שבכל דיני התורה אנו נמשכים ונגררים‬ ‫אחרי פסקי רבינו יוסף זלה״ה‪ .‬ע״כ‪ .‬״והבא לשנות מנהג הקדמונים יעשו לו דין בבית דין של מטה ככל‬ ‫אשר יושת עליו״‪ .‬וע״כ קיבלו‬ ‫במערב פסקי מר״ן‪ .‬כידוע בנוסחאות התפלה ודקדוקיהם התפשט המנהג בעיקר ע״פ הסידורים‬ ‫שהגיעו מליוורנו אשר ברובם הושפעו ממרן החיד״א‪ .‬וע׳ בעוד יוסף חי( פ׳ שמות אות ז׳ שהזכירו)‪.‬ובפרט לשני סימנים‬ ‫בטור ושו״ע סי׳ ל״ז בדיני בועות הריאה‪ .‬שלא לשנות נוסחי התפלות והבקשות שסידרו בעלי‬ ‫תושיה‪ .‬וכמו שכתב הב״י בעצמו בהקדמה שאינו בא לבטל‬ ‫מנהגים שכבר נהגו‪ .‬זולת בקצת מקומות‪ .‬‬ ‫באיזה דברים לא קיבלו דעת מר״ן‬ ‫ו‪ .‬‬ ‫ונתקבלו נוסחאותיהם ודקדוקיהם אצל המון העם‪( .

‫מגן‬

‫מבוא למנהגי המערב‬

‫א בו ת‬

‫מכ״מ כתב מרן הח יד״א בש ו״ת יוסף א ומץ (סי׳ י׳) דב נ וסחא ות הרג ילות אצל‬
‫המון העם ‪ ,‬אין לנו ש ום רש ות לש נ ות הסידור ‪ ,‬דהר י גאוני עולם ק יבלו זאת‬
‫בשת יקה ‪ ,‬ומי ש יש נה פוער פיו לומר שטע ו ולא ידעו לקר ות הת יבות ‪ ,‬ויש לבטל‬
‫דעתם של המע ורר ים ולכופם ‪ ,‬ומי ש יחש וב כל ישראל טועים בדבר שבקד ושה ‪,‬‬
‫ראוי לגעור בו בנזיפה ‪ .‬עיי״ש ‪ .‬וכ״כ בש ו״ת יחוה דעת (חזן) ח״ב (סי׳ כ״ח)‬
‫לגבי ניקוד בורא פרי הגפן בסגול ‪ ,‬שכיון ש נתקבל נה נוסחה זו‪ ,‬אע״פ ש יש ע״ז‬
‫קוש יות ע״פ הדקדוק ‪ ,‬למה נשנה מנהג אבותינו‪ .‬ומה גם שמצא נ ו יוצאים מן‬
‫הכלל עוד כמה תיבות ‪ ,‬וגם זו תה יה מה י וצא ים מן הכלל ‪ .‬ואיך ש יה יה גם‬
‫הקדמונ ים ידעו בכלל י הדקדוק ‪ ,‬ואם ק יבלו זאת בשת יקה ‪ ,‬לא נהיה טוב ים‬
‫מהם״ ‪.‬‬
‫וכפפד נוהג בחכמה (דף ־מ א ות ל״ז) כתב‪ :‬״מנהג י פאס רובם ככולם מ יוסד ים‬
‫על דבר י הרב אב ודרהם ז״ל״‪ .‬וכ״כ בדף קצ״א‪ :‬״וכן אנו נוהגים‬
‫כהרד״א ‪ ,‬שכבר ידוע שע יר פאס מ נהגם כהרד״א ‪ .‬ויראה המעיין בפנ ים כמה‬
‫דוכתי שנגררנו בתר יה״ (ע ׳ שם סי׳ ר״ח ‪ ,‬סי׳ תכ״ב בכפ יל ות פסוקי הלל ‪ ,‬ובסי׳‬
‫תכ״ח) ‪.‬‬
‫כלל ים‬
‫טז‪ .‬כפפד י חכמ י המערב נמצא ו כלל ים ברורים בדרך הה וראה בפסק י מר״ן ‪,‬‬
‫ונצטט ע יקר הכלל ים אשר נהגו בהם מימי קדם ‪ .‬וע״ע בש ו״ת באשר לשלמה‬
‫(תרס״ו) ובפרח י ש וש נ ים (כללים) [ובשו״ת עטרת שלמה במב וא האר יך מא וד‬
‫במק ור ות רב ים בזה ע״ש] ‪.‬‬
‫א‪ .‬כמק ום שמר״ ן לא גילה דעת ו נקטינן כדעת מור״ם ‪ ,‬אפ ׳ כנגד אלף פוסק ים‬
‫(ש ו״ת ו יאמר יצחק (יו״ד סי׳ פ״ז)‪ .‬ש ו״ת משפט וצדקה ב יעקב (ח״א סי׳‬
‫ה׳) זכות אב ות (סי׳ י״ב)‪ ,‬בר ית אב ות (דף ע״א ) (ל גב י חכמ י מראקס ) ‪ .‬משפט ים‬
‫ישר ים ח״א (סי׳ שפ״ח ) ‪.‬‬
‫•‪ .‬לא קיבלנו ה וראת מר״ן במש״כ בבדק הבית ‪ ,‬ולא בתש וב ות ‪ ,‬אלא במש״כ‬
‫בב״ י ובש ו״ע בלבד ‪ .‬וכל רבני המערב הסכ ימ ו לזה‪ ,‬ולא שי יך בזה קים לי‪,‬‬
‫ע״ע בבקש שלמה (דף ל׳) והו״ד בפרח י ש וש נ ים ‪[ 1‬ש ו״ת ו יאמר יצחק ח״ב‬
‫(ליקוטים דף ר״י) וע׳ בדבר ינו בש ורש רביעי ומה שב יארנ ו שם בזה ‪ ,‬דאין קבלת‬

‫‪ . 1‬אגב גררא אמרתי להעתיק מה שנסתפקתי זה כמה שנים בעיקר גדר הקבלה בדעת‬
‫מר״ן אש ־ כתב בשו״ת ויאמר יצחק (ח״ב ליקוטים דף ר״י) שקיבלנו מה שכתוב בב״י‬

‫מגן‬

‫מבוא למנהגי המערב‬

‫א בו ת‬

‫ה ורא ות מר״ן כמרא דאתרא מצד הגברא ‪ ,‬שתאמר שכל מה שפסק קיבלו ‪ ,‬ולכן‬
‫קיבלו הוראות יו לא בכל ‪ ,‬אלא רק מש״כ בב״ י ובשו״ע ‪ ,‬כי רק אלו היו בכלל‬
‫הקבלה ] ‪.‬‬
‫ג‪ .‬כשמר ן הב יא בש ו״ע ב׳ דעות ‪ ,‬וכתבן ב י״א וי״א‪ .‬וכן כשהרמ״א הב יא ב׳‬
‫דעות בסגנון זה‪ .‬נקטינן כי״א בתרא (ויאמר יצחק שם ופ״ש (שם) ‪.‬‬
‫ד‪ .‬כאש ־ כתב יש א ומר ים ויש חולקים ‪ ,‬קבלה מרבות ינו הראש ו נ ים בפאס דהלכה‬
‫כ יש א ומר ים קמא ‪ .‬הו״ד בפרח י שוש נ ים (שם ) ובשם הל יצחק ריח (חו״מ א ות‬
‫ב׳)‪ .‬וי״א שגם בזה אזלינן בתר ה יש חולקים ‪ ,‬שה יא הדעה המ ובאת אחרונה ‪.‬‬
‫(משפט וצדקה ב יעקב ח״ב סי׳ ק״ץ) ‪.‬‬
‫ה‪ .‬סתם וי״א‪ ,‬הלכה כסתם אף אם מר״ן מכר יע כ יש מי שא ומר (מוצ״ב ח״ב‬
‫דף ה׳‪ ,‬צז‪ ,.‬פ״ש (שם) ו יאמר יצחק (שם) ‪.‬‬
‫ו‪ .‬אם ג׳ עמוד י הה וראה נגד מרן ‪ ,‬הכי קיי״ל (ויאמר יצחק שם וע׳ בש ורש רביעי‬
‫בב יאור הדבר ים) ‪.‬‬
‫ז‪ .‬בדבר שבער וה החמ ורה אין בידינו להקל נגד מר״ ן (שם ) ‪.‬‬
‫ח‪ .‬אחרי ש נתחבר השו״ע ‪ ,‬המ נהג פש וט שא ין ל ומר קים לי נגד מר״ן [שם ספר‬
‫זכות אב ות סי׳ י״ב‪ ,‬פ״ש (שם)] ‪.‬‬
‫ט‪ .‬לא קיבלנו דעת מר״ן במק ום שא ין דעת ו ברורה ‪( .‬בקש שלמה דף לו‪ :‬וכן‬
‫דעת רבים מגדול י ספרד) ‪.‬‬
‫ובשו״ע גרידא‪ ,‬ולא שאר ספריו‪ .‬אכן הרבה מקרים יש אשר מר״ן בב״י לא הכריע‬
‫בפירוש דין מסויים‪ ,‬אך מתוך דבריו נתבארה שיטתו בענין‪( .‬לדוגמא מה שדנו‬
‫האחרונים אי חלב עכו״ם נגזר במנין‪ ,‬ונפק״מ טובא בימינו אם מהני פחד השלטון ‪ ,‬וע׳‬
‫בזה בפר״ח ופרי תואר (סי׳ קט״ו) שנקטו שאינו נגזר במנין‪ .‬אך מהב״י עולה מדבריו‬
‫ביישוב דעת הרמב״ם שנגזר במנין‪ .‬אך לא כתב כן בתור פסק אלא כך משמע ות דבריו‪,‬‬
‫האם גם בזה אמרינן שקיבלנו דעת מר״ן‪ ,‬והעיקר להלכה יהיה לתפוס שנגזרה במנין‪,‬‬
‫או לא)‪ .‬ושאלה זו לא נתבארה די הצורך בספרי כללי הפסק‪ .‬ופרסתי ספיקותי קמי מרן‬
‫הגרי״ש אלישיב שליט״א ‪ ,‬ואמר לי שהדבר תלוי‪ ,‬שאם לית מאן דפליג‪ ,‬יוצא שכך‬
‫צריכים ללמוד הסוגיא‪ ,‬וממילא כך צריכים גם לפסוק‪ ,‬אך אם הרמ״א חולק ע״ז אין‬
‫צריך למיזל בתר מה שעולה מהב״י‪ ,‬כיון שלא כתב כך בתור הכרעה ‪ .‬כי רק הכרעות‬
‫ברורות היו בכלל קבלת פסקיו‪.‬‬

‫י*®*‬
‫י ^ז‬

‫י*»ז «‪££‬‬
‫?״ימז‬

‫^‬
‫*‪IVs‬‬

‫®‪V‬‬
‫«ןו‘‪1‬‬

‫נטמע?‪:‬‬
‫‪■mo‬״ ‪< ■.‬י\ז‬

‫מנהגי הלכה‬
‫על פי סדר‬
‫שלחן ערוך‬
‫או ״ח‬

‫‪ -‬מוי!‬

‫י״‪°‬יי • & * מ<י«מ* ‪#‬ןי‪1‬‬

‫®‪‘V‬‬
‫י*י*‬
‫' ^ י ל מ ^ י י‪1‬‬
‫״‪‘V ® S V ^ d«o‬‬
‫י ^ ז « י ‪*V®:.:,‬י?! ‪10-‬‬

‫עפוסל‪5‬‬

‫‪s a s is‬‬

‫‪s-sSsys‬‬

‫'*י*‪1V®—* P* •^.■m 0‬‬
‫י ^ ז ‪?#‬״«* ‪» p‬ןי‪1‬‬
‫י«‪0‬זיז ‪1 V» ^ L| Vk‬‬
‫■<י‬
‫י^ ז ‪ S J f l l‬מ‬
‫י«‪ * *0‬׳* * ‪W % w‬‬
‫‪« ?: *#‬ןי‪1‬‬
‫י*מז‬

‫נתטוטו‬
‫עתוהת?‬
‫‪$‬חכוה‪$‬‬

‫?*‬
‫»ןי‪1‬‬
‫®ןי‬

‫! ‪S iS S & S‬‬

‫י‪0-‬זז <‪,‬״‪1V» *£‬‬
‫•יי<ו‪01‬‬
‫<י«ה^‪£‬י גי‬
‫‪£28‬זממ ״‬
‫*‘יי *? ״ ימ‬
‫’ ‪^S S » !25S‬‬
‫‪:‬״ » < * ‪:2 ! & ? £‬‬

‫מגן‬

‫מנהגי הלכה‬

‫אבות‬

‫סימן א ‪ -‬דין השכמת הבוקר‬

‫קריאת עשרת הדברות בציבור‬
‫סעיף ד‪ :‬טוב לומר‪ ..‬ועשרת הדברות‪ .‬הגה ודוקא ביחיד מותר לומר עשרת‬
‫הדברות בכל יום אבל אסור לאמרס בציבור‪.‬‬
‫ב ש ע ת קריאת ע ש ר ת ה ד ב ר ו ת ב ס פ ר תורה ב ב י ת הכנסת נהגו ש כ ל‬
‫הקהל ע ו מ ד ע ל רג לי ו ולא ח ו ש ש י ם ל ת ר ע ו מ ת המינים אלא במקום‬
‫ש ק ור א ע ש ר ת ה ד ב ר ו ת בפני ע צ מ ו ולא בק ור א כל ה פ רש ה‬
‫מ קו ד‬

‫‪ . 1‬כן המנהג פשוט‪ .‬והעתיקו בספר נוהג‬
‫בחכמה (עמ׳ קמ״ג) ובקיצור שו״ע‬
‫(טולידנו) עמוד קל״ז‪ .‬וכן בשו״ת יחוה‬
‫דעת (חזן) ח״ג או״ח ס׳ י״ג‪ ,‬ובשו״ת‬
‫שמ״ש ומגן ח״א (סימן נז׳)‪ .‬וכך איתא‬
‫במטה יהודה (למהר״י עייאש) סימן א׳‬
‫סק״ו‪ ,‬ובדבר שמואל (סי׳ רע״ו) ובכפי‬
‫אהרן (סי׳ ל״ט)‪ .‬וגם בשדי חמד (כללי‬
‫הפוסקים סי׳ ה׳ אות י״ד) דן בזה וקיים‬
‫המנהג (אך יש לדון בעיקר דבריו‬
‫ואכמ״ל)‪.‬‬
‫ומקור הדברים במס׳ ברכות (דף יב‪).‬‬
‫א״ר אמר שמואל אף בגבולין בקשו‬
‫לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני‬
‫תרעומת המינין‪ .‬ופרש״י בקשו לקבוע‬
‫עשרת הדברות בקריאת שמע‪ .‬מפני‬
‫תרעומת המינין‪ ,‬שלא יאמרו לעמי הארץ‬
‫אין שאר התורה אמת‪ ,‬שהרי אין קורין‬
‫אלא מה שאמר הקב״ה ושמעו מפיו‬
‫בסיני‪ ,‬עכ״ל‪ .‬והרמב״ם בתשובותיו (סי׳‬
‫מ״ו) יצא נגד המנהג לעמוד בעת אמירת‬
‫עשרת הדברות ע״פ דברי הגמ׳ הנ״ל‪.‬‬

‫א בו ת‬

‫ומבואר מדברי השואל בדבריו שכך היה‬
‫המנהג מאז ושהוא מנהג קדום‪ .‬ונראה‬
‫שלא נתקבלו טענות הרמב״ם‪ ,‬שהרי‬
‫נהגו בהרבה קהילות עד היום הזה‬
‫לעמוד בעשרת הדברות‪ ,‬וצריך באור‬
‫למה לא נתקבלו דברי הרמב״ם בזה‪.‬‬
‫ברם כבר חילקו רבים מן האחרונים‪,‬‬
‫שמה שחששו בגמ׳ לתרעומת המינים‬
‫לא שייך אלא בזמן הרמב״ם אבל לא‬
‫במינים שבימינו‪ .‬ע׳ בלבוש סו״ס תצ״ד‬
‫(הוב״ד במחה״ש שם)‪ ,‬וכ״כ באג״מ‬
‫או״ח ח״ד (סי׳ כ״ב) שג״כ דחה טענה‬
‫זו דתרעומת המינים‪ ,‬שלא היו טועים‬
‫בזה‪ .‬ע״ש שאין לשנות המנהג‪ .‬וכ״כ‬
‫בשו״ת שמ״ש ומגן (שם)‪.‬‬
‫ועוד נראה להוסיף שאין דברי הרמב״ם‬
‫מוסכמים לפי כל הראשונים‪ .‬דהנה בב״י‬
‫סימן א׳ (ד״ה וטוב ולומר) הק׳ מגמ׳‬
‫בברכות (שם) עמ״ש הטו־ שקורין‬
‫עשרת הדברות בתפלה והרי בגמ׳‬
‫בברכות (שם) מבואר שחיישינן משום‬
‫תרעומת המינים‪ ,‬ותי׳ דהיינו דוקא‬

‫סימן א‬

‫אבות‬

‫תיקון חצות‬
‫סעיף ‪ :,‬ראוי לבל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ״ק‪.‬‬
‫המדקדקים נהגו לקום כל לילה ו ל ו מ ר תיקון חצות‪ ,‬ו ב ל י ל ש ב ת נהגו‬
‫ל ו מ ר תיקון לאה‪. 2‬‬
‫מ קו ר‬

‫בציבור אבל ביחיד דליכא משום‬
‫תרעומת המינים אדרבה טוב לאומרם‪,‬‬
‫שעי״כ יזכור מעמד הרי סיני בכל יום‪,‬‬
‫ותתחזק אמונתו בזה‪ .‬ע״כ‪ .‬ולכאורה יש‬
‫מקום לומר לפ״ד הב״י שכל קריאה‬
‫בציבור שמייחד בה את קריאת עשרת‬
‫הדברות יש בזה משום תרעומת המינים‪.‬‬
‫אולם נראה שאין בדברי הגמ׳ והב״י‬
‫קשר לנידונינו‪ ,‬דהנה רש״י פירש בהדיא‬
‫דהחשש בתרעומת המינים הוא שלא‬
‫יאמרו אין שאר התורה אמת‪ ,‬ותדעו‬
‫שהרי אין קורין אלא מה שאמר הקב״ה‬
‫ושמעו מפיו מסיני‪ .‬וא״כ אי״ז שייך אלא‬
‫היכא שמייחד פרשת עשרת הדברות‬
‫בפנ״ע ולא קורא שאר הפרשה‪ ,‬אבל‬
‫היכא שבאותו מעמד קורא את כל‬
‫הפרשה אין כאן הך חששא שיאמרו‬
‫״שאין קורין אלא מה שאמר הקב״ה‬
‫ושמעו מפיו בסיני״‪ .‬ותלי״ת מצאתי כן‬
‫מפורש בדברי החיד״א (לדוד אמת סי׳‬
‫ז׳ אות ה׳) ע״פ מה דהובא במס׳ סופרים‬
‫דתנן התם‪ ,‬אמר ריב״ל אין לך דבר טעון‬
‫ברכה לפני ולאחריו [בקריאת ס״ת] אלא‬
‫שירת הים ועשרת הדברות״ והק׳ שם‬
‫למה לא חששו לתרעומת המינים‪ ,‬ותירץ‬
‫דבאופן שקורא כל הפרשה אין חשש של‬
‫תרעומת המינים‪ .‬וכן כתב בהדיא בספרו‬
‫טוב עין סימן י״א בשאלתא דא על‬
‫מקומות שנהגו לעמוד בקריאת עשרת‬

‫א בו ת‬

‫הדברות שכיון שקוראים בספר תורה‬
‫בכל שבת ויו״ט וגם בפרשת עשרת‬
‫הדברות קוראין מקצת פרשת יתרו לית‬
‫לן ביה‪ .‬ולהאמור מנהג זה מבוסס על‬
‫שיטת רש״י‪ .‬ולפ״ז דברי הרמב״ם‬
‫בתשובותיו סי׳ מ״ו אשר יצא כנגד‬
‫המנהג לעמוד בעשרת הדברות בגלל‬
‫חשש תרעומת המינים ומזה יצא טענת‬
‫מקצת מחכמי הדור שאלמלי ראו‬
‫האחרונים את דברי הרמב״ם היו חוזרים‬
‫בו‪ .‬היוצא מדברינו שלמרות שהרמב״ם‬
‫פקפק על מנהגינו בזה‪ ,‬עדיין נמשך‬
‫מנהג זה עד היום‪ ,‬וכאמור מאחר שלא‬
‫שייך תרעומת המינים כאשר קוראים כל‬
‫הפרשה‪ .‬עוד שהמינים שדיבר בו‬
‫הרמב״ם אינם אותם המינים שבימינו‪,‬‬
‫וכבר מצינו בעוד מקומות שחשש‬
‫הרמב״ם למינים כגון מנהג המתנת‬
‫ארבעים יום ולא חששו לדבריו כמש״כ‬
‫הכס״מ אסו״ב (פ״א הל׳ י״ד)‪.‬‬
‫ובענין אמירת לשם יחוד לפני כל מצוה‬
‫ומצוה‪ .‬בעמק יהושע ח״ג (סי׳ כ׳)‬
‫המליץ במה שנהגו כן אבותינו וכן נדפס‬
‫בסידורים‪ .‬ובדרך כלל נמשכו הציבור‬
‫אחריהם‪ .‬וע׳ בשו״ת מים חיים ח״א (סי׳‬
‫ס״א) מה שיצא חוצץ נגד אנשי מקומו‬
‫בעיר מכנאס שהיו נוהגים לאומרה‪.‬‬
‫‪ . 2‬כן המנהג הפשוט‪ ,‬וכ״כ בשו״ת‬
‫שמ״ש ומגן ח״ג סי׳ נ״ה (אות ה׳‪ ,‬ו׳)‬

‫מגן‬

‫אבות‬

‫מנהגי הלכה‬

‫סימן ד ‪ -‬דיני נטילת ידים‬

‫נטילה ע״י כלי ביוצא מבית הכסא‬
‫סעיף יח‪ :‬אלו דברים צריבים נטילה במים‪ ,‬הקם ממטתו והיוצא מבית הבסא‬
‫ומבית המרחץ והחולץ מנעליו והנוגע ברגליו‪.‬‬
‫יש‬

‫שכתבו‬

‫ש נ ה ג ו להקל לענין‬

‫נטילה‬

‫ביוצא‬

‫מ בי ת הכסא‪,‬‬

‫שלא‬

‫צריכים נטילה מכ לי אלא ב ש ט י פ ה פעם אחת מ הב ר ז סגי‪. 3‬‬

‫נט״י בבוקר בתוך ד' אמות‬
‫שם‪ :‬נהגו המו ן העם להקל לענין נטילת ידים ב ב ו ק ר ש ל א צר יך להי ות‬
‫תוך ד ׳ אמ ות ש ל האדם מ ש ום ש סו מכ ים ע ל השי טה ש כ ל הבית‬
‫ח ש י ב כד ׳ אמות‪ .‬והיראים נהגו לדקדק בזה‪.4‬‬

‫מ קו ר‬

‫״בלילי שבתות המנהג בכל מארוקו וגם‬
‫כמעט בכל המקומות שלא לומר תיקון‬
‫רחל באשמורת הבוקר אבל תיקון לאה‬
‫הכל אומרים עם דודי ירד לגנו בניגונים‬
‫ובשמחה רבה״‪ .‬וכתב עוד בשם זקיניו‬
‫שהיו קמים כל לילה לומר תיקון תצות‬
‫במקום האבלים‪ ,‬ואח״ז לומדים עד‬
‫הבוקר‪ .‬ודלא כהבא״ח פ׳ וישלח‪ .‬וכ״כ‬
‫באמת ליעקב (הובא בכה״ח ס״ק יג)‬
‫שבליל שבת אין לומר תיקון לאה‪.‬‬
‫‪ . 3‬כך כתב בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג(סי׳‬
‫ל״ז) וז״ל‪ :‬הנה מנהג מארוקו במה‬
‫שראיתי בימי חורפי שכל החכמים קטן‬
‫או גדול נוטל ידו מן הברז בפעם אחת‪...‬‬
‫וכן נהגנו אנו אחריהם עד היום הזה‬
‫ע״כ‪ .‬וכפשטות דברי מר״ן שהקפיד‬

‫א בו ת‬

‫בנטילת כלי רק בנט״י של בוקר כמש״כ‬
‫בסימן ד׳‪ ,‬עיי״ש‪.‬‬
‫‪ . 4‬כן נהגו רבים‪ .‬וכן הזכיר מנהג זה‬
‫בשו״ת שבות יעקב (חלק ג׳ סי׳ א׳)‪,‬‬
‫וע״כ שסמכינן על שיטת רבי שמעון בן‬
‫אלעזר במס׳ ברכות (דף כה‪ ).‬שכל הבית‬
‫חשיב כד׳ אמות דמי‪ ,‬ודייק בשבות יעקב‬
‫שכן משמע מפשטות הש״ס‪ ,‬שלא נהגו‬
‫להקפיד בד׳ אמות‪ .‬דאיתא שכשישכים‬
‫יפנה ויטול ידיו‪ ,‬והרי לא לכל אחד יש‬
‫לו ביהכ״ס סמוך למטתו‪ .‬וכ״כ בנהגו‬
‫העם (שחרית)‪ .‬וע״ע במ״ב ס״ק ב׳‬
‫שמדין התלמוד והפוסקים אין איסור‬
‫ללכת ד' אמות ללא נטילה‪.‬‬
‫אבל לאחר בירור הדברים‪ ,‬מה שנהגו‬
‫להקל בזה ע״פ רוב היה מחמת קושי‬

‫סימן ו‬

‫אבות‬

‫סימן ו ‪ -‬דין ברכות אשר יצר ואלקי נשמה ופירושיו‬

‫נוסחאות בברכת אלקי נשמה וברכות השחר‬
‫סעיף ‪ :,‬ברבת אלקי נשמה אינה פותחת בברוך מפני שהוא ברבת ההודאה‬
‫נהגו ל ו מ ר בר כת ה מ ע ב י ר חבל י שינה ב ל ש ו ן רבים‪. 5‬‬
‫מ קו ר‬

‫הדבר שהברז היה רחוק מהמטה‪.‬‬
‫והיראים נהגו לדקדק בזה‪ ,‬והגר״א עמאר‬
‫שליט״א אמר לי שבהיותו עם הגר״ב‬
‫טולידנו זצ״ל היה מאד מקפיד שכל‬
‫אורח שמגיע לבית היה מכין לו מים‬
‫לנטילת ידים סמוך למטתו‪ .‬וכן שמעתי‬
‫מת״ח רבים מעיירות שונות‪ ,‬שהיראים‬
‫נהגו לדקדק בזה‪.‬‬
‫‪ . 5‬כן נדפס בסידורים בית עובד‪ ,‬זכור‬
‫לאברהם‪ ,‬וכ״כ בחקת עולם ע״פ דברי‬
‫הגמ׳ בברכות (דף ל‪ ):‬לעולם ישתף‬
‫איניש בהדי ציבורא‪ .‬וכן ניקד היעב״ץ‬
‫(פאס) בסידורו‪ ,‬כפי שהביא בשמו בנהגו‬
‫העם (שחרית)‪ .‬וכ״כ במטה יהודה (סי׳‬
‫מ״ו) החיד״א (שם) תפלה לדוד (עמאר)‬
‫(דף כו)‪ ,‬יפה ללב(שם אות יד) ועוד‪ .‬ומה‬
‫שיש ששינו לאומרה בלשון יחיד‪ ,‬ע״פ‬
‫הבא״ח (ש״ר וישב י״א) לפי מה שהיה‬
‫לפניו גירסת סידור הרש״ש כבר כתב‬
‫בספר אהבת שלום (דף קיד) שמסקנת‬
‫הרש״ש לאומרו בלשון רבים כמבואר‬
‫במהדורות אחרות של סידורי רש״ש‪.‬‬
‫ובכה״ח (סי׳ מ״ו ס״ק ו׳) כתב שצריך‬
‫להיות בו מ״ז תיבות‪ .‬וכ״כ בשלמי ציבור‬

‫א בו ת‬

‫(דף מו‪ ).‬ובחסד לאלפים (סי׳ מ״ו אות‬
‫ג׳)‪ .‬אכן נוסח המערב ע״פ הגמ׳ בברכות‬
‫כנ״ל‪.‬‬
‫בברכת אלקי נשמה הנוסח המקובל‬
‫להוסיף אחרי תיבות אבותי ״שאתה הוא‬
‫רבון כל המעשים אדון כל הנשמות‬
‫מושל כל הבריות חי וקיים לעד״‪[ .‬ויש‬
‫מוסיפים ״שליט בכל הרוחות״ ויש‬
‫מוסיפים ״ומלא רחמים ומחזיר נשמות‬
‫לפגרים מתים״ לפני סיום הברכה]‪.‬‬
‫ובענין לומר בקשות (אדון עולם‪ ,‬ידיד‬
‫נפש‪ ,‬כל ברואי‪ ,‬למענך וכד) לפני ברכות‬
‫השחר וברכות התורה כבר העיר החיד״א‬
‫בשו״ת יוסף אומץ (סי׳ ס״ו) ״וזה שנים‬
‫בבואי לערים האל ראיתי שאומרים‬
‫פסוקים קודם ברכות התורה כגון‬
‫ותתפלל חנה קודם ברכת התורה‪ .‬וכך‬
‫נדפס בקצת סידורים‪ .‬ואמרתי להם שלא‬
‫נכון לעשות כן נגד השו״ע״‪ .‬וכוונתו‬
‫לדברי השו״ע (סי׳ מ״ו סעיף ט׳) לחוש‬
‫לסברא ראשונה לא לומר פסוקים לפני‬
‫ברכה״ת‪ .‬אכן ברמ״א שם כתב שהמנהג‬
‫להקל‪ ,‬וראיה ממה שאומרים סליחות‬
‫ואח״כ מברכים על התורה‪ .‬וכן בכל יום‬

‫מגן‬

‫מנהגי הלכה‬

‫אבות‬

‫סימן ח ‪ -‬הלכות ציצית ועטיפתו‬

‫אופן עטיפת טלית‬
‫סעיף ‪ :,‬טליתות קטנים שלנו שאנו נוהגים ללבוש אע״פ שאין בהם עיטוף יוצאין‬
‫בהם ידי חובת ציצית‪ .‬וטוב להניח אותו על ראשו רחבו לקומתו‪,‬‬
‫ולהתעטף בו‪ ,‬ויעמוד בך מעוטף לפחות בדי הילוך ד' אמות‪ ,‬ואח״ב ימשבנו‬
‫מעל ראשו וילבשנו‪.‬‬
‫א ופן ה ע י טו ף ב ט ל י ת ש נה ג ו הוא ל מ ש ו ך הטל ית על ג ו פ ו ו ע ל פניו‪6‬‬
‫ו ל ש ל ש ל הטל ית סב יב צ א ו ר ו ב ע ו ד שמ כ וס ה גם בחלק מ ג ו פ ו‪ 7‬ולא‬
‫מספיק מה שנוהג ים ל ש ל ש ל הטל ית סביב ה צו א ר ב ל ב ד ‪.‬‬

‫כיסוי ראש •טלית‬
‫שם‪ :‬נהגו שרק הת למ י ד י חכמים מכסין ראשם בע ת התפילה ב ט ל י ת‬
‫ג ד ו ל ‪ ,‬ולא ש א ר המו ן העם ו א פ י ל ו אדם נש ו י אינו מכסה ר א ש ו‬
‫מקק ו ר‬

‫כשנכנסין לביהכנ״ס אומרים כמה‬
‫פסוקים ותחנונים ואח״כ מברכין על‬
‫התורה‪ .‬וכן נדפס בכל הסידורים הישנים‪,‬‬
‫תפלת החדש‪ ,‬בית עובד‪ ,‬זכור לאברהם‪.‬‬
‫ובבית עובד (דינים מחודשים ג׳) כתב‬
‫דהנוהגים לומר ותתפלל חנה יאמרו‬
‫ברכת התורה מקודם‪ ,‬וציין ליוסף אומץ‪.‬‬
‫וגם בערי המערב הפנימי לא היה קים‬
‫מנהג ברור לברך ברכת התורה אחרי‬
‫הבקשות אלא רבים היו מברכים ברה״ת‬
‫בבית‪ ,‬וא״כ י״ל שמה שיש נהגו לומר‬
‫ברכה״ת אחרי הבקשות נמשכו ע״פ‬
‫הסידורים ואין בזה דין מנהג‪.‬‬
‫‪ . 6‬כך המנהג וכדהעיד בשו״ת מעט מים‬
‫(עטייה) ח״ב סו״ס א׳‪ .‬והנה בגאונים‬

‫א בו ת‬

‫פירשו שעטיפה בעי כעטיפת הישמעלים‬
‫וכך הביא הטור דבריהם‪ ,‬אך מהו עטיפה‬
‫ישמעלית נחלקו בו האחרונים דע״פ‬
‫פשוטו הר״ז כפי מה שפירש רש״י‬
‫במוע״ק דף כב‪ .‬עד גובי דיקנא פ׳ גומות‬
‫שבלחי למטה מפיו‪ ,‬וכ״כ בגר״ז וז״ל‪,‬‬
‫לכן צריך להתעטף בטליתו כעטיפת‬
‫הישמעלים דהיינו לכסות הראש עם‬
‫הפנים עד גומות שבלחי למטה מפיו‬
‫ע״כ ובקצה״ש (בדה״ש פ׳ ז׳ אות י״ד)‬
‫תמה ע״ז ובשו״ת קנין תורה ח״א (ס׳ ב׳)‬
‫קיים המנהג לכסות גם הפנים וכך כתב‬
‫בשו״ת מעט מים (שם)‪.‬‬
‫‪ . 7‬כך המנהג הפשוט‪ .‬וכ״כ בשו״ת מעט‬
‫מים (שם)‪ .‬וכ״כ בשלמי ציבור (דף לב‪).‬‬

‬מבואר בדבריו‬ ‫שרק הראש מכוסה ולא הגוף ע״פ דברי‬ ‫האר״י‪ .‬ומקורם מדברי האר״י ז״ל‪.‬והנה לסיבה זו‬ ‫הצריכו הגאונים להתעטף עטיפת‬ ‫הישמעאלים ומחזירים ב׳ הציציות וכו׳‪.‬הרי דהזכיר בכ״ז שמעטף‬ ‫בו הראש‪ .‬וכן איתא בספר חסד לאלפים‬ ‫(סי׳ ח׳ הל׳ ב׳) שיקפול הטלית באופן‬ ‫שלא ישאיר פשוט מן הטלית רק כדי‬ ‫כיסוי הראש‪ .‬ואח״כ‬ ‫לשלשל אותו על גופו‪ .‬אבל בעיטוף הראש בלבד אפשר‬ ‫דאין בו חובת ציצית כלל‪ .‬אמנם לא זכיתי להבין‬ ‫הדברים כלל‪ .‬ודלא כפי‬ ‫מה שיש נוהגים לשלשל הטלית מעל‬ ‫ראשו וכתפיו בלא שמכוסה חלק מן‬ ‫הגוף‪ .‬ולפחות ישאר‬ ‫מעוטף כך כדי שיעור הליכת ד׳ אמות‬ ‫בעת שמתעטף בציצית‪ .‬ומש״כ‬ ‫שאח״כ יסיר העיטוף מעל צוארו‪ .‬ואחר שעטפת בו ראשך יהיו‬ ‫הד' כנפות יורדין על הכתפיים לצד‬ ‫פנים‪ .‬ואז תוריד הטלית הכרוך בצוארך‬ ‫על כל גופך ועתה תהיה מעוטף בו‬ ‫ראשך וגופך יחד‪ .‬במקור הדברים‬ ‫מהתרה״ד מבואר דהוא הגוף והראש‬ ‫ביחד‪ .‬ומקורו‬ ‫מהתרה״ד (סי׳ מ״ה)‪.‬ויל״ע בזה דהנה‬ ‫מקור הדברים כתב בבא״ח פ׳ בראשית‬ ‫(ה״ה) ז״ל סדר עטיפת טלית גדול כך‬ ‫הוא‪ .‬דממה שנר׳ בכוונתם‬ ‫שהעטיפה תהיה על הראש ולא על הגוף‬ ‫כלל‪ .‬‬ ‫משמע שעוטף גם חלק מן הגוף‪ .‬‬ ‫וטוב ונכון לעשות כך‪ .‬שנים על צד ימין ושנים על צד‬ ‫שמאל‪ .‬וז״ל‪ :‬וכנגד זה הוא הציצית‬ ‫הקטן שאין מתעטפין בו לא את הראש‬ ‫ולא את הזרועות‪ .‬וכן פסק‬ ‫בשו״ע שם (סע׳ י׳) דכסות הראש פטור‬ ‫מציצית‪.‬‬ ‫כדאיתא בתרה״ד (סי׳ מ״ה) ומהר״ח‬ ‫או״ז(סי׳ ד׳) ועוד‪ .‬רחבו לקומתו‪.‬אחר סיום הברכה תעטף בו ראשך‬ ‫בלבד ולא כאותם המתחכמים לעטף בו‬ ‫כל גופם מתחילה‪ .‬צ״ע שהרי בפוסקים אמנם מבואר‬ ‫שעיקר העטיפה הוא שגם הראש יתכסה‪.‬ונמצא דאם‬ ‫מתעטף בכה״ג ואומר פסוקים בשעת‬ ‫עיטוף הראש יש חשש ברכה לבטלה‪.‬ע״כ‪ .‬‬ ‫ובימינו התפשט אצל רבים מעדות‬ ‫המזרח לעטוף הראש בלבד‪ .‫מגן‬ ‫סימן ח‬ ‫ובפתח הדביר ח״ב (סי׳ ח׳)‪ .‬וזהו השיעור ראשו ורובו‪.‬ואח״כ יסיר‬ ‫העיטוף מעל צוארו וכך היה מנהגו של‬ ‫מורי ז״ל ע״כ‪ .‬אבל הציצית הגדול‬ ‫המעטף את הראש הוא בחינת אור‬ ‫המקיף וכו׳ לכן שיעור זה הטלית הגדול‬ ‫של העטיפה הוא כדי לכסות ראשו ורובו‬ ‫כמש״כ הגמ׳ וכו׳‪ .‬‬ ‫שמפסיק בין עיטוף הראש לעטיפת‬ ‫הגוף‪.‬ואדרבה אם מתעטף‬ ‫רק את ראשו בלא גופו אפשר דהוי‬ ‫ברכה לבטלה כדאיתא לקמן (בס׳ י׳)‬ ‫בב״י‪ .‬‬ ‫ומה שאיתא בשו״ע (סעיף ב׳) שנכון‬ ‫שיכסה ראשו בטלית‪ .‬אינו‬ ‫מוכרח שלא היה על גופו אלא כששלשל‬ ‫הטלית מול כתפיו נמצא שהיה גם על‬ .‬דאין לנו אלא דברי‬ ‫האר״י ז״ל‪ .‬דהביא בשם הכפתור ופרח‬ ‫א בו ת‬ ‫שבספרי ממעט כסות הראש‪ .‬וכך עולה בפשטות מדברי השו״ע‬ ‫שכתב שמניחו על ראשו‪ .‬‬ ‫אבל כ״ז הוא כשמתעטף ביחד עם הגוף‪.‬‬ ‫ואע״פ שאין לנו עסק בנסתרות המעיין‬ ‫בגוף דברי השער הכוונות יראה דיש‬ ‫לדון בזה‪ .‬‬ ‫אבל לא שלל את גופו כלל‪ .‬‬ ‫ובאמת יש לתמוה על הבא״ח וחסד‬ ‫לאלפים שכתבו בפשיטות להתעטף את‬ ‫הראש לבד‪ .

‬וכ״כ‬ ‫בנהגו העם (טלית) שכן נהגו‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫ב ט ל י ת מ שו ם יוהרא‪ .‬דא״כ הו״ל שיאמר‬ ‫הפסוקים אח״כ‪ .‬ועי׳ מה שכתבנו בהל׳ תפילין‪.‬וזהו כפשוטו‬ ‫לעטוף הגוף והראש כמש״כ המהר״י‬ ‫אבוהב ותרה״ד והעתיקם בשו״ע‪ .‬‬ ‫ודברי הבא״ח צ״ע‪.‬‬ ‫שגם תמה על הבא״ח בזה‪.‬אבל מי שאין מנהגו‬ ‫בזה כהבא״ח‪ .‬‬ ‫ה׳ אלקי גדלת מאד‪ .‬וע׳ בזה‬ ‫בשו״ת חמדת אברהם ח״ב (סימן ב׳)‪.‬נוטה שמים כיריעה״‪.‬‬ ‫‪ .‬בני אדם בצל כנפיך‬ ‫יחסיון ירויון מדשן ביתך‪ .‬‬ ‫עוטה אור כשלמה‪ .‬ונחל עדניך‬ ‫תשקם‪ .‬‬ ‫ולאחר ברכת להתעטף אומר ״מה יקר‬ ‫חסדך אלוקים‪ .‬משוך חסדך ליודעיך וצדקתך‬ ‫לישרי לב״ העתיקו בבית עובד‪ .‬ודוחק לומר שס״ל שבאמת‬ ‫אין זה עיקר העיטוף ואעפ״כ אין בזה‬ ‫חשש הפסק‪ .‬הוד והדר לבשת‪.‬‬ ‫ברם נר׳ דלנוהגים כדברי הבא״ח‪ .‬וכן כתב בשו״ת יחוה דעת‬ ‫(חזן) ח״ג סימן א׳ (אות א׳)‪ .‬אכן‬ ‫לפי האמור יש בזה חשש הפסק‪ .‬והובא בקיצשו״ע‬ .‬דזהו מעיקר דברי‬ ‫השו״ע והפוסקים‪.‬בעת בדיקת הציציות ונדפס‬ ‫בסידורים שאומרים ״ברכי נפשי את ה׳‪.‬וע״ע בעוד יוסף חי‬ ‫(בראשית ג׳) שכתב שיכול לומר גם‬ ‫הפסוקים בעוד שראשו מעוטף בו‪ .‬‬ ‫רבים נהגו לומר פסוקים בשעת עטיפת‬ ‫הטלית‪ .‬אכן מי‬ ‫שאין לו מנהג כהבא״ח לעטוף הראש‬ ‫מק ומ ו ת ש א י ן כיסוי‬ ‫א בו ת‬ ‫בלבד‪ .‬שמעתי שאופן העיטוף של‬ ‫הגר״מ שרעבי זצוק״ל ביה לשלשל‬ ‫הטלית גם על חלק מהכתפיים)‪ .‬‬ ‫הפסוקים הנהוגים בשעת הנחת תפילין‪. 8‬אמנם ב זמנ ינ ו בהרבה‬ ‫מ קו ר‬ ‫צוארו‪ .‬‬ ‫אשר ע״כ נראה דיש להזהיר לאלו‬ ‫שמורים ברבים לנהוג בעטיפה כדברי‬ ‫הבא״ח שלא יורו כן לאלו שמנהגם לא‬ ‫כך‪ .‬‬ ‫שו״ר בספר מעשה נסים (כדורי) עמוד‬ ‫קע״ח שפירש בדעת הבא״ח דנקט‬ ‫כהגאונים שלעיקר המצוה סגי בעטיפת‬ ‫ישמעלים‪ . 8‬כך המנהג הפשוט‪ .‬פשוט‬ ‫שאין לו לשנות‪ .‬אלא כדברי כל הפוסקים‬ ‫והשו״ע שמשמע שהעיטוף כולל גם‬ ‫הגוף‪ .‬דהתינח שמי שמנהג אבותיו בידיו‪.‬אפילו‬ ‫אם אומרים פסוקים בין עיטוף הראש‬ ‫להגוף‪ .‬ושיכול לומר הפסוקים‬ ‫ולענות קדיש לפני שהוריד הטלית על‬ ‫גופו(והיינו שבזה אין הפסק בין הברכה‬ ‫לעיקר המצוה)‪ .‬וכפי שהעיד‬ ‫בשו״ת מעט מים (שם)‪ .‬אך אין זה משמע‬ ‫בדבריו‪( .‬כי עמך מקור חיים באורך נראה‬ ‫אור‪ .‬‬ ‫כגון דא הנח להם לישראל אם אינם‬ ‫נביאים בני נביאים‪ .‬דאינו‬ ‫יוצא בעטיפת הראש בלבד‪ .‬‬ ‫דסו״ס קעסיק במצות ציצית‪ .‬אבל וודאי גם הכתפים מכוסות‪.‬דודאי אין לו לשנות המנהג כלל‪.‬ויש שביארו דברי‬ ‫הבא״ח שכוונתו שיעשה העיטוף גם‬ ‫בכפתיים רק העיקר שלא להסתפק‬ ‫בעיטוף הגוף לבד‪ .‬מכ״מ ברכה לבטלה ליכא‪.‬דבעי גם‬ ‫עיטוף הגוף‪ .‬וכהתחיל‬ ‫המצוה דמי‪ .‬ומנהגו להניח גם על הכתפיים‬ ‫כמנהג ארצות המגר״ב‪ .‬וציינו לזה‬ ‫רבים‪ .

‬אלא כגון רב כהנא דגברא רבא‬ ‫הוא ומיבעי ליה סודרא ארישיה‪ .‬שי״ל‬ ‫שסודרא ארישיה שונה מעיטוף טלית אך‬ ‫מנהגנו כאמור כדברי המג״א‪ .‬ומקור הדברים מהגמ׳ בקדושין‬ ‫(דף ח‪ ).‬אלא שלא היה מצוי צמר והיו‬ ‫מלובשים משי‪ .‬וידוע‬ ‫שסמיכת החכם היתה באופן עיטוף‬ ‫הטלית‪( .‬ובמג״א (ס״ק ג׳)‬ ‫כתב שמשמע מהגמ׳ שמי שאינו ת״ח‬ ‫אפ׳ נשוי לא מתעטף בטלית על ראשו‪.‬‬ ‫ובנהגו העם (טלית ו׳)‪ .‬רשאים בימינו אפילו‬ ‫פשוטי העם לכסות ראשם בטלית‬ ‫במקומות שאינה הקפדה מיוחדת לת״ח‬ ‫בלבד‪ .‬‬ ‫וידוע שבהרבה ערי מרוקו רבים לא‬ ‫נזהרו לדקדק ללבוש אפילו טלית גדול‪.‬כמו שהביא‬ ‫הכה״ח (סי׳ ח׳ אות כ״ה)‪ .‬ואין בזה משום אל‬ ‫תטוש כיון שלא היה המנהג כן אלא‬ ‫משום יוהרא‪ .‬ופרש״י‬ ‫דלא אזיל בגילוי ראש‪ .‬וכן העיד בשער‬ ‫המפקד שמנהג ארצות המערב שרק‬ ‫תופסי התורה השלמים מתעטפים בטלית‬ ‫גדולה‪ .‬שבני מרוקו שנהגו שרק הת״ח‬ ‫מכסים ראשם בטלית ולא המון העם‬ ‫משום יוהרא‪ .‬‬ ‫ובענין לבישת טלית קטן ידוע שהיו‬ ‫מקומות שפשוטי העם לא הקפידו בזה‪.‬וכ״כ בשו״ת‬ ‫תבואות שמ״ש (או״ח סיק ס״ט)‬ ‫״וזכורני בימי חורפי שרוב הקהל לא היו‬ ‫לובשים טלית כלל‪ .‬ובמקום דליכא יוהרא‬ ‫שפיר דמי‪.‬וכן היה המנהג העתיק אבל בזמן‬ ‫האחרון כבר התפשט אצל רוב העם‬ ‫במכנאס‪ .‬ע׳‬ ‫בהערות בסוף הספר)‪.‬ובנוהג בחכמה‪.‬וע׳‬ ‫ברמב״ם הל׳ ציצית (סופ״ג)‪.‬ובבית עובד‬ ‫כתב לברך על מצות ציצית‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫כן העיד בספר נר המערב (דף שג׳) ״רק‬ ‫במצות הציצית לא ישגיחו כראוי מסבה‬ ‫לא נדע שחרה‪ .‬‬ ‫‪ .‬ורוב הערים ללבוש טלית‬ ‫גדול‪ .‬רק הת״ח שהיו‬ ‫ידועים בחכמתם הם שהיו לובשים‬ ‫טלית״‪ .‬ובשו״ת עטרת שלמה‬ ‫(סימן א׳) העיד שנהגו בטטאון עד היום‬ ‫הזה להקל בלבישת טלית‪ .‬וע׳ בספר דבר‬ ‫שמואל (סי׳ קכ״ג)‪ .‬ע׳ בספר בנהגו העם שם)‪ .‬פאס‪ .‬‬ ‫ובענין ברכת הטלית קטן האם מברכים‬ ‫״על מצות ציצית״ או ״להתעטף‬ ‫בציצית״ דבר זה שנוי במחלוקת‬ ‫אחרונים בדעת מר״ן‪ .‬‬ ‫אך במור וקציעה דחה הראיה‪ .‬ועיי״ש מה‬ ‫שכתב ביישוב המנהג‪.‬רק בי‪-‬ם עיה״ק המנהג שונה‬ ‫עיי״ש‪ .‬ורוב ההמון לא יתעטפו‬ ‫כלל בטלית גדולה״‪ .‫ס‬ ‫מגן‬ ‫סימן ח‬ ‫אבות‬ ‫ה ר אש נ ח ש ב כיהורא ו מ ו ת ר ל כ ל אדם לכס ות ר א ש ו ב ט ל י ת‪.‬והמדקדקים היו מזמינים‬ ‫של צמר לצאת מצות ציצית דאורייתא‪.‬וכן שמעתי מהראב״ד הג״ר משה‬ ‫שטרנבוך שליט״א‪ . 9‬כך שמעתי ממרן הגרי״ש אלישיב‬ ‫שליט״א‪ .‬‬ . 9‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫(טולידנו) עמוד י״ז‪ .‬וכן נהגו‬ ‫לברך על הט״ק על מצות ציצית‪(.‬‬ ‫בזה וסמכו על מה שלבשו טלית גדול‬ ‫פעם ביום‪.‬‬ ‫לפי מה שנפסק בשו״ע שרק יוצאים‬ ‫דאורייתא בצמר‪ .

‬אלא שהוסיף שצריך שיהיו‬ ‫הציציות מבחוץ‪ .‬ולא אחד בהם היה מגלה‬ ‫את הציציות לחוץ אע״פ שאילו היו‬ ‫עושים כן לא היה נחשב להם חלילה‬ ‫ליוהרא‪ .‬וכבר עמד בזה המאמר‬ ‫מרדכי (סי׳ ח׳) שמהשו״ע עצמו מבואר‬ ‫שהט״ק מבחוץ‪ .‬והעיד‬ ‫שכן נהג הבבא סאלי זצוק״ל (הובא‬ ‫בספר פתיל תכלת דף רלח)‪ .‬‬ .‬כי היו ידועים בחשיבותם‬ ‫וביראתם‪ .‬ומהם רבני‬ ‫ביה״ד הגבוה‪ .‬ובמ״ב נמשך אחריו‬ ‫וצעק ככרוכיא על הנוהגים להצניעם‬ ‫וחשש גם לביזוי מצוה ע״ש‪ .‬והן אמת‬ ‫שלא מצאנו שום מקור ברבותינו‬ ‫האחרונים שכתבו בהדיא דלא כהמג״א‪.‬‬ ‫וכן נהגנו אנחנו בניהם אחריהם‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫לבישת הציציות מבחוץ‬ ‫סעיף יא‪ :‬עיקר מצות טלית קטן ללובשו על בגדיו בדי שתמיד יראהו ויזבור‬ ‫המצוות‪.‬וכן‬ ‫נהגנו אחריהם ע״כ‪ .‬וכן ראיתי‬ ‫בשו״ת יחוה דעת (חזן) ח״ג (סי׳ א׳)‪.‬‬ ‫והנה המג״א (סי׳ ח׳ ס״ק י״ג) כתב ע״פ‬ ‫הכתבים (כתבי האריז״ל) שט״ק יהיה‬ ‫תחת לבגדיו‪ .‬דכתב דכיון‬ ‫דלא מיתחזי אפשר דאין בו משום לועג‬ ‫לרש‪.‬ואני בעצמי‬ ‫שמשתי כמה מגדולי הדור‪ .‬וכ״כ הגר״ש משאש‬ ‫זצ״ל בהסכמתו לספר פתיל תכלת וז״ל‪:‬‬ ‫וכן מנהגנו במרוקו דור אחר דור ללבוש‬ ‫ט״ק על החלוק יומם ולילה‪ .‬ומקורו מהנמוק״י בהל׳ ציצית (דף‬ ‫יב‪ .‬ולא‬ ‫להוציאם ב ח ו ץ‪.‬וע״כ צ״ל שכך היה‬ ‫מנהגם להכניס הציצית בפנים אע״פ‬ ‫שמצוה מן המובחר להוציא הט״ק‬ ‫מבחוץ‪ .‬ומהב״י משמע שלא רק הט״ק‬ ‫אלא גם הציציות מבפנים‪ .‬והדבר תלוי במסורת‪.‬וכן העיד רבי‬ ‫שניאור יחיא זצ״ל שלא ראה לשום אחד‬ ‫מחכמי מרוקו שהוציאו הציצית או‬ ‫שהיה נראה להם מלמטה ואילך‪ .‬וכן‬ ‫כתב בב״י (סי׳ כ״ג) לענין ציצית בבית‬ ‫הקברות ״ואיכא לעיוני בט״ק שאדם‬ ‫לובש מתחת למדיו אם מותר ליכנס בו‬ ‫לבית הקברות״‪ .‬‬ ‫המנהג מ ד ו ר י ד ו ר ו ת ל ל ב ו ש הצ יצי ות ש ל ט לי ת קטן בפנים דוקא‪ .).‬ומעולם לא‬ ‫שמענו ולא ראינו לשום חכם או רב קטן‬ ‫או גדול שנראו ציציותיו מבחוץ‪ .‬דלא‬ ‫מצאנו בפוסקים שכתבו בהדיא להכניס‬ ‫א בו ת‬ ‫הציציות בפנים‪ . 10‬וכן העיד בשו״ת מקוה המים ח״ג‬ ‫(סי׳ א׳) ״תדע שכן נהגו אבותינו‬ ‫ורבותינו ללבשו (הט״ק) תחת הבגדים‪.‬ומעולם‬ ‫לא ראינו לשום אחד מרבני מרוקו‬ ‫שיוציא את הציציות מבחוץ‪ .‬וכן כפל דבריו בסי׳ כ״ב (סעיף‬ ‫א׳)‪ .‬‬ ‫והנה לעצם הדין אין הדבר מוכרע‪ . 10‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫דהנה דעת מר״ן ברור מללו שמצוה מן‬ ‫המובחר שיהיה כל בגד הט״ק מונח מעל‬ ‫הגוף‪ .‬אך גם בנמוק״י שם מתבאר‬ ‫שמנהגם היה ללבוש הט״ק בפנים‪ .‬ובודאי שסמכו על דברי מר״ן‬ ‫האר״י ז״ל עכ״ל‪ .

‬‬ ‫וכ״ז מצד המנהג‪ .‬והביא‬ ‫שם עדות שהגר״ע עטייה זצ״ל הורה‬ ‫שדוקא יהיו הציציות מבפנים‪ .‬ואם נמצא בסביבה שמוציאים‬ ‫הציציות בחוץ‪ .‬‬ ‫והעידו רבותינו בבירור כמאה עדים‬ ‫שמנהג כל עדות המזרח היה להכניס‬ ‫ציציות הט״ק בפנים דוקא‪ .‬כמש״כ בסידורו שער‬ ‫השמים (דף כז‪ .‬שאדם לא צריך להיות‬ ‫מעוטף בט״ג כל היום‪ .‬ואם כן איך יקיים‬ ‫מש״כ לעיל שיראה ציציותיו תמיד‪ .‬‬ ‫דכתב בדף ד‪ .‬ומזה‬ ‫מוכח שעכ״פ הציציות יהיו תמיד‬ ‫מבחוץ‪ .‬רשאי אף הוא לנהוג‬ ‫כמותם‪ .‬ועוד ונוסף לזה העיד הג״ר‬ ‫שריה דביליצקי שליט״א שלפני‬ ‫התפשטות המ״ב רבים מעדת האשכנזים‬ ‫לבשו הציציות מבפנים (וכן העידו‬ ‫הגר״י קמינצקי זצ״ל והגר״י גוסטמן‬ ‫זצ״ל)‪.‬‬ ‫מהרדב״ז‪ .‬הג״ר מרדכי‬ ‫שערבי זצ״ל‪ .‬וע׳ בשו״ת אורל״צ ח״ב (פ״ב)‪.‬‬ ‫ואין בזה משום אל תטוש‪.‬‬ ‫אבות‬ ‫וע׳ בספר פתיל תכלת (דף רלה ‪ -‬ר״מ)‬ ‫שהאריך בראיות מהאריז״ל שכוונתו‬ ‫שיהיו הציציות בפנים כפשוטו‪ .‬ועוד העידו שכן‬ ‫נהגו כל רבותינו המקובלים‪ .‬צדקה זצ״ל‪ .).‬ואדרבה יש‬ ‫שהוכיחו מדברי האריז״ל גופיה שיש‬ ‫להוציא הציציות מבחוץ והט״ק יהיה‬ ‫תחת לבגדיו‪ .‬וכן‬ ‫כתב השל״ה‪ .‬לפי הנזכר שלדעת האריז״ל‬ ‫שהט״ק מתחת כל הבגדים י״א שאין‬ ‫קפידא שיהא מונח דוקא מעל גופיה‪.‬אבל מי שרוצה‬ ‫להוציא ציציותיו בחוץ‪ .‬‬ ‫אלא גם על הבשר ממש יכול ללבשו‪.‬וע׳ בבית עובד דיני‬ ‫טלית קטן דכתב בשם האר״י ז״ל שצריך‬ ‫ללבשו על החלוק]‪.‬שהבגד יהיה בפנים‬ ‫והציציות מבחוץ‪ .‬ולמרות‬ ‫שהיה להם אפשרות להוציאם מבחוץ‪.‬ונמשך אחריו‬ ‫ביסושה״ע (שער האשמורת ריש פ״ט)‬ ‫ובפקודת אלעזר (סי׳ ח׳ סעיף י״א)‬ ‫שיוצא אליבא דכו״ע דעת האר״י ז״ל‬ ‫ודעת מר״ן אם מכניס הט״ק מפנים‬ ‫והציציות מבחוץ‪.‬כן הוכיח בשו״ת וישב הים‬ ‫(סימן ג׳)‪ .‬ושכן‬ ‫העידו הגר״י עדס והגרב״צ אבא שאול‬ ‫והג״ר י‪ .‬‬ .‬ובכללם‬ ‫השד״ה‪ .‬‬ ‫[אגב‪ .‬כבר כתבו‬ ‫הפוסקים דרשאי לעשות כן אם נמצא‬ ‫בסביבה שאינה הוגנת וזה יחזק אותו‬ ‫נגד הזרם‪ .‬שהרי מהאר״י גופיה‬ ‫מבואר בשעה״כ (דרוש ו׳ דף ז ע״ג) כי‬ ‫צריך להסתכל על הציצית בכל שעה‬ ‫ורגע‪ .‬בעל הכה״ח‪ .‬וכ״כ הרש״ש שאפ׳ על בשרו‬ ‫ממש יכול ללבשו‪ .‬‬ ‫איברא דאין לנו אחר המנהג כלום‪.‬והוכיח כן גם מדברי החיד״א‬ ‫(בהגהות ניצוצי אורות על הזוה״ק סוף‬ ‫פ׳ מקץ) שכתב וז״ל‪ :‬נוהגים החסידים‬ ‫שיהיו הציציות ארוכים ומתחזו לבר‬ ‫אפילו שלבשו תחת הבגדים‪ .‬ודברי רבנו‬ ‫האר״י ז״ל אינם צריכים חיזוק עכ״ל‪ .‬‬ ‫ולא רק בגלל צורת הלבוש היו בפנים‪.‫סימן ח‬ ‫שיהיו הציציות מבפנים‪ .‬‬ ‫כ״כ בספר פתיל תכלת (דף סב‪).‬וכוונתו על הט״ק ולא על הט״ג‪.

‬וי״ג כר יכו ת‬ ‫ושנ י קשר ים]‪ .‬‬ ‫נהגו ל כ ר ו ך הטל ית כמנין ט ״ ל [ז׳ כר יכ ות וא ח״ כ שני קשרים‪ .‬ואמנם‬ ‫ידוע מה שחששו כמה רבנים לכריכות‬ ‫כמנין הויה מחשש שיכנסו למקומות‬ ‫מטונפים עם טליתם ויש בהם רמז לשם‬ ‫ה׳ בטליתם‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכ״כ בספר מנהגי מצרים‬ ‫(מכון ירושלים) שכן נוהגים‪. 11‬כן העתיק בנהגו העם (ציצית)‪ .‬חלילה לזלזל בעטיפה של‬ ‫מצוה‪ .‬ליכנס בו במקום מטונף כ״כ ורק‬ ‫התירו בטלית שהיו מתכסים בו תמיד‬ ‫בצאתם ובבואם וממנו חלק וממנה‬ ‫כסות‪ .‬וע׳‬ ‫בבא״ח (לך לך א׳) שכורכים ח׳ ולא ט׳‬ ‫כפי שכתב בשו״ע‪ .‬וכ״ה הגר״י‬ ‫מאמן שליט״א (בסוף הספר)‪ .‬י״א כר יכ ות ושנ י קשרים‪ .‬וכ״כ בשו״ת שמ״ש ומגן‬ ‫ח״ג סי׳ ל״ב (אות ב׳)‪ . 12‬והמנהג א צ ל‬ ‫רבים‬ ‫ש ב ט ל י ת ג ד ו ל כורכים מנין‬ ‫ט״ל‬ ‫ו ב ט ל י ת קטן כורכים‬ ‫כשם‬ ‫הוי״ה‪.‬ובספר אוצר המכתבים ח״ג(הובא‬ ‫תשובת ר׳ אליהו צרפתי וז״ל על כניסה‬ ‫בטלית הקטן לביה״כ שהבאת דעת‬ ‫הר״מ שמותר‪ .‬ח׳‬ ‫כר יכ ות וא ח ״ כ שני קשרים‪ .‬ו׳ ח ול יו ת‬ ‫ו אח ״ ז שני קשרים וה׳ ח ול י ות ו א ח ״ ז שני קשר ים]‪ . 11‬ו י״א שנוהגים ל כ ר ו ך כ ״ ו כר יכ ות כמנין הויה [ עש ר ה‬ ‫ח ולי ות ו א ח ״ ז ש ני קשרים‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫סימן יא ‪ -‬דיני חוטי הציצית‬ ‫מכפר הכריכות בציצית‬ ‫סעיף יד‪ :‬ונוהגים לברוך •אויר ראשון ז' בריבות‪ .‬וסימניך ז׳מן ח׳יינו‬ ‫י׳אריך י׳גדיל‪.‬וע׳‬ ‫בכה״ח פלאג׳י (ס׳ י׳ אות ד׳)‪ .‬והעתיקו בסידור בית עובד‬ ‫(דף ס״א)‪ . 12‬כ״כ בברכ״י (סימן י״א ס״ק ט׳)‬ ‫וז״ל‪ :‬נוהגים לכרוך וכו׳‪ .‬ורוב העולם‬ ‫נוהגים לכרוך כ״ו בארבעה אוירים כמנין‬ ‫אותיות הוי״ה וכ״כ הרב מהריק״ש‬ ‫בהגהותיו״‪ .‬ולכך‬ .‬ולכן נמנעו מלקשור כמנין‬ ‫הויה‪ .‬ובשלישי י"א‪.‬ה׳ ח ולי ות ו א ח ״ ז שני קשרים‪ .‬כמו כל המרב״ה שבזמנינו שאז‬ ‫א״א שלא להסירם ולהשאר ערום‪ .‬ובשני ט'‪ . 13‬כ״כ בנהר מצרים (ציצית) בשם‬ ‫הכסא אליהו‪ .‬שעולים ל"ט ועם השם‬ ‫הם מ'‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫וברביעי י״ג‪ .‬שעולים בולם מ' במנין ה' אחד‪ . 13‬‬ ‫מ הו ד‬ ‫‪ .‬וכן נהגו‬ ‫א בו ת‬ ‫בתוניס ע׳ בברית כהונה (דף קמו)‪ .

‬ומדין מתחנך‬ ‫למצוות‪ .‬‬ ‫דלא גרע מכלים חדשים‪ .‬‬ ‫ולא מסובבים החוט בלבד‪ .‬‬ ‫ובענין אופן כריכת החוליות ידוע שמנהג‬ ‫הספרדים לכרוך כל חוליא כעין קשר‪.‬אבל נער‬ ‫המתחנך לבר מצוה וכניסתו למצוות‬ ‫שייך טפי לברך שהחיינו‪ .‬וכמש״כ החיד״א‬ ‫במחזיק ברכה (כ״ב אות ב׳) דלדעת‬ ‫מר״ן נר׳ דלא יברך שהחיינו‪ .) 168‬וכן שמעתי מהג״ר‬ ‫ח‪.‬שיינברג שליט״א שכך מנהג העולם‬ ‫לא לברך שהחיינו על תפילין מאחר‬ ‫שנעשו מעור בהמה‪ .‬מכ״מ מנהג העולם‬ ‫שלא לברך על תפילין‪ .‬וכ״כ בדמשק אליעזר (פאפו)‬ ‫אות ש׳ (דף מ׳ ע״ב) להקשות על בעל‬ ‫הויאמר יצחק שמימיו לא ראה ולא שמע‬ ‫על מנהג שמברכים שהחיינו על תפילין‪.‬דהוו להו ד' הוויות‬ ‫גם ב׳ הוי שש‪ .‬וכמש״כ מר״ן‬ ‫א בו ת‬ ‫בדין טלית חדשה‪ .‬אבל בטלית‬ ‫שלנו שהוא מייחד רק למצוה בין טלית‬ ‫גדול בין טלית קטן‪ .‬ועוד מנהג ישראל‬ ‫קדושים לעשות בכל הנ״ל כ״ו כריכות‬ ‫כמספר ה' הקדוש‪ .‬כן המנהג פשוט לברך‬ ‫שהחיינו ביום המשח אותו עכ״ל‪.‬והיו צריכים‬ ‫לשחוט בהמה עבור זה‪ . 14‬כ״כ בשו״ת ויאמר יצחק (ליקו״ד‬ ‫או״ח ברכות אות כ״ג) וז״ל הנער‬ ‫שמתחנך במצות תפילין אם יברך‬ ‫שהחיינו‪ .‬‬ ‫ה‪ .‬ואיך דבר קדוש כ״כ‬ ‫נזלזל בו כ״כ ע״כ‪ .‫סימץ כב‬ ‫א בו ת‬ ‫סימן כב ‪ -‬ובו סעיף אחד‬ ‫ברכת שהחיינו על תפילין‬ ‫סעיף א‪ :‬קנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו דלא גרע מבלים חדשים‪.‬‬ ‫המנהג ה פ ש ו ט ש נ ע ר המתחנך ל מ צ ו ת תפילי ן מ ב ר ך עליהם שהח י ינ ו‪.‬אמנם כ״ז באדם‬ ‫גדול שקנה תפילין חדשים‪ .‬בסוד שש כנפות ושש‬ ‫קצות העולם שכולם הם עומדים בשגחת‬ ‫הקל ברוך הוא‪ .‬‬ ‫ובאמת אע״פ שמצד הסברא הדין פשוט‪.‬ושכן‬ ‫המנהג‪ .‬ושם כתב שגם בכת״י‬ ‫מהדברי שמואל כעין זה‪ .‬‬ ‫ובכה״ח (ס״ק ב׳) הביא מכמה פוסקים‬ ‫שלא לברך על תפילין‪ .‬‬ ‫וע׳ בנהגו העם (הל׳ בר מצוה סי׳ ג׳)‬ ‫דכתב שלא יברך עד שלובש טלית חדש‪.‬ולא מצאתי‬ ‫בפוסקים שהזכירו מנהג זה‪.‬וכן כתב הגר״מ‬ ‫אליהו שליט״א שזה המנהג (וזאת‬ ‫הברכה עמוד ‪ .‬עוד זאת‬ ‫שיש שתי הויות‪ .‬וכ״כ בפרי תואר לבעל האוה״ח‬ ‫הקדוש (סי׳ כ״ח) שנער המתחנך‬ ‫במצוות מברך שהחיינו‪ .‬פ‪ .‬חלילה להעלות על‬ ‫הדעת לזלזל בו דלא לבד שהוא מייחד‬ ‫רק למצוה‪ . 14‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫הקילו מפני כבוד הבריות‪ .‬והרחיב בזה‬ ‫בשו״ת עטרת שלמה (סי׳ ג׳)‪.‬והדברים עתיקים‪ .‬‬ ‫‪ .‬וצ״ע‪.‬וקדוש יאמר לו‪ .‬‬ .‬כמ״ש ב״ג מצות ה׳‪.

‬ויתכן דמה‬ ‫א בו ת‬ ‫שכתב הויאמר יצחק בנער במתחנך‬ ‫למצוות מברך על התפילין הכוונה לפי‬ ‫מה שנוהגים שם שאין לובשים טלית‬ ‫גדול כלל‪.‬‬ ‫מ קו ד‬ ‫ובהנחת תפילין יברך שהחיינו ויפטור‬ ‫שניהם‪. 15‬ו כל זה‬ ‫בנער המתחנך ל מ צ ו ו ת ‪ .‬א ב ל א י ש ג ד ו ל שקנה תפי לי ן ח דש י ם ל א‬ ‫נוהגים ל ב ר ך שהחיינו‪.‬‬ .‬‬ ‫‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫סה‬ ‫ורבים נהגו ל ב ר ך שהח י ינ ו ע ל הטל ית ו פ ט ר ו בזה התפילין‪ . 15‬כ״כ בכה״ח (שם) ויברך תחילה על‬ ‫הטלית ויפטור התפילין‪ .

18‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬אלא שתיהן‬ ‫מעומד‪.‬וכן‬ ‫העלה בהשמים חדשים (דף א‪ ):‬שכן‬ ‫עיקר להלכה להניח מיושב‪ .‬‬ ‫מזה מוכח דהמנהג היה כדעת מור״ם‬ ‫וסייעתו״‪ .‬וכ״כ בשו״ת תבואות שמ״ש ח״א‬ ‫(סי׳ ס״ז)‪ . 18‬ע׳ בסידור בית עובד הלכות תפילין‬ ‫(סי׳ כ״ז)‪ :‬״יניח של יד מיושב ושל ראש‬ ‫מעומד האר״י‪ .‬ותיכף‬ ‫כשנכנסים לבית הכנסת בעודם עומדים‬ ‫לובשים טלית ותפילין הכל מעומד‬ ‫ובריש גלי‪ .‬ובמדינות אלו לא נהגו כן‪ . 16‬ו י ש שה נ יח ו‬ ‫גם ש ל יד וגם ש ל ר א ש מ ע ו מ ד‪ .‬אך כל‬ ‫שאר העם לא הקפידו ע״ז‪ .‬וז״ל ואך לא אכחיד שאף‬ ‫שראיתי לחכמים ואנשי מעשה בדור‬ ‫הקודם שמניחין בשל יד מיושב‪ .‬ודלא כהרב ש״צ שכתב‬ ‫שגם הברכה מיושב‪ .‬‬ ‫‪ .‫סימץ כה‬ ‫אבות‬ ‫סימן כה ‪ -‬דיני תפילין בפרטות‬ ‫הנחת תפילין של יד מיושב‬ ‫סעיף יא‪ :‬אחר שקשר של יד על הזרוע יניח של ראשו הגה יש מי שכתב להניח‬ ‫של יד מיושב ושל ראש מעומד‪ .‬ומנהג ע״ת‬ ‫מקנאס בכלל‪ . 16‬פרחי שושנים (להג״ר ידידיה‬ ‫מונסוניגו זצ״ל) אות ת ‪ -‬תפילין‪ .‬ולכן כדי לקיים את דברי‬ ‫האר״י ג״כ‪ .‬‬ ‫וכמה דורות עברו ואין מוחה בידם‬ ‫עכ״ל‪ .‬וכן מנהג‬ ‫מראככש להניח תפילין של יד מיושב‪.‬יש מי שכתב‬ .‬‬ ‫‪ .‬ולא היו חכמים מוחין בהם‪.‬שהברכה וההנחה‬ ‫בישיבה״ (וע״ע בח״א סי׳ ל״ד)‪ .‬יש לברך מעומד ויקשור‬ ‫מיושב כנ״ל‪ .‬‬ ‫וכן נהגו המדקדקים‪.‬ועיין שו״ע או״ח‬ ‫(סי׳ כ״ה) שכתב מור״ם‪ . 17‬ו י ש ש ע ש ו פ ש ר ה ו ב י ר כ ו בר כת‬ ‫התפילין מ ע ו מ ד והניחו התפילין ש ל יד מ י ו ש ב‪.‬וע״ע‬ ‫בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ב (חו״מ סימן ג׳‬ ‫סעיף ב׳) וז״ל והוא הרה״ג רפאל‬ ‫הצרפתי ז״ל בעל דברים העיד על מה‬ ‫שאמרו לו הקהל שכל אנשי העיר‬ ‫ואבותיהם היו נוהגים ללבוש מיושב‪. 17‬כ״כ בשו״ת מים חיים ח״ב (או״ח‬ ‫א בו ת‬ ‫סו״ס צ״ג) ובספר השמים חדשים (ס׳‬ ‫ה׳)‪ .‬‬ ‫המנהג להניח תפי לי ן ש ל יד מ י ו ש ב ו ש ל ר א ש מ ע ו מ ד‪ .‬אך נהגו כן רק פשוטי העם‬ ‫ויתכן דאין לקבוע מנהג ע״ז‪.‬ובשו״ת עמק יהושע ח״ג (סי׳‬ ‫ל״א)‪ :‬״כבר באו רבני המערב דידן‬ ‫שמונה המה מטיבי צעד והעידו שכך‬ ‫הוא המנהג מקדמת דנא‪ .

‬והעתיקו בבית עובד‪ .‬‬ ‫וכן הביא בצפורן שמיר להחיד״א (ב׳ ו׳)‬ ‫שיש נוהגים לומר פסוקים אלו‪.‬‬ ‫המנהג ה פ ש ו ט ל כ ת ו ב תפילי ן ו מ ז ו ז ו ת על קלף במקום ב ש ר ‪ .‬‬ ‫ולענין מספר כריכות הרצועות על היד‪.‬ולאחר שכורך שלש כריכות על‬ ‫האצבע אומר ״וארשתיך לי לעולם‪.‬ובמדינות אלו לא נהגו כן אלא‬ ‫שניהם מעומד‪ .‬ובימינו הרבה סידורים‬ ‫השמיטו פסוקים אלו‪ .‬אכן בספר עלי הדס העיר‬ ‫שבספר היכל הקודש (דף ז‪ ).‬ובגבורתך תצמית‬ ‫אויבי וקמי‪ .‬והמדקדקים נוהגים שלא‬ ‫א בו ת‬ ‫לאומרו‪ .‬ושמן הטוב וטהור תריק על‬ ‫שבעה קני מנורה להשפיע טובך‬ ‫לבריותיך‪ .‬‬ ‫‪ . 19‬הגר״ש משאש זצ״ל בהסכמה לספר‬ ‫שערי יושר (להגר״א חנניה שליט״א)‬ ‫ח״ב וז״ל אני זוכר בצעירותי במרוקו‬ ‫הייתי כותב מזוזות כמתלמד ולא להרויח‬ ‫ממון‪ .‬‬ ‫לאחר הנחת של ראש יאמר ״ומחכמתך‬ ‫אל עליון תאציל עלי‪ .‬פותח את ידך ומשביע לכל חי‬ ‫רצון״‪ .‬‬ ‫ויעשהו ז' כריכות על הזרוע עכ״ל‪ .‬ולא היו‬ ‫גורדים מ צ ד ה ש י ע ר אלא כדי להחל יק ו ולתקנו ב ל ב ד‪.‬ונהרא‬ ‫נהרא ופשטה‪.‬ונמשכו בזה אחר סידורי‬ ‫ליוורנו שהעתיקו‪ . 19‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫להניח תפילין ש״י מיושב ושל ראש‬ ‫מעומד‪ .‬וכ״כ בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג סי׳‬ ‫נח (אות ד) לעשות ז' כריכות שלימות‬ ‫(ע״ע בכה״ח סי׳ כ״ז ס״ק לה) ודלא‬ ‫בהשם חדש הובא בפתח הדביר‬ ‫שמצטרף שני החצאים‪.‬וארשתיך לי באמונה וידעת‬ ‫את ה׳״‪ .‬עכ״ד‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫סימן לב ‪ -‬מקום הנחתן ואופן הנחתן‬ ‫אופן הכנת הקלף‬ ‫סעיף ז‪ :‬הלבה למשה מסיני תפילין על הקלף ולא על הדובסוסטוס ולא על‬ ‫הגריל‪ .‬ובסידור תפלת‬ ‫ישרים העיר שאי״ז מהאריז״ל אלא‬ ‫מגוריו‪ .‬ורבים נוהגים כדבריו‪ .‬‬ ‫בתב בבית עובד (דף עה אות כט) וז״ל‬ ‫ואחר שמהדקו יקשור היו״ד עם‬ ‫התפילה‪ .‬בותבין על הקלף במקום בשר ואם שינה פסול‪.‬והוא משם האגור בשם‬ ‫הזוהר‪ .‬‬ ‫וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד‬ ‫וברחמים‪ .‬הקלף היה כדעת מרן השו״ע‬ ‫שמצד השיער הקלף היה מגורד רק כדי‬ ‫מה שצריך ולתקנו ולהחליקו בלבד ולא‬ .‬וכן‬ ‫המנהג‪ .‬וע׳‬ ‫בהערת הגר״י בן נאים שליט״א והגר״א‬ ‫עמאר שלט״א (בסוף הספר)‪ .‬וכן ראיתי מציינים בשם הדרכי‬ ‫דוד‪ .‬וכ״כ‬ ‫בנהגו העם‪ .‬‬ ‫ונוהגים לומר פסוקים בעת הנחת תפילין‪.‬וממשיך הרצועה על הזרוע‪.‬מהקדמון‬ ‫רמב״ם אלבאז כתוב לומר פסוקים אלו‪.

‬ואל״כ יש חשש שאינו כותב על‬ ‫קלף לדעת השו״ע‪.‬ולפ״ז צריך ליזהר‬ ‫שהקלף לא יהיה מגורד הרבה מצד‬ ‫השיער‪ .‬ונחלקו‬ ‫הראשונים מהו קלף ומהו דוכסוסטוס‪.‬ומה‬ ‫שכותבים עליו היינו הדוכסוסטוס‪ .‬ומכח זה יש שטענו לעולם מה‬ ‫או‬ ‫הליצה‬ ‫(והיינו‬ ‫שמורידים‪.‬ואיל מילואים (רע״א סק״א) וכ״כ‬ ‫באול״צ ח״ב (דף רפ)‪ .‬וכך המנהג‪ .‬והנה‬ ‫מקור הדברים מהגמ׳ בשבת (דף עט‪):‬‬ ‫ת״ש הלכה למשה מסיני תפילין על קלף‬ ‫ומזוזה על דוכסוסטוס‪ .‬‬ ‫אכן כל פוסקי דורינו דחו שיטה זו מכל‬ ‫א בו ת‬ ‫וכל‪ .‬ובשו״ת חת״ס (סי‬ ‫ג׳)) כתב דאפי׳ מוריד יתר מזה נקרא‬ ‫קלף עיי״ש‪ .‬‬ ‫ובתגין דבד״ק חי״ה‪ .‬ומשמע מהביה״ל (שם)‬ ‫שחשש לדבריו‪ .‬ר״ן וריטב״א דמה‬ ‫שלמעלה נקרא דוכסוסטוס ומה שקרוב‬ ‫לבשר נקרא קלף‪ .‬ע״כ‪ .‬שהקפיד על תגין‬ ‫שבד״ק חי״ה (חוץ מן החי׳ת שכנראה‬ ‫החשיב הקוץ בשמאל כקוצו)‪ .‬‬ ‫האיפדורמוס) באמת הקלף לשו״ע‪ .‬וכ״כ ברמב״ם הל׳‬ ‫תפילין (פ״א ה״ח) שהכי המובחר‬ ‫לעשות‪ .‬ראיתי במגילת‬ ‫הדבר שמואל (עמאר)‪ .‫סימץ לב‬ ‫היה דבר כזה לגרד מאחור מצד השיער‪.‬קלף במקום‬ ‫בשר‪ .‬אבל התוס׳ (שם) והרמב״ם‬ ‫ביד החזקה ועוד פירשו דקרוב לשיער‬ ‫נקרא קלף וכן פסק בשו״ע‪ .‬‬ ‫ודע דהמנהג הקדום לכתוב ספרי תורה‬ ‫ומגילות על גויל‪ .‬אלא שלפני‬ ‫כמה שנים יצא מבוכה היאך מקיימים‬ ‫דברי השו״ע אם מלמעלה גורדים מה‬ ‫שלמעלה‪ .‬וספק אם הורידו מה שנקרא‬ ‫קלף‪ .‬אלא‬ ‫הרמב״ם‬ ‫כדעת‬ ‫נוהג‬ ‫שהעולם‬ ‫דהדוכסוסטוס לדעת השו״ע היינו קלף‬ ‫לדעת שאר הראשונים‪ .‬וכן נהגו מימי קדם אלא דבימינו‬ ‫נשתנה וכותבים על קלף‪.‬‬ ‫אף פעם שמענו דבר כזה‪ .‬פקודת אלעזר (סי'‬ ‫לב)‪ .‬דבשו״ע מבואר שיש להוריד רק‬ ‫כדי לתקנו ולהחליקו‪ .‬דוכסוסטוס במקום שיער‪ .‬אכן בנשמת אדם (כלל יד‬ ‫ס״ק א) האריך שצריך להשאיר יותר‬ ‫מלמעלה ורק להוריד מה שלתקנו‬ ‫ולהחליקו‪ .‬וכ״כ‬ ‫בשיירי כנה״ג שנהגו דלא כהשו״ע‪.‬וכן מבואר בתשובת‬ ‫הרמב״ם‪ .‬‬ ‫דדעת הרמב״ן‪ .‬‬ .‬וכן נקטו הגדולי הקדש‬ ‫(סי' רע״א ס״ק יא)‪ .‬אך קשה‬ ‫לקבוע מנהג סופרים בזה ויש ספרי‬ ‫תורה שלא היה בהם תגין בד״ק חי״ה‪.

‬‬ ‫וסיימתי שהיום הכל לובשים אותו‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן לד ‪ -‬סדר הנחת הפרשיות בתפילין‪ .‬והמהדרים‬ ‫אשר להם ב' זוגות תפילין‬ ‫הנחת תפילין דר״ת‬ ‫סעיף ב‪ :‬ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה שני זוגות תפילין ויניח שניהם‪.‬שבימנו שאין חשש‬ ‫יוהרא בזה רשאי להחמיר על עצמו‪.‬ואמרתי שי״ל על מי‬ ‫לסמוך‪ .‬ואפי׳ השואלים אותי אני משיב‬ ‫שילבשו אותו‪ .‬‬ ‫‪ . 20‬כ״כ בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג (סי׳‬ ‫נ״ח אות ד׳) ״מעולם לא לבשו תפילין‬ ‫דר״ת במארוקו״ וכן הובא בספר נהגו‬ ‫העם (תפילין)‪ .‬‬ ‫ירא שמ ים ר ש א י לה ח מי ר ע ל ע צ מ ו ל ל ב ו ש תפילי ן ד ר ש ״ י ו ר״ ת !‪.‬ואין‬ ‫בזה משום יוהרא‪ . 20‬אמנם ב ימ ינ ו א ש ר‬ ‫כ ב ר נ ת פ ש ט א צ ל המו ן העם ל ל ב ו ש תפי לי ן דר ״ת ‪ .‬וכן‬ ‫נמצא בתשובה כת״י של הגאון רבי‬ ‫א בו ת‬ ‫שלום משאש זצ״ל‪ .‬‬ ‫ואעתיק תשובה זו יען שעדיין לא‬ ‫ראתה אור‪ :‬״והנה לגבי תפילין דר״ת‬ ‫כבר כתבתי באותה תשובה בח״ג‪.‬דכיון שהכל לובשים‬ ‫אותו הרי הוא כאחד מהם״‪ .‬ואין ח ש ש יוהרא‪. 21‬כן שמעתי ממרן הגרי״ש אלישיב‬ ‫שליט״א שאע״פ שבמערב הפנימי נהגו‬ ‫שלא ללבוש תפילין דר״ת בימינו‪ .‬‬ ‫והגר״ב טולידנו זצ״ל היה לובש תפילין‬ ‫דר״ת כשנפטרו העם לבתיהם וכן נהגו‬ ‫משפחת אבוחצירא‪.‬אבל יש תלמידי חכמים‬ ‫שהיו לובשים תפילין דר״ת בצינעא‪.‬וכך‬ ‫שמעתי מהראב״ד דירושלים הג״ר משה‬ ‫שטרנבוך שליט״א‪.‬‬ .‬‬ ‫י ש ש כ ת ב ו ש נה ג ו להניח תפי לי ן ש ל ר ש ״ י ב ל ב ד‪ . 2‬‬ ‫מ קו ד‬ ‫‪ .

‬כמוש״כ במור‬ ‫וקציעה (הועתק נמי בלדוד אמת לחיד״א‬ ‫וקול יעקב להגרי״ח סופר) שתמונתה‬ ‫אינה כשני זיינין אלא גג שלה רחב הוא‬ ‫עם הירך כצורת רי״ש‪[ .‬ובמק ום‬ ‫שהצד שמאל‬ ‫ש ל החי״ת פונה ל מ ע ל ה‬ ‫ח ש י ב כמ ק ל ו‪.‬ז׳]‪.‬ז׳‪ .‬וראיה‬ ‫מהגמ׳ במס׳ שבת (דף קב‪ ):‬דנטלו לגגו‬ ‫של חי״ת ועשאו לשני זיינין‪ .‬משמע‬ ‫דצורת חי״ת מורכב משני זיינין‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫וע׳ בהערת הגר״א עמאר שליט״א (בסוף‬ ‫הספר)‪.‬וז'‪ .‬יצא ע״פ הסוד‪ .):‬‬ ‫א״ר אשי חזינא להו לספרי דווקני דבי‬ ‫רב דחטרי להו לגגיה דחי״ת‪ .‬‬ ‫אלא ב ג ג רח ב וירך ב צ ו ר ת ר י ״ש ‪ .‬‬ ‫אות ח'‬ ‫נהגו הסופרים ב מ ע ר ב ל כ ת ו ב אות חי״ת ב ל א ש ני זיינין ו ח ט ו ט ר ת ‪.‬מכ״מ אם‬ ‫מחלקם באמצע יש בו דמיון להו׳‪ . 22‬‬ ‫מ קו ד‬ ‫‪ .‬וכל שעשה צורת ח׳ מורכב‬ ‫אותיות ו׳‪ .‬ולכן‬ ‫כשיוריד הגג יראה בצורת שני זיינין‪.‬וכן היא צורת חי״ת‬ ‫המקורית בכתב וועליש‪ .‬‬ ‫וצ״ע היאך רש״י יפרש דברי הגמ׳‪.‬במס׳ מנחות (דף כט‪.‬ו י ש ש ע ו ש י ן הירך ב צ ו ר ת דל״ ת ‪ .‬ומה שנהגו‬ ‫לעשותה דוקא כרש״י‪ .‬כלומר חי‬ ‫ברומו של עולם‪ .‬אלא כמין‬ ‫מקל)‪ .‬וגם‬ ‫אין מקל ב ר א ש ו ‪ .‫אבות‬ ‫סימץ לו‬ ‫סימן לו ‪ -‬דקדוק כתיבתן‬ ‫צורת אותיות שנהגו במערב‬ ‫סעיף א‪ :‬צריך לדקדק בבתיבת האותיות שלא תשתנה צורת שום אחת מהן‬ ‫ולא תדמה לאחרת‪. 22‬כן נמצא ברוב ספרי התורה‬ ‫שבמערב‪ .‬‬ ‫ובפרט אם צורת החי״ת כרי״ש‪ .‬צורת אות חי״ת שנוי‬ ‫במח׳ ראשונים‪ .‬ז'‪ .‬ואע״פ ששם‬ ‫כתב לעשות גם חטוטרת מכ״מ יתכן‬ ‫דאי״ז מעכב‪ .‬אע״פ‬ ‫שהח' דומה יתר לר'‪ .‬‬ ‫ושורש ענין זה‪ .‬היאך‬ .‬שאפשר שעי״ז‬ ‫גם יוצאים דעת המצת שימורים שע״פ‬ ‫הסוד צורת הח' הוא ו'‪ .‬אבל בתוס׳ שם בשם ר״ת פי׳‬ ‫שהגג יותר גבוה כמין חטוטרת‪ .‬‬ ‫עושין למעלה כמין חוטר כזה (ובציור‬ ‫שם שני זיינין וחטוטרת‪ .‬וכן העיד בספר ילקוט כתרי‬ ‫אותיות (סימן ג׳) (ע׳ צילום דוגמאות‬ ‫בסוף ספר הנ״ל)‪ .‬ופרש״י לגגו של ח׳‪.

‬דאינו מוציא לעז על‬ ‫הקדמונים‪ .‬וע״כ דמוכח מזה‬ ‫דס״ל דהפנייה מצד שמאל של הח'‬ ‫חשיב נמי כהתג‪ .‬‬ ‫ואשר נראה לומר ביישוב המנהג דהנה‬ ‫דכפי מהמערב שראיתי(ובכללם המגילה‬ ‫של הדבר שמואל (עמאר) שכתב בכת״י‬ ‫עצמו) צורת הח׳ אינו עשוי ישר בצד‬ ‫שמאל‪ .‬אמנם עדיין‬ ‫צ״ע היאך עשו לכתחילה צורת הח׳ בלא‬ ‫חטוטרת כלל‪ .‬מצאנו עוד סימוכין‬ ‫לפרש״י באופן כתיבת החי״ת‪ .‬אמנם לפי מש״כ‬ ‫בשו״ת ויאמר יצחק (ח״א סי׳ ט״ז) לגבי‬ ‫אות כ׳ פשוטה‪ .‬ובספר ילקוט צורת‬ ‫האותיות כתב ליישב דע״כ סמכו על‬ ‫אותיות דרבי עקיבא‪ .‬משום דכי‬ ‫מחקת לדופן דחי״ת דנזיח משוית ליה‬ ‫לנזיר‪ .‬וכ״כ בריב״ש‬ ‫(סי׳ ק״כ) דלא כהאמרי שפר (כלל ה׳)‬ ‫שכתב שהר״ז רק לכתחילה‪ .‬ואין בו משום אל‬ ‫תטוש‪ .‬‬ .‬הכי נמי בנידונינו‪.‬דנזיח‬ ‫הוי כינוי לנזיר‪ .‬ויש סופרים שלא‬ ‫הקפידו על התגין בבדק חיה‪ .‬ונר׳‬ ‫דס״ל דהפנייה הזו למעלה נהי שאינו‬ ‫באמצע‪ .‬‬ ‫ונראה דגם לפירוש ר״ת דכתיבת החי״ת‬ ‫היא ע״י שני זיינין וחטוטרת‪ .‬‬ ‫אמנם כבר כתב בפרמ״ג(פתיחה לב׳ אות‬ ‫ה׳) שאין החוטר לעיכובא‪ .‬דמשמע שם דאין‬ ‫לאות ח׳ כתר כלל‪ .‬‬ ‫כיון שזה נגד מה שנהגו מדורי דורות‬ ‫בכתיבת החי״ת‪ .‬‬ ‫וכמש״כ ביראים (סי׳ שצט) דגם לר״ת‬ ‫אין החטוטרת מעכב‪ .‬אלא פונה קצת למעלה‪ .‬אכן בספר ילקוט צורת אותיות‬ ‫(שם) העיר שצורת הח׳ בארצות המערב‬ ‫גם אין לו מקל‪ .‬וגם על‬ ‫הפינה בצד שמאל צ״ע‪.‬מדברי‬ ‫הגמ׳ במס׳ נזיר (דף ג׳) במתנ׳‪ .‬דהרוצה להחמיר לכתוב‬ ‫בעיגול שרי‪ .‬‬ ‫וכ״כ בפנים מאירות ח״א (סי׳ ס״ו)‪.‬‬ ‫והנה כ״ז מה שנהגו בארצות המערב‬ ‫לענין כתיבת החי״ת‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫יהיה שני זיינין ע״י שמוריד הגג‪ .‬וע׳‬ ‫בשו״ת שבט הלוי ח״ה (סי׳ ז׳) מה‬ ‫שכתב ליישב בזה‪ .‬אף שאי״ז מעכב דבין לרש״י‬ ‫בין לר״ת יוצא יד״ח‪ .‬וצ״ע דהרי זה נגד הגמ׳‬ ‫במס׳ מנחות שם‪ .‬‬ ‫והביא במקדש מעט (אות ח׳ ס״ק ח׳)‬ ‫ראיה זו לדבריו]‪.‬ופרש״י דאית דאמרי‬ ‫דהני כינויין לשון אומרת הן‪ .‬מכ״מ יצא עי״ז החוטר לדעת‬ ‫רש״י‪ .‬ומדינא כל‬ ‫שהתינוק קוראו לאות ח׳ ה״ז כשר‬ ‫כהסכמת הפוסקים ע׳ בנוב״ק (סי׳ פ׳)‪.‬שכתוב שם שח׳ היינו‬ ‫חוטא ואין לתת כתר לחוטא ע״ש‪ .‬כיון דלא רצה לכתוב‬ ‫אלא אחד פטור‪[ .‬דצריך דחטרי לגגיה‪.‬מבואר שמאות ח׳ עושה ר׳‪.‬רשאי‪ .‬ורא׳ ברורה לזה הוא שבספרי‬ ‫תורה שהקפידו על התגין בבדק חי״ה‬ ‫מכ״מ באות ח׳ אין תג אע״פ שנכלל‬ ‫בתגין בבדק חיה‪ .‬אך לא כל הח׳ במערב‬ ‫נכתבה באופן הזה‪ .‬ומהיכ״ת תפסו משמעות באותיות‬ ‫דרבי עקיבא ולא גמ׳ ערוכה‪.‬אמנם יש‬ ‫לדון אם יש בחומרא זו משום אל תטוש‪.‬אבל בימינו נתפשט‬ ‫המנהג לכתוב הח׳ כדעת ר״ת בצורה של‬ ‫שני זיינין וחטוטרת על גבה‪ .‬‬ ‫ובחת״ס (סי׳ רפ״ט) ואכ״מ‪ .‬וצ״ע‬ ‫בזה‪ .‬וגם‬ ‫מוסיפים מקל כדעת רש״י לצאת ידי כל‬ ‫השיטות‪ .‬כל שיש מקל בצד‬ ‫שמאל‪ .‬מכ״מ שפיר‬ ‫יצא אם כתב חי״ת כפי שפירש רש״י‪.‬דע״כ כוונת הגמ׳‬ ‫דאם כתב הח׳ באופן שע״י שקילת הגג‬ ‫יהיה שני זיינין‪ .

‬גם המאירי(בקרית ספר) ס״ל כן‪.‬ורבים העירו על החת״ס דכוונת‬ ‫ר״ת היא שצריך שיהא ראשו כפוף ממש‪.‬ובמשנה״ס כתב‬ ‫דבלא עוקץ השמאלי יש לפסול התפילין‬ ‫וס״ת‪ .‬וצ״ע‪.‬כל שאינו‬ ‫עגול‪ .‬‬ ‫ונר׳ דהדברים מושתתים ע״פ כמה‬ ‫מגדולי הראשונים‪ .‬ה״נ‬ ‫כל אופן כתיבת האותיות נעשה באופן‬ ‫שכל שהתינוק קוראו תו לא מדקדקים‬ ‫בפרטי כתיבת האות שכתבו הברוך‬ ‫שאמר ות״ת‪ .‬ועל כרחך שנקטו כפי׳ רש״י‪.‬לא חיישינן לספק‪ .‬‬ ‫מאירי‪ .‬דהנה‬ ‫קוצו של ר״ת שנוי במח׳ ראשונים‪ .‬במס׳‬ ‫מנחות (דף כט‪ ).‬והובא בב״י‬ ‫שיש לחוש לדברי ר״ת‪ .‬‬ ‫וכן נר׳ להוכיח מדברי הרמב״ם (פ״א‬ ‫מהל׳ תפילין ה״א)‪ .‬ומשמע מזה‬ ‫דאינו לעיכובא‪ .‬‬ ‫אבל ר״ת פירש דהוא ראשו השמאלי‬ ‫שכפוף כדאמרינן בסמוך מפני מה ראשו‬ ‫של יו״ד כפוף‪ .‬איתא דקוצו של יו״ד‬ ‫מעכב‪ .‬וי״ל שזהו יסוד הכלל‬ ‫בכתב וועליש‪ .‬וכן הקשה‬ ‫בשו״ת אורל״צ ח״א (סי׳ ה׳) דמאחר‬ ‫שהדבר שנוי במח׳ ראשונים למה לא‬ ‫מחמירין בדאורייתא‪.‬וכ״כ בשו״ת התשב״ץ‬ ‫(סי׳ נ׳)‪ .‬וכ״כ בספר התרומה‬ ‫(סוף הל׳ תפילין)‪ .‬אמנם י״ל‬ ‫דהיכא שיש זוית נמי שפיר דמי‪ .‬משמע‬ ‫והנה בשו״ת חת״ס (יו״ד סי׳ רס״ה) כתב‬ ‫לחדש דנהי דלר״ת צריך לקוץ‪ .‬וע׳‬ ‫במור וקציעה (שהעתיק כתב הוועליש‬ ‫במקומו) שהעתיק אות יו״ד בלא קוצו‬ ‫של יו״ד‪ .‬וכל מה‬ ‫שנכלל במה שהתינוק קורא כשר‪ .‬לשיטתו אזיל‬ ‫בכללו הנ״ל‪ . 23‬‬ ‫מ קו ־‬ ‫‪ .‬ובמקום אחר הרחבנו‬ ‫דבכל אותיות כתב וועליש‪ .‬וצ״ע א״כ על מה סמכו ארצות‬ ‫המערב לכתוב לכתחילה כן‪ .‬ועוד‪ .‬ואכן בהרבה מהיודי״ן‬ ‫נמצאים עם ריבוע‪ .‬ונמצא לפ״ז דהרמב״ם שלא‬ ‫הצריך קוצו של יו״ד‪ .)48‬‬ ‫א בו ת‬ ‫ויש לברר על מה סמכו להקל בזה‪ .‬‬ ‫ככללו של הרמב״ם‪ .‬דסו״ס‬ ‫קוראים לו יו״ד‪ .‬ורש״י פי׳ דהכוונה לקוץ הימני‪.‬ויש ליישב בזה קושית‬ ‫האורל״צ למה לא מחמירין בדאורייתא‪.‬דכל שהתינוק קוראו‬ ‫לאות אין קוצו של יו״ד מעכב‪ .‬דכל שתינוק קוראו‬ ‫לאות ואינו נדמה לאות אחר כשר‪ .‬‬ ‫ואכמ״ל‪ .‬והרבה ראיות יש לזה‪.‬‬ .‬‬ ‫דלפי הנ״ל מאחר שהמנהג לכתוב בכתב‬ ‫וועליש‪ .‬ואולי ע״ז‬ ‫סמכו בארצות המערב שכל שיש ריבוע‬ ‫חשיב כקוץ‪ .‬דמלבד שזו שיטת‬ ‫רש״י‪ .‬וסברתו‪ . 23‬כן נמצא בספרי תורה שם וכן העיד‬ ‫הגר״ש משאש זצ״ל הובא בספר יריעות‬ ‫שלמה (פרק י״ב הערה ‪.‬‬ ‫ולא סגי בעוקץ‪ .‬שלא כתב דצריך‬ ‫קוצו של יו״ד השמאלי‪ .‬ורמב״ם לעיקר ההלכה‪.‫מגן‬ ‫ע•‬ ‫סימץ לו‬ ‫אבות‬ ‫אות י'‬ ‫שם‪ :‬לא נהגו הסופרים ב מ ע ר ב לדקדק ע ל כתיבת הק וץ ה ש מ א ל י ד ר ״ ת‬ ‫בא ות י ו ״ ד‪.‬כך כתב בחזו״א (סי׳ ט׳‬ ‫אות ג׳) שלדעת ר״ת לא סגי בריבוע אלא‬ ‫צריך שהראש ירד ממש למטה‪ .

‬ושם איתא‬ ‫שאין הדבר מעכב מאחר שאין לו שורש‬ ‫בש״ס‪ .‬‬ ‫ותחלה היה מעוב״י מראכי״ש ועלה אל‬ ‫פאס תלמיד איש האלקים האר״י זיע״א‪.‬וטעמא בעי‬ ‫א״כ‪ .‬וכן העתיק בב״י‬ ‫מהאלפא ביתא‪ .‬יסודו בהררי קודש‪ .‬בשורה שוה ולא‬ ‫בעיגלוים עכ״ד‪ .‬שכתובה הכ״ף פשוטה‬ ‫בזוית ולא בעיגול‪ .‬ומעתה עלינו להבין‬ ‫טעמא דמילתא דלא חששו לדברי הב״ש‬ ‫וסיעתו לכתוב בעיגול‪ .‬וכ״כ במהריק״ש (סי׳ קי״ג)‬ ‫שלעיקר הלכה כל שלא נדמה לאות‬ ‫אחרת‪ .‬‬ ‫והוא המאזין ומעיד בנו שכך כותבין‬ ‫בארצות המערב‪ .‬ולפ״ז‬ ‫כתב הפרמ״ג (סי׳ ל״ו) לפסול כף‬ ‫פשוטה שנעשה בזוית למעלה‪ .‬והעידו אנשים ת״ח כשרים וספרי‬ ‫דווקני כי כל הס״ת והתפילין כולם הם‬ ‫כף פשוטה בלי עיגול בכל עיר שאלוניקי‬ ‫יפה כארץ הצבי‪ .‬שאם‬ ‫כופפין אותה לא נדמית לכף‪ .‬וליכא למימר בזה‬ ‫שמשנה וידו על התחתונה‪.‬על מה סמכו הסופרים במערב‬ ‫לכתוב כ׳ מרובע אשר לפי הרבה מן‬ ‫הפוסקים היא פסולה‪.‬ובתשובת הגר״י בן‬ ‫וו׳אליד השיב שאם מצד הקבלה צריכים‬ ‫אנו לקבלינהו בשמחה‪ .‬והסיק להלכה שמי שרוצה‬ ‫לעשות הך׳ פשוטה לכתחילה עגולה‬ ‫נכון לבו בטוח‪ . 24‬כן העיד השואל בשו״ת ויאמר יצחק‬ ‫(ח״א סי' ט״ז) ״ומפני האמת הפשוט‬ ‫אשר נתפשט בכל המערב שכל הסופרים‬ ‫אשר שמענו ונדעם‪ .‬ואין לו שורש בש״ס כשר‪.‬ואין להרהר אחר מה‬ ‫שנהגו״‪ .‬עי״ש‬ ‫שהאריך השואל לייסד בראיות שכן‬ ‫עיקר להלכה‪ .‬‬ ‫והשואל בשו״ת ויאמר יצחק שם כתב‬ ‫שכן נמצא בס״ת למהר״מ זאברו‪.‬‬ ‫ונראה ליישב דהנה בעיקר הנחת‬ ‫האחרונים דבכותב כ׳ פשוטה בזוית‬ .‬ואדרבה הכותב‬ ‫בזוית לדעתם הס״ת צריך תיקון‬ ‫והתפילין פסולות‪.‬וכן פסק‬ ‫במשנה״ס והרבה אחרונים‪ .‬ואם לדין יש‬ ‫תשובה‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אות כף פשוטה‬ ‫י ש אומרים שמ נה ג הסופרים ב מ ע ר ב ל כ ת ו ב כ׳ פ ש ו ט ה ב צ ו ר ת ד ל ״ ת‬ ‫ארוכה ולא כג ור ן ארוכה כ ר י ״ ש‪ 24‬ו י ש אומרים דא ינ ו כזוית מ מ ש ולא‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬שאם‬ ‫כופפין אותה תיעשה כף כפופה‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫ואכן המנהג לכתוב כ׳ פשוטה בצורת ד׳‬ ‫ארוכה‪ .‬‬ ‫מקור הדברים איתא בברוך שאמר דכל‬ ‫כף פשוטה שבתורה צריכה להיות עגולה‬ ‫מאחוריה ורגלה ארוך‪ .‬שמו אותו בגג ישר‬ ‫כדמות דלי״ת גם אנכי ראיתי שלא‬ ‫לשנות את הידוע מנהג קבוע״‪ .‬שאין חילוק בין‬ ‫כף פשוטה לכף כפופה אלא כפיפותה‬ ‫ופשיטותה ע״ש‪ .‬וכתב עוד שכן דעת‬ ‫ספרא רבא מארצות המערב מהר״ר‬ ‫סלימאן בן אוחנא מגורי האריז״ל‪.‬שלא יעשה זוית למעלה‬ ‫אלא תהיה עגולה כמו רי״ש‪ .‬דכן נמצא‬ ‫בשו״ת מהר״ם גלאנטי(סי׳ קכ״ד) הובא‬ ‫במג״א (סי׳ ל״ב ס״ק כ״ו)‪ .‬‬ ‫ולמהר״מ עזריה‪ .

‬‬ ‫ולמטה ניכר שהוא כ״ף‪ .‬‬ ‫‪ .‬לכן בכה״ג‬ ‫שהיא בזוית פסולה‪ .‬‬ ‫אלא בא להחמיר אך שרי‪ .‬ובמשנה״ס הסתפק אם כשר‬ ‫כה״ג‪ .‬ע״ש בדבריו‪.‬ומש״כ השואל‬ ‫שם שכך היה בס״ת של מהר״מ זאברו‪.‬ובזה ניכר‬ ‫שהוא כף‪ .‬וי״ל דזהו טעם‬ ‫המכשירין כ״ף בזוית למעלה‪ .‬ויש מהם‬ ‫כשורה בשוה‪ . 25‬מ כ ״ מ הרוצה ל ע ש ו ת כף פ ש ו ט ה כ ר י ״ ש ה ר ש ו ת ב יד ו ‪.‬וכן נמצא בהרבה ספרי‬ ‫קדמונים וספרים הכותבים בזה״ז בערי‬ ‫המערב״‪ .‬ובמהריק״ש‬ ‫(שם) הוסיף שמי שרוצה לדקדק בצורת‬ ‫האותיות לעשותם כמש״כ האחרונים אין‬ ‫מוחין בידו וביאר הדברים עוד דמאחר‬ ‫מוציא לעז לומר שאם עושה בזוית פסול‪.‬פירושו שיזהר הסופר לעשות‬ ‫הקוץ שאחורי הבי״ת למטה‪ .‬ומוכח דקי״ל‬ ‫הכי ממה שנהגו לעשות צורת ב׳ עגול‬ ‫למעלה‪ . 25‬ויאמר יצחק (שם) כתב דאינו מוכרע‬ ‫לעשות כף פשוטה בזוית‪ .‬דדעת ר׳‬ ‫ירוחם (הובא במשנה״ס אות ב׳) דמה‬ ‫דאיתא במס׳ שבת שלא יעשה כפי״ן‬ ‫ביתין‪ .‬אעפ״כ הכריע לכתוב‬ ‫כ״ף עגולה כרי״ש לכתחלה‪ .‬ודו״ק‪.‬‬ ‫בצורת אות ב׳ המנהג הפשוט לעשות‬ ‫ב׳ בעגול למעלה ולא בזוית וכדעת‬ ‫המו״ק הובא בלדוד אמת וקול יעקב‪.‬כיון שאם‬ ‫יכפפנה תהיה עגולה מלמטה‪ .‬‬ .‬‬ ‫מ קו ר א בו ת‬ ‫פסול‪ .‬אכן נראה פשוט דנקטו כן ע״פ‬ ‫ר׳ ירוחם דהעיקר תלוי בלמטה‪ .‬פסול‪ .‬דהא אזלינן בתר הלמטה‪.‬‬ ‫ושמעתי שגם הגרב״צ אבא שאול זצ״ל‬ ‫היה מורה לעשות כ׳ פשוטה בעיגול‪.‬ומבואר‬ ‫דעיקר החילוק בין כ״ף לבי״ת הוא‬ ‫בלמטה‪ .‬וכל‬ ‫שלמטה יש עקב הרי צורת ב׳ עליה‪.‬אמנם נר׳ כ״ז‬ ‫לשיטת הב״ש דכתב באות כ׳ כפופה‪.‬‬ ‫השיב‪ .‬ומאחר שהחיד״א שראה כל‬ ‫דברי הפוסקים‪ .‬דדקדק באיזה דפין ״ורוב הכפי״ן‬ ‫הפשוטות הן הנה בזוית‪ .‫עד‬ ‫מגן‬ ‫סימץ לו‬ ‫אבות‬ ‫כעג ול מ מ ש‪ .‬ואם מלמטה ניכר שזה בי״ת או‬ ‫כ״ף שפיר דמי‪ .‬‬ ‫ולא כזוית‪ .‬וכן הכשירה בדיעבד בלדוד‬ ‫אמת‪ .‬ולא‬ ‫כעגולות‪ .‬וא״כ ע״כ שנקטינן בעיקר כר׳‬ ‫ירוחם‪ .‬אמנם‬ ‫נר׳ דלאו כו״ע מודו בזה‪ .‬‬ ‫דבעשה לה זוית למעלה‪ .‬ואינם בזוית‪ .‬מבוסס על כללא דהב״ש דאם‬ ‫יכפפנה להכף תהיה כפופה‪ .‬וכן הובא בקול יעקב להכשיר‪.‬‬ ‫וע׳ מה שכתבנו לעיל לענין כ׳ פשוטה‬ ‫דלא נוקטים כר׳ ירוחם‪ .

‬וע׳ ברש״י‬ ‫דלשמור ה״פ שלא יכנס בהם לביה״כ‪.‬אמנם בב״י הק׳ דקטן‬ ‫סתמא משמע‪ .‬וכ״כ בשיירי‬ ‫כנה״ג שהכי נקטינן‪ .‬התחילו אז‪ .‬‬ ‫ומקור הדברים מהגמ׳ במס׳ סוכה (דף‬ ‫מב‪ ).‬ולא המתינו לגיל‬ ‫י״ג ולא לב׳ או ג׳ חדשים קודם אלא‬ ‫מיד התחילו בלבישת תפילין‪.‬א ע ״ פ ש ל א הגיע ל ג י ל‬ ‫י״ג שנה יכו ל א ב י ו להניח ל ו תפי לי ן ו י ש מק ומ ו ת ש נ ה ג ו כן כ ב ר מג יל‬ ‫ע ש ר ‪ .‬ואם לאו ההעדר‬ .‬‬ ‫דאין לנו אלא דברי מר״ן השו״ע״‪ .‬ו י ש מק ומ ו ת ש נה ג ו להמתי ן‬ ‫מקק ו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫המנהג ב ר ו ב ה מק ומ ות ש כ ש ה נ ע ר מגיע ל ג י ל ש י כ ו ל ל ש מ ו ר את ע צ מ ו‬ ‫שיהיה נקי‪ .‬וכך העיד בשו״ת אבא בם‬ ‫(ס׳ א׳)‪ .‬קטן היודע לשמור תפילין אביו‬ ‫חייב לקנות לו תפילין‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫סימן לז ‪ -‬זמן הנחת תפילין‬ ‫זמן הנחת תפילין לקטן‬ ‫סעיף ‪ :.‬‬ ‫א בו ת‬ ‫ובר״ן ועוד פירשו שיהיה נקי‬ ‫כשמניחם‪ .‬ולא פירשו שיעורו אלמא דתלוי‬ ‫הדבר מתי יכול לשמור תפילין ולאו‬ ‫דוקא בבן י״ג‪ .‬וכך‬ ‫העיד בשו״ת מים חיים ח״ב (ס׳ א׳)‬ ‫שרובא דעלמא זריזים המקדימים לחנכם‬ ‫מבני עשר ובני י״א‪ .‬וכן נר׳‬ ‫דעת רוב הראשונים שסתמו לכתוב‬ ‫קטן‪ .‬וכתב הערה״ש (ס״ק ד׳)‬ ‫שזהו דעת כל ראשונים‪ .‬ו ש ל א ליכנס עם תפי לי ן בביהכ״ס‪ .‬ו י ש מק ומ ו ת מ ג יל שנים עש ר ה ‪ 26. 26‬כן מבואר בבית עובד (הל׳ מי הם‬ ‫חייבים בתפילין ד׳) ״והרבה נהגו להניח‬ ‫לקטן בן י״ב שנים ואין למחות בידם‪.‬וע׳‬ ‫בקיצוש״ע (טולידנו) דף ב׳ שכתב‬ ‫״והחס״ל כתב אין ראוי לחנך הקטנים‬ ‫לתפילין אלא אי קים ליה בגויה שהוא‬ ‫בודק עצמו יפה קודם התפלה‪ .‬ובבעל העיטור (הל׳ תפילין‬ ‫ח״ז סא ע״ג) כתב דהשיעור הוא י״ג‬ ‫שנה יום אחד‪ .‬חיי• אביו לקנות לו תפילין לחנכו הגה וי״א‬ ‫דהאי קטן דוקא שהוא בן י״ג שניס ויום אחד וכן נהגו ואין לשנות‪.‬וכן היה נוהג הג״ר ידידיה‬ ‫מונסנייגו זצ״ל כשהגיעו בניו ובני בניו‬ ‫לגיל שהיה ראוי להם כבר ללבוש‬ ‫תפילין‪ .‬ויש עוד מקדימים‬ ‫יותר מבני שמונה ותשע שעדיין לא באו‬ ‫לחיוב מצוות‪ .‬וגם‬ ‫שהוא נקי מלכלוך צואה בפי הטבעת‪.‬‬ ‫ואינו ישן עמהם ואינו מדבר בהם דברי‬ ‫שחוק וקלות ראש‪ .‬ולפ״ז נהגו שלא‬ ‫ממתינים עד גיל שלש עשרה ממש‪ .‬קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ושלא יפיח בהם הגה ושלא‬ ‫יכנס בהן לבית הכסא‪ .‬וסתם כן בשו״ע‪ .

‬הוי מצוה הבאה‬ ‫בעבירה ע״כ‪ .‬ואפשר שמהאי טעמא‬ ‫נהגו בהרבה מקומות לאחר הלבישה‬ ‫עד כמה חודשים לפני הבר מצוה‪.‬על כן ראוי לאחר בחינוך‬ ‫מצות תפילין לקטנים עד שיהיה קים‬ ‫ליה בגויה שנזהר באלו האזהרות‬ ‫שזכרנו‪ .‫מגן‬ ‫סימץ לז‬ ‫אבות‬ ‫ע ד קר וב ל ג י ל י״ ג מ מ ש‪. 27‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫טוב‪ .‬ע״כ‪ . 27‬כך מנהג טטואן‪.‬‬ ‫א בו ת‬ ‫ונהרא ונהרא ופשטיה‪.‬ואם לא‪ .‬‬ ‫וע׳ בשו״ת‬ ‫‪ .‬‬ .‬‬ ‫ויאמר יצחק (לקו״ד או״ח ס״ת סי׳ ט״ו)‬ ‫דיש מחלוקת אם קטן עולה לתורה גם‬ ‫למנין שלושה ונפק״מ אם נתחנך במצות‬ ‫תפילין יכולים לסמוך על הסוברים‬ ‫דעולה גם למנין שלשה‪ .‬ע״כ‪.

‬ומוה״ר‬ ‫יעקב אבן צור גם ניקד כן בסידורו צרכי‬ ‫לשון יחיד‪ .‬ואין דבריהם נ־אין‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן מו ‪ -‬דיני ברכת השחר‬ ‫ברכת הנותן ליעף כח בשם ומלכות‬ ‫סעיף ו‪ :‬יש נוהגין לברך הנותן ליעף כח‪ .‬כי לפעמים‬ ‫שוהין עם קר״ש לקרותה שלא בזמנה‪ .‬וכן הנוסח בסדר‬ ‫היום (דף כ״ג)‪ . 29‬כן שמעתי מכמה מקורות שכן נהגו‬ ‫בעיר מכנאס‪ .‬ומשום ספק ברכות להקל‪.‬‬ ‫ובברכת שעשה לי כל צרכי נדפס בכל‬ ‫סידורי המערב הפנימי צרכי בפתח‪.‬‬ ‫ובסי׳ כ״ה) מאחר שכן דעת מר״ן‬ ‫ושאפי׳ אם היה רואה מרן דברי האריז״ל‬ ‫אפשר שלא היה חוזר בו‪. 28‬ו ב ע י ר מכנאס ל א‬ ‫נהגו ל ו מ ר ברכה ז ו ב ש ם ו מ ל כ ו ת‪.‬הגה אך המנהג‬ ‫פשוט בבני אשכנז לאומרה‪.‬ויצא בזה‪.‬והביאו בנהגו העם (שחרית)‪. 28‬כן המנהג הפשוט וכן נדפסה ברכה‬ ‫זו בשם ומלכות בסידורים ישנים וכ״כ‬ ‫בשו״ת עמק יהושע ח״ה (סי׳ ל״ד)‬ ‫ובנהגו העם (שחרית) שהמנהג מקדמת‬ ‫דנא לאומרה בשו״מ‪ .‬‬ ‫וכ״כ בשו״ת שמ״ש ומגן ח״א (סי׳ י״א‪.‬ע׳ בלחם‬ .‬‬ ‫בלשון רבים‪ .‬ודלא כהמג״א (סי׳ מ״ו‬ ‫ס״ק ב׳) לאומרה בלשון יחיד‪ .‬וביניהם הכה״ח פלאג׳י (ס׳ ט׳‬ ‫אות י׳) ובא״ח (וישב ה׳) ועוד ובטוב‬ ‫העין לחיד״א (סימן ז׳) כתב דאע״פ‬ ‫שברכה זו לא נזכרה בתלמוד‪ .‬וכן דעת שאר גדולי‬ ‫ספרד‪ .‬והוסיף דבשעה״כ דסידר הגר״ש‬ ‫ויטל משמע דהאר״י אמר שברכה זו‬ ‫תקנת חז״ל‪ .‬והאריכו בזה הפוסקים‬ ‫ואכ״מ‪.‬‬ ‫מ קו ר א בו ת‬ ‫‪ .‬‬ ‫ושהוא כינוי המדבר בעדו‪ .‬ובאבודרהם (שחרית של‬ ‫חול) גם העיד שיש מקומות שנהגו לברך‬ ‫ברכה זו בשו״מ וכדעת הטור‪ .‬‬ ‫‪ .‬וע״ע בכה״ח‬ ‫(סי׳ מ״ו אות ט״ו)‪ .‬מאחר‬ ‫שרבינו האר״י כתב לאומרה כן ראוי‬ ‫לעשות‪ .‬אבל רבים מקיימים‬ ‫גירסת צרכי בלשון רבים‪ .‬‬ ‫המנהג ל ו מ ר בר כת הנותן ל י ע ף כח ב ש ם ו מ ל כ ו ת‪ .‬וכ״כ‬ ‫בברכ״י(שם) שהתפשט המנהג לאומרה‬ ‫בכל גלילותינו‪ .‬טוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וגו׳ בשכמל״ו‪ . 29‬‬ ‫אמירת שמע ישראל ובשכמל״ו בקרבנות‬ ‫סעיף ט‪ :‬הגה‪ .

‬והוסיף דברי‬ ‫הרשב״א שברכות אינן מעכבות‪ .‫עח‬ ‫מגן‬ ‫המנהג לקר ות פסוק‬ ‫סימץ מו‬ ‫אבות‬ ‫ש מ ע י ש ר א ל בקרבנות ‪ ..‬כפי ש נ דפ ס בסידור ים‬ ‫ויוצאים בזה יד ״ח ק ר ״ ש ש ל שחר ית»‪.‬ובאבודרהם (דף מ״ד) הביא‬ ‫שבספרד גורסים וצאצאי עמך בית‬ ‫ישראל‪ .‬‬ ‫״אשרנו כשאנו משכימים״‪ .‬‬ ‫וצ״ע‪.‬‬ ‫ובסידור של ר׳ הרץ שנת ש״כ‪.‬כ״ה‬ ‫בנהגו העם (שחרית)‪ .‬‬ ‫בצירי תחת וכן‪ .‬כך גירסת הסידורים ע״פ‬ ‫מש״כ הברכ״י שכן עיקר הנוסח‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכ״כ‬ ‫בנהגו העם (שחרית)‪ .‬‬ .‬חדא שלפעמים יקרא קר״ש‬ ‫קודם הנץ החמה‪ .‬‬ ‫ובברכת התורה יש שהוסיפו פסוק ״טוב‬ ‫אתה ומטיב למדני חוקיך״ לפני וידבר‬ ‫ה׳ אל משה ואל אהרן כה תברכו‪ .‬ולא הוסיפו גם וצאצאי עמך בית‬ ‫ישראל‪ .‬אכן‬ ‫בטור (סי׳ מ״ח) כתב כהגירסא לפנינו‪.‬‬ ‫וע׳ בפתח הדביר (ח״א דף ע׳) דאין בו‬ ‫שום חשש כיון שאינו מתכוין לשם‪.‬במקום כי רוב‬ ‫מעשינו תוהו‪ .‬וע״ע‬ ‫בעוד יוסף חי(מקץ ג׳)‪. 3‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫ביכורים בתפלת כהן (דף קלג ע״א)‪.‬ומשמע שיש גורסים לא כן‪.‬‬ ‫משום הוגה את ה׳ באותיותיו‪ .‬מה כחנו כה״ח (פלאג׳י) סי׳‬ ‫י״ב אות כ׳ וכן שני כתובים המכחישים‪.‬ואפילו מתפלל לאחר‬ ‫הנה״ח מ״מ טוב למהר ולהקדים קר״ש‬ ‫דאורייתא כל מה שאפשר ואח״כ חוזרים‬ ‫וקוראין אותה עם ברכותיה‪ .‬ובסידורים נדפס‬ ‫גירסת וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי‬ ‫שמך‪ .‬וכפי‬ ‫מה שפסק מר״ן לקמן (סימן ס' סעיף‬ ‫ב׳)‪.‬‬ ‫יש שהקפידו לשנות סדר הנוסח ״אביי‬ ‫הוה מסדר״ כפי שנדפס בבית עובד‬ ‫א בו ת‬ ‫בתפלת החדש ל״אביי מסדר הוה״‪.‬‬ ‫בשינוי נוסחאות התפלה עד הודו הקפידו‬ ‫לומר כי כל מעשינו תהו‪ .‬ומקור הדברים‬ ‫יעוין בב״י (סימן מ״ו) שנתן כמה‬ ‫טעמים לזה‪ .‬ע׳ בשורש חמישי מה‬ ‫שכתבנו שבכל שינויי דקדוקי הנוסחאות‬ ‫אין בהם משום שינוי מנהג אבל אין‬ ‫לשלוח יד בגירסאות‪.‬כך נדפס‬ ‫בסידורים‪ .‬וכ״כ בשו״ת מקוה‬ ‫המים ח״ד (סי' ח' ד״ה ואמנם)‪ . 30‬כך מנהג הפשוט‪ .‬והציבור רק יקראוהו‬ ‫לאחר הנץ החמה‪ .

‬אך‬ ‫בפקודת אלעזר (ס׳ א׳) כתב לאומרו גם‬ ‫בשבת‪ .‬‬ ‫ומתחילים ת פל ת ש ב ת מ א ש ר נ ו מה ט ו ב חלקנו וכו׳ ע ד ה ו ד ו‪ .‬בבית‬ ‫מנוחה נדפס של שבת ולא של ר״ח)‪ .‬ע׳ בהערת הגר״ד צאבח‬ ‫שליט״א בסוף הספר‪. 31‬כן המנהג וכנדפס בסידורים‪( .‬וכן‬ ‫מנהג פרובנציא ספרד לאומרם וכדעת‬ ‫רב עמרם גאון כדהובא בטור‪ .‬וכ״כ בשו״ת מקוה המים‬ ‫(ח״ו סי׳ י׳ אות ב׳)‪ . 31‬נוהגים‬ ‫ל ו מ ר פסוקי ש ב ת אחרי פ ר ש ת התמיד כד ע ת מ ר ״ ן‪.‬ויש מקומות שנהגו‬ ‫להוסיף ועקידת יצחק לזרעו תזכור כן‬ ‫נהגו במאכרש‪ .‬וכן היה מנהגו של‬ ‫היעב״ץ בעיר פאס (ע׳ בנהגו העם‬ ‫(שחרית))‪ .‬וכ״כ בספר תורת‬ ‫חיים (סי׳ א׳) שכן נהג המנחה חיים‪.‬‬ ‫ע׳ בכנה״ג סימן א׳ בשם המהר״ם ניגרין‬ ‫שאין לומר סדר הקרבנות בשבת‪ .‬אמנם‬ ‫בספר המנהיג פליג וכתב שאין לאומרם‪.‬הגה וי״א שמזכירין גם מוסף‬ ‫ר״ח וכן נוהגים כדי לפרסם שהוא ראש חודש כן הוא לקמן סי׳ תכא‪.‬‬ ‫‪ .‬ובאוצר המכתבים (ח״א סי׳ ש״כ)‬ ‫כתב טעם הדבר שמצא בלוח התפלה של‬ ‫מו״ר אביו שכל ענינים אלו רק מנהג כדי‬ ‫לעורר את הרחמים בכל בוקר‪ .‬‬ ‫להורות שגדולה קדושתן לבדה לעורר‬ ‫את הרחמים‪ .‬לכן‬ ‫מדלגין אותה בשבתות ובמועדים‪.‬מפני שקו־ין בתורה פסוקי מוסף‪ .‬כדהובא בספר דרץ ארץ (דף‬ ‫נב)‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫וכ״כ בנמוקי או״ח (ס״א) לא לומר‬ ‫פרשת העקידה בשבת שלא לעורר דינים‬ ‫בשבת‪ .‬וכ״כ‬ ‫הפר״ח (סי׳ נ׳) שכן מנהג א״י‪ .‬ובעולת תמיד‬ ‫(סימן א׳ ס״ק ג׳) כתב לאומרו בשבת‪.‬וכ״כ‬ ‫בארץ חיים דכן מנהג א״י כהאר״י‬ ‫שהכריע שלא לאומרם‪ .‬‬ .‬ושכ״כ במחזור ארם צובא‪ .‬ונהגו לדלגה כסברת המהר״ם‬ ‫ניגרין‪ .‬‬ ‫ובברכ״י (בסימן א׳ ס״ק ג׳) כתב שאין‬ ‫לאומרם וכן דעת האר״י ז״ל‪ .‬וכ״כ עוד אחרונים‪ . 32‬כן המנהג‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן מח ‪ -‬אומרים פרשת התמיד ופסוקי קרבן שבת אצל‬ ‫פרשת התמיד‬ ‫אמירת פסוקי הקרבנות בשבת‬ ‫סעיף א‪ :‬בשבת אומרים אצל פרשת התמיד פסוקי מוסף דשבת‪ . 32‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬ע״כ‪ .‬וכ״כ בנהר‬ ‫מצרים (תפלה) ועוד‪.‬אבל לא בר״ח‬ ‫ויו״ט‪ .‬וכן‬ ‫מנהג חלב‪ .

‫מגן‬

‫סימץ נא‬

‫אבות‬

‫סימן נא ‪ -‬דיני תפלה מן ברוך שאמר עד ישתבח‬

‫אמירת מזמור לתודה‬
‫סעיף ט‪ :‬הגה וא״א מזמור לתודה בשבת ויו״ט‪ ,‬או בימי פסח שאין תודה קריבה‬
‫בהם משום חמץ‪ ,‬ולא בערב פסח‪ .‬וע״ל סימן תצ״ט‪ .‬ולא בערב יום כיפור‬
‫ע״ל ס׳ תר״ד‪ .‬וכן נהגו במדינות אלו‪.‬‬
‫המנהג ה פ ש ו ט הוא ש א י ן אומרים מ ז מ ו ר לת ודה ב ע ר ב פסח וכן ב ימ י‬
‫ח וה״מ פסח כיון ש ה מ ז מ ו ר כנגד הקרבן נתקן‪ ,‬ואין קר בן תודה קרב‬
‫בימים אלו‪ ,‬וכן ב ע ר ב יום הכיפורים מדלג ים ה מ ז מ ו ר כיון ש ל א היה‬
‫הקרבן ראוי ל הא כ ל בל ילה‪ . 33‬והמנהג הקדום‬
‫מקק ו ר‬

‫נדפס בסידור בית עובד לומר המזמור‬
‫״מי יגור באהלך״ בתוך אמירת הקרבנות‬
‫בכל בוקר‪ ,‬לפני ״לעולם״ וכמבואר‬
‫ברמב״ם (אהבה סדר התפלה)‪ .‬והטעם‬
‫שכל שיש בו מידות הללו בטוח‬
‫שתשכון בגן עדן‪ .‬ואומרים אותו לפני‬
‫״לעולם״‪ ,‬שגם שם אומר המידות‬
‫הנצרכות‪ .‬אך ברוב הקהילות לא נהגו כן‪.‬‬
‫‪ . 33‬כך המנהג הפשוט‪ .‬כן העיד‬
‫בקיצשו״ע (טולידנו) דף מ״ד דאין‬
‫אומרים מזמור לתודה בשבת‪ ,‬יו״ט‪ ,‬ערב‬
‫פסח‪ ,‬ולא בערב יוה״כ‪ .‬וכך נפסק‬
‫בסידור בית עובד (דף ק״ט) והוסיף שם‬
‫שבימים הנ״ל אף אינו רשאי לאומרו‬
‫משום דהוי הפסק‪ .‬וע׳ בפקודת אלעזר‬
‫(ס״ט ד״ה ושלחתי) שחקר איך מנהג ד׳‬
‫קהילות שבירושלים של הספרדים‪,‬‬
‫והעלה שגם הם לא נהגו בזה לאומרו‪.‬‬

‫לדלג‬

‫מ ז מ ו ר לת וד ה‬

‫א בו ת‬

‫ובנוהג בחכמה (דף רכ״ט) האריך בענין‬
‫אמירת מזמור לתודה בשבתות ובימים‬
‫טובים‪ ,‬שאין התודה קריבה בהם‪,‬‬
‫ושהמנהג לא לאומרו זולת בית כנסת‬
‫אחת ידועה בפאס הנקראת על שם ר׳‬
‫אליהו צרפתי‪ ,‬שנהגו לאומרו גם בשבת‪.‬‬
‫והנה ענין זה תלוי בסיבת תקנת אמירת‬
‫מזמור לתודה‪ .‬דיש בזה ב׳ שיטות‪ ,‬בטור‬
‫(סי׳ נ״א) כתב דהטעם לאמירת מזמור‬
‫לתודה‪ ,‬הוא כנגד קרבן התודה‪ ,‬ולכן‬
‫בשבת ויו״ט נוהגים שלא לאומרו שאין‬
‫התודה קריבה בהן‪ .‬וכתב ע״ז הטור דאין‬
‫צריך למונעו‪ ,‬דליכא למיחש דילמא אתו‬
‫להקריבה כשיבנה ביהמ״ק‪ ,‬דלא טעו‬
‫אינשי בהכי‪ .‬ובסימן רפ״א העתיק שוב‬
‫את המנהג הזה ואת טעמו‪ ,‬וכתב ע״ז‬
‫שאינו טעם של עיקר‪ .‬ובב״י שם כתב‬
‫שנראה שהטעם שנתנו מדוע אין אמירת‬

‫מגן‬
‫ב ט ״ ב‪. 34‬‬

‫ור או י‬

‫מנהגי הלכה‬
‫לומר‬

‫את‬

‫המזמור‬

‫מעומד‪,‬‬

‫דומיא‬

‫ד הק רב ת‬

‫קר בן‬

‫שהיתה מ ע ו מ ד‬
‫מ קו ר‬

‫א בו ת‬

‫שלא אומרים המזמור בעריוה״כ‪ ,‬דהוא‬
‫כיון שבלילה של יוה״כ א״א לאוכלו‪.‬‬
‫ועוד אפשר שטרם קיבלו השבת בלכו‬
‫נרננה עד אמירת מזמור לדוד וא״כ עדיין‬
‫אינו לילה‪.‬‬

‫מזמור לתודה בשבת וי״ט‪ ,‬משום שאין‬
‫התודה קריבה בהם‪ ,‬אינו טעם של עיקר‬
‫״משום דמזמור זה אין אנו אומרים‬
‫אותה לשם קרבן תודה אלא לשם‬
‫הודאה‪ .‬ע״כ‪ .‬והנה על כרחך דאין הב״י‬
‫בא לפרש בזה כוונת דברי הטור‪ ,‬שהרי‬
‫הטור כתב בהדיא (בסי׳ נ״א) את טעמו‬
‫ובסי׳ רפא קיצר‪ .‬וכ״כ הב״ח (בסי׳‬
‫רפ״א) בדעת הטור‪ .‬ומקור דברי הב״י‬
‫נר׳ שהוא מדברי הירושלמי (מס׳‬
‫שבועות פ״א ה״ה) רבי תנחומא בשם‬
‫ר״ל‪ ,‬בשעה שאמר הקב״ה למשה‬
‫והתודה עליו‪ ,‬התחיל אומר מזמור‬
‫לתודה‪ .‬וע׳ בציון ירושלים שם שתמה‬
‫לפ״ז על דברי הטור הנ״ל‪ .‬אך דברי‬
‫הטור הם כדברי התוספות מס׳ ע״ז (דף‬
‫כ״ד) ורש״י בתהילים (ק׳) שעל שם‬
‫הקרבן נתקנה‪ .‬ונפק״מ בזה היא‬
‫בשאלתא דא‪ ,‬האם אומרים מזמור‬
‫לתודה בימים שאין התודה קריבה בהם‪,‬‬
‫דלפי הטור אינו אומרו‪ ,‬וזהו טעמו של‬
‫הרמ״א‪ .‬וכמש״כ במ״ב שם (ס״ק כ״ב)‪,‬‬
‫אבל לפי הב״י יש לאומרו בימים הנ״ל‪.‬‬
‫וכ״כ הפרישה (סי׳ רפ״א ס״ק ג ׳) בדעתו‪.‬‬

‫‪ . 34‬בסידור קול תחינה כתוב לומר‬
‫מזמור לתודה‪ .‬אכן ראיתי בכתב יד‬
‫הגאון רבי שלום עמאר זצ״ל בסידורו‬
‫הישן קול תחינה שכתב בצידו דהמנהג‬
‫לדלג על אמירת מזמור לתודה‪ .‬וכן‬
‫ראיתי להג״ר ש‪ .‬משאש זצ״ל שהיה‬
‫מדלג מזמור זה בט״ב‪ .‬וכ״ה הגר״י‬
‫מאמן (סוף הספר)‪ ,‬אך רבים נהגו‬
‫לאומרו ונמשכו אחר הסידורים‪ .‬ע״ע‬
‫בסי׳ תקנ״ט מש״כ בזה‪ .‬ובמג״א (סי׳‬
‫נ״א ס״ק י״א) הביא מח׳ בזה בין‬
‫ההגהות מיימונית לרש״ל‪ .‬ויסוד‬
‫פלוגתתם נראה דתלוי בחקירה האם‬
‫הקרבן נתקן כנגד מה שהיה בזמן‬
‫ביהמ״ק‪ ,‬וא״כ הקרבן היה קרב גם ביום‬
‫זה‪ ,‬או שע״י אמירת המזמור הו״ל כאילו‬
‫מקריב קרבן‪ ,‬ורק תיקנו אמירתה במקום‬
‫שיכול להקריבה‪ ,‬כעין תכון תפלתי‬
‫קטורת לפניך‪.‬‬

‫ואנן שנקטינן כדברי מור״ם שאין אמירת‬
‫מזמור לתודה בימים אלו‪ ,‬יש להבין א״כ‬
‫היאך אומרים המזמור בקבלת שבת‪ ,‬הרי‬
‫אין התודה קריבה בשבת‪( .‬וע׳ בשיורי‬
‫קרבן על הירושלמי שם שהק ׳ כן)‪ .‬וצ״ל‬
‫דכיון שיכול לאכול אז קרבן תודה‬
‫שנשחט ביום שפיר דמי‪ ,‬ובדומה למה‬

‫‪ . 35‬כך פסק בבית עובד (שם) וז״ל‪:‬‬
‫וצריך לאומרו מעומד ולא מיושב‪ ,‬כ״כ‬
‫מהר״י סרוק ז״ל‪ .‬אבל מהר״י אזולאי‬
‫ז״ל כתב בספר קשר גדול (סי׳ ז׳ אות‬
‫ל״ח) ״יכול לומר מזמור לתודה מיושב‬
‫וכו׳‪ ,‬ומכ״מ טוב ונכון לאומרו מעומד‪,‬‬
‫ומה גם דכבר הוא נמצא מעומד וכו׳‪,‬‬

‫סימץ נג‬

‫א בו ת‬

‫סימן נג ‪ -‬דין הראוי לירד לפני התבה‬

‫נוסח ישתבח‬
‫סעיף א‪ :‬אומר שליח ציבור ישתבח מעומד‪.‬‬
‫בנוסח‬

‫י שת ב ח‬

‫אומרים‬

‫״ מ ל ך א‪-‬ל חי‬

‫הע ולמ ים״ ‪ ,‬ח׳‬

‫בפתח‬

‫ולא‬

‫בציר י‪. 36‬‬

‫מ קו ר‬

‫וכן ראיתי לאנשי מעשה נהיגי הכי״‪.‬‬
‫וכ״כ בשערי תשובה‪ ,‬וכתב שתלוי‬
‫בסיבת אמירת מזמור לתודה שכנגד‬
‫הקרבן נקרב‪ ,‬דינו בעמידה דומיא‬
‫דקרבן‪ .‬ואזיל הבי״ע לשיטתו דמשום‬
‫קרבן נתקן שלכן פסק לא לאומרו בימי‬
‫הפסח ויה״כ‪ ,‬ודו״ק‪.‬‬
‫ובנוסח ברוך שאמר‪ :‬המנהג הקדום‬
‫לומר הנוסח הארוך‪ .‬אך כבר נתפשט‬
‫המנהג ע״פ סידור תפלת החדש לומר‬
‫הנוסח הקצר של פ״ז תיבות ע״ד הקבלה‬
‫שעליו נאמר ראשו כתם פז‪.‬‬
‫ומקור הנוסח הארוך נמצא באבודרהם‬
‫ושאומרים נוסח זה בשבתות ובימים‬
‫טובים‪ ,‬ובטור סי׳ נ״א כתב דמנהג‬
‫האשכנזים לומר פ״ז תיבות‪ ,‬אבל‬
‫הספרדים נהגו כהרד״א (כמבואר‬
‫בפתיחה שרוב מנהגי התפילה מבוססים‬
‫על דבריו)‪ .‬וע׳ בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג‬
‫סימן נ״ח שבמכנאס נהגו לומר הנוסח‬
‫הארוך‪ .‬והדבר תלוי במקומות‪ .‬ובימינו‬

‫א בו ת‬

‫התפשט הנוסח של פ״ז תיבות ונהרא‬
‫נהרא ופשטיה‪.‬‬
‫‪ . 36‬כן הנוסח השגור לומר ״מלך א‪-‬ל‬
‫חי העולמים״‪ ,‬ח ׳ בפתח ולא בצירי‪ .‬כ״כ‬
‫בסידור בית עובד ותפלת החדש‪ .‬וכן‬
‫הוכיח בשאילת יעב״ץ (סי׳ קמ״א) דחי‬
‫העולמים בפתח‪ .‬וכן הוכיח בסידור ר׳‬
‫שבתי סופר (תלמידו של הלבוש) שכך‬
‫הנכון ע״פ מה שכתב לו המקובל ר׳‬
‫מנחם עזריה‪ .‬וכן הוכיח בבירור הלכה‬
‫(סי׳ ר״ז)‪ .‬וכ״כ בכה״ח ס״ק ג׳ שכן עמא‬
‫דבר‪ ,‬ובסי׳ נ״ב ס״ק ו׳ שכן דעת הרש״ש‬
‫ועוד רבים‪ ,‬דלא כהבי״ע אות ז׳ ואות ח ׳‬
‫וכן יש לגרוס בין בישתבח ובבורא‬
‫נפשות‪ ,‬וברוך שאמר עיי״ש‪.‬‬
‫ובמנהג לומר כל פסוד״ז ביחד בקול‬
‫נעים ע׳ בב״י(סי׳ נ״א ס״ח) שכתב שבני‬
‫אדם שאומרים פסוקים במרוצה כשיש‬
‫שם מנין לא יאות עבדין‪ ,‬שמקצרין‬
‫שבחו של מקום בשביל שאלת צרכם‪,‬‬
‫היש מושל שיתרצה בכך‪ ,‬ע״ש‪ .‬וברש״י‬

‫מגן‬

‫מנהגי הלכה‬

‫אבות‬

‫סימן נה ‪ -‬דיני קדיש‬

‫אמירת קדיש ע״י אדם אחד בלבד‬
‫סעיף א‪ :‬אומרים קדיש ואין אומרים אותו בפחות מי'‪.‬‬
‫המנהג הקדום שרק אח ד א ו מ ר ה ק די ש ולא כל האבלים ביחד ‪ .‬אך‬
‫בימ ינו נ ת פ ש ט המנהג ש כ ל האבלים אומרים ק ד י ש ביחד ‪ .‬ונהרא נהרא‬
‫ו פ ש ט י ה‪. 37‬‬
‫מ קו ר‬

‫ברכות (דף ו‪ .‬ד״ה במקום) רנה בבהכ״נ‬
‫אומרים הציבור שירות ותשבחות‬
‫בנעימת קול ערב‪ .‬ע״כ ודלא כמהקצרין‬
‫בפסוד״ז ומאריכין בשאילת צרכים‬
‫דמבואר בנ״ל להיפך‪.‬‬
‫‪ . 37‬כתב בהגהות מהריב״ץ על הרמב״ם‬
‫הל׳ תפילה (פ״ט הל׳ ה׳ ) שהש״ץ עומד‬
‫לבדו לומר קדיש‪ ,‬והו״ד בשו״ת ר׳‬
‫יהודה בן עטר (סי׳ י״ב)‪ .‬וכך היה נוהג‬
‫ר׳ ראובן אבן צור‪ ,‬שרק אחד אומר‬
‫קדיש ולא כל האבלים וכן מוכח מדברי‬
‫הב״י יו״ד (סי׳ ת״ג) אשר דן בדיני‬
‫הקדימה בקדישים‪ ,‬וכ״כ בנהגו העם‬
‫(שחרית) שכן המנהג‪ .‬וכן שמעתי‬
‫מזקנים שכן היה המנהג הקדום‪ .‬וכ״כ‬
‫בשדי חמד (אסיפת דינים אבילות סי׳‬
‫קנ״ד) וע׳ בדינים והנהגות לחזו״א (פ״ד‬
‫ס״ז) דשנים האומרים הו״ל כשני ש״ץ‬
‫דיש איסור מדינא‪.‬‬
‫אך המנהג הפשוט לא כן‪ .‬וז״ל היעב״ץ‬
‫בסידורו (דיני עלינו וק״י) ״בענין מי‬
‫הקודם לאמירת קדיש ומי דוחה למי‪,‬‬

‫א בו ת‬

‫לא אטפל כאן‪ ,‬דמנהגא בעלמא הוא‪.‬‬
‫ומה טוב וישר מנהג הספרדים בזה‬
‫שאם באים כמה כולם זוכים בו‬
‫ואומרים אותו כאחד‪ ,‬ובטילה מחלוקת‬
‫וטורח דינים בדבר שאין לו שורש‬
‫ועיקר״‪ .‬ובגשר החיים כתב שכן מנהג‬
‫ירושלים‪ ,‬וע״ע בצי״א ח״ט (סי׳ ט״ו)‪.‬‬
‫וכ״כ ברב פעלים ח״ב (סי׳ י״ד) שאף‬
‫אם כל המתפללים יתומים ל״ל בה‪,‬‬
‫וע״ע בכה״ח (לא׳)‪.‬‬
‫ובדין צירוף קטן למנין ע׳ בקיצשו״ע‬
‫(טולידנו) סימן י״ב דבמקום שעה״ד‬
‫שלא יכול למצוא יו״ד מתפללים גדולים‬
‫כולם‪ ,‬יכולים לצרף קטן א׳ בן עשר או‬
‫תשע שהגיע לחינוך‪ ,‬דזה יותר טוב‬
‫משיבטלו לגמרי קדיש וקדושה‪.‬‬
‫בנוסחאות הקדיש‪ :‬לעלמי עלמיא יש‬
‫גורסים בלא ו׳ כמש״כ בתפלת החדש‬
‫ובבית עובד‪ .‬ויש סימוכין לזה‬
‫מהאבודרהם שכתב בקדושא דסידרא‬
‫בלא ״ו״‪ .‬וכ״כ בפירוש ר׳ יהודה בן יקר‪.‬‬
‫וכן הביא הכה״ח (סי׳ נ״ו אות ג׳)‪ ,‬אכן‬

‫פד‬

‫מגן‬

‫סימץ נו‬

‫א בו ת‬

‫סימן נו ‪ -‬דין עניית הקדיש ע״י הקהל‬

‫כריעות בקדיש‬
‫סעיף ד‪ :‬כשאומר החזן יתגדל כורע וכן ביהא שמיה דבא וכן בבדיך הוא וכן‬
‫באמן‪.‬‬
‫נהגו רבים לא ל כ ר ו ע ב ק ד י ש ‪ .‬ו י ש ש ה י ו מדקדק ים ל כ ר ו ע‪. 38‬‬

‫מ קו ר‬

‫המנהג פשוט אצל רבים ועלמי עם‬
‫שורוק‪ .‬נהגו לומד מכל ולא מן כל וכן‬
‫נדפס בסידורים‪ .‬ובתתקבל נדפס‬
‫בסידורים צלותהון ובעותהון‪ .‬ולא‬
‫צלותנא ובעותנא עם צלותהון ובעותהון‬
‫דכל בית ישראל‪ .‬וכן נדפס בבית עובד‬
‫ותפלת החדש וכ״כ ר״י בן יקר בשם‬
‫המדרש תהלים (י״ט‪ ,‬ז ׳)‪ .‬אך בנהגו העם‬
‫(קדיש) כתב דהמנהג במערב לומר‬
‫צלותנא ובעותנא עם צלותהון ובעותהון‬
‫דכל בית ישראל‪ .‬ושמעתי מהגר״ש אבן‬
‫דנאן שליט״א ששמע מזקנו הג״ר משה‬
‫אבן דנאן זצ״ל אב״ד בפאס‪ ,‬שביום‬
‫הכיפורים היה מקפיד לומר צלותנא‬
‫ובעותנא עם צלותהון ובעותהון‪ ,‬אבל‬
‫בשאר ימות השנה היה אומר הנוסח‬
‫הכתוב בסידור‪.‬‬
‫וע״ע בנהגו העם שהזכיר מנהג פאס‬
‫לומד לפני הקדיש כי יד על כס יה‬
‫מלחמה לה ׳ בעמלק מדור דור‪ .‬ובימינו‬

‫א בו ת‬

‫לא ראינו נוהגים כן‪ .‬נהגו לומר להון‬
‫לכון‪ .‬כ״כ בבית עובד ותפלת החדש‪ ,‬וכן‬
‫ויקרב קץ משיחיה‪.‬‬
‫‪ . 38‬כ״כ בנוהג בחכמה (דף קצ״א)‪:‬‬
‫״והעולם אין נוהגים לכרוע זולת איזה‬
‫יחידי סגולה ודייקנים״‪ .‬וכ״כ בפקודת‬
‫אלעזר (סי נ״ו אות ק ) דמר״ן פסק עניני‬
‫כריעה מחמת מנהג‪ .‬ואנן בעירנו אין‬
‫מנהג לכרוע בשום כריעות לעולם‬
‫וכמש״כ הגר״א (ס״ק י׳) שאין לכרוע‬
‫כלל בקדיש‪ .‬עיי״ש‪ .‬ועיין להרב חיי אדם‬
‫ובמעשה רב עכ״ל‪ .‬ואפשר שהוא כדי לא‬
‫להוסיף על הכריעות שתיקנו חז״ל‪ ,‬וע׳‬
‫מה שכתבתי בזה בספרי ברכת ערב פרק‬
‫חמישי דברכות‪.‬‬
‫נהגו בליל שבת וביום שבת שהחזן‬
‫מאריך באמירת ברכו‪ ,‬ובאותו זמן‬
‫הציבור אומרים נוסח בלחש ״ישתבח‬
‫ויתפאר‪ ,‬שמו של מלך מלכי המלכים‬
‫הקב״ה‪ ,‬והוא ראשון והוא אחרון‬

‫מגן‬

‫אבות‬

‫מנהגי הלכה‬

‫סימן סא ‪ -‬דין כמה צריך לדקדק ולכוין בקריאת שמע‬

‫אמירת ה' ״אלוקיכם אמת״ בסוף קר״ש‬
‫סעיף ‪ :,‬בקריאת שמע יש רמ״ה תיבות וכדי להשלים רמ״ח כנגד איבריו של‬
‫אדם מסיים ש״ץ ה' אלקיכם אמת‪ .‬וחוזר ואומר בקול רם ״ה' אלקיכם‬
‫אמת״‪ .‬הגה ובזה כל אדס יוצא הואיל ושומעין מפיו של ש״ץ ג׳ חבות אלו‪.‬‬
‫נהגו‬

‫שכשמסיימים‬

‫ה צ יב ו ר עונים‬

‫ק ר ״ש ‪,‬‬

‫אחרי ו‬

‫אמת‪,‬‬

‫כשהש״ץ‬
‫וחוזר‬

‫מגיע‬

‫ו א ו מ ר ה׳‬

‫ל תי בו ת‬

‫ה׳‬

‫אלוקיכם‬

‫אלוקיכם‬
‫אמת‬

‫כדי‬

‫ל השל י ם רמ ״ח תיבות‪ .‬ו א ע ״ פ ש י ש בזה ר מ ״ ט ת יבו ת האמת השני‬
‫אינו מן המנין‪ .‬ו י ש ש נ ה ג ו ש גם ה ש ״ ץ א ו מ ר האמת ה ר א ש ו ן ב ל ח ש‬
‫עם ה צ י ב ו ר‪. 39‬‬

‫אמירת פסוקים תוך קר״ש בלחש‬
‫סעיף בו‪ :‬יש נוהגים לקרות קריאת שמע בקול רם ויש נוהגים לקרותו בלחש‪.‬‬
‫הגה ומכל מקוס יאמרו פסוק ראשון בקול רס וכן נוהגיס‪.‬‬
‫מקק ו ר‬

‫ומבלעדיו אין אלוקים‪ ,‬יהי שם ה׳ מבורך‬
‫מעתה ועד עולם‪ ,‬ומרומם על כל ברכה‬
‫ותהלה״‪ .‬ונדפס בסידורים‪.‬‬
‫וע׳ בסידור בית עובד בתחלת הסידור‬
‫שכתב נוסח מיוחד לאלו המאחרים‬
‫שאומרים במקום קדושה ובמקום קדיש‬
‫ולא ראינו נוהגים כן‪.‬‬
‫‪ . 39‬כן המנהג הפשוט וכ״כ בשו״ת דברי‬
‫שלום ואמת (עמאר) סי׳ ב ׳‪ ,‬ופלפל הג״ר‬
‫שמואל עמאר זצוק״ל בבירור הדין‬
‫והביא מדברי הרדב״ז (שאלה נ״ה)‬
‫שהש״ץ יכפול תיבת אמת ויאמר האמת‬
‫הראשון בלחש‪ ,‬ומשמע דשאר הציבור‬

‫א בו ת‬

‫אינם אומרים האמת הראשון‪ ,‬והסיק‬
‫שגם הציבור יאמרו אך יגמרו בלחש‪.‬‬
‫עיי״ש‪ .‬וכ״כ בשו״ת מים חיים ח״ב (סי׳‬
‫כ״ט) שהמנהג פשוט שהש״ץ חוזר‬
‫ואומר ה׳ אלוקיכם אמת‪ ,‬ואמת השני‬
‫אינו מן המנין‪ .‬וכ״כ הכה״ח (ס״ק י״ב)‬
‫והביא שכך מנהג העולם‪ .‬וע״פ דברי‬
‫החיד״א במחזיק ברכה שם‪ .‬ודלא כמנהג‬
‫המקובלים ע״פ הרמ״א שיחיד חוזר‬
‫ואומרו שכל אחד רוצה לכוין הכוונה‬
‫הראויה לו‪ .‬ע״ע בשו״ת מענה אברהם‬
‫עמאר (סי׳ ש״ו)‪ ,‬וביפה שעה סימן ה׳‪.‬‬
‫ומה שיש לדון בזה הוא בש״ץ העולה‬

‫סימץ סא‬

‫א בו ת‬

‫י ש ש נה ג ו כ ש מ ג י ע ש ״ ץ לפסוק ״וחרה א ף ״ א מ ר ו ב ל ח ש‪ , 40‬אך יזהר‬
‫ש י ש מ י ע ע כ ״ פ לאזני ו‪ ,‬ו י ש ש כ ת ב ו ש ל א נהגו כ ל ל ש ה ש ל י ח צ י ב ו ר‬
‫א ו מ ר פסוקים אל ו ב ל ח ש אלא אומרם ב קו ל רם כ ד ר ך ש ק ו ר א ש א ר‬
‫קריאת ש מ ע‪ .41‬ו י ש ש נ ה ג ו ש ה ש ״ ץ קורא כל ה ק ר ״ ש ב ל ח ש‪.42‬‬
‫מ קו ר‬

‫לתיבה אבל אין כוונתו להוציא הקהל‬
‫ידי חובתם‪ ,‬שאינו בקי בהלכה זו‪,‬‬
‫דאפשר שבכה״ג עדיף לומר ג׳ תיבות‬
‫אחרונות בעצמו‪ ,‬אכן בשו״ת אג״מ‬
‫(או״ח ח״ג ס׳ ד׳) כתב שש״ץ שמתפלל‬
‫לפני התיבה אדעתא דהכי שמתכוין לכל‬
‫מה שצריך להוציא את הציבור יד״ח‪ .‬אך‬
‫י״ל דאינו דומה לנידון דידן‪ ,‬דשם איירי‬
‫לענין חזרת הש״ץ‪ ,‬שהיא תקנה מיוחדת‬
‫עבור אותם שאינם בקיאים‪ ,‬ואפשר‬
‫שאדעתא דהכי תיקנו‪ ,‬דע״כ מוציא‬
‫הציבור יד״ח‪ ,‬וא״כ אין ללמוד מזה‬
‫לשאר התפלה‪ .‬וע׳ מה שכתבנו בזה‬
‫בהלכות ר״ח באמירת ברכת ההלל‪.‬‬
‫ושמעתי מהגרי״ש אלישיב שליט״א‬
‫שאם אין הש״ץ מכוין להוציאו(בברכת‬
‫ההלל) בהדיא אינו יוצא ולפ״ז באופן‬
‫שידוע שהש״ץ לא מתכוין להוציא‬
‫האחרים ידי חובתן יאמר מילים אלו‬
‫בעצמו‪.‬‬
‫‪ . 40‬כן המנהג הפשוט וכן כתב בשו״ת‬
‫איש מצליח (כרך א׳ ס׳ ט״ז) וחיזק‬
‫המנהג‪ ,‬וכן משמע בבן איש חי (שנה‬
‫ראשונה וארא י״ב) וכן נהגו במקומות‬
‫רבים‪( ,‬וכן ראיתי נוהגים ביון)‪.‬‬
‫‪ . 41‬כ״כ בשו״ת מקוה המים ח״ד ס ׳ ד׳‬
‫״דבר זה אין לו יסוד ולא מקור בדברי‬
‫הפוסקים ודעת שוטים היא הסולדים‬

‫א בו ת‬

‫משמוע דברי קללה וכו׳ ויש להוכיחם‬
‫שלא יוספו לנהוג כך״ וכ״כ בספר נהגו‬
‫העם (תפלת שחרית ומנחה) וז״ל ״הש״ץ‬
‫שהיה מסדר קר״ש בשחרית ומעריב היה‬
‫אומר בקול רם הפסוקים וחרה אף ה ׳‬
‫כשאר הפסוקים ולא בלחש״ ע׳ בספר‬
‫שערי תפלה דף ל‪ :‬שכתב דלאו שפיר‬
‫עבדי הללו שאומרים בלחש והוסיף שם‬
‫שזה גם מכשיל הציבור עם הארץ‬
‫שעוקבים אחר הש״ץ שאינם אומרים הני‬
‫פסוקים עם הש״ץ‪.‬‬
‫‪ . 42‬כ״כ בשו״ת דברי שלום ואמת (סימו‬
‫ג ׳) שמנהג מקומו במכנאס לקרוא קר״ש‬
‫בלחש וכדעת השו״ע‪ ,‬דיש ויש הלכה‬
‫כיש בתרא‪ .‬וכן מנהג טטואן שגם הש״ץ‬
‫אומר כל הקריאת שמע בלחש‪ ,‬דהרי‬
‫המציאות מוכיחה שאם הציבור עוקבים‬
‫אחרי הש״ץ ואומרים מה שאומר‪,‬‬
‫לפעמים באים לידי דילוג כמה מילים‬
‫אם הש״ץ ממהר וכדומה‪ .‬ובשו״ת בית‬
‫יהודה עייאש ח״ב (סי׳ ג ׳) הזכיר מנהג‬
‫זה‪ .‬ושכן נוהגים באלג׳יר‪.‬‬
‫ובענין הנוסחאות בברכת יוצר‪:‬‬
‫״ביראה רצון קונהם״‪ ,‬כ״כ בתפלת‬
‫החדש‪ ,‬ובבית עובד גורס קונם‪ .‬ויש‬
‫שערערו על הנוסח קוניהם שמשמע שתי‬
‫רשויות‪ .‬ובברכת הלבנה אומרים קונהם‬
‫‪ ,‬ונהרא נהרא ופשטיה‪.‬‬

‫מגן‬

‫מנהגי הלכה‬

‫אבות‬

‫סימן סח ‪ -‬שלא להפסיק בפיוטים‬

‫אמירת פיוטים באמצע פסוקי דזמרה‬
‫סעיף א‪ :‬יש מקומות שמפסיקים בברכות ק״ש לומר פיוטים‪ ,‬ונכון למנוע‬
‫מלאומ־ם משום דהוי הפסק‪ .‬הגה וי"א לאין איסור בדבר וכן נוהגין‬
‫בכל מקומות לאמרס‪.‬‬
‫ב ש ב ת שירה‪ ,‬ש ב י ע י ש ל פסח‪ ,‬ש ב ת זכור‪ ,‬ר א ש השנה‪ ,‬ויום הכיפורים‬
‫המנהג‬

‫מ קד מ ת‬

‫דנא‬

‫לומר‬

‫פ יוט ים‬

‫באמצע‬

‫פסוקי‬

‫ד זמ ר ה‬

‫ומאחר‬

‫ש פ י ו ט ים ב א מ צ ע פסוקי ד זמ ר ה קיל ט פי מאמירתם ב תו ך ב ר כ ו ת ק ״ש ‪,‬‬
‫ו א פ ש ר ש גם ה ש ו ״ ע מ וד ה בזה‪.43‬‬

‫מ קו ר‬

‫א בו ת‬

‫לעומתם משבחים ואומרים‪ :‬רבים לא‬
‫גורסים הסוגריים לעומת השרפים‪.‬‬

‫בקיצשו״ע (טולידנו) דף כ״ו‪ ,‬ומובטח‬
‫שלא יבוא לידי סימוי עינים‪.‬‬

‫ובנעימה קדושה‪ ,‬ולא מניחים פסיק‬
‫אחרי בנעימה‪ ,‬ו״קדושה״‪( ,‬עם קובוץ)‬
‫ולא בחולם בדל״ת‪ ,‬וכן העיר בלוח‬
‫אר״ש (הערה קכ״ט) שכן מנהג‬
‫הספרדים‪ .‬וזהו ע״פ דעת האבודרהם‬
‫שכתב מפני שקרא לשפה ברורה קרא‬
‫ג״כ לנעימה קדושה דרך העברה‪.‬‬
‫דמבואר שאין מילת ובנעימה נפרדת‬
‫מקדושה‪ .‬וע״ע בהקדמה כללית (דף ‪) 11‬‬
‫לסידור רבי שבתי סופר‪.‬‬

‫‪ . 43‬כן המנהג‪ .‬והנה כתב הגר״ח בן עטר‬
‫בספר חפץ ה׳ עמ״ס ברכות (דף יא‪).‬‬
‫אודות מנהג אמירת הפיוטים תוך‬
‫שמו״ע‪ :‬״מכאן ראיתי להוכיח לחזק‬
‫המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים‬
‫ותחינות ביום התענית ובר״ה ויה״כ‬
‫בתוך י״ח כפי סדר הנוהג לכל אחד‪ ,‬כי‬
‫כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה‬
‫שירצו‪ .‬דלא כנוהגים להשמיט הפזמונים‬
‫ביום הכיפורים בתוך התפלה‪ ,‬כי מנהג‬
‫אבותינו תורה הוא‪ .‬וכן ראוי להניח‬
‫הסדר שכתוב במחזורים״‪ .‬ולענין פיוטים‬
‫באמצע פסוקי דזמרה כבר כתב בשו״ת‬
‫יחוה דעת (חזן) ח״ג (סי׳ ב׳ ) שכן עיקר‬
‫לאומרם שם‪ .‬וכ״כ בשו״ת שמ״ש ומגן‬

‫ונוהגים לנשק הציציות‪ ,‬כשמזכירים‬
‫תיבת ״ציצית״‪ .‬כן העיד בחסד לאלפים‬
‫(סי׳ כ״ד אות ב) ובשעה שאומרים‬
‫״וראיתם אותו״ מסתכלים על הציצית‬
‫ונותנים אותם על העינים‪ ,‬כן כתב‬

‫סימץ סח‬

‫ח״א (סי׳ מ״א)‪ .‬גם בשו״ת ויקרא‬
‫אברהם (אדאדי) (דף קכב ע״ג) הזכיר‬
‫שנהגו כן במקומו (בלוב)‪ .‬ורבים נהגו‬
‫בעת שמחת חתונה ובר מצוה להוסיף‬
‫פיוטים בתוך פסוד״ז‪ .‬ומנהג זה מוזכר‬
‫כבר בראשונים‪ ,‬שכך נהגו רוב המקומות‬
‫גם בארצות ספרד‪ ,‬כדמבואר בשו״ת‬
‫הרשב״א (סי׳ תס״ט) שפשט מנהג זה‬
‫ברוב המקומות‪ ,‬וכ״כ בשו״ת הר״י‬
‫מיגאש סי׳ ז׳ (ומשכנו היה במערב‬
‫כידוע)‪ .‬וכ״כ ברדב״ז(סי׳ תקל״ב)‪ .‬והם‬
‫דברו על פיוטים באמצע ברכות ק״ש‬
‫וכ״ש לענין פסוד״ז‪.‬‬
‫והנה ענין זה של אמירת פיוטים בתוך‬
‫ברכות קר״ש‪ ,‬שנוי במח׳ ראשונים‪.‬‬
‫דברא״ש מס ׳ ברכות פרק אין עומדין‬
‫(לד‪ ).‬כתב דשרי לשאול צרכי ציבור‬
‫בשמו״ע‪ ,‬וע״כ ר״א קליר שבימיו היו‬
‫מקדשין ע״פ ראייה ייסד הקרוב״ץ‪.‬‬
‫ומפני כך נהגו בר״ה לומר זכרנו ומי‬
‫כמוך וקרוב״ץ‪ .‬אולם בטור (בסי׳ ס״ח)‬
‫כתב דראוי שלא להפסיק‪ .‬וזהו מש״כ‬
‫מר״ן שיש למנוע מלומר פיוטים באמצע‬
‫ברכות קר״ש‪ .‬והוא ע״פ מה דאיתא‬
‫בברכות (דף יא‪ ).‬שבמקום שאמרו לקצר‬
‫אינו רשאי להאריך‪ .‬ועוד איתא (בדף מ‪):‬‬
‫כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים‬
‫בברכות לא יצא ידי חובתו‪ .‬ובפיוטים‬
‫באמצע ברכות קר״ש מאריך במקום‬
‫שאמרו לקצר‪ .‬וכן כתב בשו״ת הרמב״ם‬
‫(סי׳ ס״ב) אשר נשאל אם המתפלל יכול‬
‫להפסיק בין הברכות שלפני קריאת שמע‬
‫או אחריה בפיוטים‪ ,‬ויהיה זה כמו‬
‫שאילת שלום‪ .‬והשיב וז״ל‪ :‬אין ראוי‬
‫להפסיק בשום דבר‪ ,‬והעוסק במצוה אינו‬

‫א בו ת‬

‫ראוי לפסוק לדבר אחר ולהפסיק בין‬
‫הדבקים עכ״ד‪ .‬והמקילים ס״ל שבשאר‬
‫נוסח הברכה יכול להאריך ולשנות‪ ,‬ע׳‬
‫בגר״א‪ ,‬ומ״ב סק״א‪.‬‬
‫והנה נראה ברור שכל הפלוגתא הנ״ל‬
‫היא רק לענין ברכות קר״ש‪ ,‬אבל לענין‬
‫להפסיק בפסוד״ז לא דיברו כלל‪ ,‬ויש‬
‫לדון אם יש להקל טפי בפסוד״ז‪ ,‬או‬
‫דילמא לא שנא וכשם שהחמירו‬
‫הפוסקים ביוצר כמו״כ יחמירו בפסוד״ז‪.‬‬
‫ומצאתי בזה בשו״ת טוב עין להחיד״א‬
‫(ס׳ י״ח אות ל״ה) בשם מהר״ד‬
‫קורינאלדי בהגהותיו‪ ,‬שכתב‪ :‬״מרן‬
‫והטור לא דברו אלא בפיוטים המפסיקין‬
‫בברכות קר״ש‪ ,‬אבל פיוט מי כמוך‬
‫שהתקין רבינו יהודה הלוי לשבת זכור‬
‫לומר אותו בנשמת כל חי‪ ,‬איני יודע מה‬
‫מצאו בו עול חדשים מקרוב באו לשנות‬
‫המנהג ולומר אותו חוץ למקומו אחר‬
‫חזרת התפלה‪ .‬ובק״ק אמשטרדם ושאר‬
‫קהילות גדולות לא אבו שמוע לשנות‬
‫מנהגם‪ ,‬ואומרים אותו תוך נשמת כל חי‪,‬‬
‫וישר כחם״‪ .‬ומבואר שהמנהג לומר‬
‫פיוטים בפסד״ז הוא מנהג קדמון עוד‬
‫מזמן ר׳ יהודה הלוי‪ .‬וסובר הר״ד‬
‫קורינאלדי דפסוד״ז קיל טפי מברכות‬
‫קר״ש‪ .‬ונר׳ לבאר זאת דמאחר שפסוד״ז‬
‫כולו שבח‪ ,‬לכן רשאי להפסיק בו‬
‫בפיוטים שהם נמי שבח‪ ,‬שזהו גופא ענין‬
‫פסוד״ז‪ .‬וכפי שכתב הב״י (בסי׳ נ״א)‬
‫״דשאני פסוד״ז דשבח נינהו ואמן שבח‬
‫הוא וכעין זמרה‪ ,‬ולא הוי הפסק״‪ .‬וכן‬
‫נקטו האחרונים כדבריו וא״כ יש מקום‬
‫לומר כן גם על נידוננו‪ ,‬דכיון דהוי שבח‬
‫לא הוי הפסק בפסוד״ז‪.‬‬

‬והקשה במור וקציעה דאיך‬ ‫יעלה על הדעת לומר כן‪ .‬ומבואר מדבריו דהא דימנע‬ ‫מלומר שמע הוא משום דכיון דסו״ס יש‬ ‫איסור הפסקה ולא חייב לומר שמע‬ ‫ישראל ע״כ לא יפסיק‪ .‬וא״כ‬ ‫איך יחשב פסוק שמע להפסק‪ .‬משום דכיון שאינו יושב ובטל‬ ‫אינו חייב לקרות‪ .‬וכן כתב‬ ‫בחיי אדם (כלל כ ׳) דיכול לומר כל‬ ‫פסוקים באמצע תפלתו‪ .‬ע״כ תיקנו להכניס שם‬ ‫גם מי כמוך וכדו׳‪ .‬דהרי מקור דבריו‬ ‫מהתרה״ד ושם איתא דלא חייב לקרות‬ ‫פסוק שמע ישראל עם הציבור אלא אם‬ ‫כן יושב ובטל‪ .‬וכעין זה הסיק בפתח הדביר שם‬ ‫שלא להוסיף שום מזמור‪.‬‬ ‫שח״ו לשנות המנהג בזה‪ .‬אין‬ ‫להוסיף שום מזמור בין ב״ש לישתבח‪.‬ובספר פתח‬ ‫הדביר (סי׳ ס״ה ס״ק ג׳) כתב ליישב‬ ‫דאה״נ למנהג בני ספרד שאומרים הודו‬ ‫וכל המזמורים לפני ברוך שאמר‪ .‬‬ ‫וכן העתיק בשו״ת יביע אומר ח״ו (סי׳‬ ‫ה׳ אות ד׳) דבריו ועפ״ז אסר להוסיף‬ ‫שום מזמור בפסוד״ז‪ .‬ור׳ יהודה הלוי וחביריו‬ ‫המשוררים לא ידעו שדברי התנאים הכל‬ ‫הם בנויים ע״פ הקבלה באותו פרק‬ ‫השייך לאותו מקום בעליית העולמות‪.‬וכדרך שאנו‬ ‫מוסיפים בשבתות וימים טובים‪ .‬ורק סברו שהם‬ ‫שבחים פשוטים‪ .‬ושבח הם‪ .‬וא״כ למה יפסיק דהא‬ ‫אסור לאשתעויי בין ברוך שאמר‬ ‫לישתבח״‪ .‬כמש״כ בהדיא ״ולכך‬ ‫היה נר׳ דאפ׳ בין ב״ש לישתבח אין לו‬ ‫להפסיק כדי לקרות פסוק ראשון עם‬ ‫הציבור‪ .‬‬ ‫ויוצא מדבריהם שיש להחזיק במנהג‬ ‫הפיוטים גם בתוך ברכות ק״ש‪ .‬תלויה‬ ‫בשאלה האם מותר להוסיף מזמורים‬ ‫ושבחים באמצע פסוד״ז‪ .‬שהמנהג לאומרו אע״פ שלא‬ ‫נתקן תוך פסוד״ז‪ .‬אמנם נר׳ דאין‬ ‫ראיה ממה שאסר מר״ן לקרות פסוק‬ ‫שמע ישראל באמצע פסוד״ז‪ .‬מה שלא תיקנו‬ ‫חז״ל‪ .‬והנה בב״י (סי׳ ס״ה) הביא בשם‬ ‫התרה״ד שהעומד בפסוד״ז ושומע‬ ‫הציבור אומרים פסוק שמע ישראל‪ .‬ואין לבטלו‪.‬וכ״ש‬ ‫פיוטים אחרים‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אמנם בטוב עין(שם) הסיק דאין להוסיף‬ ‫שום פיוטים באמצע פסוד״ז‪ .‬וכן‬ ‫המנהג ברוב המקומות כפי שהעידו‬ ‫הרשב״א והר״ד קורינאלדי ואע״פ‬ .‬וכן בב״י שם כתב לגבי אמירת‬ ‫אז ישיר‪ .‬א״כ י״ל דה״נ פיוטים‬ ‫אלו דנתקנו בימי קדם‪ .‬מותר‬ ‫לאומרם בפסוד״ז לכתחילה‪.‬ובאמת בטור (סי׳‬ ‫נ״א) שם כתב דנוהגין לומר מזמור‬ ‫לתודה‪ .‬דשאני‬ ‫מנשמת כל חי שנתקן קודם שסידר רבי‬ ‫את המשניות‪ .‬‬ ‫וכל הדברים רזין עילאין‪ .‬אמנם אין מכאן‬ ‫רא׳ למי שרוצה לומר שמע ישראל או‬ ‫שאר מזמורים דשבח‪ .‬וכ״כ בברכ״י (סי׳‬ ‫קי״ב)‪ .‬לא‬ ‫יאמר עמהם‪ .‬‬ ‫ואולם כפי שנתבאר כבר מנהג אמירת‬ ‫הפיוטים קדום הוא והוסמך ע״י‬ ‫הראשונים‪ .‬והלא בין ב״ש‬ ‫לישתבח יכול להוסיף בשירות ותשבחות‬ ‫שבס ׳ תהילים כמה שירצה‪ .‬‬ ‫ולכא י״ל דשאלה זו האם פיוטים‬ ‫באמצע פסוד״ז הוי הפסק או לא‪ .‬וכמש״כ הרשב״א (שם)‬ ‫והר״י מיגאש (שם) וכ״כ ברדב״ז ח״ג‬ ‫(סי׳ תקל״ב) ובשו״ת מן השמים (סי׳‬ ‫נ״ח) שענו לו מן השמים שטוב לאומרם‬ ‫וכבר האריכו בזה בשו״ת חוות יאיר (סי׳‬ ‫רל״ח) ושו״ת לב חיים ח״ב (סי׳ ט ׳)‪.

‬וכן נפסק במ״ב ס״ק‬ ‫א׳‪ .‬בלא‬ ‫לפרוס על כל השמע‪ .‬כ״א‪.‬י״ל דפסוד״ז שאני‬ ‫כהנ״ל‪. 44‬כן המנהג הפשוט‪ .‬‬ ‫וכולם לא ימתינו לו לכל ברכות קר״ש‬ ‫וקדושה‪ .‬אלא היא מעלה שאומר קדושה‪.‫סימץ סט‬ ‫א בו ת‬ ‫סימן סט ‪ -‬דין פורס על שמע‬ ‫מי שאיחר בתפלת ציבור היאך ישמע קדושה‬ ‫סעיף א‪ :‬אם יש בני אדם שהתפללו כ״א בפני עצמו ביחידות לאחר שסיימו‬ ‫ברכת יוצר אוד אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש וזה נקרא‬ ‫עובר לפני התיבה ואין עושין דברים אלו בפחות מי' משום דהוי דברים שבקדושה‬ ‫וצריך לחזו־ אח־ ו' שלא שמעו דהיינו רוב העשרה ואם אינם נמצאים אפי'‬ ‫בשביל אחד שלא שמע אומרים ואפ' מי ששמע יכול לפרוס על שמע ולעבו־‬ ‫לפני התיבה בשביל אותו שלא שמע‪.‬וכ״כ בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג (סי׳‬ ‫י״ח) שהמנהג כהרדב״ז ולא כמר״ן‪.‬והובא במג״א‪ .‬ובשו״ת חת״ס (או״ח סי׳ י״ז)‬ ‫כתב דכן עמא דבר‪ .‬ובמגן גיבורים‬ ‫וחיי״א‪ .‬שהרי ידוע שיטת‬ ‫הרדב״ז (ח״ד סי׳ רמ״א) דס״ל שהיכא‬ ‫שכולם התפללו ביחידות אינם יכולים‬ ‫לחזור ולפרוס על שמע ולהתפלל ודלא‬ ‫כהשו״ע‪ .‬ע״ש‪ .44‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫שמר״ן חשש להפסק דהוי כמאריך‬ ‫במקום שאמרו לקצר‪ .‬כ ׳‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫ולפי שיטת הרדב״ז יחיד שלא התפלל‬ ‫רשאי לפרוס על השמע ולומר ג׳ ברכות‬ ‫הראשונות וקדושה בקול רם‪ .‬י״ל שדמיא לדברי‬ ‫האליה רבה (אות ג׳) שהמנהג אז הוא‬ ‫שאחר שסיימו התפלה אומר אח״כ מיד‬ ‫אבות וגבורות וקדושה‪ .‬‬ ‫ודוקא מי שלא התפלל רשאי לפרוס על‬ ‫שמע וכן הוא מעשים בכל יום ע״ש‬ ‫באורך ובסי׳ י״ט‪ .‬והכי נמי‬ ‫בענינינו מתחיל מיד אחרי התפלה‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫וע״ע באג״מ ח״א (סי׳ ל׳) מה שכתב‬ ‫שפריסה על שמע אין לה דין תפלה‬ ‫בציבור‪ .‬‬ ‫אדם ש ל א הספיק ל ה ת פ ל ל עם הציב ור ‪ .‬‬ .‬ל א ח ר התפלה י א מ ר בק ו ל רם‬ ‫ג׳ ב רכ ו ת ה ר א ש ונ ו ת כ ו ל ל קד ו ש ה ‪ .‬וא״כ אנו‬ ‫שנוהגים שמי שלא התפלל אומר ג׳‬ ‫הברכות הראשונות וקדושה לחוד‪ .‬לכן אומר עיקר הקדושה וסגי‪.‬ויקיים בזה מ צ ו ת אמי רת ק ד ו ש ה‬ ‫ב צ י ב ו ר‪.

‬‬ ‫ברם כ״ז מצד כבוד‪ .‬ולא יד בעל הבית של‬ ‫הביהכנ״ס‪ .‬‬ ‫מה‬ ‫ש י ש נוהגים לנשק ל יד יד ים‬ ‫וקרובים ב בי ת הכנסת אינו ב כ ל ל‬ ‫איסור זה‪ .‬שהרי אפילו בנו שאהוב אצלו‬ ‫ביותר אינו מנשקו בביהכ״נ‪ .‬אבל לא ינשק יד ידידיו שלא חייב‬ ‫בכבודם‪ .‬וכ״כ בשו״ת בנימין זאב (סי׳‬ ‫קס״ג)‪ .‬ועפי״ז‬ ‫נראה דאולם אלה המנשקים אביהם דרך‬ ‫כבוד ואמירת שלום‪ .‬וכן לאחר שעלו‬ ‫לתורה מאחר שאינם עושים כן דרך‬ ‫אהבה כאהבת אב את בנו‪ .‬וכן העיד‬ ‫בשו״ת שמ״ש ומגן ח״א (סי׳ ל״ט)‬ ‫ובחמדה גנוזה (ח״ב סי׳ י״ד)‪ .‬‬ ‫אך מנהג עלמא להקל בזה‪.‬ובבנימין זאב לא‬ ‫מוזכר אלא מאהבת המקום‪ .‬ועכ״פ‬ ‫מנהגנו הוא נסמך על דברי הרמ״א שלא‬ ‫כתב אלא שלא יראה האדם אהבת בנו‬ .‬ובשו״ת‬ ‫יחוה דעת (חזן) ח״ג (סי׳ ה׳) כתב‬ ‫שבזכרונו שבכפרים לא נשקו‪ .‬אינו בכלל‬ ‫מה שכתב הרמ״א‪.‬כי‬ ‫עליו לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת‬ ‫המקום״‪ .‬‬ ‫אבל בבא״ח (פ׳ ויקרא י״א) כתב דמה‬ ‫שמנשק ידי אביו ורבו משום כבודם‬ ‫מותר‪ .‬זה מראה חיבתו לבנו‪. 45‬כן המנהג הפשוט‪ .‬‬ ‫מקור דברי הרמ״א מדברי האגודה (פרק‬ ‫כיצד מברכין) שכתב ש״אסור לנשק בניו‬ ‫בבית הכנסת ולהראות להם חבה‪ .‬דאין ראוי להראות כבוד‬ ‫לבשר ודם במקום הקדוש הזה עי״ש‪.‬רק‬ ‫בערים גדולים‪ .45‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬כי לא נאסר אלא כ ש מ נ ש ק את בניו מחמ ת אהבה‪ .‬כ ד ר ך‬ ‫ש מ נ ש ק האב את בנ ו אב ל אם מנשק כ ד ר ך ש ל ו ם או כ ד ר ך כ ב ו ד או‬ ‫ל י ד י ד ו ת ב ע ל מ א מו ת ר‪.‬וזהו שנקט‬ ‫האגודה שאין לנשק בניו בדוקא‪ .‬וכד נדייק בדבריהם נראה בעליל‬ ‫שטעמם הוא שע״י שמנשק בניו ודרך‬ ‫העולם שעושה כן מתוך רוב אהבת האב‬ ‫אל הבן‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן צח ‪ -‬צריך שיהיה לו כוונה בתפלתו‬ ‫נישוק ידידיו בביהכנ״ס‬ ‫סעיף א‪ :‬הגה אסור אלס לנשק בניו הקטניס בביהכ״נ כלי לקבוע בלבו שאין אהבה‬ ‫כאהבת המקוס‪.‬‬ ‫ובביהכ״נ עליו ״להראות״ אהבת המקום‬ ‫בלבד וע״י שנמנע מלנשק את בנו‬ ‫א בו ת‬ ‫בביהכ״נ מראה ״שאין אהבה כאהבת‬ ‫המקום״‪ .‬ובשו״ת עמק יהושע‬ ‫ח״ג (סי׳ י״ח) כתב שלא נהגו לנשק‪.

‬ולא משום חששו‬ ‫של הבא״ח דמשום כבוד‪.‬וכן העיד בנוהג‬ ‫בחכמה (דף רל״ח)‪ .‬דהוי כצורכי רבים דמותר‬ ‫כמו זכרנו ומי כמוך בעשי״ת‪ .‬כ״כ‬ ‫בויאמר יצחק (או״ח סי׳ ו׳ )‪ .‬אחרי ש א ו מ ר י ם‬ ‫ק ד י ש‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫ובכל השנה בעת שאומר הש״ץ‬ ‫״מוריד הטל״ או ״משיב הרוח״ נהגו‬ ‫שהקהל עונים לברכה‪ .‬וכתב שכיון‬ ‫שנהגו כן אין לערער עליהם‪ .‬‬ ‫המנהג ל ו מ ר תיקון הט ל והגשם לפני תפלת מ וסף ‪ .46‬ונוהגים ל ה ש א י ר האר ון ה ק ו ד ש פתוח בעת אמי רת תיקון הטל‬ ‫והגשם‪ .‬‬ . 46‬כן המנהג הפשוט‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫במקום אהבת המקום‪ .‬ואין פוסקין עד תפלת מוסף של יו״ט הראשון‬ ‫של פסח‪.‬ואם ירצו‬ ‫להשאיר במנהגם רשאים ע״ש‪.‬אמנם יש מקומות‬ ‫שנהגו לאומרו בתוך חזרת הש״ץ‪ .‬ויש להם על‬ ‫מה שיסמוכו‪ .‫סימץ קיד‬ ‫אבות‬ ‫סימן קיד ‪ -‬דין הזכרת הרוח וגשם וטל‬ ‫מקום אמירת תיקון הטל והגשם‬ ‫סעיף א‪ :‬מתחילין לומר בברכה שניה משיב הרוח ומוריד הגשם בתפילת מוסף‬ ‫של יו״ט האחרון של חג‪ .‬‬ ‫וחששו שיאמרוהו גם בתפלת לחש‪ .‬דהראשונים דעבדו‬ ‫הכי הוא משום דחששו לבלבול‪ .‬וכן העתיק בנהגו‬ ‫העם (שחרית)‪.‬ע״כ‬ ‫הקדימוהו לאומרו לפני כן‪ .‬ועם תחילת ש מ ו ״ ע ב ל ח ש סוגרים הארון‪.‬שבזמנם‬ ‫היה נדפס נוסח תיקון הטל בתוך מוסף‪.‬והוסיף‬ ‫דמי שאומרם קודם מוסף אינו כמוציא‬ ‫א בו ת‬ ‫לעז על הראשונים‪ .

‬וגם יש אומרים‬ ‫לבדך ברחמים ולא מוסיפים בחסד‪. 47‬כן נדפס בסידורים בית עובד ותפילת‬ ‫החדש‪ .‬ובשו״ת יחוה‬ ‫דעת (חזן) ח״ג ס ׳ י׳ כתב שכן היה‬ ‫המנהג הקדום במרוקו‪ .‬כ״כ‬ ‫באבודרהם‪ .‬מצינו כעינ״ז‬ ‫בברכת המינים דנמשכו אחרי הקבלה‪.‬שיצא מר״ת שלהם שם קדוש‬ ‫חב״ו‪ .‬ויש מסורת מחכמי מראככש‬ ‫לומר ״צער״ יגון ואנחה‪ .47‬ורבים נהגו ל ו מ ר ״חכמה‬ ‫בינה וד ע ת ״‪ .48‬ונהרא נהרא ו פ ש ט י ה ‪.‬רוקח‪ .‬ורו״ח‬ ‫(אות ד )‪ .‬וכ״כ בנהגו העם‬ ‫(שחרית) וכן נוסח השער הכוונות (דרוש‬ ‫ו׳) וכ״כ בחס״ל (אות ז ׳) דהיא הנוסחה‬ ‫המדוייקת‪ .‬דלא כנדפס בבית עובד‬ ‫ובתפילת החדש‪ . 48‬כן נהגו במקומות רבים‪ .‬רב עמרם גאון וכו׳‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן קטו ‪ -‬טעם ברכת אתה חונן‬ ‫נוסח ברכת אתה חונן‬ ‫סעיף א‪ :‬מפני שמותר האדם מן הבהמה היא הבינה והשכל‪ .‬בפרט אצל‬ ‫תלמידי חכמים‪ .‬‬ ‫ובברכת השיבה שופטינו גורסים‬ ‫בסידורים בית עובד ותפלת החדש צרה‬ ‫יגון ואנחה‪ .‬וכ״כ בפתח הדביר‪ .‬וכן נוסחאת הראשונים‪ .‬שאם אין בינה אין תפלה‪.‬קבעו ברכת אתה‬ ‫חונן ראש לאמצעיות‪ .‬אלא ששינו‪.‬‬ ‫המנהג הקדום ל ו מ ר ״דעה בינה ו ה ש כ ל "‪ .‬ואע״פ‬ ‫שאינ״ז הנוסח ע״פ הפשט‪ .‬וכ״כ ביפה ללב (אות א׳)‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ .‬‬ .‬וכן‬ ‫הכריע בשערי תפלה (רקח)‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬סידור רב סעדיה‬ ‫גאון‪ .

‬וגם במחזורי‬ ‫זכור לאברהם (בתפלת חול) איתא כן‪.‬וכן‬ ‫נמצא בחמדת ימים‪ .‬ואחרי שיצא הרבה ערעור על‬ ‫נוסח זה אם לקיימו או לבטלו יש‬ ‫להעתיק עיקרי הצדדים בזה‪.‬וכן‬ ‫נהג הר״ר מצליח מאזוז זצ״ל הובא‬ ‫בספר עלי הדס (דף כו)‪ .‬‬ ‫וכן איתא בסידור ״חקת עולם״ (הנדפס‬ ‫בשנת תרס״ה וע׳ בעוד יוסף חי פ׳‬ ‫שמות אות ז ׳)‪ .‬וכתב בבן יהוידע‬ ‫(ברכות כ״ח) ששמואל תיקן ברכה זו‬ .49‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬טורקיה‪ .‬כ״כ בשו״ת שמ״ש‬ ‫ומגן ח״ג(סי׳ נ״ח) וכן מנהג תוניס‪ .‬אלג׳יר‪.‬כ מ ו ש כ ת ב נ ו בסימ ן ת קפ ״ ב (עיין שם‬ ‫מה ש הא ר כ נ ו בזה)‪.‬‬ ‫שיהיה מעין הפתיחה‪ .‬‬ ‫החיד״א בקשר גודל (סי׳ טוב ז׳) כתב‬ ‫״בחתימת ברכת המינים קבלנו שצריך‬ ‫לחתום שובר אויבים ומכניע מינים‪.‬‬ ‫אטליה‪ .‬ומר״ה עד יוה״כ‬ ‫חותם המלך המשפט הגה מיהו אס אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אין‬ ‫צריך לחזור‪ .‬ובש״ץ (דף קלא) לא רצה לומר‬ ‫כן מכח מה שמצא במקובלים קדמונים‪.‬וכן בסידורי בבל וכפי שהסכים‬ ‫א בו ת‬ ‫בזבחי צדק (ח״ג סי׳ קנא) שכן הנוסח‬ ‫הנכון‪ .‫סימץ קיח‬ ‫אבות‬ ‫סימן קיח ‪ -‬חתימת ברכת השיבה‬ ‫טעה ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט בשאר ימות השנה‬ ‫סעיף א‪ :‬השיבה שופטינו חותם בה מלך אוהב צדקה ומשפט‪ .‬‬ ‫נוהגים כ דע ת הר מ״ א ש מ י ש ט ע ה ו א מ ר ב ע ש י ״ ת מ ל ך אוהב צדקה‬ ‫ו מ ש פ ט אינו צר יך ל ח ז ו ר ל ר א ש ‪ . 49‬כן הכריע בסידור בית עובד שכן‬ ‫עיקר (תפלת שחרית שם)‪ .‬‬ ‫נוסח ברכת המינים‬ ‫שם‪ :‬המהג ה פ ש ו ט‬ ‫ב ר ו ב ה מק ומ ות לחתום‬ ‫״ ש ו ב ר אויבים‬ ‫ומכניע‬ ‫מ י נ י ם״‪.‬‬ ‫וכן העיד בספר נהגו העם (שחרית)‪:‬‬ ‫״וכן היה מנהגנו לחתום מינים לבסוף״‪.‬וכן נמצא‬ ‫בסידורי קהילות יון‪ .‬ולא אמרו שיחזור אלא במקוס שכל השנה אומריס האל אוהב צדקה‬ ‫ומשפט‪.‬וגם סידור זה היה נפוץ‬ ‫מאד במערב הפנימי‪ .‬ואכמ״ל״‪ .‬‬ ‫ואני בעניי איני זז ממנהגי‪ .‬וכן הוא בסידור‬ ‫מהר״א הכהן ובסידור האר״י דפוס‬ ‫לבוב‪ .

‬ובהערה ‪ 6‬כתבו‬ ‫להעיר שרוב הסידורים אין להם תיבת‬ ‫זדים מכח מה שהיה צנזורה על ברכה זו‪.‬‬ ‫ובסידור מה״ר שבתי סופר (בלטימור‬ ‫תשנ״ד) (דף קל״ח) האריכו היאך שלחו‬ ‫יד הצנזורה בנוסח הברכה‪( .‬וכן נמצא בכת״י תשובת‬ ‫מהר״א מני לבן איש חי להוכיח שהנוסח‬ ‫הנכון הוא לחתום ״שובר אויבים ומכניע‬ ‫מינים״‪ .‬ומשמע מהשגתו בקשר גודל‬ ‫שידע היטיב הצדדים בזה‪ .‬ובאמת‬ ‫באבודרהם נשמט לגמרי ברכה זו‪.‬וכ״כ במהר״ש ויטאל ונדפס‬ ‫בכמה סידורים בבליים‪.‬וגם בב״י (סי׳ קי״ב) הביא‬ ‫בשם השבה״ל שהעתיק נוסח זדים‪ .‬ויתירה מזה כתב בכה״ח‬ ‫(פלאגי סי׳ ט״ו אות ל״א) דאע״ג‬ ‫דהולכים בתר פסקי החיד״א‪ .‬וכפי שנדפס בכמה מסידורי‬ ‫האר״י‪ .‬‬ ‫אמנם בעיקר הטענה שאילו ראה‬ ‫החיד״א כל הראיות הנ״ל לחתום מכניע‬ ‫זדים ודאי הוה הדר ביה‪ .‬דכל רז לא‬ ‫אניס ליה‪ .‬ואלו היה רואה החיד״א כל‬ ‫הראיות לומר זדים היה חוזר בו‪ .‬נוסף‬ ‫לאשכול‪ .‬‬ ‫וכידוע רבים העירו ע״ז על פי מה‬ ‫שנמצא בירושלמי (ברכות פ״ד ה״ג)‬ ‫ובמדרשים וכן בראשונים רבים נוסח‬ ‫זדים‪ .‬‬ ‫ואפשר יד הצנזורה נטויה עליו‪ .‬ובתלמוד בבלי לפנינו ליתא‪.‬ובאמת‬ ‫הנוסח המקורי הוא כפי שמופיע בגירסת‬ ‫הרי״ף‪ .‬וע׳ שם‬ ‫שמצאו נוסח האבודרהם וכתב הנוסח‬ ‫זדים כשאר ראשונים)‪ .‬ולא כגירסת הגמ ׳ שלפנינו‪.‬ויש צד לומר שהושמט‬ ‫נוסחת המינים מחמת הצנזור‪ .‬כוונתו שאע״פ‬ ‫שיש מקום רב בפוסקים לומר זדים‬ ‫מכ״מ אינו מספיק לשנות המנהג‪.‬‬ ‫דברכת אויבים הוא (ע׳ חס״ד סופ״ג‬ ‫דברכות)‪ .‬‬ ‫מפורשים‬ ‫שדברים‬ ‫לומר‬ ‫וקשה‬ ‫בירושלמי ובכל הראשונים ובב״י נעלם‬ ‫כ״ז מעיניו‪ .‬דאיתא התם‪:‬‬ ‫כלה הפושעים וכולל הזדים עמהם‪.‬וכן‬ ‫העלה בתפלה לדוד (דף סב‪ ).‬קצת צ״ע לומר‬ ‫כן על החיד״א שכידוע היו עיניו פקוחות‬ ‫על כל ספרי הראשונים והאחרונים‪ .‬וכ״כ ברי״ף ברכות‬ ‫(יט‪ ):‬דהברכה נקראת ״ברכת מינין״‪.‬‬ ‫ועכ״פ אין לנו ראיה ברורה מהו נוסח‬ ‫הבבלי בזה‪ .‬אינו ראייה לנוסחת התלמוד‬ ‫בבלי‪ .‬ומה שסיים‬ ‫״ואני איני זז ממנהגי״‪ .‬אבל עיקר הברכה‬ ‫נתקנה על המינים‪ .‬ובפתה״ד‬ ‫(סי׳ ק״ח) שכן מצא גם בנוסחאות‬ ‫וסידורי האר״י ועוד אחרונים‪ .‬ועפ״ז כתב בשלמי ציבור (שם)‬ ‫לומר זדים‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫ורמז שמו בחתימה שובר אויבים ומכניע‬ ‫מינים (ר״ת שמואל עם הלמ״ד שבראש‬ ‫הברכה)‪ .‬מכ״מ בהאי מילתא נטה‬ ‫מדרכו‪ .‬‬ ‫והראשונים שגרסו זדים‪ .‬‬ ‫משמע שרק כולל‪ .‬דעי״ז חותם מעין הפתיחה‪.‬ועוד‬ ‫בדברי‬ ‫מפורשת‬ ‫זדים‬ ‫שנוסחת‬ ‫הירושלמי‪ .‬ע״כ יצטרכו‬ ‫ליישב דמכ״מ הוי מעין החתימה‪.‬‬ ‫נוסף לזה‪ .‬ועוד הרבה ראשונים אשר‬ ‫החיד״א מביא דבריהם במקומות רבים‪.‬‬ ‫והנה מהגמ ׳ במגילה י״ז מבואר שעיקר‬ ‫הברכה נתקנה על המינים‪ .‬‬ ‫ובאמת טעמא רבתי איכא לחתום‬ ‫במינים‪ .‬‬ ‫ומזה הוכיח החמדת ימים גירסתו‪.‬ומכ״מ לפי נוסח מינים הוי‬ .‬עיקר הטענה שנמצא‬ ‫בירושלמי ובראשונים נוסח זדים ולא‬ ‫מינים‪ .‬וכתבו‬ ‫שכן נמצא בסידורי הרש״ש‪.

‬דעי״ז הוי ממש מעין‬ ‫הפתיחה‪.‬‬ ‫וענה באופן ברור‪ .‬וכ״כ בשו״ת יחוה‬ ‫דעת (חזן) ח״ג (סי׳ י׳)‪.‬בית עובד‪ .‬שבוודאי יש לקיים‬ ‫הנוסח ולא לשנותו‪ .‬שכן נמצא בירושלמי‪ .‬וסיים שלא‬ ‫יועילו שום תוספת של אחרונים בזה‪.‬וכפי שהוכיח בכה״ח (סי׳‬ ‫קכ״ו ו ) שכן משמע משער הכוונות‪.‬דאע״פ שברוב הנוסחאות לא‬ ‫ס״ל הכי‪ .‬ושטעם הדבר גם‬ ‫שם הוא משום דהוי מעין הפתיחה‪.‬‬ ‫ולפ״ז אתי שפיר נוסחת סידורי האר״י‬ ‫שחתמו במינים‪ .‬אע״פ שאין‬ ‫לו סמך ע״פ הדקדוק‪ . 50‬כן נדפס בסידור חקת עולם‪ .‬ובפרט שאין נוסחת הבבלי‬ ‫ברורה בזה‪ .‬‬ ‫ובפרט לפי מה שיתבאר בסמוך שגם‬ ‫נהגו לפתוח הברכה ב‪ :‬״למינים‬ ‫ולמלשינים״‪ .‬‬ ‫בא״ח ועוד‪ . 50‬ו י ש‬ ‫מ קו ר‬ ‫ממש מעין הפתיחה‪ .‬אין לשנותו‪ .‬‬ ‫דאע״פ שלא מצא סמך למנהג כתב שאין‬ ‫לשנותו והו״ד בברכ״י(סי׳ ר״ח אות י ׳)‪.‬שידעו גדולי האחרונים‬ ‫הללו היטב כל דברי הראשונים הנ״ל‪.‬רק החיד״א וסידור אר״י‬ ‫החזיקו לקיים נוסחת למינים‪ .‬‬ ‫והמנהג עדיף‪ .‬ובכה״ח‬ ‫(סי׳ קכ״ו ס״ק ו׳) כתב שכן משמע‬ ‫משער הכוונות דתחילת הברכה היא‬ .‬‬ ‫וכעינ״ז כתב בזכרונות אליהו( מני)( מע׳‬ ‫מ ׳ אות ט״ז) בנוסח על הכלכלה שאף‬ ‫שמצא נוסח זה רק בטור‪( .‬כיון שלא נמצא בשום‬ ‫ראשון מפורש כנוסח זה‪ .‬אין‬ ‫לשנות‪.‬ולקמן יתבאר‬ ‫עוד ראשונים דס״ל הכי) ופקפקו על‬ ‫הנוסח‪ .‬‬ ‫ולא כתבו לשנות עפי״ז נוסחת הסידור‬ ‫מדורי דורות‪ .‬אשר‬ ‫העתיקוה החיד״א‪ .‬‬ ‫ולא ידעתי מי גילה לו רז זה שכל עוד‬ ‫שלא נמצא ראשון מפורש יש לדחות‬ ‫הנוסחא המקובלת מדורי דורות‪ .‬ובסימן ר״ח נאריך בזה‬ ‫שכן מנהגנו ע״פ הטור‪ .‬‬ ‫וראיתי בספר אוצר פסקי הסידור (דף‬ ‫רע״א) שהוכיח דע״כ יש לשנות המנהג‬ ‫ולומר זדים‪ .‬ע״ש‪ .‬אעפ״כ כתב שאין לשנות‪.‬וק״ו מאחר שכך נתפשט מדורי‬ ‫דורות בהרבה מקומות ומוחזק למנהג‬ ‫המקובל מסידורים עתיקים המוסמכים‬ ‫מגדולי עולם (חקת עולם בית עובד‬ ‫א בו ת‬ ‫ועוד) אין לנו רשות לשלוח יד ולהגיה‪.‬וכעינ״ז‬ ‫כתב בשו״ת יוסף אומץ (סי׳ י׳) שנוסח‬ ‫שכל העולם אומרים אותו‪ .‬‬ ‫וכעינ״ז איתא בהלק״ט ח״א (סי׳ נ״ה)‬ ‫בנוסח ברכת על המחיה‪ .‬ק״ו‬ ‫לנידון דידן שיש אחרונים דס״ל הכי‪ .‬וכמו״כ יש לומר‬ ‫בנידו״ד‪ .‬‬ ‫והצעתי הדברים למרן הגרי״ש אלישיב‬ ‫שליט״א‪ .‬ואין לנו אלא דברי‬ ‫האחרונים בתראי שידעו מה שלא‬ ‫יודעים אנו‪ .‬זב״צ‪.‬האם יש לשנותו‪.‬ולא נמצא‬ ‫בראשונים כזה הנוסח‪ .‬שנהגו לומר‪:‬‬ ‫על מחיתה ועל כלכלתה‪ .‬וכל‬ ‫הראשונים‪ .‬‬ ‫‪ .‬מכ״מ כיון שיש סמך לנוסח‬ ‫מגדולי עולם‪ .‬ומצינו כעין זה‬ ‫בנוסח חתימת מעין שלש‪ :‬״על המחיה‬ ‫ועל הכלכלה״‪ .‫סימץ קיח‬ ‫אבות‬ ‫וב פת יח ת הברכה ״ י ש ש נ ה ג ו לפת וח ב ‪ :‬״למינים ו ל מ ל ש י נ י ם ״‪ .‬אין לשנות הנוסח‪ .‬ואדרבה החזיקו שזהו הנוסח‬ ‫הנכון‪ .‬בדגן א״י‪.‬דרבים עוררו על נוסחת‬ ‫המינים‪ .

51‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫למינים‪ .‬וכן משמע‬ ‫באבודרהם שכתב ״כי לישועתך קוינו כל‬ ‫היום ע״ש לישועתך קויתי ה׳״‪( .‬‬ ‫ובנוסח ברכת על הצדיקים מנהגנו לומר‬ ‫ועל זקניהם כמש״כ בבית עובד וכפי‬ ‫שכתב בפתח הדביר (סי׳ קי״ח ס״ק ד׳ )‬ ‫ובנתיבי עם (סי׳ קי״ח)‪ .‬ובשו״ת שמ״ש ומגן‬ ‫ח״ג (שם) כתב שהוא פותח למינים אל‬ ‫תהי תקוה כיון שהיא נקראת ברכת‬ ‫המינים‪ .‬‬ ‫ובגירסת את צמח הנוסח בתפלת החדש‬ ‫ובבית עובד כי לישועתך קוינו כל היום‪.‬וע׳ בשו״ת יחו״ד‬ ‫ח״ה (סי ט )‪.‬‬ ‫‪ .‬וכמש״כ במנחת‬ ‫אהרן (כלל ט״ז ס׳ ל׳) שהאר״י קיים‬ ‫הנוסח‪ .‬ע״ש‪ .‬וכ״כ‬ ‫בנהגו העם (שם)‪ .‬ולא מוסיף למינים ולמלשינים‪.‬וכן נהגו בעיר פאס‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫צז‬ ‫נוהגים לפת וח ב ‪ :‬״ ל מל ש ינ י ם ולמינים‪. 51‬כן נדפס בסידור בית עובד ובתפלת‬ ‫החדש‪ .‬‬ ‫ובנוסח למלשינים ע׳ בבית עובד ושאר‬ ‫סידורי ליוורנו שהגירסא בזה לומר‬ ‫״ותשמידם במהרה בימינו״ ויש שאמרו‬ ‫ותכניעם‪.‬ורוב‬ ‫נוסחאות התפלה מהאבודרהם כמש״כ‬ ‫במבוא)‪.‬ודלא כמשמעות הראשונים‬ ‫ונוסח אשכנז שכתבו לומר ״ועל זקני‬ ‫עמך בית ישראל״‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫ולא מוסיפים קוינו וצפינו‪ .‬והוסיף ״ועכשיו המנהג לומר‬ ‫שניהם למינים ולמלשינים״‪ .‬‬ .

‬וטוב שיהיה אחל לכל הפחות שיענה אמן אחר הש״ץ‪.‬אל א עו ש ה ״ חזר ה‬ ‫קצר ה״ כ לו מ ר ש או מר ב קו ל רם רק ג׳ בר כו ת הר א שונו ת עם ״ קדו ש ה״‪.‬יו ר ד לפני התיבה ומתפלל בקול רם‬ ‫לצבור‪ .‬והוסיף טעם לזה‬ ‫שכיון שכל הצבור מכונין אליו נמצא‬ ‫שיוצאים ידי חזרת הש״ץ‪ .‬דאם הוא מתפלל לבד עם הש״ץ‬ ‫נמצא שאינו מתפלל עם העשרה ומפסיד‬ ‫מעלת תפלה בציבור‪.‬יוכל להתפלל מיל בקול רס‪ .‬וכדעת הרבה מן‬ ‫האחרונים שס״ל שבמקום שעושים‬ ‫חזרה קצרה יש להתפלל ביחד עם‬ ‫הש״ץ‪ .‬וכך‬ ‫פסק בכה״ח (אות י׳)‪ .‬‬ ‫והוסיף שכמדומה שכך נוהגים‪ .‬ונו הגי ם ש מג בי ה‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫ושאר הציבור ממתין עד לאחר האל‬ ‫הקדוש ואח״כ מתחילים תפילת הלחש‪.‬ואח״כ יתפלל עם כל הקהל‬ ‫יחד‪ .‬‬ ‫אמנם אם הוא נמצא בציבור שנוהגים‬ ‫כהמ״ב‪ . 52‬כך המנהג הפשוט‪ .‬והחזו״א (סי׳ י״ט סק״ז)‪ .‬ודלא כהמ״ב‬ ‫(ס״ק ח׳) בשם הבה״ט והב״ח שיש‬ ‫א בו ת‬ ‫להמתין עד שגומר הש״ץ האל הקדוש‬ ‫ואח״כ מתחילים תפלת לחש‪.‬‬ ‫ש או מר מיל ה ב מיל ה עד האל‬ ‫ה קדו ש‪.‬ו הוא צריך‬ ‫לע מוד לפני התיבה לאל תר‪ .‬‬ ‫מ ס תבר שג ם הו א י מ תין וי ת חי ל ש מו״ ע עם ש אר ה צי בו ר‪.‬אמנם ב מ קו ם ש כל‬ ‫ה צי בו ר‬ ‫מ מ תיני ם ו אינ ם מ ת חילי ם תפל ת י״ ח עד שגו מ ר ה ש״ץ הא‪-‬ל ה קדו ש‪.‬‬ ‫ה צי בו ר י א מ רו ע מו כל מה‬ ‫ו א ח״ כ מ מ שיכי ם כל א חד ל ב דו בל ח ש‪ .‬כן דעת האליה רבה (אות ב׳)‪.‬‬ ‫בזה י״ל דלכו״ע ממתין עד לאחר האל‬ ‫הקדוש‪ .‬והציבור מתפלל עמו מלה במלה‬ ‫בלחש על לאחר האל הקלוש‪ .‬שרק הש״ץ מתחיל בקול רם‪. 52‬‬ ‫אמירת מודים בקול רם כשאין חזרת הש״ץ‬ ‫שם‪ :‬ו מ ת פ לל ה ש״ץ ב קו ל רם עד ל א חר האל ה קדו ש‪ .‫סימץ קכד‬ ‫אבות‬ ‫סימן קכד ‪ -‬דין הנהגת ש״צ בי״ח ברכות ודין עניית אמן‬ ‫הנהגת הקהל כאשר החזן עושה ״חזרת הש״ץ קצרה״‬ ‫סעיף ב‪ :‬ש״ץ שנכנס לבי ת הכנסת ומצא צי בור שהתפללו בלחש‪ .‬ו אינו צריך ל חזור להתפלל בלחש הגה וכן אס הוא שעת הדחק כגון שירא‬ ‫שיעבור ז מן התפילה‪ .‬‬ ‫כ א שר ה ש״ץ‬ ‫אינו או מר חזר ת ה ש״ץ ה שלי מ ה‪ .‬ולזה‬ ‫הסכים הפרמ״ג(א״א ה׳) והפתח הדביר‬ ‫(אות א׳)‪ .‬‬ .

‬והובא בב״י (סי׳ רל״ב‪.‬אך לפי מה שכתבנו לעיל שלא‬ ‫נוהגים הכי אלא כולם מתחילים‬ ‫להתפלל שמו״ע ביחד עם הש״ץ אין זה‬ ‫טעם מספיק‪ .‬ולכן לכה״פ מתחיל מרצה‬ ‫בקול רם‪.‬כ״כ‬ ‫בסידור רב סעדיה גאון‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכן בכת״י של‬ ‫הגניזה מקהיר איתא כזה הנוסח ממש‪:‬‬ ‫ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים‬ ‫״כמאז״‪ .‬ואע״פ שבפרמ״ג (שם) והלבוש‬ ‫(שם) כתבו שיתפלל הש״ץ את כל‬ ‫התפלה בקול רם עד לאחר שומע תפלה‬ ‫ומודים‪ . 54‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬ולכן אומרים הציבור בקול רם‬ ‫מה שהיה חסר‪.‬‬ ‫ובכה״ח (שם) כתב שמדברי הזוה״ק‬ ‫והאר״י ז״ל נראה שלא יתפלל הש״ץ כל‬ ‫התפלה בקול‪ . 54‬כך המנהג הפשוט‪ .‬‬ ‫עי׳ מה שכתבנו שם) ובמהלרב״ח (סי׳‬ ‫ט״ו)‪ .‬והמגביה קולו‬ ‫א בו ת‬ ‫בלחש אסור מפני שיאחזו בו החיצונים‪.‬‬ ‫ובשעה שהש״ץ אומר ״בשובך לציון‬ ‫ברחמים״ אומרים הציבור ״כמאז״‪.‬וא״כ‬ ‫מה תועלת יהיה אם מתפלל בקול‪ .‬מכ״מ כבר כתב בביה״ל (ד״ה‬ ‫בלחש) שאין העולם נוהגים כן‪ .‬הקהל יש להם לשתוק ו ל כוין לברכו ת שמברך‬ ‫החזן ו כו' (וי" א שכל העס יע מלו כשחוזר הש״ץ התפלה) בשעת חזרת‬ ‫הש״ץ‪.‬וכעין‬ ‫מה שמגביה קולו עד לאחר האל הקדוש‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫קו לו כ ש מגי ע לרצ ה כ די שי ענו ה צי בו ר מודי ם‪.‬‬ ‫ה מנ הג ל ה ח מיר היכ א ש א פ שר ל ע מו ד ב שע ה ש ה ש״ץ חוז ר את ת פיל ת‬ ‫י״ ח‪. 53‬כן המנהג‪ .‬‬ ‫נר׳ שלצורך עניית מודים שאני‪ .‬‬ ‫וכשאומר הש״ץ בחזרה וכל החיים יודוך‬ ‫סלה‪ . 53‬‬ ‫לעמוד בשעת חזרת הש״ץ‬ ‫סעיף ד‪ :‬כ ש ש״ץ חוזר התפלה‪ .‬וכתב‬ ‫בטעם המנהג דברוב המקומות נוהגין‬ ‫הציבור להמתין עד שיסיים הש״ץ האל‬ ‫הקדוש‪ .‬הקהל עונים ד ״ברוך חי‬ ‫העולמים״‪.‬וזה‬ ‫לפי שיטתו שכתב במ״ב (ס״ק ח׳)‬ ‫שממתינים הציבור ולא מתחילים תפלת‬ ‫לחש עד אחרי שגומר הש״ץ האל‬ ‫הקדוש‪ .‬דכיון שאין ט׳ עונים‬ ‫אינ״ז אלא כתפלת לחש‪ .‬‬ ‫שזה נמי לצורך עניית קדושה בציבור)‪.‬‬ ‫וכך כתב בחזו״א (סי׳ י״ט ס״ק ז׳ )‪.‬‬ ‫והטעם ראיתי בספר עלי הדס (דף כח)‬ ‫שבסידורים ישנים של הגאונים איתא‬ ‫כזה הנוסח‪ :‬ותחזינה עינינו בשובך לציון‬ ‫ברחמים ותרצה בנו ״כמו אז״‪ .‬ומבוסס ע״פ‬ ‫דברי הרמב״ם (הל׳ תפילה פרק ט׳ הל׳‬ ‫ג׳) וז״ל לאחר שהש״ץ מסיים תפלתו‬ .‬ולכן קשה להם להשיגו אח״כ‬ ‫לומר שומע תפלה ומודים בשוה‪ .‬‬ ‫(ומה שנהוג שמגביה קולו בשעת מודים‪.

‬ומסתימת הדברים‬ ‫משמע שמדבר בכל הברכות אפילו‬ ‫באותם שיוצא בהם ידי חובה‪ .‬וכ״כ במעשה רוקח (ברכות‬ ‫פ״א הל׳ י״א)‪ .‬והאריך עוד בזה‬ ‫בח״ב (סי׳ כ״ה) ובח״ג (סי׳ ט״ו) לקיים‬ ‫המנהג‪ .‬וכן העיד בשו״ת‬ ‫שמ״ש ומגן ח״ב (סי׳ ל״ד) וכך העיד‬ ‫בשו״ת יחוה דעת (חזן) ח״א (סי׳ י״ג)‬ ‫שכך מנהג מרוקו‪ .‬אבוחצירא‬ ‫זצ״ל על מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם‬ ‫ולמעלה בקודש‪ .‬‬ ‫וע״ע בשו״ת ישכיל עבדי ח״ב (או״ח סי׳‬ ‫י״ב)‪ .‬וזהו שאמר‬ ‫מרע״ה ״כי שם ה׳ אקרא הבו גודל‬ ‫לאלוקינו״ ע״כ‪ .‬הרי להדיא דגם‬ ‫אלו שלא יצאו יד״ח עומדים‪ .‬וכן הוא ע״פ הגר״א‪ .‬והכל‬ ‫עומדים ושומעים חזרת השליח לציבור‬ ‫ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה‪ .‬‬ ‫ה מנ הג ל ענו ת ב רו ך הו א ו ב רו ך ש מו על כל ברכ ה ש שו מ ע בין ב בר כו ת‬ ‫שאד ם ל א יו צ א ב ש מיע ת ם בין ב בר כו ת ש אד ם יו צ א ב הן י ד ״ ח‪ .‬וכן מנהג‬ ‫תוניס וג׳ רבה כדכתב בשואל ונשאל ח״א‬ ‫(סי׳ כ״ה)‪ .‬וכך פסק‬ ‫בהדיא הרחיד״א (קשר גדול סי׳ י״ח אות‬ ‫יב) ובכה״ח פלאג ׳י (סי׳ ט״ו אות נ״ג)‪.‬וכן העיד בספר מנהגי החיד״א‬ ‫(דף קמ״ו) שנזף הקדוש ר׳ ישראל‬ ‫אבוחצירא על מי שלא ענה בהוב״ש על‬ ‫כל הברכות שיוצאים יד״ח‪ .‬עונ ה‬ ‫ב רו ך הו א ו ב רו ך ש מו‪.‬ע׳ מבקשי תורה אדר‬ ‫ראשון תשנ״ו)‪.‬כמו ברכות ההלל וברכות שופר‬ ‫וברכת מקרא מגילה‪ .‫מגן‬ ‫סימץ קכד‬ ‫אבות‬ ‫עניית ברוך הוא וברוך שמו בכל ברכה ששומע‬ ‫סעיף ה‪ :‬על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא ו ברוך שמו‪. 55‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫בלחש‪ .‬יפסע שלש פסיעות לאחוריו‬ ‫ואח״כ יחזור למקומו ויתפלל‪ .‬בית‬ ‫אבי ח״ג (סי׳ קמ״ו ו׳) ועוד‪ .‬ובנתיבי עם (סי׳ קס״ז) העיד שכן‬ ‫מנהג ירושלים‪.‬שביאר‬ ‫שכל טעם העמידה בחזרת הש״ץ הוא‬ ‫מפני שהאינו בקי יוצא עי״ז‪ .‬בין‬ ‫אלה שכבר יצאו יד״ח ובין אלה שלא‬ ‫יצאו ידי חובתם‪ .‬וודאי דאין לחלוק‬ ‫על המנהג״‪ .‬‬ ‫ומקור דברי השו״ע לענות ב״ה וב״ש‪.‬וכן הוכיח‬ .‬ודבר זה‬ ‫לא שייך בימינו‪( .‬הגר״ח פלאג׳י (לב חיים‬ ‫ח״ב סי׳ ק״ט ובגש״פ חיים לראש דף‬ ‫לח)‪ .‬וכך העיד בשו״ת יפה שעה‬ ‫א בו ת‬ ‫(או״ח סי׳ י״ט) להג״ר מ‪ .‬‬ ‫וכך העיד בשו״ת הלכות קטנות (ח״ב‬ ‫סי׳ פ׳) ״ובקה״ק של ספרדים כולם‬ ‫מעומד בחזרה‪ .‬‬ ‫‪ .‬עכ״ד‪ .‬והכי מסתברא״‪.‬‬ ‫מדברי הרא״ש בתשובותיו (כלל ב׳ סי׳‬ ‫י״ט) וז״ל‪ :‬ושמעתי מאבא מארי ז״ל‬ ‫שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה‬ ‫שומע בכל מקום בהוב״ש‪ . 55‬כך העיד בקיצוש״ע טולידנו (עמוד‬ ‫ק״א) וז״ל‪ :‬ואנחנו מנהגנו בכל מארוקו‬ ‫שעונים ב״ה וב״ש בכל הברכות שיוצאין‬ ‫בהם‪ .‬לבושי מרדכי(או״ח סי׳ צ״א)‪ .‬שכתבו‬ ‫להקל בזה‪ .

‬ולפי״ז על‬ ‫כרחך דשומע כעונה הו״ל כמוציא‬ ‫משפתיו ממש‪ .‬ובשו״ת יוסף‬ ‫אומץ (סי׳ ע׳ אות ג׳ ) הסיק שאין למחות‬ ‫במנהג העולם בזה‪.‬‬ ‫עוד ראיתי בשו״ת מהר״ם שיק (סימן‬ ‫נ״א) שהעיד שגם בבית מדרשו של‬ ‫החת״ס נהגו לענות בהוב״ש בכל‬ ‫הברכות‪ .‬ומה שמוכיחים מדברי‬ ‫הבית הלוי שכתב דבברכת כהנים אין בו‬ ‫שומכ״ע‪ .‬דכשעונה ב״ה‬ ‫וב״ש אין החזן ממתין לו‪ .‬‬ ‫דמה שיוצא ע״י האחר היינו דהאחר‬ ‫פוטר אותו מחיוב הברכה שעליו ע״י‬ ‫שהוא שומעו‪ .‬הו״ל הפסק ומשנה‬ ‫ומוסיף‪ .‬אלא שאין למחות‬ ‫במי שעונה ב״ה וב״ש‪ .‬אז נחשב אמירתו כהפסק‪ .‬‬ ‫והנה בשו״ת חת״ס (או״ח סי׳ ט״ו) כתב‬ ‫לבאר דכל מצוה שמוטלת על גוף האדם‬ ‫אינו יכול לעשותה ע״י שליח‪ .‬מוכח דס״ל דשוכ״ע הוי‬ ‫כאילו מדבר‪( .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫בשמ״ש ומגן שם‪ .‬יש‬ ‫לדון ולומר שד״ז תלוי ביסוד דין‬ ‫שומכ״ע‪ .‬ויפסיד‬ ‫השומע כמה תיבות (ע׳ במטה יהודה‬ ‫שם)‪ .‬כלומר כאילו הוא‬ ‫עצמו מדבר‪ .‬אמנם דעת כמה אחרונים‬ ‫ובכללם במשנה ברורה לחלק בין ברכה‬ ‫שיוצא בשמיעתה יד״ח לבין ברכה‬ ‫ששומע ואינו יוצא בה יד״ח‪ .‬וכאילו הוא מדבר‪.‬שפיר הוי הפסק‪ .‬וכך מוכח מהשאילת יעב״ץ‬ ‫(ח״א סי ע״ה) שכ דסומא העולה‬ ‫אבות‬ ‫לתורה ושומע את קריאת הקורא הו״ל‬ ‫כקורא בע״פ‪ .‬אך בברכ״י(או״ח סי׳ רי״ג) אחרי‬ ‫שהביא הדעות בזה סיים שלא מצא ראיה‬ ‫מכרעת במי שמכוין לשמוע כל הברכה‪.‬דלכן בעי בר‬ ‫חיובא‪ .‬או דילמא דהא‬ ‫דיוצאים יד״ח ע״י שומע כעונה‪ .‬וכך הוכיח הקה״י מס׳ ברכות‬ ‫מהרמב״ן בפסחים)‪ .‬וכמו שמוכח מהריטב״א‬ ‫בר״ה (דף כט‪ ):‬דהו״ל כערב הפורע את‬ ‫חוב השני‪ .‬דאלמא‬ ‫דס״ל דשוכ״ע הו״ל כאילו הוא מדבר‪.‬‬ ‫וע׳ בתוס׳ בברכות (דף כ‪ ):‬ודו״ק‪.‬‬ ‫ובאמת לגבי הטענה הראשונה דאם עונה‬ ‫בהוב״ש בברכה שיוצא בה והוי שומע‬ ‫כעונה‪ .‬ועוד טעם‪ .‬‬ ‫דאמירתו לחוד ומה שיוצא בו לחוד‪.‬פירושן‬ ‫של דברים שזהו אחד ממיני הדיבור‪.‬‬ ‫שיוצא ע״י האחר אין כאן הפסק‪.‬‬ ‫וסיים דנכון ליזהר‪ .‬וכמש״כ הריטב״א בברכות‬ ‫(דף מה‪ ):‬דאחד פוטר את חבירו‪ .‬יש לדחות דיש דין מיוחד‬ ‫בברכת הכהנים דבעי קול רם‪ .‬דצריך קול רם וליכא‪ .‬ואכ״מ)‪.‬כן נר׳ ליישב דברי האחרונים הנ״ל‬ ‫שכתבו שגם בברכות שיוצא בהם יד״ח‬ ‫מדין שומע כעונה רשאי לענות ב״ה‬ ‫וב״ש‪.‬‬ ‫עיי״ש‪ .‬שכן משמע מסתימת‬ ‫מר״ן גופיה‪ .‬‬ ‫דכיון ששומע כעונה‪ .‬ויישב זאת בתרי טעמי‪ .‬אם הוא מדין שליחות (וכ״כ‬ ‫הפרמ״ג בפתיחה הכוללת‪ .‬ועוד דגוף‬ ‫אמירת בהוב״ש הוי כמוציא הברכה‬ .‬ולכן יכול להפסיק בגוף הברכה‬ ‫במה שהוא מצורך הענין‪ .‬והיינו‬ ‫החיוב שלו ולפ״ז כלפי עצמו שפיר יש‬ ‫לו לענות ב״ה וב״ש כשהוא שומע שם‬ ‫ה׳‪ .‬‬ ‫ומעתה יש מקום לומר דאם דין שומכ״ע‬ ‫הוא כמיני דיבור‪ .‬אחד‬ ‫שע״י שעונה אמן הוי כמוציא הברכות‬ ‫מפיו‪ .‬אך אם זה דין שליחות‪.‬וטעמם‪.‬דהרי‬ ‫מערבב דיבורו‪ .‬‬ ‫מדלא יצא ע״י המשמיע שיש לו עכ״פ‬ ‫קול רם‪ .‬כ״כ בשו״ת דבר שמואל (ס׳‬ ‫רצ״ה ב׳)‪ .‬וע״ע בחזו״א (סימן‬ ‫כ״ט ס״ק ג ׳) דזה התאחדות בפעולת‬ ‫השומע והמשמיע‪ .

56‬‬ ‫נוסח נקדישך‬ ‫שם‪ :‬הנו ס ח ה מ קובל ב מ ער ב ה פני מי הו א לו מ ר נ קדי ש ך ב ק מץ תחת‬ ‫ה שין‪ ( 57‬ו כ ן ב כל הפעלי ם ה מ חוברי ם לי חי ד ז כ ר כ גון ונ ע רי צ ך‪ .‬הוא מפני שע״פ דברי‬ ‫הזוה״ק צריך לשמוע כל חזרת הש״ץ‪.‬אלא שו ת קין ו מ כונין למה ש ש״ץ‬ ‫אומר‪ .‬נ בי א ך‬ ‫ו כ ר׳)‪.‬ע״פ‬ ‫מה שכתב בשו״ת פאת שדך (סימן י״ט)‬ ‫שטעמו של הגר״א שסובר שלא לענות‬ ‫ב״ה וב״ש‪ .‬כענין אמן הנז ׳‪ .‬ובמ״ב (ס״ק ב׳) הביא‬ ‫דעת הגר״א כהשו״ע‪ .‬וצ״ע‪ .‬‬ ‫ולא לומר כלום‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫מפיו‪ .‬אך מנהג העולם לא כן]‪.‬עד שמגיע לקדושה ו אז עונים הצבור קדו ש‪.‬‬ ‫‪ .‬כדעת האר״י ז״ל‬ ‫הובא בבה״ט‪ .‬‬ ‫נ הגו ש כל הקהל או מר נו ס ח נ קדי ש ך בי חד עם ה ש״ץ כד ע ת ה אר״י‬ ‫ז ״ ל‪.‬וצ״ע‪ .‬וסיים ״ומ״מ‬ ‫המנהג בימינו שאומרים הקהל ג״כ‬ ‫נקדש״‪ .‬וכ״כ בשו״ת‬ ‫שמ״ש מגן ח״ג סי׳ נ״ה ס״ק ג ׳‪.‬וע״ע בשד״ח‬ ‫(אס״ד הפסק אות י״ג)‪.‬‬ ‫[והגר״י מונסוניגו זצ״ל היה מורה שלא‬ ‫לענות בהוב״ש בברכות שיוצא בהם‬ ‫יד״ח‪ .‬רק לענות אמן‪ .‫קב‬ ‫מגן‬ ‫סימץ קכה‬ ‫אבות‬ ‫סימן קכה ‪ -‬דיני קדושה‬ ‫אמירת הקהל את כל נוסח הקדושה‬ ‫סעיף א‪ :‬אין הצבור אומרים עם ש״ץ נ קדי שך‪ . 56‬כן המנהג הפשוט‪ .‬וכ״כ בשו״ת ויאמר יצחק‬ ‫(לקו״ד תפלה סי׳ כ׳) וכ״כ בקיצוש״ע‬ ‫(טולידנו) (עמוד קטו) שכך מנהגינו‬ ‫הפשוט כדברי האר״י ז״ל‪ .‬מוכח שגם‬ ‫במה שיוצאים יד״ח אין בעניית ב״ה‬ ‫וב״ש משום הפסק עיי״ש‪ .‬‬ ‫‪ .‬רק יש‬ ‫עכ״פ להזהיר הש״ץ שימתין עד שיגמרו‬ ‫א בו ת‬ ‫לענות בהוב״ש‪ .‬דגם זה הוי קבלת‬ ‫והאמנת הדברים‪ .‬‬ ‫וראיתי עוד באוצר פסקי הסידור (דף‬ ‫קכ״ט) שהוכיח שיש לענות ב״ה וב״ש‬ ‫גם בברכות שיוצאים בהם יד״ח‪ . 57‬כן העיד בשו״ת יוסף אומץ (סי׳ י ׳)‪:‬‬ ‫״וידענו נאמנה בשאר ערי טורקיאה‬ ‫וארם צובה וארם דמשק וערי פרס וערי‬ .‬שלא יפסידו תיבות‪.‬וא״כ‬ ‫לפי מה שנוהגים העולם ובכללם‬ ‫המקובלים לענות ב״ה וב״ש‪ .

‬והוכיח דאע״פ שע״פ‬ ‫הדקדוק כינוי הפעלים המחוברים ליחיד‬ ‫זכר נמצא בלא הפסק‪ . 59‬כ״כ בשו״ת עמק יהושע ח״ו יו״ד‬ ‫סי׳ יז‪ .‬וכ״כ בנהגו העם‬ ‫שכן נהגו‪ . 59‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫א בו ת‬ ‫ולא כלשון התרגום‪.‬וכ״כ‬ ‫בא״ר (ס״ק ו׳)‪ .‬ששמע ממור אביו שהמנהג נגד‬ ‫מר״ן ולא לומר פסוק זה כשאין ברכת‬ ‫כהנים וכדעת רש״י‪.‬ובערה״ש (ס״ק ה׳)‪.‬וכן נמצא בכל‬ ‫הסידורים‪.‬וזה כלשון המקרא‬ ‫‪ .‬‬ .‬‬ ‫נ הגו כ ד ב רי ה שו״ ע ש ה ש״ץ או מר פ סו ק ז ה ג ם כ ש אין כ הני ם‪ .‬אך‬ ‫בדרכי משה שם כתב דמנהג מקומו לא‬ ‫לאומרו וכדברי רש״י שרק בברכה על‬ ‫ידי הכהנים אומרו‪ .‬והביאו בב״י‪ .‬‬ ‫אמנם בהמשך נוסח הקדושה ״ובדברי‬ ‫קדשך כתוב לאמור״ נוהגים לומר קדשך‬ ‫בקמץ תחת הכ׳ פשוטה‪ .‬‬ ‫מערב הפנימי כולם אומרים כן כנדפס‬ ‫בסידורים״‪ .‬וכן העיד בכה״ח ס״ק ט״ו‪. 58‬וי ש‬ ‫ש כ ת בו של א נו הגי ם לו מ ר פ סו ק ז ה ב מ קו ם ש אין כ הני ם‪.‬‬ ‫ונהגו להשאר מעומד עם רגליו צמודים‬ ‫זל״ז עד לאחר הא‪-‬ל הקדוש‪ .‬כ״כ בשמ״ש‬ ‫ומגן ח״ג (סי׳ פה)‪ .‬ואלו‬ ‫שרוצים לשנות פערו פיהם נגד גדולי‬ ‫עולם שוודאי ידעו היטב כל סודי‬ ‫הדקדוק ואעפ״כ לא שינו (אע״פ‬ ‫דבשינויים קלים רשאי לשנות ע׳ שם‬ ‫בשם האבקת רוכל)‪ .‬שקמץ תהיה‬ ‫מתחת לכף‪ .‬מכ״מ אין לשנות ע״פ‬ ‫הדקדוק שינוי שהוא מורגש‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫סימן קכז ‪ -‬דין מודים דרבנן‬ ‫אמירת אלוקינו כשאין כהנים בביהכנ״ס‬ ‫סעיף ב‪ :‬אם אין שם כהנים אומר ש״ץ אלהינו ואלהי אבו תינו בר כנו בברכה‬ ‫המשולשת ו כו' ו אני אברכם‪.‬‬ ‫‪ . 58‬כ״כ באבודרהם (עמוד קטז) בשם‬ ‫סדר רב עמרם ור׳ סעדיה ועליהם סמכו‬ ‫בארצות אלו לאומרו‪ .

‬‬ ‫‪ . 60‬כ״כ בקיצשו״ע (טולדינו) דף קיז‬ ‫שכן נהגו לסמוך על שיטת הרמב״ם‪.‬ובמקום‬ ‫שיש רק כהן אחד ע׳ לעיל בזה (סי׳‬ ‫קכ״ד)‪. 60‬‬ ‫קריאת ״כהנים״ ע״י הש״ץ‬ ‫סעיף י‪ :‬עומדים בדו כן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם‪ .‬‬ ‫נ הגו בי מי ה חול ש הכ הני ם סו מכי ם על הנ טיל ת ידי ם ד ש ח־י ת ש עול ה‬ ‫לנ שי א ת כ פי ם‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ .‬ע״ע‬ ‫בנהגו העם‪.‬‬ ‫ג״כ קורא ״כהנים״‪ .‬ו צ רי ך כל כ הן שנו הג כן ל ש מו־ י דיו מ שע ת נ טי ל תו‬ ‫של א יג ע ב מ קו ם ה מלו כ לך‪.‬והעיד בכה״ח (ס״ק‬ ‫ס״ז) שכך מנהג בני ספרד‪ . 61‬כך מנהג הפשוט‪ . 61‬‬ ‫אמירת עם קדושך כאמור‬ ‫שם‪ :‬ו ב ש ע ה‬ ‫ש או מר‬ ‫ה ש״ץ‬ ‫״ כ הני ם״‬ ‫ה צי בו ר‬ ‫עונ ה‬ ‫״עם‬ ‫קדו ש ך‬ ‫כ א מור״‪.‫קד‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ קכח‬ ‫סימן קכח ‪ -‬דיני נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלים‬ ‫בכהן‬ ‫נטילת ידים של שחרית עולה לברכת כהנים‬ ‫סעיף ו‪ :‬אע״פ שנטלו הכהנים ידיהם שחרית חוזרים ונוטלי ם ידיהם‪.‬‬ ‫ע״ ע בנהגו העם ‪.‬שכתב הב״י שם‬ ‫שנראה כן מדברי רש״י והרמב״ם‪. 62‬כ״כ בלבוש שם שאע״פ שברמ״א‬ ‫כתוב שרק הש״ץ אומרו‪ .‬ו אז יאמרו בקול רס ו חוזר ואומר עס קלושך כאמור‬ ‫בלחש‪.‬‬ ‫ואפשר לפי שתפלת חול קצרה אין כאן‬ ‫היסח הדעת‪ .‬ע׳ כה״ח (ס״ק ס״ט)‪ . 62‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ .‬‬ ‫ה שלי ח‬ ‫צי בו ר ב ע צ מו קור א‬ ‫תיב ת כ הני ם‪ .‬ועוד דבחול העם טרודים‪.‬ו אז אם הם שנים קורא‬ ‫להם ( ה ש״ץ) כהנים הגה ‪.‬כבר נהגו שגם‬ ‫הקהל אומרו‪ .‬ו ל א‬ ‫א חר‪ .‬ו ל א‬ ‫חו ש שין‬ ‫להפסק כיון דנ שי א ת כפי ם צו ר ך תפיל ה היא‪.‬ואצבעותיהם‬ ‫כפופי ם ל תוך כפיהם עד שש״ץ מסיים מודי ם‪ .‬‬ ‫שאפילו היכא שאין אומרים אלקינו‪...

‬הגה וי" א שגס מילת יברכך יקרא אוחו‬ ‫ש״ץ תחלה וכן נוהגיס בכל מלינות אלו‪.‬‬ ‫ה מנ הג ה פ שו ט כ ש כ הן א חד נו ש א את כ פיו ה חזן מ קרי א לו גם תיב ת‬ ‫י ב ר כ ך‪ .‬ושם איתא בהדיא כהך חילוקא‪.‬ובפר״ח‪ .‬ו ב מ קו ם שי ש הרב ה כ הני ם ‪ . 63‬‬ ‫קריאת התיבה יברכך מהש״ץ או מהכהנים‬ ‫סעיף יג‪ :‬מתחילין הכהנים לו מר יברכך‪ .‬הש״ץ‬ ‫מתחיל יברכך״‪ .‬עד שקם‬ ‫ושינה אותו ע״פ הסוד‪ .‬‬ ‫ועפ״ז יש לעמוד על פשר הדברים‪ .‬ובשכנה״ג‪ .‬‬ ‫דבכהן אחד צריך להקרותו גם יברכך״‪.‬כמש״כ‬ ‫בברכ״י‪ .‬‬ ‫ואומרים שהם נוהגים כן כדעת הרמב״ם‪.‬למה‬ .‬ובכה״ח‬ ‫ס״ק פ״ז ועוד‪ .‬וכ״כ בספר נהגו העם‪.‬וכ״כ בשו״ת אג״מ‬ ‫ח״ג סו״ס יז לא לומר בהוב״ש בברכת‬ ‫כהנים‪.‬שבמילה הראשונה‬ ‫לא יבואו לטעות‪ . 63‬כן המנהג לענות בהוב״ש‪ . 64‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫והק ׳ ע״ז בהגב״י בכנה״ג דמאי שנא כהן‬ ‫אחד או הרבה כהנים‪ .‬וע׳ בפתח הדביר‬ ‫(ח״ב בקו״א סי׳ קכ״ח) שגם ע״פ הסוד‬ ‫שפיר דמי שהכהנים יתחילו יברכך‪.‬‬ ‫ומקור הדברים בסידור בית מנוחה (דיני‬ ‫נש״כ אות ל״א) ״וכן נהגו הספרדים‬ ‫דאם הם שנים אין מקרין להם מלת‬ ‫יברכך‪ .‬משמע שהם מתחילין מילת‬ ‫יברכך‪ .‬ואע״פ שהיה מקום‬ ‫לפרש אחרת בדברי הרמב״ם‪ .‬וכ״כ הגר״ש‬ ‫משאש זצ״ל בירחון אור תורה (תשס״ג)‬ ‫״אם היו ב׳ או ג׳ כהנים הם מתחילים‬ ‫יברכך‪ .‬ובשו״ת שמ״ש ומגן ח״ב סי׳‬ ‫לה ׳ כתב שבמכנאס נהגו לא לענות אבל‬ ‫בקאזבלנקא עונים‪ .‬והטעם בזה‪ .‬‬ ‫והעיד שכן עמא דבר‪.‬‬ ‫ובב״י שם כתב שמפשטות לשון‬ ‫הרמב״ם (בהל׳ תפילה פרק י״ד הל׳ ג׳ )‬ ‫שכתב ״מחזירין פניהם וכו׳ ומתחילין‬ ‫יברכך״‪ .‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫עניית ברוך הוא וברוך שמו בברכת כהנים‬ ‫שם‪ :‬נ הגו‬ ‫ל ענו ת‬ ‫ב רו ך‬ ‫הו א ו ב רו ך‬ ‫ש מו‬ ‫א חרי‬ ‫ש שו מ עי ם‬ ‫שם‬ ‫ה׳‬ ‫מ הכ הני ם‪ .‬מ״מ בכל‬ ‫מלכות ארץ ישראל ומצרים נוהגין‬ ‫שהכהנים מתחילין תיבת יברכך‪.‬‬ ‫‪ . 64‬כן המנהג הפשוט‪ .‬ואם היה רק כהן אחד‪ .‬אכן בספר שופריה דיוסף‬ ‫(סי׳ ד׳) כתב בשם המקובלים לא‬ ‫לאומרו‪ .‬ובכהן אחד מקרין לו גם מלת‬ ‫יברכך״‪ .‬‬ ‫ונר׳ שהם מפרשים דברי הר״מ כפשוטו‬ ‫(וע׳ בכס״מ שם במקור שהביא שם)‪.‬וביסס דבריו ע״פ מקור דברי‬ ‫הרמ״א דהוא משו״ת מהר״ם מינץ (סי׳‬ ‫י״ב)‪ .‬הכ הני ם מ ת חילי ם י ב ר כ ך‪.‬ובאמת ברב‬ ‫פעלים (ח״ג או״ח סי׳ ב׳) העיד שכך‬ ‫היה מנהג בבל מקדמת דנא‪ .‬וי ש ש כ ת בו של א נ הגו ב מ קו מ ם ל ענו ת ב רו ך ו ב רו ך‬ ‫ש מו‪.‬‬ ‫עי״ש‪.

‬עי׳ בספר זה השולחן (דף רי״ג)‬ ‫שכן נהגו במקומו‪.‬ודלא כהפר״ח הובא‬ ‫בשעה״צ (ס״ק ס״ד)‪ . 66‬כן המנהג הפשוט כדעת מר״ן‪ .‬לא‬ ‫מיקרי להפנות עורף וצ״ע‪ .‫קו‬ ‫מגן‬ ‫סימץ קכח‬ ‫אבות‬ ‫כיסוי ראש הבנים ע״י טלית בשעת ברכת כהנים‬ ‫שם‪ :‬נ הגו רבי ם שב ש ע ת ברכ ת הכ הני ם ש ה אב מכסה את ר א ש י ל דיו‬ ‫ב טלי ת‪.‬וכפי שכבר הקשה‬ ‫בכנה״ג‪ . 65‬כן נהגו רבים‪ .‬והארוני לדברי המהרש״ל‬ ‫ביש״ש (סוף ב״ק) שרשם חילוקי‬ ‫א בו ת‬ ‫המנהגים בין בבל לא״י ובאות מב כתב‬ ‫״ב״ב אוסרין שיברכו הכהנים לישראל‬ ‫וראשם פרוע‪ .‬בני א״י מברכין כהנים‬ ‫לישראל וראשם פרוע״‪.‬ונראה‬ ‫עוד שנהגו כן כברכה שנותנים לבנים‪.‬משו״ה‬ ‫מקרין אפילו במילה הראשונה‪ .‬וכ״כ בקיצשו״ע (טולדינו)‬ ‫(עמוד קי״ח) וכ״כ בכה״ח (ס״ק קי״ז)‬ ‫שכן מנהג א״י‪ .‬ובלוח אר״י‬ .‬‬ ‫‪ .‬דמדכרי אהדדי‪ .‬ועי׳ בהערות‬ ‫הגר״א עמאר שליט״א שלא נהגו כן‬ ‫במקומו כלל רק מלמדים לתינוקות שלא‬ ‫יסתכלו בידי הכהנים‪. 65‬‬ ‫ש״ץ כהן האם ישא את כפיו‬ ‫סעיף כ‪ :‬אם הש״ץ כהן אם י ש שם כהנים אחרים לא ישא את כ פיו‪ .‬‬ ‫בודאי ליכא למיחש לטעות במילה‬ ‫הראשונה‪ .‬ואין‬ ‫לשנות‪ .‬‬ ‫וצ״ע‪.‬ואולי יש לבאר שבכמה כהנים‪.‬כפי שנפסק בפוסקים‬ ‫שאסור להפנות עורף לכהנים ואולי י״ל‬ ‫שכיון שמה שעושים כן הוא אך כדי‬ ‫להיות סמוך לאביהם‪ .‬ואף‬ ‫שאין בה חשש כ״כ לטעות‪ .) 350‬ויש שפירשו הטעם‬ ‫כדי שלא יסתכלו הבנים בכהנים‪ .‬הגה ולא‬ ‫יאמרו לו לעלות אבל אס אמרו לו צריך לעלות‪.‬בלשון רבים‪.‬מיירי דוקא בכהנים רבים‪ .‬‬ ‫אמנם לכאו׳ יש להזהיר שלא יפנו הבנים‬ ‫עורפם לכהנים‪ .‬שתחול הברכה עליהם‪( .‬‬ ‫ה מנ הג כדע ת מ ר ״ן שאם י ש כ הני ם א חרי ם ה ש״ץ ל א י ש א את כ פיו‪.‬כ״כ‬ ‫בבית מנוחה שכן נתפשט המנהג‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫לכן פורשים ידיהם עליהם בשעת ברכת‬ ‫הכהנים‪ .‬ולפי מנהג‬ ‫זה י״ל דהר״מ שסובר שתיבת יברכך אין‬ ‫מקרין‪ .‬ונטפלים אליו‪ .‬והש״ץ קורא לבדו פסוקי ברכת‬ ‫כהנים‪ . 66‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫יש חילוק בין כהן יחיד שבזה הש״ץ‬ ‫מקריא גם תיבה ראשונה לבין אם יש‬ ‫הרבה כהנים שבזה הם מתחילין מילת‬ ‫יברכך מעצמם‪ .‬כן העתיק בכתר שם‬ ‫טוב (ח״ג דף ‪ .‬וכמו‬ ‫שכתב ״ומחזירין״ פניהם‪ .‬וכעי״ז‬ ‫פירש בכתש״ט שם שהוא משום שהיא‬ ‫עת רצון)‪ .‬‬ ‫ובמה שיש נוהגים כן גם בשעה שאין‬ ‫כהנים‪ .‬אבל בכהן‬ ‫יחיד דטפי איכא למיחש לטעות‪ .

‬וכן ה׳ וכו׳״‪.‬‬ ‫ועי׳ בספר הליכות שלמה (פרק י׳ הל׳‬ ‫טו׳) שהגרש״ז אויערבאך תמה על‬ ‫הנוהגים לאומרו בלחש‪ .‬פניו‪ :‬פנה אלי וחנני כי יחיד‬ .‬והעתיק שם רשימת‬ ‫כל הפסוקים שאומרים‪ .‬יאר‪ :‬אלקים‬ ‫יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה‪ .‬ודרשו חז״ל בקול רם‪.‬וכבר הוזכר‬ ‫מנהג זה בראשונים במס ׳ סוטה (דף‬ ‫לח‪ ):‬ובענין רשימת הפסוקים‪ .‬‬ ‫נו הגי ם לו מ ר פ סו קי ם ב שע ה ש ה חזן מ קרי א ו מנגן ה תי בו ת‪ 68.‬ו ל א‬ ‫כ א לו‬ ‫ש או מרי ם‬ ‫הפ סו קי ם בל ח ש או ב מרו צ ה‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫קריאת הפסוקים ע״י הש״ץ בקול רם‬ ‫שם‪ :‬נו הגי ם ש ה שלי ח‬ ‫ו כן‬ ‫הכ הני ם‬ ‫צי בו ר מ קרי א ברכ ת כ הני ם ב קול רם ו בנגינ ה‪.‬ואע״פ שמבואר‬ ‫בשו״ע ורמ״א שטוב יותר שלא לאמרם‬ ‫כבר כתבו הט״ז (ס״ק כ״ה) והמג״א‬ ‫(ס״ק ל״ט) שאומרם בשעה שהש״ץ‬ ‫מקריא התיבות ולית לן בה‪ . 68‬כך המנהג הפשוט‪ .‬והעיר בדבריו‬ ‫בישכיל עבדי ח״ה (ס׳ כ״א)‪ .‬אך יו תר טוב שלא לאמרס‪.‬וכ״כ‬ ‫בנתיבי עם‪.‬ד״ה וסדר אמן)‪ :‬״וש״ץ‬ ‫מקרא אותם מילה במילה‪ .‬‬ ‫מברכי ם‬ ‫את העם‬ ‫בנ עי מ ה‪ .‬וז״ל‪ :‬כשהוא‬ ‫אומר יברכך‪ :‬הם אומרים ״יברכך ה ׳‬ ‫מציון עושה שמים וארץ‪ .‬‬ ‫ולתועלת המעיינים אעתיק רשימת‬ ‫הפסוקים במלואו כמובא במחזור ויטרי‬ ‫ושכן נהגו מימי קדם‪ .‬ר״ל שאומרים זאת בלחש‬ ‫ממש שלא ישמע בביהכנ״ס אלא קול‬ ‫הש״ץ או הכהנים)‪ .‬ד אין‬ ‫או מרי ם‬ ‫הפ סו קי ם‬ ‫א בו ת‬ ‫הללו בקולו‪( .‬ו אין בז ה‬ ‫מ שו ם ״ ע בד‬ ‫ש מ ב ר כין‬ ‫או תו ו אינו‬ ‫ממקק ו ר‬ ‫להגרימ״ט כתב שהמנהג בא״י אצל‬ ‫הספרדים כהפר״ח‪ .‬ע׳‬ ‫במחזור ויטרי (דף ‪ ) 101‬שכתב‬ ‫כשמתחיל לברך את הציבור כורעים‬ ‫הציבור על ברכיהם ומבליעין מקראות‬ ‫מ אזין ״‪ .‬הגה‬ ‫ומכל מקוס עכשיו שהכהניס מאריכין הרבה בניגוני ס‪ . 67‬‬ ‫אמירת פסוקים בשעה שהחזן מקריא פסוקי ברכת כהנים‬ ‫סעיף כו‪ :‬בעת ש מברכין אין לו מר שום פסוק אלא י שתקו וי כונו לברכה‪ .‬ה׳‪ :‬ה ׳ אדוננו‬ ‫מה אדיר שמך בכל הארץ‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכן מפורש‬ ‫בלשון המחזור ויטרי שמבליעין‬ ‫הפסוקים בקולו(היינו בקול הש״ץ)‪.‬וכן איתא במאירי‬ ‫בסוטה (דף לט‪ .‬וישמרך‪:‬‬ ‫שמרני אל כי חסיתי בך‪ .‬דמה שצריך‬ ‫לקרא כהנים נדרש מהפסוק ״אמור‬ ‫להם״‪ .‬ר״ל ש״ץ‬ ‫אומר יברכך בקול רם והם עונים יברכך‬ ‫בקול רם ובנעימה גדולה‪ . 67‬כן המנהג הפשוט‪ .‬נ הגו ג״כ לומר‬ ‫פסוקיס וכמו שנתבאר לעיל סימן נ״ז לענין ברכו‪ .‬ה׳‪:‬‬ ‫ה׳ ה ׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב‬ ‫חסד ואמת‪ .

‬‬ ‫ה מנ הג כד ע ת‬ ‫מ ר ״ן‬ ‫ש א פי לו סו מ א ב ש תי‬ ‫עי ניו נו ש א את כ פיו‪ .‬‬ ‫ונ הגו שנושא כפיו אע״פ שאינו נשוי ו מ״ מ הרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בילו‪.‬ור א ה ב הער ה את‬ ‫ר שי מ ת הפ סו קי ם‪.‬‬ ‫‪ .‬פניו‪ :‬ה׳ אל תסתר פניך ממני‬ ‫כי עני ואביון אני‪ .‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ קכח‬ ‫ב שע ה ש הכ הני ם מ בר כי ם‪ .‬ש ה ש רוי בל א א ש ה‬ ‫ש רוי בל א ש מ ח ה‪ .‬ישא‪ :‬ישא ברכה מאת ה ׳‬ ‫וצדקה מאלוהי ישעו‪ .‬אליך‪ :‬אליך ה ׳ נפשי‬ ‫אשא‪ .‬‬ ‫וכפי מה שביאר הרדב״ז בתשובות (סי׳‬ ‫של״ט)‪ . 69‬‬ ‫כ הן רוו ק ‪ -‬האם י ש א א ת כ פיו‬ ‫סעיף מד‪ :‬כהן אע״פ שהוא פנוי נו שא את כ פיו‪ .‬עכ״ל המח״ו‪ .‬ויחנך‪ :‬הנה כעיני‬ ‫עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל‬ ‫יד גברתה כן עינינו אל ה׳ אלוהנו עד‬ ‫שיחננו אמן‪ .‬‬ ‫סו מ א ב ש תי עי ניו האם י ש א א ת כ פיו‬ ‫סעיף ל‪ :‬ו כן סומא באחד מ עיניו לא ישא את כ פיו‪ .‬ואם היה דש ב עירו ד היינו‬ ‫שהם רגילים בו ומכירי ם הכל שיש בו או תו מום‪ . 70‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫ועני אני‪ .‬ה׳‪ :‬ה ׳ חננו לך‬ ‫קוינו היה זרועם לבקרים אף ישועתנו‬ ‫בעת צרה‪ .‬אליך‪ :‬אליך נשאתי את עיני‬ ‫היושבי בשמים‪ .‬לך‪ :‬לך ה׳ הגדולה‬ ‫והגבורה והתפארת והנצח וההוד‪ .‬ולאפוקי משיטת‬ ‫רבינו ירוחם המובא בב״י שם‪ .‬אם‬ ‫רגי לי ם בו בני ה עיר‪. 69‬כן המנהג וכמו שהעיד בספר נוהג‬ ‫בחכמה (עמוד קמ״ה) בשם בעל הויאמר‬ ‫יצחק שכן המנהג‪ .‬וישם‪ :‬שם אצמיח קרן לדוד‬ ‫ערכתי נר למשיחי‪ .‬‬ ‫להשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה‪ .‬אמן‪ .‬דסומא‬ ‫אינו נושא את כפיו דפטור מכל המצוות‪.‬‬ ‫ה מנ הג ה פ שו ט ש ב חו ר רוו ק אינו נו ש א את כ פיו‪ .‬וע׳ במה שדן בזה המחזיק‬ ‫ברכה (אות ח ׳) ודחה דברי האומרים‬ ‫דפטור‪ .‬ישא כ פיו ו א פילו‬ ‫הוא סומא ב שתי עיניו‪.‬ונהגו‬ ‫א בו ת‬ ‫בפסוק וישם לומר ושמו את שמי על בני‬ ‫ישראל ואני אברכם במקום הפסוק‬ ‫המובא במח״ו‪.‬והמברך יש לו להיות בשמחה‪.‬וא ם נ מצ א ב מ קו ם‬ ‫ש ב חורי ם נו ש אי ם את כפי ה ם‬ ‫י צ א מ בי ה״ כ ב שע ת ברכ ת כ הני ם כ די של א י ח ש בו הו ש הו א פ סו ל‪. 70‬כן העיד בקיצשו״ע (טולידנו) (דף‬ ‫קכ׳ ) וז״ל‪ :‬״כהן אע״פ שהוא פנוי נושא‬ .‬הגה וי" א לאינו נושא כפיו‪.‬רק ב שע ה ש ה חזן‬ ‫מנגן‪ .‬וקיי״ל כדברי מר״ן‪.‬שלום‪:‬‬ ‫שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה ׳‬ ‫ורפאתיו‪ .‬‬ ‫‪ .

‬ע״כ‪.‬ואנו נוהגים שאינו נושא את‬ ‫כפיו״‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫קט‬ ‫נשיאת כפים בכל יום‬ ‫שם‪ :‬הגה נ הגו בכל מלינות אלו שאין נושאיס כפיס אלא ביו״ ט‪ .‬ואפילו הוא גדול‪ .‬‬ ‫נ הגו ל ע לו ת ל דו כן ב כל יו ם גם ב חו״ ל‪.‬שהרי גם במרוקו‬ ‫המנהג היה לישא את כפים בכל יום‪.‬וכן מנהג‬ ‫אלג׳ יר כמש״כ בספר זה השולחן‪ .‬שרק‬ ‫במוסף בשבת נושאים כפים‪ .‬וכ״כ בשו״ת שמ״ש ומגן ח״א‬ ‫(שם)‪ .‬‬ .‬אע״פ‬ ‫שהעתיק המנהג שכהן רווק לא ישא‬ ‫א בו ת‬ ‫כפיו‪ .‬‬ ‫אין בו חסרון ויכול לישא את כפיו‪ .‬משא״כ בשאר ימיס אפ' בשבתות השנה‬ ‫שטרוליס בהרהוריס על מחייתס ועל ביטול מלאכתס‪.‬‬ ‫ואעפ״כ פנוי לא נשא את כפיו‪ .‬ולכן לא הגיה הרמ״א על‬ ‫דברי השו״ע (בסעי׳ ל״ד)‪ .‬ואפילו בפנ״ע‬ ‫יש פנים לומר שיעלה לדוכן‪ .‬והוסיף שאין לחלק בין חו״ל‬ ‫לא״י שנושאין כפיהם בכל יום ולא רק‬ ‫בימים טובים‪ .‬‬ ‫באקראי בעלמא הוא‪ .‬‬ ‫ולפי״ז לדידן דנהגינן שכל כהן רווק אינו‬ ‫נושא כפיו‪ .‬‬ ‫וכ״כ בשו״ת זרע אמת ח״ג(סי׳ י״ג) שכן‬ ‫נהגו באיטליה ובאמשטרדם‪ .‬‬ ‫‪ .‬ולומר דנוהגים דלא בעי‬ ‫שמחה לברכת כהנים‪ .‬ובשו״ת ציץ אליעזר‬ ‫ח״ז (סי׳ ו׳) הביא על רבים מבני ספרד‬ ‫שנהגו לישא כפים בכל יום‪ . 71‬כן העיד בשו״ת שמ״ש ומגן(סי׳ נ׳ )‬ ‫וז״ל‪ :‬שגם בחו״ל עולים בכל יום‪ .‬משוס שאז שרוייס‬ ‫בשמחת יו״ ט‪ .‬כשאינו מצטער‬ ‫בסיבת מניעת היות לו אשה‪ .‬וטוב לב הוא יברך‪ .‬ובב״י‬ ‫(סי׳ קכ״ח) בבדק הבית הוכיח דלא בעי‬ ‫שמחה לברכת כהנים ממה שקטן שלא‬ ‫הביא שתי שערות ודאי אינו נשוי ואפ״ה‬ ‫נושא את כפיו עם אחרים‪ .‬כ״ש הדבר‬ ‫בקטן‪ .‬ונהרא נהרא ופשטיה‪.‬וע״ע‬ ‫בשו״ת אורל״צ ח״ב (פרק ח׳ אות ח׳)‬ ‫שבחור שנמצא בעצבות לכו״ע אינו‬ ‫נושא את כפיו‪. 71‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫את כפיו‪ .‬אכן בדרכי משה שם חילק דהקטן‬ ‫שאמרו (בסעיף ל״ד) שנושא את כפיו‪.‬ובשו״ת‬ ‫יוסף אומץ לחיד״א (סי׳ ע׳ ) הביא מנהג‬ ‫כמה מקומות לישא כפים בכל שבת‪.‬אך יש‬ ‫קהילות רבות אצל הספרדים שנהגו‬ ‫מנהגים שונים בזה‪ .‬וע׳ בספר‬ ‫כה תברכו (מערכת כ׳ אות ב׳) שנהגו‬ ‫באיזמיר לברך בר״כ רק ביום שיש בו‬ ‫קריה״ת‪ .‬וכן העתיק‬ ‫בקיצשו״ע (טולידנו) דין קטן‪ .‬וכן‬ ‫המנהג אצלנו במרוקו עכ״ל‪ .‬כי עדיין אין‬ ‫לו צורך לכך‪ .‬ועוד דאם אנו תופסים שלנשיאת‬ ‫כפים צריך שמחה‪ .‬הרי בקטן שלא שייך‬ ‫בו ״השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה״‪.

73‬‬ ‫נשיאת כפים לאחר שקיעת החמה‬ ‫שם‪ :‬י ש שנ הגו בנ עיל ה שנ מ שך עד הליל ה שנו ש אי ם כפי ם‪•74‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫‪ . 72‬וי ש ש כ ת בו ש ל כן ג ם ב מ קר ה מנח ה‬ ‫של תעני ת מ או חר‪ . 72‬כך המנהג הפשוט‪ .‬דנ ע ש ה ז ה כיו ם‬ ‫ש אינו ר אוי לנ שי א ת כפי ם‪. 74‬כן נהגו בכמה בתי כנסיות ע״פ‬ ‫הוראת הרבנים שלהם‪ .‬כ״כ הגאון רבי‬ ‫ידידיה מונסוניגו זצ״ל בספר פרחי‬ ‫שושנים (תפלה אות א׳ ) וז״ל‪ :‬מה‬ ‫שהנהגתי בקהילתי בבהכ״ן הגדולה‪.‬וגז רו במנחה של תענית אטו מנחת שאר ימים‪ .‬דאין‬ ‫לחלק״‪ .‬לא אמרו‬ ‫לא נ״כ ולא אמירת אלוקינו‪ .‬אבל לא במנחה משום דשכיחא שכרו ת אותה‬ ‫שעה שמא יהא הכהן שכור‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫לאחר את תפילת נעילה עד הלילה‪.‬‬ ‫ו הטע ם‬ ‫מ פני‬ ‫ש מ קדי מין ל ה תפלל מ ב עוד יו ם‪ .‬ד אין ל חל ק‪ .‬היא דומה‬ ‫ל תפילת נעילה ואינה מתחלפת במנחה של שאר ימים הלכך יש בה נשיאת כפי ם‪.‬וכ״כ בשו״ת‬ ‫קרית חנה דוד (סי׳ פ״ז) ובשושנים לדוד‬ ‫(ח״ב ס״ד)‪ .‬״וגם אם‬ ‫א בו ת‬ ‫במקרה התפללו מנחה מאוחר‪ .‬‬ ‫נ הגו‬ ‫של א‬ ‫נו ש אי ם‬ ‫כפי ם‬ ‫גם‬ ‫במנ ח ה‬ ‫של‬ ‫ת עני ת‪.‬כי היו‬ ‫מקדימין להתפלל מבע״י והוי כתפלת‬ ‫מנחה של יה״כ וכו׳‪ .‬‬ ‫‪ .‫אבות‬ ‫סימץ קכט‬ ‫סימן קכט ‪ -‬באיזה תפילות נושאים כפים‬ ‫נשיאת כפים במנחה של תענית ציבור‬ ‫סעיף א‪ :‬אין נשיאת כפים אלא בשחרית ו מו סף‪ .‬אבל‬ ‫בתענית ש אין בו נעילה‪ .‬‬ ‫ו כ מו כן ל א או מרי ם אז א לו קינו‪ .‬וכ״כ בנהגו העם (צומות‬ ‫ותעניות אות ב׳) וז״ל‪ :‬לא נהגו בשום‬ ‫תענית לשאת כפים במנחה‪ .‬הואיל ותפלת מנחה סמוך לשקעה״ח‪ .‬וכ״ה הגר״י מאמן שליט״א‬ ‫(בסוף הספר)‪. 73‬כ״כ בנהגו העם (שם)‪ .‬אין נו ש אי ם כ פי ם‪ .‬ו ל פ ״ז ה״ה דל א‬ ‫או מרי ם אז א לו קינו‪ .‬וגם לא אומרים‬ ‫אלוקינו לפי המבואר (בסי׳ קכ״ז) דרק‬ ‫בזמן הראוי מדינא לישא כפים אומרים‬ ‫אלוקינו ע״כ‪.‬עיין‬ .‬‬ ‫יסודתו בהררי קודש בערי אשכנז‪ .‬ובנעיל ה ביום שיש בו נעילה‬ ‫כ מו ביום הכפורי ם‪ .‬ו א״ כ הוי כ ת פיל ת מנחה די ה״ כ ד אין‬ ‫נו ש אין בה כפי ם מ שו ם ד א תי ל מי ח ל ף עם תפל ת מנחה של ש אר י מי ם‪.

‬דדוקא בזה הקילו ולא במנחה‬ ‫בעלמא שבלא״ה לא היו נושאים כפים‪.‬וגם בלילה נוהגים כן‪.‬וכן הביאו‬ ‫הפוסקים דברי הרמ״ע מפאנו דוקא בהל׳‬ ‫יוה״כ‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫וחוזרים ע״ז ג״פ‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן קלא ‪ -‬דיני נפילת אפים‬ ‫הנהגת הש״ץ באמירת הוידוי‬ ‫סעיף א‪ :‬אין לדבר בין תפלה לנפיל ת אפים‪.‬ובענין נשיא״כ בלילה מבואר‬ ‫מהדרכ״מ (סי׳ תרכ״ג) דיש מקום להקל‬ ‫בזה‪ .‬ו אין צריך‬ ‫ל או מרו בלחש‪ .‬ובשו״ת הרמ״ע‬ ‫מפאנו (סימן קב׳ שאלה ג׳) כתב‬ ‫שהש״ץ המתודה בעד כולם צריך‬ ‫להשמיע קולו לרבים‪ .‬ועוד דדעת המהרי״ל הובא‬ ‫בדרכ״מ (סי׳ תרכ״ג) דאפשר לישא כפים‬ ‫עד הלילה‪ .‬ודבר זה תלוי‬ ‫בכל מקום ומקום כפי שנהגו רבותיהם‪.‬ויסוד‬ .‬ואדרבה ע״פ הסוד יש טעם לאומרה דוקא בקול רם אלא‬ ‫שהש״ץ מגביה קולו יו תר משאר העם»‪.‬ובספר אוצר פסקי‬ ‫הסידור (דף קלא) כתב שדברי הרמ״ע‬ ‫מפאנו שייכים רק כשהש״ץ מוציא‬ ‫הרבים בודוי שלו כיה״כ‪ .‬בבית הכנסת שלו‪ . 75‬כך המנהג הפשוט‪ .‬ולא חוששים לדברי‬ ‫הרמ״ע מפאנו‪.‬והסיק שם שע״כ מנהג העולם‬ ‫לומר הוידוי בלחש‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬ופורסים את ידיהם‬ ‫ממש כברכת הכהנים של התפילה‪.‬‬ ‫עי׳ בהערת הגר״א עמאר שליט״א‬ ‫שבבית כנסת אביו הקפידו לא לעבור‬ ‫השקיעה‪.‬‬ ‫והנה בשו״ת אול״צ ח״ב (פרק ח׳ סי׳‬ ‫י״ג) כתב דאפשר לישא כפים בלילה עד‬ ‫י״ג דקות לאחר השקיעה‪ .‬‬ ‫ועי׳ בביה״ל (סי׳ קכ״ח ד״ה דזר) שביאר‬ ‫דמדאורייתא שייך נשיא״כ גם בלא‬ ‫תפילה‪ .‬והעתקתי הדברים רק לענין‬ ‫נעילה‪ .7‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫להגאון הרב יעב״ץ זיע״א בתשובה (סי׳‬ ‫נ״א) עכ״ל‪ .‬בין הקהל ו בין ה ש״ץ‪. 76‬כן המנהג הפשוט‪ .‬והנח להם‪.‬דלדעת ר׳ יוסי‬ ‫הוי יום‪ . 75‬‬ ‫אמירת פסוק ויעבור ע״י הקהל‬ ‫שם‪ :‬אומר הש״ץ וכל הקהל בקול רם ״וי עבור ה׳ על פניו וי קרא״‪ .‬‬ ‫י ש לו מ ר את נו ס ח‬ ‫הוי דוי בל ח ש‪ .‬וכן נהג הגר״ב טולידנו‬ ‫זצ״ל‪ .‬‬ ‫וראיתי שיש נוהגים בשמחות משפחתיות‬ ‫שהכהנים מברכים את כל הנוכחים‬ ‫ב״ברכת כהנים״‪ .‬ודלא כהקהילות‬ ‫הנוהגים לומר ויעבור בלחש‪ .

‬והקהל מתחילין ה ה‬ ‫אל רחום וחנון‪ .‬ע״כ‪ .‬והוסיף שגם ע״פ‬ ‫הפשט אין טעם למנוע הציבור מאמירת‬ ‫חמש תיבות הנז ׳‪ .‬‬ ‫ודו״ק‪.‬וכן היה‬ ‫המנהג הקדום בקרב הספרדים להטות‬ ‫על יד שמאל‪ .‬וע״פ‬ ‫הסברא שאין טעם לחלק בין הש״ץ‬ ‫לציבור‪ .‬‬ ‫אך בשו״ת רב פעלים (ח״ג סי׳ ג׳ ד״ה‬ ‫אמנם) כתב שעתה המנהג אינו כן אלא‬ ‫גם הקהל אומרים עם החזן ויעבור‪.‬וכן הביא ראיה‬ ‫מהאר״י ז״ל גופא‪ .‬וכן כתב החיד״א בספרו‬ ‫קשר גודל (סי׳ י״ט אות תס״ג) שיפול‬ ‫פניו על שמאל‪ .‬שהמנהג מאז ומתמיד היה‬ ‫ליפול על אפיים ממש כדינא דגמ ׳‬ ‫והשו״ע‪ .‬אתי שפיר דברי הרא״ש כפשוטו‪.‬וז״ל‪ :‬ואני הכותב אברהם בהיותי‬ ‫בליוורנו שנת התקס״ד ראיתי להרב‬ ‫המופלא חיד״א הי״ו שהיה מטה על צד‬ ‫שמאל (בנפילת אפים) בין בשחרית בין‬ ‫במנחה)‪ .‬‬ ‫דהא כ הרא״ש ״והחזן אומר״‪.‬ודברי‬ ‫הרא״ש לאו לעיכובא איתמר‪ .‬ובקיצוש״ע(טולידנו) דיני‬ ‫נפילת אפים כתב בסתמא שנופלים על‬ ‫אפים על יד שמאל‪ .‬שרק החזן אומר ויעבור בקול רם‪.‬‬ ‫והסביר הדברים ע״פ סוד וע״פ דברי‬ ‫השער הכוונות בהדיא‪ .‬שהחזן אומר ויעבור‬ ‫ה על פניו ויקרא‪ .‬וכידוע‬ ‫דרכו להביא דברי הכה״ח)‪ .‬ולא הביא דברי‬ ‫הכה״ח שבימינו לא נופלים‪( .‬הת״ח הגדולים של העיר‪ . 77‬כן המנהג הפשוט בכל המערב‬ ‫הפנימי‪ .‬ומבואר‬ ‫שמנהגנו מבוסס על אדני פז‪ .‬‬ ‫כ בר נ תפ ש ט‬ ‫ה מנ הג‬ ‫של א נו פ לי ם‬ ‫על‬ ‫אפי ם‬ ‫ב ה טיי ה‬ ‫אלא יו ש בי ם‬ ‫ו או מרי ם נ פי ל ת א פי ם‪ .‬‬ ‫ומראככש‪ .‬ע״כ‪ .‬טנג׳יר‪.‬ובספר מנהגי החיד״א‬ ‫(דף פ״א) הביא מכת״י ספר לקט הקציר‬ ‫שהעיד על החיד״א גופיה שהיה נופל על‬ ‫פניו‪ .‬ולמד מזה הבית‬ ‫דוד (סי׳ שמא) וכ״כ בשלמי ציבור (דף‬ ‫קמט)‪ .‫אבות‬ ‫סימץ קלא‬ ‫נפילת אפים על זרוע היד‬ ‫שם‪ :‬כ שנופל על פניו נהגו להטות על צד שמאל‪.‬דא ם י פו ל פניו ו ל א י א מר ה מז מו ר ב כוונ ה י ש‬ ‫בו סכנ ה‪ .‬ע״כ תורף דבריו‪ .‬בפשיטות‬ .‬אלא שכך‬ ‫נהגו שאין להקפיד על אמירת תיבות‬ ‫אלו לאומרם‪ . 77‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫מנהגם מדברי הרא״ש במס׳ ר״ה (פרק‬ ‫קמא סימן ה׳ ) וז״ל‪ :‬וכן נהוג לאומרם‬ ‫בכל גלות ישראל‪ .‬וכן העידו זקני פאס‪ .‬‬ ‫‪ .‬אך ה מנ הג ה קדו ם ב כל מ ער ב ה פני מי היה לי פו ל על פני ה ם‬ ‫מ מ ש‪.‬וכ״כ בכה״ח‬ ‫פלאג ׳י (סי׳ ט״ז אות י״ד)‪ .‬דמה שייכות יש לש״ץ‬ ‫בחמש תיבות אלו טפי מהציבור‪ .‬ונראה עוד דלפי מה שמקפידים‬ ‫שהש״ץ מגביה קולו קצת יותר מהעם‬ ‫כדי שידעו כולם מתי לומר הי״ג מדות‬ ‫א בו ת‬ ‫ביחד‪ .‬וכ״ה הגר״י מאמן שליט״א‬ ‫(בסוף הספר) שכן היו נוהגים בעיר‬ ‫צפרו‪ .

‬ויש שנותנים טעם לפי‬ ‫דכוונות נפ״א ארוכות‪ .‬‬ ‫ולא כוונה אחרת‪ .‬וי״ל‬ ‫הטעם דהנה בשו״ע (סעיף ח׳) פסק דאין‬ ‫אדם חשוב רשאי ליפול על פניו‬ ‫כשמתפלל על הציבור אא״כ הוא בטוח‬ ‫שיענה כיהושע בן נון ע״כ‪ .‬ובודאי לא נתכוין‬ ‫להורות לאחרים כן‪ .‬כשכיון‬ ‫למסור את נפשו‪ .‬ויצויין ששמעתי מהג״ר אליהו‬ ‫אבא שאול שליט״א שאביו הגאון זצ״ל‬ ‫נהג לפעמים להטות על השמאל‪ .‬וכן שמעתי שהיה‬ ‫המנהג בחלב‪ .‬ולא אפשר על‬ ‫פה‪ .‬‬ ‫ונראה שהראשון שהעיר שלא נופלים על‬ ‫אפים הוא הבן איש חי (שנה ראשונה‬ ‫פרשת כי תשא את י״ג) וז״ל‪ :‬והנה פה‬ ‫עירנו בגדד יע״א אין נוהגים להשים‬ ‫פניהם על זרועם כלל ‪ -‬הן אדם גדול הן‬ ‫קטן‪ .‬ומכל זה עולה ומתברר דמה‬ ‫דשינו המנהג אינו מצד הדין אלא‬ ‫מחשש סכנה נמנעו‪ .‬וכתבתי לידידנו הרה״ג החסיד‬ ‫מהר״א מני נר״ו להודיעני מנהג קהל‬ ‫חסידים בבית אל תכב״ץ בירושלים ת״ו‬ ‫אם מניחים פניהם על זרועם‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫שנופלים על אפים‪ .‬עכ״ל‪ .‬ובגאולי כהונה (דף תקפ״ז) ועוד‪.‬וכ״כ בבית‬ ‫עובד (נפ״א ד׳) (רק הפסוק ויאמר דוד‬ ‫לא יאמר)‪.‬וכ״כ בשלמי ציבור‬ ‫(שנ״ח) בשם האר״י ז״ל‪ .‬ועד היום יש זקנים‬ ‫שממשיכים ליפול על פניהם‪ .‬עד כאן דבריו נר״ו‪ .‬ואין בזה משום ואל תטוש‪ .‬נראה דטעמא רבתא איכא להא‪.‬חס״ל (סי׳‬ ‫קלא)‪ .‬‬ ‫ומשמע שמנהג כל הספרדים מדורי‬ ‫דורות היה ליפול על אפים בלי שום‬ ‫חילוק‪ .‬‬ ‫שכן המנהג בתוניס‪ .‬וכדביאר דבריו‬ ‫בביה״ל בריש הסימן‪ .‬דכמובן שזה ענינים‬ ‫לבעלי דרגה‪.‬כיון‬ ‫דהוי מניעה מסכנה בדבר שכל כולו‬ ‫רשות‪ .‬וגם אין שום‬ ‫אחד מוכן למסור נפשו על קידוש ה ‪.‬‬ ‫ובאמת מנהג הקהילות אשר נופלים על‬ ‫פניהם ולא חששו לסכנה צ״ב‪ .‬ומוכרחים להביט בסידור שבידים‪.‬וביאר‬ ‫במשנה ברורה (ס״ק ל״ז) שנפילת אפים‬ ‫שלנו שהוא רק הטיית הראש וכיסוי‬ ‫פנים בעלמא בודאי שרי‪ .‬ובודאי‬ ‫דטוב שכל אדם ימנע עצמו שלא ישים‬ ‫פניו על זרועו ולא יעשה שום שינוי‬ ‫כלל‪ .‬הוא כי חוששים‬ ‫לזוה״ק‪ .‬ומ״מ באשר‬ ‫למהנהגנו שאנו לא נופלים על אפים‬ ‫כלל‪ .‬שו״ר שבשיירי‬ ‫כנה״ג (סי׳ קל״א) הביא י״א לא ליפול‬ ‫על פניו‪ .‬ועוד הביא היפה ללב ח״א‬ ‫(סי׳ קל״א ס״ק ב׳) בשם הנגיד ומצוה‬ ‫עוד טעם לזה ע״פ הסוד‪ .‬וכן העיד בספר זה השולחן (דף‬ ‫ד׳)‪ .‬ומאחר דאנחנו מתפחדים להוריד‬ ‫הנפש למקום הקליפות א״כ למה לנו‬ ‫אבות‬ ‫להטות על צד שמאל להורות על דבר זה‬ ‫של הירידה‪ .‬מנחת אהרן (סי׳ י״ז)‪ .‬‬ ‫וי״ל דהטיית הראש על הזרוע היא עצמה‬ ‫מורה על ירידת הנפש במקום הדין‬ ‫ולכוין להוריד נפשו לעמקי הקליפות כדי‬ ‫לברר‪ .‬אלא רק אומרים‬ ‫מזמור הזה בלחש‪ .‬‬ ‫אין מניחים פניהם על זרועם ואין משנים‬ ‫משאר התפלה‪ .‬ומה שיראים‬ ‫ומפחדים בה הרבה‪ .‬הן חכם הן פשוט‪ .‬ויש לבאר דכיון‬ ‫דקי״ל דנפ״א רשות משו״ה רשאים לא‬ ‫להטות‪ .‬ועוד‪.‬וכתב לי‪.‬‬ ‫דממ״נ אם נחשיב את זה כנפילת אפים‬ ‫ממש (וכדמשמע מדברי הבא״ח שהבאנו‬ ‫שהר״ז מוריד נפשו לעמקי הקליפות)‬ .

‬שלא קפדי‬ ‫דוקא ביום שנעשה בו בר מצוה ממש‬ ‫(ובפרט שבעיר מכאנס שהיו עושים הבר‬ ‫מצוה הרבה לפני גיל י״ג שנים)‪ .‬‬ ‫‪ .‬ותפילין נקראים פאר‪ .‬עיי״ש‪ .‬הו״ל כחתן‪ .‬ושו״ר שכן האריך‬ ‫במקוה המים (ח״ג סי׳ י״ב) להוכיח‬ ‫מסתימת כמה פוסקי המערב‪ . 78‬כן המנהג הפשוט‪ .‬‬ ‫לא חשו לעשות זכר בעלמא ע״י הטייה‬ ‫בלבד‪ .‬ודו״ק‪.‬ו א פי לו אם אינו יו ם‬ ‫הבר מצו ה מ מ ש‪ .‬וכך‬ ‫מובא בשו״ת יבי״א ח״א (סי׳ כ״ז) שכך‬ ‫מנהג א״י ומצרים‪ .‬‬ ‫וע׳ בסידור בית עובד שאומרים הפסוק‬ ‫ויאמר דוד אל גד‪ .‬ודלא‬ ‫כהנתיבי עם (סי׳ קל״א) שתלה הדברים‬ ‫דוקא ביום שנעשה בר מצוה‪ .‬‬ ‫ביו ם ש עו שי ם לנ ער בר מצו ה אין או מרי ם ת חנון‪ .‬והטעם כי חתן הבר‬ ‫מצוה דומה לחתן ממש כדכתיב כחתן‬ ‫יכהן פאר‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫הרי זה מסוכן‪ .‬ואולם הביא בשם גורי האר״י‬ ‫שלא לאומרו‪ .‬ולא כ שי ש שם חתן‪.‫סימץ קלא‬ ‫אבות‬ ‫נפילת אפים ביום שעושים בר מצוה‬ ‫סעיף ד‪ :‬נהגו שלא לי פול על פניהם לא בבי ת האבל ולא בבי ת החתן ולא בבי ת‬ ‫הכנסת ביום מילה‪ .‬ל א או מרי ם ת חנון‪.‬וכך המנהג אצל הרבה‬ ‫קהלות ספרד‪ .‬ועל פי מה שהפליג‬ ‫הזוהר במעלת הכנסת נער לבר מצוה‪.‬וכפי שהביא בספר נהר‬ ‫מצרים (דף ו׳)‪ .‬כיון דמצוה על אדם‬ ‫לעשות סעודה ביום שבנו נעשה בר‬ ‫מצוה‪ .‬צד לי מאד נפלה נא‬ ‫ביד ה׳ כי רבים רחמיו וביד אדם אל‬ ‫אפולה‪ .‬הוא ע״פ מה שנתבאר במק״א ביום‬ ‫קביעת מועד הבר מצוה לפי מנהגינו‬ ‫שאינו תלוי דוקא ביום השלוש עשרה‪.‬‬ ‫ואפשר דקסבר דרק בפסוק זה יש סכנה‬ ‫ולא בשאר נפילת אפים‪ .‬ואם אינ״ז נפ״א ממש‪.‬‬ ‫א בו ת‬ ‫ומה שכתבנו להקל גם ביום שמכניסים‬ ‫הנער למצוות ואף שאינו יום היותו בן‬ ‫י״ג‪ .‬והוסיף‬ ‫טעם למנהג‪ .‬לכן העתיק‬ ‫הבית עובד דשאר נפ״א אפשר לעשות‬ ‫בה הטייה‪ .‬‬ ‫וכן כל המקורות שהבאנו לעיל לא‬ ‫חילקו בין יום שנולד ליום שעושים‬ ‫מסיבת הבר מצוה‪ . 78‬‬ ‫נפילת אפים ביום ששי לאחר תקופה ארוכה שלא אומרים בו‬ ‫תחנון‬ ‫סעיף ז‪ :‬ומנהג פ שוט שלא לי פול על פניהם בכל חודש ני סן ולא בט׳ באב ולא‬ ‫בין יו״ כ ל סוכו ת (ולא מתחלת ר״ח היון על אחר שבועו ת)‪.‬אמנם‬ ‫למנהג טטואן שלא היו מניחים תפילין‬ ‫עד קרוב ליום השלש עשרה ממש (עי׳‬ ‫לעיל סי׳ לז שבמקומות רבים לא המתינו‬ .‬וכן הביא בתפלת החדש‪.‬וצ״ע‪.‬וכ״כ בשו״ת מים‬ ‫חיים (סי׳ כ״ב)‪ .

81‬שם (אות ד׳) והטעם שלא אומרים‬ ‫תחנון בימים שאחרי שבועות‪ .‬כמו שאנו‬ ‫נוהגים בבית הכנסת שלנו‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫ו ב ת קו פו ת של א או מרי ם ת חנון לז מן מ מו ש ך‪ .‬אז אפשר רק ביום‬ ‫הבר מצווה ממש לא נופלים על אפים‪.‬‬ .‬‬ ‫‪ .‬משום‬ ‫דשבועות יש לו תשלומין כל שבעה‪ .‬‬ ‫אם נו פ ל היו ם הר א שון הר אוי לו מ ר ת חנון ביו ם ש שי א״ א בו ת חנון‪.‬כ חוד ש ני סן ו סו ף ת שרי‪. 80‬כ״כ בספר נהגו העם (תחנון ונפילת‬ ‫אפים ב׳ )‪.‬‬ ‫ל כ בו ד שב ת‪.‬ע״כ‪. 79‬כן המנהג פשוט‪ .‬וי״ד בכלל‪ .‬‬ ‫ובכה״ג לא קובעים מנהג כמש״כ בש״ך‬ ‫יו״ד (סי׳ ק״צ)‪.‬וע׳‬ ‫בא״ר (סי׳ תצ״ד)‪.‬‬ ‫ויש לעיין איך המנהג אם אחרי חנוכה‬ ‫נופל הפעם הראשונה שאומרים תחנון‬ ‫ביום ששי‪ .‬וע׳ בספר נתיבי עם שמנהג‬ ‫ירושלים שלא אמרו בית יעקב בכל ימי‬ ‫ששי‪. 80‬אך ה מנ הג ה פ שו ט לו מ ר ת חנון גם ביו ם ז ה‪.‬‬ ‫‪ . 81‬וי ״ א ש עד י ד׳‬ ‫סיון ל א או מרי ם ת חנון וי ד׳ ב כ לל‪.‬‬ ‫וע׳ מה שפקפק בזה בשו״ת משפטי‬ ‫עוזיאל או״ח תנינא (סי׳ י״א) ובשו״ת‬ ‫צי״א חי״א (סי י״ז)‪. 79‬‬ ‫ימים שאין אומרים נפילת אפים‬ ‫ש ם‪:‬י ש ש כ ת בו שג ם בז׳ ב ח שוןיו ם ש בו מ ת חי לי ם לו מ ר ב ר ך ע לינו אין או מ רי ם‬ ‫ת חנון‪ .‬‬ ‫‪ . 82‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫עד גיל י״ג ממש)‪ .‬‬ ‫אין או מרי ם ת חנון מ ת חיל ת חוד ש סיון עד י ג׳ ב סיון‪ .‬האם זה נקרא זמן ממושך‬ ‫שאח״כ לא מתחילם לומר תחנון ביום‬ ‫ששי‪ .‬וכן שמעתי מכמה‬ ‫רבני מרוקו‪ .‬ומסתבר שלקבוע בזה מנהג ברור‬ ‫א בו ת‬ ‫אינו שייך דמילתא דלא שכיח הוא‪.‬‬ ‫‪ . 82‬ויאמר יצחק (לק״ד דאו״ח הל׳‬ ‫תפילה כ״ו) וז״ל‪ :‬שאין נפ״א בחדש‬ ‫סיון עד יום י״ד‪ .

84‬כך המנהג הפשוט‪ .‬ושמעתי מזקנים‬ ‫שלימדו אותם שתיקנו קדיש זה עבור‬ ‫אנשים שלא יודעים לקרוא קדיש שלם‬ ‫ובעיקר דין קדושה ביחיד‪ .‬‬ ‫נו הגי ם לו מ ר ח צי קדי ש א חרי ע לינו ל שב ח ב ש חרי ת מנחה ו ע ר בי ת‪.‬לכן תק נו חצי ק דיש זה‬ ‫ל אחר התפ לה ‪ .‬וברמ״א ציין שהמנהג‬ ‫להקל‪ .‬ו אין לאומרה בקול רס‪.‬‬ ‫‪ .‬ואפילו מי שיש לו אב ואס יכול לאומרו אס אין‬ ‫אביו ואמו מ קפילין‪.‬‬ ‫לציבור לומר קדושה דסדרא ויכול‬ ‫היחיד לאומרה לבדו‪. 83‬‬ ‫קדיש לאחר התפלה‬ ‫שם‪ :‬הגה ו כו׳ ואומרים קליש יתום אחר עלינו‪ .‬ו א פי׳ אין יתום בבית הכנסת יאמר‬ ‫אותו מי שאין לו אב ואס‪ . 85‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ .‬בשו״ע (סי׳‬ ‫נ״ט) הביא בזה מחלוקת‪ . 84‬‬ ‫נופח השיר של יום‬ ‫סעיף ב‪ :‬הגה ואומריס השיר שהלויס אומריס במקלש שחרית בלבל‪.‬ושמעתי מהג״ר שלום משאש‬ ‫זצ״ל דהכי קיי״ל‪ .‬עי״ ש‪ .‬ובפרט ליתומים ק טנים‬ ‫שעדיין לא יודעים לומר כ ל ה ק דיש ‪.‬‬ ‫ועי״ש מש״כ ממס ׳ תמיד (לג‪ ):‬ושע״פ‬ .‬וכתב בנהגו העם‬ ‫(תפלה כ״א) שנהגו לאומרה בקול רם‪. 85‬כ״כ בנהגו העם (תפלה אות כ״ה)‪.‬וי ש‬ ‫ש או מרי ם‬ ‫״ היו ם יו ם‬ ‫ר א שון‬ ‫ב שב ת‬ ‫קוד ש‬ ‫מ ב לי‬ ‫ל הז כי ר ה שיר ש היו או מרי ם ה לויי ם ו כו׳‪.‬וכתב לחוש‬ ‫לאומרה בציבור‪ . 83‬ע׳ בכה״ח שם (ס״ק י׳) בשם שער‬ ‫הכוונות דמנהג האר״י ז״ל היה לאומרה‬ ‫ב קול רם ‪ .‫קטז‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ קלב‬ ‫סימן קלב ‪ -‬דיני קדושת ובא לציון‬ ‫קדושה דפידרא בקול רם‬ ‫סעיף א‪ :‬הגה ובקלושה שבתרגום‪ .‬ו לא היה חושש ל מדקדקים‬ ‫ל אומרה בל חש‪ .‬שלא צריך להמתין‬ ‫דיהא ש ל מא‪ .‬‬ ‫י ש או מרי ם ל פני ה שיר של יו ם ״ שי ר ש היו ה לויי ם או מרי ם על ה דו כן‬ ‫ביו ם‬ ‫ו כו׳ ״‪ .‬‬ ‫‪ .‬יחיל אומרה ולא שניס‪ .‬‬ ‫יש‬ ‫ש כ ת בו‬ ‫שנו הגי ם‬ ‫לו מ ר‬ ‫קדו ש ה‬ ‫ד סידר א‬ ‫רם‬ ‫ב קו ל‬ ‫כד ע ת‬ ‫ה מ קובלי ם‪.

‬ושמעתי מהגר״ד צאבח‬ ‫שליט״א טעם לזה‪ .‬ובברכ״י(סי׳ תרצ״ג ס״ק ג ׳) הביא‬ ‫שכן מבואר בהדיא בירושלמי שלהי‬ ‫שקלים ושלהי סוכה ע״ש‪ .‬אמנם המציאות‬ ‫שבין כה רוב הפעמים לא היו מתפללים‬ ‫שחרית בבית האבל‪.‬‬ ‫ומקור הדברים ע״פ דברי הרמב״ם (הל׳‬ ‫תמידין) דשיר של ר״ח דוחה שיר של‬ ‫שבת‪ .‬‬ ‫שירים אחרים‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫הרמ״ע מפאנו(סי׳ כ״ה) יתחיל במזמור‬ ‫מבלי להקדים השיר שהיו הלוים וכ״כ‬ ‫הכנה״ג או״ח (סי׳ קל״ג)‪.‬ושכן דעת‬ ‫הבבלי והירושלמי‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אמירת בית יעקב והשיר של יום בימים שאומרים מזמור אחר‬ ‫שם‪ :‬ו ביו ם ש או מרי ם מז מו ר א חר‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ .‬וכ״כ בספר פרחי‬ ‫שושנים (תפלה אות י״ד)‪ :‬״מנהגנו‬ ‫שאומרים בתפלת שחרית במקום השיר‬ ‫שהיו הלויים אומרים על הדוכן וכו ‪.‬‬ ‫יש שנהגו לדלג בימי ששי נוסח‬ ‫״הושיענו״ שנהוג לאומרו אחרי השיר‬ ‫של יום‪ .‬או‬ ‫ב צו מו ת ש או מרי ם ה מז מור ה מיו חד ל ה ם‪ . 86‬‬ ‫ובא לציון בבית האבל‬ ‫שם‪ :‬נ הגו ל ד לג הפ סו ק ו ב א‬ ‫ל ציון‪ .‬וכן אנו נוהגים פה העירה פאס״‬ ‫וכן העתיק בנהגו העם (תפלה אות כ״ו)‪.‬ולעג על האומרים הכל כסדר‬ ‫של חול‪ .‬אלא מ ת חילי ם מ״ו א ת ה ק דו ש ״‪.‬‬ ‫וכך מנהג רוב הערים‪ .‬אין או מרי ם בי ת י ע ק ב‬ ‫ו ל א ה שיר של יו ם‪.‬וכן איתא בתפלת החדש‪.‬שהושיענו מדבר על‬ ‫ביאת המשיח‪ .‬והיות שאין המשיח בא‬ ‫בימי שישי נהגו לדלג פסוקים אלו‪.‬כ גון בר״ ח‬ ‫ש קו רין ב ר כי נ פ שי‪ .‬וכגון ביום המילה או‬ ‫חתן וכו׳ שאין אומרים השיר דיומי כלל‬ ‫א בו ת‬ ‫וכו׳‪ .‬ו הפ סו ק ו אני ז א ת ב רי תי ב בי ת‬ ‫ה אבל‪ 87.‬‬ ‫‪ .‬וכך מנהג מצרים‬ ‫כדהביא בספר נהר מצרים (הל׳ תפלה‬ ‫אות י״א)‪ . 87‬כך המנהג הפשוט‪ . 86‬כך המנהג הפשוט‪ .

‬‬ ‫‪ .‬אל מ ל ך‪ .‬ל דו ד א לי ך‪ . 88‬וב הרב ה מ קו מו ת כיון ש ב חו ל‬ ‫ט רודי ם ללכ ת ל מל אכ ת ם נו הגי ם ביו ם‬ ‫(ו ל א ת מ הנו מר עו ת) ו ביו ם‬ ‫שני לו מ ר אנ שי א מונ ה ב ל ב ד‬ ‫ח מי שי ת מ הנו מר עו ת ב ל ב ד (ו ל א אנ שי‬ ‫א מונ ה)‪.‬‬ ‫אל מ ל ך‪ .‬וכפי שסיים בבית עובד שם‬ ‫דהנכון לומר שניהם בשני וחמישי‪ .‬‬ ‫ולא חשיב הפסק בין הוידוי לשמו״ע‬ ‫כמש״כ המג״א (סי׳ קל״א ס״ק א׳) שכל‬ ‫שאינו עוסק בדברים אחרים בהדיא לא‬ ‫חשיב הפסק לענין זה‪.‬‬ ‫ועוד סידורי ליוורנו‪ .‬‬ ‫אנ שי‬ ‫א מונ ה‪.‬ת מ הנו‪ .‬וביום חמישי‬ ‫תמנהנו מרעות״‪ . 89‬כ״ה בבית עובד (דף קנ״ז) שכתב‬ ‫״יש נוהגין לחלק התחנונים‪ .‬או״ א‪ .‬וכן‬ ‫נוהגים בא״י וסביבותיה ע״כ‪ .‬וכ״ה ר״י‬ ‫מאמן שליט״א (בסוף הספר) שכן נהגו‪. 88‬כן העיד בנוהג בחכמה (דף רכ״ו)‪.‬ורבים לא‬ ‫חילקו בזה‪ . 89‬‬ ‫וי ש מ קו מו ת ש או מרי ם ה סלי חו ת ב שני ו ח מי שי כד ע ת ה מ קו ב לי ם‪ :‬ו דוי‬ ‫ונ פי ל ת‬ ‫א פי ם‪.‬‬ ‫וכן מבואר בבן איש חי( ש״ר פ ׳ כי תשא‬ ‫אות ה׳ ) שכן היה המנהג הקדום בבגדד‪.‬‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬אנ שי א מונ ה‪.‫קיח‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ קלד‬ ‫פימן קלד ‪ -‬פדר והוא רחום והגבהת התורה‬ ‫פדר אמירת פליחות בשני וחמישי‬ ‫(הגה ונו הגין להרבות בתחנוניס בשני וחמישי ו או מרי ס) ו הוא דחום‪.‬וכן מנהג פאס ומכנאס‬ ‫וכן מנהג ארם צובה כמש״כ בספר דרך‬ ‫אר״ץ (דף כ׳ ) בשם הבית אל‪ .‬ומצאתי כן בהדיא‬ ‫בתשב״ץ ח״ב (סי׳ רמ״ח) בתו״ד שכתב‪:‬‬ ‫״ובי׳ ימי תשובה אומרים אבינו מלכנו‬ ‫ואח״כ והוא רחום ונופלים על פניהם״‪.‬י הי ר צון‪ .‬שביום שני‬ ‫אומרים אנשי אמונה‪ .‬‬ ‫עד שביטלו‪ .‬‬ ‫ת מ הנו ו כו׳ ו מ סיי מי ם‬ ‫בו הו א ר חו ם‪.‬וכ״כ בסימן מ״ח‬ ‫(אות א )‪ . 90‬כ״כ בנוהג בחכמה (שם) שיש‬ ‫נוהגים כסברת האריז״ל וכמש״כ בכה״ח‬ ‫(סי׳ קל״א ס״ק א׳)‪ .‬‬ ‫סעיף א‪:‬‬ ‫ה מנ הג ה קדו ם הנדפ ס ב סי דו רי ם לו מ ר תחלה אל מ ל ך‪ .‬ו הו א ר חו ם‪ .‬אל ארך‬ ‫אפי ם‪ .‬וי דוי‪ .‬וי ע בו ר‪ .‬וכן מנהג תוניס‬ ‫כמש״כ בשו״ת איש מצליח (כרך ב׳‬ ‫שבחי המחבר דף כ ׳)‪ .‬מה נ א מר‪ . 90‬‬ ‫ונ הר א נ הר א ו פ ש טי ה‪.‬וכן נדפס בסידור בית עובד‪.‬וכ״כ הלקט הקמח (אות י )‬ .

91‬כך המנהג הפשוט‪ .‬שמצוה על כל אנשים ונשים לד או ת הכתב ולכרו ע ולו מר‬ ‫וזא ת התודה וגו׳ תוד ת ה׳ תמימה וגו׳‪.‬וכפי שפירש החיד״א‪ .‬דהוא במקום‬ ‫הבריך שמיה‪ .‬וכ״כ המג״א (בריש סי׳‬ ‫רפ״ב) דביום שבת עם פתיחת הארון‬ ‫אומרים בריך שמיה‪ .‬‬ ‫ובסוף התחנונים בשני וחמישי נדפס‬ ‫הבקשות ה׳ איה חסדך‪ .‬ושמעתי שמטעם זה תקנו‬ ‫לומר היהי רצון ביו״ט‪ .‬‬ .‬‬ ‫וע״ע במעם לועז(פ׳ כי תבוא ד״ה וכמה‬ ‫מנהגים)‪.‬חנוכ ה ו ת עני ת צי בו ר‪ .‬ואחרי זה היהי‬ ‫רצון‪.‬ו כן ל א בר א ש‬ ‫חו ד ש‪ . 92‬וי ש שנ הגו‬ ‫מקק ו ר‬ ‫שיש בתי כנסיות שנוהגים כן‪ .‬ה׳ שארית‬ ‫פליטת אריאל‪ .‬‬ ‫ובכסא אליהו כתוב שיאמר אותו גם‬ ‫בר״ח מפני שגם בר״ח אומרים ״כתר״‬ ‫בקדושת מוסף‪ .‬וכן ראוי‬ ‫לעשות מצד תדיר קודם‪ .‬ומוזכר בספר‬ ‫החיים להר״ח פלאג ׳י (סי׳ ג׳ אות ו׳)‪.‬‬ ‫ונ הגו ב שע ת הגב ה ת הס״ת ל ה צ בי ע ב א צ ב ע‪.‬וע׳ בבית עובד שפקפק‬ ‫על אמירת בקשות אלו‪ .‬‬ ‫חול ה מו עד‪ .‬וכ״כ בבא״ח (שנה‬ ‫שניה תולדות ט״ו) וז״ל‪ .‬אך‬ ‫כאמור דברינו מבוססים על פשטות דברי‬ ‫הזוה״ק‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫להצביע על כתב הפ״ת עם אצבע הזרת בשעת ההגבהה‬ ‫סעיף ב‪ :‬מדאה פני כ תיבת ס״ת לעם העומדים לי מינו ול שמאלו‪ .‬וכשחל יו״ט בשבת אז‬ ‫נהגו לומר בריך שמיה‪ .‬‬ ‫‪ .‬ולכן מצי למימר נוסח‬ ‫הנזכר ״בריך כתרך ואתרך״‪ . 92‬כך המנהג‪ .‬ולא‬ ‫בשאר ימים וברב פעלים ח״ג (סוד‬ ‫ישרים סי׳ ח׳ ) קיים מנהג האומרים אותו‬ ‫בחול ובראש חדש‪ .‬כי אם ב שב ת ב בו ק ר‪ .‬וכן פירש החיד״א‬ ‫בניצוצי אורות דברי הזוה״ק פר׳ ויקהל‪.‬‬ ‫א בו ת‬ ‫שבשבת שייך אמירת בריך שמיה‪ .‬‬ ‫‪ .‬ובפרט שכן‬ ‫ראוי לנהוג ע״פ הקבלה‪ .‬וכו ‪.‬בין ביו״ט בין ביום הכיפורים‪.‬אך המנהג‬ ‫הפשוט לאומרם‪.‬ו מ חזירו ל פניו‬ ‫ול א חריו‪ .‬צריך כל אדם‬ ‫לומר ״בריך שמיה דמארי עלמא״ בעת‬ ‫הוצאת ספר תורה מן ההיכל ‪ -‬בין‬ ‫בשבת‪ .‬‬ ‫לא או מרי ם ״ ב רי ך ש מי ה״ בי מי ה חול‪ .‬משא״כ‬ ‫בחול אין טעם לאומרו‪ .‬יו ״ ט‪.‬שנתקן‬ ‫רק בשבת‪ . 91‬‬ ‫אמירת בריך שמיה בימי חול‬ ‫שם‪ :‬הגה ונ הגו לעשות כן אחר שקראו בתורה אבל כשמוציאין אותו אומר הש״ץ‬ ‫גללו בשחרית ובמנחה‪.‬ועוד דנתקן‬ ‫לפני אמירת אנשי אמונה‪ .‬עכ״ל‪ .‬וכן מנהג‬ ‫מראכש שאומרים וידוי ונפ״א ואחר״ז‬ ‫אנשי אמונה‪ .

‬והוסיף‬ ‫בבית מנוחה וז״ל‪ .‬וכתב בבית‬ ‫מנוחה (דף קסא) בשם תשובת‬ ‫המהריק״ש‪ .‬ורק בשבת‬ ‫בשחרית אומרים בריך שמיה‪.‬‬ ‫וכיון שכבר נתפשט המנהג‪ .‬נראה דהטעם דרשאי‬ ‫א בו ת‬ ‫להשתחות‪ .‬ע׳ בזה בנתיבי עם סי׳‬ ‫רפ״ב שכן מנהג טורקיה‪ .‬דלא כדברי‬ ‫החיד״א בברכ״י (ס״ק ג׳) ובלדוד אמת‬ ‫(סי׳ ד׳ אות ג׳) שכתב לאסור‪ .‬פאס ומראכש ועוד‬ ‫לדלג אמירתה בשבת במנחה‪ .‬אמנם למנהגינו שהס״ת סגור‬ ‫בעת הוצאתו‪ .‬דשרי להשתחוות מול הס״ת‬ ‫ומול ההיכל שהס״ת בו‪ .‬וכתב בארץ חיים (סי׳ קל״ד ס״ד)‬ ‫דלכן פותחים הס״ת בהיכל‪ . 96‬האל תמי ם ד ר כו עד מגן הו א ל כל ה חו סי ם‬ ‫בו‪ .‫מגן‬ ‫סימץ קלד‬ ‫אבות‬ ‫גם ב שב ת במנ ח ה ל או מ רו‪.‬אם אינו‬ ‫משתחוה מחזי כמזלזל בכבוד הס״ת‪.‬‬ ‫אך מנהג מכנאס‪ .‬ו א ע״ פ ש ה ס״ ת סגו ר‪. 93‬כן שמעתי מהגר״י מאמן שליט״א‪.‬וכתב שיש בכל אלו מ ׳ תיבות‬ ‫נגד מ ׳ יום שהיה משה בהר‪. 93‬‬ ‫להשתחוות בעת אמירת בדיך שמיה‬ ‫שם‪ :‬כור עי ם מע ט ב א מיר ת ב רי ך ש מי ה‪ .‬וכן נוהגיס ביו״ ט ובשבת‪.‬‬ ‫בע ת הולכ ת ס״ ת ל תיב ה או מרי ם כ סדר הז ה‪ :‬״ רו מ מו ״ עד ו תנו כ בו ד‬ ‫ל תור ה‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫עכ״ל‪ .‬ומקורו ממס ׳ סופרים‬ ‫(פרק יד הל׳ יב) ״ועוד צריך על הכל‬ .‬‬ ‫ונהגו לומר בדיך שמיה לפני שהוציאו‬ ‫הס״ת מן ההיכל‪ . 95‬כך המנהג הפשוט ונדפס כן בבית‬ ‫עובד ובית מנוחה‪.‬‬ ‫‪ .‬ומה גם שכבר‬ ‫נתפשט המנהג בכל מקום להשתחוות‪.‬‬ ‫‪ . 94‬כן המנהג הפשוט‪ . 96‬ע קיצוש״ע טולידנו (דף קכ״ה)‬ ‫שכ״כ‪ .‬והנה בארץ חיים הזכיר‬ ‫שמשתחווים בעת אמירת וסגידנא קמיה‪.‬כדי‬ ‫להשתחוות בעת אמירת ״וסגידנא‬ ‫קמיה״‪ .‬אבל מנהג‬ ‫ירושלים ת״ו ועוד מקומות שאומרים‬ ‫בריך שמיה בשעה שמוציאים הס״ת מן‬ ‫ההיכל כלשון הזוהר ״כד מפקון ס״ת״‪. 97‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬והקהל אומריס רו מ מו כו׳ אב הרחמיס הוא ירחס‬ ‫עס עמוסיס ו כו׳‪ . 95‬ו או מ רי ם הפ סו קי ם תור ת ה׳ ת מי מ ה עד ה׳‬ ‫י ב ר ך את ע מו ב שלו ם‪ . 97‬כן המנהג‪ . 94‬‬ ‫אמירת פפוקים בעת הולכת הפ״ת לתיבה‬ ‫שם‪ :‬הגה אומר הש״ץ גללו‪ .‬מג בי הי ם הס״ת‪ .‬‬ ‫וע׳ מה שהעיר בזה הגר״א עמאר‬ ‫שליט״א בהערות‪.‬ו ב ש ב תו ת ויו ״ ט מו סי פי ם ל פני הגב ה ת ס״ ת י ש מ חו ה ש מי ם ו כו׳‪.‬ע״פ מה שכתב בבית מנוחה‬ ‫שם שמותר להשתחות גם כשהס״ת‬ ‫סגור‪ .‬וי״ א לומר על הכל יתגלל‪ .

‬שהם בגלילה‪. 99‬כן המנהג‪ .‬‬ ‫ובטור‬ ‫בנהגו‬ ‫‪ .‬ו כן מנ הג ה אר״י ז ״ ל‪.‬אך בפרי האדמה (ח״א פ׳ י״ד)‬ ‫העיר שהשני שלא לצורך הוא‪.‬שאפשר‬ ‫לפותחם בעת הולכתן‪ .‬סידור ר״ע גאון‪.‬‬ ‫עיי״ש‬ ‫לומר‪.‬‬ ‫כמה גירסאות שונות ממה שנהגו‬ ‫וע׳ באבודרהם‪ .‬אבל ברוב ספרי‬ ‫תורה דבני יוצאי מרוקו‪ .‬‬ .‬וכפי שכתב החיד״א‬ ‫בספר לדוד אמת (סי׳ ג ׳ אות ג ׳)‪ .‬‬ ‫ו ל א כ או תן ה מ קו מו ת ש מו לי כין הס״ת פ תו ח מ ה היכל עד הבי מ ה‪.‬‬ ‫(שם) גם הביא הדברים‪ . 98‬כך המנהג והעיד בכה״ח (ס״ק י׳)‬ ‫שכן מנהג האר״י ז״ל דלא כפי שהביא‬ ‫שם (בס״ק י״ג) מנהג ירשלים להקיף‬ ‫הס״ת פתוח‪ .‬‬ ‫בין כה לא שייך לנהוג כן מצד‬ ‫המציאות‪.‬והנה כ״ז שייך בספרי תורה‬ ‫הנמצאים בתוך בית מעץ‪ .‬וע׳‬ ‫בישכיל עבדי ח״ח (סי׳ כ״ד אות ה ׳)‬ ‫א בו ת‬ ‫שה״ה בהחזרתו להיכל‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫הולכת פ״ת לבימה בהיותו פגור‬ ‫שם‪ :‬מו לי כין הס״ת מ ה היכל עד הבי מ ה סגו ר‪ . 99‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫יתגדל וישתבח ויתרומם וכו׳ ע״כ‪.‬וע״ע‬ ‫העם שהעתיק המנהג‪.‬וע׳ בשער המפקד‬ ‫(קריה״ת א׳) דיש לסובב שני הס״ת‬ ‫פתוחים‪ .‬משאירים‬ ‫פתוח‪ .‬‬ ‫‪ . 98‬‬ ‫הגבהת פפר תורה כשהוציאו שני פ״ת‬ ‫שם‪ :‬כ ש מו צי אי ם יו ת ר מ ספר תור ה א חד מג בי הי ם הר א שון ב ל ב ד‪.

‬ובבדק הבית העיד‬ ‫שאין אנו נוהגים להוסיף בב׳ וה ׳ בשביל‬ ‫חתנים‪ .‫ק כב‬ ‫מגן‬ ‫סימץ קלה‬ ‫אבות‬ ‫פימן קלה ‪ -‬פדר קריאת התורה‬ ‫להופיף על עולים בשני וחמישי‬ ‫סעיף א‪ :‬ב שני וחמישי ובשבת במנחה קורץ שלשה‪ .‬או שי ש שני‬ ‫ב ע לי ב רי ת‪ .‬אלא שחכמים תיקנו‬ ‫משום דרכי שלום‪ .‬לללילהו הוי כיו״ ט שמותר להוסיף‪ .‬הגה ואס היו ב׳ חתניס בבהכ״נ‬ ‫והס ישראליס‪ .‬על מה שסומכים‬ ‫להוציא את הכהן מביהכנ״ס‪ .‬או אם יש שני בעלי ברית‪ .‬‬ ‫וכ״כ בספר השמים חדשים (סי׳ רפ״ב)‪. 1»0‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬אין פו ח תין מהם ו אין‬ ‫מו סיפין עליהם‪ .‬‬ ‫והנה בעיקר המנהג‪ .‬שלא אתי לאנצויי‪.‬וכ״כ בכנה״ג‪ .‬נר׳‬ ‫להביא כמה סימוכין‪ .‬מותר להוסיף לקרות ל׳‪ .‬ובסימן כ״ה‬ .‬כ״כ בנוהג בחכמה (דף‬ ‫קמ״ד) דבשני נערים שנתחנכו למצות‬ ‫תפילין‪ .‬והכהן מוחל על כבודו ויוצא‬ ‫מביהכנ״ס‪ . 100‬כן המנהג‪ .‬‬ ‫שיעלה ראשון‪ .‬דמשום כבוד‬ ‫התורה התירו(ודלא כהמג״א דמותר רק‬ ‫למנוע ממנו להכנס)‪ .‬מתבאר דמה שכהן‬ ‫עולה ראשון הוא מדין וקדשתו‪ .‬ואותו מנהג נתקן כך‪.‬‬ ‫ובכה״ח (ס״ק ג׳) שכן הוא לפי‬ ‫האריז״ל‪.‬ונ ר׳‬ ‫לה״ה לשני בעלי ברית ליו״ ט שלהס הוא כללקמן‪.‬אלא‬ ‫שמכ״מ מותר לו לצאת מעיקר הדין‬ ‫ולמחול על כבודו‪ .‬והשיב דשפיר‬ ‫דמי ולא זו בלבד אלא מותר גם לכוף‬ ‫את הכהן לא ליכנס לביהכנ״ס (ובפר״ח‬ ‫סי׳ קל״ה הבין שאפי׳ אם הוא בביהכנ״ס‬ ‫מותר להכריחו לצאת)‪ .‬‬ ‫נ הגו ש ביו ם‬ ‫שי ש שני נ ערי ם שנ ת חנ כו ל מ צו ת ת פי לין‪ .‬מוציאין הכהן‬ ‫מבהכנ״ס ומעלין בעלי המצוה לס״ת‪.‬א״ר‪.‬ובמהרי״ק (סי׳ ט ׳) דן‬ ‫באחד המתנדב מעות לביהכנ״ס כדי‬ ‫שיקרא ראשון בהתחלת התורה דשבת‬ ‫בראשית‪ .‬ובשו״ת חת״ס (סי׳‬ ‫כ״ד) ביאר דמאחר שבנידון מהרי״ק היה‬ ‫זה מנהג קבוע‪ .‬ונהגו בזה כדעת מר״ן‬ ‫דאין להרבות עולים בשני וחמישי כלל‪.‬דהנה מהגמ ׳‬ ‫א בו ת‬ ‫בגיטין (דף נט‪ ).‬ו אין מפ טידין בנבי א‪ .‬‬ ‫וכ״כ בנהגו העם‪ .‬מב ק שי ם מ הכ הן שי צ א מ הבי ת כנס ת כ די שי ע לו שני ה ם‪.‬ובפר״ח‪ .‬‬ ‫ודלא כהרמ״א שם בשם המרדכי דבשני‬ ‫חתנים בביהכנ״ס מותר להוסיף עולים‬ ‫דהו״ל כיו״ט דידהו‪ .‬ולא‬ ‫חוששין לביטול מצות וקדשתו‪ .‬אי שפיר דמי‪ .‬או‬ ‫שיש בעל ברית ותפילין‪ .‬‬ ‫במחילה זו ליכא לאנצויי‪ .

‬דבגמ ׳‬ ‫מבואר שבשני וחמישי אין חיוב לקרוא‬ ‫לכהן ראשון‪ .‬וכן כתב‬ ‫בשו״ת אג״מ או״ח ח״ג(סי׳ כ׳ )‪ .‬אבל במוסיף בחול‬ ‫לא יגיע לשבעה עולים בין כה‪ .‬ומנהג זה‬ ‫הוא ע״פ המרדכי‪ .‬יו״ט‬ ‫דידהו הוי‪ .‬דהוי יו״ט דידהו‪ .‬דמאי שנא‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫ק‬ ‫וי ש מ קו מו ת שנ הגו ל ה עלו ת ד׳ עו לי ם ב מ קו ם ש ש שני חתנים או שני‬ ‫ב ע לי ברי ת‪.‬ונר׳ דה״ה‬ ‫בנידוננו כאשר נמצאים בביהכנ״ס בעלי‬ ‫שמחה שהמנהג שכולם יעלו‪ .‬‬ ‫ומקובל כך‪ .‬וכן משמע דעת השו״ע‬ ‫להלכה‪ . 101‬כ״כ בנוהג בחכמה שם‪ .‬ואמר‬ ‫לי‪ .‬כמו בשבת‪ .‬שו״ר שעמד בזה בשו״ת מנחת‬ ‫יצחק ח״ב (סי׳ מ״א) במכתב לרוגצו׳בר‬ ‫דבשני וחמישי בוודאי יש מקום להקל‬ ‫דיקראו ישראלים שלשתן‪ .‬וע׳‬ ‫בזה בשו״ת חת״ס (סי׳ ק״ע) בביאור דין‬ ‫א בו ת‬ ‫זה‪ .‬ובשו״ת‬ ‫מים חיים (סי׳ ש״ח) התיר להוסיף עולים‬ ‫כדברי מור״ם‪ .‬דדין‬ ‫אתי לאנצויי היינו לאדם פרטי‪ .‬ושאלתי להחכם שלהם‪ .‬״וראיתי‬ ‫בביהכנ״ס אחת שמעלין מוסיף את‬ ‫הרביעי‪ .‬ואדרבה אם לא יצא שייך‬ ‫לאנצויי‪ .‬‬ ‫‪ .‬מדוע הא דהוי כיו״ט דידהו הוי‬ ‫היתר לעלות‪ .‬והביא הברכ״י‬ ‫סמוכות להוספת עולין בשני וחמישי‬ ‫ע״ש‪ .‬לא שייך‬ ‫לאנצויי‪ .‬‬ ‫ובשו״ת קרית חנה דוד ח״א (סי׳ כ ׳) דן‬ ‫בדברי המרדכי‪ .‬‬ ‫נמצא דדבר זה קדום‪ .‬אך בהשמים חדשים (שם)‬ ‫חרה אפו במה שנותנים לשני חתני בר‬ .‬מותר לכהן לצאת‪ .‬הו״ד בנוהג בחכמה‪.‬והרי ביו״ט גופא הרמ״א‬ ‫פוסק שאין להוסיף עולים‪ .‬דשני חתנים יעלו וה״ה‬ ‫לשני חתני בר מצוה‪ .‬והסיק שאין לסמוך ע״ז‬ ‫להוסיף עולין בשני וחמישי‪ .‬וכ״כ בכסא אליהו (ישראל) (סי׳‬ ‫קל״ט ס ׳ ב׳) שהביא כן משו״ת הרי״ף‬ ‫החדשות (סי׳ רצ״ב) דשרי למעבד הכי‪.‬כן נוהגים מימי אבותיהם״‪ .‬וביאר דמאחר‬ ‫שמוחל לציבור לעשות תקנה על מקרה‬ ‫ידוע‪ .‬וביאר בזה‬ ‫דהא דאסור להוסיף עולים ביו״ט הוא‬ ‫מטעם שכ ׳ הר״ן דא״כ יהיה שוה לשבת‪.‬ע״כ יש מקום גדול לומר שלא‬ ‫שייך כלל החשש דאתו לאנצויי בשני‬ ‫החמישי מעיקר הדין‪.‬‬ ‫דע״י הוספת עולה אחד הרי הם שבעה‬ ‫עולים‪ .‬‬ ‫ובנוסף כתב באדמת קדש (ביו״ד‬ ‫השמטות סי׳ א׳)‪ .‬ואפשר דשורשו‬ ‫בבתי כנסיות עתיקים עוד לפני דברי‬ ‫המרדכי‪.‬אבל‬ ‫בכה״ג דהוי תקנה בכלל הציבור‪.‬ע״ש‪ .‬ולא‬ ‫חיישינן להוספת עולים‪.‬וכמש״כ‬ ‫רש״י שיאמר שהוא חשוב ממנו‪ .‬‬ ‫דאם הציבור מוחל על טרחתם מותר גם‬ ‫לדעת מרן להוסיף עולים‪ .‬אין כאן חשש דאתי לאנצויי‪ .‬ואדרבה‬ ‫שייך לאנצויי אם לא יצא‪ . 101‬‬ ‫לעלות קטן בימי שני וחמישי‬ ‫שם‪ :‬י ש מ קו מו ת שנ הגו ל ע לו ת‬ ‫ק טן של א הגי ע לי ״ג שני ם ל ס״ ת ביו ם‬ ‫מ קו ר‬ ‫ביאר עוד בעיקר דין מחילת הכהן‪ .‬היאך‬ ‫מהני הא איכא לאנצויי‪ .

‫קכ״‬ ‫מגן‬ ‫סימץ קלה‬ ‫אבות‬ ‫ש הו א מ ת חנך ל מ צו ת ת פי לין‪.‬וא״כ צ״ע‬ ‫היאך מוציא הקטן את הציבור יד״ח‪ .‬הנה בויאמר יצחק (לקו״ד ס״ת אות‬ ‫י׳) צידד בזה דאינו רשאי כדעת הבית‬ ‫יהודה‪ .‬וא״כ ע״כ‬ ‫שהקטן העולה הוא גם קורא‪ .‬ואירע ביום ב׳ היה‬ ‫שנתחנך בן קטן למצות תפילין‪ .‬כדמשמע מדבריו(הלכה ה ׳) שכ׳‬ ‫דהקורא בתורה הוא המברך‪ .‬ומשמע‬ ‫שלא צריך לקריה״ת בר חיובא כלל‪.‬‬ ‫ומקור הדברים ע״פ מה דאיתא במס׳‬ ‫מגילה (דף כ״ג) ת״ר הכל עולין למנין‬ ‫שבעה‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫ולא רק להשלים‪ .‬אך לא העיר בזה‬ ‫מנהג‪ .‬ולא‬ ‫הזכיר סברא זו בקריה״ת‪ .‬ולא‬ ‫יאבה ה ׳ לסלוח להם‪ .‬ח״ג סי׳ ו׳‪ .‬ח״ד סי׳ ט״ז)‬ ‫האריך בראיות דרשאי‪ .‬והנה הר״ן‬ ‫והריב״ש נקטו דהא דקטן עולה למנין‬ ‫שבעה‪ .‬דהא אינו יוצא‬ ‫יד״ח לגמרי‪ .‬ועלה‬ ‫לספר תורה שלישי כאשר המנהג עד‬ ‫השתא״‪ .‬רק יעלה‬ ‫א בו ת‬ ‫לברכות‪ .‬משמע‬ ‫דנקט בסתמא קטן עולה לכל העליות‪.‬‬ ‫ובמקום שאין שם כהן‪ .‬ויש מקומות שנותנים לכל‬ ‫אדם שתורם כסף לעלות לרביעי‪ .‬משמע דמצד שאינו‬ ‫בר חיובא אינו יכול לקרות לתורה‪ .‬וכ״כ בנהגו העם (קריה״ת)‪.‬הא‬ ‫אינו בר חיובא‪ .‬וע״ע בקרית חנה דוד ח״א‬ ‫(סי כ״א)‪.‬‬ ‫(ובד״ה הבא שם כתב‪ .‬אבל לא שיהיו‬ ‫כולם קטנים וכולם נשים‪ .‬אמנם בשו״ת מקוה המים (ח״א‪.‬או‬ ‫גם למנין ג׳‪ .‬ע״כ‬ ‫דבקריה״ת א״צ כלל שיהא בר חיובא)‪. 102‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫מצוה לעלות‪ .‬וע׳ בגר״ז(סי׳ רפ״ב) דקטן‬ ‫לא יקרא בתורה כלל דאינו בר חיובא‬ ‫להוציא האחרים יד״ח‪ .‬אם הלוי יכול‬ ‫לעלות ראשון כדעת הרמ״א (סעיף‬ ‫ו׳)‪ .‬משמע דאין בגוף‬ ‫התקנה ענין לצאת ע״י בר חיובא אלא‬ ‫שמיעת תורה גרידא‪ .‬וזה הא נעשה אפי׳‬ ‫ע״י קטן ואשה שאינם בר חיובא‪.‬דבפיה״מ להרמב״ם במס׳‬ ‫מגילה כתב בשם מקצת אחרונים דרק‬ .‬ונר׳ ע״פ מש״כ הר״ר‬ ‫יהונתן מלוניל (פ״ד דמגילה משנה ה׳ )‬ ‫״דקטן ואשה עולין למנין שבעה לפי‬ ‫שקריה״ת אינו אלא להשמיע״‪ .‬וכתב שאפי׳‬ ‫לחתנים אין לסמוך להעלותם כמש״כ‬ ‫בבדק הבית‪. 102‬כ״כ בלפי ספרי (מחכמי צ ׳פרו)‬ ‫(מע׳ ק ׳ אות כ״ט)‪ :‬״נהירנא כד הוינא‬ ‫טליא כשהיה השד״ר הרב כמוהה״ר‬ ‫רפאל הלוי זצוק״ל‪ .‬וכ״כ בשו״ת יחוה דעת (חזן) ח״ב‬ ‫(סי׳ י״ג)‪ .‬ואפ ׳ קטן ואפ׳ אשה‪ .‬היינו להשלים‪ .‬וכ״כ בשו״ת עמק יהושע ח״ב‬ ‫(סי׳ ה ׳)‪ .‬ולהשלים‪ .‬דקטן פורס על‬ ‫השמע משום דאתי לכלל בר חיובא‪ .‬‬ ‫ובאחרונים דנו רבות בדברי הרמב״ם‪.‬אלא גם‬ ‫לקרות‪ .‬ונר׳ עוד מדברי‬ ‫הרמב״ם שלא רק שקטן יכול לעלות‬ ‫לתורה ולברך על התורה‪ .‬‬ ‫האם קטן עולה למנין שבעה דוקא‪ .‬וכן‬ ‫אינו עולה אלא להשלים‪ .‬‬ ‫ח״ב סי׳ ב‪ .‬‬ ‫וע׳ ברמב״ם (פי״ב הל׳ א׳) שתקנת‬ ‫קרה״ת הוא ״כדי שלא ישהו ג׳ ימים‬ ‫בלא שמיעת תורה״‪ .‬אמנם ברמב״ם‬ ‫(פ׳ י״ב מהל׳ תפלה הל׳ ט״ז) כתב‬ ‫בסתמא שקטן היודע לקרות וידע למי‬ ‫מברכין עולה למנין הקוראים‪ .

‬וזאת מלבד חבל אחרונים‬ ‫שס״ל דמה שכתב מרן בסי׳ רפ״ב דקטן‬ ‫עולה למנין שבעה‪ .‬רבו הדעות אם קטן עולה‬ ‫למנין ג׳‪ .‬וכן נקטו‬ ‫הרבה ראשונים ואחרונים‪ .‬‬ ‫ובשמיעה בלבד אפי׳ אינו בר חיובא‬ ‫מוציא יד״ח‪.‬‬ ‫וכ״כ בשו״ת ישכיל עבדי ח״ז (סי׳ ו׳)‪.‬‬ ‫שלא להעלות קטן אפי׳ למנין שבעה‪.‬‬ ‫וכן נעשה הלכה למעשה‪ .‬‬ ‫ואמנם החיד״א בלדוד אמת (סי׳ ה׳ אות‬ ‫ב׳ בקו״א) כתב דאע״פ שמר״ן פסק‬ ‫(בסי׳ רצ״ב) דקטן עולה למנין שבעה‪.‬‬ ‫אלא למפטיר‪ .‬וע״כ כהנ״ל‬ ‫דהמצוה היא רק לשמוע בעלמא‪.‬כן נקט במטה יהודה (סי׳‬ ‫רפ״ב ס״ק ו׳)‪ .‬וכ״כ‬ ‫מהר״ם מרוטנבורג בתשובות (סי׳ ק״ח)‪.‬יכולים לסמוך על‬ ‫המקילים שסוברים שעולה אף למנין ג ׳‪.):‬ובכה״ח (סי׳‬ ‫קל״ה ס״ק י״ח) גם העיד שכן המנהג‪.‬ומשמע דבין‬ ‫למנין שבעה ובין למנין ג ׳‪ .‬‬ ‫וח״ח (סי ל״ו אות ד )‪.‬והרבה אחרונים נקטו‬ ‫כדבריהם‪ .‬ובפרט‬ ‫שכן נקט רבינו דוד אבודרהם‪ .‬‬ ‫וכ״כ באו״ז (ח״א סי׳ תשנ״ב)‪ .‬ועל הרוב עושים כן‬ ‫בשני וחמישי‪ .‬‬ ‫ורבינו דוד אבודרהם (דף לו‪ ):‬שנהגו‬ ‫רבות על פיו בארצות המערב‪ .‬ע״כ‪ .‬וכן הסיק‬ ‫להלכה בשו״ת ויאמר יצחק (לקו״ד‬ ‫ספ״ת אות ט״ו דף כ״ו) דאע״פ שיש‬ ‫מחלוקת אם מעלים לתורה קטן שנתחנך‬ ‫למצות תפילין‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫למנין שבעה עולה‪ .‬‬ ‫שסתם לכתוב דקטן עולה‪ .‬‬ ‫ובשו״ת יכין ובועז ח״א (סי׳ כ״ו) ועוד‪.‬דקטן עולה לכל‬ ‫מנין‪ .‬‬ .‬ע״פ מש״כ בב״י שם‬ ‫בשם הרוקח‪ .‬היינו לשבעה בדוקא‬ ‫ולא למנין שלשה‪ .‬וכ״כ בהדיא‬ ‫בתשובת הרמב״ם (סי׳ ל״ד) דבעת‬ ‫הצורך מותר להעלות קטן למנין ג ׳‪ .‬כפי שהזכרנו‪ .‬ובנהר מצרים התרעם לפ״ז על‬ ‫הנוהגים להעלות קטן שמחנכים אותו‬ ‫למצות תפילין‪ .‬ואם‬ ‫אינו בר חיובא היאך מוציא הציבור‬ ‫יד״ח אפ לעליה אחת‪ .‬וכ״כ בהג״מ (פ׳ י״ב אות ע׳)‪.‬וכ״כ בחסדי דוד (פ״ג‬ ‫במגילה) ועוד‪ .‬אולם בלפי ספרי‬ ‫(שם) הביא תשובת המהר״א טיא״ה‬ ‫שהביא דעת הרשב״ץ‪ .‬במאירי נקט שגם למנין ג׳‬ ‫עולה‪ .‬כמו שפסק המג״א‬ ‫(סי׳ רפ״ב) וכ״כ במ״ב (ס״ק י״ב)‪ .‬ושכן מדוייק ברמב״ם ביד החזקה‪.‬וכ״כ‬ ‫אבות‬ ‫בבית מנוחה (דף קסג‪ .‬וכ״כ‬ ‫להלכה בתשב״ץ ח״ג (סי׳ ש״כ)‪.‬‬ ‫אמנם נר׳ דמנהגנו מבוסס על כמה‬ ‫אדנים איתנים‪ .‬וצריך לדקדק מאוד בזה‪.‬ולא‬ ‫חששו למנהג המקובלים שלא להעלותו‬ ‫אלא למפטיר‪.‬‬ ‫ולענין הלכה‪ .‬‬ ‫מכ״מ ברוב המקומות המנהג שאין קטן‬ ‫עולה אלא למפטיר‪ .

‬דלא כמש״כ‬ ‫החיד״א בשו״ת חיים שאל (סי׳ י״ג)‬ ‫שמנהג ירושלים שהש״ץ אינו קורא‬ ‫לעולה בשמו בקול רם‪ .‬ואות ל״ב) שסתמא קורין‬ ‫בשם ע״ש‪ .‬וכן הוכיח בשו״ת איש‬ ‫מצליח (ח״ג מילואים דף תכ״ט) שכן‬ ‫המנהג הקדום מלפני גירוש ספרד‪ .‬וכמשמעות דברי השו״ע‬ ‫א בו ת‬ ‫והרמ״א שרק לחזן לא קוראים בשם‬ ‫אבל לשאר אנשים קוראים בשם‪ .‫סימץ קלט‬ ‫אבות‬ ‫פימן קלט ‪ -‬פדר קריאת התורה וברכותיה‬ ‫קריאת העולה לתורה בשמו‬ ‫סעיף ‪ :.‬וזה תקנת‬ ‫הראשונים‪ .‬משום ד הוי כ אילו משעה‬ ‫שמינו הו ל ש״ץ ה־ שו הו על כך‪ .‬וכ״כ‬ ‫בלדוד אמת (סי׳ ה ׳ אות ל׳ )‪ .‬ונ הגו ש ש״ץ‬ ‫כשרוצה מברך ו קור א בלי נטיל ת ד שו ת‪ .‬כדי שלא יהיה בכלל הקורין‬ ‫אותו ואינו עולה‪ .‬‬ ‫וסיים דכן המנהג הפשוט כידוע‪ .‬ושיש בזה‬ ‫ענין‪ .‬שיש בזה קללה ח״ו‪.‬ומצינו לגדולי האחרונים‬ ‫שהקפידו דוקא לקרוא בשם‪ . 1°3‬‬ ‫עליית פומא לפפר תורה‬ ‫שם‪ :‬סומא אינו קורא לפי שאסור לקרו ת אפילו אות אחת שלא מן הכתב‬ ‫(ו מ הרי״ל כתב לעכשיו קורא סומא כמו שאנו מקרין בתורה לע״ ה)‪.‬הגה ובמלינות אלו אין נו הגין כן‪ .‬ויש‬ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬אבל אין קורין לו בשמו כמו שאר העוליס שקוראיס‬ ‫אותס בשמס פלוני בר פלוני‬ ‫ה מנ הג‬ ‫ש קו רין את העול ה ל תור ה ב ש מו פ לוני בן‬ ‫פ לוני‪ .‬ולא לשנות‬ ‫מנהג זה כלל‪ .‬אך אין מנהגנו כן‪.‬וכ״כ בשו״ת ציץ אליעזר‬ ‫חי״ז (סי׳ ט״ז)‪ .‬וכ״כ‬ ‫בכה״ח (ס״ק ט ׳)‪ .‬ו אין החזן עולה‬ ‫רק כשהסגן אומר לו לעלות‪ .‬וכן‬ ‫מוכח מהרב בית מנוחה (דיני העולין‬ ‫לס״ת אות ט ׳‪ .‬וכ״כ בארץ‬ ‫חיים (סי׳ קל״ה) דכן מנהג א״י‪ .‬אפילו ראש הכנסת או חזן לא יקרא עד שי א מרו לו קרא‪ .‬כ״כ בשו״ת ישועות מלכו(סי׳ י״ב)‬ ‫ובשו״ת בית יצחק (סי׳ כ״א) שלא ינהגו‬ ‫לעלות לתורה ע״י טבלאות‪ .‬‬ ‫ונקטינן כפשט דברי הפוסקים דלא‬ ‫חששו לזה‪ . 103‬כן המנהג הפשוט‪ .‬רק השמש הולך‬ ‫אצל יחיד ואומר לו לעלות‪ .‬ו ל א נ הגו‬ ‫שי על ה ב לי קרי א ת שם כ מנ הג י רו ש לי ם‪.

‬וכן העיד בלקט הקמח (אות‬ ‫ס ׳) שהמנהג פשוט כמור״ם משום עגמת‬ ‫נפש לסומא‪ .‬שהשני לא ישמיע לאזניו‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫ק‬ ‫ה מנ הג ל קרו ת סו מ א ל ס פר תור ה א ע״פ ש אינו קור א מ תוך הכ תב‪ .‬אלא שצריך‬ ‫לקרות בנחת‪ .‬ופותח הספר קודם שיברך ורוא ה‬ ‫הפסוק שצריך להתחיל בו‪ .‬רק שלא יעלה לפרשת זכור‬ ‫ופרה)‪ .‬וא ח־ כך יברך‪ .‬אך‬ ‫במהרי״ל כתב המנהג במדינותינו‬ ‫שסומא עולה‪ .‬ע״כ אין לסומא לעלות‪ .‬וע׳ בב״י שם מה שהביא‬ ‫מדברי הזוהר שג״כ משמע דיוצא ע״י‬ ‫שומע כעונה‪ .‬לקרות העולה‬ ‫בנחת בענין שלא ישמיע לאזניו ע״כ‪ .‬ובשו״ת‬ ‫שמ״ש ומגן (סי׳ י״א) איתא שנוהגין‬ ‫בכל העולם בחו״ל וגם בא״י שמעלין‬ ‫לס״ת כל אדם בין את היודע לקרות‬ ‫בלחש ובין את שאינו יודע לקרוא אפי׳‬ ‫בלחש‪ .‬מאחר דהעיקר‬ .‬וע׳‬ ‫מה שכתב ספר ויען משה (השמטות‬ ‫סימן א ׳ דף מ״ב) וז״ל‪ :‬ונ״ל בכמה‬ ‫עיירות ומדינות גדולות שמענו שמעם‬ ‫דנהגו להעלות סומא לקריאת ס״ת‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫שהוסיפו שם משפחתו‪ .‬וכתב לפ״ז דלא שבקינן דברי‬ ‫הזוהר מפני דברי הפוסקים‪ .‬‬ ‫ולא סגי בשומע כעונה דהוי כדברים‬ ‫שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע״פ‬ ‫וכו׳‪ .‬וגם את‬ ‫הבורים שאפילו את הברכות יודעים‬ ‫בקושי‪ .‬וכ״כ בפחד יצחק‬ ‫(ערך סומא)‪ .‬ו ה״ ה‬ ‫ש מ ע לין ל תור ה את מי ש אינו יו ד ע ל קרו ת‪.‬לאפוקי מדעת האשכול‬ ‫והאגודה דסברי שכיון דצריך לקרות‪.‬וסומא עולה‬ ‫לס״ת‪ .‬ומ״מ‬ ‫בתירוצו השני כתב להשוות דברי הזוהר‬ ‫להפוסקים‪ .‬וכ״כ בערה״ש שסמכו העולם‬ ‫להקל בזה‪ .‬והב״י‬ ‫(סי׳ קמ״א) האריך לבאר שכך דעת רוב‬ ‫הראשונים‪ .‬זולת‬ ‫בית מדרשו של מרן הקדוש זיע״א משום‬ ‫כבודו של מר״ן ז״ל‪ . 104‬כן העיד בנוהג בחכמה (דף קמה)‬ ‫שהמנהג דלא כמר״ן‪ .‬ועוזרים להם‪ . 104‬‬ ‫להשאיר הפפר תורה פתוח בשעת הברכה‬ ‫סעיף ד‪ :‬כל הקורין מברכים לפני ה ולאחריה‪ .‬‬ ‫והנה מר״ן בסימן קמ״א (ס״ב) פסק‬ ‫שצריך העולה לקרות עם הש״ץ כדי‬ ‫שלא תהא ברכתו לבטלה‪ .‬וכן המנהג‬ ‫הפשוט כפי שהעיד במ״ב (סי׳ קל״ט‬ ‫א בו ת‬ ‫ס״ק י״ב)‪( .‬וכן העיד בשו״ת אול״צ ח״ב‬ ‫(פ״ט ה״ו) שכן המנהג היום‪.‬ובקיצור שו״ע (טולידנו דף‬ ‫ק״ל) כתב שכן הדין במקום שיש מנהג‬ ‫ידוע לעלות סומא לספר תורה‪ .‬וציין לס׳ שמו יוסף (בן וואליד‬ ‫סי׳ קע״ג)‪ .‬עכ״ד‪ .‬שלא ישמיע לאזניו‪ .‬ובכף החיים (סי׳ קל״ט‬ ‫ס״ק ט״ו) הביא כמה מקומות בא״י‬ ‫ובחו״ל שג״כ נהגו בזה דלא כמר״ן‪ .‬ולאחר שקרא גולל ו מברך‪.‬דהכוונה שלא יהיה אלא‬ ‫אחד קורא‪ .‬וע׳‬ ‫בשו״ת אורל״צ (שם) שכתב ליישב‬ ‫המנהג דסומא עולה‪ .‬‬ ‫וסיים דכן ראוי לעשות‪ .‬ושאדרבה יש קפידא שלא‬ ‫ידבר כלל‪ .‬עכ״ז עולין ומברכין‪ .‬‬ ‫‪ .‬ובעליית הגבאי‬ ‫אומרים יעמוד על עומדו‪.

‬‬ ‫וצריך לברך ברכה ראשונה וס״ת פתוח‬ ‫ולא סתום״‪ .‬וכן נהגו בפאס‪.‬ועוד‪ .‬‬ ‫וגם ע״ה מעלין לתורה‪.‬ובגמ ׳‬ ‫מפרש דטעמא דר״מ כדי שלא יאמרו‬ ‫ברכות כתובות בתורה‪ .‬‬ ‫ונפסק בטור ושו״ע‪.‬גולל ומברך‪.‬‬ ‫איך יוצא בברכתו‪ .‬‬ ‫הלכך לא צריך‪ .‬עכ״ל‪.‬‬ ‫ובביה״ל (ד״ה ורואה) כתב ודע שיש‬ ‫פוסקים שסוברים דאם רוצה לגלול‬ ‫ואח״כ לברך‪ .‬‬ ‫וכ״כ בנהגו העם‪ .‬וכפי‬ ‫שהעיר בשמ״ש ומגן שם שכן המנהג‪.‬עדיף טפי‪ .‬‬ ‫אך בב״י הביא שר׳ דוד אבודרהם כתב‬ ‫בסידורו(עמ׳ שנ״ט) ״שאין לקורא לומר‬ ‫ברכו עד שיראה הפסוק שמתחיל בו‪. 105‬‬ ‫וי ש‬ ‫ה בר כו ת‬ ‫ש ה ק פידו‬ ‫א בו ת‬ ‫יודעין שאין ברכות כתובין בתורה‪.‬אלא דהלכה‬ ‫כר׳ יהודה שאינו מחויב לעשות כן‪.‬לכאורה גם‬ ‫צריך כוונת המוציא‪.‬והנה במס׳ מגילה (דף ל״ב)‬ ‫איתא ת״ר פותח ורואה‪ .‬כ״כ בספר יד בקריאת התורה‬ ‫בשם הגר״נ קרליץ שליט״א‪ .‬‬ ‫ובמ״ב (סי׳ קלט) כתב שאין אנו‬ ‫מחוייבין לעשות תקנה לע״ה‪ .‬ולפי״ז מה דאיתא דלא‬ ‫יגלול היינו שאינו צריך‪ .‬דר״מ ס״ל דצריך לגלול‬ ‫ולברך ור׳ יהודה ס״ל דטריחא מילתא‪.‬אפי׳ אם אינו יודע לקרות‪ .‬ופרש״י‪ .‬‬ ‫ובגמ׳ מסיק שהלכה כר׳ יהודה‪ .‬כתב‬ ‫להסביר למה בסוף הקריאה גולל ומברך‪.‬‬ ‫וחוזר ופותח וקורא‪ .‬ונראה לי לי הפוך פניו לצל שמאלו)‪.‬אבל רשאי‪.‬דברי ר״מ‪ .‬‬ ‫ועפ״ז נוהגין איזה מקומות שרואין‬ ‫וגוללין ואח״כ מברכין‪ . 105‬כן שמעתי מהגר״ש משאש זצ״ל‪.‬דבר״ן (דף יא‪ ).‬י ש‬ ‫פ תו ח‬ ‫בל א‬ ‫מ קו ר‬ ‫בדעת הזוהר מטין כהתי׳ הראשון דלא‬ ‫יקראו כלל רק ישמע מהש״ץ‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫ולפי זה אפילו עם הארץ רשאי לעלות‬ ‫לתורה‪ .‬אך אכתי‬ ‫צ״ב דאם חושש שברכת הע״ה לבטלה‪.‬אכן למנהגנו לא מחלקים בהכי‪.‬וכך‬ ‫מבואר ברמב״ם (הל׳ תפילה פי״ב ה״ה)‪.‬‬ ‫כי עד כאן לא פליגי ר׳ יהודה ור״מ אלא‬ ‫בברכה ראשונה‪ .‬ונהרא נהרא‬ ‫ופשטיה (אחרונים)‪ .‬הכל‬ ‫שנ הגו‬ ‫כי סוי‬ ‫בע ת‬ ‫א מיר ת‬ ‫מפ ה‪.‬או‬ ‫יש ענין לכתחילה לסוגרו‪ .‬‬ ‫אך מעתה יש לעיין האם יש ענין דוקא‬ ‫להשאיר הס״ת פתוח בשעה שמברך‪ .‫קכח‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ קלט‬ ‫(הגה ובשעה שמברך ברכה ראשונה י הפוך פניו אל הצל שלא יהא נראה כמברך‬ ‫מן התורה‪ .‬‬ ‫ובמכנאס‪ .‬‬ ‫ויש שכתבו עצה גם בעליית ע״ה לצאת‬ ‫אליבא דכו״ע‪ .‬‬ ‫ב בר כו ת‬ ‫ש ל פני‬ ‫קרי א ת‬ ‫ל ה ש איר‬ ‫ה ספר‬ ‫תור ה‬ ‫ה תור ה‪ .‬ר׳ יהודה‬ ‫אומר פותח ורואה ומברך וקורא‪ .‬והוא שהבעל קורא יכוין‬ ‫לצאת יד״ח מדין שומכ״ע בברכות‬ ‫העולה לתורה‪ .‬‬ .‬והו״ל כאילו הוא שעלה‬ ‫לתורה‪ .‬משא״כ‬ ‫לסומא‪ .‬ור׳ יהודה ס״ל‬ ‫דליכא למיטעי בהכי‪ .‬ולכא ׳ היה נר׳‬ ‫דפליגי בזה קמאי‪ .‬מלשונו משמע שיש ענין‬ ‫דוקא שיהיה פתוח ואפשר שהמנהג‬ ‫להשאיר הס״ת פתוח מבוסס על דבריו‪.

‫מגן‬ ‫ל ה פוך‬ ‫פני ה ם‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫מ הכ תב‪. 106‬שמעתי מהגר״ש משאש זצ״ל‬ ‫שהמברך בשעה שהספר תורה פתוח‬ ‫יזהר שלא יביט בשעת אמירת הברכות‬ ‫בתוך הס״ת‪ .‬‬ ‫‪ . 108‬כ״כ בנהגו העם (קריאה״ת ד׳)‬ ‫שהעולה לתורה לא היה הופך פניו‬ ‫מהס״ת בשעת הברכה ע״כ‪.‬אמנם גירסת הרמב״ם‬ ‫(הל׳ תפלה פ׳ י״ב הל׳ י)‪ .‬שלא היו אומרים שם‬ ‫ה ממש אלא ה ‪.‬ודבר זה תלוי‬ ‫במקומות ונהרא נהרא ופשטיה‪.‬‬ ‫‪ . 109‬עי׳ קצשו״ע (דף קל) ״נהגו לכסות‬ ‫הכתב בין גברא לגברא״‪ .‬‬ ‫חסד לאלפים‪ .‬ופר״ח (סי׳‬ ‫קל״ט ד׳ ) שהגירסא בלא ״את״‪.‬ורבים נוהגים מטעם זה‬ ‫להפוך פניהם‪.‬‬ ‫מ קו ר א בו ת‬ ‫‪ .‬כ״ב‬ ‫אות ז׳)‪ .‬‬ ‫ובנוסח ברכת התורה נהגו לומר אשר נתן‬ ‫לנו ״את״ תורתו‪ .‬‬ ‫וע׳ בנהגו העם (סי׳ ז ׳) מה שהעתיק בזה‬ ‫בשם ספר החיים‪ .‬וכן כתב‬ ‫החיד״א בלדוד אמת (סי׳ כ״ד אות ו׳‬ ‫בתוה״ש) ובחסד לאלפים (סי׳ קל״ה‬ ‫י״ט) ועוד‪.‬‬ ‫‪ . 109‬‬ ‫אמירת ברכת התורה‬ ‫שם‪ :‬העול ה ל תור ה פו ת ח בפ סו ק ״ ה׳ ע מכ ם״ ו ה צי בו ר עונ ה ״י ב ר כ ך‬ ‫ה׳״‪ .‬‬ . 110‬כך המנהג הפשוט‪ .‬ו אין‬ ‫מז כי רין את שם‬ ‫ה׳ מ מ ש כ קרי א תו‪ . 107‬ונראה דדוקא הקפידו בכיסוי מפה‬ ‫ולא סגרו הס״ת כפי שכתבנו לעיל‪ .‬וכן הנוסח בבית עובד ועוד‬ ‫סידורים ישנים‪ . 108‬ו בין ג בר א לג בר א י ש‬ ‫ש כ ת בו‬ ‫שנ הגו‬ ‫של א‬ ‫ש אין הברכו ת כ תו בו ת‬ ‫שנ הגו ל כ סו ת ב מ פ ה‪ . 107‬וי ש‬ ‫פניו מ ה קלף כי הכל יו ד עי ם‬ ‫ב תור ה‪ . 106‬‬ ‫ש מ ברך ברכ ת ה תור ה‬ ‫צרי כי ם ל ה פוך‬ ‫וי ש‬ ‫שנ הגו ל כ סו ת הכ תב ב מפ ה בע ת‬ ‫ש ל פני הקריא ה‪ .‬וי ש‬ ‫שנ הגו‬ ‫לג לו ל הס״ת‪.‬תורת אמת וכו כ״כ‬ ‫שם בשם הדבר אמת (דמ״ד אות נ״ו)‪. 110‬ו או מ ר ברכ ת‬ ‫ה תור ה‪.‬תורת השלמים (סי‪ .‬‬ ‫‪ .‬שכן‬ ‫משמע מהקדמונים‪.

‬וכן בשו״ת לב חיים‬ ‫ח״ב (דף קיח) חזר על דבריו‪ .‬ו אין‬ ‫בז ה‬ ‫שברכ ה ז ו אינ ה נ ח שב ת כ ס מוכ ה‪ .‬וכן‬ ‫ראיתי בשו״ת יביע אומר ח״א (ס׳ ט׳)‬ . 111‬כן המנהג הפשוט‪ .‬הרי היא סמוכה‬ ‫לחבירתה‪ .‬‬ ‫והעולה האחרון היה מברך הברכה‬ ‫שלאחריה‪ .‬וה״ה לאמירת אמת‬ ‫תורתינו הקדושה‪ .‬ולא‬ ‫חוששים לדבריו‪ .‬‬ ‫אם הוי הפסק‪ .‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ קמ‬ ‫פימן קמ ‪ -‬דיני הפפק בברכת התורה‬ ‫אמירת"אמת תורתנו הקדושה" קודם הברכה האחרונה של העולה‬ ‫לתורה‬ ‫סעיף ב‪ :‬העומד לקרו ת בתורה וברך ברכה שלפניה וקרא מקצת פסוקים ופסק‬ ‫ודבר דברי תורה או דברי חול לא הוי הפסק ו אינו צריך ל חזור ולברך‪.‬ד״ה כל)‬ ‫הקשו דלמה ברכת התורה שלאחריה‬ ‫צריכה לפתוח בברוך‪ .‬והוסיף דלפ״ז אפילו הפסיק‬ ‫לשיחה או לתרגום וכיצ״ב שרי‪ .‬וא״כ כ״ש בנידוננו‬ ‫דברכה אחרונה קיל טפי שכבר גמר‬ ‫לקרות בתורה‪ .‬‬ ‫התוס׳ במס׳ ברכות (דף מו‪ .‬ו עו ד ד שב ח‬ ‫קוד ם‬ ‫ש מ בר כי ם‬ ‫ח ש ש הפסק‬ ‫מ פני‬ ‫הו א‪ .‬אכן בריטב״א מס׳‬ ‫מגילה (דף כא‪ ):‬תירץ דברכת קריה״ת‬ ‫דלאחריה ענין אחר לפיכך לא חשיבה‬ ‫סמוכה‪ .‬ותירצו דבימיהם היו רגילים‬ ‫שלא היו מברכים על התורה רק העולה‬ ‫בות‬ ‫ראשון היה מברך הברכה שלפניה‪. m‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫ונבאר הדברים‪.‬דלית בה חששא כלל‪.‬וכבר הוזכר‬ ‫בספר חיים פלאג׳י (סי׳ כ״ה אות כ״ה)‬ ‫על המנהג לומר ״אמת״ לפני ברכה‬ ‫אחרונה‪ .‬והעיר‬ ‫בזה משום הפסק‪ .‬‬ ‫ה תיבו ת‬ ‫נו הגי ם‬ ‫לו מ ר‬ ‫הברכ ה‬ ‫ה א חרונ ה‬ ‫של‬ ‫״אמת‬ ‫תו ר תינו‬ ‫ה קדו ש ה״‬ ‫העול ה ל תור ה‪ .‬אמנם יעויין מה שכתבנו (בסי׳‬ ‫רפ״ד) שמנהג כל קהילות ספרד לומר‬ ‫״גואלנו״ לפני ברכת ההפטרה‪ .‬וכן‬ ‫משמע מהב״י(סי׳ ק״מ) דפליגי ר׳ יואל‬ ‫ור׳ אפרים אם התחיל לקרוא ונשתתק‪.‬ודנו לענין ברכה ראשונה‬ ‫ולא לגבי ברכה אחרונה‪ .‬וכ״כ האחרונים‪ .‬ולא נימק‬ ‫טעמו‪ .‬וגם לענין‬ ‫ברכה ראשונה הכריע השו״ע כר׳ אפרים‬ ‫דלא הוי הפסק‪ .‬וכן על מה שנהגו לומר‬ ‫״גואלנו״ לפני ברכת ההפטרה‪ .‬ורק אח״כ תיקנו מפני‬ ‫הנכנסים והיוצאים‪ .‬שכל עולה ועולה‬ ‫יברך לפניה ולאחריה‪ .‬ו ח שו ב כ צו ר ך‬ ‫הברכ ה ‪.

‬ונדונה כברכה‬ ‫הראשונה לקריאה‪ .‬‬ ‫ולפ״ז הני ברכות לאו סמוכה היא ולית‬ ‫בהם הפסק‪ .‬ועיין שם שסיים דלכתחילה‬ ‫טוב שלא לאומרו‪ .‬‬ ‫דלצורך הוא‪ .‬‬ ‫‪ .‬ושכ״כ החיד״א שכך מנהג א״י‬ ‫ומצרים וגלילותיה וטורקיא‪ .‬וע״ע שם (באות ל״ב)‬ ‫דבמקום שאין קורין לעולים לס״ת בשם‪.‬וע״ע במטה‬ ‫יהודה (ע״ש)‪ .‬וגם בזה‬ ‫דנו האחרונים בדבריו‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫פימן קמא ‪ -‬דיני הקורא והמקרא‬ ‫עליית אב ובנו לפ"ת בזה אחר זה‬ ‫סעיף ו‪ :‬י כולי ם ל קרו ת כ׳ אחים זה אחר ז ה‪ .‬‬ ‫אין ל ע לו ת אב ו ב נו בז ה א חר ז ה מ שו ם עין הרע‪ .‬ו הבן אחר האב‪ .‬ע׳ במור וקציעה‬ ‫ובפר״ח ובכה״ח ס״ק י״א דפסק בזה‬ ‫סב״ל)‪ .‬לא הוי הפסק כלל‪.‬א״כ ה״ה הכא‬ ‫שהוא מעין הברכה לא הוי הפסק כלל‪.‬‬ .‬והחיד״א‬ ‫בספר לדוד אמת (סי׳ ו׳ אות ס״א) הביא‬ ‫שהיו שנהגו לדרוש בעלייתם לס״ת‬ ‫קודם שברכו ברכה אחרונה בענין צדקה‬ ‫וגמ״ח‪ .‬ו מ כ ל מ קו ם אם אינ ם‬ ‫עולי ם ס מוכי ם בז ה א חר ז ה ה מנ הג ל ע לו ת‪.‬‬ ‫וכן שמעתי מהגרי״ש אלישיב שליט״א‬ ‫שיש להמשיך לומר ״אמת תורתנו‬ ‫הקדושה״ ואין בזה משום הפסק‪ .‬מכ״מ מודו דבהפסק לצורך‬ ‫הקריאה אינו מפסיק‪ .‬דמאחר שהוכיח שע״פ דין אין‬ ‫חשש כלל‪ .‬‬ ‫יכולים לעלות שני אחים זא״ז‪.‬שפיר דמי למימר ״אמת‬ ‫תורתינו הקדושה״ וגואל לנו‪ .‬‬ ‫ויש להוסיף עוד דבנידוננו שאומר שבח‬ ‫מעין הברכה‪ .‬ע״ש‪.‬ואפילו ננקוט כשיטת‬ ‫א בו ת‬ ‫התוס׳ דחשיב כסמוכה‪ .‬מהיכ״ת להפסיק‬ ‫מלאומרו והרי״ז כמו שנהגו בכמה‬ ‫מקומות בתפלה להוסיף שבח וממה‬ ‫שכולם נוהגים לומר ״גואלינו״ ה״נ שרי‬ ‫לומר אמת תורתינו הקדושה]‪. 112‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫שהוכיח ממקומות הנ״ל בבירור שאין‬ ‫חשש כלל באמירת ״אמת תורתנו‬ ‫הקדושה״‪[ .‬‬ ‫כעין ברכת אשר יצר‪ . 112‬כך העיד בספר נוהג בחכמה (דף‬ ‫קמ״ו)‪ .‬וכן‬ ‫נוהגים כל גדולי רבני המערב ולא‬ ‫חוששים להפסק‪.‬והעיר דלא ישהה הרבה זמן‪.‬שאין צריך לזה‪ .‬ו אין מניחים‬ ‫אלא כ שביל עין הרע‪.‬ונהגו בזה‪ .‬שבה הדין הוא‬ ‫שהמפסיק קודם שקרא כמה פסוקים‬ ‫חוזר כמש״כ במ״ב (ס״ק ו׳)‪( .‬‬ ‫וצ״ע‪ .‬וע׳ בסידור בית מנוחה‬ ‫(דיני העולים לס״ת אות ל״א) שהביא‬ ‫מחלוקת בזה‪ .‬ומשמע דלהפסק‬ ‫פורתא לכו״ע לא חיישינן‪.

‬וכ״כ בכה״ח (שם)‪ .‬‬ ‫כ ש ה אב עול ה ל ס״ ת י ש נו הגי ם‬ ‫ש ה בן עו מ ד כל‬ ‫הז מן ש ה אב קור א‬ ‫ב תור ה מ שו ם כ בו ד א ביו‪ .‫סימץ קמא‬ ‫אבות‬ ‫שהבן יעמוד כשקוראים אביו לתורה‬ ‫סעיף ז‪ :‬העולה ל מגדל עול ה בפתח ש הוא לו בדרך קצרה ו כו׳‪. 113‬וי ש נו הגי ם ל ע מו ד רק כ ש א ביו עו ב ר‪.‬נעשה הדבר כחובה‪ . 114‬‬ ‫ונ הר א נ הר א ו פ ש טי ה‪. 114‬לדוד אמת (להחיד״א) סימן ה אות‬ ‫לד‪ .‬ונהגו רבים לנשק אביו לאחר‬ ‫שעלה לתורה‪ .‬‬ .‬ע״כ‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬והוסיף שבמקום שנוהגים‬ ‫לעשות כן‪ .‬שאם לא‬ ‫עושה כן הרי הוא נראה כמזלזל בכבוד‬ ‫אביו‪ .‬‬ ‫כיון שאינו עושה כן דרך אהבה אלא‬ ‫לכבוד בעלמא‪.‬וע׳ בסי׳ צ״ח מש״כ‬ ‫א בו ת‬ ‫שאין בזה משום איסור נישוק בביהכנ״ס‪.‬‬ ‫‪ . 113‬כן המנהג הפשוט והביאו בכה״ח‬ ‫(ס״ק ל״ה)‪ .‬וע׳ בהערת‬ ‫הגר״א עמאר (בסוף הספר)‪.

‬ויש‬ ‫פחות דיבוקי אותיות‪ .‬אמנם‬ ‫אין העולם נוהגים כן‪ .‬ו ב״י‬ ‫פסק לצריך להוציא ס״ת אחרת (לכן צריך לחלק כך)‪.‬דלא כפי שהעתיק‬ ‫בכה״ח (אות מ״ה)‪.‬אפשר שגם הגינת‬ ‫וורדים היה מודה להוציא ס״ת אחר‪.‬וכמש״כ בברכ״י‬ ‫(ס״ק ג ׳) ובלדוד אמת (סי׳ א ׳ אות י׳)‪.‬לוקא שנמצא טעות ג מור‪ .‬‬ .‬‬ ‫כ שנ מצ א פ סול ב ס״ ת ו מו צי אי ם ס״ ת א חר‪ .‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫פימן קמג ‪ -‬דין אם נמצא פ״ת מוטעה‪ .‬ויתר דיני הפפר‬ ‫להיכן מורידים הפ"ת הפפול‬ ‫סעיף ד‪ :‬הגה ו כו' והא למוציאין אחרת‪ .‬וכן העתיק בקצוש״ע‬ ‫(טולידנו) סי׳ כ״א‪ .‬ודברים‬ ‫אלו פוסלים בס״ת‪ .‬אבל משוס‬ ‫חסרות ויתרות אין להוציא אחרת‪ .‬ובפרט בימינו‬ ‫שאכשור דרא בענין הידור הכתב‪ .‬ומ הרי״ל פסק לאין להביא ס״ת אחרת‪ .‬ור ק‬ ‫ל ב סו ף‬ ‫הס״ ת‬ ‫ה פ סול‬ ‫מ חזי רין גם‬ ‫את‬ ‫ל הי כל‪.‬שאין ספרי התורה שלנו מלוייקיס כ״כ‬ ‫שנאמר שהאחרת יהיה יו תר כשר‪ . 115‬כ״כ בנוהג בחכמה (דף קמ״ח)‬ ‫ושכן מנהג ירושלים‪ . 115‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬כי יודע אני שגם הס״ת‬ ‫השני אינו נמלט מפסולים ע״כ‪ .‬‬ ‫ורק כאשר יש ספק אם יש דיבוק לא‬ ‫מוציאים אחרת‪ .‬לכן מנעתי עצמי‬ ‫מלדקדק להוריד ס״ת מחמת פסול‬ ‫א בו ת‬ ‫שמרגישין בו‪ .‬הרי‬ ‫א״א להמלט מדיבוק אות לאות‪ .‬‬ ‫בשו״ת ויאמר יצחק (לקו״ד או״ח הל׳‬ ‫ס״ת) כתב בשם הגינת וורדים שעכשיו‬ ‫בעוונותינו אין לנו כעת ס״ת כשר‪ .‬מני חין את הס״ת ה פ סול‬ ‫על‬ ‫הכסא‬ ‫ו אין‬ ‫כ ש מ חזי רין גם‬ ‫מ חזי רין‬ ‫את‬ ‫הס״ ת‬ ‫או תו‬ ‫תי כף‬ ‫הכ שר‪.‬‬ ‫ל א רון‬ ‫ה קוד ש‪ .‬ואפי׳‬ ‫יהיה בדוק ומנוסה מחסירות ויתרות‪ .

‬וג ם‬ ‫ט עו ונ תנו ב תיב ה את ה ספר‬ ‫או תו אל א גו ל לין‬ ‫שני‬ ‫או תו ב מ קו מו‪ .‬ומקור‬ ‫הדברים ע׳ במחזיק ברכה (אות א׳)‬ ‫שהביא כן בשם השמש וצדקה (או״ח סי׳‬ ‫א בו ת‬ ‫ל״א)‪ .‬‬ ‫אם הו צי או מן ה היכל ס״ ת ש אינו מ סוד ר ל הפ ת ח בפר ש ה הנקרא ת אין‬ ‫מ חזי רין‬ ‫או תו אלא גו ל לין‬ ‫ב שב ת‬ ‫ש מו צי אין‬ ‫ב מ קו ם‬ ‫הר א שון‬ ‫או תו ל מ קו מו‪.‬ו ל א‬ ‫חו ש שין ל טור ח ה צי בו ר‪.‬והביא שם שאולם מוהר״ר יעקב בן‬ ‫נאים מח״ס זרע יעקב (סי׳ א׳) דעתו נוטה‬ ‫דאין כאן פגם לס״ת ולא יגללו בציבור‪. 116‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ .‬אם‬ ‫אין‬ ‫מ ח לי פין‬ ‫מ שו ם‬ ‫כ בו ד ה ס״ ת‪ . 116‬נוהג בחכמה (דף קמ״ו)‪ .‫אבות‬ ‫סימץ קמד‬ ‫פימן קמד ‪ -‬שלא לדלג בתורה מענין לענין ודיני ההפטרה‬ ‫גלילת פ"ת שנפתח בפרשה אחרת‬ ‫סעיף ד‪ :‬אין קו רין לאדם אחד ב שני ספרי תור ה משום פג מו של ר א שון‬ ‫(פירו ש שנראה כפוגס ומטיל לו פי בר א שון)‪.‬‬ ‫ב׳ ס פרי ם‪ .

‬וע״כ נהגו במערב‬ ‫לעטוף הס״ת בבד‪ . 117‬כך המנהג הפשוט מימי קדם‪ .‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫ק לה‬ ‫פימן קמז ‪ -‬דיני גלילת פ״ת‬ ‫נגיעה בקלף שבפ"ת‬ ‫סעיף א‪ :‬אסור לאחוז ס״ת ערום בלא מטפחת‪.‬ומונע מכשול‪ . 118‬כן המנהג הפשוט‪ .‬וג ם‬ ‫עי ״ז‬ ‫אין ח ש ש שיג לו ל הס״ת ב תוך התיק ש לו‪.‬ובזה לא צריכים‬ ‫לסדר הבד כל שבוע‪ .‬ואינו בתוך תיק‬ ‫עדיין קיים הבעיה של ס״ת ערום (לפי‬ ‫פירוש זה דאינו קאי על הנוגע בקלף אלא‬ ‫שנוגע בס״ת שערום)‪ .‬וע״ע‬ ‫בהערות הגר״י בנאים שליט״א בסוף הספר‬ ‫שכתב עוד בביאור המנהג ע״פ מש״כ‬ ‫בנוב״ק סי׳ ז׳ דיש סוברים דהאוחז בס״ת‬ ‫ערום הכוונה גם על המחזיק העצי חיים‬ ‫ולכן יש מחמירים לאחוז העצי חיים‬ ‫א בו ת‬ ‫בהפסק טלית‪ .‬ו ל א‬ ‫מ ש מע מ ד ב רי‬ ‫מונ חי ם‬ ‫מו טו ת של עץ ו מ כו סי ם‬ ‫ב תוך תיק‬ ‫של‬ ‫עץ ו כ דו מ ה‪ .‬כ די של א י בו או‬ ‫ליג ע ב קלף ע צ מו‪.‬וכשהוא מהדקו מהדקו‬ .‬לא‬ ‫חשיב כס״ת ערום לכו״ע‪ . 118‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫‪ .‬והוסיף שם דמהר״י‬ ‫אלפיא ז״ל כשקנה ס״ת על ידי בקש לכרכו‬ ‫כולו מבראשית עד לעיני כל ישראל ביריעת‬ ‫בד‪ .‬‬ ‫וכ״כ בנתיבי עם (סי׳ קמ״ז) דהספרדים‬ ‫בירושלים מאד נזהרים לא להוציא ס״ת מן‬ ‫ההיכל אם לא מגלגלים יריעת בד לפחות‬ ‫על פרשת השבוע‪ .‬וכן נעשה‪ .‬ודפח״ח‪.‬‬ ‫נ הגו ל ע טו ף ה קלף של כל הס״ ת מר א שו ל סו פו ב ב ד‪ .‬אבל למנהג‬ ‫המערביים שהס״ת מושכב‪ .‬וכ״כ בספר זה‬ ‫השלחן (דף רכג) שכן נוהגים בליוורנו‪.‬והוא‬ ‫כדי שלא יבוא לאחוז הס״ת ערום‪ .‬ובאמת כן מנהגנו‬ ‫ליזהר לכרכו כולו בקלף‪ .‬הגולל ס״ת גוללו מבחוץ ואין‬ ‫גוללו מפנים‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכן‬ ‫ראיתי בקהילות יון העתיקה נוהגים כן‪.‬‬ ‫ושכן נוהגים באלג׳ יר‪ .‬ולא מצאתי מי שעמד בזה‪ .‬הגולל ס״ת צריך שיעמידנו על‬ ‫התפר‪ .‬וכן ראיתי נוהגין‬ ‫ביון‪ .‬ו כן‬ ‫חז״ ל‪ .‬ש כן היה נר תי ק הס״ת מ אז ו מ ת מיד‪ .‬ע״ש‪ .‬אמנם‬ ‫מפשטות דברי הש״ס מוכח שכן היה‬ ‫בזמן חז״ל‪ . 117‬‬ ‫צורת נרתיק פפרי התורה‬ ‫שם‪ :‬נ הגו ש ס פרי ה תור ה י היו ת פורי ם על‬ ‫ב מ עי ל‬ ‫ק טי פ ה‪ .‬כדאיתא במס׳ מגילה (דף‬ ‫ל״ב)‪ .‬והנה למנהג רבים מן‬ ‫הספרדים שהס״ת נמצא בתוך תיק‪ .

‬ומאי‬ ‫נפק״מ אם גוללו על התפר‪ .‬‬ ‫ובפרט שמנהגנו כפשטות דברי חז״ל‪.‬כך ראיתי‬ ‫שהוכיח הגר״מ מזוז שליט״א בקובץ‬ ‫אור תורה (שנה כ״ה סי מ״ט) שע״כ‬ ‫בס״ת המונח בנרתיק מעץ לא שייך כ״ז‪.‬לא‬ ‫נכנסים כלל לשאלה זו‪ .‬לכן ס״ת דידן‬ ‫מניחים גם באלכסון בתוך ארון הקודש‪.‬‬ ‫ונראה דעדיף לעשות כמנהגנו שלא יהיה‬ ‫הס״ת מונח בתוך תיק‪ .‫סימץ קנ‬ ‫אבות‬ ‫פימן קנ ‪ -‬בנין ביהכ״נ ושיהיה גבוה‬ ‫מקום הבימה ועמידת הש״ץ בבית הכנפת‬ ‫סעיף ה‪ :‬הגה ועו שין בימה באמצע בית הכנסת שיעמול עליה הקורא בתורה‬ ‫וי שמעו כולס‪.‬אסור‪ . 119‬כך המנהג הפשוט‪ .‬וכל המשנה ידו על התחתונה‪.‬אכן דבריו לא שייכים‬ ‫בימינו שעושים מוטות שיכולים לצאת‬ ‫וא״כ שוב חזרנו לדינו של השו״ע שלא‬ ‫לגלול הס״ת מתוך התיק‪.‬כי לא מצוי כלל‬ ‫לגלול הס״ת בתוך התיק שלו‪ .‬אבל לגלול מעט אין חשש‬ ‫לגלול בתוך התיק‪ .‬אכן דבריו צ״ע‪ .‬דבתוספות מנחות‬ ‫(לג‪ ).‬ולפי מה שאנו נוהגים‬ ‫להניח המזוזה באלכסון‪ .‬ועל פי זה‬ ‫מבואר המנהג היטב‪ .‬וכן תמהו בנתיבי עם‬ ‫(שם)‪ .‬‬ ‫ועכ״פ למנהגנו שהוא כפשטות דברי הגמ׳‪.‬שמעתי טעם נכון מהגר״י‬ ‫בנאים שליט״א ע״פ מה שנהגו במערב‬ ‫שהמזוזות מונחים באלכסון (כן שמעתי‬ ‫מהגר״י מאמאן שליט״א)‪ .‬מבואר שהדברים תלוים זה בזה‪ .‬‬ ‫היפך דין השו״ע (סי׳ קמ״ז ס״ו) שלא‬ ‫לגלול הס״ת בתוך התיק‪ .‬ואם‬ ‫כבודו של הס״ת להיות מונח כן צריך‬ ‫להיות המזוזה‪ .‬‬ ‫ליכא למיחש‪ . 119‬וי ש‬ ‫מ קו ר‬ ‫מבפנים ואינו מהדקו מבחוץ‪ .‬ובאורל״צ ח״ב (סי׳ מ״ה) על מה‬ ‫סומכין העולם שמקילין בזה נגד השו״ע‪.‬‬ ‫ועוד שמצינו שגוללים הס״ת כולו‬ ‫מתוכו‪ .‬ושכבר כתב‬ ‫בספר שומר שבת שלא ראה שנזהרין‬ ‫בזה בשום מקום‪ .‬ולכן בוודאי‬ ‫שיש לקיים מנהג זה‪ .‬‬ ‫ובביאור המנהג‪ .‬‬ ‫שלא היה הס״ת בתוך תיק מעץ וכדו׳‪ .‬‬ ‫נ הגו ש ה ש״ץ מ תפלל על הבי מ ה ש מ קו מ ה ב א מצ ע בי ת הכנסת‪ .‬שבזה גם ניצולים‬ ‫מחשש זה‪ .‬ולכן בס״ת‬ ‫שמונחים וקבועים בחוזק בתוך התיק‪.‬דהנה בשו״ת‬ ‫איש מצליח (יו״ד ח״א דף מ‪ ).‬מתחילתו עד סופו‪ .‬והובא בספר‬ .‬ובאיש‬ ‫מצליח שם נדחק ליישב המנהג דטעמא‬ ‫דגמ ׳ דלא יגלול הס״ת בתוך התיק הוא‬ ‫א בו ת‬ ‫משום דחיישינן דילמא נפיל‪ .‬וכ״ז לא‬ ‫שייך בתיק דאיך גוללו בחוץ‪ .‬‬ ‫ובכה״ח יישב דדוקא אם רוצה לגלול‬ ‫הרבה‪ .‬‬ ‫‪ .‬דלא‬ ‫מצינו חילוק כזה מבואר בשום מקום‪.‬עמד‬ ‫במנהג שגוללין הס״ת בתוך התיק שלו‪.

‬ודלא כדברי הפאת ים‪.‬כדי‬ ‫שישמעו כולם״‪ .‬בצד‬ ‫מזרח או מערב וכדומה‪ .‬ו הבי מ ה ל א היתה מונ ח ת ב א מצ ע‬ ‫בי ת הכנסת‪.‬ומבוסס‬ ‫ע״ד הרמב״ם הל׳ תפלה (פרק י״א הל׳‬ ‫ג׳ )‪ :‬״ומעמידין בימה באמצע הבית‪ .‬‬ ‫ועי׳ בהערת הגר״א עמאר שליט״א שכך‬ ‫היה בעוד כמה בתי כנסיות במרוקו‪.‬וע״ע בתשובת חת״ס (סי׳ כ״ח)‬ ‫א בו ת‬ ‫ובמנח״י ח״ג (סי׳ ד‪-‬ז ׳) ובח״ה (סי׳‬ ‫כ״ב)‪ .‬והוסיף שגם אין להתפלל‬ ‫בביהכנ״ס שאין הבימה באמצע‪ .‬והסכים לעכב‬ ‫ע״פ השד״ח (אס״ד מע׳ בהכ״נ אות‬ ‫י״ג)‪ .‬אכן‬ ‫בבית הכנסת במכנאס של הגר״ב‬ ‫טולידנו זצ״ל לא היתה הבימה באמצע‪.‬‬ ‫והנה לענין אם העמדת הבימה באמצע‬ ‫ביהכנ״ם היא בדוקא או שרשאים לשנות‬ ‫ולהעמידה בא׳ מצידי ביהכנ״ם‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫ק‬ ‫מ קו מו ת של א נ הגו ל ה ק פיד בז ה‪ .‬‬ ‫ובקיצוש״ע (טולידנו סימן כ״ו אות ט״ו)‬ ‫כתב שיש לעשות הבימה דוקא באמצע‬ ‫ביהכ״נ‪ .‬‬ ‫‪ . 120‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫וליצחק ריח (אות ב׳ סעיף א׳ )‪ .‬וכ״כ בספר וליצחק ריח (אות ב׳‬ ‫סעיף א )‪.‬‬ . 120‬יעויין בשו״ת מים חיים ח״ב (סי׳‬ ‫כ״א) מה שכתב להקל בכ״ז‪ .‬הרי דשמיעת התפילה‬ ‫מהבימה שמקומה באמצע ביהכנ״ס‪.‬והעיד על‬ ‫כמה בהכ״נ בעיר מקנאס שלא היו‬ ‫הבימות באמצע‪ .‬בשו״ת פאת ים‬ ‫(סימן ב׳) להגאון ר׳ ידידיה מונסוניגו‬ ‫זצ״ל הביא מעשה שאירע במחז״ק‬ ‫בבהכ״ן (שבעיר פאס) שרצו לשנות‬ ‫מקום העמדת הבימה‪ ..

‫קלח‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ קנא‬ ‫פימן קנא ‪ -‬דיני קדושת בהכ״נ‬ ‫דין אכילה ושתיה בבית הכנפת‬ ‫סעיף א‪ :‬ות״ח ו תל מידי ה ם מו תרי ם ל א כול ול ש תו ת בהם מדו ח ק‪ .‬ואולם כ״ז לא מהני לדעת מר״ן‬ ‫שפסק (בסעיף יא) דלא מהני תנאי‬ ‫בישובן‪ .‬ומה״ט‬ ‫כתב הרמב״ן דמותרים באכילה ושתיה‬ ‫מדוחק‪ .‬ובכה״ח (ס״ק ט׳) כתב‬ ‫לפרש המנהג דהיינו אם יושבים שם‬ ‫ללמוד שרי‪ .‬‬ ‫יש‬ ‫או מרי ם‬ ‫ש ה מנ הג‬ ‫כ ת שוב ת‬ ‫ממקק ו ר‬ ‫‪ .‬משום שסמכו על‬ ‫הראשונים שהתירו לאכול ולשתות‬ ‫משום שבתי כנסיות נעשו על תנאי גם‬ ‫בישובן‪ .‬וכן שמעתי בשם הגרש״ז זצ״ל‬ ‫(וכן נדפס בהליכות שלמה הל׳ ביהכנ״ס‬ ‫בשמו ושגם הבה״ל הראה פנים להקל‬ ‫בזה)‪ .‬ומזה‬ ‫סמכו להקל כשלומדים בחבורות לילה‬ ‫חק לישראל או הקריאה בליל שבועות‬ ‫וכו׳‪ .‬לאכול ולשתות בבהכ״נ כדי שלא‬ ‫להתבטל מהלימוד‪ .‬וע״ע בספר תקנת‬ ‫חכמי מכנאס (תקנה סא ׳) להגיש מיני‬ ‫תרגימא ושתייה באמצע הלימוד‪.‬דעת התוס ׳ דתנאי‬ ‫מועיל רק בחורבנן‪ .‬בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות‬ ‫ראש‪ .‬‬ ‫ועוד אמרו שם שבתי כנסיות שבבבל על‬ ‫תנאי הן עשויין‪ . 121‬‬ ‫לדור מעל בית כנפת‬ ‫סעיף י ב‪ :‬י ש ליז הר מלהשתמש בעלייה שעל גבי בי ת הכנסת תשמיש קבוע של‬ ‫גנאי כגון ל שכב שם‪.‬אין אוכלין בהן ואין שותין בהן‪.‬‬ ‫ונ הגו ל ה קל שג ם‬ ‫ש אר העם‬ ‫שו תי ם ב בי ה כנ״ ס‬ ‫כ די של א ל ה תב טל‬ ‫מ ה לי מוד ונר א ה ד הו א ה דין ש מו תר ל א כו ל ל צו ר ך ה לי מוד‪.‬וכתב בשו״ת אג״מ ח״א (סי׳‬ ‫מ״ה) דמה״ט נוהגין להקל באכילה‬ ‫ושתיה בייארצייט‪ .‬ונחלקו הראשונים אם‬ ‫הר מב״ ם‬ ‫ש מו תר‬ ‫ל דו ר‬ ‫מ על‬ ‫בי ת‬ ‫א בו ת‬ ‫תנאי מועיל גם על זמן היותן קיימים‪ .‬וא״כ שוב צ״ב היאך הותר‬ . 121‬כך המנהג הפשוט כמש״כ הברכ״י‬ ‫(ס״ק ב׳ )‪ :‬״והמנהג עתה לשתות העם‬ ‫בביהכנ״ס״‪ .‬אך רש״י והרמב״ן‬ ‫ס״ל דתנאי מועיל גם בישובן‪ .‬הגה וי״ א‬ ‫לבבית המלרש אפילו שלא מלוחק שרי‪.‬או‬ ‫רק על אחר חורבנן‪ .‬אע״פ שאינם ת״ח‪ .‬‬ ‫ומקור הדברים מהגמ׳ מס ׳ מגילה (דף‬ ‫כח‪ ).

‬ואין חשש שיגיעו לקלות‬ ‫ראש שרי‪ .‬ודלא כשו״ת‬ ‫חיים שאל (סי נו) דאילו ראה מר״ן‬ ‫דברי הרמב״ם הוי הדר ביה‪.‬י״ל‬ ‫דלדינא לאו דוקא פת וקטניות שרי אלא‬ ‫ה״ה שאר מאכלים‪ . 123‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫לאכול ולשתות ביהכנ״ס‪ .‬ונרא׳ דגם להגירסא ״לעבר‬ ‫השנה״ שרק פת וקטניות אכלו אז‪ .‬וכעי״ז כתב בביה״ל (ד״ה‬ ‫ואין אוכלין)‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫ק לט‬ ‫הכנסת‪ . 123‬המחבר רבי יוסף בן ואליד לא‬ ‫הסכים לדבריו ושהרמב״ם איירי‬ ‫בבהכנ״ס שלא נבנה מתחילה לכך‪ .‬דכל שעיקר הסעודה‬ ‫לצורך מצוה‪ . 122‬וי ש או מרי ם שי ש ל ה ח מיר כ ד ב רי ה שו״ ע ל א ל דו ר מ על בי ת‬ ‫הכנסת‪.‬וע״כ צ״ל ע״פ‬ ‫מה שהביא במג״א (ס״ק ה) בשם‬ ‫הסמ״ק‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכ״כ‬ ‫בשו״ת קרית חנה דוד ח״א (או״ח סי׳‬ ‫כט) שבביהכנ״ס שנבנה מתחילה לכך‬ ‫בודאי אסור לדור מעליו‪ .‬ובשו״ת אול״צ ח״ב כתב‬ ‫דאפשר להקל ע״פ הגירסא דלאו דוקא‬ ‫לעבר השנה שרי ורק בשעת הדחק‪ . 122‬ובשו״ת שמו יוסף (דף נג‪ ):‬הובא‬ ‫מהגר״ח בלייח שפשטה הוראה בעיר‬ ‫גדולה של חכמים וסופרים טיטואן‬ ‫כדברי הרמב״ם בתשובה שהתיר לדור‬ ‫ולשכב בעליה שע״ג ביהכנ״ס אע״פ‬ ‫שהם מיראי הוראה משום שודאי אילו‬ ‫מרן השו״ע היה רואה תשובת הרמב״ם‬ ‫היה פוסק כדבריו וכו׳ וכמעט אני אומר‬ ‫שכן מנהג העולם כולו שעושים דירות‬ ‫ע״ג בהמ״ד‪ .‬‬ .‬ה״ה דאכילה שרי‪ .‬ועוד בשו״ע (סעיף ב) כתב‬ ‫דלצורך ביהכנ״ס מותר לאכול ולישון‬ ‫בתוכו‪ .‬ובלבד שלא יגיעו‬ ‫לקלות ראש‪ .‬וכדי שלא‬ ‫א בו ת‬ ‫יתבטל מלימודו‪ .‬ואפי׳ לצורך מצוה אחרת כגון‬ ‫שנקבצים לעבר השנה שרי‪ .‬דסעודת מצוה מותר‪ .‬‬ ‫אם שותה כחלק מהלימוד‪ .‬‬ ‫אכן יש גורסים שבתות וי״ט ולפ״ז אפי׳‬ ‫שאר מאכלים מותר‪ .‬‬ ‫‪ .‬ונראה‬ ‫דכ״ש כדי שלא יתבטל מלימודו חשיב‬ ‫כמצוה ושרי‪ .‬ולפי‬ ‫כ״ז מש״כ הברכ״י דנהגו להקל לשתות‪.‬ואפי׳ שהרמב״ם חולק‬ ‫מ״מ אין לנו אלא דברי השו״ע‪ .‬ע״כ‪.‬א״נ‬ ‫שהתנו מתחילה‪ .‬וכן עמא דבר‪.‬כיון‬ ‫דגם זה חשיב צורך מצוה‪ .‬ופי׳ במג״א‬ ‫(שם) שהיו אוכלין אז רק פת וקטניות‪.

‬‬ ‫פרחי כהונה (אות ל )‪ .‬הגה ו א פי' אינו מטבל‬ ‫רק ראש הירק או הפרי אפ״ה יטול בלא ברכה‪. 125‬כך העיד בספר נהגו העם (ברכות)‪.‬וכדהעיד‬ ‫בשמ״ש מגן הנ״ל שכן המנהג‪ .‬וכן איתא‬ ‫במ״ב (ס״ק כ״א) ולפ״ז בדבר שאין‬ ‫הדרך להטביל כולו לית כאן בית מיחוש‬ ‫כלל‪ .‬‬ ‫והנה אע״פ שמדינא יש ליזהר בנטילה זו‬ ‫כדנפסק בשו״ע‪ .‬‬ ‫נ הגו ל ה קל ו ל א לי טו ל ידי ה ם‪.‬וכ״ה ר״י מאמן‬ ‫שליט״א (סוף הספר)‪.‬יש להקל‬ ‫בה וכו׳ וכ״ש שאין אנו נזהרין מלטמאת‬ ‫עצמינו וכו׳‪ .‬וכך פסק בכה״ח (ס״ק ל״ט) בשם‬ ‫הנו״ש (ס׳ י ׳)‪ . 124‬כך העיד בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ב‬ ‫(סי׳ מ״ו) וז״ל‪ :‬ובדין דבר שטיבולו‬ ‫במשקה שאמרתי שמנהג העולם שאין‬ ‫נוטלין לדבר שטיבולו במשקה‪ .‬ודאי לא חיישינן שיטביל כולו‬ ‫שהרי המשקה רותח‪ .‬‬ ‫עכ״ד‪ .‬ו א פי לו‬ ‫אין י דיו נוג עו ת במקום משקה‪ .‬‬ ‫נ הגו ל ה קל של א לי טו ל ידי ם ל ד ב ר ש טי בו לו במ ש ק ה‪ .‬וצירף עוד בזה שהמשקה‬ ‫מבושל‪ .‬צרי ך נטיל ה בל א ברכ ה‪ .‬ולו יהיה‬ . 124‬וי ש ש כ ת בו‬ ‫שר ק כ א שר אינו נוג ע בי דיו בגו ף המ ש ק ה‪ .‫קמ‬ ‫מגן‬ ‫סימץ קנח‬ ‫אבות‬ ‫פימן קנח ‪ -‬דיני נט״י לפעודה‬ ‫נטילה על דבר שטיבולו במשקה‬ ‫סעיף ד‪ :‬אם או כל ד בר ש טי בו לו בא חד משבעה מ ש קין שסימנם י" ד שח״ט‬ ‫ד״ם ( ד היינו יין דב ש ש מן חלב טל דם מי ם) ול א נ תנגב‪ .‬הבאתי‬ ‫סמכות לזה מדברי הפוסקים ואחרונים‪.‬ובהמשך דבריו הביא שכך היה‬ ‫מנהג מרוקו‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכל כה״ג לא‬ ‫חיישינן‪ .‬וא״כ הכא בטבילת העוגה‬ ‫א בו ת‬ ‫בתה‪ .‬אכן רבים וכן שלמים‬ ‫נהגו להקל בזה לגמרי והוא על סמך‬ ‫דברי התוס׳ בחולין (דף קטו‪ ).‬וכעינ״ז כתב בגינת‬ ‫ורדים (כלל א׳ סי׳ ל״ז)‪ :‬כללא דמילתא‬ ‫כיון דלא חמירא נטילה זו וכו ‪ .‬וכן שמעתי‬ ‫מעדי ראיה שהיקל בזה הגרש״ז‬ ‫אוירעבך זצ״ל‪ .‬אם כן בעילה כל דהוא‬ ‫מצינא למדחי הך נטילה‪ .‬ולא מצאתי סניף זה בפוסקים‪.‬וע׳ בליצחק ריח (אות ט ׳)‪.‬כ גון ש מ ט בל עוג ה ב ת ה‪.‬וכן העיד‬ ‫בערה״ש (אות ה׳) שזה דבר שרוב‬ ‫העולם אין נזהרין בו כלל‪ . 125‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫והדבר מבוסס על דברי הפוסקים‬ ‫שביארו דברי הרמ״א דמצריך נט״י‬ ‫במטבל רק את ראש הירק שהוא משום‬ ‫דחיישינן שמא יטבל כולו‪ .

‬אכן במג״א שם‬ ‫כתב שע״פ הקבלה יש להרים הידים‪.‬שיגביה ידיו עד כנגד‬ ‫סוף ראשו ולפחות יד כנגד פיו ממש‪. 126‬כך המנהג הפשוט‪ .‬וכן העיד‬ ‫במחזיק ברכה (סי׳ קס״ו אות ג׳)‬ ‫״בסעודות שבת חזינן לרבנן קדישי‬ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫קמא‬ ‫פימן קפו ‪ -‬דין הפפקה בין בציעה לנטילה‬ ‫אמירת "למבצע על ריפתא״ בין הנטילה לבציעה‬ ‫סעיף א‪ :‬יש אומרים שא״צ ליז הר מלהפסיק בין נטילה ל המוציא‪ .‬‬ ‫ואפשר שלכן אומרים פסוק זה אשר‬ ‫מקורו מהמהרש״ל‪ .‬וגם נוטלים עד‬ ‫א בו ת‬ ‫סוף פסת היד‪ .‬‬ ‫וכן העתיק בכה״ח (ס״ק ב׳) ענינים‬ ‫נשגבים בזה ע״פ דברי השער המצוות‬ ‫(פ׳ עקב דף לט‪ .‬‬ ‫וכמו״כ סמכו זאת על המקרא וינטלם‬ ‫וינשאם‪ .‬‬ ‫עכ״ל‪ .‬לכן לא החמירו בליל‬ ‫פסח אלא לבעה״ב‪.‬ואס שהה כלי הילוך כ״ב אמה מקרי הפסק‪. 126‬‬ ‫ממקק ו ר‬ ‫שהדבר תלוי במח׳ נקטינן כדברי המקל‪.‬‬ ‫ובפרט ביום השבת כי אז צריך להרחיק‬ ‫את הקליפה בתכלית הריחוק ע״כ‪.‬דכל הטעם להגבהת‬ ‫הידים הוא משום שחוששין שמא יצאו‬ ‫המים הטמאים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו‬ ‫הידים‪ .‬ע׳ בזה בספר ויגד משה (סי׳‬ ‫ט״ז) בשם שו״ת שיח יצחק סי׳ ד׳‪ .‬ו טוב ליז הר‪ .‬משא״כ אם נטל רביעית שוב אין‬ ‫המים מקבלים טומאה‪ .‬והנה המ״ב (ס״ק ט׳)‬ ‫כתב שהיום נהגו העולם שאין מדקדקין‬ ‫להגביה הידים והטעם מפני שנוטלין‬ ‫רביעית על כל יד ויד‪ .‬‬ ‫ולפי כ״ז יש ליישב מה שיש שנהגו שרק‬ ‫בעה״ב נוטל ידיו בליל הםדר לאכילת‬ ‫הכרפס המטובל‪ .‬וכן במ״ב כתב שכן ראוי לנהוג‪.‬וי ש אומרים‬ ‫שצריך ליז הר‪ .‬‬ ‫יש שנהגו להגביה ידיהם לאחר נטילת‬ ‫ידים ואומרים הפםוק ״שאו ידיכם קודש‬ ‫וברכו את ה׳״‪ .‬כדי שע״י אמירת‬ ‫פסוק זה יזכור וידקדק להגביה הידים‪.).‬והקשו רבים למה לא‬ ‫מקפידים שכולם יטלו ידיהם מאחר‬ ‫שכולם אוכלים הכרפס המטובל‬ ‫במשקה‪ .‬ואולי‬ ‫לפי הנ״ל י״ל שסמכו על כך שמעיקר‬ ‫הדין לא נהגו ליטול ידים לשום דבר‬ ‫שטיבולו במשקה‪ .‬ונתברר בזה על מה מבוסס‬ ‫מנהגינו הנ״ל‪.‬ו אין בז ה ח ש ש הפסק ד אינו מסי ח ד ע תו מן הל ח ם‪ .‬‬ ‫נ הגו לו מ ר בג׳ ס עודו ת שב ת בין הנ טיל ה ל הב צי ע ה פיו ט ״ל מ ב צ ע על‬ ‫רי פ ת א״‪ .‬ו א פ ש ר‬ ‫שג ם ל ענין דין הי לו ך כ״ ב אמה מ מע ט ההפסק‪.‬‬ ‫‪ .

‬‬ ‫‪ .‬וע״י שאומר דברים על הפת‬ ‫אינו נחשב הפסק‪ .‬וי״א‬ ‫שיאמר אותו קודם נטילה‪ .‬ולא העיר כלום אע״פ שבפ׳‬ ‫אמור כתב שצריך זריזות לא להפסיק‪.‬שמצטרף לכ״ב אמה‪.‬וכך‬ ‫העתיק במחזיק ברכה (שם)‪ .‬ולכן מנהג העולם טוב‬ ‫לאומרו אחר נקיות ידים‪ .‬אלא‬ ‫אדרבה פיוט זה ממעט ההפסק‪ . 127‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫דאחר נטילה הם אמרו פיוט הרב הקדוש‬ ‫האר״י זצ״ל למבצע על ריפתא וכו׳‪.‬‬ ‫או דילמא כל שעבר פרק זמן זה תו לא‬ ‫מיקרי סמוך‪ ..‬ושאין למחות בידם‪..‬וצ״ע‪( .‬פשיטא שאין בזה חשש‪ .‬ולענין‬ ‫הפסק‪ .‬ושמעתי ממרן‬ ‫הגרי״ש אלישיב שליט״א דשיעור זה‬ ‫דכב׳ אמה אינו יותר מחצי דקה)‪.‬דאם שהה כדי‬ ‫מהלך כ״ב אמות לא מיקרי ״תכיפה״‬ ‫ובמ״ב ס״ק ה׳ כתב שאפילו יושב‬ ‫במקומו מיקרי הפסק‪ .‬ע״כ‪ .‬‬ ‫מכ״מ יודע שאומרו על הפת‪ .‬‬ ‫דכל ענין תכיפה הוא שיש הפסק בין שני‬ ‫הדברים‪ .‬ובבא״ח פ ׳ אמור‬ ‫שנה ראשונה (ב׳) וכתב שצריך זריזות‬ ‫רבה כדי להזהר בכך‪.‬‬ ‫וכתב שכן נוהגים בביתו לאומרו לאחר‬ ‫הנטילה‪ .‬‬ ‫ויש להםתפק אם ע״י שאומר דברים‬ ‫א בו ת‬ ‫על הפת גם ממעט שיעור כ״ב אמה‪.‬וכן‬ ‫שמעתי זקנים שאומרים פיוט זה כדי‬ ‫למעט בהפסק‪ .‬וכן הביא בבן איש‬ ‫חי (שנה שניה פרשת וירא י״ד)‪ .‬והעולם נוהגים לומר מזמור‬ ‫לדוד ה׳ רועי בין נטילה להמוציא‪ .‬שהרי‬ ‫לצורך הפת מותר לשאול על הלחם‪.‬‬ ‫ואפילו מי שאינו מבין בטיב הפיוט‪.‬‬ ‫ואם שכח יכול להתפלל בין נטילה‬ ‫להמוציא‪ .‬והיינו אם‬ ‫ידיו נקיות‪ .‬ובבא״ח פ׳‬ ‫אמור (שנה ראשונה) ג״כ העתיק המנהג‬ ‫לומר מזמור לדוד ה ׳ רועי בין נטילה‬ ‫להמוציא‪ .‫קמ •‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ קסו‬ ‫אמירת המזמור ״ה' רועי לא אחפר״‬ ‫שם‪ :‬י ש שנ הגו ש ב כל פעם שנו ט לי ם ידי ם‬ ‫קוד ם ב צי ע ת הלחם או מרי ם‬ ‫א ח״כ ה מז מו ר ״ ה׳ רו עי ל א א ח סר״‪.‬‬ .‬‬ ‫ואח״כ בוצעים‪ .‬אכן הרמ״א מביא דעת‬ ‫התוס ׳ בסוטה (דף לט‪ ). 127‬כך העתיק בקיצוש״ע (טולידנו)‬ ‫(סימן נ״ה אות ו׳) וז״ל‪ :‬ירגיל אדם‬ ‫עצמו להתפלל על מזונו קודם נטילה‪.‬ע״כ‪ .

‬ומשמע שאינו רשאי‬ ‫להפסיק אלא לדבר שנחשב צורך לברכת‬ ‫המוציא‪ .‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫קמג‬ ‫פימן קפז ‪ -‬מקום וזמן הבציעה ומי הוא הבוצע‬ ‫אמירת פפוק ״ה' מלך״ בין ברכת המוציא לאכילה‬ ‫סעיף ו‪ :‬יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכיל ה‪ .‬ומטעם הפסק‪.‬וההמון‬ ‫התחילו גם לאומרו בקול רם‪.‬‬ ‫ושמעתי שמנהג זה התחיל מהמקובלים‪. 128‬‬ ‫א כן‬ ‫רבי ם‬ ‫ע ר ע רו‬ ‫ע ״ז‬ ‫וי צ או‬ ‫חו צץ‬ ‫כנגד‬ ‫מחשש‬ ‫הפסק‬ ‫ו בר כ ה‬ ‫לב טל ה‪.‬תנו ל פלוני ל אכול‪ .‬‬ ‫י ש מ קו מו ת ב מ רו קו שנ הגו לו מ ר בין ברכ ת ה מו צי א ל ט עי מ ה פ סו קי ם‬ ‫״ ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ י מ לו ך ל עול ם ו ע ד ״ בע ת טי בו ל הלחם ב מל ח‪.‬וכתב ליישבו כי‬ ‫האמירה היא מעין הברכה שמברכין‬ ‫עליו‪ . 128‬בשו״ת מקוה המים ח״ה (עמוד‬ ‫י״ג) העתיק המנהג‪ .‬וכן שמעתי מהג״ר דוד עובדיה‬ ‫שליט״א שאין מנהג כזה‪ .‬‬ ‫‪ .‬דהרי המג״א כתב שיש לכוין‬ ‫בטיבול ג׳ פעמים בכל פעם שם הוי״ה‪.‬‬ ‫עכ״ל‪ .‬דאמר‬ ‫ר״י אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם‬ ‫שיתן מאכל לבהמתו‪ .‬ואם שח צריך ל חזור ולברך‬ ‫אא״כ היתה השיחה בדברי ם מענין דברי ם ש מברכין עליו‪ .‬דאף‬ ‫זו ״צורך ברכה״‪ . 129‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬וברש״י שם פירש‬ ‫הטעם למה אין זה נחשב כהפסק‪ .‬וכ״כ‬ ‫בשו״ת עמק יהושע ח״ו סי׳ ל׳ וז״ל‪:‬‬ ‫אנחנו לא נהגנו בכך בכלל‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫שנהגו ד״ז במחשבה בלבד‪ .‬תנו מאכל‬ ‫לבהמה ו כיו צ א ב אלו א״צ לברך הגה ו מ״ מ לכתחילה לא יפסיק כלל‪.‬אמר רב‬ ‫טול ברוך פי׳ אם אמר כן להמסובים בין‬ ‫ברכה לאכילה אינו צריך לברך‪ .‬ורב ששת אמר אפילו‬ ‫גביל לתורי נמי אינו צריך לברך‪ .‬‬ ‫ומלח בגמטריא ע״ח כמספר ג ׳ פעמים‬ ‫הוי״ה ב״ה‪.‬גביל‬ ‫לתורי צריך לברך‪ .‬כגון שבירך‬ ‫על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפ תן‪ .‬וזה פשו״ב‬ ‫דאסור להפסיק בדברים כאלה או אחרים‬ ‫בין ברכת המוציא לאכילת המוציא‪.‬מגמ ׳ ברכות (דף מ‪ ).‬מטעם דהוי‬ ‫הפסק בין הברכה לאכילה‪ .‬הביאו‬ ‫מלח הביאו לפתן וכו׳ א״צ לברך‪ .‬אך הרמב״ם בהל׳ ברכות (פ״א)‬ ‫כתב שכל שהפסיק בדברים מענין‬ ‫״דברים שמברכין עליו״ אינו צריך לברך‬ . 129‬שו״ת שמ״ש ומגן ח״ג סי׳ ע״ח‬ ‫שיש איסור גמור משום הפסק‪ .‬‬ ‫והנה מקור איסור הפסק בין הברכה‬ ‫לאכילה‪ .

‬יש מקום לדון‬ ‫א בו ת‬ ‫לקיים המנהג דמאחר שלנוהגים מנהג זה‬ ‫הרי הוא להם צורך לסעודה‪ .‬‬ ‫ה מנ הג ל ב ר ך על מצ ה ב כל י מו ת ה שנ ה בור א‬ ‫מיני‬ ‫מזונו ת ו ל א ח ריו‬ ‫ברכ ת על ה מ חי ה‪ 130.‬‬ ‫ולא נהגו העולם ליטול ידים למצה ולא‬ ‫לברך עליה המוציא לא קודם הפסח ולא‬ ‫אחר הפסח״‪ .‬זולת אם קבע עליהם דהיינו‬ ‫אוכל מהם ד׳ ביצים‪ .‬וכ״כ בשו״ת שמ״ש ומגן‬ ‫ח״א (סי׳ ל״ה)‪ .‬וי ש או מרי ם די ר א ש מי ם ב מ שך ה שנ ה ל א י א כ ל‬ ‫מ קו ר‬ ‫שנית‪ .‬אך עדיין צ״ע‪ .‬משא״כ לשיטת רש״י י״ל‬ ‫שתיחשב אמירה זו כהפסק‪ .‬וכמו שאם היה מלח ולפתן‬ ‫לטבל הלחם מכ״מ חשוב כהפסק כמו״כ‬ ‫אמירה זו של המלח שאינה נצרכת אל‬ ‫הברכה יחשב כהפסק‪ .‬‬ ‫ויעויין בתוס׳ שם (ד״ה הבא) שכתבו‬ ‫דמה שאין רגילין להביא על השולחן לא‬ ‫מלח ולא לפתן‪ .‬וכ״כ בשו״ת אור לציון‬ .‬‬ ‫צ״ע לרש״י אם רשאי לאומרו‪ .‬‬ ‫וא״כ מהיכ״ת שייחשב זה כצורך‬ ‫הסעודה וצ״ע‪.‬והם הנקראים בי ש קוני״ ש‪ .‬וכך נפסק בשו״ע כהרמב״ם וא״כ‬ ‫כיון שאמירת פסוקים אלו היא מענין‬ ‫המלח‪ .‬הוי מעין דברים שלצורך‬ ‫הסעודה‪ .‬‬ ‫‪ .‬וזה כפי שכתב‬ ‫בסידור בית מנוחה (דיני נט ׳ אות ד׳)‪.‬הוא משום דפת שלנו‬ ‫הוא חשוב ולא צריך מלח לפרוסת‬ ‫המוציא‪ .‬ודייק מכאן בב״י שאין מותר‬ ‫להפסיק אלא לצורך פרוסת המוציא‬ ‫ממש‪ .‬וא״כ בנידוננו שא״צ לאמירה זו‪.‬וכ״כ בשד״ח (ברכות ס׳‬ ‫ע ׳) שכן המנהג‪ .‬לא יחשב‬ ‫זה להם כהפסק‪ .‬דהרי‬ ‫אינו יודע ע״פ רוב הכוונות שיש בזה‬ ‫ולדידה הוי אמירה בעלמא ואין לו בזה‬ ‫צורך ברור לברכת המוציא ולא לסעודה‪.‫קמד‬ ‫מגן‬ ‫סימץ קסח‬ ‫אבות‬ ‫פימן קפח ‪ -‬על איזה מין פת מברכין‬ ‫ברכת המצה בכל ימות השנה‬ ‫סעיף ז‪ :‬פת הבאה בכי סנין ו כו' וי״ מ שהוא פת בין מתובלת בין שאינה מתובלת‬ ‫שעושים אותם יבשים ו כו פ פין אותם‪ .‬והלכה‬ ‫כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דיני ם שאמרנו בפ ת הבאה בכי סנין‪. 130‬כן העיד הגר״ש משאש זצ״ל‬ ‫במכתב לספר מקראי קדש (פסח) (דף‬ ‫תקפא) גם על מצות המצויות בזמנינו‪:‬‬ ‫״והעליתי לחזק מנהגינו לברך עליהם‬ ‫בכל ימות השנה במ״מ ועל המחיה כדין‬ ‫פהב״ב‪ .‬אך לפי מה‬ ‫שנפסק בשו״ע דכל שהוא מצרכי‬ ‫הסעודה אינו מעכב‪ .‬דנהי‬ ‫שאומרו על הפרוסה מכ״מ אינו לצורך‬ ‫הפרוסה‪ .‬מכיון שאין‬ ‫צורך באמירה זו לפרוסת המוציא‪.

‬שפת בצק‬ ‫עלים אינו סוג פת שמברכים עליו‬ ‫המוציא)‪ .‬אבל אותם שהם דקים ופריכים‬ ‫ונוחים לאכילה‪ .‬משא״כ במצות‪.‬יש לאוכלם רק‬ ‫תוך הסעודה‪ .‬‬ ‫ומה שהן דקות הר״ז רק מכח האפייה‪.‬כ״ש לדעת הראשונים‬ ‫דבבלילתו רכה שאפאה בתנור ברכתה‬ ‫המוציא‪ .‬ולכן אין דרך לקבוע ע״ז‬ ‫סעודה‪ .‬ובעיקר המנהג לברך על מצות‬ ‫בזמנינו מזונות‪ .‬‬ ‫והנה בשיירי כנה״ג(סי׳ קנ״ח) נשאל על‬ ‫מצות שנילושו אחר הפסח‪ .‬‬ ‫ולכן ברכתה מזונות‪ .‬דכל פת יבש שכוססין אותה‬ ‫אפילו אינה מתובלת‪ .‬אבל מצות שדרך בנ״א‬ ‫לקבוע עליהן סעודה וראוי לברך עליו‬ ‫המוציא וברהמ״ז‪ .‬וכל‬ ‫פהב״ב שקובע סעודתו עליו ברכתו‬ ‫המוציא‪.‬‬ ‫בימינו דרך לקבוע סעודה עליהם‪ .‬א‪.‬ואינה כ״כ קשה כמו‬ ‫הבישקוקוש שדבר בו השו״ע‪ .‬והשיב שלא‬ ‫דמי למש״כ בשו״ע (בס״ז) כוסס דפת‬ ‫מברך מזונות‪ .‬ובבישקוקוש שאין דרך בנ״א‬ ‫לקבוע סעודתן עליהן‪ .‬דלאו במידי דמיקרי‬ ‫לחם תליא מילתא אלא בקביעות של‬ ‫בנ״א‪ .‬דלחם גמור הוא ומברכין‬ ‫עליה המוציא‪ .‬והנה לפי טעמו האחרון משמע‬ ‫שרק מצות שנאפו תוך הפסח מברכין‬ .‬כיון שכוססים אותה דינה‬ ‫כפהב״ב‪ .‬לכן היתה ברכתן‬ ‫מזונות אבל בזמננו מצות המכונה‬ ‫פריכות‪ .‬יש בזה שתי טענות‪ .‬לא מיבעיא בפסח‬ ‫שהוא עיקר הקביעות ואין קובעים על‬ ‫שום דבר אחר אלא אפי׳ לאחר הפסח‬ ‫הואיל וכבר מעיקרא חל עליו חיוב‬ ‫מחמת ימי הפסח תו לא פקע אחר הפסח‬ ‫ע״כ‪ .‬וי״א‬ ‫דמאחר שדבר זה ספק‪ .‬ברכתה מזונות‪.‬ולפ״ז אין ראיה מדבריהם‬ ‫לברך על מצות בזמנינו המוציא ואדרבה‬ ‫משמעות דבריהם שכל שהפת יבש תו‬ ‫אין לברך עליה המוציא‪.‬ב‪.‬‬ ‫אך סיים בבית דוד עוד טעם לברך‬ ‫המוציא על מצות‪ .‬‬ ‫דעת האומרים לברך מזונות על מצה‬ ‫בכל ימות השנה הוא כפשטות דברי‬ ‫השו״ע‪ .‬אמנם יש אומרים‬ ‫דהמצות בזמנם היו קשות ולא היו‬ ‫אוכלים אותן כפת‪ .‬תו ליכא בזה סברא‬ ‫לברך עליהם מזונות דלא חשיב כוסס‪ .‬‬ ‫ומדברי השכנה״ג ובי״ד עולה שאיירי‬ ‫במצות רכות‪ .‬ומלשונם מבואר דעיקר‬ ‫הכסיסה הוא מחמת שיבשים‪ .‬ונציג עיקרי הצדדים‪.‬ונאכלות בקלות‪ .‬דלא גרע מלחמניות‬ ‫שבלילתן עבה‪ .‬‬ ‫והנה מה שכתב דהמצות שלנו אין‬ ‫כוססים אותם דאינן כ״כ קשות אינ״ז‬ ‫אבות‬ ‫שייך למצות של זמנינו שהן דקות‬ ‫ופריכות‪ .‬ובבית דוד (או״ח סי׳ ע׳ ) סמך‬ ‫על דברי השכנה״ג‪ .‬וגם דבריו לא‬ ‫שייכים במצות בזמנינו שפריכות ודקות‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫(ח״ב סי׳ י״ב ג) בשם הגר״ע עטייה‬ ‫שזהו מנהג הספרדים‪ .‬מברכין עליהן‬ ‫מזונות לכו״ע‪ .‬שפיר חשיבי‬ ‫כלחם ויש לברך עליהן המוציא‪ .‬‬ ‫לכך הר״ז כפת ממש ע״כ‪ .‬והוסיף עוד טעם‬ ‫לחלק בין מצה לבישקוקוש דהקושי של‬ ‫הבישקוקוש הוא מחמת שמחזירים אותם‬ ‫לתנור אחר שנאפו כדי שיתייבשו לגמרי‪.‬‬ ‫יש שהעירו שלשון ״כוסס״ היינו שיש‬ ‫קושי לאוכלם‪ .‬‬ ‫וה״נ מצה‪ .‬ע״כ‪.‬ויש לפרש‬ ‫דכל שהוא כוסס אין זה סוג פת שתיקנו‬ ‫עליה ברכת המוציא (וכעי״ז איתא בספר‬ ‫חוט שני (שבת) בסוף הספר‪ .

‬וכן נקט‬ ‫בשו״ת צי״א (חי״א סי׳ י״ט)‪ .‬וכל שיטה‬ ‫מפרש מהו אין דרך לקבוע‪ .‬ומה שלא קובעים עליו סעודה‬ ‫דינו כפהב״ב‪ .‬מכ״מ רק מה שהגדירו מהו‬ ‫פהב״ב מברכין עליו מזונות‪ .‬וכן הזהיר הט״ז‬ ‫בסימן זה שלא להוסיף הרבה שומן‬ ‫בחלות‪ .‬אך כ״ז כשלא‬ ‫נראות כלחם‪ .‬ולמ״ד כוסס הוי מזונות‪ .‬אבל במצה נהי שהיא דקה‬ ‫י״ל דטפי חשיבא כלחם מוואפלקטקס‬ ‫ודברים רכים)‪.‬ואפילו אם כולם אינם קובעים‬ ‫סעודה עליו‪ .‬ואשר ע״כ‬ ‫פליגי כל שיטה אחבריה‪ .‬דגומ״ר‪ .‬וכן מבואר‬ ‫בהגדת מעשה ניסים (דיני במ״מ) של‬ ‫הדה״ח‪ .‬אך בב״י נקט כהנ״ל דכל שיטה‬ ‫חלוקה‪ .‬אבל‬ ‫דבר מתוק ס״ל דברכתו המוציא אע״פ‬ ‫אבות‬ ‫שאינו קובע סעודתו עליו וכו׳‪ .‬והקשה המאמר מרדכי‬ ‫דבכולם אין דרך לקבוע סעודה עליהם‬ ‫ולא שייך לומר שיש בזה מחלוקת בין‬ ‫השיטות וספק ברכות להקל‪ .‬פלגי‬ ‫אהדדי‪ .‬ולפ״ז הני ג׳ שיטות‬ ‫שנחלקו בשו״ע מהו פת הבב״כ‪ .‬וכו״ע‬ ‫מודים‪ .‬או דילמא‬ ‫דאע״פ שעיקר הסיבה לברכת המוציא‬ ‫תלויה בקביעות‪ .‬גר״ז וח״א‬ ‫דהעירו על המג״א (ס״ק כ״ב) דכל מינים‬ ‫לקינוח מברכים עליהו‪ .‬הרי זה שייך‬ ‫גם במצה של שאר ימות השנה‪ .‬‬ ‫וקובעים עליו סעודה‪ .‬ועוד ראיה יש‬ ‫להביא מהדרכי משה (אות ב׳) שדיבר‬ ‫על לחם מתובל שמברכין עליו בשבתות‪.‬ומשמע מכ״ז דתלוי במה שקבעו‬ ‫הראשונים מה נחשב כפהב״ב‪ .‬ומה שהזכירו הראשונים‬ ‫תנאים לפהב״ב לא פליגי אהדדי אלא כל‬ ‫תנאי בפנ״ע הוא סיבה שמחמתה לא‬ ‫קובעים על פת כזו סעודה‪ .‬‬ ‫אמנם נר׳ דיש לקיים המנהג לברך‬ ‫מזונות על המצה בזמנינו אע״פ‬ ‫שקובעים עליה סעודה לפעמים‪ .‬מכ״מ רק מה שגילו לנו‬ ‫הראשונים שחשיב כקביעות ה״ז טעון‬ ‫ברכת המוציא‪ .‬שהוא משום שאז‬ ‫באמת קובעים ע״ז סעודה וחשיבי‬ ‫כלחם‪( .‬וכבר‬ ‫חקר בזה בספר עמק ברכה (פומרנצי׳ ק)‬ ‫(עמוד ס ׳) וצידד דתלוי במה שקבעו‬ ‫לפהב״ב ולא במה שדרכן של בנ״א‬ ‫לקבוע‪ .‬דהנה‬ ‫יש לחקור ביסוד דין קביעות שם לחם‪.‬וע׳ מה שנכתוב לקמן בדין‬ ‫המופליטא שאם היא דקה מאד היא‬ ‫מאבדת את צורת הלחם‪ .‬כתב דהוי ספק‬ ‫וחיישינן לסב״ל ולכן יש לברך מזונות‬ ‫על כולהו‪ .‬דאז תהא ברכתו מזונות‪ .‬דהרי ספק פת‬ ‫הוא‪ .‫קמו‬ ‫מגן‬ ‫סימץ קסח‬ ‫עליהן המוציא אבל מה שנאפה בשאר‬ ‫השנה לא‪ .‬ולפי סברא זו מובן‬ ‫היטב למה בימי הפסח מברכין על‬ ‫המצות המוציא‪ .‬רעק״א‪ .‬שכל שאין‬ ‫דרך לקבוע ברכתה המוציא‪ .‬ואולם לפי סברתו דתלוי אם‬ ‫אנשים קובעים סעודה ע״ז‪ .‬לדידהו אם אינו ממולא‬ ‫אלא נילוש הו״ל המוציא‪ .‬ולא במה‬ .‬וכתב שכן דעת רוב הפוסקים‪.‬ובספר וזה״ב (דף ‪ ) 215‬הביא‬ ‫בשם הגרש״ז זצ״ל שכן מורים דתלוי‬ ‫בקביעות גרידא‪ .‬‬ ‫האם תלוי הדבר בקביעות סעודה של‬ ‫בנ״א‪ .‬ואע״פ‬ ‫שעל לחמים כאלו בוודאי קובעים‬ ‫עליהם‪ .‬וכך נקטו‬ ‫האהע״ו‪ .‬ועוד מצאתי בהדיא בדגו״מ (סו״ס‬ ‫קס״ח) דכתב דלפי התוס׳ דפהב״ב הוא‬ ‫דבר ממולא‪ .‬ולענ״ד כן מוכח‬ ‫מהב״י (סי׳ קס״ח) אחרי שהביא כל‬ ‫השיטות בפהב״ב‪ .‬‬ ‫אבל לא גילה מי הם‪ .

‬לכו״ע יש לברך עליהם‬ ‫המוציא‪ .‬ונקט כדבריו‬ ‫בדעת תורה למהרש״ם (סי׳ קס״ח)‪ .‬הרי המצה עדיין חשובה כלחם‬ ‫גמור‪ .‬‬ ‫מפני שקשה לאוכלן‪ .‬כי אין הדבר תלוי במה‬ ‫שקובעים סעודה בימינו‪ . 131‬וי ש ש כ ת בו די טו ל י דיו בל א‬ ‫מ קו ר‬ ‫שקובעים העולם בפועל סעודתם‪( .‬ובגן המלך (שם)‬ ‫תירץ דמחמת שהוא לחמה של חג הפסח‬ ‫מברכין עליה המוציא‪ .‬אמנם הבית דוד‬ ‫(שם) כתב דכיון דכבר חל עליו חיוב‬ ‫בפסח תו לא פקע‪ .‬גם‬ ‫בשו״ת שבט הלוי ח״א (סי׳ ר״ה)‬ ‫בהגהות על ס׳ קס״ח כתב דעיקר הדין‬ ‫לברך על מצות בזמנינו מזונות‪ .‬דהמצוה אחשביה‪ .‬ולא אזלינן בתר קביעות‬ ‫סעודה כמנהג הבריות בפועל‪.‬‬ ‫אלא שצריך להבין מדוע בפסח ברכת‬ ‫המצות היא המוציא‪ .‬וכ״כ בספר גן‬ ‫המלך (סי׳ מ״ד) בפשיטות‪ .‬ויש להוסיף‬ ‫הסברא שהובא בהערה הקודמת‪ .‬ממילא נכלל דינה במה‬ ‫שנפסק בשו״ע שיש לברך מזונות על‬ ‫דבר הנכסס‪ .‬דבפסח קובעים ע״ז‪.‬גם בשאר ימות‬ ‫השנה כן‪ .‬ועיין בצי״א‬ ‫(שם) מה שהקשה על דבריו‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫ק‬ ‫מצו ת אל א כ א שר קו ב ע ס עוד תו ע לי הן‪ .‬ולא נקט‬ ‫כטעמו של הב״ד שכל שנאפה בפסח תו‬ ‫לא פקע מיניה שם לחם‪.‬‬ ‫והרבה אחרונים‪ .‬‬ ‫לפ״ז נר׳ דהסומך על המנהג לברך‬ ‫במשך השנה בורא מיני מזונות על מצות‬ ‫גם בזמנינו יש לו על מה לסמוך‪ .‬צידדו‬ ‫דמה שמברכים מזונות על מצה הוא‬ ‫משום שלא היו קובעים סעודה עליהם‪.‬ובשו״ת הלל אומר (סי׳ קי״ז)‬ ‫כתב דכיון שזה למצוה‪ .‬דמה נשתנה‬ ‫בפסח דנהפך ללחם‪ .‬כשם שיוצאין‬ ‫בהן יד״ח מצות מצה‪ .‬ולפ״ז מאחר שמצה‬ ‫חשיבא ככוסס‪ .‬כדכתב הרמב״ם (פ״ו‬ ‫מהל׳ חו״מ הל׳ ו׳) שכל שמברכין עליו‬ ‫א בו ת‬ ‫ברמה״ז יוצאין בו יד״ח‪ .‬אלא במה שקבעו הראשונים‬ ‫מהו פת הב״ב‪ .‬‬ ‫אשר ע״כ המבואר ממשמעות הב״י‪.‬ובבית‬ .‬ועכ״פ‬ ‫לטעמו של הגן המלך כתב בשו״ת‬ ‫אורל״צ ח״ב (פ׳ י״ב אות ג ׳) דבמוצאי‬ ‫יו״ט האחרון של פסח שלא מצוי לחם‬ ‫עדיין‪ .‬והוא‬ ‫להקת הפוסקים הנ״ל דסבירא להו דכיון‬ ‫דזה כוסס הרי״ז נכלל בדברי השו״ע‬ ‫דחשיב פהב״ב‪ .‬‬ ‫אמנם טעמו צ״ב‪ .‬ובימינו שקובעים‬ ‫סעודה עליהם‪ .‬אך‬ ‫יש לדחות דאולי ע״י שומן רב אינו לחם‬ ‫שקובעים עליו לכו״ע)‪.‬אלא‬ ‫שהסיק להחמיר לאוכלם תוך הסעודה‬ ‫וגם בשו״ת מנחת יצחק ח״א (סי׳ ע״א)‬ ‫כתב דיש לדקדק שלא לאוכלו אא״כ‬ ‫קובע סעודה עליו בלבד‪.‬ויוצאין בהן יד״ח‬ ‫מצה בגלל כן‪ .‬וכן נקט בדרך החיים‪ .‬ואם לא ס״ל כן למה בפסח‬ ‫קיבל עליה שם קביעות טפי‪ .‬דממ״נ אם ס״ל‬ ‫דאזלינן בתר קביעות העולם כסברת‬ ‫המאמר מרדכי וסייעתו‪ .‬‬ ‫‪ .‬ויברכו עליה המוציא‪ .‬וצ״ע‬ ‫בכוונתו‪ .‬‬ ‫אחרי שהביא דברי השיירי כנה״ג והבית‬ ‫דוד שאין דבריהם מוכרחים‪ . 131‬כן כתב במחזיק ברכה (סי׳ קנ״ח)‪.‬כמו״כ חשיב‬ ‫לחם‪ .‬דאין ברכת מזונות תלוי‬ ‫במה שקובעים עליו העולם סעודה‬ ‫בפועל‪ .

‬ונ ע ש ה לעי ס ה דקה ור כ ה‪ .‬‬ ‫אפשר דלכו״ע יש לברך עליהם המוציא‪.‬ו מו ש חי ם ידי ה ם‪.‬‬ ‫מין מ אכל הנ קרא מו פ לי ט א‪ .‬ויברך‬ ‫עליה בורא מיני מזונות כיון דגם על פת‬ ‫גמור אם בירך עליו במ״מ יצא בדיעבד‬ ‫אשר אכתוב לקמן בדיני ברה״מ‪ .‬ו א ם קבע‬ ‫ס עוד תו עלי ה מ ברך ה מו צי א ו ב ר ה מ ״ז‪.‬ובכה״ג‬ ‫דיעבד חשיב״‪ .‬‬ ‫אמנם הדבר טעון ביאור‪ .‬וי ש חולקין‬ ‫מקק ו ר‬ ‫אפרים ועוד‪ .‬הובא בשו״ת מנחת שמואל‬ ‫סימן יא)‪.‬‬ ‫‪ .‫קמח‬ ‫מגן‬ ‫סימץ קסח‬ ‫אבות‬ ‫ברכ ה וי ב ר ך בור א מיני מזונו ת ב ת חיל ה ו ע ל המ חי ה ל ב סו ף‪.‬וע׳ בספר ליצחק‬ ‫ריח (אבן דנאן) בליקוטי ריח (אות ב׳‬ ‫ה׳ ) שכתב‪ :‬״ואותם הרקיקים שקורים‬ ‫מופליטא אין ידוע אם ניכר בהם שמן‬ ‫אם לאו‪ .‬וע׳ בשו״ת איש מצליח‬ ‫א בו ת‬ ‫ח״ג(סי׳ ה ׳) ובאורל״צ (ח״ב) שהעתיקו‬ ‫עצתו‪.‬‬ ‫ונר׳ שמצריך דוקא שיהיה ניכר השמן‬ ‫בעיסה‪ .‬ולכן ראוי לאכלם כשיעור‬ ‫שקובעים סעודה ומברך המוציא ע״כ‪.‬ו או תן‬ ‫שבליל תן רכה ודקה מאד‬ ‫ש קורין‬ ‫ניבלא״ ש מברך עליהם בור א מיני מזונו ת וברכ ה אחת מעין שלש‪ .‬ועוד יש שהעירו שכוסס‬ ‫שייך בדבר שקשה לאוכלו‪ .‬אכן כאמור גם‬ ‫במקום שלא ניכר כמות השמן בפת‪.‬‬ ‫מכ״מ נהגו לברך מזונות‪.‬ואם קבע‬ ‫סעוד תו עליהם מברך המוציא וברהמ״ז‪. 133‬‬ ‫ברכת הפפנג‬ ‫סעיף יג‪ :‬אפילו דבר ש ב לי ל תו( פ' לישת הקמח במיס) עבה אם בשלה או טיגנה‬ ‫אין מברך עליה המוציא אפילו שיש עליה תורי תא דנהמא‪ .‬אבל מצות דימינו שהן פריכות‪.‬‬ ‫או העיס ה‬ ‫מ ב חוץ עם ש מן‪ .‬א שר ע״ פ רו ב ע שוי מקמח ו מי ם בל א‬ ‫תו ספ ת‬ ‫סו כר‬ ‫או‬ ‫ש מן בעצ ם‬ ‫העי ס ה‪ .‬וגם יש לה‬ . 132‬סידור בית מנוחה שם‪ :‬״ולי אי״ש‬ ‫צעיר נר׳ דגם ירא שמים יכול לאכול‬ ‫מצה אחר הפסח אף בלתי קביעת סעודה‬ ‫עליה‪ . 132‬‬ ‫ברכת המופליטא‬ ‫סעיף ח‪ :‬לחמניות או תן שבליל תן עבה ש קורין אובליא״ ש לחם ג מור הוא ו מברך‬ ‫עליו‬ ‫המוציא ובר המ״ז‪ .‬ברכ ת ה מזונו ת‪ . 133‬כן מנהג העולם‪ .‬ו א פילו‬ ‫נתחייבה בחלה בברכ ת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת האפיה‪ .‬ויטול ידיו ולא יברך ענט״י‪ .‬‬ ‫וכן מובא בשם הגריש״א שליט״א גם‬ ‫לבני ספרד‪( .‬ולכן כוססים‬ ‫אותו‪ .‬‬ ‫‪ .‬דהרי‬ ‫המופליטא בלילתה עבה‪ ..‬ולפ״ז תלוי בכמות השמן‬ ‫ששמים בתוך המופליטא‪ .

‬ומ״מ רכה‬ ‫היא ביותר‪ .‬דהנה התוס׳ בברכות (דף‬ ‫מב‪ ).‬‬ ‫מכ״מ אזלינן בתר תכונתה כפת‪ .‬‬ ‫מכ״מ אבד תואר לחם לגבי ברכת‬ ‫המוציא דלא רגילים לקבוע על לחם‬ ‫כזה‪ .‬‬ ‫ונראה שיש לצרף עוד שני טעמים לברך‬ ‫עליהם מזונות לכו״ע‪ .‬אפילו קובע עליה‬ ‫סעודה מכ״מ חז״ל קבעו לברך ע״ז‬ ‫במ״מ ומין ג׳‪ .‬וכן משמע בקו״א‬ ‫להגר״ז‪ .‬במיני לחמניות קטנות שאין‬ ‫בהם סוכר‪ .‬ע״כ ברכתו מזונות ובדקבע ברכתו‬ ‫המוציא (ע״ש אות ה׳ ואות י״ד)‪ .‬‬ ‫ומה שחוץ מזה‪ .‬וכן נקט במנחת יצחק ח״א (סי׳‬ ‫ע״א אות ד ׳)‪ .‬והנה הקשו האחרונים‬ ‫דלכאו׳ דברי השו״ע סתרי אהדדי‪ .‬וע׳ בב״י דהיינו אובלייאש‬ ‫(שזהו לחמניות שפסקו תוס׳ שמברך‬ ‫עליהם המוציא)‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫תואר לחם‪ .‬לפי״ז אינ״ז טעם מספיק לברך‬ ‫עליה מזונות‪ .‬דגם באופן שבלילתן עבה‪.‬ובערה״ש כתב דע״כ‬ ‫בדקין מאד שאני‪ .‬הרי ברוב‬ ‫המופליטות מרגישים בהם את השמן‪.‬פירשו דלחמניות שמברכין עליהן‬ ‫מזונות היינו נילי״ש‪ .‬ומ״מ‬ ‫סניף מיהא איכא משיטת המאמר מרדכי‬ ‫וסייעתו‪.‬ואם אינו נרגש השמן בפת‬ ‫מהיכ״ת לברך עליה מזונות‪ .‬גם להגדרת האורל״צ שצריך‬ ‫להרגיש עצם השמן‪ .‬וע׳‬ ‫באורל״צ ח״ב (פי״ב אות ד׳) שכדי‬ ‫שיברכו מזונות צריך שירגיש מתיקות‬ ‫הסוכר שעירב בעיסה‪ .‬ואילו‬ ‫בסעיף ז׳ כתב דפת של תבלין מברכין‬ ‫עליה מזונות‪ .‬‬ ‫דא״כ הו״ל לברך על מצה בימינו‬ ‫המוציא‪ .‬‬ ‫ונראה עוד טעם מדוע יש לברך ברכת‬ ‫מזונות על המופליטא ואפילו שלא ניכר‬ ‫השמן בפת‪ .‬דכאן‬ ‫פסק דלחמניות שבלילתן עבה הוו לחם‬ ‫גמור ומברכים עליהן המוציא‪ .‬י״ל‬ ‫דבהני מופליטות שהדרך לאוכלן עראי‬ ‫ולא בקביעות סעודת פת ברכתם מזונות‬ ‫אפי׳ אם בלילתן עבה ואין להן תוספת‬ ‫שמן הניכר בם‪ .‬חדא דכבר ידוע‬ ‫מה שנתחבטו הפוסקים (הובא לעיל)‬ ‫האם קביעות פת הבב״כ לענין המוציא‬ ‫וברהמ״ז תלוי במה שדרך בני אדם‬ ‫לקבוע עליו‪ .‬ולעיל בענין ברכת המצה‬ ‫בכל השנה הארכנו בזה‪ .‬וע׳‬ ‫ברשב״א שהק׳ על תוס׳‪ .‬וע׳ במג״א (ס״ק כ ׳) (כפי‬ ‫שהגיה הלבושי שרד)‪ .‬או שדוקא לפי ג׳ התנאים‬ ‫שנפסקו בשו״ע מהו פת הבאה בכיסנין‪.‬דא״כ מאי‬ ‫קמ״ל דמברך עליהם מזונות בדלא קבע‪.‬אך לפי המתבאר לעיל‬ ‫שמברכים על מצה מזונות כל השנה‪.‬‬ ‫ובערה״ש (ס״ק כ״ט) כתב ליישב דהני‬ ‫לחמניות מאכל חשוב הם ובלילתם עבה‪.‬‬ ‫אבל אם באופן עריכתו וגלגולו נעשה‬ ‫דק הרבה אפשר שגם תוס׳ יודו לרש״י‬ ‫שברכתה מזונות‪ .‬אך דעת הגר״מ‬ ‫אליהו שליט״א שדי בכך שמרגיש שינוי‬ ‫משאר פת כדי לברך עליה מזונות‪ .‬וכן משמע דעת הב״י ועוד‬ ‫פוסקים‪ .‬ונר׳‬ .‬ואין די במה‬ ‫שמרגיש שינוי בעלמא‪ .‬וע׳ בספר עמק‬ ‫ברכה (פומרנציק עמוד ס׳) שחקר בזה‬ ‫גם להיפך‪ .‬ובט״ז (ס״ק ט׳)‬ ‫ביאר שהוא דבר שבלילתו רכה‪ .‬דאע״ג שלא קובעים עליה‪.‬אבל הדרך לאוכלם בלא‬ ‫קביעות סעודה‪ .‬ולפ״ז‬ ‫רוב המופליטות הרי מרגישים בהם שינוי‬ ‫מפת‪ .‬והנה בנידון דידן‬ ‫המופליטא אינה דקה מאוד‪ .‬והנה לפי דעת הפוסקים‬ ‫שהדבר תלוי בדעת בנ״א כדנקט במאמר‬ ‫מרדכי והדה״ח ובית אפרים ועוד‪ .‬‬ ‫ע״כ שלא אזלינן בתר קביעות הפת‪.

‬ויר א שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא ע״י שיברך‬ ‫על לחם אחר תחלה‪.‬ולכן‬ ‫פקע מיניה שם לחם]‪.‬אפשר דחשיב שינוי לענין זה‪ .‬מאמר‬ .‬אלא מכח האש‪ .‬ב)‬ ‫אפי׳ בלא ניכר השמן י״ל דאין דרך‬ ‫העולם לקבוע סעודה ע״ז‪ .‬ובפרט כאשר ניכר בה טעם‬ ‫השמן‪ .‬‬ ‫והם‬ ‫כ מין‬ ‫סו פגניו ת‪ .‬והידים נרטבות‬ ‫ממשקה זה‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫גם יש להעיר במה שלא נהגו ליטול ידים‬ ‫על המופליטא אף שהוא דבר שטיבולו‬ ‫במשקה‪ .‬ע׳‬ ‫במ״ב (ס״ק י״ד) דדבר שעומד לאוכל‬ ‫לא צריך נט״י‪. 134‬כן מובא בשם הגר״ש משאש זצ״ל‬ ‫בעלון מטעמי השולחן חנוכה‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫ובשו״ת עמק יהושע ח״ו (ס׳ ל׳) כתב‬ ‫דברכת המופליטא המוציא‪ .‬ג) כיון שהיא‬ ‫דקה ביותר אין לה דין תואר לחם ואפי׳‬ ‫אם בלילתה עבה וכדכתב בשו״ת מנחת‬ ‫יצחק (שם)‪.‬דמחמת דקותו‬ ‫אינו נאפה כראוי‪ .‬וכן נהגו כל החכמים לברך עליה‬ ‫מזונות‪ .‬אבל בדקבע יברך המוציא‬ ‫וברה״מ‪ .‬דפת כזה לא רגילים לקבוע עליו‬ ‫סעודה‪ .‬דמאחר שהדבש בא עיקרו‬ ‫לאוכל לא חשיב כמשקה לענין זה‪ .‬ואפי׳ רק ניכר בה שינוי מפת‬ ‫אחר‪ .‬דהא סו״ס לא איבד תואר לחם‬ ‫לגמרי‪[ .‬דשם‬ ‫מחמת דקותו לית לה תואר לחם‪.‬והרי לדעת השו״ע ברכתה‬ ‫מזונות‪ .‬שכן מורחים עליו דבש (שהיא‬ ‫אחד מז׳ משקין)‪ .‬‬ ‫מין‬ ‫מאפ ה‬ ‫ש רגי לי ם‬ ‫ל א כו ל‬ ‫ב חנוכ ה‬ ‫הנ קרא‬ ‫״ ס פנג״‪.‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ קסח‬ ‫ואומרים דכל שתחלת העיסה עבה אפ' ריככ ה אח״כ במים ועשאה סו פגנין( פ'‬ ‫עיסה שלשוה ועשאוה כמין ס פוג) ובשלה במים או טגנה בשמן מברך עליה‬ ‫המוציא‪( .‬‬ ‫ובמקו״א ביארנו ע״פ פסקי הרא״ש‬ ‫בברכות דדינו כנתבשלה‪ .‬‬ ‫ואינו דומה כלל לפת גמור‪ .‬ועוד יש ליישב‬ ‫בלא״ה‪ .‬ובכה״ח (ס״ק ק״ז)‪ .‬וע׳ מש״כ בסי׳ קנ״ח שנהגו‬ ‫להקל בנטילה זו‪ .‬וצע״ג שלא שמענו‬ ‫מעולם למי שמברך על המופליטא ברכת‬ ‫המוציא‪ .‬וכן מנהג‬ ‫העולם כפי שהעיד בב״י שהמנהג להקל‪.‬ו פ ע מי ם ש מ ער בי ם ב תוכ ם כ מו ת סו כר ש אינ ה ני כר ת ב פ ת‪.‬‬ ‫עלה בידינו ג׳ טעמים לברכת מזונות על‬ ‫המופליטא‪ .‬אע״ג‬ ‫י אכל ם‬ ‫אל א‬ ‫תוך‬ ‫ש ל פי דע ת מ ר״ן יר א ש מי ם ל א‬ ‫ה סעוד ה נו הגי ם ל ה קל ל ב ר ך עלי ה ם‬ ‫מזונו ת ו ע ל‬ ‫המחי ה‪.‬‬ ‫וכ״כ ברמ״א‪ .‬א) כיון דניכר בה טעם‬ ‫השמן‪ .‬ואינו דומה לטריתא (דסעיף‬ ‫ט״ו) דאפי׳ בדקבע לא מהני‪ .‬ושכן נהגנו‬ ‫תמיד מימי קדם‪ .‬וכן היה נוהג הגר״ש משאש‬ ‫זצ״ל‪.‬‬ ‫ו מ טגני ם או ת ם ב ש מן ע מו ק‪ .‬ונ הגו להקל)‪ .‬ומברך עליה‬ ‫מזונות‪ . 134‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫לפ״ז דמופליטא שמעשהו רך ביותר‪.

135‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫מרדכי‪ .‬‬ .‬חיי״א‪ .‬והכי‬ ‫נוהגין מימות עולם״‪ .‬אכן‬ ‫אין דבריהם מוסכמים לכו״ע‪ .‬לפי שאין כזית בכל פרוסה‪ .‬דכיון‬ ‫דהזיעה חשיבא כגופו של דבר ממש‪.‬והביא ראיה‬ ‫מהשבלי הלקט שכתב דאפילו קבע‬ ‫סעודתו על דבר מבושל ברכתו מזונות‪.‬כי אפילו דבר שקבע‬ ‫סעודתו עליו אם נחשב כבישול פקע‬ ‫מיניה שם לחם‪ .‬וכפי שכתבו‬ ‫האחרונים‪ .‬אכן סיים דיר״ש‬ ‫לא יאכל ממנו שיעור קביעות‪.‬ואין אחר המנהג כלום‪.‬ולוקחין‬ ‫הפת ומפזרין עליו קמח ומגלגלין עליו‬ ‫ביד בכלי גדול‪ .‬ששורין פת יבש במים‪ .‬ויש שעושין‬ ‫אותו לגמרי מקמח פירורין דקין בלי פת‬ ‫בכלל״‪ .‬ו א פי לו אם קבע ס עוד תו ע ליו‪.‬אך חזר בו‪ .‬‬ ‫דהרי דעת מר״ן עצמו לא ברורה בזה‪.‬וה״ד בכה״ח (סי׳ קס״ח)‪ .‬וע׳‬ ‫בשו״ת אורל״צ ח״ב (פ׳ י״ב ה׳) שכתב‬ ‫דע״כ י״ל שמר״ן חזר ממש״כ באו״ח‪. 135‬כן העיד בקיצוש״ע (טולידנו דף‬ ‫ר״א)‪ :‬״מברך עליה במ״מ ואפי׳ קבע‬ ‫עליו‪ .‬‬ ‫עוד שמעתי דהעיסה שעשו בו הספנג׳‬ ‫בהרבה מקומות במרוקו היה יותר דליל‪.‬כלשון מר״ן)‪.‬‬ ‫ולא חזו למיכל השתא כמות שהן מפני‬ ‫תערובות הקמח שבהן‪ .‬‬ ‫(אמנם ע׳ בספר מנחה בלולה (אסבג)‬ ‫שהעתיק על דין הספנג׳ שירא שמים‬ ‫יסתלק מן הספק‪ .‬‬ ‫ומקור הדברים משו״ת גינת וורדים‬ ‫(או״ח כלל א׳ סי׳ כ״ד) שדן בברכת‬ ‫א בו ת‬ ‫הכוסכוסו וביאר אופן עשייתו‪ :‬״וכך‬ ‫מעשהו‪ .‬וכ״כ החיד״א בברכ״י‬ ‫(סי׳ קס״ח ס״ק ג׳)‪ .‬‬ ‫דביו״ד (ס׳ שכ״ט) לענין חיוב חלה כתב‬ ‫סתמא דעיסה שגלגלה ע״ד לבשלה‬ ‫פטורה מן החלה‪ .‬וסיים‬ ‫בשם הפרח שושן דירא שמים לא יאכלנו‬ ‫בקביעות סעודה אלא א״כ יברך על הפת‬ ‫תחלה‪ .‬וע״כ ברכתו מזונות‬ ‫לכו״ע‪.‬‬ ‫‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫ברכת הכופכופ‬ ‫שם‪ :‬ה מנ הג ה פ שו ט ל ב ר ך על כו ס כו ס בור א מיני מזונו ת‪ .‬ויפה ללב (אות ד ׳)‪.‬גר״ז‪ .‬‬ ‫הו״ל כבישול‪ .‬ומתחלה צידד לומר דהוי‬ ‫כאפייה מאחר שנותנים אותו בכלי‬ ‫מנוקב תחת קדירת מים והאדים מבשלים‬ ‫אותו והוי לכאו׳ כאור מהלך תחתיו‬ ‫ותהא ברכתו המוציא‪ .‬‬ ‫ונוסף לזה י״ל דמנהג זה אינו נגד מר״ן‪.‬דבנחפה‬ ‫בכסף (או״ח סי׳ ב׳) כתב לחלוק על‬ ‫הפרח שושן‪ .‬‬ ‫ואע״פ שיש לדחות מכ״מ היכא שדעת‬ ‫מר״ן לא ברורה לא קיבלנו הוראותיו‬ ‫כמש״כ בשו״ת חיים שאל ח״ב (סי׳ כא‬ ‫ד״ה הלא) ובס׳ בקש שלמה (אבן דנן דף‬ ‫לו‪ ):‬ובלא״ה כתב הב״י בעצמו שמנהג‬ ‫העולם להקל בזה‪ .‬ו א ח ריו על‬ ‫ה מ חי ה‪ .‬והו״ד בבית מנוחה‬ ‫(דיני על איזה פת מברכין אות ל ׳)‪ .‬‬ ‫ונחשב כבלילה רכה‪ .‬וסיים‬ ‫הגינת ורדים דאם קבע סעודתו עליה‬ ‫מברך המוציא וברכת המזון דהא אית‬ ‫ליה תוריתא דנהמא שהוא ניכר להדיא‬ ‫שהוא מעשה עיסה‪ .‬ונעשה הכל פרורין דקין‪.‬ולא כתב להחמיר‪ .‬וברכתו מזונות‪ .‬ע״כ‪ .

‬כי שם מתלבנים‬ ‫המים‪ .‬וניכר בתוכו‪ . 136‬רבים חששו לזה‪ .‬אף בנתפוררו תו לא‬ ‫פקע ברכתן)‪.‬ולכאו׳ יש להעיר טובא על דברי‬ ‫הנהגו העם‪ .‬‬ ‫שו״ר בספר נהגו העם (ברכות) שג״כ‬ ‫העיד שמימי עולם נהגו שאפילו אם קבע‬ ‫סעודתו עליו מברך בורא מיני מזונות על‬ ‫המבושל‪ .‬ולא חיישינן‪ .‬ובלא״ה נראה‬ ‫א בו ת‬ ‫דכוסכוס דומה יותר לאטריות שכתב‬ ‫הרמ״א (בסעיף י״ג) דאין עליו תוריתא‬ ‫דנהמא‪ .‬ואמנם בנהגו‬ ‫העם שם דחה ראיה זו‪ .‬דהא סו״ס הכוסכוס הוי שינוי‬ ‫גדול מפת הנאפה‪ .‬‬ ‫מלבד זה כתב בעל הכה״ח בסוף‬ ‫התשובה שם‪ :‬״אצלינו עושים הכוסכוס‬ ‫מקמח לבדו עם ביצים‪ .‬‬ ‫וכ״כ עוד אחרונים‪ .‬וצ״ע‪.‬וחמירא סכנתא‬ ‫מאיסורא‪. 136‬‬ ‫ממקק ו ר‬ ‫ובספר זכור לאברהם (הררי סי׳ מ׳ ) כתב‬ ‫שנקטינן בזה להלכה כדברי החיד״א‪.‬וכן מנהג העולם‬ ‫שאוכלים מיני מעשה קדירה אפי׳ אם בא‬ ‫מבלילה עבה‪ .‬ואח״כ מבשלין‬ ‫אותו‪ .‬והביא מכת״י של בעל הכה״ח‬ ‫שקיים מנהגנו‪ .‬והוכיח כן מסעיף י״א מדין‬ ‫פירורין שנותנים במים והמים מתלבנים‬ ‫ואזיל ליה תוריתא דנהמא‪ .‬‬ ‫‪ .‬ועכ״פ כפי שביררתי‬ ‫רגילות עשיית הכוסכוס הוא עם קצת‬ ‫שמן‪ .‬דאפי׳ בדקבע מברך‬ ‫בורא מיני מזונות‪ .‬ולכן הוי שינוי משא״כ בכוסכוס‬ ‫עיי״ש‪ .‬‬ ‫י ש חו ש שי ם מ ל א כול חלב עם דגי ם‪ .‫סימץ קעג‬ ‫אבות‬ ‫פימן קעג ‪ -‬דין מים אמצעיים‬ ‫אכילת חלב ודגים יחד‬ ‫סעיף ב‪ :‬בין ב שר לדגים חובה לי טול‪ .‬‬ ‫והוא ע״פ דברי הב״י יו״ד (סי׳ פ״ז ד״ה‬ ‫דגים)‪ .‬כן ביררתי אצל‬ ‫תלמידי חכמים מערי טטואן‪ .‬ומכנאס‪.‬כבר כתבנו‬ ‫מדברי החיד״א להקל‪.‬ושמעתי מהגר״ש משאש זצ״ל‬ .‬דהנך כיון דכבר חל‬ ‫עליהם שם לחם‪ .‬דלכאו׳ שפיר צדקו דברי‬ ‫הכה״ח‪ .‬ועכ״פ לענין ברכת‬ ‫מזונות בתחלה אין בו ספק כלל‪ .‬וברכת מזונות‪( .‬דאזיל תוריתא‬ ‫דנהמא‪ .‬ולענין‬ ‫אם קבע עליה סעודתו‪ .‬משום דקשה לדבר אחר‪ .‬א בל י ש או מרי ם ש אין בז ה מנ הג‬ ‫ב רו ר‪.‬וצ״ע בכוונתו‬ ‫למה בתערובת ביצים יחשב טפי דאבד‬ ‫תוריתא דנהמא‪ .‬ואפשר שזה לכו״ע אפי׳ קבע אין‬ ‫לברך עליו רק מעין ג ׳״‪ .‬ולא דמי‬ ‫לפירורין בעלמא‪ .‬ובקיצוש״ע‬ ‫שם סיים דיר״ש לא יאכל בקביעות‬ ‫סעודה‪ .

‬ויש להם על מה‬ ‫שיסמוכו‪ .‬‬ ‫ולדעתי זה תלוי באנשים האוכלים‪ .‬וכמש״כ‬ ‫בהערה למטה ע״ש‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫שאע״פ שיש צדדים להקל בזה‪ .‬וגם בסוף הפסק הביא פוסקים‬ ‫א בו ת‬ ‫שסומכין על החיד״א זצ״ל‪ .‬לא מדובר‬ ‫אלא בדגים עם בשר ע״ש‪ .‬ותול״מ‪ .‬והמקילים יש להם על מה‬ ‫שיסמוכו‪ .‬אלא ה״ה אם היה להם מתחלה ב' יינו ת מברכין על השני הטוב והמטיב‪.‬ומחלוקת היא בין‬ ‫הרופאים בזה וכו׳‪ .‬וכן יוצאי אשכנז נוהגים‬ ‫להקל בכל זה‪ .‬וכ׳ עכ״פ‬ ‫בדיעבד בודאי שיש להתיר וזה ברור‪.‬שכיון שהרמ״א‬ ‫והט״ז והש״ך והפר״ח הוכיחו להתיר אף‬ ‫לכתחילה וכו ‪ .‬אבל מי‬ ‫שישאל על ההלכה אם מן הדין מותר או‬ ‫לא‪ .‬ע״ש‪.‬ול או דוקא הביאו להם‬ ‫מחדש‪ .‬ובמסקנא‬ ‫שלו ג״כ לא כתב לאסור מה״ד רק כתב‬ ‫יש להמנע מלאכול דגים בחלב משום‬ ‫חשש סכנה‪ .‬א״כ דעת הראש״ל שליט״א‬ ‫מבוארת יותר לקולא ולא לחומרא‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫קנג‬ ‫פימן קעה ‪ -‬דיני ברכת הטוב והמטיב‬ ‫מנהגים בברכת הטוב והמטיב ‪ -‬שתיית רביעית‪ .‬מכ״מ מאחר שהעולם פרשו מזה‬ ‫יש להניחם כן‪.‬וראוי להניחו וכמ״ש‬ ‫הראש״ל נהרא נהרא ופשטיה‪ .‬וגם מר״ן‬ ‫ז״ל אומרים שיש בדבריו ט״ס‪ .‬ונהרא נהרא ופשטיה‪ .‬אבל לפי מה שראיתי‬ ‫ביחוה דעת שם (סי׳ מ״ח) גם הראש״ל‬ ‫האריך להביא ראיות להתיר‪ .‬לא תוכל‬ ‫להסיר לו הדמיון‪ .‬‬ ‫הרבה יינות‬ ‫סעיף א‪ :‬הביאו להם יין אחר אינו מברך בור א פרי הגפן אבל מברך עליו הטוב‬ ‫והמטיב‪ .‬ולכן טוב‬ ‫להניחם במנהגם‪ .‬שמי‬ ‫שיש לו דמיון ואינו רוצה לאכול דגים‬ ‫עם חלב או גבינה או כותח‪ .‬וכן מרן החיד״א‬ ‫במחז״ב (סי׳ פ״ז) סובר ג״כ להקל‪.‬זה מה שנ״ל‬ .‬שבסי׳‬ ‫קע״ג שמביא משם ראיה‪ .‬עכ״ל‪.‬מ״מ הואיל וגדולי‬ ‫האחרונים מתירין‪ .‬ראיתי אותו שהאריך‬ ‫לחלוק על הראש״ל ביחוה דעת (סי׳‬ ‫מ״ח) בחלק ששי‪ .‬בלא פעודת פת‪.‬ואפי את״ל שיש חילוק‬ ‫בין חלב לכותח‪ .‬‬ ‫שוב הזדמן לי תשובה בכת״י שכתב‬ ‫בענין זה‪ .‬תגיד לו בקול רם שמותר‪ .‬‬ ‫עכ״ל‪ .‬ומאחר שאינה מצויה נעתיקה‬ ‫במלואה‪ :‬״גם בענין דגים בחלב או‬ ‫בחמאה או בגבינה‪ .‬‬ ‫הנה מעולם לא אסר מה״ד ‪ -‬רק יש‬ ‫להמנע וכו׳‪ .‬אבל‬ ‫למדומיינים לא יועיל כל זה‪ .‬הגה אע״ג שאין לו עול מן הראשון‪ .‬דדברי‬ ‫הב״י בזה לדעת הרבה אחרונים הם‬ ‫ט״ס‪ .‬‬ ‫ובזבחי צדק נטה ג״כ להקל‪ .

138‬בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג (סי׳‬ ‫פ״ח) העיד שכן נוהגים כמו בליל ט״ו‬ ‫בשבט שמברכין על הפירות ומביאים‬ ‫גם יין עמהם‪ .‬והסיק‬ ‫שמאחר שפליגי הפוסקים סב״ל ואין‬ ‫לברך‪ .‬ומאידך מהרמב״ם (פ״ד‬ ‫דברכות) משמע דכל שהסיבו מברכין‪.‬כ פי היינו ת ש מגי שי ם‪.‬וכדקדוק‬ ‫דברי הרמב״ם שכתב (בפ״ד)‪ :‬״היו‬ ‫מסובין לשתות יין״‪ .‬ודלא כהכה״ח‬ ‫(ס״ק י ׳) שכתב שכיון שצריכים לברך על‬ ‫ההטבה ע״כ צריכים בזה שיעור רביעית‪.‬מכ״מ‬ ‫א בו ת‬ ‫הרבה פוסקים קיימי כסברא ראשונה‪.‬וכן הוכיח בשו״ת אבני ישפה (סי׳‬ ‫ל״ח) שבכל שהוא מברך‪ . 138‬וי ש‬ ‫שו תי ם ר בי עי ת יין‬ ‫ב ט עי מ ה ב על מ א‪ .‬ב) הוכיח מזה‪ .‬וכ״כ בהגב״י‪ .‬ובבדי השולחן‬ ‫(ס״א‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬דמרש״י (בדף נט‪):‬‬ ‫משמע דדוקא בתוך סעודת פת מברכים‬ ‫ברכה זו‪ .‬ובער״ה‬ ‫(אות ב׳)‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫וכסתימת הפוסקים שלא צריך רביעית‪.‬ומקור‬ ‫הדברים בשו״ת בית יהודה (סי׳ נ״ג)‬ ‫פסק דברכה זו שייכא בין בתוך סעודה‬ ‫ובין שלא בתוך הסעודה‪ .‬‬ ‫ושכ״כ במסגרת זהב על קיצשו״ע‪ .‬שלא צריכים‬ ‫שיעור אלא שנתקנה הברכה על טעם‬ ‫חדש‪ .‬‬ .‬ואע״פ שבמטה‬ ‫יהודה (קע״ט ג׳) חזר בו לחוש‬ ‫לחומרא לדעת רש״י בברכות (דף‬ ‫נ״ט‪ ):‬דרק בעת הסעודה מברכים‬ ‫הטוה״מ‪ .‬אכן לא משמע‬ ‫כן מסתימת הפוסקים‪ .‬אך אפשר דנתקנה הברכה על‬ ‫הטעימה של יין חשוב‪ .‬שלום‬ ‫משאש‪. 140‬שו״ת שמ״ש ומגן (שם)‪.‬מברכים הטוה״מ‪ .‬‬ ‫והביא דעת האחרונים בזה‪ .‬אבל אס היו ביחל אינו צריך‬ ‫לברך אלא בפ ה״ג כמו שיתבאר סעיף ‪.‬וסיים‬ ‫בכה״ח דאין להקל בכך‪ . '. 137‬וי ש‬ ‫של א‬ ‫ש כ ת בו‬ ‫שנ הגו ל ב ר ך‬ ‫ה טו ב ו ה מ טי ב גם‬ ‫ש כ ת בו‬ ‫שנ הגו ל ב ר ך‬ ‫ה טו ב ו ה מ טי ב גם אם ל א‬ ‫ב ס עוד ת פ ת‪ .‬‬ ‫י ש ש כ ת בו של א מברכי ם ה טו ב ו ה מ טי ב אל א ב תוך ס עוד ת פ ת‪ .‬וכן דעת הגינת וורדים‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכן משמע מסתימת המ״ב שלא‬ ‫נתן בזה שיעור שתייה‪ .‬ולח״פ בירושלים‬ ‫עיה״ק ביום ח״י שבט תשס״ב״‪ .‬ובאורל״צ ח״ב‬ ‫(פי״ב ח׳) החמיר שצריך עכ״פ מלא‬ ‫לוגמיו מסברא דיליה דצריך שיעור‬ ‫חשוב‪ .‫אבות‬ ‫סימץ קעה‬ ‫הגה ולוקא שלא היו לפניו יחל כשבירך בורא פ ה״ג‪ .‬‬ ‫ע׳ כה״ח (ס״ק כ״ח) בשם המהר״י‬ ‫הלוי (סי׳ ל״ה)‪ . 137‬כ״כ בשו״ת ויאמר יצחק ח״א (סי׳‬ ‫א׳ ) להסתפק בזה‪ . 139‬ו כן נ הגו ל ב ר ך ה טו ב ו ה מ טי ב פ ע מיי ם ז ה א חר‬ ‫ז ה‪ .‬ולא העיר שיש בזה מנהג‪. 139‬כ״כ בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג (סי׳‬ ‫פ״ח)‪ .‬וכ״כ בהדיא‬ ‫בספר חסד לאברהם (או״ח י״ז) וברכת‬ ‫יוסף ידיד (הובא באורל״צ שם)‪. 140‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫לכתוב בענין זה‪ .

‬הגה‬ ‫אבל אס היו מסוביס לשתות בלא אכילה אחל מברך לכולס‪.‬‬ ‫דאע״פ שאינו שלו למה לא יברך על‬ ‫מה שהזמין לו הקב״ה מיני יינות‬ ‫לשתות‪. 141‬שמ״ש ומגן שם‪ .‬‬ ‫י ש ש כ ת בו שנ הגו ש ה אור ח ו ה אכ סנ אי מברכי ם ה טו ב ו ה מ טי ב‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫מי מברך ברכה זו‬ ‫סעיף ה‪ :‬אם רבים מסובים בסעודה כל אחד מברך לעצמו הטוב והמטיב‪ . 141‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬והעיר הב״י‬ ‫א בו ת‬ ‫דאין לדברים אלו על מה שיסמוכו‪.‬ולא‬ ‫יברך אחד לכול ם ד חיי שינן שמא י קדי מו קנה לו שט כ שיענו אמן‪ .‬דלא כהמרדכי שכתב‬ ‫שאורח ואכסנאי אינם מברכים‪ .‬כי אין‬ ‫זה הטבה כיון שאינו שלו‪ .‬‬ .‬וכמו שכתב‬ ‫בבית יוסף‪ .

‬וכן המנהג כיום אצל רבים‪. 142‬כן העיד בשו״ת יחוה דעת (חזן)‬ ‫ח״ב (סי׳ כ״ג)‪ .‬‬ ‫כ גון‬ ‫ש שו ת ה‬ ‫מ ש ק או ת‬ ‫או‬ ‫או כ ל‬ ‫דגי ם‬ ‫ו כ דו מ ה‪.‬‬ ‫ג) שמא יש בזה משום שיהוי בין‬ ‫הקידוש להמוציא‪ .‬ד אז נכנ ס ל ספ ק‬ ‫אם צ רי ך ל ב ר ך ברכ ה א חרונ ה‪.‬‬ ‫א) בענין אם צריך לברך ברכה אחרונה‬ ‫על המאכלים שטועם לפני הסעודה‪ .‬א פ׳ או כל מהם יו ת ר מ כזי ת‬ ‫אינו‬ ‫מ ברך א חרי ה ם ברכ ה א חרונ ה‪ .‬הנה‬ ‫האחרונים דנו בארוכה בדין מי שאכל‬ ‫לפני סעודתו כשיעור ברכה אחרונה האם‬ ‫מחויב לברך מעין ג ׳‪ .‬יר קו ת‬ ‫אגוזי ם ו ש קדי ם‪ .‬‬ ‫ו ה או כל ד ברי ם‬ ‫מלו חי ם‬ ‫או‬ ‫מיני‬ ‫שב אי ם‬ ‫ל עו ר ר‬ ‫ת א בון ל א כיל ה‪.‬ב) כיון שיכול לאכול פרפראות‬ ‫אלו בתוך הסעודה בלי ברכה‪ .‫אבות‬ ‫סימץ קעו‬ ‫פימן קעו ‪ -‬שהפת פוטר את הפרפרת‬ ‫ברכה על טעימת מאכלים לפני פעודתו‬ ‫סעיף א‪ :‬ברך על הפת פו טר את הפרפרת ד היינו פירורי פת דק דק שדיבקם‬ ‫עם מרק או דב ש‪ .‬כיון ש ע כ שיו י ש צו ר ך במ ה ש מ ברך עלי ה ם‪.‬א בל אם טוע ם ד ברי ם ש אינ ם ב אי ם‬ ‫ל עו ר ר‬ ‫ה ת א בון‪.‬‬ ‫ו אין ל חו ש ב מנ הג ז ה מ שו ם ברכ ה ש אינ ה צרי כ ה‪ .‬האם מתחייב בזה בברכה‬ ‫אחרונה‪ .‬‬ ‫כ גון זי תי ם‪ .‬א ע״ פ ש הי ה י כו ל‬ ‫ל א כו ל את או ת ם מ אכלי ם ב א מצ ע ה סעוד ה ו ל ה פ טר מל ברך עלי ה ם‬ ‫כ ל ל‪ .‬והנה אם אוכל‬ .‬‬ ‫לכ ת חיל ה ע ליו ל הז הר של א ל א כו ל מהם שי עו ר כזי ת‪ .‬ובשו״ת תבואת שמ״ש‬ ‫(סי׳ סב) שכן נהגו בעירו‪ .‬הרי‬ ‫לכאורה הוא גורם ברכה שאינה צריכה‪.‬‬ ‫ב ס עודו ת שב ת בין הנ טיל ה ל ה מו צי א נו הגי ם ל ב ר ך על מע ט מ א כלי ם‪.‬‬ ‫שמקפידים אחר הקידוש לטעום איזה‬ ‫פרפראות כדי להשלים מאה ברכות‪.‬ובשו״ת עמק‬ ‫יהושע ח״ג (סי׳ כ ׳) הובא שכך היה‬ ‫המנהג בטטואן‪( .‬ואולי אין זה נחשב‬ ‫קידוש במקום סעודה‪.‬‬ ‫ויש לדון על מנהג זה מכמה אנפי א) אם‬ ‫בצירוף כמה דברים שאוכל ביחד מגיע‬ ‫א בו ת‬ ‫לשיעור כזית‪ .‬בירך על הפרפרת לא פטר את הפת‪.‬וכתב שם שבצפרו לא‬ ‫היה קיים מנהג זה‪ .‬אך שמעתי שבצפרו‬ ‫גם היה קיים מנהג זה והיו מברכים על‬ ‫פרפראות)‪ . 142‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫‪ .

‬אף אם יאכל מהם גם‬ ‫בתוך הסעודה‪ .‬בוודאי א״צ ברכה אחרונה‪.‬ובמ״ב הכריע שאם אכל‬ ‫כזית יברך ברכה אחרונה‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫דברים שבאים לעורר התאבון כגון‪:‬‬ ‫זיתים‪ .‬ומה שיש לדון הוא אם‬ ‫אוכלים דברים שלא באים לעורר‬ ‫התאבון ואוכלים מהם יותר מכזית‪ .‬וכתב‬ ‫החיי״א שעל כן יקפיד לאכול דוקא‬ ‫פחות מכזית‪ .‬‬ ‫ולפ״ז יש ליזהר ולהזהיר שלא לאכול‬ ‫מדברים שאינם באים לעורר התאבון‬ ‫כשיעור כזית‪ .‬והאוכל‬ ‫דברים שלא מעוררים התאבון יאכל‬ ‫פחות מכזית שלא ליכנס לספק‪( .‬אפילו‬ ‫אכל כשיעור אינו צריך לברך‪ .‬‬ ‫אבות‬ ‫וזה כולל שאר משקין‪ .‬ועל כן אינם שייכים לסעודה‬ ‫כלל‪ .‬‬ .‬נכנס לספק‪ .‬ובספר‬ ‫ליצחק ריח (אבן דנאן) לקו״ד (ברכות)‬ ‫העתיק דברי החיי״א דהאוכל דברים‬ ‫שבאים לעורר התאבון אינו מברך‬ ‫אחריהם‪ .‬ושאין ראיה‬ ‫מבעה״מ‪ .‬דאם‬ ‫יאכל כשיעור צריך לברך עליהם ברכה‬ ‫אחרונה‪.‬‬ ‫ובדעתם שבעוד זמן קצר יטלו ידיהם‬ ‫ולאכול פת‪ .‬וכן לא‬ ‫לאכול מיני מזונות שהם ספק פת‪ .‬אם אוכל מהם כשיעור‬ ‫צריך לברך עליהם ברכה אחרונה‪ .‬וגם לא לאכול דברים‬ ‫שהיו נפטרים מברכה אילו אכלם תוך‬ ‫הסעודה דבאים ללפת הפת‪ .‬וכן במ״ב (סי׳ קע״ו שעה״צ‬ ‫אות ח׳) הסיק דלא כהמג״א‪ .‬ירקות מלוחים וכדומה‪ .‬וכגון האוכל פירות שלא‬ ‫שייכים כלל לסעודה ואוכל מהם רק כדי‬ ‫להשלים בברכותיהם מאה ברכות‪ .‬וה״ה האוכל דברים שלא‬ ‫יאכל מהם בתוך הסעודה כגון תפוחי‬ ‫אדמה וכדומה‪ .‬בלא חשש)‪.‬והביא ראיה‬ ‫מדברי בעל המאור בפסחים שכתב דכל‬ ‫שימשוך השתיה בתוך הסעודה מישך‬ ‫שייכי‪ .‬האם‬ ‫טעון גם ברכה אחרונה‪.‬ולא‬ ‫כתב שהמנהג לאכול מדברים אלו ולא‬ ‫לברך‪ .‬האם‬ ‫יש על מה לסמוך שלא לברך עליהם‬ ‫ברכה אחרונה‪ .‬וכ״ז בשבת ולא בימי החול לפי‬ ‫טעמו של הערה״ש דמדין קידוש במקום‬ ‫סעודה אינו מברך ברכה אחרונה‪.‬וכ״כ בח״א (כלל מ״א)‪.‬וע״כ מי‬ ‫שאוכל קודם הסעודה דברים שלא‬ ‫שייכים לסעודה‪ .‬‬ ‫שהרי הקידוש הוא במקום סעודה והכל‬ ‫הוא מהסעודה‪ .‬‬ ‫אולם בערוך השולחן (סו״ס קע״ו) כתב‬ ‫וז״ל‪ :‬ופשיטא בשבת כשנותנין לאחר‬ ‫קידוש מיני מתיקה ושאר דברים‪.‬כן העתיק בגר״ז (סי׳‬ ‫קע״ו) בהדיא‪ .‬וכן כתב‬ ‫באורל״צ ח״ב (פי״ב אות ז׳)‪ .‬‬ ‫ובמ״ב (ס״ק ב ׳)‪ .‬ובנשמ״א (שם) ובגר״ז (סי׳‬ ‫קע״ד) הרבו להשיג עליו‪ .‬ע״כ‪ .‬לא חשיבא אכילה זו‬ ‫כחלק מהסעודה‪ .‬‬ ‫במג״א (סי׳ קע״ד ס״ק י״ד) כתב‬ ‫דהשותה לפני הסעודה משקין שעתיד‬ ‫לשתות מהן גם בתוך הסעודה‪ .‬כיון‬ ‫דאין ברכתן באה לפטור מה שבתוך‬ ‫הסעודה‪ .‬דחשיבי‬ ‫צורך הסעודה‪ .‬וא״כ י״ל דבכה״ג ספק ברכות‬ ‫להקל‪ .‬והאוכל דברים שנפטרים‬ ‫מברכה אם אוכלם בסעודה‪ .‬ולפ״ז מי שאוכל ושותה דברים‬ ‫שאינו עתיד לאכול מהם תוך הסעודה‪.‬אם אוכלם‬ ‫לפני הסעודה מברך לאחריהם‪ .‬וע״ע בחיי״א (כלל‬ ‫מ״א) שג״כ כתב לא לברך ברכה‬ ‫אחרונה‪ .‬וצריך לברך עליהם‬ ‫ברכה אחרונה‪ .‬לא יברך‬ ‫עליהם ברכה אחרונה‪ .

‬‬ .‬מאחר‬ ‫שיש לו סיבה לברך‪ .‬ו אין חילוק בין חזר למקוס שאכל כבר ו בין סייס סעולתו‬ ‫במקוס אחר וכן נוהגיס במלינות אלו‪ .‬אבל אם דיבר עמו ב תוך הבית אע״פ ששינה מקומו מפינה לפינ ה א"צ‬ ‫לברך‪.‬מיהו לצורך מצוה עוברת כגון שהגיע ז מן תפלה‬ ‫מותר‪.‬הואיל ושינה מקומו‬ ‫צריך לברך למפרע על מה שאכל ו חוזר ו מברך בתחילה המוציא ואח״כ יג מור‬ ‫סעוד תו‪ .‬‬ ‫מו ר״ ם‪ .‬וי ש‬ ‫ש כ ת בו ש אף נ הגו‬ ‫א בו ת‬ ‫ומ״מ סיים דיש לו על מה לסמוך‪ .‬רק סובריס ששינוי מקוס‬ ‫אינו אלא כהיסח הלעת‪ .‬‬ ‫סעיף ב‪ :‬הגה ויש חולקיס בכל מה שכתוב בסימן זה‪ .‫קנח‬ ‫מגן‬ ‫סימץ קעח‬ ‫אבות‬ ‫פימן קעח ‪ -‬איזה דברים קרוים הפפק בפעודה‬ ‫דין יצא ממקומו באמצע פעודת פת‬ ‫סעיף א‪ :‬היה אוכל בבי ת זה ופסק סעוד תו והלך לבי ת אחר‪ .‬וכפי שכתב בברכ״י‬ ‫או״ח (סי׳ מ״ו) וסיים דמ״מ אין לאכול‬ ‫יותר מכזית שאז יש לו ספק בברכה‬ ‫אחרונה‪.‬כשחוזר לסעולה א"צ לברך כלל‪ .‬‬ ‫ג) ולענין הספק השלישי‪ .‬דבאים‬ ‫להמשיך האכילה‪ .‬‬ ‫אם שינ ה מ קו מו מ ס עוד ה ז ו ל ס עוד ה א חר ת אינו צ רי ך ל ב ר ך שו ב על‬ ‫מה‬ ‫שי א כל ב ס עוד ה‬ ‫ה שני ה‬ ‫כ ד ב רי‬ ‫מ קו ר‬ ‫ב) ולענין הספק השני היאך מברך על‬ ‫מאכלים אלו אשר יש מהם שפטורים‬ ‫מברכה באמצע הסעודה‪ .‬או שהיה אוכל‬ ‫ו קראו חבירו לדבר עמו ויצ א לו לפתח בי תו ו חזר‪ .‬ולכן אס שינה מקומו למקוס אחר א"צ לברך‬ ‫ו כו'‪ .‬אי חשיב‬ ‫קידוש במקום סעודה‪ .‬ע׳ מה שכתבנו‬ ‫בסי׳ רע״ג‪.‬להא פת‬ ‫צריך ברכה במקומו לכו״ע‪ .‬מ" מ לכתחילה לא יע קור ממקומו בלא ברכה‬ ‫לחיישינן שמא ישכח מלחזור לאכול‪ .‬או ללפת בהם את‬ ‫הפת‪ .‬ולכן מי שפסק סעולתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חברו ללבר‬ ‫עמו א פי' לפתח ביתו או למקוס אחר‪ .‬בשו״ת יחוה דעת (חזן)‬ ‫שם אמנם פקפק על המנהג מטעם זה‪.‬וא״כ נמצא שגורם בזה ברכה‬ ‫שאינה צריכה דומיא דמה שאמרו במס׳‬ ‫יומא (דף ע׳‪ ).

‬‬ .‬דספק ברכות להקל אמרינן‬ ‫אף נגד מר״ן‪ .‬ובאורל״צ ח״א (סי׳‬ ‫י״ז) כתב דיש לחלק בין ספק ברכות‬ ‫להקל דברכה שאינה צריכה כנידוננו‪.‬וכ״כ‬ ‫הגר״מ אליהו שליט״א בתשובה‬ ‫שהובאה בשו״ת שמ״ש ומגן שם‪.‬שהרי מחזיק פת בידו‪. 143‬כ״כ בשו״ת שמ״ש ומגן ח״א (סי׳‬ ‫א׳ ) שמנהגנו מימי קדם שאפי׳ לכתחילה‬ ‫עוקרים ממקום למקום‪ . 143‬וי ש או מרי ם ד ה עי קר כ ד ב רי מ ר ״ן ו א ם שינ ה‬ ‫מ קו מו צ רי ך ל חזו ר ו ל ב ר ך‪. 144‬כן דעת הג״ר ידידיה מונסוניגו‬ ‫זצ״ל שנקטינן כדברי מר״ן ולא אמרינן‬ ‫ספק ברכות להקל‪ .‬והבא״ח (פ ׳ בהעלותיך אות‬ ‫ב׳ )‪ .‬וגם לא חיישינן‬ ‫לשמא ישכח‪ .‫מגן‬ ‫לכ ת חיל ה‬ ‫ללכ ת‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫מ מ קו ם‬ ‫ל מ קו ם‪ .‬‬ ‫ואע״פ שלדעת מר״ן צריך לברך על מה‬ ‫שאכל שם‪ . 144‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬וכ״כ בכה״ח (אות א ׳‬ ‫ואות יד)‪ .‬דבכה״ג דהויא ברכה‬ ‫שאינה צריכה אזלינן כדעת מר״ן‪ .‬‬ ‫לברכה לבטלה‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ .‬וכ״כ ביפה ללב (אות ב׳ )‪.‬ולו ק חי ם‬ ‫אבות‬ ‫פ ת עמהם‬ ‫ק‬ ‫ד ב כ ה״ג ל א‬ ‫חיי שינן ש מ א י שכ ח‪ .

‬‬ .‬‬ ‫הנשים לא קיבלו על עצמן הנהגה זו‪.‬‬ ‫וע״ע במור וקציעה (שם) ובאוצר פסקי‬ ‫הסידור (סימן רמ״ד)‪.‬‬ ‫א בו ת‬ ‫וע״ע בכה״ח (קפ״א כ״ז)‪ .‬וכן הובא‬ ‫מנהג הנשים להקל במים אחרונים‬ ‫בשו״ת שבט הלוי חלק ב׳ (סימן כ״ג)‬ ‫ובתשובות והנהגות ח״א (סי׳ קע״ד)‪.‫מגן‬ ‫סימץ קפא‬ ‫אבות‬ ‫פימן קפא ‪ -‬דין מים אחרונים‬ ‫חיוב נשים במים אחרונים‬ ‫סעיף י‪ :‬יש ש אין נוהגים לי טול מים אחרונים ו כו'‪.‬ונתן‬ ‫טעם שכיון שמעיקר הדין לא צריך‬ ‫הנטילה כיון שאוכלים עם מזלג‪ .‬‬ ‫י ש ש כ ת בו שנ שי ם ה קילו ב מי ם א חרוני ם‪. 145‬כן כתב במקוה המים ח״ג (סי׳‬ ‫י״ז) שנהגו הנשים להקל בזה‪ . 145‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬ורק‬ ‫ע״פ הסוד מקפידים על נטילה זו‪.‬‬ ‫א ע״פ ש מ עי קר ה דין חוב ת מי ם א חרוני ם הו א בין ל אנ שי ם ו בין לנ שי ם‪.

‬וכלשון השו״ע (קצ״ב א ׳) וכן‬ ‫גירסת האבודרהם ועוד‪.‬יודו לה חסדו ונפלאותיו‬ ‫לבני אדם״ (כן העיד בלפי ספר שם)‪.‬ולא אומרים האל הזן‬ ‫אותנו‪ .‬ולא‬ ‫״אנחנו מודים לך״‪ .‬אך רבים נהגו‬ ‫לדלג על זה‪.‬‬ ‫כשמסיימים‪ .‬‬ ‫לא או מרי ם הנדפ ס ב סי דו רי ם הזננו ו ל א מ מ ע שינו‪ .‬‬ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫קסא‬ ‫פימן קפז ‪ -‬דיוקים בנופח ברכת המזון‬ ‫נופחאות בברכת המזון‬ ‫סעיף א‪ :‬י ש אומרים ברוך משביע לרעבי ם‪ .‬לפני עושה שלום יש‬ ‫מוסיפים‪ :‬״כי השביע נפש שוקקה‪ . 148‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫כתוב בסידור‪ :‬״אנו מודים לך״‪ .‬וכן‬ ‫בברכה שלישית חותמים בונה ברחמיו‬ ‫ירושלים אמן‪.‬כ״כ בנהגו‬ ‫העם (ברמה״ז)‪ .‬‬ ‫‪ . 147‬‬ ‫ב בי ת ה אבל מ ברך כנו ס ח ה מוד פ ס ב סי דו רי ם ברכ ת ה מזון ל א בלי ם‪.‬תבנה עיר ציון ברינה‪ .‬‬ ‫ובאמידת רצה בשבת מוסיפים ״ואף על‬ ‫פי שאכלנו ושתינו חורבן ביתך וכו׳״‪.‬‬ ‫וכן בסיום ברכה השלישית נדפס בסידור‬ ‫״שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה״‪.‬ו אין ל או מרו ו כו'‪.‬וארמון על‬ ‫משפטו ישב בקרוב‪ .‬ואומרים‪ :‬״אל תצריכנו״‪ .‬אל א הזן או תנו‪. 148‬ובנוסח המדוייק יעויין בבית עובד‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫אחדי אל תצריכנו לידי בשר ודם יש‬ ‫מוסיפים ״בחיינו ובחיי כל קהל בית‬ ‫ישראל‪ . 147‬כ״כ בנהגו העם (ברהמ״ז)‪ . 146‬כן המנהג‪ .‬כבראשונה״‪.‬וכן בברכה שלישית‬ ‫חותמים בונה ברחמיו ירושלים אמן‪ . 146‬‬ ‫ו מ סיי מי ם הזן ב ר ח מיו את הכל‪.‬‬ ‫א בו ת‬ ‫אחרי לא לידי הלואתם‪ .‬‬ ‫בגמר ברכת המזון רבים נהגו להניח היד‬ ‫על הלחם כשהם אורחים ולומר להניח‬ ‫ברכה אל ביתך‪ .‬‬ ‫וכמו״כ י״א שחותמים ברכה ראשונה‬ ‫כך‪ :‬הזן ברחמיו את הכל‪ .‬עי כה״ח ס״ק ל‪.‬‬ ‫עי׳ הערת הגר״י בן נאים שליט״א (בסוף‬ ‫הספר)‪.‬ויש‬ ‫שרק חותמים ברכת בונה ירושלים כן‪.‬ולא‬ ‫״נא אל תצריכנו״‪ .‬ומשיבים להם ומביתך‬ ‫אל יחסר‪.‬ותכון‬ ‫עבודת הקודש בירושלים‪ .‬ויש שאמרו‬ ‫״אנחנו״‪ .‬ונפש‬ ‫רעבה מילא טוב‪ .‬הודו לה ׳ כי טוב כי‬ ‫לעולם חסדו‪ .

‬והם‬ ‫עונין ״יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד‬ ‫עולם״‪ .‬שאומר אחד מהם נברך שאכלנו מ שלו‪.‬כמ״ש המ״ב (ס״ק‬ ‫ב׳)‪ .‬‬ ‫והם עונים ואומרי ם ברוך שאכלנו מ שלו ו ב טו בו חיינו‪ .‬‬ ‫ומה שלא מוסיפים ברשות מלכא‬ ‫עילאה קדישא‪ .‬אבל ברו״ח (אות‬ ‫ב׳) יישבו‪ .‬ויותר מובן לנו מלשון‬ ‫ארמית‪ .‬וכן נדפס בבית עובד‪.‬והנה במג״א‬ ‫(ס״ק א׳) הביא מדברי הזוה״ק (ריש פ׳‬ ‫דברים) לומר נוסח‪ :‬״הב לן ונבריך״‬ ‫והטעם כי כל מילי דקדושה בעי‬ ‫הזמנה‪ .‫קסב‬ ‫מגן‬ ‫סימץ קצב‬ ‫אבות‬ ‫פימן קצב ‪ -‬ברכת זימון בג׳ או בעשרה‬ ‫אמירת ״רבותי נברך״‬ ‫סעיף א‪ :‬היו המסובין ג'‪ .‬והוא פירושו‬ ‫של הב לן ונבריך‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫שאינ״ז אלא היכי תמצי כדי שנתאחד‬ ‫לברך לבוראנו‪ .‬כי אין‬ ‫מעלה באמירתה בלשון ארמית דוקא‪.‬ו ל א‬ ‫ל הו סי ף‬ ‫בר שו ת‬ ‫מלכ א‬ ‫עיל א ה קדי ש א‪.‬דנר׳ דיותר טוב לומר‬ ‫כלשון הזוהר ע״ש‪ .‬ולכאו׳ יש לתמוה על המג״א‬ ‫למה לא נימא כלשון הזוהר בלא‬ ‫שינויים‪ .‬והוא היכי‬ ‫תמצי לזמן ביחד‪ .‬‬ ‫ולא מוסיפים כשאר עדות הספרדים‬ ‫״למלכא עילאה קדישא״‪ .‬כי זה הלשון שאנו‬ ‫רגילין בו‪ .‬ונראה דפשיטא ליה להמג״א‬ ‫בכוונת הזוה״ק שיפתח במילי דפתיחה‬ ‫של הזמנה ככל הזמנה דמצוה בפה‬ ‫קודם עשיית המצוה‪ .‬שישתקע הדבר ולא יאמר וכל‬ ‫המוסיף מגרעות נתן‪ .‬וע״ע בכה״ח (ס״ק ב)‪. 149‬כך המנהג‪ .‬וזה נעשה בכל לשון‬ ‫שיבינו‪ .‬‬ ‫נ הגו ל פ תו ח‬ ‫הזי מון‪ .‬דהרי כל‬ ‫מטרת אמירת הב לן ונברך‪ .‬וע״כ עדיף שיאמר זאת בלשון‬ ‫אשר רגילים בו‪ .‬ו הוא חוזר‬ ‫ו או מר ברוך שאכלנו מ שלו ו ב טו בו חיינו‪.‬ואין בדבריו כדי דחייה לדברי‬ ‫אדונינו המג״א‪. 149‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬ומזה מבואר מנהגינו‬ ‫לומר נוסח ״רבותי נברך״‪ .‬‬ ‫וכאמור דברינו מבוססים ע״פ הזוהר‪.‬‬ .‬ומזה נוהגין שהמזמן אומר‪:‬‬ ‫״רבותי מיר וועלין בענטשין״‪ .‬ואמנם בכה״ח (ס״ק ב׳) השיג‬ ‫על המג״א‪ .‬לא הבנתי טעמו‬ ‫של דבר לומר בלשון הזוהר‪ .‬ב הב‬ ‫לן ונ ב רי ך‪ .‬אשר ע״כ פירושו של‬ ‫הב לן אומרים בלשון אשכנז‪ .‬עי׳ ביפה ללב (אות‬ ‫ד׳)‪ .‬חייבים בזי מון‪ .

‬ע׳ בספר ישמח לבב‬ ‫(ס״ה אות ט״ז) אחרי שהעיד שמנהגנו‬ .‬רמב״ם‬ ‫(פ״ג הל׳ י״ג דברכות) ועוד הרבה‬ ‫ראשונים‪ .‬‬ ‫ואולם באחרונים תמהו על עיקר הנוסח‪.‬‬ ‫ופולין‪ .‬וב א״י חותם על הארץ ועל פירו תי ה״‪ . 150‬ו כן ב חתימ ה או מרי ם על ה ארץ ו ע ל המחיה ו ע ל הכלכל ה״‪.‬׳ אחר ה׳ מיני פירות וה׳ מיני‬ ‫דגן‬ ‫חתימת ברכת על המחיה ועל הכלכלה‬ ‫סעיף י‪ :‬בברכה אחת מעין שלש של פירו ת דחוצה ל ארץ חותם על הארץ ועל‬ ‫הפירו ת‪ . 151‬כן המנהג העתיק וכן איתא‬ ‫בסידורים הישנים‪ .‬‬ ‫ודלא כהיד אפרים והו״ד בפקודת‬ ‫אלעזר‪.‬סוריה‪ .‬וכן העיד בשו״ת‬ ‫יחוה דעת (חזן) ח״ג (סי׳ ט״ו) שמנהג‬ ‫זה נתפשט אפילו לפני מר״ן‪.‬כדאיתא בגמ ׳‬ ‫בברכות (דף מט‪ ).‬והוא‬ ‫כדי שתהיה כל החתימה מעין הפתיחה‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫שהרי אין חותמין בשנים‪ .‬‬ ‫ואשר היא גם שיטת הרא״ש לדברי‬ ‫ע״פ‬ ‫ונמשכנו‬ ‫חמודות‪.‬ונר׳ דעפ״ז‬ ‫נמשך מנהגנו בזה ע״פ שיטת הטור‪.‬ויתכן‬ ‫שע״פ דבריהם החל המנהג הזה עוד‬ ‫לפני מר״ן וכמש״כ בנוהג בחכמה דרוב‬ ‫מנהגי פאס הם ע״פ הרד״א‪ .‬‬ ‫והנה מקור הדברים מהסוגיא בברכות‬ ‫(דף מד‪ ).‬וכן העיד בשו״ת‬ ‫ישמח לבב (עובדיה סי׳ ה׳ )‪ .‬ע׳ בספר אוצר פסקי הסידור‬ ‫שכן נוהגים יוצאי מרוקו‪ .‬ושם מבואר שחותם בעל‬ ‫המחיה בלבד‪ . 150‬כן המנהג‪ .‬ליטא‪.‬וכן‬ ‫א בו ת‬ ‫גורס בדברי חמודות על הרא״ש (אות‬ ‫ק״ל)‪ .‬‬ ‫נו הגי ם לו מ ר ס מוך ל ח תימ ת הברכה ״ונוד ה לך על ה ארץ ו ע ל המחיה ו ע ל‬ ‫הכלכל ה״‪ .‬ונתפשט המנהג בהרבה‬ ‫קהילות‪ .‬אמנם בטור (סי׳ ר״ח) העתיק‬ ‫נוסחת ״על המחיה ועל הכלכלה״‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫פימן רח ‪ -‬דין ברכה מעין ‪ .‬וכ״כ בתניא רבתי (אות כ״ט)‪. 151‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬וכן איתא ברי״ף‪ .‬וכן איתא בספר ברכת‬ ‫כהונה (נדמ״ח עמ׳ תקע״ו אות ד ׳)‪ .‬ואם בחו״ל אוכל‬ ‫מפירו ת הארץ חותם ג״כ על פירו תי ה‪.‬‬ ‫ובר״ד אבודרהם (דף שע״ד)‪ .‬וכ״כ בנהגו‬ ‫העם (ברכות)‪ :‬״מנהגנו בנוסח ברכת על‬ ‫המחיה ועל הכלכלה״‪ .‬ובספר עלי הדס כתב שכן מנהג‬ ‫תוניס‪.‬‬ ‫הלחם‬ ‫האבודרהם‪ .

‬עי׳ הערה הבאה)‪ .‬אך‬ ‫במעשה ניסים (דף קי״ב) העיר דט״ס יש‬ ‫בדבריו‪ .‬להגורסים‬ ‫בתחילת הברכה מינים‪ .‬‬ ‫והרבה אחרונים נקטו כדבריהם‪ .‬‬ ‫ונראה דנוסח זה מבוסס על הך כללא‬ ‫דצריך שתהיה החתימה מעין הפתיחה‪.‬‬ .‬‬ ‫וכן הביא בברכי יוסף בשם ההלק״ט‪.‬ובספר אורחות רבינו‬ ‫ח״א (עמ ׳ ס״ח) איתא שכן נהג‬ ‫הסטייפלר זצ״ל‪.‬דהרי יחידאה הם‪ . 152‬כן אמר הגר״י מונסוניגו זצ״ל‪ . 152‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫לומר על המחיה ועל הכלכלה‪ .‬פסקי ריקאנטי‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫קיצשו״ע (סי׳ נ״א)‪ .‬שפותחים‬ ‫״על המחיה ועל הכלכלה״‪ .‬דומיא דעל‬ ‫פירותיה שכתב מר״ן לומר על פירות‬ ‫א״י‪ .‬וכ״ש בנידוננו‬ ‫שהוא ממש מעין הפתיחה‪ .‬‬ ‫כן איתא בבא״ח (ש״ב מסעי א ׳)‪ .‬וצ״ע‪.‫קסד‬ ‫מגן‬ ‫סימץ רח‬ ‫אבות‬ ‫וי״ א ד חו ת מי ם על ה ארץ ו ע ל המחיה ב ל בד‪.‬וע״ע בספר אוצר פסקי הסידור‬ ‫(שם) מה שכתב ליישב עוד בזה‪.‬וכ״ה הגר״י‬ ‫מאמן שליט״א (סוף הספר)‪.‬שהקשו בגמ ׳‬ ‫איך חותמים בשנים‪ .‬אמנם לעצם‬ ‫הקושיא יש לומר ע״פ מה שפירש‬ ‫בריטב״א בברכות שם דבברכת מקדש‬ ‫השבת וישראל והזמנים‪ .‬ע״כ‬ ‫מסיימים מעין הפתיחה‪ .‬ע׳‬ ‫בלבוש‪ .‬תמה‬ ‫שהרי אין חותמין בשנים‪ .‬שכן‬ ‫קיבל‪ .‬ובפרט לפי מה‬ ‫שהזכרנו לעיל דהמנהג לומר סמוך‬ ‫לחתימה ונודה לך על הארץ ועל המחיה‬ ‫ועל הכלכלה (ודלא כהיד אפרים ופקודת‬ ‫אלעזר‪ .‬ושוב מצא בספר כפתור ופרח‬ ‫כן‪.‬שלפני החתימה אומרים על‬ ‫המחיה ועל הכלכלה‪ .‬בן איש חי (פ׳‬ ‫מסעי) ועוד‪ .‬אבל בחתימה‬ ‫אומרים רק על המחיה‪ .‬וגם ביד אפרים ובפקודת‬ ‫אלעזר צידדו כן‪ .‬‬ ‫ויש נוהגים שעל דגן א״י אומרים על‬ ‫מחיתה ועל כלכלתה‪ .‬אמנם בסידורי הבא״ח כגון‬ ‫סידור עוד יוסף חי נדפס כהנ״ל‪ .‬‬ ‫ויש נוהגים לומד ונודה לך ה׳ אלוקינו‪.‬‬ ‫פי דכולהו ענין קדושה‪ .‬אבל יש‬ ‫להעיר על השעה״צ דמלבד הטור‬ ‫ואבודרהם כן נמצא גם בתניא רבתי‪.‬ומ״מ כתב דאין לשנות מנהג‬ ‫ראשונים‪ .‬ע׳ בברכ״י (ס״ק י׳) בשם ההלכות‬ ‫קטנות שנוהגין כן‪ .‬‬ ‫וע׳ לעיל (סי׳ קי״ח) שביארנו דמה״ט‬ ‫א בו ת‬ ‫חותמים במכניע מינים‪ .‬‬ ‫ואמנם גם בשעה״צ (ס״ק נ״ב) תמה על‬ ‫נוסחת הטור ואבודרהם והמג״א‬ ‫שהעתיקו‪ .‬וה״נ י״ל דעל‬ ‫המחיה ועל הכלכלה הכל ענין שבח‬ ‫המזון‪ .‬דהוי לפי״ז‬ ‫ממש מעין כל הברכה כולה‪.‬ותירצו חוץ מזו‪.‬ובארול״צ‬ ‫ח״ב (פ׳ מ״ו אות מ״ה) כתב שבאמת‬ ‫המנהג לומר על המחיה‪ .‬ולא מצא סמך‬ ‫למנהג‪ .‬יעב״ץ בסידורו‪.

‬וכ׳ שטעם הדבר מפני הצניעות‪.‬‬ ‫א בו ת‬ ‫אגב‪ .‬וע״ע‬ ‫בזה בשו״ת מנחת שלמה ח״ב(סי׳ ד׳ אות‬ ‫ל״א) שהעיד שאין הנשים נוהגות לברך‬ ‫ברכה זו‪ . 153‬‬ ‫אמירת פפוקים לפני ברכת הגומל‬ ‫סעיף ב‪ :‬ומה מברך‪ .‬נראה פשוט‬ ‫שגם לבני ספרד בימינו אין לברך הגומל‬ ‫על נסיעה מעיר לעיר יותר מפרסה‪ .‬ו מי שהיה חבוש בבי ת‬ ‫האסורים ויצ א‪ .‬ע״כ‪ .‬ומבואר שם‬ ‫שעכ״פ צריך חזקת סכנה‪ .‬ואם משום תאונות דרכים‪ .‬והאריך בזה בשו״ת עטרת‬ ‫שלמה (סימן י״א) ביישוב הענין בכמה‬ ‫אנפי ובס׳ שרשי מנהגי אשכנז גם‬ ‫במקומם לא נהגו הנשים לברך‪ .‬יו ר די הים כ שעלו ממנה‪ .‬ו הולכי מדבריו ת‬ ‫כ שיגיעו לי שוב‪ .‬ו סימנך וכל החיים יו דו ך סלה ״ח״בוש ״י״ סורין ״י״ם ״מ״דבר‪.‬אין‬ ‫לברך‪( .‬ומיהו בפחות‬ ‫מפרסה אינו צריך‪ . 153‬כן העיד בס ׳ נשמת חיים להגאון‬ ‫רבי יהושע מונסוניגו זצ״ל (ערך ברכת‬ ‫הגומל)‪ .‬‬ ‫והשומעים אומרי ם‪ .‬מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה‪.‬מפני שכל‬ ‫הדרכים בחזקת סכנה‪ .‬דהנה‬ ‫מקור דברי השו״ע מספר תורת האדם‬ ‫להרמב״ן שהובא בב״י‪ .‬‬ ‫ה מנ הג ה פ שו ט ש אין נ שי ם מ בר כו ת ברכ ת הגו מ ל א חרי ליד ה‪.‬מה שיש נוהגים שבנסיעה מעיד‬ ‫לעיר מברכין הגומל ע״פ מה שנפסק‬ ‫בשו״ע (סעיף ז ׳) דבספרד נוהגין לברך‬ ‫כשהולכין מעיר לעיר‪ .‬בא״י אמ״ה הגומל לחייבים טובו ת שגמלני כל טוב‪.‬ו מי שהיה חולה ונ תרפ א‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬וכ״כ‬ ‫בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג (סי׳ ס ׳)‪:‬‬ ‫״במרוקו לא נהגו הנשים לברך ברכת‬ ‫הגומל״‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫פימן ריט ‪ -‬ברכת הודאת היחיד‬ ‫ברכת הגומל לנשים‬ ‫סעיף א‪ :‬ארבעה צריכי ם ל הודו ת‪ .‬ובימינו‬ ‫שבדרכים אין חזקת סכנת ליסטים‪ .‬וכתב שלא ידע טעם הדבר‪ .‬‬ ‫דכל כבודה בת מלך פנימה‪ .‬גם‬ ‫בעיר היינו צריכים לברך משום כך‬ ‫וכמוש״כ באור לציון ח״ב פרק יד אות‬ ‫מב) ואין ראיה ממה שהמנהג היה לברך‬ .‬ומ״מ ביולדת‬ ‫רבים נוהגים בירושלים לברך דרגילים‬ ‫הקרובים להתאסף בביתה ע״ש‪ .‬אכן‬ ‫מנהגנו שגם בזה לא מקפידות לברך‪.

‬יו דו ל ה׳ ח סדו‬ ‫ונ פ ל או תיו ל בני אד ם״‪.‬וע״ע בשו״ת‬ ‫אורל״צ (שם)‪ . 154‬כן המנהג הפשוט‪ .‬ועי׳ בהערת הגר״א עמאר‬ ‫שליט״א ובמה שנהג הגר״ב טולידנו‬ ‫שליט״א לברך‪. 154‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫כשנוסעים מעיר לעיר‪ .‬הו דו ל ה׳ כי טו ב כי ל עול ם ח סדו‪ .‬וכן שמעתי בשם הגרב״צ אבא‬ ‫א בו ת‬ ‫שאול זצ״ל שכן דעתו‪ .‬כי שם היה מצוי‬ ‫סכנת ליסטים על הדרך‪ .‫קסו‬ ‫מגן‬ ‫סימץ ריט‬ ‫אבות‬ ‫ו ל פני הברכ ה נו הגי ם לו מ ר פ סו קי ם א לו‪ :‬״ ה ללוי ה אוד ה ה׳ ב כל ל ב ב‬ ‫ב סוד י שרי ם ו עד ה‪ .‬וכ״כ בשו״ת‬ ‫שמ״ש ומגן ח״ג (סי׳ נ״ה)‪.‬‬ .‬‬ ‫‪ .‬וכן שמעתי‬ ‫מהגרי״ש אלישיב שליט״א שמסתבר‬ ‫שבימינו גם לבני ספרד אין לברך בנוסע‬ ‫מעיר לעיר בכבישים שאין בהם סכנת‬ ‫ליסטים‪ .

‬וכן כתב ביפה‬ ‫ללב (אות א ׳)‪ .‬‬ ‫ובענין ברכת שהחיינו על כלים חדשים‪.‬‬ .‬כן העיד הבן איש חי‬ ‫(ש״א פ׳ ראה אות ח ׳) שלא נהגו‬ ‫העולם לברך ברכה זו‪ .‬והביאם הכה״ח (ס״ק ו׳)‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫פימן רכג ‪ -‬מי שילדה אשתו וכו׳‬ ‫ברכת הטוב והמטיב בלידת בן‪ . 156‬‬ ‫מ קו ר א בו ת‬ ‫‪ .‬וכן נהגו רבים‬ ‫מקהילות ספרד‪ . 156‬כן המנהג‪ .‬ומזה נתפשט‬ ‫שרביס מקיליס באלו הברכות‪.‬‬ ‫כדברי הרמ״א שברכה זו היא רשות‬ ‫ולא חובה‪ .‬כתב‪:‬‬ ‫״ומ״מ נראה לי פשוט דבפעם ראשון‬ ‫כשרואה אותה מברך שהחיינו‪ .‬‬ ‫והמדקדקים מברכין בלא שם ומלכות‬ ‫אפילו על מחצלת חדשה‪.‬‬ ‫‪ .‬וכ״כ בספר ברכת השיר‬ ‫והשבח (פרק י״א ד׳) שזהו מנהג‬ ‫ספרד‪ . 155‬ו כן ל א מברכי ם‬ ‫ש ה חיינו ב ליד ת הבת‪..‬ע״כ‪ .‬אך‬ ‫דעת הגרי״ש אלישיב שליט״א (הובא‬ ‫בספר וזה״ב פ ׳ י״ח) שגם לבני אשכנז‬ ‫אין לברך ברכה זו‪ .‬דלא כחידושו של המ״ב‪. 155‬כן העיד בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג‬ ‫(סי׳ פח) וז״ל המנהג הפשוט שמי‬ ‫שנולד לו בן זכר אינו מברך הטוה״מ‪.‬והמקור לברכה הוא‬ ‫מהמשנה ברורה (ס״ק ב׳) שלאחר‬ ‫שכתב שאין מברכים הטוה״מ על בת‪.‬‬ ‫כתב בלקט הקמח (אות כ ׳) שהמנהג‬ ‫פשוט שאין מברכין רק על כלי לבישה‬ ‫חדשים‪ .‬‬ ‫ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו שאינה חובה אלא רשות‪ .‬והוא‬ ‫כ״ש ממה שלא מברכים הטוב והמטיב‬ ‫שנזכרה בגמ ׳‪.‬אבל לא על כלי תשמיש‪.‬וגם היא צריכ ה לברך כן‪ .‬הגה‪.‬דמי‬ ‫גרע מרואה את חבירו לאחר ל׳ יום‬ ‫ושמח בראייתו דמברך שהחיינו״‪ .‬‬ ‫שמעולם לא שמענו ברכה זו‪ .‬או שהחיינו בלידת בת‬ ‫סעיף א‪ :‬ילדה אשתו ז כר מברך הטוב והמטיב‪ .‬‬ ‫לא נ הגו ל ב ר ך ברכ ת ה טו ב ו ה מ טי ב ב ליד ת בן‪ .‬וכן משמע‬ ‫מסתימת כל פוסקי ספרד שלא הביאו‬ ‫חידוש זה‪ .‬‬ ‫אפילו כשהוא מעוניין בבנות‪ .‬ובחסד לאלפים (אות‬ ‫ד׳)‪ .

‬ומצוה הבא לידך‬ ‫אל תחמיצנה‪ .‬ואע״פ שיש פוסקים‬ ‫דס״ל דענין זריזין עדיף מרוב עם‪ .‬ורק אם אירע‬ ‫לו שרואים יברך ביחיד‪ .‬לכן‬ ‫יזדרז לברך תיכף‪ .‬י״ל‬ ‫דאין בזה מנהג כלל‪ .‬וי ש‬ ‫חג‪ .‫קסח‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ רכו‬ ‫פימן רכו ‪ -‬הרואה פרחי האילן מה מברך‬ ‫סעיף א‪ :‬היוצא בי מי ני סן וראה אילנו ת ש מוצי אין פרח אומר ו כו'‪.‬י״ל‬ ‫דהכא אכתי לא מטי זמנו לברך‪ .‬ולא ידע האדם את עתו‪ . 157‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬אמנם מאחר שאם יברך‬ ‫ברכה זו לא תהיה ברוב עם‪ . 157‬נר המערב (דף שד)‪ .‬משום זריזים‬ ‫מקדימין‪ .‬ונ הגו לברכ ה‬ ‫ב רו ב עם‬ ‫הדר ת‬ ‫מלך‪.‬‬ ‫נ הגו ל ב ר ך ברכ ה ז ו ב חו ל ה מו עד פסח ו ל א‬ ‫מ קו מו ת‬ ‫שנ הגו ל ב ר ך‬ ‫ב אי ס רו‬ ‫מי ד בר א ש חו ד ש‪ .‬שהרי‬ ‫אין האילנות לפניו כעת‪ .‬וע׳ בהגדה‬ ‫של פסח ‪ -‬ערב פסח להר״ח כהן‬ ‫מתוניס (ברכת האילנות אות כ ׳) שכתב‬ ‫דבהגיע ר״ח מיד יברך‪ .‬‬ .‬וצ״ע‪.‬ובפרט לפי‬ ‫מה שהיה מצוי בכמה ערי מרוקו‬ ‫באילנות טרם לבלבה עד חוה״מ‪ .‬המנהג‬ ‫א בו ת‬ ‫להמתין לציבור‪ .

158‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬והשיג על‬ ‫הבית עובד‪ .‬‬ ‫ולענין ברכת המפיל ע׳ בכה״ח (סי׳‬ ‫רל״ט ס״ק ז) בשם הספר בירך את‬ ‫אברהם שיש נוהגים לברך בלא הזכרת‬ ‫א בו ת‬ ‫שם אבל לא ראה מי שכתב כן על כן‬ ‫יש לברך בשם ומלכות‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫פימן רכז ‪ -‬ברכת הזיקים‬ ‫ברכת הזיקים בשם ומלכות‬ ‫סעיף א‪ :‬ועל הברקים ועל הרעמים ו ען הרוחות שנ שבו בזעף על כל אחד מאלו‬ ‫אומר בא״ה עושה מעשה ברא שי ת ואם ירצה יאמר שכו חו וגבור תו‬ ‫מלא עולם‪.‬אבל שמעתי מהגר״ש‬ ‫משאש זצ״ל לא לברך ברכה זו בשם‬ ‫ומלכות‪. 158‬כן שמעתי מהגר״ש משאש זצ״ל‬ ‫שלא מברכים ברכות אלו בשם ומלכות‪.‬‬ .‬‬ ‫י ש או מרי ם של א ל ב ר ך על בר קי ם ור ע מי ם ב ש ם ו מ ל כו ת‪.

‬כ״כ בנהגו העם (תפלת שחרית‬ ‫ומנחה אות יט) ובשו״ת יחוה דעת‬ ‫(חזן)‪.‬עת לעשות לה׳‪ .‬ובתחלת‬ ‫ספר מעשה רקח הובאה תשובת בנו ר׳‬ ‫אברהם (וכן הוב״ד בשו״ת הרדב״ז ח״ד‬ ‫סי׳ צ״ד) שהרמב״ם ביטל חזרת הש״ץ‬ ‫במצרים‪ .‬ו כ ת בו הפו ס קי ם ד הו א‬ ‫ט רו דין ב ע ס קי הן ו ל א י כ לו ל כווין כ ר אוי‪ .‬אלא‬ ‫מתפלל שליח ציבור בקול רם ואומר‬ ‫קדושה וברכת אתה קדוש‪ .‬שצריך‬ ‫להחזיר התפלה כמו בשחרית אם לא ע״י‬ ‫הדחק‪ .‫סימץ רלב‬ ‫אבות‬ ‫פימן רלב ‪ -‬דברים האפורים לעשות בשעת המנחה‬ ‫תפלת מנחה בלא חזרת הש״ץ‬ ‫סעיף א‪ :‬אם השעה דחוקה י תפללו בלחש ואח״כ יאמר שליח צי בור מגן ומחיה‬ ‫ויענה קדושה‪ .‬וברדב״ז‬ ‫(שם) הוכיח מישור שכ״ז היה בזמנו‪.‬אבל הספרדים לא נוהגים לחזור‬ ‫שליח ציבור התפלה במנחה‪ .‬ו או מ ר קדו ש ה ו בר כ ת אתה‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬הגה וי" א שיתפלל הש״ץ עס הקהל בקול רס וכן נו הגין‪.‬‬ ‫וכפי שכתב הרמב״ם עצמו דבבית כנסת‬ .‬ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביו ם לג מור י״ח‬ ‫ברכו ת‪ .‬ואח״כ אומר‬ ‫האמצעיות בלחש עם הציבור‪ .‬ונ ח ש ב כ שע ה‬ ‫ד חו ק ה‪.):‬ונפסק בטור שו״ע (סי׳ קכ״ד)‪.‬ה ש״ץ או מר ב קו ל רם מ ת חיל ת תפל ת י ״ ח‪. 159‬כ״כ בב״י (סי׳ רל״ד ד״ה‬ ‫ומתפללין) בשם הכלבו (כ״ז)‪ .‬‬ ‫ו כ ל ה צי בו ר או מרי ם ע מו מל ה ב מל ה‪ .‬‬ ‫ושורש דין חזרת הש״ץ במס׳ ר״ה (דף‬ ‫לג‪ .‬ומתחיל‬ ‫רצה בקול רם וגומר תפלתו בקול רם‬ ‫ע״כ‪ .‬וברמב״ם בשו״ת פאר‬ ‫הדור (סי׳ קמ״ח) כתב דאפי׳ במקום‬ ‫שכולם בקיאין לא בטלה התקנה‪ .‬ובמק״א שם ביאר שהיה טעמו‬ ‫של הרמב״ם בזה מפני שנגרם מזה‬ ‫חילול ה׳‪ .‬ולא‬ ‫הוי בגדר ברכה לבטלה ע״ש‪ .‬שהיו כולם משיחים בעת‬ ‫חזרת הש״ץ‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫והיא תקנה שנתקנה כדי להוציא יד״ח‬ ‫את מי שאינו בקי‪ .‬‬ ‫נ הגו ל ה קל ל ד לג על חזר ת ה ש״ץ ב תפל ת המנחה ו מ ת פ לל ה ש״ץ ב קו ל‬ ‫רם‬ ‫עד האל‬ ‫מ שו ם שהעם‬ ‫ה קדו ש ו מ ש ם‬ ‫מ מ שיך בל ח ש‪ . 159‬‬ ‫אופן חזרת הש״ץ כשאין תפלת לחש‬ ‫שם‪ :‬ו או פן ה חזר ה הו א כ ך‪ .

‬‬ ‫דמאחר שסו״ס מי שאינו בקי יוכל לצאת‬ ‫יד״ח‪ .‬ובכנה״ג או״ח (סי׳ קכ״ד)‬ ‫הביא חבל נביאים שהסכימו לביטול‬ ‫החזרות‪ .‬שאין מתפללים‬ ‫חזרת הש״ץ‪ .‬וגם‬ ‫בשו״ת המבי״ט (סוף הספר סי׳ ק״צ)‬ ‫אחרי שנשאל אם להחזיר אמירת חזרת‬ ‫הש״ץ למקומה‪ .‬וכתב להצדיק המנהג‬ ‫שלא לחזור התפלה עכ״פ בתפלת מנחה‬ ‫מאחר שהעם טרודין בעיסוקיהן‪.‬‬ ‫ונחשב כשעת הדחק‪ .‬דכיון שאין‬ ‫פנאי לסידורה אתי שפיר‪ .‬כי‬ ‫אותם שאינם בקיאים לא מטים אוזן‬ ‫א בו ת‬ ‫לכוון לכל ברכה‪ .‬‬ ‫ולפי טעם זה במקום שאין הזמן דחוק‪.‬ובעיקר דבריו עדיין צריך תלמוד‪.‬‬ ‫ואעפ״כ כתב לקיים חזרת הש״ץ ככל‬ ‫שאפשר‪ .‬ושהרבה מקומות נהגו שלא‬ ‫לחזור התפלה גם בשבת ויו״ט‪.‬‬ ‫ומה גם שחלק מן הפוסקים הנ״ל‬ ‫סוברים לבטל החזרות מכל כל‪ .‬גם בשו״ת מהרלב״ח (סי׳ ט״ו)‬ ‫החזיק במנהג שלא לחזור על התפילות‬ ‫בזמננו מאחר שאין איש שם אל לבו‬ ‫הנאמר בו‪ .‬וכן מצאתי במהרלב״ח (סי׳‬ ‫ט״ו)‪ .‬והמבואר‬ ‫מדברי הפוסקים‪ .‬דאמנם‬ ‫עיקר טעם תקנת חזרת הש״ץ די״ח‬ .‬אמנם טענתו השניה‪ .‬והוסיף שהוא כדי שיוכלו הציבור‬ ‫לענות מודים‪ .‬ובשו״ת‬ ‫מים חיים (משאש) ח״א (סי׳ נ״א) האריך‬ ‫אריכות גדולה לבטל החזרות בכל‬ ‫התפלות מאחר שבימינו נתבטל כל‬ ‫הענין שצריך היה לצאת מן התקנה‪ .‬וכן מבואר‬ ‫בתשב״ץ דמקילים מאחר שאין פנאי‪.‬ונפסק כן‬ ‫בשו״ע כאן ובסימן קכ״ד‪ .‬שאין‬ ‫הציבור נחפז לחזור לעסקיהם‪ .‬וגם אינם מבינים מה‬ ‫שנאמר ע״ש‪ . 160‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫שלא מזלזלים בחזרת הש״ץ יקיימו‬ ‫חזרת הש״ץ‪.‬דהיכא שהשעה דחוקה‬ ‫אין עושים חזרת הש״ץ‪ .‬‬ ‫ובפרט אם יקיימו שיעור לאח״ז‪ .‬‬ ‫האם בכה״ג מיקרי שבטלה התקנה‪.‬מאחר שהעם טרודין בעסקיהם‪.‬ואין לחוש‪ .‬ו א ח״ כ מנ מיך קו לו ו או מ ר ה א מ צ עיו ת בל ח ש עם ה צי בו ר‪ .‬‬ ‫ולקושטא דמילתא מנהגנו להקל ע״פ‬ ‫מש״כ בכלבו‪ .‬‬ ‫וכשמתפללים בבית האבל‪ .‬י״ל דשפיר נשארה התקנה‬ ‫במקומה‪.‬שאם‬ ‫אינם מבינים אינם יוצאים יד״ח‪ .‬שהוא‬ ‫באמצע היום ועמוסים בטירדותיהם‪.‬ולא נקיים המנהג אם אין כן שורת‬ ‫הדין‪ .‬נעלם‬ ‫מהגאון זצ״ל לפי שעה דמנהג העולם‬ ‫כרש״י שיוצאים גם באינם מבינים‪.‬וכן איתא בב״י‬ ‫(סי׳ רל״ד)‪ .‬לכאורה‬ ‫יש לקיים חזרת הש״ץ‪. 160‬כן המנהג הפשוט‪ .‬ואדרבה אביו‬ ‫התשב״ץ היה רוצה לבטלו מכל וכל‪ .‬‬ ‫ואולם בשו״ת הרשב״ש (סי׳ נ״ו) כתב‬ ‫בשם ספר האשכול‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫קדו ש‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫ושו״ר בסימן מ״ב שם שהעירו לו ע״ז‪.‬וכן יש ללמוד‬ ‫מתשובת המבי״ט (שם) ששעת המנחה‬ ‫דחוקה טפי משאר הזמנים‪ .‬ו שו ב‬ ‫ו מ ת חיל רצ ה ב קו ל רם וגו מ ר ת פל תו ב קו ל רם‪.‬שהחזיקו במנהג שכתב‬ ‫בב״י שלא חוזרים התפלה בתפילת‬ ‫מנחה‪ .‬והמקור לזה נראה‪ .‬‬ ‫וכתב ליישב דמכ״מ שורת ההלכה לא‬ ‫כך‪ .

‬המנחה אין לו להתפלל מנחה אח״כ‪ .‬ואם בדיעבד התפלל תפילת‬ ‫ערבי ת מפלג המנחה ולמעלה יצ א‪ .‬ו מ ת פללי ם‬ ‫ה ש קיע ה‪.‬‬ ‫ומבואר עוד מהמהרלב״ח (שם) שכל‬ ‫הקהל מתחילים תפילת י״ח ביחד עם‬ ‫הש״ץ‪ .‬אך בטור הביא טעמו של אביו‪.‬דברא״ש‬ ‫מס ׳ מגילה פ״ג (סימן ז׳) מבואר טעם‬ ‫נוסף לחזרת הש״ץ בקול רם‪ .‬‬ ‫ועוד שהחזן מסדר התפלה פעם שניה‬ ‫כדי שיענו הקהל קדושה‪ .‬‬ ‫מנח ה‬ ‫א כן ל א נ הגו ב מ ער ב‬ ‫ה פני מי ל ה קל בז ה ו ל עו ל ם אין ל ה קדי ם תפיל ת ער בי ת קוד ם ה ש קיע ה‬ ‫כי‬ ‫אם‬ ‫ב שע ת‬ ‫הדחק‬ ‫כ גון‬ ‫ב מ קו מו ת‬ ‫מ קו ר‬ ‫ברכות הוא כדי להוציא יד״ח את מי‬ ‫שאינו בקי כדמבואר במס׳ ר״ה (דף‬ ‫לג‪ .‬‬ ‫היאך ינהג דאם יתחיל עם הש״ץ אין‬ ‫כאן עשרה שמתחילים‪ .‬ואז מתחילים‬ ‫הקהל תפלתם‪ .‬רק שחביבה‬ ‫היא‪ .‬דהוא משום‬ ‫דהלואי שיתפלל אדם כל היום כולו‪.‬ומנהג האשכנזים לא כך‪ .‬אך מפסידים עניית קדושה‬ ‫ש ב חוץ‬ ‫ל א רץ‬ ‫ש ה ש קיע ה‬ ‫א בו ת‬ ‫ומודים אשר עבורם נוהגים לומר קדושה‬ ‫ומודים בקול רם‪.‬אלא‬ ‫ממתינים עד גמר הקדושה‪ .‬‬ ‫נמצא דאם רוצים לבטל חזרת הש״ץ‪.‬וכתבנו בסימן‬ ‫קכ״ד להסתפק במי שמתפלל בציבור‬ ‫שנוהגים להתפלל מנחה בלא חזרת‬ ‫הש״ץ ולא מתחילים כולם עם הש״ץ‪.‬‬ ‫הרבה‬ ‫מ ק הילו ת‬ ‫ו ע ר בי ת ל א חר‬ ‫ה ספרדי ם‬ ‫נו הגי ם‬ ‫פ לג המנחה‬ ‫קוד ם‬ ‫דל א‬ ‫כ מ ר ״ן‪ .‬וגם מצוה‬ ‫לענות מודים ע״כ ובמחזור וטרי דחהו‬ ‫שאין חיוב לענות קדושה‪ .‬הגה ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל תפילת ערבית‬ ‫מפל‪ .‬ועלול להפסיד‬ .‬ונראה דמנהגם מיוסד‬ ‫ע״פ הרמ״א (סי׳ קכ״ד) שכתב שעכ״פ‬ ‫אחד ישאר לענות אמן‪ .‬‬ ‫נהי שאין חסרון מצד האינו בקי‪ .‬דאינו‬ ‫שכיח בימינו‪ .‬ובשעת הדחק י כול להתפלל תפילת ערבי ת‬ ‫מפלג המנחה ולמעלה‪ .):‬אולם אין זה טעם יחידי‪ .‬ובדיעבד או בשעת הדחק יצא‪.‬ולכן אינם‬ ‫מתחילים ביחד עם הש״ץ‪ .‬אע״ג‬ ‫שכולנו בקיאין עכשיו‪ .‫קעב‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ רלג‬ ‫פימן דלג ‪ -‬זמן תפלת המנחה‬ ‫תפלת ערבית לפני שקיעת החמה‬ ‫סעיף א‪ :‬ו כו' ועכ שיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה אין להתפלל‬ ‫תפלת ערבי ת קודם שקיעת החמה‪ .

‬‬ ‫ובבן איש חי (ש״א פ ׳ ויקהל ז ׳) כתב‬ ‫וז״ל‪ :‬וכ״ז מדינא דגמ ׳‪ .‬‬ .‬וכן‬ ‫פסק בשו״ע‪.‬וערבית לאחר פלג המנחה‪ .‬וכך שמעתי מהג״ר‬ ‫דוד עובדיה שליט״א שמעולם לא נהגו‬ ‫להתפלל ערבית קודם השקיעה‪ .‬‬ ‫מנחה עד הערב וערבית לאחר הערב‪ .‬וע׳‬ ‫בתרה״ד (סי׳ א ׳) ובשו״ת מהרי״ל (סי׳‬ ‫מ״ה) שמנהגם היה להתפלל ערבית‬ ‫לאחר פלג המנחה (אך לא מבואר שם‬ ‫מתי התפללו מנחה‪ .‬‬ ‫דעבד כמר עביד ודעבד כמר עביד‪.‬ואפשר קודם הפלג)‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫מ תא חר ת‪ .‬וכמנהג הרבה מקומות‪ .‬ויש להם על מה‬ ‫שיסמוכו‪ .‬ועבדי תרי קולי דסתרי‬ ‫אהדדי להתפלל מנחה וערבית שיעור‬ ‫אחר פלג המנחה‪ .‬‬ ‫‪ .‬ויקרא קר״ש לאחר צה״כ‪ .‬ואע״פ שמתפללים‬ ‫תפלת המנחה אחר פלג המנחה לא‬ ‫א בו ת‬ ‫נמנעו מלהתפלל ערבית ג״כ מאותה‬ ‫שעה‪ .‬אלמא‬ ‫התפלל ערבית לפני צה״כ‪[ .‬שאחר‬ ‫שהביא דעת הב״י כתב דכן נר׳ מדברי‬ ‫האר״י ז״ל שהיה נזהר מאד שלא‬ ‫להתפלל מנחה אלא עד שקיעת החמה‪. 161‬כן המנהג‪ .‬וכן מצאתי‬ ‫בהדיא בפירוש הרשב״ץ עמ״ס ברכות‬ ‫(שם) שכתב דמלשון הגמ ׳ גופא דעבד‬ ‫כמר עביד דייקינן דהיינו אפילו תרוייהו‬ ‫באותו היום‪ .‬ולא היה מנהג בכלל‬ ‫להתפלל לפני הלילה ולחזור ולקרות‬ ‫קר״ש אחרי יציאת הכוכבים כידוע לכל‬ ‫באי שערי מארוקו״‪ .‬‬ ‫פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן‪ .‬איתא בברכות (דף כז‪).‬ו ב פ ר ט ב לי ל שב ת י ש ל ה קל כיון ד ע ״י קבל ת שב ת נע ש ה‬ ‫כליל ה‪.‬או‬ ‫שלעולם יתפלל כר יהודה מנחה עד‬ ‫פלג‪ .‬‬ ‫ולרבנן עד הערב‪ .‬אע״פ דהוי תרי קולי דסתרי‬ ‫אהדדי‪ .‬וכ״כ בעמק יהושע ח״ו‬ ‫(סי׳ כג)‪ :‬וכך היו נוהגים במארוקו שלא‬ ‫מתפללין ערבית רק אחרי יציאת‬ ‫הכוכבים בלילה‪ .‬‬ ‫ויש להתפלל ג׳ התפלות קרוב יותר‬ ‫ליום‪ .‬ואפשר דסמכי על ר״ת דלענין‬ ‫תפילה הקילו בזה‪ .‬וכן מפורש בשלמי ציבור‬ ‫(בזמן תפלת המנחה עמוד קא)‪ .‬אלא או שלעולם יתפלל כרבנן‪.‬‬ ‫אלא שבב״י העיד שמקדמת דנא נהגו‬ ‫העולם להקל בכך‪ . 161‬‬ ‫נפילת אפים במנחה‬ ‫שם‪ :‬נ הגו ב הרב ה‬ ‫מ קו מו ת ל א‬ ‫ו מ ט ע ם מ שו ם שהעם‬ ‫לי פו ל‬ ‫אפי ם‬ ‫כלל‬ ‫ב תפל ת‬ ‫המנ ח ה‪.‬ע״ש‪ .‬‬ ‫ט רו דין בעסקי ה ם ו אינ ם י כו לי ם ל כוון אז‬ ‫מ קו ר‬ ‫מעלת תפלה בציבור‪ .‬‬ ‫וברא״ש ורבינו יונה כתבו דא״א לעשות‬ ‫פעם כר׳ יהודה ופעם כרבנן‪ .‬מיהו לא נהגו להקל בכך אלא‬ ‫בצבור ע״כ‪ .‬מסתברא שבכה״ג‬ ‫ימתין גם הוא כדי שכולם יתחילו ביחד‬ ‫ואז יחשב כתפלה בציבור‪.‬ויש לדון‬ ‫בדבריו בראיה מדברי האר״י ז״ל‪.‬דלר׳ יהודה‬ ‫זמן תפילת מנחה עד פלג המנחה‪.‬ומסקנת הגמ׳ להלכה‪.‬ונבאר‬ ‫מקור הדברים‪ .‬דהוי תרתי‬ ‫דסתרי‪ .‬אך עכשיו נהגו‬ ‫להקל בכך‪ .

‬דומיא דשני‬ ‫שבילין דבזה אחר זה שניהם טהורים‪.‬וזה קיל‬ ‫טפי לחשבו כלילה‪ .‬שכך מנהג הרבה‬ ‫מערי המערב שלא ליפול על פניהם‬ ‫במנחה‪ .‬שיש טעם יותר להקל בזה‪.‬‬ ‫ובמה שנהגו כמה קהילות להתפלל בליל‬ ‫שבת לפני השקיעה ע׳ לקמן (סי׳ רס״ג)‬ ‫בשם המג״א‪ .‫קעד‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ רלג‬ ‫כ ר אוי‪ .‬‬ ‫אבל ביחיד אין להקל‪ .‬וכן העיד בשו״ת זבחי צדק (סי׳‬ .‬ואולי מפני שהיו הציבור מתאספים‬ ‫שוב להתפלל ערבית או מפני שמנחה‬ ‫היה סמוך לקריאת המגרב‪ .‬‬ ‫כמש״כ המ״ב (סי׳ רס״ז ס״ק ג׳)‪.‬ממש״כ אין‬ ‫להתפלל תפילת ערבית קודם שקיה״ח‪.‬ובערבית לאחר‬ ‫תענית כבר נהגו העולם להקל בזה משום‬ ‫חולשה‪.‬אבל כתב המ״ב (ס״ק י״א) דכ״ז‬ ‫רק אם התפלל מנחה קודם פלג המנחה‪.‬‬ ‫‪ .‬יש לסמוך על ר״ת‬ ‫להתפלל מנחה וערבית בזה אחר זה‪.‬‬ ‫והו״ד במחזיק ברכה‪ .‬‬ ‫וכאמור לא נשמע בארצות המגרב להקל‬ ‫בכך‪ .‬וכן איתא בכה״ח (שם)‪ .‬‬ ‫שכבר שוינהו ללילה ע״י קבלת שבת‪.‬‬ ‫ומכ״מ כל מה שמצינו שנהגו להקל הוא‬ ‫בתפלת ציבור‪ .‬ו בי מינו מ א חר ש הנ היגו של א נו פ לי ם על פני ה ם מ מ ש‪ .‬דאם‬ ‫באותו היום התפלל מנחה מוקדם‪.‬ונוסף לזה‬ ‫כתב בשו״ת אול״צ ח״ב (שם) לדייק‬ ‫מדעת מר״ן שתחילת זמן תפילת ערבית‬ ‫הוא מהשקיעה‪ .‬וכמש״כ בבא״ח‪ .‬שבביה״ש יש לסמוך‬ ‫להקל טפי להחשיבו כלילה‪ .‬ובגדר שעת הדחק‪.‬‬ ‫עכ״פ נר׳ דבמקום הצורך יש להקל‬ ‫להתפלל ערבית לאחר שקיעת החמה‪.‬נרא ה‬ ‫ש אין ל ה קל‬ ‫של א‬ ‫לי פו ל על פני ה ם ג ם‬ ‫במנ ח ה‪.‬‬ ‫דאז נמצא דלא הוי תרתי דסתרי‪. 162‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫דאפשר דהאר״י ז״ל הקפיד עכ״פ‬ ‫להתפלל ערבית לאחר השקיעה‪ .‬וע׳ שם מה‬ ‫שביאר בזה‪ .‬‬ ‫אולם מר״ן בעצמו כתב דבשעת הדחק‬ ‫יש לסמוך על ר״ת ולהתפלל ערבית לפני‬ ‫הערב‪ .‬ולא מצה״כ‪ .‬ולכן הקילו‪.‬שאם‬ ‫ע״י שלא יתפללו בציבור יהיה טורח‬ ‫א בו ת‬ ‫לקבצם שנית‪ .‬וכן היה המנהג להתפלל‬ ‫ערבית תיכף מקריאת המגרב‪.‬‬ ‫וסיים במ״ב ע״פ דברי המג״א ומגן‬ ‫גיבורים‪ .‬אפשר שבזה יש‬ ‫לסמוך על ר״ת כהכרעת המ״ב וצ״ע‪. 162‬כן העידו רבים‪ .‬‬ ‫ע׳ במאמר מרדכי דמי שדעתו לצאת‬ ‫לדרך שעה״ד מיקרי‪ .‬וע״ע בבא״ח (שם)‬ ‫שהקל באשה טרודה‪.‬וע״פ‬ ‫המג״א (ס״ק ז ׳) דסוברין דטורח הוא‬ ‫לאסוף הציבור פעם שניה‪ .‬וע׳ לקמן בזה]‪ .‬ו אינו‬ ‫צ רי ך‬ ‫כוונ ה ג דו ל ה‪ .‬אע״פ שעביד‬ ‫תרתי דסתרי שפיר דמי‪ .‬אבל‬ ‫במקום שקשה לאסוף את הציבור פעם‬ ‫שניה לתפילת ערבית‪ .‬‬ ‫ובביה״ל שם‪ .‬והמתינו מעט‬ ‫עד המגרב ותיכף התפללו ערבית‪ .‬וכן‬ ‫העתיק בכה״ח (סי׳ רלג ׳ אות י״ב) בשם‬ ‫הדה״ח והחסד לאלפים‪.‬וכ״פ באול״צ‬ ‫ח״ב (פ׳ ט״ו הל׳ ו׳ )‪ .‬‬ ‫וערבית לאחר פלג המנחה‪ .‬‬ ‫דמשמע דלאחר מכן מותר‪ .‬‬ ‫וכדבריו איתא במאירי בברכות שם‪ .

‬ולזה צריך כוונה גדולה‪ .‬וע׳ מש״כ בזה‬ ‫(בסי׳ רל״ב) משם כמה ראשונים דהוא‬ ‫משום שאין פנאי בתפלת המנחה‪ .‬עוד טעם להקל‬ ‫ראיתי בספר דרך ארץ‪ .‬ליישב מנהג ארם‬ ‫צובה שמפלג המנחה ואילך לא נופלים‬ ‫על פניהם‪ .‬ונהי דלענין תפלה לא ק״ל הכי‪.‬ולכן נהגו‬ ‫לדלג ע״ז לגמרי במנחה‪ .‬ובמנחה‬ ‫טרודים במלאכתן‪ .‬‬ ‫ולהלכה נראה שמה שנהגו לא ליפול על‬ ‫פניהם הוא מאחר שהמנהג הפשוט היה‬ ‫ליפול על פניהם ממש (ע׳ לעיל סי׳‬ ‫קל״א)‪ .‬‬ ‫דמאחר שרוב הפעמים היו מסיימים‬ ‫מנחה לאחר השקיעה‪ .‬ולכן בימינו‬ ‫שמקפידים בדר״כ לסיים לפני השקיעה‪.‬ומאחר שנפילת אפים‬ ‫רשות נהגו להקל בזה‪ .‬והשיב שהוא‬ ‫מפני שצריך לזה כוונה גדולה‪ .‬ואפילו במנחה גדולה‪ .‬‬ ‫נהגו ליפול על פניהם‪ .‬‬ ‫מכ״מ בנפ״א רשות חיישינן לזה‪ .‬אך לא‬ ‫נפלו על פניהם‪ .‬ויש שנהגו שבמקום‬ ‫נפילת אפים אמרו מי אל כמוך‪.‬וכנראה מאחר שבזמן‬ ‫המנחה טרודים העולם במלאכתן א״א‬ ‫לכוון כראוי‪ .‬דהוא מאחר שקי״ל שלא‬ ‫נופלים על פניהם בלילה‪ .‬אין סיבה מספקת לבטל אמירתה‪.‬ובשו״ת משנה הלכות ח״ח‬ ‫(סי׳ כ״ח) ביאר עוד טעם למנהג‬ ‫המקילין שלא ליפול על אפיהם במנחה‪.‬וא״כ‬ ‫כ״ש שהכוונה למסור נפשו קשה לכוונה‬ ‫אז‪ .‬ואפי׳‬ ‫בהגיע בן השמשות‪ .‬וכן נהגו בתוניס‪ .‬שהוא זמן‬ ‫דינים‪ .‬ואפי‬ ‫אבות‬ ‫מסיימים לפני השקיעה אין אומרים‬ ‫נפ״א (שהרי קי״ל כרב נטרונאי גאון‬ ‫דנפ״א רשות ולא חובה)‪ .‬‬ ‫ומה״ט נהגו בכמה מקומות אף להשמיט‬ ‫חזרת הש״ץ במנחה‪ .‬לא חילקו‪ .‬שלא‬ ‫לעורר דינים‪ .‬ואמנם יש‬ ‫מקומות בארצות הספרדים שקרוב‬ ‫לשקיעה נהגו לומר י״ג מדות‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫ט ׳) שכן מנהג בגדד‪ .‬וכן מנהג ארם‬ ‫צובא ובסידור כנסת הגדולה (ח״א דף‬ ‫רצ״א) כתב שכן מנהג תימן‪ .‬וא״כ בימינו‬ ‫שבין כה לא נוהגים ליפול על אפים‬ ‫ממש‪ .‬ע״כ‪ .‬והנה בזבחי‬ ‫צדק (שם) נשאל למה נוהגים שלא‬ ‫ליפול על פניהם במנחה‪ .‬‬ .‬ולפי ר״י מפלג המנחה חשיב‬ ‫לילה‪ .‬ובפרט שהמנהג הקדום‬ ‫היה שנופלים על פניהם ממש וצריך לזה‬ ‫כוונה גדולה‪ .‬ואין אנו‬ ‫יכולים‪ .‬וכמש״כ בזבחי צדק‪.

‬גם בשחרית אין בו משום‬ . 163‬כך המנהג‪ .‬‬ ‫והנה מקור דברי השו״ע שהש״ץ מכריז‬ ‫ר״ח הוא מדברי הרשב״א בתשובותיו‬ ‫(ח״א סי׳ רצ״ג) שביאר שאין בזה הפסק‬ ‫כיון שהוא צורך תפלה‪ .‬שכן יהא מותר‬ ‫להפסיק בין גאולה לתפילה‪ .‬ונפק״מ אם אפשר להכריז על‬ ‫ר״ח גם בשחרית‪ .‬אמנם ע״י שאדם‬ ‫מזכיר בעצמו ע״י דיבורו‪ .‬וכ״כ בקיצור שו״ע‬ ‫טולידנו (עמוד רס״ז)‪ .‬ו אין בז ה הפסק ו כ עין שכ תב‬ ‫מ ר ״ן‪.‬ואילו הפסק בין הברכה‬ ‫לטעימה הוא מדין היסח הדעת‪ .‬ע״כ‪[ .‬ומי הו מה ש מכריז‬ ‫הש״ץ ראש חדש בין ק״ש לתפלת ערבי ת לא הוי הפסק כיון שהוא צורך התפלה‪.‬מידכר טפי‪[ .‬‬ ‫ד הו א ל צו ר ך ה תפל ה של א י שכ ח ל הז כי ר י על ה וי ב א ב תוך התפל ה‪.‬וי״ל דהרשב״א בזה לשיטתו‬ ‫דס״ל דכיון דקיי״ל דתפלת ערבית רשות‪.‬הא התם יש‬ ‫ענין ״סמיכות״ וע״י עשיית ההפסק אף‬ ‫אם הוא צורך הענין סוף סוף בטלה‬ ‫הסמיכות‪ . 163‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫‪ .‬דלפי הטעם דהוי‬ ‫לצורך תפלה‪ .‬ובמהרי״ל הל׳ ר״ח‬ ‫כתב שמקובל שנער בין הנערים יכריז‬ ‫על ר״ח‪ .‬והרי זה כטול‬ ‫ברוך‪ .‬הרי דהבין הרמ״א דהך‬ ‫סברא דצורך התפלה מהניא שלא יחשב‬ ‫הפסק אף היכא דבעינן סמיכות גאולה‬ ‫לתפילה‪ .‫קעו‬ ‫מגן‬ ‫סימץ דלו‬ ‫אבות‬ ‫פימן דלו ‪ -‬ברכות קריאת שמע של ערבית‬ ‫הכרזה של ר״ח קודם שמו״ע‬ ‫סעיף ב‪ :‬אין לספר בין גאולה דערבי ת לתפלה‪ .‬וכן בב״ח (סי׳ רל״ו) כתב בשם‬ ‫המהרש״ל שהשמש יתחיל מוקדם יותר‬ ‫שמו״ע ויגביה קולו כשמגיע ליעלה‬ ‫ויבוא]‪.‬ומה‬ ‫א בו ת‬ ‫ראיה מדהתירו להפסיק לצורך הענין בין‬ ‫הברכה לסעודה‪ .‬דהרי ענין הפסק בין‬ ‫קדיש לתפלה הוא מדין סמיכות גאולה‬ ‫לתפלה‪ .‬ולא סומך על‬ ‫הש״ץ‪ .‬‬ ‫ב ער בי ת של ר א ש חוד ש או מרי ם כל הקהל ל פני ש מו״ ע ״ר א ש חוד ש‬ ‫לברכ ה ל חיי ם טו בי ם ו ל ש לו ם ״‪ .‬דהתם כיון שהוא צורך‬ ‫הענין אינו היסח הדעת‪ .‬ואע״פ שמר״ן‬ ‫כתב כן רק על הש״ץ‪ .‬‬ ‫אין בה דין סמיכות גאולה לתפילה‬ ‫דתלוי בחיוב תפלה כדכתב בחידושיו‬ ‫לברכות (דף ד‪ .‬ולכאו׳ צ״ע במה דדימה‬ ‫הרשב״א הכרזת השמש להפסק בין‬ ‫ברכה לטעימה‪ .‬דה״ה לפי טעם זה דאף בתפילת‬ ‫שחרית יכול להפסיק באלה מאחר שהוא‬ ‫צורך תפלה‪ .‬ו אף הנוהגין לו מר י״ח פסוקים‬ ‫ויר או עינינו אין להפסיק בין יר או עינינו לתפלה‪ .):‬אמנם בדרכי משה (סי׳‬ ‫קי״א ס״ק ב׳) הוסיף על דברי הרשב״א‬ ‫הנ״ל‪ .

164‬כן המנהג הפשוט‪ .‬דכיון שאין סמיכות גאולה‬ ‫לתפילה בערבית כדפסק מר״ן (בסי׳‬ ‫רל״ו) לכן רק בערבית הקילו ולא‬ ‫בשחרית‪ .‬וכ״כ בסידור‬ ‫אהבת הקדמונים (תושבים פאס דף ז ׳)‪.‬וצ״ל דס״ל להרמ״א‬ ‫דכמו״כ דבר שלצורך התפלה חשיב‬ ‫כחלק מן התפלה והו״ל כתפלה אריכתא‬ ‫דלא הוי הפסק (דומיא דה שפתי תפתח‬ ‫דכתפלה אריכתא דמי‪ .‬כדאיתא בברכות‬ ‫דף ד‪.‬ודבר זה טעון ביאור‪ .‬וכן‬ ‫נדפס באור תורה (תמוז תשס״ג)‪.‬‬ ‫והדרא קושיא‪ .‬והבין הרמ״א ממה שהביא‬ ‫הרשב״א ראיה מטול ברוך דאינו הפסק‪.‬‬ ‫והנה מנהג הרבה קהילות להתחיל‬ ‫מברכת יראו עינינו מיד בלי אמידת הי״ח‬ ‫פסוקים שלפניהם‪ .‬ו הרב ה ק הילו ת‬ ‫מ קו ר‬ ‫הפסק‪ .‬ואע״פ שיפסיק בקדיש בין תפלה‬ ‫מעומד לא מפסיק ע״ש‪.‬דהרי כל ההיתר דטול‬ ‫ברוך הוא מצד שהוא לצורך המוציא‬ ‫כדכתב רש״י או לצורך הסעודה לשיטת‬ ‫הרמב״ם‪ .‬ולא חשיב הפסק וכמש״כ‬ ‫הרא״ש שם דהוי מעין הגאולה‪ .‬תו לא‬ ‫צריכים למימר הני פסוקים‪ .‬וכ״כ הרא״ש‬ ‫בפסקיו (סימן ד׳) וז״ל‪ :‬ומנהג זה נהגו‬ ‫אותו ההמון לפי שבימיהם הראשונים‬ ‫א בו ת‬ ‫היו בתי כנסיות שלהם בשדות‪ .‬‬ ‫וכן שמעתי מהגר״ש משאש זצ״ל‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אמירת ״יראו ענינו״ לפני שמו״ע בערבית‬ ‫שם‪ :‬נ הגו לו מ ר ברכ ת י ר או עינינו‪ 164‬א חרי ה ש כי בנו‪ .‬שקוראים‬ ‫קר״ש וברכותיה וקודם יראו עינינו‬ ‫אומרים וכו׳‪ .‬היינו‬ ‫כפשוטו‪ .‬א״כ בימינו שאנו בין‬ ‫כה מתפללים שמונה עשרה אח״ז‪ .‬שעדיין יש‬ .‬וקדיש‪ .‬וראיתי מי שהעיר בזה שכיון‬ ‫שנתקנו פסוקים אלו משום י״ח האזכרות‬ ‫שיש בהם שזה במקום שמונה עשרה‬ ‫כמש״כ הרא״ש‪ .‬וכ״ה עוד‬ ‫ראשונים‪ .]):‬‬ ‫עכ״פ נר׳ דמה שנהגו יוצאי קהילות‬ ‫מרוקו להכריז על ר״ח רק בערבית‪ .‬‬ ‫‪ .‬אך ברכת‬ ‫יראו עינינו נשארה במקומה‪ .‬ובמאירי הוסיף עוד דכיון‬ ‫דבמקום תפלה נתקנה‪ .‬דאין‬ ‫כאן סגל״ת כשחרית דתפלת ערבית‬ ‫רשות‪.‬והשתא נמי‬ ‫שמתפללין ערבית בבית הכנסת לא‬ ‫נתבטל המנהג הראשון ע״כ וכ״כ‬ ‫בתשובות (כלל ד׳ ס״ו)‪ .‬ותקנו לומר פסוקים אלו לפי‬ ‫שיש בהן י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכות‬ ‫של שמונה עשרה‪ .‬וברבינו‬ ‫יונה (דף ב‪ ):‬כתב דאדעתא דהכי קבעוה‬ ‫כחובה‪ .‬ע׳ בתוס׳ בברכות (דף ד‪:‬‬ ‫ד״ה דאמר) שהזכירו מנהג אמירת יראו‬ ‫עינינו ופסוקים אחרים‪ .‬אשר ע״כ חשיב כדבר ששייך‬ ‫ישר לפרוסת הלחם‪ .‬הוי כהתחיל‬ ‫תפלה‪ .‬‬ ‫ועיקר תקנת אמירת יראו עינינו מקורו‬ ‫בראשונים‪ .‬והיו‬ ‫יראים להתעכב שם עד אחר תפילת‬ ‫ערבית‪ .‬וע׳ בסדור אהבת‬ ‫הקדמונים מהתושבים שנדפס כן (בדף‬ ‫ז׳) בסדר תפילת מוצאי שבת‪ .‬ותקנו אחרי כן ברכת‬ ‫יראו עינינו‪ .‬וכדעת מר״ן שרק העתיק מה‬ ‫שש״ץ מכריז בתפלת ערבית מה״ט‪ .‬היאך‬ ‫לא אמרו הנוסח השלם ודילגו לפסוקים‬ ‫האחרונים‪ .

‬‬ ‫ובאמת מצאתי דבספר שולחן הטהור‬ ‫(ס״א) שכ׳ על ענין ברכה ופסוקים אלו‬ ‫כך‪ :‬״דנקבעו בהסכמת כל חכמי ישראל‬ ‫ראשי ישיבות בבל ורבנן סבוראי ושלחו‬ ‫לארץ הקדושה‪ .‬וע״ע‬ ‫בשו״ת להורות נתן ח״א (סי׳ י״ג)‪ .‬ואכן‬ ‫שמעתי מהגר״ש משא״ש שליט״א שאין‬ ‫טעם לחלק בזה‪ .‬ע׳‬ ‫הטעם בתשובות הרשב״ש״‪ . 166‬כ״כ בנהגו העם‪ .‬וא״כ מה״ט‬ ‫במוצ״ש נמי האריכו התפלה ע״י אמירת‬ ‫יראו עינינו כדי להאריך רושם שבת‬ ‫עליהם‪.‬וע׳ בברכ״י (סי׳‬ ‫רל״ו) מש״כ בזה שהיתה תקנה קדומה‬ ‫בזמן הגמ׳‪.‬שאז זמנם היה יותר פנוי‪.‬‬ ‫מה פשר הדבר‪ .‬‬ ‫ורק במוצ״ש שהאריכו בפיוטים בתפלת‬ ‫ערבית כנהוג‪ .‬ו א ח״ כ י ר או ענינו‪166‬‬ ‫יש‬ ‫או מרי ם‬ ‫ש אין‬ ‫חילו ק‬ ‫בז ה‬ ‫בין‬ ‫מ קו ר‬ ‫א בו ת‬ ‫לה מעלת ברכה בפנ״ע ולא זזה‬ ‫ממקומה‪ .‬חדא שבימי החול טרודים‬ ‫במלאכתם‪ .‬וכן העלה‬ ‫בשו״ת אג״מ או״ח ח״ב(סי׳ ק״ב)‪ .‬ודבר זה צ״ע‪.‬ו מז מו ר ״ ה׳ רו עי ״‪ .‬וכן שמעתי שנהגו‬ ‫בעיר מראככש‪.‬וצידד דלכו״ע הוי תקנה‬ ‫קדומה מחכמי הגמ ׳‪ .‬והעתיקו‬ ‫באשל אברהם (סי׳ רל״ו אות ב׳ )‪:‬‬ ‫״בארצות המזרח אומרים השכיבנו בלא‬ ‫חתימה‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫אמנם ברוב הקהילות נוהגים בזה רק‬ ‫במוצ״ש‪ .‬הרי דאין חילוק בין ארץ‬ ‫ישראל לחו״ל לגבי תקנה זו‪ .‬ושכן נוהג בעצמו לומר ברכה זו‬ ‫כשיש לו פנאי לאומרה‪ .‫קעח‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ דלו‬ ‫נ הגו ל או מ רו רק ב מו צ אי שב ת‪ . 167‬כך שמעתי מהגר״ש משאש זצ״ל‬ ‫שאין חילוק בזה בין אר״י לחו״ל וחייב‬ ‫אדם להמשיך כל מנהגיו שהיה נוהג‬ ‫בחו״ל‪ . 165‬וי ש שנ הגו ל ה ת חיל מ הפ סו ק ״וי ר א‬ ‫כל העם וי פ לו על פני ה ם״‪ .‬‬ ‫‪ .‬ושו״ר שכ״כ‬ ‫בירחון אור תורה (תמוז תשס״ג) הוראה‬ ‫לבית כנסת בעיר חברון‪ :‬״יראו עינינו יש‬ ‫לאומרה בכל לילה גם במוצ״ש קדש״‪.‬ויתכן שמנהג זה הוקם מתרי‬ ‫ארץ‬ ‫י שר אל‬ ‫ל חו״ ל‪.‬שהרי לא מוזכר חילוק‬ ‫בשום אחד מהראשונים בין אמירת יראו‬ ‫עינינו בימי חול למוצאי שבת‪ .‬אלא מסיימים ביראו עינינו‪ ..‬הרי שיש‬ ‫מקור נאמן למנהג לומר ברכת יראו‬ ‫עינינו בלי הפסוקים ודו״ק‪.‬ובצל‬ .‬‬ ‫‪ .‬ועוד טעם שמעתי‬ ‫ע״פ מה שכתבו הפוסקים שנוהגים‬ ‫להאריך בסלסול ״והוא רחום״ כדי‬ ‫להאריך קדושת השבת‪ . 167‬‬ ‫וי ש‬ ‫טעמי‪ .‬‬ ‫אמרו גם ברכה זו‪ .‬ולא היו עיתותיהם בידיהם‪.‬ולדעתי הן בחו״ל הן‬ ‫בארה״ק״‪ .‬ושכן הוא נוהג‬ ‫במקום שלא יפסיד עי״ז תפילה בציבור‪. 165‬כך המנהג הפשוט ברוב קהילות‬ ‫המערב הפנימי בימינו‪ .‬לזה נראה ע״פ מה שראיתי‬ ‫בשו״ת הרשב״ש (סי׳ שכ״ט) שמוכח‬ ‫מדבריו שהיה מנהג לחתום ברכת‬ ‫השכיבנו בברכת יראו עינינו‪ .‬‬ ‫ולענין מתי נתקנה אמירת פסוקים הללו‬ ‫עיין במעדני יו״ט (ברא״ש אות ק״כ)‬ ‫שכתב דפליגי התוס׳ והרא״ש אם הוי‬ ‫תקנה קדומה‪ .‬ויש לומר בין בכל ימי‬ ‫החול בין במוצ״ש‪ .

‬והקהילות שנהגו‬ ‫לאומרו לא קיבלוהו לאומרו בארץ‬ ‫ישראל‪ .‬ובדין הנוסע מא״י‬ ‫לחו״ל לכאו דינו ככל מי שדעתו לחזור‪.‬וכ״כ בספר א״י להגרימ״ט (סי׳‬ ‫א׳)‪ .‬וע׳ במו״ל לסידור צלותא דאברהם‬ ‫שלא הצליח לברר הטעם למה אין‬ ‫אומרים אותו בא״י מאחר שהפוסקים לא‬ ‫חילקו בכך‪ .‬וכידוע שהרבה ממנהגי‬ ‫א בו ת‬ ‫ירושלים מושתתים ע״פ מה שנהגו‬ ‫הספרדים שהיו הראשונים ביישובם‬ ‫בא״י‪ .‬‬ . 168‬כך שמעתי ממרן הגרי״ש אלישיב‬ ‫שליט״א שבני מרוקו הנוהגים לומר יראו‬ ‫עינינו בחו״ל ימשיכו מנהגם רק בחו״ל‪.‬שאם דעתו לחזור נוהג כפי מה‬ ‫שנהג בחו״ל ואם אין דעתו לחזור מקבל‬ ‫עליו מנהג מקומו‪ .‬אך‬ ‫בקובץ מבית לוי ח״ה (עמוד קנ״ב)‬ ‫מביא שהגר״ש וואזנר שליט״א נוהג‬ ‫לאומרו כאשר מבקר בחו״ל‪.‬‬ ‫אינו אומרו‪ .‬‬ ‫ויש שנהגו לדלגו במנחה של שבת‪.‬ויש לבטלו‪.‬וע״ע בכה״ח‪ .‬דדין זה ככל‬ ‫הלכה‪ .‬והביא כת״י קדמון של ספר‬ ‫הישר לר״ת שבירושלים לא נהגו בברכה‬ ‫זו כלל‪ .‬ושו״ר שכן כתב באג״מ או״ח‬ ‫(ח״ב סי׳ ק״ב) שכך קיבלו עליהם‬ ‫תלמידי הגר״א ובעל התניא מנהג זה‬ ‫שכבר הונהג על פי הספרדים באר״י‬ ‫שלא לאומרו‪ .‬‬ ‫ובענין נוסח על כן נקוה לך‪ .‬‬ ‫אבל לא בארץ ישראל‪ .‬הרבה‬ ‫מקומות בערי מרוקו השמיטוהו בתפלת‬ ‫ערבית‪ .‬‬ ‫‪ .‬כך פסקו באג״מ (שם) בצל‬ ‫החכמה (שם) ולהורות נתן (שם)‪ .‬למרות ששאר‬ ‫המנהגים ימשיכו באר״י כרגיל‪.‬‬ ‫וכששאלתי פשר הדבר מאי שנא משאר‬ ‫המנהגים‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫ק‬ ‫או מרי ם שר ק ב חו״ ל י ש ל ה מ שיך ה מנ הג אבל ל א ב א רץ י ש ר א ל‪.‬כמו שציין בסידור תפלת החדש‪.‬אמר שהוא מפני שמעיקרא‬ ‫נתקנה ברכה זו רק בשביל סכנת בתי‬ ‫הכנסיות שבשדות‪ .‬וכתב‬ ‫שאין למנהג זה בסיס איתן‪ .‬‬ ‫ובשו״ת יפה שעה (סי׳ ה׳) העיד על‬ ‫מקומות שבמראככש שנהגו כן‪ .‬וכן העיר המו״ל‬ ‫לסידור צלותא דאברהם דהמחזור ויטרי‬ ‫ושבה״ל כתבו שמתקני תקנה זו שלחוה‬ ‫לאנשי ארץ ישראל וקבעום‪. 168‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫החכמה ח״ב (סי׳ כ״ה)‪ .

‬כדעת הרי״ף והר״מ‬ ‫שפסקו כרבנן דכל שהתבשיל מצטמק‬ ‫ויפה לו אסור לשהות ע״ג אש מגולה‬ ‫אא״כ גרופה וקטומה‪ .‬והנה אע״פ‬ ‫שדעת מר״ן כסתם‪ .‬דמבואר שמנהג‬ ‫זה הושתת קודם קבלת פסקי מר״ן‬ ‫וחזרנו לכלל הגדול שבמקום מנהג לא‬ ‫קיבלנו הוראות מר״ן‪.‬‬ .‫קפ‬ ‫מגן‬ ‫סימץ רנג‬ ‫אבות‬ ‫פימן רנג ‪ -‬דין כירה ותנור ליתן עליה הקדירות בע״ש‬ ‫דין השהיית קדירה ע״ג אש מגולה בלא כיפוי פח‬ ‫סעיף א‪ :‬ו כו' אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צר כו‪ .‬ובשו״ת תבואות שמ״ש ח״א (סי׳‬ ‫כ״ה) כ׳ שנהגו אף להחזיר על כירה‬ ‫שאינה גרופה וקטומה‪ .‬וי״ א שכל שנתבשל כמאכל בן דרו ס אי או שנתבשל כל‬ ‫צרכו ומצטמק ויפ ה לו מו תר להשהותו ע״ג כירה ו כו'‪ .‬‬ ‫וישראל אדוקין במצות עונג שבת‪ . 169‬כן העיד בקיצוש״ע (טולידנו) סימן‬ ‫קכח אות ה ׳ וז״ל‪ :‬וכן כתב מור״ם‬ ‫דהמנהג להקל כחנניה‪ .‬ו א פילו נתבשל כל‬ ‫צרכו ו הוא מצטמק ויפ ה לו‪ .‬הגה ונ הגו להקל כסברא‬ ‫האחרונה‪.‬וכן מצאתי‬ ‫להרמב״ח‪ .‬ולא‬ ‫ישמעו להחמיר‪ .‬מ״מ בב״י גופה‬ ‫הביא דברי הרא״ש בפרק כירה שכתב‬ ‫״ובשביל שרבו הדעות בהאי פיסקא‪.‬‬ ‫ע״ג א ש מגול ה בל א כי סוי פח א ע״פ שד ע ת מ ר ״ן ל ה ח מיר בז ה‪ .‬וכן אנחנו נוהגים במארוקו‬ ‫ע״כ‪ .‬ש ה או כל מצ ט מ ק וי פ ה לו‪.‬ו ס מ כו‬ ‫על סבר ת הי ש או מרי ם ד מ שו ם עונג שב ת ה קילו‪( 169‬ו כ ״ז ל ענין הנחת‬ ‫מקק ו ר‬ ‫‪ .‬חיי שינן שמא יחתה‪ ..‬‬ ‫נ הגו ל ה ש הו ת קדיר ה מ בו של ת כל צרכ ה‪ ....‬ע״כ לומר דנתפשט המנהג שלא‬ ‫כדבריהם (דהרי״ף והר״מ)‪ .‬ובספר זכור‬ ‫לאברהם שם הוסיף דנהגו כן ע״פ‬ ‫הרא״ש‪ .‬שמשום עונג שבת הקילו‪.‬‬ ‫ואכן לא רק אצל קהילות המערב הפנימי‬ ‫נהגו לפסוק כחנניה‪ .‬או קטם ד היינו שכסה הגחלים‬ ‫באפר למעט חומם ו כו'‪ .‬ופשוט ששהו‬ ‫מלפני זה ע״ג אש גלויה‪ .‬‬ ‫הגם דסתם תבשילין דידן מצטמק ויפה‬ ‫לו‪ .‬כדהעיד המהר״ם בן חביב‬ ‫בכת״י שהובא בתשובת זכור לאברהם‬ ‫(סי׳ ע״ד דף קיג)‪ .‬אלא כך גם מנהג‬ ‫ארץ ישראל‪ .‬הנח להם כמנהג שנהגו‬ ‫א בו ת‬ ‫ע״פ הפוסקים כחנניא״‪ .‬דמה שאנחנו‬ ‫הספרדים נוהגים להשהות התבשיל של‬ ‫ליל שבת שנתבשל כל צרכו ע״ג כופח‪.‬ו א סור להשהותו‬ ‫עליה אא״כ גרף ד היינו שהוציא ממנו כל הגחלים‪ .

‬הפוסקים‬ ‫הנ״ל דיברו על קדירה שמבושלת כל‬ ‫צרכה‪ .‬‬ ‫ששניהם מותרים לחנניה‪ .‬‬ ‫וראוי למחות בדבר ולהזהיר ע״ז‬ .‬‬ ‫אך להחזיר התבשיל על אש גלויה מנהג‬ ‫טעות הוא בלא ספק‪ .‬הגה ועוד ה בידו‪ .‬‬ ‫ובמקרה שהגחלים עוממות יש להקל)‪.‬ודין אחד להם‬ ‫וכפי שפסק בכה״ח)‪.‬‬ ‫‪ .‬כ ״ז ב תנור ש בי מי ה ם‪ .‬והאוכל מצטמק ויפה לו‪ .‬א סור ל ה חזי רו ל ש ם‪ .‬אלא היו מפנים הגחלים אל הצד‬ ‫בכל פעם שהניחו תבשיל בתנור‪.‬‬ ‫שחשיב במקצת כגרוף וקטום (כוונתו‬ ‫דודאי אינו מניח הקדירה ע״ג הגחלים‬ ‫ממש‪ .‬‬ ‫נ הגו ל הו סי ף מי ם חמי ם ש היד סולד ת בהם ל תו ך ה תב שיל ב ש ב ת‪ .‬‬ ‫מה שי ש מ קו מו ת שנ הגו ל ה חזיר קדיר ה ה מ בו של ת כל צרכ ה ע״ג הא ש‬ ‫א ע״פ‬ ‫ש אינו ג רו ף ו ק טו ם‪ .‬ו אין‬ ‫מ קו ר‬ ‫והביא דבריהם בספר ארץ חיים (סי׳‬ ‫רנ״ג א׳)‪ .‬וכ״כ בשו״ת יבי״א (ח״ו סי׳ לב)‬ ‫דהמנהג דלא כמר״ן בזה‪( .‬‬ ‫ש ה חזי רו‬ ‫מ ש א״ כ‬ ‫בי מינו אם השהה ע״ג א ש מגול ה ונ ט ל ה קדיר ה מ ע״ג ה א ש‪ .‬שלמדו הנשים זה‬ ‫מתבשיל של יום לתבשיל של לילה‪.‬אבל ל א חר ש הו רי ד ה סיר מ על הא ש‬ ‫ב ש ב ת‪ .‬וי ת ב א ר ב ה מ שך)‪.‬ולא הניחה ע״ג‬ ‫קרקע‪ .‬שב שע ה‬ ‫ה תב שיל כ בר‬ ‫היו הג חלי ם‬ ‫עו מ מו ת ו ח שי ב‬ ‫כג רו ף ו ק טו ם‪.‬ותירצו שעל כרחך‬ ‫איירינן רק בכה״ג שכבר עממו הגחלים‪.‬וכ״כ בכף החיים (סי׳ רנ״ג‬ ‫ס״ק כ״ג) שלענין דינא המנהג להקל‪.‬אע״פ שלכאו׳ זה נגד דברי‬ ‫השו״ע (סי׳ רנ״ג)‪ . 170‬ע׳ בשו״ת תבואות שמ״ש (או״ח‬ ‫סי׳ כ״ה) שפלפל עם הג״ר ברוך טולידנו‬ ‫א בו ת‬ ‫זצ״ל ליישב המנהג שנהגו בעריהם‬ ‫להחזיר תבשיל ע״ג אש שאינו גרוף‬ ‫וקטום‪ .‬הגה ודע תו להחזירה‪.‬‬ ‫ונו תני ם אותם ל תוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק‪.‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫קפא‬ ‫ה תב שיל על הא ש מ ער ב ש ב ת‪ .‬מ שו ם שנר א ה כ מ ב של » ״‪.‬‬ ‫דין החזרת קדירה על אש מגולה‬ ‫סעיף ב‪ :‬כיר ה שהיא גרופ ה וקטומה ונטל קדירה מעליה אפילו בשבת מו תר‬ ‫להחזירה כל ז מן שהיא רותחת‪ .‬‬ ‫עירוי מים רותחים לתוך החמין‬ ‫סעיף ד‪ :‬יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יו ם קומקום של מים חמין‪.‬א פי לו‬ ‫היא עוד ה בי דו א סור ל ה חזיר ה ע״ג ה א ש‪ .‬שזהו‬ ‫התבשיל שנהגו להשהות‪ .‬‬ ‫והביא דבריו בשו״ת אורל״צ ח״ב (סי״ז‬ ‫ס ׳ ה׳ )‪ .‬אך לכאו׳ ה״ה‬ ‫בתבשיל שרק נתבשל כמאכל בן דורסאי‪.

‬ערה״ש‪ .‬די״ל דמה שמחמירים‬ ‫שעירוי אינו ככ״ר ממש כל זה לענין אם‬ ‫עירוי יש בו כח לבשל‪ .‬ומלשון הב״י מבואר שנקט‬ ‫בעיקר כהטעם הראשון שלפעמים האחד‬ ‫אין היס״ב‪ .‬‬ ‫ומקור הדברים בב״י (סי׳ רנ״ג) שהביא‬ ‫דברי הנמוק״י(ב״ב י׳) בשם רבינו יונה‪.‬ובשו״ת‬ ‫תבואות שמ״ש (או״ח סי׳ כ״ו)‪ .‬ובט״ז (ס״ק‬ ‫יז)‪ .‬ולית כאן חששא‪.‬אכן בביה״ל (סי׳ שי״ח ד״ה אם‬ ‫נצטנן) כתב בשם הפרמ״ג דאם הורקו‬ ‫המים לכלי שני אף אם עדיין היס״ב י״ל‬ ‫דדינו כמו נצטנן‪ .‬אך לענין אין‬ ‫בישול אחר בישול כל שהמים הגיעו‬ ‫ליס״ב תו לא שייך לומר בזה דהוסיף‬ ‫בישול‪ .‬ד״ה והרב) שתפס לעיקר‬ ‫בדעת רבינו יונה שאפילו אם שניהם‬ ‫יס״ב יש להחמיר‪ .‬‬ ‫דכשיוצאים המים מן הכלי כבר קיבלו‬ ‫דין כלי שני‪ .‬‬ ‫וראיתי בשו״ת יחו״ד (ח״ב סי׳ כ״ב)‬ ‫שנטה קו להחמיר בעירוי מים חמים‬ ‫שהיס״ב בתוך החמין עפ״ד רבינו יונה‬ ‫והסביר‬ ‫שהחמיר אפילו ביס״ב‪.‬א)‬ ‫ממה שלפעמים אין המים בכדי שהיס״ב‪.‬ואע״פ שהן‬ ‫רותחין אם פסקה כח רתיחתן יש בהם‬ ‫משום בישול״‪.‬כה״ח ועוד‪ .‬‬ ‫ועוד נראה שאפי אם ננקוט לעיקר‬ ‫כהדעה שעירוי אינו ככ״ר‪ .‬דלא הוסיף שום תיקון אם כבר‬ ‫היס״ב‪ .‬ולא‬ ‫הביאו שיטת ר׳ יונה לענין עירוי‪.‬כדין כלי‬ ‫שני שאינו מבשל (שאין דפנות‬ ‫מחממות)‪ .‬ובחזו״א (סי׳ ל״ז אות י״ג) כתב‬ ‫דדבריו מושתתים ע״ד הר״ן בשם ר׳‬ .‬דהנה מקור הדברים‬ ‫מרבינו יונה באגרת התשובה (יום ה ׳‬ ‫א בו ת‬ ‫כלל א׳ )‪ .‬‬ ‫וכמדוייק מדברי הב״י‪ .‬עי״ש‪ .‬‬ ‫ופשוט דה״ה בתנורים שבימנו שלא‬ ‫שייך בהם עממו הגחלים יש לעמוד על‬ ‫המשמר לא להחזיר שום תבשיל ע״ג אש‬ ‫גלוי משום איסור חזרה דמיחזי כמבשל‪.‬שאם המים חמים‬ ‫בכדי שהיד סולדת בהם אף מר״ן מודה‬ ‫להקל‪ .‬ובמ״ב‪ .‬ופעמים שהאחד אין היד סולדת‬ ‫בו והאחר היד סולדת בו ומבשל זא״ז‪.‬ולענ״ד יש לדון‬ ‫בדברים טובא‪ .‬‬ ‫ונמצאו מבשלין בשבת‪ .‬ולא הביא דברי הר״ן במס׳‬ ‫שבת (דף כב‪ .‫קפב‬ ‫מגן‬ ‫סימץ רנג‬ ‫אבות‬ ‫בו מ שו ם בי שו ל‪ .‬שמיד עם צאתם מן‬ ‫הכלי דינם ככלי שני‪ .‬ויש בו עתה משום‬ ‫בישול‪ .‬ע״ש‪ .‬‬ ‫״ומכשלה גדולה תחת מקצת העם‬ ‫שטומנין קומקום של מים חמים ליתן‬ ‫לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל‬ ‫מצטמק‪ .‬‬ ‫ובשו״ת מים חיים (סי׳ קנ״ב)‪ .‬שדוקא הביא‬ ‫דברי הנמקו״י שכתב עיקר הטעם משום‬ ‫שאחד מהם אינו יס״ב‪.‬ושם הביא שני טעמים לזה‪ .‬וכן נקטו הנו״כ על‬ ‫השו״ע‪ .‬ובמקוה‬ ‫המים ח״ג (סי׳ מ״ב)‪ .‬במג״א (ס״ק לב)‪ .‬וע״ע בפתח הדביר‬ ‫(סו״ס רנ״ג) אודות הנוהגים להחזיר‬ ‫לתוך התנור את הקפה‪. 171‬כן העיד בפרחי כהונה (סי׳ ל״ג)‪.‬‬ ‫ב) אפי׳ המים יס״ב כשמערה אותם‬ ‫לקדירה פסקה רתיחתם לאלתר‪ .‬יש לנו סניף‬ ‫נוסף להקל‪ . 171‬אמנם צ רי ך ליז ה ר ש ה א ש תהיה מכו ס ה ו אז י כו ל‬ ‫מ קו ר‬ ‫לנוהגים היתר‪ .‬‬ ‫‪ .

‬ומה שהביא הב״י הדברים אע״פ‬ ‫שלענין דינא אינו מוכח שס״ל הכי‪ .‬וגם מה‬ ‫שחשש משום מגיס‪ .‬אך יז ה ר ש המי ם כ בר היה י ס״ ב מ ער״ ש‬ ‫ו שו ב נ צ טנן ו מי שנ הג כך ע״ פ א בו תיו י ש לו על מה ל ס מוך‪. 173‬וכן מעיד בשו״ת חוט המשולש‬ ‫טור ג ׳ ס׳ י׳ וז״ל שאלה ששאלו ממני‬ .‬וקשה דלמה לא נאמר שאסור‬ ‫להחזיר משום איסור בישול‪ .‬לא קיי״ל הכי‬ ‫להלכה כדכתבנו לעיל)‪.‬מאחר שפסק (בסו״ס שי״ח)‬ ‫דבדבר שנתבשל כל צרכו אין בו משום‬ ‫מגיס‪ .‬ומבואר מדברי‬ ‫החזו״א דבמקום שהיד סולדת במים‬ ‫אפי׳ אם הורקו לכלי שני ואינו מבשל‪.‬והקשה על דבריהם‬ ‫מדין פינה ממיחם למיחם שיש בו איסור‬ ‫חזרה‪ .‬‬ ‫ובהמשך דברי הב״י שם‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫(ואע״פ שמדברי רבינו יונה משמע שגם‬ ‫לענין להתבשל אסור‪ .‬והנה בעיקר חשש‬ ‫הטמנה דחו באחרונים שזה שייך רק‬ ‫היכא שאין הדברים מתערבים‪ .‬כן‬ ‫דרכו בכמה דוכתי‪ .‬ואפ׳‬ ‫אם ננקוט שעירוי ככ״ש יש להקל כמו‬ ‫שכתב החזו״א דביס״ב שאין בו משום‬ ‫בישול אחר בישול‪ . 173‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫יונה‪ .‬‬ ‫אבל להתבשל לא שייך‪ .‬נר׳ דלא פוסק כן‬ ‫לדינא‪ .‬‬ ‫ואכמ״ל‪.‬‬ ‫ערה״ש‪ .‬דכיון שיצאו המים מהכלי הרי הם‬ ‫ככלי שני ומתבשלין‪ .‬הוסיף עוד ב׳‬ ‫טעמים שהביאו הראשונים להחמיר שלא‬ ‫להוסיף מים‪ .‬כה״ח‪.‬מפני שכבר היד‬ ‫סולדת בהם‪ .‬וכן פסק האג״ט‬ ‫בהשמטות‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫ק‬ ‫ל ערו ת מי ם ב תוך ה תב שיל‪.‬ט״ז‪ . 172‬כ״כ החזו״א בס׳ לז סק״י דאם אין‬ ‫הכירה מכוסה כיון שנוטל את קדירת‬ ‫המים מע״ג הכירה שוב אסור להחזירה‬ ‫דהוי כמחזיר לכתחלה וא״כ איך יתן את‬ ‫המים לקדירה המונחת ע״ג אש שאינה‬ ‫גו״ק‪ . 172‬‬ ‫וי ש שנ הגו שג ם כ ש אין המים רו ת חי ם אל א פ חו ת מי ס״ ב א פ שר ל ה קל‬ ‫ל ערו ת המים ב תוך ה ת ב שיל‪ .‬והוכיח מזה‬ ‫דכל שהיס״ב אין בו משום בישול אף‬ ‫דנשתנתה דרגת רתיחתו‪ .‬והאריך בזה בשו״ת שמ״ש‬ ‫ומגן ח״א ס׳ ח ׳ לדחות החולקים ע״ז‪.‬ומשאלת הג״ר משה ויזגן זצ״ל‬ ‫(הובא בתבוא״ש שם) אודות מנהג‬ ‫הנשים לערות מהקומקום שע״ג הקדירה‬ ‫לתוך התבשיל מוכח שהמנהג היה‬ ‫שהמים מונח ע״ג הקדירה עצמה והוי‬ ‫כע״ג הקדירה שעדיף ממכוסה כמש״כ‬ ‫מרן בס׳ רנ״ג(ס״ג) ושי״ח (ס׳ ו׳)(וע״ע‬ ‫באג״מ ח״ד ס ׳ ע״ד שיסיר את הקדירה‬ ‫מעל האש בשעת העירוי ויחזירנו)‪.‬ואין בזה תיקון חשוב‪.‬ועוד וכמדיוק בב״י שרק‬ ‫חיישינן מצד מה שאין המים יס״ב‪ .‬א) דברי הכלבו דהוי כמגיס‬ ‫ב) חשש הטמנה‪ .‬‬ ‫‪ .‬גר״א‪ .‬שמעתיק כל הטעמים‬ ‫שיש בדין ההוא אע״פ שאינו סובר את‬ ‫כולם להלכה‪.‬‬ ‫א בו ת‬ ‫ומעתה הדברים ברורים על מה סמכו כל‬ ‫ארצות המערב לערות מים חמים בתוך‬ ‫התבשיל ולית כאן מיחש כפי שמבואר‬ ‫בהדיא במג״א‪ .

‬ונחלקו‬ ‫הראשונים אם איירנן דוקא בדבר יבש‬ ‫דבזה אין בישול אחר בישול אבל בדבר‬ ‫לח יש בו משום בישול או דילמא בין‬ ‫בלח בין ביבש אין בישול אחר בישול‪.‬ובאג״ט‬ ‫(אופה ח׳) רצה לחדש דבמים לכו״ע‬ ‫שייך בישול אחר בישול ובהשמטות חזר‬ ‫בו ואכמ״ל)‪ .‬‬ ‫רמב״ן‪ .‬וכן ביאר בקצה״ש (קכ״ד ג ׳)‪.‬ומפני שכיון שכבר נתבשל‬ ‫תו לא מוסיף תיקון בדבר (ואע״פ‬ ‫שבדבר לח עיקר תיקונו בחמים מכ״מ‬ ‫גם במים שנתבשל חלוק ממים חיים‬ ‫אבות‬ ‫כמש״כ החזו״א (ס׳ נ׳ ס״ט)‪ ..‬‬ ‫סמ״ק ועוד דבין בלח בין ביבש אין‬ ‫בישול אחר בישול וכפשטות הברייתא‬ ‫דכל הבא בחמין לא חילקו בין מרק‬ ‫לדבר יבש‪ .‬הרבה אחרונים הבינו‬ ‫בדבריו שכוונתו דהעיקר להלכה כדעת‬ ‫הראשונים שאין בישול אחר בישול אפ׳‬ ‫בדבר לח‪ .‬ומקודם‬ ‫התפשטות פסקי מר״ן והוראותיו‪ .‬ר׳ יונה‪ .‬ראינו נוהגים במקומנו‬ ‫כשיצטמק התבשיל נותנים בו מרק‬ ‫ממקום אחר ואין מקפידין אם יה אותו‬ ‫מרק חם או צונן ויש מהם שמקילים‬ ‫יותר שמטמינים מער״ש קומקום של‬ ‫מים חמין אדעתא דהכי שאם יצטמק‬ ‫התבשיל נותנים בו אלו המים וענה להם‬ ‫החוט המשולש שם שרוב פסקי‬ ‫המגורשים מבוססים ע״פ הוראת‬ ‫הרמב״ן רשב״א ורא״ה ור״ן ומסתמא גם‬ ‫בזה כן‪ .‬וע״ע במנחת כהן(משמרת‬ ‫השבת שער ב׳ פ״א) בביאור השיטות‬ ‫בזה‪ .‬אך‬ ‫דעת הרמב״ם‪ .‬והנה ידוע מה‬ ‫שנחלקו הראשונים אם יש בישול אחר‬ ‫בישול בדבר לח‪ .‬שנתפשט‬ ‫הוראתם בארצות ספרד שגם בדבר לח‬ ‫אין בישול אחר בישול‪.‬ובשו״ת תבוא״ש (שם)‬ ‫ובשו״ת מקוה מים (שם) שאפ ׳ בפחות‬ ‫מיס״ב נהגו להקל‪ .‬דאיתא במס׳ שבת דף‬ ‫קמה‪ :‬כל שבא בחמין מלפני השבת‬ ‫שורין אותו בחמין בשבת‪ .‬רשב״א‪ .‬ר״ן‪ .‬‬ ‫אמנם יש ליזהר שהמים שמערה‬ ‫התבשיל היה מבושל כשיעור‬ ‫מקודם דאל״כ הרי זה בישול גמור‬ ‫חטאת שכל היתר זה נאמר אך ורק‬ ‫בתוך‬ ‫יס״ב‬ ‫וחייב‬ ‫במים‬ .‬נמצא דמה שנהגו במקצת‬ ‫מקומות להקל בבישול דבר לח פחות‬ ‫משיעור יס״ב דלא כמר״ן שחשש בזה‬ ‫לחיוב חטאת מבוסס ע״פ הרמב״ם‪.‬וסיים שמנהג‬ ‫זה מימים קדומים וראוי להניחו והרוצה‬ ‫להחמיר בדבר שאין בו איסור מפורש‬ ‫גורם מחלוקת‪ .‬רמב״ן‪ .‬וסמ״ק‪ .‬וכן מפורש בר״ן‪ .‬דבדבר‬ ‫לח שנצטנן יש בישול אחר בישול‪ .‬‬ ‫ויש להוסיף דלפי מה שפסק הרמ״א בס׳‬ ‫שי״ח סעיף ט״ו דנהגו להקל אם לא‬ ‫נצטנן לגמרי‪ .‬רש״י‪ .‬שכתב‬ ‫בהקדמתו לב״י שעל מנהגים קדומים לא‬ ‫בא לבטל וברור שאין מקום לפ״ז לערער‬ ‫על מי שמנהגו כן מימי קדם‪ .‬‬ ‫אג״מ ח״ד ס ׳ ע״ד‪ .‬וכן העיד בשו״ת מים‬ ‫חיים (שם)‪ .‬וסמ״ק‪ .‬ר״ן‪.‬‬ ‫העולה מדברינו שמנהג זה שנהגו‬ ‫במרוקו מקורו עתיק וכמש״כ בחוט‬ ‫המשולש שמימים קדומים הוא‪ ..‬רק עכ״פ בעינן לא נצטנן‬ ‫לגמרי‪ .‬המבוסס‬ ‫ע״פ דברי הראשונים‪.‬רשב״א‪ .‬ואכ״מ‪ .‬וכך כתב בחזו״א ס׳ ל״ז ס״ק י״ג‬ ‫דתפסינן שהעיקר כדעת הרמב״ם רשב״א‬ ‫ור״ן‪ .‬שבה״ל ח״ה ס ׳ ל״א‬ ‫ועוד‪.‬‬ ‫ובשו״ע ס׳ שי״ח ס״ד פסק כדברי‬ ‫הרא״ש‪ .‫קפד‬ ‫מגן‬ ‫סימץ רנג‬ ‫חכמי פאס והם‪ .

‬‬ ‫וברשב״א שם איתא שמוסיף מחמת דבר‬ ‫אחר אסור פירוש כל זמן שפני הקדרה‬ ‫דבוקין על פני דבר המוסיף הבל ״שלא‬ ‫גזרו אלא במה שנותנין סביב לקדירה‬ .‬נר׳ דיש‬ ‫מקום להקל לכו״ע דמקור דברי השו״ע‬ ‫לאסור הטמנה מחמת דבר אחר‬ ‫מהרשב״א (דף מז‪ :‬ד״ה גופה)‪.‬‬ ‫שכדאי הוא לסמוך עליו וכו׳ עפ״ד‬ ‫רש״י‪ .‬וכן המנהג אצל‬ ‫הספרדים כמו שהעיד בספר ארץ חיים‬ ‫(סתהון) ס׳ רנ״ז שנהגו בזה דלא כדעת‬ ‫השו״ע וכדעת הראשונים שהתירו מוסיף‬ ‫מחמת דבר אחר‪ .‬והדברים צ״ע‬ ‫דלא מצינו שיעור זה במים ולא משמע‬ ‫כן מדברי הראשונים ע׳ בחידושי הר״ן‬ ‫מ‪ :‬ועוד שצריך עכ״פ שירתח כיס״ב‪. 174‬כן נהגו להקל בזה‪ .‬ומנהגם של ישראל‬ ‫תורה ע״כ‪.‬רמב״ן והר״ן וכדאים הם‬ ‫לסמוך עליהם להקל ובפרט שנהגו כן‬ ‫בכל הקהילות אלו‪ .‬‬ ‫ה מנ הג ל ה קל ל הני ח ש מי כו ת ע״ג ה ח מין מ ער״ ש א ע״פ ש כו לו מכו ס ה‬ ‫א ע״פ ש ה ש מי כו ת מו סי פי ם הבל מ חמ ת ד ב ר א חר‪.‬‬ ‫‪ .‬וכמש״כ בשו״ת חוט‬ ‫המשולש (ס׳ ח ׳) למהר״א אבן טוואה‬ ‫וז״ל הנה הרוב נהגו כהרמב״ן ז״ל‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫קפה‬ ‫סימן רנז ‪ -‬דיני הטמנת חמין‬ ‫הטמנת החמין בשמיכות ע״ג הפלטה‬ ‫סעיף ח‪ :‬אע״פ שמו תר לשהות קדידה ע״ג כידה שיש כה גחלים ע״פ הדרכים‬ ‫שנ תבארו כס׳ דנ״ג אם הוא מכוסה כבגדים אע״פ שהבגדים אינם‬ ‫מוסיפים הכל מחמת עצמן מ״מ מחמת אש שתחתיהם מו סיף הכל (ו א סורי ם)‪.‬וברור שמי שאין לו‬ ‫מנהג ברור להוסיף מים שהורתחה‬ ‫והצטננה לפחות מיס״ב אין לו להקל‬ ‫כלל לערותו‪ .‬‬ ‫וגם בתבוא״ש עצמו סיים שם דהדבר‬ ‫אינו מפורש בפוסקים והירא לדבר ה ׳‬ ‫ופחד אלוקים נגד עיניו ירחק מדבר זה‬ ‫רק אם הורתח כיס״ב יש להקל לערותו‬ ‫לתוך התבשיל אפ׳ אם נצטנן‪. 174‬‬ ‫מק ו ר אבות‬ ‫שנתבשל כשיעור יס״ב ואז נאמר בזה‬ ‫אין בישול אחר בישול ובלא״ה יש בזה‬ ‫איסור דא׳ לכו״ע‪ .‬ונכנס לספק חיוב כרת‪.‬רז״ה‪ .‬‬ ‫והנה כ״ז במטמין כולו מער״ש אבל אם‬ ‫משאיר חלק מהדפנות פתוח‪ .‬‬ ‫מה שכמה נשים לא מקפידות אם המים‬ ‫הגיע לשיעור יס״ב ע׳ בשו״ת תבואת‬ ‫שמ״ש (שם) שכתב להצדיק המנהג‬ ‫ומפני שסו״ס הגיע למאכל בין דרסאי‬ ‫אפשר דאיסור תורה ליכא‪ .

175‬כך המנהג הפשוט‪ .‬י״ל דכל כה״ג‬ ‫מר״ן מודה להקל‪ . 175‬ול א חר‬ ‫כו לו ש כך מנ הגן של י ש ר א ל‬ ‫א מיר ת לכ ה‬ ‫מ קו ר‬ ‫כגון רמץ״ וא״כ נר׳ דגם לדעת הרשב״א‬ ‫כל מה שאסרנו הוא בדבוק ממש לדופני‬ ‫הכירה‪ .‬‬ ‫ל פני קבל ת שב ת קו ר אין‬ ‫מתקנת‬ ‫שי ר ה שירי ם‬ ‫ה קד מוני ם‪ .‬והנה לכא ׳ צ״ב במה שאסר כאן‬ ‫רק בנוגע בדופני הכירה הא מצד אחד‬ ‫נמי אסור לפי שיטתו דהטמנה מחמת‬ ‫דבר אחר מיקרי הטמנה שמוסיף הבל‪.‬והביא בשם אביו‬ ‫דע״פ פשוטו הטעם דשה״ש קדש‬ ‫קדשים ואין כל העולם כולו כדאי כיום‬ ‫שניתן שה״ש ורק בזמן ער״ש שטבל‬ ‫ורחץ ומתגלה תוס׳ אור שבת ראוי‬ ‫לקרות שה״ש ע״כ תורף דבריו‪ .‬‬ ‫ושבת מעין עוה״ב‪ .‬‬ ‫וע״כ י״ל בזה דס״ל להרשב״א דבמוסיף‬ ‫מחמת דבר אחר כיון שאינו גופו רמץ‬ ‫חסר צורת הטמנה וצריך שיהיה מכוסה‬ ‫עכ״פ דופני הקדירה שיהיה עליו שם‬ ‫מוסיף הבל‪ .‬וצ״ע‪.‬‬ ‫ובשו״ת אורל״צ ח״ב פרק י״ז הל׳ י׳ גם‬ ‫דו די נו הגי ם‬ ‫ל קרו ת‬ ‫ד׳‬ ‫א בו ת‬ ‫כתב כעינ״ז להתיר לכו״ע באינו מכוסה‬ ‫לגמרי שבכה״ג שאיכא תרי חומרות לא‬ ‫מחמרינן שמחמירים בהטמנה במקצת‪.‬‬ ‫ובמוסיף מחמת דבר אחר‪ .‫קפו‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ רס‬ ‫סימן רם ‪ -‬דיני הכנסת שבת‬ ‫אמירת שיר השירים‬ ‫סעיף •‪ :‬כשיהיה סמוך לחשיכה ישאל לאנ שי בי תו •ל שון דכה עש־תם ערבתם‬ ‫הפרשתם חלה וי א מר להם הדליקו את הנד‪.‬ולפ״ז אם ישאיר חלק גדול‬ ‫מהדפנות פתוח אפשר גם לדעת השו״ע‬ ‫מועיל ע״פ מש״כ בתהלה לדוד (סו״ס‬ ‫רנ״ז) ועוד אחרונים שגם לדעת השו״ע‬ ‫שהטמנה מצד אחד אסור מכ״מ בהטמנה‬ ‫בדבר שאינו מוסיף הבל צריך לכסות‬ ‫כולו שיהיה ניכר בו ההטמנה‪ .‬ושיש בו הרבה רמזים לעוה״ב‪.‬וגם‬ ‫משום זכר למעשה בראשית שהכל כלול‬ ‫בשה״ש‪ .‬ואולי גם‬ ‫בהטמנה מחמת דבר אחר י״ל הכי אכן‬ ‫ממש״כ השו״ע דאסור במכוסה הבגדים‬ ‫סביב הקדירה משמע אפ׳ אינו מכוסה‬ ‫כולו אסור‪ .‬וכך הביא‬ ‫בפתח הדביר (אות ח ׳) כמה טעמים‬ ‫למנהג דשה״ש כנגד זכר ליצא״מ‪ .‬שו״ר‬ ‫שכתב הגר״ש משאש זצ״ל בירחון אור‬ ‫תוה תשס״ג ״ענין קריאת שיר השירים‬ ‫למנהג מרוקו היא מוכרחת אבל יכלים‬ ‫לומר אותה בהקדם גם קודם מנחה ואם‬ .‬‬ ‫‪ .‬וכ״כ בשו״ת יבי״א‬ ‫(ח״ו ס ׳ ל״ג) שאין למחות ביד הנוהגים‬ ‫להקל‪.

176‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫א״א בשום אופן לאומרה אם לא ע״י‬ ‫ביטול דרשה יכלים לבטלה כדי לשמוע‬ ‫הדרשה ע״כ‪.‬וכאמור מנהגנו לקרות קודם‬ ‫קבלת שבת ונהרא ונהרא ופשטיה‪ .‬‬ ‫‪ .‬קו ל‪ .‬ב א תי) מ שו ם‬ ‫א לו של א קר או עם ה צי בו ר ש ה״ ש ע כ״ פ י א מ רו ד׳ פ סו קי ם א לו‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫ק‬ ‫פ סו קי ם מ ש ה״ ש שהם ר״ ת ״י ע ק ב״ (י ש קני‪ .‬ובפתח הדביר‬ ‫(שם) הביא בשם היעב״ץ שכתב‬ ‫דפסוקים אלו נתקנו למי שאין לו פנאי‬ ‫לגומרו יאמר לפני קבלת שבת אלו ד׳‬ ‫פסוקים שסימנך יעקב‪ .‬‬ . 176‬כך המנהג הפשוט‪ .‬עו רי‪ .‬וע״ע‬ ‫בכה״ח שם שאומרים לשם יחוד מקודם‬ ‫ואח״ז רבון העולמים כנדפס בסידור‬ ‫ולאחר מכן קדיש‪ .‬‬ ‫ובכה״ח (ס״ק רז ׳) כתב שמנהג בית אל‬ ‫לאמרו בין מנחה לערבית אחרי שעושין‬ ‫קבלת שבת‪ .‬וכן נוהגים‪.‬והוסיף בפה״ד‬ ‫״לא ידעתי מה ענין יעקב כאן״‪.

‬ובבית מנוחה‬ ‫העתיק שהוא כנגד ימי השבוע ושיכוין‬ ‫א בו ת‬ ‫שבכל מזמור הוא כורת ומסלק הקליפות‬ ‫שגברו באותו היום בסדר שיח‬ ‫שיפתותנו‪ .‬אמנם‬ ‫מנהגנו מושתת ע״פ הסדר היום שהעתיק‬ ‫ששה מזמורים אלו‪ . 177‬וג ם מו סי פי ם בין ה מז מו ר ה ח מי שי ל ה ש שי‬ ‫״ מז מו ר ל תוד ה״‪ .‬‬ ‫ב סדר קבל ת שב ת א חרי תפל ת מנחה ו קרי א ת שי ר ה שירי ם או מרי ם‬ ‫מז מורי ם ״ ל כו נרננ ה״ ו כו׳ כיון ש א לו ה מז מורי ם הם על י מו ת ה מ שי ח‬ ‫ש הו א יו ם ש כו לו שב ת‪ . 179‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫‪ . 178‬כן המנהג הפשוט והעתיקו בבית‬ ‫מנוחה (שם) ויל״ע המקור לזה דבסדר‬ ‫היום לא הזכירו‪ .‬ובערוך השולחן ס׳ רס״ז ס״ב‬ ‫ביאר דמזמורים אלו על ימות המשיח‬ ‫שהוא יום שכולו שבת (וזהו אחד‬ ‫הטעמים לאמירת שיר השירים כדהזכרנו‬ ‫בס׳ ר״ס)‪.‬‬ ‫‪ .‬והמזמור השביעי הוא‬ ‫מזמור לדוד שיש בו שבעה קולות‪ .‬וכן‬ ‫מצאנו שיטות שע״י אמירת מזמור לדוד‬ ‫מקבל ע״ע שבת אלמא כנגד שבת נתקן‪.‬ע‬ ‫באבודרהם ובמחזור וטרי שלא הביאו‬ ‫סדר זה בסידורם‪ .‬וכך מנהג הרבה‬ ‫מעדות המזרח להתחיל ממזמור לדוד‬ ‫שהוא כנגד ז׳ הרקיעים וכו׳‪ .‬וכ״כ בליקוטי‬ ‫מהרי״ח סדר קבלת שבת‪ .‬ובסידור הגר״א בשם סידור‬ ‫רשב״ן הובא שמזמורים אלו כנגד ששה‬ ‫תקיעות שתיקנו חכמי התלמוד בבל‬ ‫ולאחר שהיו מוכרחים לבטל התקיעות‬ ‫מטעם הממשלה עשו זכר לזה לומר‬ ‫ששה מזמורים עיי״ש‪. 177‬כך המנהג הפשוט והעתיקו בסידור‬ ‫בית מנוחה שכל מזמור כנגד יום אחד‬ ‫בשבוע‪ .‫קפח‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ רסב‬ ‫סימן רסב ‪ -‬לקדש השבת בשלחן ערוך ובכסות נקיה‬ ‫סדר קבלת שבת‬ ‫סעיף ‪ :.‬‬ .‬־׳ ינ אי אומר בו אי כלה בו אי כלה‪.‬ואפשר שהוא כדי‬ ‫להשלים ששה מזמורים כמש״כ‬ ‫הערה״ש (שם) שששה המזמורים כנגד‬ ‫ששת ימי החול‪ . 178‬ו ב א מיר ת‬ ‫ה מז מו ר‬ ‫ה ש שי‬ ‫מז מו ר‬ ‫ל דו ד נ ש ארי ם‬ ‫מיו ש ב‪.‬‬ ‫ובאמת לא מצאנו בכל הקדמונים‬ ‫שתיקנו לומר מזמורים אלו‪ .‬ילב ש בגדיו הנאים וישמח בביא ת שבת כיצ א לקראת המלך וכיצ א‬ ‫לקראת חתן וכלה דרבי חנינא מעטף וקאי בפני א דמעלי שבתא ואמר‬ ‫בו או ונצ א לקראת שבת מלכתא‪ .

‬ובימנו ע״י אמירת בואי‬ ‫כלה מקבל ע״ע שבת‪ .‬‬ .‬‬ ‫ודע שיש מקומות בדרום מרוקו שלא‬ ‫אמרו מזמור לדוד סמוך למזמור לתורה‬ ‫אלא אחרי במה מדליקין ויש בתי כנסיות‬ ‫שלא נהגו כלל באמירת לכו נרננה אלא‬ ‫התחילו במזמור לדוד‪.‬והנה‬ ‫בבאר היטב (ס ׳ ה׳) כתב ״ואנו נוהגין‬ ‫לעמוד לעשות דוגמא כמו שמקבל פני‬ ‫אדם גדול״‪ .‬‬ ‫‪ .‬ובבא״ח (פ׳ וירא‬ ‫אות ה׳) כתב דכפי דברי האר״י עיקר‬ ‫קבלת שבת הוא באומרו בואי כלה‪.‬‬ ‫ובשו״ת קול גדול (ס׳ ל״ט) להמהר״ם‬ ‫בין חביב כתב דאפילו לדעת מרן‬ ‫דמזמור שיר ליום השבת הוי כקבלה‬ ‫לדידן שאומרים לכה דודי וחותמים בואי‬ ‫כלה הוי כקבלת שבת‪ .‬ועוד כל קפידת אמירת מזמור‬ ‫לתודה בימים שאין הקרבן נקרב כערב‬ ‫יוה״כ הוא משום שא״א לאכול הקרבן‬ ‫בלילה כמש״כ המ״ב ס ׳ תר״ד ס״ק ד׳‬ ‫והכא ששפיר יכול לאכול הקרבן שנאכל‬ ‫מהקרבה של יומו‪. 179‬כך המנהג הפשוט‪ .‬ואינו תלוי‬ ‫באמירת מזמור לדוד ולכן אין אנו נוהגין‬ ‫לעמוד שאין זה כקבלה שמקבלים פני‬ ‫אדם גדול ומטעם זה נוהגים לעמוד‬ ‫בבואי כלה שזהו קבלת שבת לדידן‪.‬והמתבאר מדברי‬ ‫הפוסקים שאין קבלת שבת תלוי במזמור‬ ‫מיוחד אלא במה שהציבור מקבל על‬ ‫עצמו שבת ע״י אמירת המזמור וכן‬ ‫משמע מהמ״ב סו״ס רס״א ובזרע אמת‬ ‫(או״ח ס ׳ ל״ג)‪ .‬וע״פ דברים אלו כתב‬ ‫בקצות השולחן (ס ׳ ע״ז אות ט׳)‬ ‫שהמנהג לעמוד כשאומרים מזמור לדוד‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫וע״פ זה מיושב למה אומרים המזמור‬ ‫אע״פ שאין אנו אומרים מזמור לתודה‬ ‫בימים שאין הקרבן קריבה בהן כדכתבנו‬ ‫לעיל ס׳ נא ׳ דנתקן כנגד אמירת קרבן‬ ‫התמיד א״כ אין קרבן נקרב בלילה‪.‬וכן העיד‬ ‫הגר״ש משאש זצ״ל בירחון אור תורה‬ ‫(תמוז תשס״ג) ״במרוקו מעולם לא‬ ‫עמדנו ביל שבת בקריאת מזמור לדוד‬ ‫אלא הכל אמרנו בישיבה ע״כ‪ .‬‬ ‫ואפשר שהטעם למה אין נוהגים לעמוד‬ ‫הוא דאין אנו מקבלים שבת ע״י אמירת‬ ‫מזמור לדוד דהנה כתב בשו״ע רס״א‬ ‫ס״ד דלדידן הוי אמירת מזמור שיר ליום‬ ‫השבת כעניית ברכו‪ .‬‬ ‫וא״כ אין באמירת מזמור לתודה קבלת‬ ‫שבת כעין מש״כ במג״א (סו״ס רס״א)‬ ‫דבימיו אומרים מזמור שיר ועושים‬ ‫מלאכות עד ברכו דמעיקרא קיבלו‬ ‫עלייהו ואין מתכונים באמירת המזמור‬ ‫לקבלה‪.‬‬ ‫מכ״מ אמירת המזמור כאן אינו כנגד‬ ‫הקרבן אלא נאמר בתורת ״מזמור״ כנגד‬ ‫היום‪ .

‬ואם טעו ביום המעונן‬ ‫מתי מברכים ברכת הדלקת נר של שבת‬ ‫סעיף ה‪ :‬כ שידלי ק מברך ב״א י׳ אמ״ה אקב״ו להדליק נד של שבת ו כו׳‪ .‬ויש לברר שורש מנהג זה‪ .‬‬ ‫ונהגו כן גם בכל ארצות הספרדים מימי‬ ‫קדם‪ .‬וכן מנהג תוניס כמבואר‬ ‫בשו״ת שואל ונשאל ח״ב (סי׳ נ״ח)‬ ‫א בו ת‬ ‫ובברית כהונה (מערכת ש׳)‪ .‬‬ ‫ובוכרה‪ .‬וכן מנהג מצרים‪.‬הגה‬ ‫יש מי שאומר שמברכין קודם ההדלקה‪ .‬‬ ‫ומקור דברים תלוי במחלוקת הראשונים‬ ‫האם בהדלקת הנר האשה מקבלת על‬ ‫עצמה את השבת‪ .‬אכן שיטת‬ .‬‬ ‫ה מנ הג ב סדר הדל ק ת נר ש ב ת‪ .‬ואח״כ מסלקין היד‪ .‬ו מברכין‪ .‬הגר״י צדקה‪ .‬וכן‬ ‫מנהג סוריה (כך שמעתי מבית הגר״י‬ ‫עטייה שליט״א)‪ .‬ש הא ש ה ת חיל ה תדלי ק הנרו ת‪ .‬ועוד גדולי הדור‪.‬‬ ‫ו הו א כ מנ הג כל ה ספרדי ם מ דו רי דו רו ת‪.‬ובכה״ח (שם)‪ . 180‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫‪ .‬וכן בחסד לאלפים‬ ‫(שם אות ו׳) כתב שכן המנהג‪ .‬לכן‬ ‫מברכת לפני הדלקת הנר‪ . 180‬כן המנהג הפשוט בכל ערי מרוקו‪.‬ויש מי שאומר שמברך אחר‬ ‫ההדלקה‪ .‬‬ ‫דכשבירך קיבל שבת ואסור להדליק‪.‬תכסה‬ ‫הידי ם על הנרו ת או ש ת עצו ם עיני ה כ די ל א ל הנו ת מ או ר הנר‪ .‬וכדי שיהיה עובר לעשייתן לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה‪ .‬הרמב״ם (הל׳ שבת‬ ‫פ״א ה״א) כתב דחייב לברך קודם‬ ‫ההדלקה משום עובר לעשייתן‪ .‬וכן נהגו הגרב״צ אבא שאול‬ ‫זצ״ל‪ .‬‬ ‫ע״כ מאחרין הברכה״‪ .‬וכן המנהג‪.‬ו ת ב ר ך‪.‬‬ ‫כפי שהובא בספר מאמר יעקב סופר (סי׳‬ ‫כב)‪ .‬כפי שפסק מרן החיד״א במחזיק‬ ‫ברכה (סי׳ רס״ג אות ד)‪ .‬וכ״כ‬ ‫במעשה רקח (שבת פ״ה ה״א) שמבואר‬ ‫שכן המנהג‪ .‬וכ״כ בטוב עין‬ ‫(סי׳ י״ח אות נט)‪ .‬וזה מיקרי עובר‬ ‫לעשייתה‪ .‬והיאך‬ ‫התפשט כ״כ נגד הרבה ראשונים שכתבו‬ ‫לברך לפני ההדלקה ככל מצות שמברך‬ ‫עליהן עובר לעשייתן‪.‬‬ ‫כן העיד בקיצור שו״ע טולידנו (סי׳‬ ‫קל״ד כ״ז)‪ :‬״הברכה תהיה אחר הדלקה‪.‬ומ שימין‬ ‫היד לפני הנר אחר הדלקה‪ .‬דהרי כן נהגו בארצות אשכנז‪.‬וכן העיד בשו״ת‬ ‫שמ״ש ומגן(ח״ב סי׳ עב אות ב) ובח״ג‬ ‫(סי׳ עא) וכן העיד בנהגו העם (שבת)‪.‬וכ״כ‬ ‫בבא״ח (ש״ב פ׳ נח)‪ .‬‬ ‫ומנהג זה התפשט כמעט אצל כל נשי‬ ‫העולם‪ .‫סימץ רסג‬ ‫אבות‬ ‫סימן רסג ‪ -‬מי ומי המדליקין‪ .

‬ובר״ן (י׳) ביאר דברי‬ ‫הבה״ג‪ .‬‬ ‫ונר׳ עוד דמה שנתפשט מנהג זה בכל‬ ‫אתר ואתר לברך אחר ההדלקה כדי‬ ‫לחשוש לבה״ג‪ .‬ולפי הערה״ש דהוי כברכה‬ ‫לבטלה כנ״ל)‪ .‬הברכה בע״כ מכנסת‬ ‫אותה בקדושת שבת‪ .‬וא״כ יהיה‬ ‫אסור לברך ושוב להדליק‪ .‬ע״כ מברכת אחר ההדלקה‪.‬ונמצא לפ״ז‬ ‫דגם דלפי הבה״ג מותר לברך ואח״כ‬ ‫להדליק‪ .‬ע״י שתעשה כמש״כ במהרי״ל‬ ‫שתכסה עיניה שלא ליהנות מהנרות‪.‬וכן נראה‬ ‫לדייק מדברי האבי העזרי (סי׳ קצט)‬ ‫בהבנת דברי הבה״ג וז״ל ובהלכות‬ ‫גדולות כתב המדליק נר של חנוכה דאי‬ ‫אדליק דשבת ברישא איתסר ליה‬ ‫לאדלוקי דחנוכה משום דקבלה לשבת‬ ‫עליה‪ .‬מכלל שמברך‪ .‬כיון דאנו נוהגין ליטול‬ .‬לפי שההדלקה‬ ‫מלאכת מצוה היא לצורך שבת‪ .‬‬ ‫מבואר דע״י הברכה מקבלת את השבת‪.‬‬ ‫וביאר עוד בערה״ש (סי׳ רסג ס״ק טז)‬ ‫דכיון שיש ברכה‪ .‬שלא יעשו‬ ‫עוד אחריה מלאכה‪ .‬‬ ‫ובאמת מנהג זה הוסמך ע״י הראשונים‬ ‫דמצינו בספר הנר לאחד מבעלי‬ ‫התוספות (דיני הדלקה והטמנה דף מד)‬ ‫שכתב‪ :‬״הנשים שלנו שנהגו שלא לברך‬ ‫על נר שבת עד אחר שהדליקה פתילה‬ ‫אחרונה‪ .‬אולם בשבלי הלקט (סי׳ נט)‬ ‫הביא להקשות מהר״ר בנימין דלפי‬ ‫הבה״ג שמקבלת שבת בהדלקתה ע״כ‬ ‫שהברכה חשובה קבלת שבת‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫הבה״ג (הל׳ חנוכה) דקבלת שבת תלוי‬ ‫בהדלקת הנר‪ .‬ואין לך‬ ‫קיבול שבת גדול מזה‪ .‬והנה בדעת‬ ‫הבה״ג גופיה מצאנו בראשונים חילוקי‬ ‫דעות‪ .‬‬ ‫ועוד דאפילו נימא דאכתי חשיב שמברך‬ ‫אחר ההדלקה‪ .‬וגם לדעת הרמב״ם‬ ‫שצריך לברך קודם עשייתן‪ .‬‬ ‫בב״י הביא בשם השבלי הלקט דע״י‬ ‫ההדלקה מקבלת השבת‪ .‬הדין עמהם‪ .‬‬ ‫ויוצאים בזה ידי כל השיטות שהרי יוצא‬ ‫בזה דעת הבה״ג(לפי הבנת ה״ר בנימין‬ ‫ואבי העזרי‪ .‬‬ ‫מכ״מ אינ״ז ברכה לבטלה כמש״כ‬ ‫האורל״צ ח״ב (פרק ח ׳ ג׳) שנוהגים‬ ‫בנט״י לברך אחר הנטילה כדברי הרמ״א‬ ‫כדאיתא בסימן קנ״ח‪ .‬וכדי להיות עובר לעשייתן‬ ‫אבות‬ ‫קצא‬ ‫משימין היד לפני הנרות עד אחר‬ ‫הברכה‪.‬דהא אין קבלת שבת תלויה‬ ‫בהדלקה‪ .‬וכשר הדבר בעיני‬ ‫האלוקים״‪.‬ובטעם הדבר אין‬ ‫לומר שסומכים על מה שהניגוב הוי‬ ‫קודם לעשייתן‪ .‬ולא אתי כהרמב״ם‪.‬האם בעצם ההדלקה האשה‬ ‫מקבלת את השבת‪ .‬דאפשר לצאת ידי‬ ‫שניהם‪ .‬ע״י כיסוי‬ ‫העינים שפיר מקיימים עובר לעשייתן‪.‬דאם לא כן במה‬ ‫קיבל השבת שאסור לו להדליק ע״כ‪.‬והוא לחשוש‬ ‫לשיטת הבה״ג שהברכה מכנסת אותה‬ ‫לשבת‪ .‬ומי‬ ‫שמדליק את הנר כבר גומר בדעתו שלא‬ ‫יעשה אחריה שום מלאכה‪ .‬דכך היתה התקנה‪ .‬כיון שמזכרת‬ ‫להדליק נר של שבת ואם תברך ושוב‬ ‫תדליק נמצא שעושה מלאכה אחרי‬ ‫הברכה‪ .‬וע״כ צריכה להדליק ואח״כ‬ ‫לברך‪ .‬או דילמא ע״י‬ ‫הברכה שמברכת מקבלת את השבת‪.‬‬ ‫וע״פ טעם זה כתב במהר״י וייל (אות‬ ‫כט) הובא בדרכי משה (ס״ק ב) דהמנהג‬ ‫לברך אחר ההדלקה‪ .‬‬ ‫ואל״כ הוה כברכה לבטלה עיי״ש‪.

‬דשם עוסק‬ ‫במצוותה‪ .‬ממילא צריך‬ ‫בהכרח לברך אחר ההדלקה‪.‬שוב אינה לידי ירחון‬ ‫אור תורה שנת תשס״ג (אב) ס׳ קנ״ו‬ ‫ושם האריך לייסד המנהג והוכיח‬ ‫מהשו״ע בס ׳ תרנ״א שכל שיור מצוה‬ ‫חשיב שפיר כעובר לעשייתן‪ .‬מכ״מ קרי ליה לרא״ש שיהוי‬ ‫מצוה‪ .‬כ״ש‬ ‫בנידוננו שלפי המהרי״ל הר״ז עובר‬ ‫לעשייתה ממש‪ .‬‬ ‫דבסעיף י׳ הביא המחלוקת אם מועיל‬ ‫תנאי בהדלקת הנר שתתנה שאינה‬ ‫ונראה‬ ‫בהדלקה‪.‬וקבלת שבת תלויה בברכה‬ ‫כאמור בדברי הבה״ג‪ .‬ויכול לברך אחר ההדלקה‪ .‬ולא צריכים מים שניים‪ .‬ומבואר שחשש לדעתו‪.‬אשר ע״כ נר‬ ‫דשפיר נתפשט כוחו של מנהג זה כיון‬ ‫דיוצא בזה ידי כל השיטות‪ .‬ע״ש‪.‬‬ ‫שבת‬ ‫מקבלת‬ ‫שממחלוקת זו נפק״מ לנידוננו אם אפשר‬ ‫לברך לפני כן‪ .‬דומיא‬ ‫דטבילת גר‪ .‬ועוד יש לצרף מש״כ‬ ‫רעק״א שם בשם הפוסקים שאפשר לברך‬ ‫אחר עשיית המצוה‪ .‬‬ ‫והנה בסעיף ה ׳ מר״ן העתיק לשונו של‬ ‫הטור ״כשידליק יברך״ ולא העתיק לשון‬ ‫הרמב״ם שחייב לברך קודם ההדלקה‪.‬‬ ‫בהדיא‬ ‫שפסק‬ ‫תרעט)‬ ‫שמדליקין נר חנוכה ואח״כ נר שבת‪.‬‬ ‫ובשו״ת יבי״א (ח״ב ס ׳ ט״ז ובחלק י׳ ס׳‬ ‫כ״א) האריך להוכיח כדברי הרמב״ם‬ .‬דאפשר ששאני‬ ‫נט״י שתיקנו כך מעיקרא‪ .‬וכ״כ‬ ‫בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג (סי׳ עא) שכן‬ ‫נוטה לשון מר״ן‪.‬ומכ״מ י״ל דכל שעדיין‬ ‫עוסקת בהדלקה סמוך לה לא מיקרי אחר‬ ‫עשייתה‪ .‬‬ ‫ומובן לפ״ז מה שדייקו מהשו״ע דלא‬ ‫ס״ל כהרמב״ם בפרט לדברי הערה״ש‬ ‫דהמברך אח״כ מדליק להבה״ג הוי‬ ‫כברכה לבטלה‪.‬וכן‬ ‫שמעתי בשם הגרב״צ אבא שאול זצ״ל‬ ‫שמהשו״ע אין הכרע ברור בדעתו‪.‬ה״נ בנר חנוכה‬ ‫ואע״פ שאינו דומה לגמרי‪ .‫קצב‬ ‫מגן‬ ‫סימץ רסג‬ ‫ברביעית‪ .‬‬ ‫והנה בדעת השו״ע אין הכרע ברור‪.‬‬ ‫אמנם יש להעיר בזה‪ .‬שאם נקטינן שתנאי לא‬ ‫מועיל‪ .‬ממה‬ ‫שצריך לנענע הלולב יכול לברך לפני כן‬ ‫אבות‬ ‫אע״פ מדאגביה נפק בה ע״כ דס״ל‬ ‫להשו״ע דכן עיקר‪.‬‬ ‫וזאת אף שדרכו להמשך אחרי לשון‬ ‫הרמב״ם כמש״כ בכנה״ג‪ .‬‬ ‫ולכאו׳ יש להביא ראי׳ שדעת מר״ן‬ ‫לחשוש לדעת הבה״ג מהל׳ חנוכה (סי׳‬ ‫כהבה״ג‪.‬ובפרט‬ ‫לפמש״כ במג״א ס״ק כ׳ דאין להתנות‬ ‫כ״א לצורך הו״ד להלכה בקיצוש״ע‬ ‫טולידנו שם אות ל״ג וחיישינן לדעת‬ ‫הבה״ג היכא שאפשר כדמוכח ממר״ן‬ ‫בהל׳ חנוכה‪ .‬ומר״ן לא‬ ‫העתיקו אלא כתב כדברי הטור‪ .‬‬ ‫ובשו״ת שואל ונשאל ח״ב (סי׳ נח) דייק‬ ‫בדעת מר״ן להדליק ואח״כ לברך‪ .‬וע״כ‬ ‫דלא נוהגים בזה כדעת מר״ן‪ .‬ושפיר יכולה לברך ע״פ מש״כ‬ ‫בשו״ת רע״א תנינא (סי׳ י״ג) דכמו‬ ‫שבתפילין וציצית מברך אפי׳ לאחר‬ ‫עשייתן כיון שכל זמן שהם עליו חשיב‬ ‫דעדיין עוסק במצותה‪ .‬ומאחר שאם נברך לפני‬ ‫ההדלקה יש חשש ברכה לבטלה לדעת‬ ‫הבה״ג ע״פ הכלבו ולפי מה שנוהגות‬ ‫הנשים לכסות עיניהם נמי מיקרי עובר‬ ‫לעשייתן ויצאים ידי כל השיטות הכי‬ ‫המובחר לעשות‪ .‬‬ ‫שאם ידליק נר שבת לא יכול שוב‬ ‫להדליק נ״ח‪ .

‬ועוד בחיבור יד‬ ‫סופר ח״א ס ׳ פ״ח הביא להדיא שלא‬ ‫נהג הגר״א מני זצ״ל כן‪ .‬‬ ‫והנה מש״כ ביבי״א שם ולהוכיח כדעת‬ ‫הרמב״ם ושכ״כ המאמר מרדכי ועוד‪.‬‬ .‬והנה גם ביבי״א שם‪ .‬‬ ‫צ״ע דמצאנו עכ״פ כמה ראשונים‬ ‫שחששו לדברי הבה״ג ומאחר שכן היה‬ ‫המנהג מהיכ״ת שיש לשנות ובפרט שיש‬ ‫בזה כמה צדדים לומר שהכי המובחר‬ ‫לעשות‪ .‬שו״ר בספר זכות יצחק (ח״ב‬ ‫ס ׳ נ״ט) שתמה כן וששאל לגרב״צ זצ״ל‬ ‫בזה והשיב שאפ ׳ בכלה חדשה שאין בה‬ ‫מנהג יש להדליק ואח״כ לברך כמנהג‬ ‫רוב העדות ושכן נוהגים בביתו ע״ש‪ .‬‬ ‫ומשמע דלא ס״ל כוותיה‪ .‬ועוד בעוסקת במצוה‬ ‫עדיין חשיב עובר לעשייתן (וכ״כ‬ ‫ביבי״א עצמו ח״ח יו״ד ס ׳ כ״ז גופא‬ ‫לענין מזוזה ע׳ במילואים שם וע׳‬ ‫בתשובת רעק״א בשם הרא״ש שאין‬ ‫לחלק בין מזוזה לשאר ברכות)‪.‬ע״כ רק‬ ‫כתב מה שיוצא לו להלכה ולא מה שיש‬ ‫לנהוג למעשה וגם בספר גדולת אלישע‬ ‫(ס׳ רס״ג) לא הביא מנהג ברור רק צידד‬ ‫להלכה כדברי הרמב״ם‪ .‬וכן בחלק‬ ‫י׳ לא הביא שום עדות ממנהג הספרדים‬ ‫(לבד מתימן שנהגו בהרבה דברים ע״פ‬ ‫הרמב״ם) לברך לפני הברכה רק ביסס‬ ‫דבריו ע״פ המאמר מרדכי ועוד אחרונים‬ ‫דצידדו כהרמב״ם ושכ״כ ביפה ללב ח״ו‬ ‫ס ׳ רס״ג אך לא כתבו שם שכן המנהג‪.‬ועכ״פ מידי ספק בדעת מר״ן‬ ‫לא יצאנו‪ .‬‬ ‫ואדרבה הגר״ח פלאג ׳ י (אביו של היפה‬ ‫ללב) העיד בחיים לראש (דיני הטבת‬ ‫הנרות) שיש נוהגים שהאשה תדליק‬ ‫ואח״כ תברך וכ״א כמנהגו וכ״כ בנו‬ ‫בספר אברהם אזכור (מע׳ ש ׳)‪ .‬דהרי דעת מר״ן‬ ‫נוטה להיפך דלא העתיק מר״ן כלשון‬ ‫הרמב״ם‪ .‬וכן‬ ‫שמעתי מהגר״מ אליהו שליט״א שכן‬ ‫העיקר להלכה דכן הוא הנכון ע״פ הסוד‪.‬‬ ‫והוסיף שבארץ ישראל יש לברך לפני‬ ‫ההדלקה כיון דקיבלנו דעת מר״ן ולדעתו‬ ‫חייבים לברך ואח״כ להדליק‪ .‬וכפי שדייקו כמה אחרונים‪.‬צ״ע למעיין שם‬ ‫שלא הוכיח שכן נוהגים‪ .‬ודבריו‬ ‫צע״ג דמהיכ״ת לשנות מנהג קדמונים‬ ‫שנתפשט ויש בו סמוכים הרבה‬ ‫בקדמונים‪ .‬וידועים דברי החיד״א בשו״ת‬ ‫חיים שאל (ח״ב ס ׳ כ״א ד״ה הלא)‬ ‫שהיכן דדעת מר״ן לא ברורה לא קיבלנו‬ ‫דעתו וכן נקטו גאוני המערב‪ .‬ומה שהעיר שם דאם מברכת‬ ‫אח״כ יש חשש ברכה לבטלה כבר כתבנו‬ ‫שלפי המהרי״ל שמכסות עיניהם חשיב‬ ‫עובר לעשייתן‪ .‬ובנוסף בכמה‬ ‫דוכתי חשש מר״ן לבה״ג (ויש סוברים‬ ‫בכוונת הבה״ג דע״י הברכה מקבלת את‬ ‫השבת)‪ .‬ע׳ בשו״ת‬ ‫בקש שלמה (אבן דנאן) דף לו‪ .‬ומה שהביא‬ ‫ביבי״א שם לדייק מהזכרונות אליהו‬ ‫שהדליק לפני שבירך‪ .‬ולענ״ד יש‬ ‫מקום להעיר בזה טובא‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫ושכן דעת מר״ן לברך לפני ההדלקה‪.‬נמצא דאין שום‬ ‫עדות על מנהג ספרד לברך לפני‬ ‫ההדלקה‪ .:‬והביאו‬ ‫בשו״ת מקוה המים ח״ג ס׳ נ״ב‪ .‬וכ״ש‬ ‫הכא שנוטה דברי השו״ע לברך אחר‬ ‫ההדלקה‪.‬‬ ‫ולפ״ז יש לתמוה עמש״כ בספר אורל״צ‬ ‫(שם) דאשה שנהגה לברך מקודם‬ ‫תמשיך מנהגה אבל אשה שאין לה מנהג‬ ‫תברך לפני ההדלקה וכדבריו איתא‬ ‫בספר גדולת אלישע (ס׳ רס״ג)‪ .

‬ומהגר״מ‬ ‫שאשה‬ ‫שמעתי‬ ‫שליט״א‬ ‫אליהו‬ ‫שהתחילה לברך לפני ההדלקה ואין‬ ‫מנהגה כן שיש לה לעשות התרה‪.‬י ש‬ ‫או מרי ם‬ ‫ש צרי כ ה‬ ‫ל ע שו ת התרה‬ ‫כ די‬ ‫ל חזו ר ל מנ הג ה‪ .‬‬ ‫מפני שכך עשו בבית הוריה‪ .‬גם היא וגם הוריה‬ ‫צריכים לשנות מנהגם ולברך אחר‬ ‫ההדלקה כהמנהג הקדום‪ .‬אך יש להסתפק אם‬ ‫מהני בזה התרת נדרים ולפי מה‬ ‫שכתבנו בשרשים דבמנהג עדה שלימה‬ ‫לא שייך בזה התרת נדרים צ״ע‪ .‬וכן‬ ‫שמעתי בשם מרן הגריש״א שליט״א‬ ‫שאשה שנהגה לברך לפני ההדלקה‪.‬וי ש‬ ‫או מרי ם שי כו ל ה ל חזו ר ל מנ הג ה ה קדו ם בל א התרה‪.‬ונ ת ב ר ר לה ש אין מנ הג ה‬ ‫כן‪ .‬וכ״כ‬ ‫במחזיק ברכה (ס ׳ רס״ג) ובטוב עין (ס׳‬ ‫י״ח אות נ״ט) וכן משמע דעת המ״ב‬ ‫ס״ק כ״ז דכדבריהם הכריעו הדגמ״ר‬ ‫רעק״א שע״ת ח״א‪ .‬ולענין‬ ‫הדלקת הנדות ביו״ט ע׳ בדרישה‬ ‫דאשתו חידשה דשאני יו״ט שלא‬ ‫מקבלת ע״ע שבת ולכו״ע יש לברך‬ ‫לפני ההדלקה ובקצוש״ע (טולידנו) ס׳‬ ‫קל״ב אות כ״ז העתיק דבריו‪ .‬‬ . 181‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫לאור האמור יש להסתפק באשה הרוצה‬ ‫לשנות מנהגה ולברך לפני ההדלקה נר׳‬ ‫דשייך בזה מנהג איסור ואסור לשנות‬ ‫מנהגה דמאחר שלפי דעת הבה״ג‬ ‫המברך ואח״כ מדליק הוי כברכה‬ ‫לבטלה‪ .‫קצד‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ רסג‬ ‫ו א ש ה ש ח שב ה שי ש ל ב ר ך ו א ח״ כ ל הד לי ק‪ .‬‬ ‫‪ .‬אבל גם הם‬ ‫שינו מנהגם המקורי‪ .‬ולענין איש‬ ‫שמדליק כ״ש שיברך תחלה ואח״כ‬ ‫ידליק שאינו מקבל שבת ע״י ההדלקה‬ ‫דהרי לא תיקנו לאנשים לקבל שבת ע״י‬ ‫הברכה ולכו״ע מברך לפני כן כ״כ‬ ‫הפוסקים ולא שייך בזה לא פלוג‪.‬וכן פסק בבא״ח ס׳‬ ‫נ״ח ובאורל״צ (שם) דלא כהמג״א‬ ‫א בו ת‬ ‫שכתב בזה לא פלוג‪ . 181‬שמעתי מהראב״ד הגר״מ שטרנבוך‬ ‫שליט״א שאשה שהתחילה לברך ואח״כ‬ ‫להדליק שחשבה שכן צריכים ע״פ דין‬ ‫לעשות‪ .‬ואין מנהגה כן הר״ז מנהג‬ ‫בטעות ולא צריכה בזה התרה‪ .‬ואין להתנות כ״א לצורך י״ל‬ ‫דדמי למנהג איסור‪ .

‬שזה מעין‬ ‫הגאולה‪ .‬וטעות הוא‪ .‬ורבים נוהגים‬ ‫לאומרו‪.‬כ ש מגי ע לו הגן ב ע דנו או מר ״ו פ רו ש‬ ‫ע לינו סוכ ת ר ח מי ם ו ש לו ם ״‪ . 182‬‬ ‫אמירת פסוקי ״ושמרו״ בין השכיבנו לעמידה‬ ‫שם‪ :‬ו מו סי פי ם לו מ ר ב לי ל שב ת פ סו קי ו ש מ רו בני י ש ר א ל‪ .‬‬ ‫לומר שאם ישמרו שבת אין צריכין‬ ‫שמירה‪ .‬ובשלמי ציבור (דף קצב‪ ).‬ודלא כפי שהעתיק‬ ‫מר״ן‪.‬עכ״ד‪ .‬וכן איתא בבית‬ ‫מנוחה‪ .‬‬ ‫‪ .‬הגירסא בסידורי בית‬ ‫מנוחה ותפלת החדש‪ .‬אלא כיון שהגיע‬ ‫לובצל כנפיך תס תירנו או מר ופרו ס סוכת שלום עלינו ועל ירו שלי ם‬ ‫עירך‪ .‬כפי שהביא המגיה‬ ‫שם‪ .‬הגירסא בבית עובד ותפלת‬ ‫החדש‪ .‬והוא גם מעין גאולה כדכתיבנא‬ ‫לעיל‪ .‬ו אין‬ ‫מ שו ם הפסק‬ ‫הפסו ק אלה‬ ‫בו‬ ‫כיון ד הוי כג אול ה אריכ ת א‪ .‬והסר שטן‪ .‬במקום‬ ‫ובצל כנפך‪.‬ו ב לי ל יו ה״ כ או מר כי ביו ם הז ה י כ פ ר‪ . 183‬כן המנהג הפשוט‪ .‬שאם ישמרו ישראל שני שבתות‬ ‫מיד נגאלין‪ . 183‬ו ב לי ל יו ״ ט או מרי ם‬ ‫מו ע די‪ .‬ו ל א מז כי ר ״ו ע ל י רו ש לי ם ״‪.‬וכ״כ‬ ‫בסידור ר׳ שבתי סופר (תלמיד הלבוש)‪.‬והביאו‬ ‫בקיצוש״ע (טולידנו) שם ובשלמי ציבור‬ ‫(דף קצד) ובכה״ח ס״ק טוב‪ .‬כתב‬ ‫שבסידורים לא הוסיפו ירושלים‬ ‫בפתיחה‪ .‬‬ ‫ובהשכיבנו‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫קצה‬ ‫סימן רסז ‪ -‬דיני התפלה בערב שבת‬ ‫נוסח ברכת השכיבנו‬ ‫סעיף ‪ :. 182‬כך המנהג הפשוט‪ .‬וכ״כ בקיצוש״ע טולידנו(סי׳‬ ‫קלט) ומקורו בטור וז״ל‪ .‬ונוהגין לומר‬ ‫פסוק ושמרו בני ישראל את השבת וגו׳‪.‬בברכ ת ה שכיבנו אינו חותם בה שומר עמו י שראל‪ .‬ולא השטן‪ .‬‬ ‫ובאהבת עולם‪ .‬אולם באבודרהם‬ ‫העתיק כנוסח הנ״ל‪ .‬והביאו בכה״ח (ס״ק‬ ‫טז) ושכ״כ בשער הכוונות‪. 184‬ו א ם‬ ‫ממקק ו ר א ב ו ת‬ ‫‪ .‬‬ ‫הנוס ח ה מ קובל בברכ ת ה ש כי בנו‪ .‬וכ״כ הלבוש‪ .‬בא״י הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו י שראל ועל ירו שלי ם‪ .‬ואהבתך וחמלתך‪.‬‬ ‫אבל הדפיסוהו בסוגריים‪ .‬שאם ישמרו המועדות‪ .‬וכן אם‬ .‬‬ ‫‪ . 184‬כן המנהג הפשוט‪ .‬והעתיקו בבית‬ ‫מנוחה (שם אות א ׳) וביאר דושמרו לא‬ ‫הוי הפסק‪ .

‬אם יספיק לאומרו‬ ‫קודם שגומרים ברכת השכיבנו‪ .‫קצו‬ ‫מגן‬ ‫סימץ רסז‬ ‫אבות‬ ‫נ מצ א ב מנין ש אינו או מ רו‪ . 185‬ובספר אהלך באמיתך (פרק כט סעיף‬ ‫יב ויג) כתב דאם נוהג לאומרו‪ .‬הוא אינו‬ ‫במשנה בסוכה‬ ‫והם‬ ‫נמצא בציבור שאומרים‬ ‫חייב לאומרו‪ .‬אם י ס פי ק ל או מ רו קוד ם שיג מ רו ה ש כי בנו‬ ‫י א מ רו‪.‬יאמרו‪.‬‬ ‫‪ .‬הרי‬ ‫נגאלין מיד‪ .‬וכ״כ בלבוש (סי׳ תפז) דהוי‬ ‫כגאולה אריכתא‪ .‬‬ ‫אמנם דעת הגר״א במעשה רב (סי׳ סח)‬ ‫והגר״ז והובא בקצה״ש (סי׳ עז ס״ק ד)‬ ‫שלא לומר פסוקים אלו‪ .‬וכדמצאנו‬ ‫(לז‪ ).‬וכ״כ הלבוש בהל׳ ר״ה‬ ‫(סי׳ תקפב) דנוהגים לומר פסוקים אלו‪.‬דגדולה תשובה שמקרבת‬ ‫הגאולה‪ .‬‬ .‬ונמצא‬ ‫בציבור שאינו אומרו‪ .‬והוסיף‬ ‫א בו ת‬ ‫בקצה״ש דאפי׳‬ ‫אותו‪ . 185‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫יעשו תשובה ויתכפר להם העונות‪ .‬דכל העם מנענעין‬ ‫לא מנענעין‪.

‬‬ ‫שהם יום הששי ויכולו השמים‪ .‬וכמו שהפתיחה והחתימה‬ ‫של הברכה אינם בכלל המנין‪ .‬וכ״כ בשו״ת‬ ‫שמ״ש ומגן ח״ג (סי׳ פה)‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן רסח ‪ -‬דין הטועה בתפלת שבת‬ ‫אמירת ״יום הששי״ לפני ״ויכלו״‬ ‫סעיף א‪ :‬אומר וי כו לו בתפלת ערבי ת‪.‬וכן איתא‬ ‫בסידור תפלת החדש‪ .‬‬ ‫כמש״כ בדרכי משה (בסי׳ רעא אות ח)‪:‬‬ ‫״וראיתי מהמדקדקים שעומדים מעט‬ ‫כשמתחילים לקדש לכבוד ה ׳ בן ד׳‬ ‫אותיות הנרמז בר״ת תחלת הקידוש‪.‬וכ״כ בכה״ח (ס״ק לז)‬ ‫בשמו‪ . 186‬כך המנהג הפשוט‪ .‬ואין‬ ‫בו משום כל פסוקא דלא פסקיה משה‬ ‫בתורה‪ .‬‬ ‫ונראה דטעם מנהגנו הוא כדי לומר כעין‬ ‫מה שנהגו לומר ״יום הששי״ בקידוש‪.‬ולפי דבריהם זה שייך רק באמירת‬ ‫הקידוש בלילה‪ .‬ואע״פ שמזכיר בו את השם‪.‬כנגד ע׳ עטרות‪ .‬ומחשבים‬ ‫ע׳ תיבות רק בתיבות שהם עיקר מטבע‬ ‫הברכה‪ .‬להשלים אותיות‬ ‫הוי״ה‪ .‬וע״כ לא‬ ‫נכון להוסיף כאן תיבות יום הששי‪ .‬וכנראה שמנהגנו מבוסס‬ ‫ע״פ טעמו של הרמ״א‪ .‬אנן לא פסקינן ליה‪ .‬ובמג״א הוסיף טעם לזה להשלים‬ ‫עי״ז ע״ב תיבות שבקידוש‪ .‬ו אין‬ ‫או מרי ם‬ ‫או תו ד ר ך‬ ‫תפל ה‪.‬כמו בקידוש‪.‬וכל‬ ‫המוסיף גורע‪ .‬וכ״כ בכה״ח פלאג ׳י (סי׳ כח)‬ ‫דכל המוסיף גורע‪.‬וזה שייך גם בויכולו של הלילה‬ ‫אעפ״י שע״פ הסוד אין בו אלא ע׳‬ ‫התיבות‪ .‬‬ ‫והמגיה שם הביא בשם התולעת יעקב‬ ‫כתב הטעם‪ .‬אין בה משום‬ ‫מוסיף תיבות‪ .‬שיש רק ע׳ תיבות ביכולו‬ ‫של ערבית‪ .‬וי״ל עוד ע״פ מש״כ במחה״ש‬ ‫(סי׳ רעא ס״ק כב) שהוספה שאינה‬ ‫מעצם נוסח הברכה‪ .‬אולם‬ ‫בשלמי חגיגה (דיני וסדר תפלת ליל‬ ‫שבת קודש אות כ ׳) כתב שאין לומר יום‬ ‫הששי ויכולו בערבית‪ .‬וא״כ בנידוננו אין חשש משום‬ ‫מוסיף על התיבות‪.‬‬ ‫קוד ם‬ ‫א מיר ת‬ ‫מ מ שיכי ם‬ ‫וי כו לו‬ ‫מו סי פי ם‬ ‫ה תיבו ת‬ ‫ש תי‬ ‫״יו ם‬ ‫״וי כו לו ה ש מי ם״ ונ ר מז בז ה שם ה׳ בר א שי‬ ‫ל חו ש בז ה מ שו ם‬ ‫א מיר ת ח צי פ סו ק‪.‬ר״ת‬ ‫א בו ת‬ ‫הויה״‪ .‬אפשר‬ ‫שהטעם הוא שזה דומה למה שכתב‬ ‫בחיי״א (כלל ה׳ סעיף ב) דמותר לומר‬ ‫חצי פסוק‪ .‬וכן מנהג תימן‪ .‬‬ ‫ומה שמתחילים בזה באמצע פסוק‪ .‬וכ״כ בנהגו‬ ‫העם (שבת)‪ .‬וע״ע בגר״א‬ ‫שם‪ .‬‬ ‫כיון‬ ‫של א‬ ‫ה ש שי״‪. 186‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ .‬‬ ‫ו אז‬ ‫תי בו ת‪ .

‬‬ ‫ואין לשנות המנהג‪ .‬גורי האר״י ז״ל קיימו‬ ‫המנהג‪ .‬וכן הובא‬ ‫הנוסח בשולחן לחם הפנים (רקח סי׳‬ ‫רסח ס״ב)‪ .‬והעיד כן‬ ‫בשו״ת שאלו לברוך (להגרב״א טולידנו‬ ‫חאו״ח סי׳ נג) שכך נהגו לומר‪ .‬ובמנחה‬ ‫וינוחו בם‪ .‬שעיקר השמחה בבית‬ ‫או מרי ם ברכ ת‬ ‫מ עין‬ ‫ש ב ע ב בי ת‬ ‫בות‬ ‫החתן‪ .‬דליכ א טעמא‬ ‫ד מא ח־ין לבא‪ .‬שי היו ניזו קין‪.‬וכן הוא מנהג מארי דרזין‬ ‫ההולכים בדרך האר״י זצ״ל בדוקא‪.‬‬ ‫אמנם במור וקציעה (שם) העיר‬ ‫שבדברי האר״י ז״ל אין הפרש ביום‪.‫קצח‬ ‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ רסח‬ ‫נוסח וינוחו בו בתפלות שבת‬ ‫שם‪:‬‬ ‫הנו ס ח‬ ‫ה מ קובל‬ ‫ב ת פלו ת‬ ‫ש ב ת‪.‬ובפתח הדביר (סי׳ רצ״ב ס״ק‬ ‫ב׳)‪.‬ובישוע״י (ס״ק ו׳)‪ .‬‬ ‫ע״ש‪.‬ובשחרית היא ככלה‬ ‫בבית חמיה‪ .‬ובגר״ז‬ ‫בסידורו‪ .‬‬ ‫לו מ ר‬ ‫ב ער בי ת וינו חו‬ ‫״ ב ה״‪.‬דבליל‬ ‫שבת היא ככלה בבית אביה ולכן‬ ‫אומרים וינוחו בה‪ .‬אלא שכאמור‬ ‫מרן החיד״א אף שגם הוא העיר כן‬ ‫שבדברי האר״י לא נמצא בדבר זה‬ ‫מפורש‪ .‬‬ ‫והביא מהגהות הרמ״ז כן‪ .‬ותוספת שבת שם‪ . 187‬כך המנהג הפשוט‪ .‬וכן‬ ‫מוכח מדברי הרמ״א הנ״ל (סי׳ רעא י)‬ ‫שכתב שאומרים יום הששי להשלים‬ ‫תיבת שם ה׳ ולא חשש לאמירת חצי‬ ‫פסוק‪ .‬ולכן אומרים וינוחו בו‪ .‬שלאחר מכן שניהם עיקר‪.‬עוד כתב בשו״ת רב פעלים ח״א‬ ‫(סי׳ יא) דבפחות מג׳ תיבות ליכא חשש‬ ‫זה כדאיתא בגיטין (דף ו‪ ).‬ומ״מ כתב שגורי האר״י ז״ל‬ ‫קיימו המנהג כהשכנה״ג‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכן היכא‬ ‫דאיכא זקף קטן‪ .‬וכ״כ‬ ‫מרן החיד״א במחזיק ברכה (ס״ק ז׳)‬ ‫בשם השיירי כנה״ג (ס״ק ב׳) שהמנהג‬ ‫לומר בערבית וינוחו בה בשחרית בו‬ ‫ובמנחה בם‪ .‬שתים‬ ‫כותבים‪ .‬נמי מפסיקים‪.‬וכאן‬ ‫שאומרו כהקדמה לקידוש אינו מזכירו‬ ‫כמזכיר פסוק אלא הוא דרך תפלה‪ .‬וכמו שאומרים‬ ‫בתפלת ראש השנה ״ה׳ צבא‪-‬ות יגן‬ ‫עליהם״‪ .‬שלש לא כותבים‪ .‬ושכן מוכח מהאר״י ע״ש‪ .‬ושם ביאר הטעם‪ .‬‬ ‫ו ב ש חרי ת ״ בו ״‪ .‬‬ ‫ע״כ‪ .‬או אתנח‪ .‬חמדת‬ ‫ישראל‪ .‬ובמחזיק ברכה‬ ‫(שם) כתב שאע״פ דבכתבי האר״י לא‬ ‫מפורש דבר זה‪ .‬‬ ‫ואף במנחה אומרים בו‪ .‬ובשערי רחמים‪ .‬ואמנם בזבחי‬ ‫צדק ח״ג (סי׳ קס״ו א׳) הביא מהחסיד‬ .‬‬ ‫ה מנ הג‬ ‫ה פ שו ט‬ ‫כ ד ב רי‬ ‫מ ר ״ן‬ ‫ש אין‬ ‫מ קו ר‬ ‫כל שהוא דרך תפלה‪ .‬ובעולת‬ ‫שבת‪ .‬והו״ד במג״א (ס״ק ג׳)‪ .‬וב מנ ח ה ״ב ם״‪. 187‬‬ ‫אמירת מעין שבע במקום שאין ס״ת‬ ‫סעיף י‪ :‬אין אומרים ברכה מעין שבע בבי ת חתנים ואבלי ם‪ .‬ובפרט שמדברי‬ ‫הרב שיירי מוכח שכך הוא מנהג פשוט‪.

‬‬ ‫והביא כן בשם השמן ששון בפתחי‬ ‫עולם‪ .‬וכן ביריעות האהל בספר אהל‬ ‫מועד (גאגין) דף פח העיד שבסידור‬ ‫הרש״ש כתוב‪ :‬בערבית בה‪ .‬אכן‬ ‫כבר הזכרנו שכמה פעמים מצינו‬ ‫במנהגנו שלא חוששין לדברי הקבלה‪.‬והוא ע״פ הסוד‪ .‬אין בזה‬ ‫כדי דחייה לדחות המנהג המיוסד ע״פ‬ ‫כל האחרונים הנ״ל‪ .‬והעתיקו‬ ‫בקיצוש״ע טולידנו (סי׳ ק״מ אות י״ז)‬ ‫ש אין‬ ‫שי ש‬ ‫בו ס״ ת‬ ‫קצט‬ ‫ל או מ רו‬ ‫ב כל‬ ‫אין או מרי ם‬ ‫א בו ת‬ ‫וכדעת מר״ן‪ .‬ע״כ‪ .‬כיון דירושלים חשיבא‬ ‫כמקום שיש בו ס״ת‪.‬וכן כתב‬ ‫בברכ״י (שם)‪ .‬‬ ‫ואפשר שגם למנהגנו כדברי מר״ן‪ .‬‬ ‫אולם בבן איש חי( ש״ב פ׳ וירא אות י׳ )‬ ‫כתב שע״פ הקבלה צריך לאומרה בכל‬ ‫מקום‪ .‬ופשוט שאין לשנות המנהג בזה‬ ‫מאחר שמיוסד ע״פ כל הגדולים הנ״ל‪.‬ובמנחה לא‬ ‫נתפרש בדבריו כלום‪ .‬יש לאומרו‪ .‬וכן הביא‬ ‫בשמו‪ .‬ומקורו ממהר״י אבוהב‬ ‫והריב״ש (סימן מ ׳)‪ .‬ו ד ל א‬ ‫כ ד ב רי‬ ‫ה מ קובלי ם‬ ‫מקו ם‪ .‬ועיין בספר‬ ‫מנהגי החיד״א (דף קכ״ט) מה שהביא‬ ‫בשם כמה גדולים‪ .‬ובשחרית‬ ‫מוסף ומנחה וינוחו בו‪ .‬בירושלים יש לאומרו מאחר‬ ‫שירושלים חשיב כמקום שיש בו ס״ת‬ ‫כמו שהביא בספר מזבח אדמה‪ .‬וכ״כ‬ ‫הכה״ח (ס״ק נ׳) שע״פ דברי האריז״ל‬ ‫יש לאומרה בכל מקום‪ .‬‬ ‫‪ .‫מגן‬ ‫חתנים ו ב בי ת‬ ‫אבות‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫א בלי ם‪ .‬‬ ‫ולכן בכה״ג שאינו מפורש כן בדברי‬ ‫האר״י טוב יותר לעשות כמר״ן‪ .‬ושכן מנהג ירושלים‪ .‬וכ״כ‬ ‫הנתיבי עם שמנהג ירושלים לאומרו‪.‬לומר במנחה‬ ‫״בו״‪ .‬וכן הוא בכה״ח‬ ‫(ס״ק ב׳) שכן מנהג חסידי בית אל‪.‬שלא‬ ‫לומר ברכת מעין שבע במקום שאין בו‬ ‫ס״ת‪ .‬ושמעתי‬ ‫דמנהג ירושלים לומר במנחה בו ע״כ‪.‬ואין חילוק בין‬ ‫בית אבלים בית חתנים או ביהכנ״ס‬ ‫שאינו קבוע‪ .‬אמנם‬ ‫כתב שבירושלים שיש אומרים שחשיב‬ ‫כמקום שיש ס״ת‪ .‬דאין דין‬ ‫זה סותר המנהג‪ .‬ושכך נהגו גורי‬ ‫האר״י‪ .‬ועפ״ז נהגו רבים דלא‬ ‫כמר״ן ואומרים אותו בכל מקום‪ .‬אמנם בבא״ח (שנה ב׳ פ׳‬ ‫וירא אות ח׳ ) כתב וז״ל‪ :‬ומפורש‬ ‫בדברי רבינו האר״י ז״ל בערבית לומר‬ ‫בה‪ .‬נוסף לזה‬ ‫ראיתי באורל״צ ח״ב (פי״ט הל׳ ה ׳) שגם‬ ‫בדברי האריז״ל אינו מפורש לאמרו‪.‬ועכ״פ‬ ‫אפי׳ נקבל שכך מנהג הרש״ש‪ . 188‬וי ש או מרי ם ד ה״ ה ב כל מ קו ם‬ ‫מ קו ר‬ ‫הגאון רבי אליהו מני זצ״ל להעיד על‬ ‫מנהג חסידים שבירושלים‪ .‬‬ .‬‬ ‫ונקטינן בעיקר כדעת מר״ן‪ .‬שבמקום שאין ס״ת אין‬ ‫אומרים ברכת מעין שבע‪ .‬ובשחרית וינוחו בו‪ .‬‬ ‫ואפי׳ היה לו רק מקצת סמך היה‬ ‫מספיק כדי לקיימו כ״ש בנידוננו שכך‬ ‫נראה רהיטת כל האחרונים‪.‬שלא לסמוך על מה‬ ‫שנמצא בסידור הרש״ש שלפנינו‪ .‬‬ ‫וסיים דמנהגינו לומר ״בם״‪ .‬וכ״כ בשו״ת‬ ‫שמ״ש ומגן (ח״ג סי׳ סא)‪.‬וגם בסידור רבינו‬ ‫הרש״ש לא נתפרש על מנחה‪ . 188‬כן המנהג הפשוט‪ .

‬ואינו מקום קבוע‪ .‬משמע שאין בית‬ ‫האבל ובית חתנים אלא היכי תמצי שלא‬ ‫היה מקום‪ .‬דמה שלא‬ ‫אומרים אותה בבית האבל ובבית חתנים‬ ‫אין זו תקנה מיוחדת לבית אבל או בית‬ ‫חתן‪ .‬משום‬ ‫שהוא בית כנסת שאינו קבוע‪ .‬ונראה‬ ‫שזהו מטעם מה שכתב מר״ן דאין‬ ‫אומרים אותו בבית האבל ובבית חתנים‪.‬דמקור‬ ‫דברי מר״ן מתשובת הריב״ש (סי׳ מ׳)‬ ‫וז״ל‪ .‬ואם‬ ‫אין אומרים אותה בבית חתנים ובבית‬ ‫האבל לפי שמתחלה לא נתקנה אלא‬ ‫בב״ה‪ .‬‬ ‫אלא מצד שהמקום אינו מקום קבוע‬ ‫בפשיטות‬ ‫שמעתי‬ ‫וכן‬ ‫לתפילה‪.‬וא״כ קבוע הכי נמי כל מקום‬ ‫שאין בו ס״ת‪ .‬י״ל‬ ‫דאין אומרים בו אותה‪ .‬וע״כ לומר שהוי כעין שמו״ע‪.‬ונר׳ שמקור המנהג‬ ‫הוא משום שברכת מעין ז׳ יש בה מעין‬ ‫ברכת אבות דשמו״ע‪ .‬ובהליכות עולם ח״ג‬ ‫(דף ע״ט) השיב ע״ז דמכ״מ אין לו דין‬ ‫חזרה ממש‪ .‬‬ .‬וגם מפני הראיות שכתבתי‪ .‬שכן‬ ‫נהגו‪ .‬וראיה ממה שלא תיקנוהו‬ ‫בבית אבל‪ .‬אלא הוא מילתא בטעמא‪ .‬וכ״כ בנהגו העם (שם)‪ .‬דאישתמטיתיה מה‬ ‫שנפסק בשו״ע (סי׳ רסח) דמי שלא‬ ‫התפלל ערבית בליל שבת ושמע מהש״ץ‬ ‫ברכת מעין ז ׳ יצא‪ .‬שהיו הכל באין‪ .‬הוא רק משום דתפלת ערבית‬ ‫רשות‪ .‬וכ״כ בשכנה״ג‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫מהראב״ד הגר״מ שטרנבוך שליט״א‪.‬‬ ‫בענין מה שנוהגים השליחי ציבור‬ ‫לכרוע בתחלת ברכת מעין שבע העיר‬ ‫בזה בספר נהגו העם (שבת) דלא נזכר‬ ‫דבר זה בשום פוסק‪ .‬דאלמא דדין שמו״ע‬ ‫עליה‪ .‬ע״כ‪ .‬‬ ‫ולכן יש לכרוע‪ .‬‬ ‫ע״ש‪ .‬אבל לעולם אינו כחזרת הש״ץ‪.‬נראה דיש לאומרה‬ ‫דאין סיבת מניעת אמירתה משום הס״ת‪. 189‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬דכל שאין מתפללים בבית כנסת‬ ‫קבוע א״א אותו‪ .‬אמנם אפשר דאע״פ שאין דינו‬ ‫ממש כחזרת הש״ץ שייך ביה כריעה‪.‬‬ ‫דבמקום שתיקנו לאומרו‪ .‬ושהיתה בשדה‬ ‫במקום סכנת מזיקין‪ .‫י‬ ‫מגן‬ ‫סימץ רסח‬ ‫אבות‬ ‫מ עין ש ב ע‪ .‬‬ ‫דה״ה בכל מקום שאינו קבוע‪ .‬ולפ״ז בבית‬ ‫הכנסת שאין בו ס״ת‪ .‬ומה שעולה ברכת מעין ז׳‬ ‫כשמו״ע‪ .‬וראיתי בשו״ת‬ ‫אבן ישראל להגרי״י פישר זצ״ל (עמוד‬ ‫ט״ו בהערה) שהעיר בזה עמש״כ בשו״ת‬ ‫יבי״א (ח״ד סי׳ כ״א) שלא לכרוע‬ ‫בברכת מעין שבע‪ .‬ונר א ה דב מ קו ם ק בו ע ש אין בו ס״ ת י ש לו מ ר ברכ ת מ עין‬ ‫שב ע‪.‬הר״ז כשמו״ע‪.‬ומ״מ נהגו החזנים‬ ‫בזה סלסול בעצמם‪ . 189‬כ״כ בברכ״י (שם) וכ״כ במטה‬ ‫יהודה‪ .

191‬מה שיש לדון הוא בבתי הכנסת‬ ‫הנמצאים במקומות שהמתפללים לא‬ ‫מקדשים בביתם‪ .‬וע׳ ברא״ש (פסחים שם‬ ‫אות ה׳) וכן בתוס׳ (שם)‪ .‬כעין תקנת מעין‬ ‫שבע וחזרת הש״ץ וכמש״כ הר״מ‬ ‫בתשובה‪ .‬ו טו ב‬ ‫רו צ ה ל הנ היג ל ע שו ת‬ ‫קי דו ש ב בי ת הכנס ת‪ .‬אם‬ ‫שיני ח ל פני ה אור חי ם‬ ‫מיני מזונו ת כ די שי צ או בז ה י די חוב ת קי דו ש‬ ‫ב מ קו ם ס עוד ה‪ . 190‬וי ש ל הסתפק אם‬ ‫הר שו ת‬ ‫בי דו‪ .‬למה ליה לקדושי‬ ‫בבי כנישתא‪ .‬ו אין למקדש לטעום מן הקידוש אלא מטעימו‬ ‫לקטן‪ .‬ומקור דין זה ע״פ מה דאיתא‬ ‫בפסחים (דף ק‪ ):‬דלשמואל שאין קידוש‬ ‫אלא במקום סעודה‪ .‬אכן בר״ן (דף‬ ‫כ‪ ).‬כתב‬ ‫הטור בסי׳ רס״ט קרוב הדבר להיות‬ ‫ברכה לבטלה‪ . 191‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬ד אין קידו ש אלא במקום סעודה ומעיקרא לא נתקן אלא ב שביל‬ ‫אורחים ד אכלי ו ש תי בבי כני שתא להוציאם יד״ח‪ .‬לא בטלה התקנה‪ .‬ז הו טעם המקומות שנהגו לקדש‬ ‫בבי הכ״נ‪ .‬וע׳ בב״י שם שכן דעת‬ ‫הרשב״א בתשובות (ח״א סי׳ לז)‪ .‬אבל יו תר טוב להנהיג שלא לקדש בבהכ״נ‪ .‬כתב לקיים המנהג שאפי׳ אין שם‬ ‫אורחים שרי לקדש בביהכנ״ס‪ .‬ומתרצת הגמ ׳ לאפוקי‬ ‫אורחים ידי חובתן‪ .‬וע״ע‬ ‫באו״ז ח״א (סי׳ תשנב ד״ה ואשר)‬ ‫שקידוש היום ברבים נתקן‪ .‬ושמעתי‬ ‫שיש מקומות בספרד שעד היום הזה‬ ‫מקדשין בבית הכנסת‪ . 190‬כן המנהג הפשוט בכל קהילות‬ ‫מרוקו שלא לקדש בבית הכנסת‪ .‬האם יש מקום להנהיג‬ ‫שם מנהג הקידוש בביהכנ״ס מאחר‬ ‫שעכ״פ בביתם לא יקדשו כלל‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫ה מנ הג ש אין מ קד שי ם ב בי ת הכנס ת‪ .‬דכיון‬ ‫דמעיקרא נתקן משום אורחים‪ .‬אמנם כיון שבבתי‬ ‫כנסת במרוקו בדרך כלל לא היו‬ ‫האורחים נשארים‪ .‬והנה‬ .‬וכן‬ ‫העיד בספר נהר מצרים (הל׳ שבת אות‬ ‫ג׳) שכן מנהג מצרים שלא לקדש‬ ‫בביהכנ״ס‪ .‬דאכלו ושתו וגנו‬ ‫בבי כנישתא‪ .‬ובימינו שאין אורחים‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן רפט ‪ -‬דין הקידוש בבית הכנסת‬ ‫קידוש בבית הכנסת‬ ‫סעיף א‪ :‬נו הגין לקדש בבהכ״נ‪ .‬ממילא חזרה הבעיה‬ ‫דאין קידוש אלא במקום סעודה‪.‬ו כד ע ת מ ר״ן‪ .‬ו כן מנהג ארץ י שראל‪.‬או שי ש ת ה ה מברך ר בי עי ת יין‪.‬תקנות‬ ‫א בו ת‬ ‫חכמים קבועות הן‪ .‬ועכ שיו אע״ג דלא אכלי‬ ‫אורחים בבי כני ש תא‪ .

‬וכמנהג מרוקו‬ ‫ומצרים‪ .‬וכ״כ בשו״ת‬ ‫תעלומות לב (ח״ג סי׳ כ) שתיקנו מנהג‬ ‫זה עבור אלו שאינם בקיאים‪ .‬והוסיף טעם‪ .‬וכן מצאנו לכמה מגדולי‬ ‫אחרונים שקיימו מנהג זה‪ .‬‬ .‬וכ״ש בליל סוכות‪ .‬ועי״ז ילמדו עכ״פ סדרי‬ ‫הקידוש‪ .‬דשמא הורה כן רק במקום שלא‬ ‫היה מנהג כמנהג אר״י‪ .‬אין חשש בזה‪ .‫סימץ רסט‬ ‫בשו״ת הר צבי (או״ח סי׳ קנג) כתב‬ ‫שהרוצה להנהיג קידוש על היין בליל‬ ‫ש״ק‪ .‬ומאידך גיסא אם לא יעשה‬ ‫קידוש לא יהיה לאנשים הללו זכר‬ ‫לקידוש‪ .‬שמקפידין בבהכנ״ס‬ ‫להסדיר התפילה לפני העם‪ .‬ולו עצמו‬ ‫עכ״פ אין חשש ברכה לבטלה בכה״ג‪.‬וע״ז‬ ‫סומכים דמקדשין לאורחים בביהכנ״ס‬ ‫ואוכלים בבית‪ .‬‬ ‫אכן נראה דע״פ מה שמנהגנו כדעת‬ ‫מר״ן‪ .‬‬ ‫שיקיימו עי״ז קידוש במקום סעודה‪ .‬די״ל‬ ‫דלעולם לא נתקן בלילות אלו‪ .‬שיאכלו עכ״פ כזית פת בסוכת‬ ‫ביהכנ״ס‪ .‬וע״ע באליה רבה (סי׳‬ ‫תקנט) בשם הכלבו‪ .‬שאין לקדש בביהכנ״ס מחשש‬ ‫ברכה לבטלה‪ .‬והעירוני עוד דבמקום‬ ‫שא״א לסדר כזית עוגה לכל א ׳‪ .‬היכא שאין מנהג קיים‬ ‫לקדש בביהכנ״ס אין להנהיג כך כדי‬ ‫לצאת ידי שיטות דזהו מסידור התפלה‬ ‫דלא נפיק מחשש ברכה לבטלה‪ .‬אף שלא יצאו עי״ז יד״ח‬ ‫קידוש במקום סעודה‪ .‬‬ ‫ועוד כמה אחרונים‪ .‬דמחד גיסא יש חשש ברכה‬ ‫לבטלה‪ .‬שיש לקיים המנהג‬ ‫שהנהיגו בכמה מקומות לעשות קידוש‬ ‫בביהכנ״ס‪ .‬‬ ‫גם בליל סוכות וליל שבת חוה״מ וליל‬ ‫שמנ״ע אין לקדש בביהכנ״ס‪ .‬‬ ‫והשומעים‪ .‬שיש מן העם שלא‬ ‫יודעים לקדש‪ .‬וכן הסיק‬ ‫אבות‬ ‫בשו״ת יבי״א ח״א (סי׳ טו) ע״פ הנ״ל‪.‬מותר‪ .‬שאין מקדשים בביהכנ״ס‪ .‬אך לכאו׳ יש‬ ‫לחלק‪ .‬הרי‬ ‫טעמם בזה משום חשש ברכה לבטלה‪.‬ויש‬ ‫עצה לשים בפני כ״א קצת מזונות‪.‬מכ״מ שמעו‬ ‫קידוש‪ .‬‬ ‫וכשיטת המאירי שכה״ג מועיל גם לענין‬ ‫קידוש במקום סעודה‪ .‬וכיון שלא הוציאו הקידוש בפה‬ ‫אין חשש ברכה לבטלה משום שומע‬ ‫כעונה‪.‬ועוד כתב‬ ‫בשו״ת מן השמים (סי׳ כה) שיש לקיים‬ ‫המנהג‪ .‬שיש‬ ‫להנהיג קידוש כזה בסוכת ביהכנ״ס‪.‬ועי׳‬ ‫במטה אפרים (סי׳ תרכה אות מ׳)‬ ‫שבמקום שאין מנהג לקדש בביהכנ״ס‪.‬ועוד דלפי החוט המשולש (סי‬ ‫לב) מועיל קידוש שאינו במקום הסעודה‬ ‫באם היה בדעתו מעיקרא לאכול בביתו‪.‬דלא כדברי מר״ן‪.‬עכ״פ‬ ‫ישתה המקדש רביעית יין‪ .‬וע׳ בברכ״י הובא‬ ‫בשע״ת (ריש סי׳ רעג) דאם יכול לשמוע‬ ‫הקידוש מהמקום שנמצא‪ .‬אבל אם במקום‬ ‫שכבר נהגו כמנהג אר״י‪ .‬‬ ‫ולכן צ״ע אם רשאי להתחיל המנהג‬ ‫בכה״ג‪ .‬וע׳ באלף‬ ‫המטה שם)‪ .‬עי׳ בשו״ת‬ ‫שרידי אש ח״ב (סי׳ קנז)‪ .‬לקיים המצוה דאורייתא‪( .‬‬ ‫וא״כ יש חשש איסור בהנהגת המנהג‪.‬‬ ‫בסוכה היכא שאין לכל אחד סוכה‬ ‫בביתו‪ .‬ויש‬ ‫להחמיר כך כדי שלא להכנס לפלוגתא‬ ‫דרבוותא‪ .

‬‬ ‫ה מנ הג ש אין או מרי ם מ שנ ת במ ה מ ד לי קין ב חנוכ ה כדע ת מ ר ״ן‪ .‬‬ ‫וכ״כ בברכ״י (אות ב׳) שמנהג ארץ‬ ‫צבי לא לאומרו‪ .‬וע׳ בנוה שלום שם (אות יג) שכן‬ ‫מנהג מצרים‪.‬ודלא כדעת התפארת‬ ‫שמואל שהוכיח בראיות ברורות‬ ‫לאומרו בכל פעם‪ .‬דעתו לאומרו‪ .‬וכ״כ בנהגו‬ ‫העם‪ .‬הגה אין נו הגין כן בחנוכה‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכן ביו״ ט שחל להיוח בשבח אין אומרים אוחו‪.‬שאין אומרים במה מדליקין‬ ‫בבית האבל‪ .‬‬ ‫או מרי ם המ שנ ה ״ א מר ר בי א ל עז ר״ כ די לו מ ר א ח״כ קדי ש‪.‬ע״כ‪ .‬וכמנהג‬ ‫א״י‪ .‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן ער ‪ -‬לומר משנת במה מדליקין‬ ‫מתי אין אומרים במה מדליקין‬ ‫סעיף ב‪ :‬יש ש אין אומדים או תו ביו״ ט שחל ל היות בע״ש‪ .‬שבבית האבל אין אומרים משנת‬ ‫במה מדליקין‪ .‬וי ש ש אין אומדים‬ ‫או תו בשבת של חנוכה‪. 193‬ו כן‬ ‫אין‬ ‫או מרי ם‬ ‫מ שנ ת במ ה‬ ‫מדלי קי ם ב בי ת ה אבל‪ .‬וסיים הברכ״י‬ ‫דנהרא ונהרא ופשטיה‪ .‬אמנם מנהגנו כדברי‬ ‫הב״י‪ .‬אך‬ ‫כאמור מנהגנו כדעת השו״ע‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכן הביא בנתיבי‬ ‫עם שכן המנהג‪ . 194‬כך המנהג הפשוט‪ . 194‬ו מ״ מ ג ם כ א שר ל א או מרי ם במ ה מ ד לי קין‪.‬וכדכתב הלבוש משום‬ ‫לא פלוג‪ .‬וע׳ בכה״ח (ס״ק יב) דמנהג‬ ‫א בו ת‬ ‫פורטוגל לאומרו‪.‬אמנם בפתח הדביר (אות‬ ‫ג׳) כתב שמאחר שלא הזכירו השו״ע‬ ‫כאן‪ . 192‬ו כן‬ ‫אין‬ ‫או מרי ם‬ ‫או תו‬ ‫ב שב ת‬ ‫חו ה״ מ‪ . 193‬כן המנהג‪ . 192‬כך המנהג הפשוט כדעת השו״ע‪.‬וכ״כ הב״י ביו״ד (סי׳ שצג) בשם‬ ‫הכלבו‪ .‬‬ .‬וכ״כ בנוה שלום שם‬ ‫(אות טו)‪.‬ובשבח של חול‬ ‫המועד אין אומרים אוחו‪ .

‬ו הני נ שי הואיל ואי תנ הו בשמירה איתנהו‬ ‫בזכיר ה‪ .‬הואיל ו חייבו ת מן התודה כמותם‪.‬‬ ‫ו ב פ ר ט הנ שי ם ש הרב ה מ הן ל א מ בינו ת כלל את ה קידו ש‪ .‬ו הטע ם לז ה נרא ה ש הו א כ די‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ . 195‬ו ב מ קו ם שי ש ח ש ש של א‬ ‫שו מ עי ם את ה מברך כ ר אוי י ב ר ך ג ם את הברכ ה ב ע צ מו בל ח ש ‪.‬שלדעת מר״ן הר״ז‬ ‫מעכב בשמונ״ע‪ . 196‬שו״ת רב פעלים ח״ב (סי׳ מא)‬ ‫לגבי הסומך על שולחן אביו‪ .‬על כן נ הגו‬ ‫שכול ם או מרי ם בי חד את נו ס ח ה קידו ש‪ .‬‬ ‫מנהגנו שבני הבית שומעים את ברכת‬ ‫המקדש‪ .‬‬ ‫ושו״ר בשו״ת אורל״צ ח״ב (פ״כ אות‬ ‫ד׳) שכתב ע״ז דהעיקר כרעק״א דשייך‬ ‫שומכ״ע בחצי ברכה‪ .‬דינא הכי‪.‬ר מ א משום‬ ‫דאיתקש ז כו־ ל ש מור‪ .‬יש לעשות כעצת הרב פעלים‪.‬ו מוצי או ת את האנשים‪ . 195‬ע׳ לעיל בארוכה בסימן קכ״ד‪.‬ולהנ״ל זהו מן‬ ‫המובחר‪ .‬‬ ‫מאשר להכנס לחשש שמא אינו יוצא‬ ‫יד״ח ברכת הקידוש‪ .‬והאב‬ ‫זקן ולא נשמע קולו היטב בברכת‬ ‫א בו ת‬ ‫הקידוש שהיא ארוכה‪ .‬ו טע ם מנ הג ז ה מ פני שי ש רבי ם ש אינ ם מ כווני ם ל כ ל ה מילי ם‬ ‫ש הב ע ה״ב‪ .‬או מר ו ל פי דע ת מ ר ״ן צ רי ך ל ה בין מה ש ה מ קד ש או מ ר‪.‫אבות‬ ‫סימץ רעא‬ ‫סימן רעא ‪ -‬דיני קידוש על היין‬ ‫אמירת נופח הקידוש ביחד ביחד עם המקדש‬ ‫סעיף ב‪ :‬נשים חייבו ת ב קידו ש אע״פ שהוא מצו ת עשה שהזמן‪ .‬ומשמע‬ ‫שאפי אינו שותה הכוס‪ .‬אכן במקום שהמקדש בולע‬ ‫המילים‪ .‬ומדלג‪ .‬‬ .‬דבדיעבד מותר לו‬ ‫לברך ברכת הקידוש לעצמו בלחש‬ ‫בראותו את הכוס ביד אביו‪ .‬והוא בולע מעט‬ ‫תיבות‪ .‬אבל באומר המילים‬ ‫יצא מחשש זו‪.‬‬ ‫‪ .‬ודבר זה מצוי‬ ‫מאד‪. 196‬‬ ‫בפתיחת הקידוש "שבת מקודש"‬ ‫שם‪:‬‬ ‫ב לי ל‬ ‫שב ת‬ ‫ל פני‬ ‫ש מ ת חילי ם‬ ‫נו ס ח‬ ‫ה קידו ש‬ ‫או מרי ם‬ ‫״ שב ת‬ ‫מ קו ד ש ״(וי ש או מרי ם שב ת ש לו ם)‪ .‬דעי״ז אפילו לא מכוון למה‬ ‫שאומר המברך‪ .‬‬ ‫נו הגי ם שכול ם או מרי ם את נו ס ח ה קידו ש בי חד עם ה מ קד ש חוץ מן‬ ‫הברכ ה‪ .

‬ורעק״א‪ .‬הרי האנשים כבר יצאו ידי חיוב‬ ‫קידוש מה״ת בתפלה‪ .‬דכבר ידוע מה‬ ‫שנחלקו גדולי האחרונים היאך האנשים‬ ‫יכולים להוציא את הנשים ידי חובתן‬ ‫בקידוש‪ .‬דאז ע״י שמיעת‬ ‫״שבת מקודש״ ושומע כעונה‪ .‬ו או מר וי כו לו מעומד‪ .‬והויא אף היא בחיוב‬ ‫דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן‪ .‬‬ ‫ולפי זה י״ל טעם נוסף למה שנוהגים‬ ‫לפתוח באמירת ״שבת מקודש״‪ .‬כמ״ש המג״א (סי׳‬ ‫רעא ס״ק א׳)‪ .‬ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכולו‪.‬וערה״ש דלא כהמנח״ח‬ ‫(מצוה לא) והשאג״א (סי׳ ס ׳)‪ .‬ודו״ק‪.‬וכמו שהביא רעק״א (סי׳ רע״א) שם‬ ‫שגם באמירת שבתא טבא יצא יד״ח‬ ‫קידוש דאו׳‪ .‬ו הטע ם ש עו מדי ם ב שע ת ה קידו ש‪ .‬‬ ‫רק כשמחחילין עו מדין קצח לכבוד השם‪ .‬אין חיובה‬ ‫מה״ת רק מדרבנן‪ .‬ואח״כ אומר בפה״ג ואח״כ קידו ש‪ .) 179‬‬ ‫ונר׳ להרחיב עוד בזה‪ .‬ואתי דרבנן ומפיק‬ ‫דרבנן‪ .‬‬ ‫נו הגי ם שכול ם עו מדי ם ב שע ת ה קידו ש ב לי ל ש ב ת‪ .‬‬ ‫ויש נוהגים לומר הנוסח ״יהא דעוא״‬ ‫לפני הקידוש כנדפס בסידור תפלת‬ ‫החדש‪.‫מגן‬ ‫שי צ או‬ ‫הנ שי ם‬ ‫אבות‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫ע כ״ פ י די‬ ‫חוב ת נו ס ח‬ ‫ה קידו ש‬ ‫ש מד או ריי ת א‪.‬וכך ראיתי שהובא בספר‬ ‫אוצרות הפוסקים (דף ‪. 197‬כן המנהג הפשוט‪ .‬‬ ‫ונהגו לומר לפני הקידוש פיוט ״שלום‬ ‫עליכם״‪ .‬ו ט עון כל מה שטעון כוס של‬ ‫ברהמ״ז‪ .‬שלא יהיה פגו ם‪ .‬ויו חר טוב לישב‪ .‬ו כ שגו מ ר ה מ קד ש‬ ‫יו ש בי ם ו טו ע מי ם מכו ס‬ ‫היין‪ .‬‬ ‫כיון‬ ‫ש מ בינו ת ענין ״ שב ת מ קוד ש״‪.‬הו א‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬שאינו‬ ‫מעיקר חובת הקידוש‪ .‬ונהגו דביו״ט לא אומרים‬ ‫שלום עליכם‪.‬‬ ‫שהוא כדי שנשים עכ״פ יצאו ידי חובת‬ ‫קידוש דאו ‪ .‬הגה‬ ‫ויכול לעמוד בשעח הקידוש‪ .‬ונמצא‬ ‫שאין חיוב הקידוש שעל הבאים‬ ‫מביהכנ״ס מה״ת אלא מדרבנן‪ . 197‬‬ ‫קי דו ש הליל ה ב ע מיד ה ו קי דו ש היו ם בי שי ב ה‬ ‫סעיף י‪ :‬מקדש על כוס מלא יין‪ .‬‬ .‬ואיך אתי‬ ‫דרבנן ומפיק חיוב נשים דהוי מה״ת (אם‬ ‫לא התפללו) ומה״ט כתוב באורל״צ ח״ב‬ ‫(פרק כ׳ אות א׳) שיש עצה שהבעל‬ ‫א בו ת‬ ‫יאמר לאשתו ״שבת שלום״ והיא תענה‬ ‫לו‪ .‬ונמשכו אחריו הפרמ״ג‪.‬כיון שאת זה הן עכ״פ‬ ‫מבינות‪ .‬ולפ״ז ע״י אמירת הבעל‬ ‫לאשתו ״שבת שלום״ כבר יצאה ידי‬ ‫חיוב קידוש מה״ת‪ .‬‬ ‫דגו״מ‪ .‬וכן ראיתי‬ ‫מיישבים המנהג ע״פ ספרים קדומים‪.‬כי מחחילין יום הששי ויכלו השמים ונר מז‬ ‫השם בר״ח‪.‬עיי״ש‪.

‬שהוא‬ ‫לכבוד המלך‪ .‬‬ .‬הא בלא״ה‪ .‬‬ ‫(ו כ מו שיו ש בי ם ב הבדל ה‪ .‬ע״כ‪.‬וכן העיד בשו״ת מקוה‬ ‫המים ח״ה (עמוד ו )‪ .‬אך לפי שאין קידוש אלא‬ ‫במקום סעודה‪ . 198‬ו ב קי דו ש של בו ק ר יו ש בי ם כול ם‬ ‫כיון ש אין בו אל א ברכ ת הג פן‪ .‬וכן מנהג העולם‪.‬הוא כשיש לזה טעם‪ .‬‬ ‫‪ .‬והטעם לזה‬ ‫כדאיתא בכלבו (סימן מא)‪ .‬‬ ‫ובב״י השיג על דבריו‪ :‬״ולי נראה‬ ‫דמקדש מעומד נמי דכיון דסמוך‬ ‫א בו ת‬ ‫לשולחן הוא שפיר מיקרי במקום סעודה‪. 199‬ע״פ מה שנבתאר שמה שעומדים‬ ‫בקידוש‪ .‬ו טו ב יו ת ר לצ א ת י די חוב ה בי שי ב ה‪.‬שהיה לנו‬ ‫לקדש מעומד לכבוד המלך שיוצאים‬ ‫לקראתו‪ . 198‬כך המנהג‪ .‬‬ ‫שהרי לדעת הרמב״ם בחג הסוכות צריך‬ ‫לקדש מעומד‪ .‬מבואר (בב״י סי׳‬ ‫תרמג) שיש לשבת‪ .‬דאי קאים‬ ‫ויתיב מיחזי כי חוכא ואטלולא‪ .‬כדי ת ב אר ב סי׳ ר צו)‪.‫יי‬ ‫מגן‬ ‫סימץ רעא‬ ‫אבות‬ ‫ל כ בו ד ה מלך שיו צ אי ם ל קר א תו‪ .‬צריך לישב‪ .‬כמש״כ‬ ‫הכל בו על קידוש ליל שבת‪ .‬ע״כ‪. 199‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬או בסוכות כמש״כ‬ ‫הרמב״ם‪ .

‬וא״כ לכתחלה בוודאי שיש‬ ‫להסמיך את האכילה לקידוש‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫רבי ם נו הגי ם ש א חרי ש מ קד שי ם או כלי ם פר פר או ת ו אין בז ה הפסק בין‬ ‫ה קידו ש ל ס עוד ה‪ .‬וכמש״כ‬ ‫בערה״ש (ס״ד)‪ .‬כיון דזה‬ ‫מסדר הסעודה‪ .‬דהר״ז לצורך הסעודה‪.‬דודאי‬ ‫חשיב כדעתן לאכול אחר הקידוש‬ ‫לאלתר‪ .‬ולגביו הוא מקיימו‬ ‫כחלק ממנהגו הרי״ז חשיב כמתעסק‬ .‬״)‪ ..‬אבל בלאו הכי אפילו אכל‬ ‫במקום קידוש אינו יוצא‪ .‬וכאן המקום לדון אי‬ ‫חשיב מנהג זה הפסק בין הקידוש‬ ‫לסעודה‪ .‬ולאחר שעה‬ ‫אוכלים הסעודה‪ .‬טעימת מיני תרגימא בין הקידוש לסעודה‬ ‫סעיף ‪ :. 200‬א בל לכ ת חיל ה י ש ל ה ס מיך ה קידו ש ל ס עוד ה ככל‬ ‫ש א פ שר‪ .‬ולא‬ ‫לכתחלה‪ .‬אמנם ראיתי בנהגו העם (שבת‬ ‫א בו ת‬ ‫אות יד) שכתב דבסעודת שבת לפעמים‬ ‫מפסיקין הרבה בין הקידוש לסעודה‪.‬פשוט שאין בזה הפסק‪ .‬וביארו שכיון שאוכלין‬ ‫הפירות כדי לעורר התאבון לסעודה‬ ‫הרי״ז נחשב כאכילה לצורך הסעודה‪.‬ואכל יצא‪.‬דלאלתר הכוונה איזה‬ ‫זמן לא מרובה‪( .‬וא״כ נר׳ דבאוכל‬ ‫לצורך המשכת האכילה‪ .‬הגה וצריך לאכול במקום‬ ‫קידוש לאלחר‪ .‬‬ ‫וציין לגינת ורדים (כלל ג׳ סי׳ כ ׳) אך‬ ‫דברי הגו״ר הם רק לענין דיעבד‪ .‬ש ב די ע ב ד כל ש בד ע תו ל א כו ל ה סעוד ה ב ס מוך אינו מ ע כ ב‪.‬או שיהא בדעחו לאכול שם מיד‪ .‬ואם היה בדעחו שלא לאכול שם מיד‪ .‬״וע״פ רוב אחר‬ ‫הקידוש מחליפים הבגדים‪.‬ובדיעבד‬ ‫עד שעת עיכול‪ .‬אף ידי קידו ש לא יצ א‪ .‬‬ ‫ע״כ‪ .‬ושם נתבאר איך‬ ‫הדין באם אוכל יותר מכזית‪ .‬אלא‬ ‫כדי לקיים הדין דמאה ברכות‪ .‬האם חייב‬ ‫בברכה אחרונה‪ .‬ועוד דאפילו באוכל דברים‬ ‫שאינם באים להמשכת האכילה‪ . 200‬ע׳ בדברינו לעיל (סי׳ קע״ו)‬ ‫אריכות בבאור מנהג זה‪ .‬‬ ‫וכן ראיתי בשו״ת אורל״צ ח״ב (פ ׳ כ‬ ‫אות כה) שהביא שכן מנהג תימן לאכול‬ ‫פירות אחר הקידוש‪ .‬כמש״כ בכה״ח (ס״ק‬ ‫כט) בשם השכנה״ג‪ .‬ואפילו‬ ‫לכתחילה שרי‪ .‬הר״ז לאלתר‬ ‫דאינו מפסיק כלל שכן אוכל לצורך‬ ‫הסעודה‪ .‬וא״כ כ״ש למנהגנו שלא ממתינים‬ ‫זמן מרובה בין הקידוש להמוציא‪ .‬והנה אם אוכל דברים שבאים‬ ‫לעורר תאות האכילה‪ .‬כזיתים וירקות‬ ‫מלוחים‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫סימן רעג ‪ -‬שיהיה הקידוש במקום סעודה‬ ‫מנה‪ .‬אך לא‬ ‫צריך להיות לאלתר ממש‪ .‬אם קדש ולא סעד‪ .‬ונמלך‪ ..

‬‬ ‫וכ״ז לכתחילה‪ .‬מכ״מ כיון שזהו חלק‬ ‫מהסדר לא חשיב הפסק בין הקידוש‬ ‫לסעודה‪ .‬וצ״ע‪ .‬דכיון‬ ‫שבדעתו לאכול הסעודה אינו הפסק‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫רבי ם נו הגי ם לו מ ר ה פיו ט ״ל מ ב צ ע על רי פ ת א״ בין הנ טיל ה ל ה מו צי א‪.‬וא״כ י״ל דה״נ‪ .‬‬ ‫ו ל א ל מ ע ט בהפסק ל א חר ה מו צי א‪.‬שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה‪.‫מגן‬ ‫סימץ רעד‬ ‫אבות‬ ‫סימן רעד ‪ -‬דיני בציעת הפת בשבת‬ ‫אמירת "למבצע" ואמירת ״ה׳ מלך״ בעת טיבול הפת במלח‬ ‫סעיף א‪ :‬בוצע על שתי ככרו ת‪ .‬חשיב‬ ‫כמתעסק בצרכי הסעודה‪ .‬אבל לענין דיעבד כבר‬ ‫הזכרנו דהגו״ר ס״ל דאפי׳ שעה מרובה‬ ‫לא חשיבא הפסק‪ .‬נהי שאינו‬ ‫מחיוב בזה‪ . 201‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫בצרכי הסעודה‪ .‬וכעינ״ז כתב הגרש״ז‬ ‫זצ״ל במנחת שלמה (סי׳ יח) בדין ליל‬ ‫הסדר‪ .‬שמקדשין וממתינים יותר משעה‬ ‫וחומש עד הסעודה‪ .‬וע״כ דכיון‬ ‫דהוא מחויב כעת באמירת ההגדה‪ .‬וע׳ בשש״כ ח״ב (פ׳ נד‬ ‫הערה מז)‪. 201‬ראה מה שכתבנו בזה לעיל סי׳‬ ‫קס״ז‪.‬וכ״כ בא״א‬ ‫(בוטשאטש סי׳ ג׳) דגם שהיה מרובה‬ ‫אינו מעכב‪ .‬ורשאי להאריך‬ ‫כמה שירצה‪ .‬ואפשר לצרף עוד מש״כ‬ ‫א בו ת‬ ‫בערה״ש (סי׳ קעו) והו״ד שם‪ .‬‬ .‬דלכאו קשה דהא‬ ‫אין קידוש במקום סעודה‪ .

‬‬ . 202‬וראה מה שכתבנו בזה לעיל סי׳‬ ‫א בו ת‬ ‫קס״ז‪.‬ב שע ת ה טי בו ל ב מל ח‪ .‬י ש או מרי ם ש אין לז ה מ קור ב הלכ ה‪. 202‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫ו מ ה שי ש נו הגי ם לו מ ר פ סו ק ״ ה׳ מלך״ בין ברכ ת ה מו צי א ל ט עי מ ת‬ ‫הפ ת‪ .

‬מאחר שביום יש י״ב‬ ‫שעות שהם שבע מאות ועשרים דקות‪.‬וכ״כ בשו״ת מקוה המים‬ ‫ח״ד (סי׳ ח׳ )‪ :‬״ובאמת כן נהגנו בחו״ל‬ ‫מימים ימימה‪ .‬איתא שבין עה״ש‬ ‫לצה״כ יש ארבעים מיל נמצא דכל מיל‬ ‫שמונה עשרה דקות]‪ .‬ודעת הלבוש (שם ובסי׳‬ ‫רסז)‪ .‬כי‬ ‫היו רבנים גדולים חסידים ואנשי מעשה‪.‬ע״ש)‪ .‬ואצל שבח נאמר וביום השבח דמשמע איחור‪.‬וכ״כ‬ ‫בנהגו העם (שבת)‪.‬ראשית ע״פ‬ ‫ולכאורה מנהג זה תמוה דמה שחוששים‬ ‫לזמן המג״א בשאר ימות החול היה‬ ‫נראה שהוא משום שכן דעת מר״ן‪.‬כי‬ ‫היה ידוע להם יסוד ההלכה‪ .‬ובשו״ע (סי׳ תנ״ט) העתיק‬ ‫דברי התרה״ד‪ .‬ולא מהנה״ח עד‬ ‫שקיעה״ח‪ ..‬וחישוב זה עולה אם‬ ‫מחשבים היום מעה״ש עד צה״כ שיש בו‬ ‫ארבעים מיל‪[ .‬וסמכו‬ ‫ע״ד הלבוש והגר״א ועוד‪ .‫סימץ רפא‬ ‫אבות‬ ‫סימן רפא ‪ -‬שלא יכרע ב״לך אנחנו מודים״‬ ‫זמן קר״ש בשבתות וימים טובים‬ ‫סעיף א‪ :‬הגה ונוהגים שבשבח מאחרין יו חר לבא לביהכנ״ס מבחול‪ . 203‬ו ל פי מה‬ ‫מ קו ר‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ .‬‬ .‬והגר״א (סי׳ תנט)‪ .‬שזמן קר״ש‬ ‫באיחור יותר‪ .‬‬ ‫דהנה יעוין במג״א (סימן רלג) שכתב‬ ‫ונר דיש כמה צדדים להקל‪ .‬‬ ‫ע״פ דברי התרה״ד דמיל היינו שמונה‬ ‫עשרה דקות‪ .‬ולפי״ז דעת‬ ‫השו״ע לחשב היום מעה״ש (וכ״כ‬ ‫המג״א שם וכן מוכח מתוס׳ בברכות דף‬ ‫ג‪ ):‬וא״כ צ״ע היאך נבוא להקל‬ ‫בדאורייתא דלא כמר״ן‪.‬ושום אחד לא פצה את פיו‪ .‬‬ ‫ונו הגין להרבוח בזמירוח של שבח כ״מ לפי מנ הגו‪.‬להתפלל ביום השבת‬ ‫מאוחר‪ .‬וכל‬ ‫המערער אינו אלא מן המתמיהין״‪ .‬משום שבחמיד‬ ‫של ימוח החול נאמר בבקר‪ . 203‬כ״כ בספר פרחי שושנים להגר״י‬ ‫מונסונגו זצ״ל (אות ת׳ ס׳ כ׳ )‪ .‬דשיעור מיל הוא שמונה‬ ‫עשרה דקות‪ .‬וע״ע‬ ‫שם (סי ט ) (אמנם שם דן להתיר אפ‬ ‫אחרי זמן קר״ש של הגר״א‪ ..‬‬ ‫י ש ש כ ת בו ד ב ש ב תו ת וי מי ם טו בי ם ל א נ הגו ל ה ק פיד על ז מן קר״ ש‬ ‫ל פי‬ ‫שי ט ת ה מג״ א‪ .‬וכן כתב‬ ‫בשו״ת יחוה דעת חזן (סי׳ י״א)‬ ‫שמאחרין בתפלת שחרית ויו״ט‪ .‬אל א‬ ‫ס מכו ה שי ט ה ה מ קיל ה בז ה ‪ .‬דמחשבים היום מעלות‬ ‫השחר עד צה״כ‪ .‬והגר״ז (שם)‬ ‫לחשב זמני היום מהנץ החמה עד‬ ‫שקיעה״ח‪ .‬‬ ‫ואף אחד לא מחה בציבור על כך‪ .‬‬ ‫ובפסחים (צד‪ ).

‬נמצא דלמנהגנו שמונים‬ ‫א בו ת‬ ‫הצאת הכוכבים רק ג׳ רבעי מיל לאחר‬ ‫שקיעה״ח‪ .‬‬ ‫ובפרט לפי מה דקיי״ל כדברי הגאונים‬ ‫בזמן צה״כ‪ .‬ע״כ חישוב היום הוא‬ ‫מהנה״ח‪ .‬וזה בג׳ רבעי מיל לאחר‬ ‫השקיעה‪ .‬שהרי‬ ‫מר״ן פסק בסי׳ ס״א דאין הברכות‬ ‫מעכבות‪ .‬שבמקום שאין‬ ‫דעת מר״ן ברורה‪ .‬ותלוי בכל השקו״ט‬ ‫בסוגיא בפסחים (דף צד‪ .‬‬ ‫והדברים מבוארים בהדיא בגר״א סי׳‬ ‫תנ״ט במהלכו השני בדעת הר״מ‪ .‬‬ ‫נמצא דאין החמה בראש כל אדם‪ .‬‬ ‫ובפרט כאן שלא מפורש בדבריו כלל מה‬ ‫דעתו‪ .‬ולפי מנהג זה אין לחשוש יותר‬ ‫אם עובר הזמן‪ .‬וכדעת הגר״א‬ ‫(סי׳ תנ״ט)‪ .‬ואדרבה במנח״כ‬ ‫כתב בהדיא בדעת מר״ן לחשבו מהנה״ח‪.‬והטעם לזה‪ .‬וכבר הקשו האחרונים על הבא״ח‬ ‫שחישב זמני היום מעה״ש עד צה״כ‬ ‫דהגאונים‪ .‬ובבקש שלמה‬ ‫אבן דנאן (דף לו ע״ב)‪ .‬נוסף לזה נר׳‪.‬ויש פנים‬ ‫לפרש דברי הגמ ׳ במסקנה שמנה״ח עד‬ ‫שקיעה יש ארבעים מיל‪ .‬ואם נחשב היום‬ ‫מעה״ש עד ג׳ רבעי מיל לאחר השקיעה‪.‬‬ ‫מעה״ש או מנה״ח‪ .‫מגן‬ ‫שנ הגו‬ ‫לו מ ר‬ ‫ב קו ר בנו ת‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫ש מ ע י ש ר א ל‪ .‬‬ ‫אמנם בימינו אכשור דרא והרבה קהילות‬ ‫מקפידים לקרות קר״ש קודם ברוך‬ ‫שאמר ובפרט כאשר יש חשש שיעבור‬ ‫להם זמן קר״ש דהמג״א‪ .‬יו צ אין‬ ‫בז ה י די‬ ‫חיו ב‬ ‫ק״ ש‬ ‫ד או ריי ת א‪.).‬ומש״כ המג״א (בסי׳ נח) שלענין‬ ‫זמן קר״ש כו״ע מודו שמחשבים מזמן‬ ‫עה״ש‪ .‬‬ ‫מוכרחים אנו לחשב היום מהנה״ח ולא‬ ‫מעה״ש‪ .‬ולא ד מילין כדעת ר״ת‪.‬‬ ‫דמאי דפשיטא ליה להמג״א בסי׳ רל״ג‬ ‫דאם מיל הוא שמונה עשרה דקות‪ .‬‬ ‫עוד יש לציין דלפי מה שהארכנו בסימן‬ ‫רצ״ג להוכיח במישור שמנהג העולם‬ ‫כדעת הגאונים דצה״כ הוי בראיית ג׳‬ ‫כוכבים‪ .‬נמצא‬ ‫דגם להתרה״ד יתכן שמחשבים היום‬ ‫מהנה״ח‪.‬ואין בזה חשש‬ ‫משום קריאת קר״ש בלא ברכותיה‪ .‬‬ ‫וגם לפי מהלכו של הגר״א כן הוא‪.‬‬ .‬ועיין בשו״ת חיים שאל‬ ‫(ח״ב סי׳ כא ד״ה הלא)‪ .‬ובין‬ ‫השקיעה לצאת הכוכבים רק ג׳ רבעי‬ ‫מיל‪ .‬ע״כ‬ ‫דמחשבים היום מעה״ש עד צה״כ‪ .‬אינו‬ ‫מוסכם לכו״ע‪ .‬דהרי איתא במס׳‬ ‫פסחים (דף יב‪ ):‬דבחצות היום החמה‬ ‫נמצאת בראש כל אדם‪ .‬כך הוכיח בפשיטות הגרי״מ‬ ‫שלזינגר (בקובץ אש תמיד) ובמאמרו‬ ‫של הגר״ש אוירעבך שליט״א (בקובץ‬ ‫שערי ציון) ועוד‪.‬לא קיבלנו הוראותיו‪.‬‬ ‫ומכל טעמי הלין נראה ברור שאין הכרע‬ ‫כלל בדעת מר״ן ממתי נחשב זמן קר״ש‪.‬וע׳ בהערת הגר״א עמאר‬ ‫שליט״א בשם הגרב״ט זצ״ל שיוצאים‬ ‫ע״י קריאת שמע שאומרים בקורבנות‪.‬ולזה עולה‬ ‫שיעור מיל שמונה עשרה דקות‪.‬רבו החולקים עליו‪ .‬דהרי‬ ‫בין עה״ש לנהה״ח הוי ד׳ מיל‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫מה שהאריך במנחת כהן(מ״ב פ״ה ד״ה‬ ‫ונ״ל) לבאר גם בדברי מר״ן גופיה דס״ל‬ ‫לחשב זמני היום מהנה״ח‪ .‬והגר״ז ועוד‪.

‬כדי להשגיר את‬ ‫הי״ג עיקרים בפי כל בני ישראל‪ . 204‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬והוסיף‬ ‫האורח נאמן (סי׳ נ״א) שבי״ג עיקרים‬ ‫שבברכת ברוך שאמר מרומזים הי״ג‬ ‫א בו ת‬ ‫עיקרים וכן באני מאמין‪ .‬ובנהגו העם‬ ‫(שבת ט״ו) הביא מקור לזה מבעל‬ ‫התוספות יו״ט בהקדמה לאורחות חיים‪:‬‬ ‫״שמוסיפים במדינתנו בסידורים השיר‬ ‫יגדל לפני ברוך שאמר‪ . 204‬כן המנהג הפשוט‪ .‬‬ .‬‬ ‫כל עצמותי אומרים כל בקמץ גדול‪.‫י•‬ ‫מגן‬ ‫סימץ רפא‬ ‫אבות‬ ‫אמירת ״יגדל״ לפני ברוך שאמר‬ ‫שם‪ :‬נו הגי ם לו מ ר ה פיו ט ״יג ד ל ״ ל פני ב רו ך ש א מר‪.‬‬ ‫בנוסח נשמת‪ .‬והוא תצפה מלשון ראייה‪.‬בסידורים בית מנוחה ותפלת‬ ‫החדש איתא תצפה בחיריק התיו בחיריק‬ ‫והצ׳ בשו״א‪ .‬ויש להוסיף‬ ‫דזהו במקום הזכרת הי״ג עיקרים‬ ‫שנוהגים הרבה מקומות להזכירם לאחר‬ ‫התפילה‪.

‬דלמ״ד‬ ‫דמפטיר עולה למנין שבעה‪ .‬וכ״כ בנתיבי עם (סי׳‬ ‫רפ״ב ס״ד) דגם ביו״ט מוסיפין‪ .‬ו מ ע לין‬ ‫אות ם‬ ‫א חר‬ ‫קרי א ת‬ ‫ש שי‪ 205.‬משום ברכה שאינה צריכה‪ .‬בדידן הוה עובדא שעלה‬ ‫מוסיף לאחר עליית שביעי‪ .‬הגה וה״ה‬ ‫ביו״ ט מו ח־ להוסיף על הקוראים‪ .‬‬ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן רפב ‪ -‬קריאת התורה ומפטיר בשבת‬ ‫הוספת עולים בשבת ויו״ט‬ ‫סעיף א‪ :‬מו צי אין ס״ת וקורי ם בו שבעה‪ .‬וצ״ע‬ ‫לדינא]‪.‬ודלא‬ ‫כהמקובלים שאינם מוסיפין בין בשבת‬ ‫ובין ביו״ט‪ .‬שכתבו דהא‬ ‫דמעלין מפטיר בשבת אע״פ שפוסקים‬ ‫שמפטיר עולה ממנין שבעה‪ .‬‬ ‫ובמג״א (ס״ק א) כתב בשם התשב״ץ‬ ‫שעכשיו שכולם מברכין‪ .‬נראה הטעם‬ ‫דלאחר שיאמרו קדיש על עליית השביעי‬ ‫אין להוסיף‪ .‬וי" א דביו״ ט אין להוסיף‪ .‬‬ ‫שלא להשוותם לשבת‪ .‬וכן העיד‬ ‫בנהגו העם (שבת) ובשם המים עמוקים‪.‬דלא יוסיף עליות ביו״ט‪.‬אין להוסיף‬ ‫עולים‪ .‬אמנם ממה שגם המג״א מודה‬ ‫בחתן וברית להקל‪ .‬מלבד בשמחח חו־ה שמוסיפין הרבה‪.‬וכן נ הגו‬ ‫במדינוח אלו‪ .‬וכן סתם הרמב״ם (הל׳‬ ‫תפלה פי״ב) דבין בשבת ובין ביו״ט‬ ‫מוסיפין‪ .‬דכבר‬ ‫גמרו חובת היום‪ .‬וראיה‬ ‫מתוס׳ מגילה (דף כג‪ ).‬ובשבת לא‬ ‫שייך טעם זה‪ .‬דבשבת‬ ‫אפשר לצאת אליבא דכו״ע‪ . 205‬כן המנהג כדעת השו״ע‪ .‬וכן‬ ‫ראוי לנהוג‪ .‬אגב‪ .‬ומבואר שגם אחרי עליית‬ ‫שביעי מותר להוסיף עולים‪ .‬אך בר״ן (דף יב‪ ):‬חילק בין‬ ‫שבת ליו״ט‪ .‬ואם רצה ל הוסיף מו סיף‪ .‬מכ״מ מה‬ ‫שעולה אחרי השבעה הוי כעולה‬ ‫למוסף‪ .‬והוא ע״פ רש״י במגילה (דף‬ ‫כא‪ ).‬‬ ‫לקיים המנהג‪ .‬ע״כ דלא חששו‬ ‫ל או ת ם‬ ‫הנו ספי ם‬ ‫ג׳‬ ‫א בו ת‬ ‫מדינא לברכה שאינה צריכה ובמקום‬ ‫הצורך משמע דיש להקל‪ .‬דהא דאין מוסיפין הוא משום טורח‬ ‫הציבור דממהרין למלאכתן‪ .‬ו חוז רי ם ו קור אי ם‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬והוא משלים‪ .‬‬ ‫ה מנ הג ה פ שו ט שב ע ת ה צורך מו סי פי ם עו לי ם ב שב ת ו ביו ״ ט‪ .‬וע״ע בשו״ת‬ ‫חת״ס (סי׳ קע)‪.‬אם לא במקום חתונה או‬ ‫ברית‪ .‬אך נר׳ דבדיעבד‬ ‫אפשר שמותר להעלות נוספים גם לאחר‬ ‫עליית שביעי‪ .‬דכבר גמרו הקריאה דחובת‬ ‫היום‪[ .‬ויש שטענו‬ ‫דיש בזה משום ברכה לבטלה‪ .‬ע״ש‪ .‬ומה שמעלין‬ ‫דווקא לאחר עליית ששי‪ .

‬או י ש לו‬ ‫חיו ב‪ .‬‬ ‫או מרי ם‬ ‫קדי ש‬ ‫א חר‬ ‫סיו ם‬ ‫הקריא ה ב כל ספר ו ספר* ו בר״ ח טב ת ש חל ב ש ב ת‪ . 208‬כ״כ בקיצוש״ע (טולידנו) דיני‬ ‫גלילת ס״ת (דף קל״ז)‪ .‬‬ ‫דאפי׳ לכתחילה כשר למיעבד כדעת‬ ‫מר״ן‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכ״כ בברכ״י (אות ג)‪ .‬ו א חר‬ ‫ש בי ר ך ברכ ה א חרונ ה על הס״ת קו רין ל פניו מן ה חו מ ש פר ש ת‬ ‫ממקק ו ר‬ ‫‪ .‬וכ״כ‬ ‫א בו ת‬ ‫בנהר מצרים לסמוך על דעת השו״ע‪.‬‬ ‫נו הגי ם שאם העול ה ל תור ה הו א א בל‪ .‫אבות‬ ‫סימץ רפב‬ ‫פ סו קי ם מ סוף ה עליי ה ה קוד מ ת‪.‬אין או מרי ם קדי ש א חר ה ספר הר א שון ו ה ספר ה ש לי שי‪*208‬‬ ‫קריאת פרשת ״ואברהם זקן״ בשבת חתן‬ ‫שם‪ :‬ב שב ת ח תן עול ה ה ח תן ל תור ה ו קו רין‬ ‫לו ב סדר‬ ‫היו ם‪ .‬והוא כפסק השו״ע‬ ‫(סעיף ב)‪ .‬דירא‬ ‫שמים שיכול ליזהר לא יעלה כשאין‬ ‫קורין לו דבר חדש‪ .‬ו או מר קדי ש‪ .‬וכ״כ בריב״ש (סי׳ קיב)‪ .‬וכן הובא בספר‬ ‫מעשה איש (ח״ב עמ׳ קז) דהחזו״א‬ ‫הורה שקדיש זה שייך לאבלים‪ .‬ובשו״ת ויקרא‬ ‫אברהם (דף קי״ד) כתב דמנהג צפת‬ ‫כהרמ״א‪ .‬ולא‬ ‫לבעל קורא‪. 206‬‬ ‫אמירת קדיש שאחרי קריאת התורה ע״י העולה‬ ‫סעיף ד‪ :‬נוהגים לקרו ת שבעה ולג מור עמהם הפרשה‪ .‬ו חוזר ו קור א‬ ‫עם המפטיר מה שקרא השביעי‪.‬והנה בב״י כתב‬ ‫בשם השבה״ל (סי׳ עט) מנהגים חלוקים‬ ‫בזה‪ .‬וכאמור מנהגנו‬ ‫מבוסס ע״פ השו״ע שהתיר לחזור‬ ‫ולקרוא מה שכבר קרא קודמו‪ .‬ש מו צי אין ג׳‬ ‫ספרי ם‪ .‬הו א ה או מר‬ ‫את ה קדי ש ו ל א ה ש״ץ‪*2° 7‬‬ ‫מנהגי הקדישים שלאחר קריאת התורה‬ ‫שם‪ :‬בי מי ם‬ ‫ש מו צי אי ם‬ ‫שני‬ ‫ס פרי‬ ‫תור ה‪.‬וכן העיד בנתיבי‬ ‫עם (שם) ובספר החיים (סימן טל אות‬ . 206‬כן המנהג‪ .‬אך‬ ‫בכה״ח (ס״ק ו) כתב בשם הכנה״ג‪.‬‬ ‫‪ .‬ולא חוששין לדברי הרמ״א שם‬ ‫שכתב דיש אוסרים בזה‪ .‬אכן‬ ‫בשער אפרים (שער י׳ ח״ט) כתב‬ ‫שהש״ץ אומר קדיש אך אם המשלים יש‬ ‫לו יארצייט ביום זה אז הוא זוכה‬ ‫באמירת הקדיש הזה‪ . 207‬כן המנהג הפשוט‪ .‬אבל הרמ״א כותב להחמיר‬ ‫שאין לחזור ולקרות מה שקרא כבר‪ .‬וכ״כ בשו״ת יחוה‬ ‫דעת ח״ב (סי׳ לו) להחמיר כדעת הרמ״א‬ ‫ולא כדעת מר״ן שמותר לקרות מה‬ ‫שקרא העולה שלפניו‪ .‬וברמב״ם (הל׳ תפלה פרק י״ב הל׳‬ ‫יז) הזכיר שהשליח ציבור אומר את‬ ‫הקדיש‪ .

‬ו שו ב קור א ב קו ל נ מו ך‪ .‬ו מוי ח ל מ ש ה‬ ‫חוז ר ל קרו א ב קו ל‬ ‫רם עד וי פן וי ר ד מ ש ה‪ .‬אתרגם‬ ‫פרשת ואברהם סיב״‪ .‬‬ ‫‪ .‬קור א ה ש״ץ ב קו ל נ מו ך‪ .‬ו כן ב כל‬ ‫פ סו קי הפר ש ה‪ *209‬ו ה מנ הג של א מו צי אי ם ס״ ת ב מיו ח ד ב ש בי ל קרי א ת‬ ‫פר ש ה ז ו אל א קורי ם מ חו מ ש‪*210‬‬ ‫קריאת ״פרשת העגל״ ו״פרשת התוכחה״ בקול נמוך‬ ‫שם‪ :‬ב פר ש ת כי ת שא כ ש מ ת חיל וי ר א העם כי בו ש ש מ ש ה עד וי ח ל‬ ‫מ ש ה‪ .‬‬ ‫‪ .‬שאדרבה מי שיזכה בזה הר״ז‬ .‬וסיים בשם ספר‬ ‫זכיות‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫ו אבר ה ם ז קן* ונ הגו ש א חד קור א פ סו ק‪ .‬וכ״כ‬ ‫בנתיבי עם (סי׳ קלח) שכן מנהג‬ ‫א בו ת‬ ‫ירושלים‪ .‬ולפעמים גם החתן‬ ‫היה קורא פרשה זו‪.‬‬ ‫‪ .‬ובלדוד אמת‬ ‫להחיד״א (סי ה אות י״ח)‪.‬שדוקא מי‬ ‫ששוכרין אותו אין חשש‪ .‬ויש להסתפק איך הדין‬ ‫כאשד יש לקהל רק ס״ת אחד‪ . 209‬כן המנהג הפשוט‪ . 211‬כך העיד בספר וליצחק ריח אבן‬ ‫דנן (אות ק ׳ ס ׳ ב ׳)‪.‬וטעם קריאת פרשה זו‬ ‫דוקא‪ .‬‬ ‫ג׳ רבא (ברית כהונה נ״ג א ׳)‪ . 213‬שם ע״פ המהרי״ל‪ .‬וזה תלוי‬ ‫בחקירה על מה נתקנו הקדישים שאחר‬ ‫כל ס״ת‪ .‬והביא‬ ‫כן מהערוך‪ .‬ופותחים הקריאה באמירת‪:‬‬ ‫״ברשות אל חי אמת ויציב‪ .‬היא מפני שמדבר על ענין הזיווג‪.‬וכן העלה בשו״ת קרית חנה דוד‬ ‫ח״א (סי׳ כה)‪ . 212‬ע׳ בנוהג בחכמה (דף ק״מ)‪.‬או שהיא תקנה לומר‬ ‫קדיש על כל קריאה וקריאה‪ .‬‬ ‫‪ .‬וע״ע בבית‬ ‫יהודה ח״א (סי׳ ס)‪ .‬ולכן הבעל‬ ‫קורא עולה בלא חשש‪ .‬‬ ‫וכ״כ בנהגו העם (קריאה״ת ט׳)‪ . 210‬כ״כ בויאמר יצחק (ליקו״ד הל׳‬ ‫ס״ת)‪ .‬‬ ‫‪ .‬וידידי הג״ר‬ ‫יוסף מונסונגו שליט״א שאל למרן‬ ‫הגריש״א שליט״א וענה שבכה״ג‬ ‫אומרים רק קדיש אחד ולא שני קדישים‪.‬וכן העיד‬ ‫בשו״ת התשב״ץ ח״ב (סי׳ טל)‪ .‬וכן מנהג תורכיה (ס׳ החיים‬ ‫סי׳ ז׳ אות יז) לוב (שולחן לחה״פ ח״ה)‪.‬האם זו תקנה לומר קדיש על‬ ‫כל ס״ת וס״ת‪ .‬‬ ‫וכ״כ בלפי ספרי (ערך חתן אות קס״ז)‪.‬עד ו מ ש ה יק ח את‬ ‫האהל*‬ ‫ו כן ב פר ש ת ב ה עלו תך קו ר אין ב קו ל נ מו ך מוי הי העם כ מ ת אונני ם עד‬ ‫ו ה מן כז ר ע גד* ו כן יז ה ר בז ה כ ש קור אי ם פר ש ת ה תוכ חו ת ב פ׳ ב חו קו תי‬ ‫ו ב פר ש ת כי‬ ‫ת בו א‪ .‬רק יז ה ר‬ ‫שי ש מ עו הו‬ ‫ה צי בו ר כ ר אוי‬ ‫כ די‬ ‫שי צ או‬ ‫יד״ ח‪ *211‬וי ש ש ח ש שו מל עלו ת ל תור ה בפר ש ה התוכחה* ו היו מ עלי ם‬ ‫אי ש ז קן או עם ה ארץ‪ *212‬וי ש ש היו מעלי ם את ה ש״ץ‪*213‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫ה)‪ .‬ו א חר קור א ת רגו מו‪ .

‫אבות‬ ‫סימץ רפב‬ ‫מנהג העמידה בעת קריאת עשרת הדברות‬ ‫שם‪ :‬ב ש ע ת קריא ת ע שר ת הד ברו ת ה צי בו ר עו מ ד על ר ג ליו‪*214‬‬ ‫מנהגי קריאת התורה בפרשת בראשית‬ ‫שם‪ :‬י ש שנ הגו ב פר ש ת בר א שי ת ש ה ר א שון קור א עד א שר בר א אלקי ם‬ ‫לע שו ת* ו כן כל עול ה קור א את פ סו קי ברי א ת או תו היו ם ש כנג ד‬ ‫מנין‬ ‫ו ה עול ה‬ ‫העולה*‬ ‫קור א‬ ‫ה ש בי עי‬ ‫את‬ ‫כל‬ ‫הפר ש ה‬ ‫מ ת חיל ת ה‬ ‫ל סופ ה‪*215‬‬ ‫סדר העולים בפרשת נשא‬ ‫שם‪ :‬י״ א דנ הגו ש סדר העולי ם ב פר ש ת נ ש א הו א ש הכ הן קור א מר א ש‬ ‫הפר ש ה עד ו אני אברכם* ו ה לוי קור א עד ו ביו ם ה שני‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫״י ש מ חו‬ ‫בג מ ר‬ ‫א מיר ת‬ ‫ה ש מי ם״‬ ‫כנדפ ס‬ ‫ב סידו רי ם‪*217‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫משובח‪ .‬ולא תצא רעה מזה‪ .‬‬ .‬ומה שנהגו להוסיף‬ ‫פסוקים אלו דוקא בשבת‪ . 217‬כן המנהג‪ . 216‬כ״כ בנוהג בחכמה (דף ק״מ)‪.‬‬ ‫‪ .‬וכ״כ באבודרהם (דף‬ ‫קפ״ח) ומקורו ממס סופרים וכמש״כ‬ ‫א בו ת‬ ‫לעיל (סימן קלב)‪ .‬וכ״כ‬ ‫בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג (סי׳ פב) שכן‬ ‫מנהג כל בתי הכנסת כמעט‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫ובסיום ספר מחמשת הספרים נוהגים‬ ‫הקהל לומר אחר עליית משלים ״חזקו‬ ‫ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה ׳״‪.‬‬ ‫מ א רון‬ ‫נ הגו‬ ‫ה קוד ש‬ ‫ל הו סי ף‬ ‫ל תי ב ה‪.‬וע״ע‬ ‫בכה״ח (אות ח)‪.‬ו כן על ז ה‬ ‫הדרך‪ .‬ו ה מ שלי ם י קר א עד סוף הפר ש ה‪*216‬‬ ‫אמירת ״ישמחו השמים״‬ ‫שם‪:‬‬ ‫ב שע ת‬ ‫הולכ ת‬ ‫הפסוקי ם‬ ‫הס״ת‬ ‫רו מ מו‪.‬‬ ‫ושמצא בתיקון יששכר לא כן‪ . 214‬ראה מה שביארנו בזה בסימן א׳‪.‬ולא בשאר‬ ‫ימות השבוע‪ . 215‬כ״כ בנהגו העם (שבת)‪.‬אע״פ שבמס׳ סופרים‬ ‫והראשונים לא חילקו (עי׳ בטור שם‬ ‫שקאי על שאר ימות השבוע) אפשר‬ ‫שהוא מפני שבימי החול טרודים‬ ‫ומקצרים בתפלה‪.

‬ושרי למיקרי בה בשבת‪ .‬וכן העיד רבו של השבלי‬ ‫הלקט (סי׳ לא) ״בכל קהלות הקודש‬ ‫שבארץ מערב‪ .‬‬ ‫וכן המנהג העתיק בכמה מקומות‬ ‫בספרד‪ .‬מבואר מזה שמדינא דגמ ׳ שרי‬ ‫לקרות מתוך קונטרסין‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן רפד ‪ -‬דיני הפטרה וברכותיה‬ ‫הפטרה מתוך ספר‬ ‫סעיף א‪ :‬מפטירין בנביא מענינה של פרשה‪.‬אלא כיון דלא אפשר‪ .‬דר׳ יוחנן ור״ל‬ ‫מעייני בספרא דאגדתא בשבתא‪ .‬מאי‬ ‫טעמא דלא ניתן ליכתב‪ .‬והעיד‬ ‫בזה בשו״ת הרשב״א (ח״ב סי׳ רפא‪.‬עת‬ ‫לעשות לה׳ הפרו תורתך‪ .‬ופרש״י דלא‬ ‫ניתן ליכתב פחות מספר אחד שלם‬ ‫לעצמו)‪ .‬ובלבוש הקשה‬ ‫דמכ״מ צריך להיות כתוב בקלף ובדיו‪. 218‬כן מוכח מהב״י (סי׳ קמד) בשם‬ ‫התרה״ד‪ .‬לקרות מתוך ספרי הפטרות‬ ‫גלולים‪ .‬‬ ‫ומקור הדברים מגמ׳ גיטין (דף ס׳ ) רבה‬ ‫ורב יוסף דאמרי תרוויהו‪ .‬וכן העידו במטה יהודה‬ ‫עייאש (סי׳ רפד ב׳ ) ועוד שכן נוהגים‪.‬ומשום עת‬ ‫לעשות לה ׳ התירו להפטיר מתוך‬ ‫חומשים הנדפסים‪.‬‬ ‫המנ הג הקדו ם ל קרו ת ה הפטר ה מ תוך ספר א ד א פ טר ת א ( ע שוי מ קלף‬ ‫ו כ תו ב בכ תב י ד ו כ תו בו ת בו כל ה פ טרו ת ה שנ ה)* וע ת ה נ תפ ש ט המנ הג‬ ‫ל קרו ת ה הפטר ה מ תוך ה חו מ שי ם הנדפ סי ם‪*218‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫וח״ה סי קיט) שקורין ומטלטלין ספרא‬ ‫דאפטרתא בשבת‪ .‬האי ספר‬ ‫אפטרתא אסור למיקרי ביה בשבת‪ .‬והא לא‬ ‫ניתן ליכתב‪ .‬וגם בארצות המערב‬ ‫המנהג היה כן כפי שהעיד בשו״ת יכין‬ ‫ובועז לבן הרשב״ש (סי׳ קיח) דנהגו‬ ‫בצפון אפריקה מנהג קבוע בהפטרות של‬ ‫בית הכנסת‪ .‬ה״נ כיון דלא‬ ‫אפשר עת לעשות לה ‪( .‬ובט״ז תמה על דבריו‬ ‫דאשתמיטיתה מה שאמרו בגמ׳ בגיטין‬ ‫דבימינו שרי משום עת לעשות לה ׳‪ .‬וע׳‬ ‫בערה״ש שביאר דבריו דר״ל שאפי׳‬ ‫לאחר עת לעשות לה מכ״מ הותר רק‬ .‬כולה מפטרי בספרי‬ ‫הפטרות גלולות״‪ .‬שהיו קוראין ההפטרות מתוך‬ ‫קונטרסין‪ .‬מאי‬ ‫טעמא דלא ניתן ליכתב‪ .‬ובכל גלילות ישמעאלים‬ ‫ובאוסקיליאה‪ .‬‬ ‫ככל דיני ספר‪ .‬ומסיק בגמ ׳‬ ‫דלא היא‪ .‬‬ ‫אלא שברבות הזמן כנראה שגם ספר‬ ‫א בו ת‬ ‫ההפטרות היה טורח לציבור‪ .‬‬ ‫אבל היו כתובים על קלף כדין‪ .‬והיה כתוב בהם רק ההפטרות‪.‬וכן העיד בברית‬ ‫כהונה (מע׳ ה ׳ אות יא) ובנתיבי עם (ע׳‬ ‫רפד) ובשו״ת רב פעלים ח״ד (סי׳ לג)‪.

‬דשוב‬ ‫לא שייך בזה היתר דעת לעשות לה׳‪.‬וכן העיד‬ ‫בחקרי לב (או״ח סי׳ נז דף ק‪ .‬אמנם ע׳‬ ‫בשו״ת דברי יציב (סי׳ קכט) שלימד‬ ‫זכות על המקילים‪ .‬כפי שנהגו מימי קדם‪.‬ומה״ט‬ ‫הני ספרי תנ״ך שלמים אין בהם מעלה‬ ‫כדפוס שדיבר בו המג״א‪ .‬‬ ‫וכעין מש״כ במג״א (ריש סי׳ רפד)‬ ‫דבימינו שנתחדשה מלאכת הדפוס‪.‬וציין גם לדברי‬ ‫יציב‪.‬‬ ‫ומדינא לא צריך קלף ודיו בשאר ספרים‪.‬אפשר שהיה מקום לעודד‬ ‫קריאת ההפטרות מתוך ספר נביאים‬ ‫שלם‪ .‬‬ ‫ואפשר לקנות ספר נביאים שלם בזול‪.‬שטורח‬ ‫עלינו לבקש בנביאים‪.‬דהוא בכלל עת לעשות לה׳‪.‬יש לעשות כן‬ ‫כדינא דגמ׳‪ .‬ואע״פ שבעצם‬ ‫דינו של המג״א רבים חלקו עליו‪ .‬וע׳‬ ‫במחה״ש שם‪ .‬וכמש״כ בשו״ת‬ ‫תשובות והנהגות ח״ב (סי׳ קנה)‪ .‬וכ״כ להדיא בשער הציון (שם‬ ‫ס״ק ד)‪ :‬״ומיהו אין למחות ביד הנוהגין‬ ‫להקל‪ .‫סימץ רפד‬ ‫שלא לקרות מתוך ספר שלם‪ .‬‬ ‫וכן משמע מהמטה יהודה שם‪ .).‬וכ״כ‬ ‫בשו״ת ויקרא אברהם (אדאדי) ח״א‬ ‫(חו״מ סי׳ מט) שקורא ההפטרה מתוך‬ ‫חומשים‪ .‬לצאת שיטת המג״א וכן‬ .‬דבימינו‬ ‫שמפזרים ממון רב בבניית בתי כנסיות‬ ‫מפוארים‪ .‬מתוך הקלף‪ .‬מבואר‬ ‫דוודאי מעיקר הדין כל מה דאפשר לתקן‬ ‫מתקנינן‪ .‬וכן הגר״א בקשי‬ ‫דורון שליט״א כתב לי כמה טעמים‬ ‫שאין לנהוג כן לכתחלה‪ .‬אבל עדיין‬ ‫צריך שההפטרות שקורין יהיו כתובים‬ ‫כדין ספר‪.‬מכ״מ מדברי‬ ‫המג״א מבואר שאם יש אפשרות לקנות‬ ‫אבות‬ ‫ספרי ההפטרות בקלות‪ .‬שכן‬ ‫כל ההיתר לקרוא מתוך חומשים‬ ‫הנדפסים הוא רק משום עת לעשות לה ‪.‬ובפרט‬ ‫בימינו שמפזרין הרבה כסף על תכשיטי‬ ‫ביהכנ״ס שאינם נחוצים כ״כ‪ .‬‬ ‫ונראה פשוט דבביהכנ״ס שידם משגת‬ ‫לקנות עכ״פ רק ספרי הפטרות הכתובים‬ ‫ע״ג קלף כדין‪ .‬‬ ‫שוב רמיא חיובא לקרות דוקא מאלו‪ .‬‬ ‫שקשה לכל הצבור לכתוב נביאים בקלף‬ ‫כדין‪ .‬וכן ממה‬ ‫שכתב בשו״ת ויקרא אברהם (שם) שכל‬ ‫מה שקורין מתוך ״חק לישראל״ הוא‬ ‫משום שטורח לבקש בנביאים‪ .‬דודאי‬ ‫מצוה להתנאות בכתיבת נביאים‬ ‫הקדושים״‪ .‬‬ ‫ולפי״ז יש להעיר דאם יש לקהילה כסף‬ ‫בוודאי שיש הידור בקריאת ההפטרות‬ ‫מתוך ספר על הקלף כתקנת הגמ ׳‪ .‬ומבואר שלא‬ ‫הקפידו בזה‪ .‬ע׳ חזו״א‬ ‫או״ח (סי׳ ס ס״ק יא)‪ .‬‬ ‫ודאי יש בזה מעלה‪ .‬וכוונתם‬ ‫לש״ש כדי לקיים זה אלי ואנוהו‪ .‬ומשום עת‬ ‫לעשות לה ׳ התירו גם זה‪ .‬שהרי‬ ‫אין הדפוס נחשב לכח גברא‪ .‬וכן עולה משו״ת יחוה דעת‬ ‫ח״ה (סי׳ כו) עיי״ש היטב‪ .‬וכן העיד במטה יהודה‬ ‫(עייאש) דלא שמענו מי שהקפיד על‬ ‫דברי הלבוש‪ .‬אבל בוודאי הצבור שהיכולת בידם‬ ‫יש להם לכתוב נביאים כדין‪ .‬והמנהג אצל הספרדים‬ ‫לקרות מתוך ספר מודפס‪ .‬דביאר דשוב אין את‬ ‫ההיתר דעת לעשות לה׳‪ .‬לקרות מספרי נביאים‬ ‫שלמים מתוך קלף‪.‬וכן בחק לישראל‪ .‬כדינא דגמ׳‪ .‬‬ ‫ומה שיש להעיר בזה הוא‪ .‬‬ ‫ברם בב״י (סי׳ קמד) הביא בשם‬ ‫התרה״ד שהיו קורין מתוך קונטרסין‬ ‫אפי׳ שלא על הקלף‪ .‬ולכה״פ יש‬ ‫להשתדל להשיג נביאים המודפסים‬ ‫בדפוס ישן‪ .

‬אין בזה‬ ‫מעלה יותר מספר אחר כנ״ל‪.‬דלאו משום הפטרה קאמרינן ליה‬ ‫א בו ת‬ ‫אלא כזמר בעלמא‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫יט‬ ‫אמירת ״גואלנו״ בסוף ההפטרה‬ ‫שם‪ :‬כ ש מ סיי ם ה קור א את ה הפטר ה‪ .‬או מ ר‪ :‬גו א לנו ה׳ צ ב או ת קדו ש‬ ‫י שר אל* ו אין בז ה מ שו ם הפסק בין ה הפטר ה לברכ ה א חרונ ה‪*219‬‬ ‫הפטרת ראש חודש שחל בשבת‬ ‫סעיף •‪ :‬אם חל ר״ח כשכת אין המפטיר מזכיר של ד״ח כלל‪.‬ועוד‬ ‫הוסיף הכה״ח (שם) עפ״ד מהר״י בן‬ ‫חביב במה שאומרים הפסוקים שוש‬ ‫אשיש‪ . 220‬כן המנהג הפשוט‪ .‬ומסיימים‬ ‫בפסוק ״ויאמר לו יהנותן״‪ .‬כפי שמסיימים בכי טוב בשיר‬ ‫השירים ומגילת איכה כמש״כ בנוהג‬ ‫בחכמה רמ״ח)‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫ובקיצוש״ע טולידנו (דף קל״ה) כתב‬ ‫שמפטירים הפטרת השבוע‪ .‬דאין ברכה‬ ‫אחרונה של ההפטרה ברכה על ההפטרה‬ ‫שקרא‪ .‬וכ״כ בלב חיים (סי׳ קסז דף‬ ‫קיח ע״ד)‪ . 221‬כ״כ בשו״ע (סי׳ תכה סעיף ב)‪ .‬אכן דבריו צע״ג למה החמיר‬ ‫כ״כ‪ .‬ושאין בזה משום הפסק‪ .‬והטעם הוא כדי לסיים‬ ‫בכי טוב‪( .‬‬ ‫אולם בספר חיים להגר״ח פלאג׳י על‬ ‫הל׳ קריה״ת (סי׳ כה אות כה) העיר‬ ‫דהפסוק גואלנו הוי הפסק בין קריאת‬ ‫ההפטרה לברכותיה‪ .‬וכעין ברכת התורה‬ ‫כמו שהארכנו בזה בסימן ק״מ‪ . 219‬כן המנהג‪ .‬‬ .‬ודעתו דעת יחיד‪ .‬ולא חיישינן לדילוג מנביא‬ ‫לנביא‪ .‬ויש למנוע‬ ‫מלאומרו‪ .‬וע מה שהוכחנו לעיל סימן ק״מ‬ ‫דלא כדבריו‪ .‬ל א חר ש מ סיי ם הפ טר ת ה שמי ם כ ס אי מו סי ף לו מ ר פ סו ק‬ ‫ר א שון ו פ סו ק א חרון של הפ טר ת ״וי א מ ר לו י הונ תן״‪ *220‬ואם חל ר״ ח‬ ‫ל מ חר ת קור אי ם הפ טר ת ״וי א מ ר לו י הונ תן״‪*221‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫שמעתי בשם הגרי״י פישר שליט״א‪ .‬כפי שהעיד בס׳ ויקרא‬ ‫אברהם (דף קטז) ובכה״ח (סי׳ קמד ס״ק‬ ‫יא)‪ .‬‬ ‫בר״ ח ש חל ל היו ת ב ש ב ת מ פ טי רין ״ ה ש מי ם כ סאי״* ואם גם ל מ חר תו‬ ‫הוא ר״ ח‪ .‬וכן נתפשט המנהג ברוב‬ ‫קהילות ישראל‪ .‬ואינה‬ ‫סמוכה לחברתה וכדמוכח מתוס׳‬ ‫בברכות (דף מג)‪ .‬וכ״כ בנהגו העם (שם)‪.‬‬ ‫‪ .‬וכן העיד בנהגו‬ ‫העם (שבת)‪.‬וצ״ע‬ ‫דבשו״ע איתא בהדיא לא כן‪.‬ה״נ פסוק גואלנו‬ ‫הו״ל כזמר בעלמא וכדי לסיים בכי טוב‪.‬אך‬ ‫קריאה מתוך תנ״ך הנדפס בימינו‪ .‬וכן‬ ‫נוהגין‪ .‬‬ ‫‪ .‬אם‬ ‫נאמר שאין לו דין כתב יד‪ .‬ודלא‬ ‫כמנהג העולם‪.‬ולכן פותחת בברוך‪ .

‬וכן‬ ‫העתיק בנהגו העם (שם) שכן נוהגים‪.‬‬ ‫נ הגו ל ה עלו ת ק טן ש הגי ע לגי ל חינו ך ( כ לו מ ר שיו ד ע ל קרו א הי ט ב)‬ ‫ל קרי א ת ה הפטר ה‪*223‬‬ ‫הפטרות מיוחדות במשך שבתות השנה‬ ‫שם‪ :‬פר ש ת ש מו ת‪ :‬מ פ טי רין ד ב רי י ר מי הו‪*224‬‬ ‫פר ש ת ב ש ל ח‪ :‬מ פ טי רין ו ד בו ר ה אי ש ה נבי א ה‪ .‬‬ ‫וכפי שכתב בריב״ש (סי׳ לה) מנהג זה‪.‬כ״כ בעו״ש‪ . 225‬כ״כ בר׳ דוד אבודרהם‪.‬דבהפטרות‬ ‫אלו מוזכר נחמת ירושלים‪ . 223‬כן המנהג הפשוט כדברי השו״ע‪.‬כמו שכתוב‬ ‫ברמ״א (סי׳ תכה) והטעם‪ . 224‬כן כתב בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג‬ ‫(סי׳ ע)‪ .‬ב של ש ה ד פו ר ענו ת א ו ש ב ע ה דנ ח מ ת א אין דו חין‬ ‫הפ טר ת‬ ‫ה ש בו ע‪ . 226‬נהגו העם (שבת)‪. 227‬כך נהגו‪ .‬וע׳ מש״כ‬ ‫לעיל (סי׳ קלה) בדין עליית קטן לספר‬ ‫תורה‪.‬כן המנהג הקדום‪ . 222‬כן המנהג הפשוט‪ .‬עד סו ף שיר ת ״ו ת ש ר‬ ‫ד בו ר ה״‪*225‬‬ ‫פר ש ת א חרי מו ת ‪ -‬קדו שי ם‪ :‬מ פ טי רין וי הי ד ב ר ה׳ א לי ל א מר בן אד ם‪.‬לכן לא‬ ‫דוחים הפטרות אלו‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫וכ״כ החיד״א בלדוד אמת (סי׳ יט אות‬ ‫ה)‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‫אבות‬ ‫סימץ רפד‬ ‫ו בר״ ח ש חל ב ש ב ת‪ .‬‬ ‫(י חז ק א ל כ)*‬ ‫פר ש ת א חרי מו ת‪ :‬מ פ טי רין ה ת שפוט*‬ ‫פר ש ת ק דו שי ם‪ :‬מ פ טי רין הלדרו ש*‬ ‫פר ש ת ש ק לי ם‪ :‬קו רין פסוק ר א שון ו א ח רון מ הפ טר ת מ חר חוד ש‪*226‬‬ ‫מנהג ברכות ההפטרה‬ ‫שם‪ :‬י ש‬ ‫שנו הגי ם‬ ‫ב א מ ת״‪*227‬‬ ‫ל ענו ת ״ א מ ת״‬ ‫ונ הגו‬ ‫לו מ ר‬ ‫א חרי‬ ‫ב ב ר כו ת‪:‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬ויש שנהגו‬ ‫להפטיר ״הבאים ישרש יעקב״‪.‬אל א‬ ‫ב סו ף‬ ‫ה הפטר ה‬ ‫מו סי פי ם‬ ‫לו מ ר פ סו ק‬ ‫ר א שון‬ ‫ופ סו ק א חרון של הפ טר ת ה שמי ם כ ס אי‪*222‬‬ ‫עליית קטן להפטרה‬ ‫סעיף ד‪ :‬קטן יכול להפטיר‪.‬מאחר שהכל ברכה אחת‬ .‬וגם כאשר הוא עולה בקריאה‬ ‫ש ה מ ברך‬ ‫כן‬ ‫או מרי ם‬ ‫או מר ״ הנ א מרי ם‬ ‫״ו ה צד ק״‬ ‫ול א‬ ‫א בו ת‬ ‫שבספר השני יש להקל בזה‪ .

‬‬ ‫בענין ההשכבות לנפטרים‪ .‬עכ״פ לדידן נוהגים‬ ‫לקרות מתוך חומשים אפי׳ אם אינם‬ ‫מודפסים כדין‪ .‬‬ ‫‪ .‬יש לנהוג שהוא יוציא את הקהל‬ ‫יד״ח‪ .‬ו ה צי בו ר שו מ עי ם‬ ‫מ מנו‪*231‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫ואינה סוף ברכה‪ .‬וכ״כ בכס״מ‬ ‫(הל׳ תפילה פ ׳ י״ב הל׳ יג) שיש למחות‬ ‫באנשים המסייעים בקריאת ההפטרה‬ ‫למפטיר‪ .‬כ״כ בספר‬ ‫זה השולחן (דף רמ״ד)‪ .‬כמש״כ בכס״מ (פי״ב‬ ‫הל׳ ט״ו) שבכה״ג לא עונין אמן‪.‬שכולם‬ ‫א בו ת‬ ‫קוראים ההפטרה בקול רם‪ .‬וכהאריז״ל‪ .‬ורוב הקהל גם לא נוהגים‬ ‫לסייע כלל לקורא‪ .‬כולם‬ ‫יקראו ביחד‪( .‬אלא יסייע בלחש‪.‬‬ ‫ובמקום זה תיקנו לומר אמת‪ .‬‬ ‫אבל לכתחלה אסור לעשות כן‪.‬ע׳ נתיבי עם (דף קנ״ו)‪.‬שישתקו וישמעו‬ ‫לדברי הש״ץ‪ .‬אולי אינו אלא‬ ‫כקורא בע״פ‪ . 229‬כ״כ בר״ד אבודרהם ובמחזורים‬ ‫ישנים‪.‬דאין די‬ ‫בשמיעת ההפטרות‪ .‬אבל‬ ‫אם המפטיר קורא מתוך חומש‪ .‬וע׳ שם מה שיישב מנהג הנוהגים‬ ‫להרים קולם‪ .‬אפי׳ בלחש‪. 230‬כן גירסת האבודרהם ועוד‬ ‫ראשונים‪ .‬ולא שומעים‬ ‫כלל מהקורא‪ .‬ומקורם מהמג״א שם‬ ‫(ס״ק ה) בשם האר״י ז״ל‪ .‬ולא מיקרי‬ ‫כקורא בע״פ‪ . 228‬כן המנהג‪ .‬‬ ‫וע׳ ברמב״ם הל׳ תפלה (פרק י״ב)‪.‬ועדיף שיקראו כולם‬ ‫בלחש‪ .‬ובשו״ת חת״ס (או״ח‬ ‫ס״ח) כתב בשם הג״ר נתן אדלר שהנהיג‬ ‫כן‪ .‬‬ ‫ומנהג רבים מבני עדות המזרח‪ .‬עכ״פ מנהגינו כאמור הוא‬ ‫האופן המובחר ע״פ דעת הפוסקים‪.‬וע״ע בשו״ת מנחת יצחק‬ ‫ח״ט סי׳ כ״ב)‪ .‬‬ ‫וכסתימת לשון הכס״מ‪ .‬יכול אחר לאומרה‪.‬מד ב ר ו מ קיי ם״‪ 229‬״ כי אל מלך‬ ‫נ א מן ו ר ח מן אתה״‪*230‬‬ ‫אופן קריאת ההפטרה‬ ‫שם‪ :‬הגה ואס קראו למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה‪ .‬‬ ‫‪ .‬ובנהגו העם‬ ‫כתב שלא נהגו לומר ״אמת״‪.‬אלא כולם צריכים לשמוע מה‬ ‫שהמפטיר קורא‪ .‬דאם המפטיר קורא מתוך ספר‬ ‫כדין‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫״ו צ ד ק״‪ *228‬ו או מ רי ם‪ :‬״ ה או מר ו עו ש ה‪ .‬עי׳ בשו״ת‬ ‫שמ״ש ומגן ח״ג(סי׳ ס) שכתב שגם אם‬ .‬ולא יקראו ביחד עם הש״ץ‪ .‬‬ ‫וע׳ בביה״ל (ד״ה דתרי קלי)‪ .‬משא״כ בקורא מתוך‬ ‫חומש רגיל כבימנו‪ .‬ואפשר שמהכס״מ אין‬ ‫ראיה דיש לומר שאיירי שהיו קורין‬ ‫בספרי הפטרות מתוך קלף‪ .‬ודלא כהשערי אפרים (שער ט‬ ‫אות לו) שכתב שהיותר נכון לומר נאמן‬ ‫ורחמן‪.‬הביא בשם‬ ‫הגר״א‪ . 231‬כן המנהג הפשוט‪ .‬וצ״ע‪.‬‬ ‫נ הגו ש ה עול ה ל מ פ טי ר קור א ה הפטר ה ב קו ל ר ם‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .

‬והוא כנ״ל‪ .‬ולענין תפלת‬ ‫מוסף‪ .‬הביא הב״י בשם השבה״ל שיש‬ ‫מקילים בזה‪ .‬בין אם י ש צי בו ר ב עי ר‬ ‫או לא* הגה ואח״כ חוזר הש״ץ התפלה כמו שאר התפלות‪.‫סימץ רפו‬ ‫אבות‬ ‫סימן רפו ‪-‬דיני תפילת מוסף בשבת‬ ‫חזרת הש״ץ במוסף‬ ‫סעיף ב‪ :‬כל י חי ד חיי ב ל ה תפלל תפיל ת מו ס פין‪ .‬‬ ‫נמצא דמנהגינו הוא כמש״כ מר״ן בסי׳‬ ‫רל״ב וקכ״ד ע״פ הכלבו‪ .‬‬ ‫‪ .‬ואין מי‬ ‫שמעכב‪.‬דחשיב כשעת‬ ‫הדחק‪.‬‬ ‫מכ״מ גם שאר העולים אחריו הוסיפו‬ ‫לעשות השכבה לנפטר לכבודו‪ .‬‬ .‬וע׳ מש״כ לעיל (סי׳ רל״ב) בדבריו‪.‬וכן היה נוהג הגר״ש‬ ‫משאש זצ״ל בעצמו רוב הפעמים‪.‬ונ ח ש ב כ שע ת הדחק‪*232‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫האבל עלה כבר ועשה השכבה לנפטר‪.‬‬ ‫י״ א‬ ‫שנ הגו ל ה קל של א לו מ ר חזר ה ב מו ס ף‪ .‬מ א חר ש ה צי בו ר‬ ‫ט רו ד‬ ‫לצ א ת בז מן ה הו א‪ .‬וזה דלא כשו״ת מים חיים (סי‬ ‫מא) שהחזיק לבטל את כל החזרות מכל‬ ‫כל‪ . 232‬כ״כ בשו״ת בשו״ת יחוה דעת‬ ‫(חזן)‪ .‬ובנהגו העם (תפלת שחרית‬ ‫ומנחה אות י״ט) ובשו״ת שמ״ש ומגן‬ ‫ח״א (סי׳ לז)‪ .‬דבשעה‬ ‫דחוקה יש להקל בזה‪ .‬‬ ‫והוסיף שם דבמקום שישמעו לחזרת‬ ‫א בו ת‬ ‫הש״ץ אולי הוי חובה בשבילם לומר‬ ‫חזרה‪ .

‬שלא לאומרו‪ . 233‬כך המנהג הפשוט‪ .‬ודלא‬ ‫א בו ת‬ ‫כמש״כ במהריק״ש הו״ד בספר מנהגי‬ ‫מצרים‪ .‬‬ ‫ו א חרי קרי א ת התור ה במנ ח ה‬ ‫של שב ת או מרי ם‬ ‫״ מז מו ר‬ ‫שי ר ליו ם‬ ‫ה שב ת״ ב ה חזר ת הס״ת ל מ קו מו‪*233‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬ובנוה שלום‬ ‫(אות ז׳) העיד על אמירתה במקומותיו‪.‬וכ״כ ביפה‬ ‫ללב (אות ב׳) שכך נהגו במקומותיו‬ ‫לאומרו לאחר קה״ת במנחה‪ .‬‬ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫סימן רצב ‪ -‬דין תפלת מנחה בשבת‬ ‫סעיף א‪ :‬במנחה (אומריס אשרי ובא לציון ואני תפלתי וגו׳) ו מוצי אין ס״ת ו קודין‬ ‫ג׳ אנשים‪.

‬ודלא כשיטת ר״ת‬ ‫שמשערים ע״ב דקות לאחר השקיעה‪.‫סימץ רצג‬ ‫אבות‬ ‫סימן רצג ‪ -‬דיני ערבית במוצאי שבת‬ ‫פדר תפילת ערבית של מוצ״ש‬ ‫סעיף א‪ :‬מאח־ין תפלת ערכית כדי להוסיף מחול על הקודש‪. 234‬כן המנהג‪ .‬‬ ‫אנא ה׳ הו שי ע ה נ א‪ .‬סדר ה אלפ א בי ת א ב ת הילי ם קי ט‪ . 235‬כן המנהג הפשוט שלעולם משערים‬ ‫א בו ת‬ ‫ע״פ ראיית ג׳ כוכבים‪ .‬חדא משום שהוא קול‬ ‫ממהר ומתגבר כקול שירי מלחמות ממש‪.‬‬ ‫המנהג ש קובעי ם את צאת השבת ע״י ר איי ת ג׳ כוכבי ם‪ .‬או מרי ם ל כו נרננ ה‪.‬והאריך בזה בשו״ת שמ״ש‬ ‫ומגן ח״א (סי׳ כו) וז״ל‪ :‬וכך היה מנהגנו‬ ‫תמיד במרוקו ועד היום‪ .‬כנדפס בסידורים‪ .‬‬ ‫‪ .‬ולא יהיו‬ ‫מפוזרים אלא רצופי ם‪ .‬ובשו״ת בקש‬ ‫שלמה (סי׳ כח) שכתב בזה״ל‪ :‬״אנו‬ ‫נוהגים כדעת הגאונים וכמנהג א״י‬ ‫תובב״א״‪ .‬מז מו ר טז( מ כ ת ם)‪ .‬‬ ‫וזאת שנית והוא פלאות שכל ישראל בכל‬ ‫מקום שהם האסיים והאפריקאים‬ ‫והארופיים כולם משתווים בניגון מזמור‬ ‫זה וכו׳ ואני שסבבתי כמעט בכל חלק‬ ‫וחלק וכו׳ ממדינות גדולות וכו׳ דקדקתי‬ ‫בזה וראיתיהו אמת ע״כ‪. 234‬מז מו ר כד ( ל דו ד מז מו ר)* ונ הגו ל פ רו ס‬ ‫ידי ם*‬ ‫זמן יציאת השבת‬ ‫סעיף •‪ :‬צריך ליזהר מלעשות מלאכה עד שיראו ג׳ כוכבים קטנים‪ .‬‬ ‫נ הגו ל ה אריך ב א מרי ת מז מורי ם ל פני תפל ת ער בי ת‪ .‬‬ ‫וכך הובא להלכה בשו״ת ויאמר יצחק‬ ‫ח״ב (לקו״ד דף ריב)‪ .‬בין ב מל אכו ת ד אוריי ת א בין ב מל אכו ת דר בנן‪ *235‬ו ע׳‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫(ו ע ד ב כ ל ל) מז מו ר טו‪ .‬ובספר‬ ‫כרך של רומי(סי׳ א׳ ) כתב וז״ל ואומרים‬ ‫שלא נשאר לנו כי אם לדוד ברוך ה׳ צורי‬ ‫דוקא מתרי טעמא‪ .‬וכ״כ ובשו״ת תועפות ראם‬ ‫(סי׳ מט)‪ .‬עד תהלים קלד‪.‬שאין שם זכר‬ ‫לשיטת ר״ת כלל‪ .‬ו מ א רי כין ב פיו ט זה* מז מו ר‬ ‫ק מד ( ל דו ד ב רו ך ה׳ צו רי)‪ .‬ובסו״ד כתב על‬ ‫המחמירים בזה‪ :‬״ובפרט שזה היה‬ .‬ואם הוא יום מעונן ימתין עד שיצא הספק‬ ‫מלכו‪.‬ול א ממתינים עד‬ ‫״ז מן ר בינו תם״ ש הו א ‪ 72‬ד קו ת ל א חר השקיעה* אלא מיד כ שי ש ג׳ כוכבי ם‬ ‫מותרי ם במלאכ ה‪ .

‬וממתינים כחצי שעה‬ ‫לאחר קריאת המגר״ב‪ .‬וע״ז פליג בישמח לבב‬ ‫וס״ל דחשיב כיום‪ ..‬‬ ‫לאחר השקיעה‪ .‬וכן נהגו במצרים כמש״כ בעל הגינת‬ ‫ורדים (הובא בשו״ת מהרי״ף סי׳ מו)‪ .‬‬ ‫הובא בישמח לבב שם (סי׳ יא) בהבנת‬ ‫דברי המהר״ם נהון‪ .‬‬ ‫ודחהו‪ .‬‬ ‫והביא שם מספר משפטים צדיקים לרבני‬ ‫טטואן (סי׳ קלב) פס״ד של הג״ר מנחם‬ ‫נהון זצ״ל שהעיקר כפסק דברי ר״ת‪.‬ואיברא‬ ‫שלא רק בערי מרוקו המנהג כהגאונים‬ ‫ודלא כר״ת אלא גם בשאר ארצות המזרח‬ ‫והמערב‪ .‬אם נחשיבו כיום‪.‬שקאי רק לענין‬ ‫שיעור ביה״ש‪ .‬‬ ‫ובאמת גם המחבר גופיה שם הודה‬ ‫שמנהג ערי המערב בצאת שבת סותר‬ ‫דברי ר״ת‪ .‬וכן הוא מנהג ירושלים ת״ו״‪.‬ויסודה בדברי רב שרירא גאון‪.‬עד צאת השבת‪.‬אלא שגם לר״ת היו צריכים‬ ‫לשהות יותר‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫במרוקו שהיה רק אחד או שנים שרצו‬ ‫לעשות חדשות‪ .‬דראיות‬ ‫אבות‬ ‫הגר״א מוצקות‪ .‬וכן מובא בשם החזו״א‪ .‬ובמקום גדולים שלא‬ ‫חשו לזה ועושים כהגאונים‪ ..‬לא ברירא כלל‪ .‬‬ ‫ובשו״ת ישמח לבב (סימן י) האריך‬ ‫לבסס שהעיקר להלכה כשיטת ר״ת‪.‬שאז כבר שקעה החמה‪ .‬‬ ‫וזהו כהגאונים דסברי דאז כבר יצאה‬ ‫השבת‪ .‬נהגו‬ ‫מדורי דורות כשיטת הגאונים‪ .‬‬ ‫אלא שצידד להחמיר דלא כמנהג‪ .‬מונין‬ ‫להבא‪ .‬וכ״כ בברכ״י‬ ‫שם‪ .‬‬ ‫רב האי גאון ורב ניסים גאון‪ .‬‬ ‫והנה מה שהוכיח מדברי הר״מ נהון‬ ‫זצ״ל‪ .‬וגם‬ ‫אין מקבלין שבת כ״א אחר קריאת‬ ‫המגר״ב‪ .‬‬ ‫דבמהר״י עייאש כתב דשעה לפני צה״כ‬ ‫חשיב כביה״ש‪ .‬ומה שקיי״ל כמר״ן‬ ‫היינו לענין זמן שיעור ביה״ש לחוד‪.‬בתינוק שנולד י״ג‬ ‫דקות לפני צה״כ‪ .‬ע״ש‪.‬‬ ‫(וע״ע בדבריו בסי׳ שלא)‪ .‬וע״ש מה שהשיבו‪.‬ולכן‬ ‫לפקוצ״ד שגם כאן באר״י אין למי‬ ‫שמחמיר לעשות זה בפרהסיא רק בצנעא‬ ‫בתוך ביתו‪ .‬וכ״כ הגר״ז(בסדר הכנסת שבת)‪.‬‬ ‫והוסיף ע״ז דלפי סהדותיה של מהר״ם‬ ‫נהון שהמנהג כר״ת‪ .‬וכ״כ בשו״ת עמק‬ ‫יהושע ח״ב (סי׳ מ) שהמנהג כהגאונים‪.‬וכן‬ ‫מנהג חלב כפי שהעיד הגר״צ חוצין‬ ‫בשו״ת צדקה ומשפט (או״ח ס״ה) וכך‬ ‫העיד בשו״ת זבחי צדק (סי׳ קג) על מנהג‬ ‫בבל‪ .‬‬ ‫וכבר הרגיש בזה בספר פרחי כהונה‪.‬וז״ל‪ :‬״כך אנחנו נוהגים וכן נוהגים‬ ‫כל העולם״‪ .‬דבמוצ״ש עושים שינוי‬ ‫מפורסם מהחול‪ .‬דשם איירי לענין‬ ‫קביעת יום המילה‪ .‬לפחות חמישים דקות‪ .‬וכ״ד כמה‬ ‫אחרונים בדעת הר״ח הרי״ף והרמב״ם‪.‬כי אילו אנו נוהגים‬ ‫כהגאונים ז״ל היה לנו לפרוש מהמלאכה‬ ‫ולקבל שבת בעוד השמש על הארץ‪ .‬הרי‬ ‫דאיהו גופיה העיד שמנהג מרוקו הוא‬ .‬ואז הוי צאת ג׳ כוכבים‬ ‫בינונים‪ .‬כך העיד‬ ‫החיד״א במחזיק ברכה (סי׳ רסא)‪:‬‬ ‫״וכשאין נראה השמש כלל ‪ .‬וכ״כ בבן איש חי שנה ב׳‬ ‫(פרשת ויצא אות א)‪ .‬ושאין לחוש כלל לשיטת‬ ‫ר״ת‪ .‬ושיטת הגאונים‬ ‫מובאת במהר״ם אלאשקר (סי׳ צו) דבין‬ ‫השמשות הוא שיעור מהלך ג ׳ רבעי מיל‪..‬ובארץ ישראל בפרט‪ .‬‬ ‫(ע׳ מהרלב״ח הל׳ קידה״ח פ״ב ה״ט‬ ‫בשיטת הרי״ף)‪ .‬וע׳ בגר״א (או״ח סי׳‬ ‫רסא) שהק דר״ת מכחיש למציאות‪.‬כדי שלא להראות לציבור‬ ‫שהם מחללים שבת״‪ .‬כן האמת כפי‬ ‫שאבותינו סיפרו לנו‪ .

‬‬ ‫אלא הכוכבים נראים במערב‪ .‬ומה‬ ‫שהאריכו בהוצאת שבת‪ .‬ואין לומר ששיעור ג׳ כוכבים אינו‬ ‫תלוי בראיית ג׳ כוכבים אצל כל אדם‪.‬‬ ‫והמעיין בספר הישר לר״ת (סי רכא)‬ ‫יראה שמבואר מדבריו שסוף השקיעה‬ ‫(והוא מהזמן שמונים הג ׳ רבעי מיל) עד‬ ‫צה״כ הוא כשנכנס השמש לרקיע ועברה‬ ‫עוביו של רקיע‪ .‫סימץ רצג‬ ‫שלא ממתינים עד שיעור זמן ר״ת לענין‬ ‫צאת השבת דהוא איסור סקילה‪ .‬וצ״ע דהרי זמן ד מילין הוא זמן‬ ‫רב לאחר ג׳ כוכבים‪ .‬ונמצא‬ ‫דמנהגנו הוא גם אליבא דשיטת ר״ת‪ .‬אלא מעיקר הדין המתינו עד‬ ‫ג׳ כוכבים ורק מחביבות השבת איחרו‬ ‫זמן יציאתה‪ .‬והוא דלעולם ר״ת לא פליג על‬ ‫הגאונים כלל בענין צה״כ‪ .‬דד מילין לאחר‬ ‫השקיעה הוי צה״כ‪ .‬וזה באמת‬ ‫קרוב לשיעור ר״ת (כדהביא בספר אורות‬ ‫חיים (דרוק) בשם תוס ר״י החסיד)‬ ‫דלשון השו״ע אינו כן‪ .‬שכתב בהדיא‬ ‫שבכל ג׳ כוכבים קטנים רצופים שנראים‪.‬״ומשום שעדיין לא עבר‬ ‫את חלונו ולא פסק את חלונו לאחר אחרי‬ ‫הכיפה הוא מטיל זהרורין ומאדים‬ ‫מושבו״‪ .‬והביא דברי המנח״כ הנ״ל‪.‬ובפרט‬ ‫שקיבלנו הוראות השו״ע‪ .‬‬ ‫שלר״ת ג׳ מיל ורבע לפני זה כבר הוי‬ ‫התחלת השקיעה‪ .‬אלא לכו״ע‬ ‫כאשר נראים ג׳ כוכבים ונראה בעליל‬ ‫הלילה הוי צה״כ‪ .‬‬ ‫ולא אמנע מלהאריך קצת לבאר על מה‬ ‫סמכו העולם להקל •דאו׳‪ .‬ולפי‬ ‫דברי המנח״כ נוכל להבין דעת השו״ע‪.‬ושהרבה ראשונים העתיקוהו‪.‬שכן בסימן רס״א הביא להלכה‬ ‫את שיעורו של ר״ת‪ .‬וזהו‬ ‫השיעור המבואר במס שבת דפני המזרח‬ .‬וכך העיר בביה״ל‬ ‫שם‪ .‬ודברי השו״ע עדיין צ״ב‬ ‫רב‪.‬ומחלוקת ר״ת‬ ‫והגאונים היא לענין תחילת השקיעה‪.‬ומהיכן יצא‬ ‫המנהג של כל העולם לנהוג היפך דעת‬ ‫מר״ן‪.‬ולא חילק היכן‬ ‫הכוכבים‪.‬‬ ‫שפסק בסימן רס״א כדעת ר״ת ואילו‬ ‫בסי׳ רצ״ג דס״ל לשו״ע דבמקום שיש ג׳‬ ‫כוכבים שרי‪ .‬הרי מחשיב ר״ת את השקיעה‬ ‫שניה בשעה שמתחיל ליאדם‪ .‬ואילו בסי׳ רצ״ג‬ ‫כתב דאחרי שנראים ג׳ כוכבים הוי צאת‬ ‫השבת‪ .‬‬ ‫ונפסק כן בשו״ע (סי׳ רסא)‪ .‬‬ ‫יוצא דלדברי המנח״כ היכא שיש יציאת‬ ‫ג׳ כוכבים גם לר״ת שרי במלאכה‪ .‬שהרי א״א להכחיש‬ ‫המציאות של צה״כ הנראית לעין‪ .‬‬ ‫[ב] דרך אחרת נאמרה ביישוב שיטת‬ ‫ר״ת‪ .‬וזה פשוט‪ .‬‬ ‫הותר במלאכה‪ .‬‬ ‫וביישוב פסקי השו״ע מצאנו ג׳ דרכים‪:‬‬ ‫[א] בספר מנחת כהן(מ״ב פ״ה ד״ה ונ״ל‬ ‫שאם) כתב להוכיח בדעת ר״ת דאף הוא‬ ‫מודה שתחילת הלילה הוי עם הופעת ג׳‬ ‫אבות‬ ‫כוכבים בינונים‪ .‬ולעולם החל‬ ‫משעה שקורא המגר״ב מתחיל ביה״ש‬ ‫כפי שכתב במהר״ם נהון שם‪.‬כתב סתמא שכל שרואה ג׳‬ ‫כוכבים כבר הוי לילה‪ .‬דלא כשיטת‬ ‫ר״ת‪ .‬ובביה״ל שם‬ ‫נתקשה בזה‪ .‬אין בו ראיה‬ ‫כלל לר״ת‪ .‬אך‬ ‫סו״ס הדבר צ״ב מהיכ״ת לחדש שני‬ ‫דינים אלו בר״ת‪ .‬‬ ‫והנה באמת צע״ג בבירור דעת מר״ן‬ ‫גופיה‪ .‬למרות שלא חלפו ד׳‬ ‫מיל משקיעת החמה‪ .‬ורבים חלקו על‬ ‫המנח״כ בזה‪ .‬ולהגאונים השקיעה‬ ‫מתחילה רק ג׳ רבעי מיל קודם צה״כ‪.

):‬דהיום מתחיל‬ ‫בעה״ש ונגמר בצה״כ של הגאונים הרבה‬ ‫לפני זה‪ .‬ונקטו כשיטה זו בעל‬ ‫הבני ציון (ר ד‪ .‬‬ ‫ומבואר שהבין בדעת ר״ת דשיעורו אינו‬ ‫מוגבל דוקא לע״ב דקות‪ .‬אך סו״ס קשה דהלכה היא והו״ל‬ ‫לחוש‪ .‬‬ ‫עולה מדברינו שמנהג העולם להוציא את‬ ‫השבת בזמן שנראים ג׳ כוכבים‪ .‬‬ ‫וי״ל דס״ל כפי מה שהביא בחי‬ ‫המיוחסים להר״ן (שבת שם) ביישוב‬ ‫הסתירות בגמ׳ פסחים ושבת‪ .‬ולכן בסי׳ רס״א‬ ‫שהשו״ע איירי לענין מהו הזמן המוקדם‬ ‫לתוספת שבת‪ .‬‬ ‫והכוונה כהנ״ל‪ .‬וכן איתא בגר״א (סי׳ רסא‪.‬‬ ‫ונמצא לדבריו דמה שנוהגים עכשיו‬ ‫להמתין עד הלילה אתי שפיר גם לשיטת‬ ‫ר״ת‪ .‬ע״כ המנהג כפי‬ ‫שכתוב בשו״ע בהדיא‪ .‬ולפי‬ ‫הסבר זה גם פסקי השו״ע עולים יפה‪.‬נמצא‬ ‫דמנהג העולם לנהוג כהגאונים מבוסס‬ ‫ע״פ דברי מר״ן‪.‬‬ ‫ושמעתי מהג״ר ידידיה מנת שליט״א‬ ‫דלפי דבריהם אין החמה בראש כל אדם‬ ‫בחצות (פסחים דף יב‪ .‬ודחו האחרונים שיטה זו‪.‬‬ ‫דלעולם גם לר״ת זמן צה״כ הוא כאשר‬ ‫נראים ג׳ כוכבים‪ .‬‬ ‫[ג] עוד כתב האג״מ (או״ח ח״ד סי׳ סב)‬ ‫דזמן ר״ת אינו שוה בכל מקום ומקום‪.‬וזהו‬ ‫שיעור הרבה יותר מוקדם מר״ת‪( .‬אינו‬ ‫ברור כלל שסותר דעת ר״ת‪ .‬שפירא נ״י תשט״ז) ח״ב‬ ‫(סי טז)‪ .‬ויש שתירצו‬ ‫שהוא משום שהמציאות מכחישה לשיטת‬ ‫ר״ת‪ .‬שיציאת השבת‬ ‫תלוי ביציאת כוכבים קטנים רצופים‪ .‬כתב שהוא ג ׳ מיל ורבע‪.‬‬ .‬אלא בכל‬ ‫מקום דנים לפי היחס של דין לילה‬ ‫(ושונה מהמנחת כהן שיש בעצם שני‬ ‫זמנים לר״ת)‪ .‬כפי שהבינו‬ ‫המנחת כהן‪ .‬שבפסחים שאמרו‬ ‫שהוא שיעור ד מיל איירי בתחילת‬ ‫השקיעה‪ .‬כפי שהעידו גאוני המערב‪ .‬‬ ‫ובאמריקה חזינן דזמן יציאת ג ׳ כוכבים‬ ‫הוא כחמישים דקות לאחר השקיעה‪.‬ובשו״ת דבר יהושע ח״ב (סי‬ ‫עה)‪ .‬הוי שם לילה‪.‬וכן‬ ‫לשון הרדב״ז (סימן שנג ‪ -‬רפב) דלענין‬ ‫ביה״ש אין נפק״מ בין ר״ת להגאונים‪.‬נמצא דזה ממש כמנהגינו‪ .‬דלא כפי‬ ‫שהעתיקו הראשונים‪ .‬וזה לא יתכן‪.‬‬ ‫וכוונתו לשער זמן זה לפני השקיעה‬ ‫הנראית‪ .‬אך לפי הנ״ל לעולם לא נחלק ר״ת‬ ‫בסוף שיעור זמן צה״כ‪ .‬‬ ‫והניחו לגמרי דעת ר״ת‪ .‬‬ ‫שכתב דלר״ת שקיעה שניה הוי כשאין‬ ‫החמה נראית בראש הכרמל‪ .‬ולפי מהלך זה גם יעלה מזור‬ ‫למה שמתמיהים העולם היאך כל הדורות‬ ‫נהגו כשיטת הגאונים אשר לא נתגלתה‬ ‫עד דורות האחרונים‪ .‬וכדעת‬ ‫הגאונים‪ .‬וזהו שיעור‬ ‫השקיעה שלנו‪ .‬אג״מ ועוד‪ .‬וגם מיישב פסקי השו״ע אהדדי‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫מאדימין ג׳ רבעי מיל לאחר השקיעה‪ .‬עכ״פ‬ ‫בארץ ישראל וארצות המזרח)‪ .‬וכן בספר מעגלי צדק הביא כמה‬ ‫הוכחות לשיטה זו‪ .‬וכן מביאים מהמהר״ח‬ ‫או״ז (סי׳ קפו) שכמעט בהדיא כתב כך‪.‬ששיעור זמן ד׳‬ ‫מילין תלוי בכל מקום ומקום‪ .‬ובמקום‬ ‫שרואים שיצאו ג ׳ כוכבים‪ .‬וכן כל הפוסקים סתמו כהגר״א‬ ‫בדעת ר״ת‪ .‬‬ ‫אך לא בדעת ר״ת)‪ .‬והביא שכן עולה‬ ‫מדברי הרדב״ז‪ .‬אלא שד׳ מיל‬ ‫נמשך זמן רב לאחר צה״כ של הגאונים‪.‬וג׳ רבעי מיל אח״כ הוי‬ ‫צה״כ‪ .‬ואזלו לקולא נגד‬ ‫שיטת השו״ע שהוא כרוב הראשונים‪.‬אולם הגר״א לא‬ ‫הבין כך בשיטת ר״ת‪ .

‬שהוא שלש עשרה דקות וחצי‪.‬כאופק ארץ ישראל‪.‬והעלה שלכן עד‬ ‫‪ 28-25‬דקות איכא לאסתפוקי שאין זה‬ ‫ודאי לילה‪ .‬וכ״כ‬ ‫בקונטרס בין השמשות להגרי״מ‬ ‫טיקוצינסקי זצ״ל (עמוד מט) דאין‬ ‫להשיב לצאת הכוכבים עד ‪ 30‬דקות‪.‬‬ ‫ויש לציין שכל האמור נוגע לארץ‬ ‫ישראל וארצות המערב‪ .‬אין‬ ‫להקל להחשיבו כלילה לפני זה‪ .‬ע״פ דעת הרמב״ם שכתב‬ ‫דבעי׳ ג׳ כוכבים‪ .‬אמנם במקומות‬ ‫שבחו״ל כאמריקה וקנדה‪ .‬‬ ‫והדבר פשוט‪.‬וידוע שהרבה נוהגים באר״י‬ ‫להקל אחר ‪ 20‬דקות‪ .‬אך‬ ‫באורחות רבינו ח״א עמוד ק״ו הובא‬ ‫שאמר החזו״א שעיקר הזמן הוא ‪30‬‬ ‫דקות‪ .‬זמן צאת הכוכבים‬ ‫שונה לחלוטין בכלליו ופרטיו מכפי‬ ‫שהוא בארץ ישראל‪ .‬‬ ‫שהרי רואים אנו בחוש שאין שום‬ ‫כוכבים יוצאים עד לאחר לכה״פ עשרים‬ ‫וחמש דקות בארץ ישראל‪ .‬ודעת‬ ‫א בו ת‬ ‫החזו״א הובא בחו״ב (מס׳ שבת סי׳ ז׳‬ ‫ס״ק טו) להקפיד על ‪ 40‬דקות‪( .‫רכח‬ ‫מגן‬ ‫סימץ רצג‬ ‫אבות‬ ‫בהערה ב שי ט ת הפוסקים כמה י ש ל ה מ תין‪*236‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬כן דעת‬ ‫הגרב״צ אבא שאול זצ״ל באול״צ ח״א‬ ‫(יו״ד סי י)‪ .‬וכן שמעתי מתלמידיו שהיה‬ ‫מתבסס ע״ד הקובץ שיעורים (ריש‬ ‫פסחים) שחקר בגדר צאת הכוכבים‬ ‫והעלה דיציאת הכוכבים הויא סיבה ולא‬ ‫סימן לדין לילה‪ .‬שהכוכבים‬ ‫יוצאים בשיעור זמן זה‪ .‬אך פחות‬ ‫משיעור זמן זה אין להקל דהרי איתא‬ ‫במר״ן דבעי׳ שיראו ג ׳ כוכבים‪.‬וכן דעת יבלט״א מרן‬ ‫הגריש״א שליט״א הובא בספר שבות‬ ‫יצחק על חנוכה (פ״ד אות א) שמאחר‬ ‫שבמציאות לא נראים ג׳ כוכבים עד‬ ‫כשלושים דקות לאחר השקיעה‪ .‬‬ .‬וע׳‬ ‫באג״מ (או״ח ח״ב סי׳ ב) שכתב‬ ‫שצאה״כ באמריקא הוא בערך חמישים‬ ‫דקות לאחר השקיעה‪ . 236‬הנה לפי דברי מר״ן הנ״ל דזמן‬ ‫צה״כ תלוי ביציאת ג׳ כוכבים‪ .‬‬ ‫ובימי הקיץ עד ‪ 36‬עד ‪ 40‬דקות‪ .‬וטעות חמורה לחשב יציאת‬ ‫השבת לפני זה‪ .‬ומחשבים ששיעור‬ ‫זמן זה כבר יש בו ג׳ כוכבים‪ .‬אלא יש לכל מקום‬ ‫כללים וזמנים כפי המציאות ששם‪ .‬וכ״כ לעורר ע״ז‬ ‫הגרי״מ שלזינגר (בקונט׳ אש תמיד דף‬ ‫תתי״ז)‪ .‬ורק החזו״א החמיר על עצמו עוד‬ ‫עשר דקות)‪ .‬אין להקל‬ ‫כלל לענין מלאכה אחרי זמן ג׳ רבעי‬ ‫מיל‪ .‬צרפת ושאר‬ ‫ארצות הנוטים לצפון‪ .

‬עי׳ בתשובת‬ ‫הגר״ד משאש זצ״ל‪ .‬אין אומרים סדר קדושה‪ .‬ממה שדן בשו״ת ויאמר יצחק‬ ‫(לקו״ד פסח) בענין ער״פ שחל ביום‬ ‫ששי‪ .‬‬ ‫וכן העיד בנהגו העם (ערבית)‪ .‬‬ ‫וע׳ במ״ב (שם) שאם חל פורים או ערב‬ ‫פסח באותו שבוע לא חשיב יו״ט לבטל‬ ‫אמירת ויהי נועם‪.‬משום דכתיב‬ ‫ומעשה ידינו כוננה עלינו‪ .‬והביאו בנוהג בחכמה (דף נח)‪.‬ובבן איש חי (פ׳ ויצא אות ו)‬ ‫והביאם בכה״ח (ס״ק ט)‪ .‬וכבר נתבאר‬ ‫א בו ת‬ ‫שמנהגנו בכמה ענינים שלא להמשך‬ ‫אחרי הקבלה‪.‬ובסי תצא אות‬ ‫ב) שכתב דע״פ האמת מוכרח אמירת‬ ‫ויהי נועם בכל מו״ש שהוא חול‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן רצה ‪ -‬הבדלה שעושה ש״ץ‬ ‫אמירת "ויהי נועם״ במוצאי שבת שחל יו״ט באותו שבוע‬ ‫סעיף א‪ :‬הגה ואומרים ויהי נועס וסדר קדושה באריכות‪ .‬בזמן שאין אומרים ויהי נועם‪ .‬וכן מוכח‬ ‫שנהגו‪ .‬כדי לאחר סדר קדושה‪.‬‬ ‫ויש שנהגו לעמוד גם באמירת קדושא‬ ‫דסידרא ואח״כ יושבים‪ .‬‬ .‬‬ ‫‪ .‬שבעינן שיהיה‬ ‫כל השבוע ראוי למלאכה‪ .‬ו ד ל א כ ה מ קובלי ם ש כ ת בו ל או מ רו‬ ‫ב כל מו צ ״ ש ו א פי לו אם חל יו ״ ט ב מ שך ה ש בו ע‪ *237‬ו כ א ש ר חל פסח‬ ‫ב ש ב ת (ו אי סו ר ע שיי ת מלאכ ה‬ ‫ב ער״ פ‬ ‫עו ב ר ב שנ ה ז ו ליו ם‬ ‫שי שי)‬ ‫מנ הגנו לו מ ר שו ב ה ה׳ ב מו צ ״ ש ש ל פני ז ה‪*238‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬ובחסד לאלפים (אות‬ ‫ג)‪ . 238‬כן העיד בשו״ת ויאמר יצחק (שם)‬ ‫שכן מנהגנו‪ . 237‬כן המנהג הפשוט‪ .‬אף‬ ‫שיהיה יו״ט באותו שבוע‪ .‬הובא בתבואות‬ ‫שמ״ש (או״ח סי עד)‪ .‬ומה שיישב בזה‪.‬הא‬ ‫ל״ה לא‪ .‬‬ ‫שאז חוזרים רשעים לגיהנס‪ .‬כגון שחל יו״ ט‬ ‫בשבוע‪ .‬והטעם כמ״ש‬ ‫הכלבו שהובא ברמ״א‪ .‬דלא כהשאילת יעב״ץ‬ ‫שכתב שכיון דערב שבת אסור בעשיית‬ ‫מלאכה אין כאן ששת ימי החול‪.‬וזה דלא‬ ‫כהברכ״י (שם אות א ‪ .‬‬ ‫אך רבים נוהגים לשבת בקדושא‬ ‫דסידרא‪.‬וכ״כ בשלמי‬ ‫ציבור (דף רי״ח)‪ .‬‬ ‫כ ש חל יו ״ ט ב מ שך ה ש בו ע אין או מרי ם ב מו צ ״ ש ״ שו ב ה ה׳ וי הי נו ע ם״‬ ‫אלא מ ת חילי ם מ הפ סו ק אור ך י מי ם‪ .‬שבזה מנהגנו לומר ויהי נועם‪ .‬אבל אומרים ויתן לך‪.

‬ושלא יהיה תורת כ״א‬ ‫בידו כן נר פשוט‪ .‬עוד העירוני לדברי האו״ז‬ ‫(בשו״ת סי תשנב ד״ה אשר) שכתב‬ ‫דקידוש היום נתקן ברוב עם‪ .‬לא‬ ‫דמי דקידוש בעי במקום סעודה‪ .‬‬ ‫והנה מקור הדין מהטור‪ .‬ונהגו בשעת ההבדלה‬ ‫(לפני ברכת הגפן) לברך את בני‬ ‫המשפחה‪ .‬ותיקנו כן‬ ‫להוציא יד״ח את מי שלא יבדיל בביתו‪.‬מכ״מ‬ ‫אין להקל נגד המנהג‪ .‬‬ ‫המנ הג‬ ‫ש ה ש״ץ‬ ‫מ ב די ל‬ ‫בבי ה כנ״ ס‪.‬אך יש מהציבור שידוע שלא יבדילו‬ ‫בביתם‪ . 240‬כך המנהג הפשוט‪ .‬״זכור לטוב״‪.‬וכן מנהג אלג׳ יר‪.‬והוא‬ ‫כדי להוציא יד״ח את מי שאינו בקי‪.‬ובימינו אע״פ שכולם יש להם‬ ‫יין‪ .‬‬ ‫ונראה דאף אם נמצאים בציבור שכולם‬ ‫יראים‪ .‬‬ ‫ואע״פ שהארכנו לעיל (סי רסט) לבאר‬ ‫שאין המנהג לקדש בביהכנ״ס‪ .‬‬ ‫סדר ההבדלה נמשך בכמה משפחות זמן‬ ‫רב‪ . 239‬כן אמר הגר״י מונסונגו זצ״ל שכן‬ ‫נוהגים בפאס‪ .‬דמי יודע מי יזדמן‬ ‫בביהכנ״ס להתפלל עמם‪ .‬ופשוט שיבדילו בביתם‪ .‬וכ״כ דנהגו‬ ‫העם (שבת אות לא) שכך המנהג‪ .‬‬ ‫״אברך את שם״‪ .‬״לנר‬ ‫ולבשמים״‪ .‬ואולי סומך‬ ‫שיעשו לו הבדלה‪ .‬״או״א״‪ .‬‬ ‫ול א בפ סו ק ״ שו ב ה״‪*239‬‬ ‫הבדלה בביהכנ״ם‬ ‫שם‪ :‬ומכדיל ש״ץ כדי להוציא מי שאין לו יין‪.‬ואחרי ההבדלה יש שנהגו‬ ‫לומר ויתן לך‪.‬משו״ה‬ ‫כמעט ואין תועלת ממנו‪ .‬שכתב שהש״ץ‬ ‫מבדיל כדי להוציא יד״ח את מי שאין‬ ‫לו יין‪ .‬‬ ‫‪ .‬ונגרם עי״ז כמה‬ ‫עיקולי ופשורי‪ .‬אשר ע״כ נוהגים להבדיל‬ ‫בביהכנ״ס‪ .‬‬ ‫א ע״ פ‬ ‫של א‬ ‫נו הגי ם‬ ‫ל קד ש‬ ‫בבי ה כנ״ ס‪ .‬‬ .‬ומי שמבדיל בביתו‬ ‫יכוין לא לצאת ידי חובה כדי להוציא‬ ‫אשתו שחייבת מה״ת‪.‬ואולי‬ ‫לפי״ז איכא נמי בהבדלה דין ברוב עם‪.‬ו הו א כ די ל הו צי א י די חוב ה את מי ש אינו ב קי או שיו ד עי ם‬ ‫של א י ב די ל ב בי תו‪*240‬‬ ‫מ קו ר א בו ת‬ ‫‪ .‬והתם‬ ‫נמי להוציא אורחים ידי חובתן הוא‪ .‬‬ ‫שהרי הקיש הר״מ את ההבדלה‬ ‫לקידוש‪.‬משא״כ בהבדלה‪ .‬שכן כיום אין‬ ‫מצוי אורחים שיאכלו על סמך קידוש‬ ‫החזן‪ .‫אבות‬ ‫סימץ רצה‬ ‫י ש מ קו מו ת שנ הגו ב כל מו צ אי שב ת ל ה ת חיל ב א מיר ת ״וי הי נו ע ם״‪.‬ע״י אמירת ״אליהו הנביא״‪ .

‬‬ ‫ובחדשים שעדיין לא נ תכבפו‪ .‬בגמ׳ מס׳ שבת (דף קיג)‬ ‫איתא דמקפלים כלים בשבת לצורך‬ ‫שבת‪ .‬קיפול הטלית בשבת‬ ‫סעיף ‪ :.‬ולפ״ז בטלית של שבת בוודאי‬ ‫יש פנים לסמוך לקפל הטלית גם אליבא‬ .‬‬ ‫וכ״כ בעמק יהושע ח״א (סי׳ יג‪ .‬הא בלא״ה אסור‪ .‬וכשאין לו להחליף‬ ‫באחר‪ .‬ובספר ארץ חיים (ס״ג)‬ ‫כתב ג״כ דנוהגים לקפל הטלית כסדר‬ ‫קיפולו הראשון‪ .‬ו אין בז ה ח ש ש מ שו ם‬ ‫קי פו ל בגדי ם ב ש ב ת‪ .‬ויתכן שהוא מנהג קדום‬ ‫לפני התפשטות קבלת הוראות מרן‬ ‫השולחן ערוך‪ .‬ויש מי שאומר דלקפלו שלא כפדר קיפולו הראשון מו ת־‬ ‫בכל ענין‪ .‬והו״ד בשולחן‬ ‫שלמה (כתבי הגרשז״א זצ״ל) כצירוף‬ ‫למעשה‪ .‬‬ ‫ותמה שלא ידוע על מה סומכים‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן שב ‪ -‬דיני ניקוי וקיפול בגדים בשבת‬ ‫מנה‪ .‬דהא שפיר יש‬ ‫לו להחליף באחר‪ .‬ונר אין דבריו‪.‬ובתוס שם כתבו‬ ‫לפ״ז דאכן אסור לקפל טליתות של בית‬ ‫הכנסת‪ .‬עכ״ד‪ .‬ודוקא‬ ‫בבגדים חדשים‪ .‬הא חסר‬ ‫התנאי דאין לו להחליף‪ .‬‬ ‫אולם בר״ח שם כתב דמשבת לשבת‬ ‫מיקרי אין לו אחר‪ .‬וא״כ צ״ע‬ ‫היאך מתירים קיפול הטלית בימינו‪.‬ולפ״ז יש לעיין‬ ‫היאך הותר לקפל הטלית שלנו‪ .‬וברש״י מבואר‬ ‫דטעם האיסור משום דנראה כמתקן‪.‬והעיד כן בנתיבי‬ ‫עם (עמוד ק״ס) שכן מנהג ירושלים‪.‬וכן אנו נוהגים עד‬ ‫היום‪ .‬ולבנים‪ .‬‬ ‫ושכן העלה הר חיים טולידנו בפשיטות‪.‬ו אין לו להחליף‪ .‬‬ ‫וכך העיד בקיצוש״ע טולידנו (סי׳ קע‬ ‫ס״ק י) וז״ל‪ :‬גם אנחנו מימי הראשונים‬ ‫שלנו שהיו גדולים בתורה וביראה היו‬ ‫נוהגין לקפל הטלית בשבת בשופי בלי‬ ‫שום פקפוק כלל‪ .‬כי אין ה קי פול ש לנו דו מ ה ל קי פו ל ש בז מן הגמ׳*‬ ‫ו ב פ ר ט אם היא טלי ת מיו חד ת ל ש ב ת י ש מקום ל ה קל בז ה‪*241‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫ופסקו כן בטור ושו״ע‪ .‬‬ ‫י ש שנ הגו ל ה קל ל ק פל ה טלי ת על‬ ‫קי פו ליו‪ .‬ודוקא באדם (אחד)‪.‬וח״י(יו״ד סי׳ יז)‪.‬לפי שהם לצורך מחר‪ .‬אבל רק ע״י אדם אחד‪ .‬מקפלים כלים בשבת לצורך שבת‪ .‬ללבשם בו ביום‪ .‬וסי׳‬ ‫מב)‪ .‬ואם חפר אחד‬ ‫מאלו התנאים אפור‪ .‬עכ״ל‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫ומקור הדברים‪ . 241‬כן העיד בספר השמים חדשים (דף‬ ‫ו) דכמעשיהם בחול כך מעשיהם בשבת‪.‬וכן‬ ‫העיד בשופריה דיוסף (או״ח סי כה)‪.

‬וכתב בשו״ת כרם חמר‬ ‫(או״ח סי׳ לד) לפ״ז להתיר קיפול‬ ‫הטלית בשבת‪ .‬ועכ״פ מדברי השו״ע משמע‬ ‫דלא סמך על סברת הכלבו‪ .‬ו אין‬ ‫בז ה מ שו ם מקח ו מ מ כ ר‪ .‬וע׳ בנהגו העם (שבת אות כ״ז)‬ ‫דמכ״מ המדקדקים היו נזהרים שלא‬ ‫לקפלו אע״פ שהמנהג להקל‪.‬דאין זה קיפול האסור‪.‬ותמה על הנוהגים‬ ‫להקל בזה‪ .‬וכ״כ הבא״ח‬ ‫א בו ת‬ ‫(פ׳ ויחי אות י״ג)‪ .‬‬ ‫הגה וי" א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שברך‪ .‬ולפפוק צדקה‪.‬שהיו קפדין מאד לפשט קמטיו‬ ‫ולהניחו תחת המכבש‪ .‬וע׳ בים של שלמה (ביצה פ״ה סי׳‬ ‫ח) שאין איסור מקח וממכר נוהג בדבר‬ ‫מצוה אלא כשמקדיש חפץ מסויים‪ .‬וכפי דברי הארץ חיים שיתכן‬ ‫שמנהג זה היה נהוג עוד קודם‬ ‫התפשטות הוראות מר״ן‪ .‬ונודר לצדקה‬ ‫או לחזן‪ .‬‬ ‫ובאמת שיטת הכלבו אינה סברא יחידאה‬ ‫בזה‪ .‬ע״כ‪ .‬דאסור בשבת לפסוק כמה יתן‪ .‬להקל דהא מותר לפסוק לצדקה‪. 242‬כ״כ בקיצוש״ע טולידנו (דיני‬ ‫הוצאת ס״ת דף קכ״ה) וז״ל‪ :‬נהגו בכל‬ ‫גלילות ישראל למכור המצוות בשבתות‬ ‫ויו״ט‪ .‬וכעינ״ז התיר ביפה ללב ח״ב‬ ‫(סי סה) דמשבת לשבת ודאי שרי‪.‬‬ ‫‪ .‬ש כן אין כ אן איז ה ח פץ הנקנה‪*242‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫דהתוס׳‪ .‬והמנה‪ .‬ולא כן אנחנו‬ ‫עושים‪ .‬אך כאמור מנהגנו ע״פ‬ ‫הכלבו‪ .‬דכן כתב הגרש״ז אויערבך זצ״ל‬ ‫בשולחן שלמה (שם) לדייק מהחי‬ ‫המיוחסים להר״ן בשמעתין‪ .‬ובפרט בטלית‬ ‫של שבת דיתכן דמותר אליבא דכו״ע‪.‬והוא מבוסס על דברי הכלבו הובא‬ ‫בב״י‪ .‬‬ ‫ומנהגנו לקפל בשבת אפי׳ היא טלית של‬ ‫חול‪ .‬‬ ‫וע״ע במטה יהודה (שם) שהוסיף‬ .‬‬ ‫נו הגי ם ל ה קל ל מ כו ר ע ליו ת ב ש ב ת מ שו ם ש הו א ל צו ר ך מ צו ה‪ .‬ע״כ‪ .‬‬ ‫ובספר יפה ללב כתב כנ״ל והוסיף‬ ‫שמצא תשובה כתיבת יד מהר״ח טולידנו‬ ‫זצ״ל שהתיר כן בפשיטות‪.‬דעכשיו שנהגו לקפל כל הכלים‬ ‫אפשר דקיפול דידן לא דמי לקיפול‬ ‫שלהם‪ .‬ובשו״ת שמ״ש ומגן ח״ב‬ ‫(סי׳ עז)‪ .‬אבל‬ ‫להתנדב ולהתחייב סכום מעות מותר‪.‬וכן העיד בנהגו העם (שבת‬ ‫כ׳ )‪ .‬וכן מלשון‬ ‫הרמב״ם‪ .‬‬ ‫שו״ר שכ״כ בשו״ת יחוה דעת (חזן)‬ ‫ח״א (סי׳ לא)‪ .‫סימץ שו‬ ‫א בו ת‬ ‫סימן שו ‪ -‬באיזה חפצים מותר לדבר בשבת‬ ‫מכירת העליות לתורה בשבת‬ ‫סעיף ו‪ :‬חפצי שמים מותר לדבר •הם כגון חשבונות של מצוה‪ .

‬ולא‬ ‫גזרו על הירוקים שאינם שכיחים‪.‬‬ .‬‬ ‫וטעם השחורים לבד‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫נ הוג ש הקהל‬ ‫או מר ל פני‬ ‫ש מ ת חי לין‬ ‫ש מונ ה‬ ‫ע שר ה‪ :‬״ר״ ח לבר כ ה‬ ‫ל חיי ם טו בי ם ו ל ש לו ם ״‪*243‬‬ ‫אמירת ״לכפרת פשע״‬ ‫שם‪ :‬ב שני ם מ עו ב רו ת מו סי פי ם ב כל י מי ר א ש חוד ש ב ת פיל ת מו ס ף‪:‬‬ ‫״ו ל כ פ ר ת פ ש ע״‪*244‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫שהס״ת בכלל צרכי רבים שמותר בשבת‪.‬‬ ‫מנהג בני עיר פאס ובעוד עיירות‬ ‫במראוקו להמנע מלאכול זיתים שחורים‬ ‫בכל חודש ניסן כפי שהעיד בספר ליצחק‬ ‫ריח ח״ב או״ח אות נ׳ (דף ה) מכת״י‬ ‫בשם מוה״ר שמואל אלבאז זצ״ל‪ .‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן תכב ‪ -‬סדר התפלה והלל בר״ח‬ ‫הכרזת ראש חודש לפני התפילות בר״ח‬ ‫סעיף א‪ :‬ערבית שחרית ומנחה מתפלל י״ח ברכו ת ואומר יעלה ויבא ברצה‪.‬‬ ‫‪ .‬משום שמים‬ ‫העומדים לרחיצה ושתיה שרי שאין‬ ‫אולודי ריחא באוכלין כמו שאין צביעה‬ ‫באוכלין‪.‬ולא אמרו אבא‬ ‫משכח‪ .‬נהגו לאומרו לאחר‬ ‫פיטום הקטורת בסוף התפילה‪. 244‬כן נדפס בסידורים וכ״כ בנהגו‬ ‫העם (ר״ח)‪ .‬‬ ‫ואין בו משום אלודי ריחא‪ .‬לא נאות לאכול דברים המשכחים‪.‬ויש משפחות שנמנעו מאכילת‬ ‫דגים בחודש זה]‪.‬אלא בזית דאית ליה ברא‬ ‫דמפקח‪ .‬‬ ‫והביאו במחז״ב כאן והו״ד בבית מנוחה‪.‬היות שבחודש ניסן הוציאנו ה ׳‬ ‫ממצרים ובאה המצוה זכור את היום‬ ‫הזה‪ .‬וחוזר ע״ז ג׳‬ ‫פעמים‪.‬ועונים הקהל‬ ‫אחריו ״מעתה ועד עולם״‪ .‬ותו דרובא הוו שחורים‪ .‬‬ ‫עי׳ בלקט הקמח (אות י׳) דהמנהג‬ ‫הפשוט בעיר מכנא״ס משנים קדמוניות‬ ‫ליתן מי ורדים לתוך התה בשבת ויו״ט‪. 243‬וע מה שכתבנו בזה בסימן רל״ו‪.‬להיות על הרוב‬ ‫עשיית השמן מהם‪ .‬‬ ‫ע״ש‪[.‬‬ ‫ומנהג קריאת פרשת הנשיאים בתפלת‬ ‫שחרית מר״ח ניסן‪ .‬וכ״כ בכה״ח (סי׳ תכג ס״ק‬ ‫יח) בשם עוד אחרונים שכן ראוי לנהוג‬ ‫והוסיף שאין למחות במי שאומרו רק‬ ‫א בו ת‬ ‫בחודש אדר עד ניסן‪.‬ונתן‬ ‫טעם‪ .‬‬ ‫מנהג המכריזים לפתוח הברכות בפסוק‬ ‫"יהי שם ה׳ מבורך״‪ .

‬שהרי אין הש״ץ‬ ‫‪ .‬ה״נ ביעלה‬ ‫ויבא אין לענות אמן‪ .‬ויש עונים אמן‬ ‫לבסוף‪ . 247‬שם אות ח׳‪ .‬ע״כ‪.‬כגון באמירת יעלה ויבא‪.‬‬ ‫בנוסח יעלה ויבא לא נהגו להוסיף‬ ‫״לחיים טובים ולשלום״ אחרי לחן‬ ‫ולחסד ולרחמים‪ .‬ת מוז י ה״ ל (י ה פ כו ה׳ ל טו ב ה)‪ .‬מנהגנו בעיר‬ ‫טיטווטן יע״א בשבת קודם ר״ח אב‬ ‫להתחיל הש״ץ מי שעשה ניסים‪ .‬ר״ח מנחם ביום‬ ‫פלוני וכן מנהג שאלוניקי עכ״ל‪ .‬וכן נדפס בסידורים‪.‬ובמאמר מרדכי (שם ס״ק ו) כתב‬ ‫דע״פ הרד״א הובא במר״ן (שם) שלא‬ ‫עונים אמן אלא אחר המברך‪ .‬אלא שרבים נמנעו ע״פ הוראת‬ ‫האר״י ז״ל הנדפס שלא לאומרו‪ .‬‬ ‫ובנהגו העם (ר״ח ו׳) כתב דביום ר״ח‬ ‫אומרים לפני ה ׳ מלך מזמור ק״ג לדוד‬ ‫ברכי נפשי‪ .‬‬ ‫כ מו‪:‬‬ ‫אדר הנ הדר‪ .‬אב‬ ‫הר ח מן‪ .‬‬ ‫כשאומר ש״צ זכרנו ה ‪ .‬ובשמו יוסף (בן‬ ‫וואליד ס׳ קס״ג) כתב וז״ל‪ . 246‬כ״כ בנהגו העם (ראש חודש ס ׳ ג׳ )‬ ‫ובדרישה (סי קכז) כתב דעונים אמן‬ ‫אחרי זוכרנו ה״א בו לטובה ביעלה‬ ‫ויבא‪ .‬״נ הגו ל ענו ת‬ ‫א מן‪ *245‬וי ש ש כ ת בו ל א ל ענו ת א מן‪*246‬‬ ‫הכרזת החדשים בר״ח‬ ‫שם‪ :‬מ כריזי ם על ה חוד ש ב ש ב ת ל פני ר״ח* וי ש שנ הגו ל פ אר ו ל ע ט ר‬ ‫שם‬ ‫ה חוד ש‪.‫סימץ תכב‬ ‫אבות‬ ‫עניית אמן ביעלה ויבוא‬ ‫שם‪ :‬ב חזר ת ה ש״ץ בר א ש חו ד ש‪ .‬‬ ‫מ קו ר א בו ת‬ ‫‪ .‬וכו׳‬ ‫בסימן טוב יהא לנו‪ .‬כ ש ה ש״ץ מז כי ר בי על ה וי ב א ״ז כ רנו‬ ‫ה׳ א ‪-‬לו קינו בו ל טו ב ה‪ .‬‬ ‫מברך אלא מבקש שהשי״ת יזכרנו‬ ‫לטובה וכל שאינו אלא בקשה אין לענות‬ ‫אמן אלא ״כן יהי רצון״ ע״כ‪. 245‬כן המנהג הפשוט‪ .‬ני סן‬ ‫ה מ עו טר‪.‬ויש שעונים אמן‬ ‫אחר כל ברכה וברכה‪ .‬‬ ‫סיון‬ ‫ה מוכ תר בכ תר תור ה ש ת תעל ה‪ .‬וכן איתא‬ ‫בשבלי הלקט (סי׳ כ״ג)‪ :‬״ויש כזה הרבה‬ ‫בסדר ברכות‪ .‬‬ ‫איי ר זיו‪.‬פ קדנו בו לברכ ה ו כ ר ״‪ .‬א לו ל ה מרוצ ה* וי ש של א א מרו הי הי ר צון הנדפ ס ב סי דו ר אל א‬ ‫״ מ חד ש חד שי ם ו מי שע ש ה ני סי ם״‪*247‬‬ ‫ברכות ההלל בר״ח ‪ -‬פרטי דינים בזה‬ ‫סעיף ב‪ :‬וקורים הלל בדילוג‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ .‬בין יחיד בין ציבור‪ .‬אפ׳‬ ‫בר״ח‪.‬ובסידור בי״ע נדפס לאומרו‬ ‫בכל יום‪ .‬הובא‬ ‫בנוהג בחכמה (דף קצ״ט)‪.‬וי״א שהציבור מברכין עליו‬ ‫בתחלה לקרוא את ההלל (ואס בירך לגמור א"צ לחזור) ולבפוף יהללוך‪.

‬כ״כ בבית עובד‪ .‬אבל הי חיד‬ ‫ב בי תו י קר א את הלל בל א ברכ ה‪*248‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬והמעיין בכל הסידורים‬ ‫העתיקים יראה שכן הובא לברך על‬ ‫ההלל‪ .‬ובתפלת החדש‪.‬דאפי׳ בכלל לא תסור‬ ‫ליתא‪ .‬ו מ" מ יזהר אדס לקרות בצבור כדי לברך עליו‬ ‫עס הצבור‪.‬‬ ‫ג) דעת רש״י והרמב״ם שאין לברך על‬ ‫הלל בר״ח בין ביחיד בין בציבור‪ .‬‬ ‫וידוע שהתושבים בעיר פאס נהגו לא‬ ‫לברך על ההלל כדעת הרמב״ם כדנדפס‬ ‫בסידור אהבת הקדמונים‪ .‬ונפק״מ דלא בעיא ברכה‪ .‬‬ ‫כדהעידו הר״ן‪ .‬‬ ‫וצ״ע על דברי הרב נהגו העם (הל׳ ר״ח)‬ ‫שכתב דמנהגנו כר״ת דמברכים גם‬ ‫ביחיד‪ .‬א) דעת ר״ת ודעמיה שיש‬ ‫לברך על בר״ח בין בציבור בן ביחיד‪ .‬וכן העיד‬ ‫בספר שער המפקד (נהר פקוד הל ר״ח‬ ‫א בו ת‬ ‫אות ג ׳) שכן מנהג רוב העולם כמעט‪.‬‬ ‫סוכה שם) לחלק בין מנהג בעלמא דלא‬ ‫מברכין עליה‪ .‬וחד אמר ערבה מנהג נביאים‪.‬המגיד משנה הובא‬ ‫בב״י‪ .‬וכן מנהג ספרד‬ ‫מקדמת דנא לברך על חצי הלל בציבור‪.‬מצאנו ג׳ שיטות‬ ‫בראשונים‪ .‬ולא ביחיד‪.‬וכתב‬ ‫הרמב״ם שכן מנהג א״י וכל סביבותיה‪.‬‬ ‫ובמקור הדברים‪ .‬וכן נוהגין בכל ארץ ישראל ופביבותיה‪ .‬ב)‬ ‫דעת הר״ח והרי״ף ודעמיה שיש לברך‬ ‫על הלל בר״ח דוקא בציבור ולא ביחיד‪.‬וכ״כ בנוהג בחכמה (דף‬ ‫כ״ח) שמנהג כל הבתי כנסיות לברך‬ ‫לקרוא את ההלל״‪ .‬הנהיגו את העם‪ .‬וגם בסידור פרחי ממצרים‬ ‫מבואר שיש לברך‪ .:‬תענית‬ ‫כח‪ .‬ושהמנהג לברך דוקא‬ ‫בציבור כסברת הי״א קמא‪ .‬דליכא‬ ‫למימר וצונו‪ .‬ולא תיקנו‬ ‫להם‪ .‬וי״א שאף הצבור אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בפוף‪.:‬ברכות יד‪ .‬וכ״כ הריב״ש (ס קיא) והעיד‬ ‫בשבלי הלקט (סי׳ קעד) שנהגו כל‬ ‫העולם כן‪ .‬‬ ‫מברכי ם על ה הלל בר״ ח ל קרו א את ההלל* ודו ק א ב צי בו ר‪ .‬וכן מעיד בשו״ת שואל ונשאל‬ ‫ח״ב (סי׳ ל׳ ) שכן מנהג תוניס‪ .:‬ספה״י סי׳ תקל״ז‪.‬וכן העיד בתבואות‬ ‫שמ״ש (סי׳ ס״ח) וכן בשו״ת יחוה דעת‬ ‫(חזן) סי׳ יא‪ .‬‬ ‫וגם בסידורי המזרח כסידור בית ישראל‬ ‫מבגדד‪ .‬אבל על מצוה‬ . 248‬כן המנהג הפשוט‪ .‬לבין קריאת ההלל‪ .‬‬ ‫וזה דעת הרמב״ם‪ .‬‬ ‫ופרש״י‪ .‬והמקור לזה בגמ׳ מס׳ סוכה (דף‬ ‫מד)‪ .‬הגה וי" א דגס יחיד‬ ‫מברך עליו וכן נוהגין במדינות אלו‪ .‬״דעל‬ ‫טלטול ודאי לא מברכינן‪ .‬ודעת ר״ת (ערכין דף י‪ .‬והובא בנוהג‬ ‫בחכמה שם‪.‬וכ״כ בקיצוש״ע‬ ‫(טולידנו) (סי׳ רנה ס׳ י׳ )‪ :‬״ואנו‬ ‫במארוקו נוהגין לברך עליו בציבור‬ ‫כסברא א׳״‪ .‬‬ ‫ושורש פלוגתתם תלוי אם מברכין על‬ ‫מנהג‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫והיחיד אין מברך עליו‪ .

‬אבל קריאת הלל דבר חשוב הוא‬ ‫אע״ג דאינו אלא מנהג ראוי לקבוע עליו‬ ‫ברכה״‪ .‬מכ״מ כתב‬ .‬דהא‬ ‫דאין מברכין על מנהג אינו משום דא״א‬ ‫לומר וצוינו‪ .‬וכ״כ ובשואל ונשאל בדעת‬ ‫מר״ן שס״ל כהי״א קמא‪.‬ושכן‬ ‫דעת ב׳ מג׳ עמודי ההוראה‪ .‬‬ ‫עכ״פ עולה ברור שהמנהג הפשוט בכל‬ ‫העולם כפי שהעיד השבה״ל ועוד‬ ‫ראשונים‪ .‬ועוד)‪.‬‬ ‫אולם כאן לא כתב י״א וי״א‪ .‬וא״כ בכה״ג לא‬ ‫קיבלנו הוראותיו‪ .‬‬ ‫אבל קריאת ההלל תקנוה כמו שתיקנו‬ ‫בקורא בתורה‪ .‬וכיון‬ ‫דלאו תקנה היא‪ .‬כ״ד הבה״ג (לולב) רב‬ ‫יהודאי גאון (ע׳ אוצה״ג תענית כ״ח)‪.‬והוכיח מזה הר״ר ב‪.‬אע״פ שאינו אלא‬ ‫מנהג‪ .‬‬ ‫דהביא ב הדעות בשם וי״א וי״א‪ .‬חוץ מא״י‬ ‫וסביבותיה‪ .‬שדעת מר״ן נוטה כדברי‬ ‫הר״ן והמגיד משנה‪ .‬ולא‬ ‫משום עצם החפצא של ההלל ודלא‬ ‫כהגרי״ז]‪ .‬והיחיד‬ ‫אומרו בלא ברכה‪ .‬‬ ‫ר״ע גאון (סידור ר״ח)‪ .‬‬ ‫העולה מזה‪ .‬ועוד שכאשר מרן הכריע בב״י‪ .‬כמש״כ בשו״ת בקש‬ ‫שלמה (לו‪ ):‬דבמקום שדעת מר״ן לא‬ ‫ברורה לא קיבלנו הוראותיו‪ .‬ודעת רוב הראשונים‬ ‫לברך על הלל‪ .‬אלא‬ ‫שניהם כתב בלשון וי״א‪ .‬עוד ראיתי‬ ‫מוכיחים שע״כ דס״ל למר״ן לברך על‬ ‫הלל בר״ח‪ .‬ע״ש‪ .‬מאירי תענית שם‪ .‬אך אולי יש‬ ‫לדחות דבזה קיבלו ובזה לא קיבלו‪.‬דהרי בריב״ש כתב דמברכינן‬ ‫על נרות חנוכה בביהכנ״ס כשם‬ ‫שמברכין על ההלל בר״ח‪ .‬אלא תלוי בעצם החפצא‪.‬וע׳ בשו״ת‬ ‫שואל ונשאל ח״ב (סי׳ כ״ט) שאולי בזה‬ ‫אבות‬ ‫לא דיברו בו בעלי הכללים‪ .‬ברם בתוס׳ הרא״ש‬ ‫מס׳ ברכות כתב בשם ר״ת וז״ל‪ .‬יש‬ ‫לומר שדעתו לפסוק כן לכל המקומות‪.):‬וחלקם ס״ל‬ ‫דרק ציבור מברך כדעת הרי״ף‪ .‬ונמשכו‬ ‫אחריהם הרבה הראשונים (ע רשב״א‬ ‫ברכות שם‪ .‬ובנוסף יש‬ ‫לומר שהכא הכלל דיש ויש בהלכה כיש‬ ‫בתרא שהרי בשו״ע הזכיר הרמב״ם‬ ‫בפירוש‪ .‬גם בדעת הרמב״ם דס״ל שאין‬ ‫לברך על קריאת ההלל‪ .‬‬ ‫מלבד זה‪ .‬שהרי דעתו בב״י נוטה שהמנהג‬ ‫לברך וכפי שסיים בשם הר״ן והמ״מ‪.‬ובנהר פקוד העיד שגם בימינו‬ ‫נוהגים רוב העולם כן‪ .‬צ‪ .‬ובביאור דבריו ע‬ ‫בגרי״ז על הרמב״ם (ברכות פי״א)‪ .‬‬ ‫ולשונו בשו״ע אינו מכריע להיפך‪.‬והי״א‬ ‫הב׳ הוא הרמב״ם‪ .‬ולא שהכריע‬ ‫שכן ההלכה‪ .‬והנה ידוע אצל בעלי‬ ‫הכללים דיש ויש הלכה כיש בתרא‪.‫סימץ תכב‬ ‫פשיטא דמברכינן״‪[ .‬א״כ י״ל‬ ‫דמה שהביא בשו״ע מנהג להיפך‪ .‬לא חשיבא למקבע בה‬ ‫ברכה‪ .‬רע״ג (סדור‬ ‫פסח) רב נטרנאי רב שר שלום ורב האי‬ ‫גאון (עיטור ח״ב דף צב‪ .‬‬ ‫וסיים בדברי הר״ן והרב המגיד שהעידו‬ ‫כמנהגינו שהציבור מברכין‪ .‬ובשד״ח (כללי הפוס ׳ ס״ג אות‬ ‫כ׳) כתב דבכה״ג דעתו לפסוק כהי״א‬ ‫קמא‪ .‬היינו‬ ‫שכך נהגו בארץ ישראל‪ .‬וע בספה״י לר״ת (שם) שמשמע‬ ‫דמשום דמנהג אבות הוא מברכינן‪ .‬‬ ‫וגם בדעת מר״ן הדבר לא ברור כלל כמי‬ ‫מכריע‪ .‬וסיים שכן נוהגין‬ ‫בא״י וגלילותיה‪ .‬והנה בב״י הביא ג ׳ השיטות‪.‬ועכ״פ אינו מוכרח‬ ‫כלל שפוסק כהרמב״ם‪ .‬לברך על ההלל בר״ח‪.‬ומר״ן בסי׳‬ ‫תרע״א פסק דמברך‪ .‬‬ ‫ומאחר שבב״י משמע שנטה לדברי הר״ן‬ ‫והמגיד משנה שסיים בדבריהם‪ .‬כהן זצ״ל‬ ‫(או״ת אייר תשנ״ז) דע״כ ס״ל לעיקר‬ ‫דמברכים על ההלל בר״ח‪ .

‬ומבואר שאפשר‬ ‫ליחיד לברך כל שנמצא בציבור‪ .‬וכן‬ ‫שמעתי מהגריש״א שליט״א שהורה‬ ‫לעדות מרוקו שנהגו בחו״ל כהרי״ף‬ ‫לברך על ההלל בציבור‪ .‬והביא ראיה שאין‬ ‫הדבר תלוי בש״ץ דומיא דמש״כ ברמ״א‬ ‫לענין אמירת הלל בשנים דחד אומר‬ ‫ראשי פרקים וחשיב כרבים ע״ש‪ .‬כל שיש מנין אחד בעיר‬ ‫העושה כמנהגי מרוקו‪ .‬ע״כ‪.‬‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ .‬או שלא יכול לצאת‬ ‫בברכתו‪ .‬ועושים‬ ‫ככל מנהגיהם לקולא ולחומרא‪ .‬וכן כתב בספריו‬ ‫בכמה דוכתי וכן דעת רוב הפוסקים כמו‬ ‫שכתבנו בקיצור הלכות מנהגים פ״ד‬ ‫(ה״ד)‪ .‬וצידד דגם‬ ‫בברכת ההלל יכול לברך בפנ״ע‪ .‬ואמר שאין צריך התרת‬ ‫נדרים כדי להחזיר המנהג לברך‪ .‬אולם מצאתי במאירי ברכות‬ ‫(דף יד ד״ה אלא שאמרו) שכתב בדעת‬ ‫הרי״ף שמי שבא באמצע ההלל בציבור‪.‬ע״כ‬ ‫נר׳ שיש מקום לסמוך על הפוסקים הנ״ל‬ ‫לברך על ההלל בעצמו אע״פ שהש״ץ‬ ‫יכול לברך עבורו אם נוסף לו כוונה‬ ‫עי״ז‪.‬וכן‬ ‫היה נוהג הגר״ב טולידנו זצ״ל כשהגיע‬ ‫בסוף ימיו לארץ ישראל‪ .‬ומכאן והלאה יברכו ע״ש‪ .‬אך יש לחלק בן ברכת ההבדלה‬ ‫שאיירי ביה הברכ״י‪ .‬כבר‬ ‫הרחבנו בזה בשורש ג׳ שכל שיש מנין‬ ‫אחד בעיר‪ . 249‬כ״כ בשו״ת תבואות שמ״ש (ס״ח)‬ ‫ע״פ הברכ״י (סי רצ״ה) שהביא בשם‬ ‫מהר״י זיין שהמברך ברכה היכא שיכול‬ ‫ליפטר מהש״ץ הרי״ז ברכה שאינה‬ ‫צריכה‪ .‬שוב‬ ‫ראיתי בשו״ת שואל ונשאל ח״ב (סי‬ ‫כ״ט) שג״כ הסיק כן‪ .‬לברך על ההלל‬ ‫(אור המערב ש״ב ח״ז דף ‪ .‬דמה‬ ‫שהנהיגו נגד מנהגם חשיב כנהגו‬ ‫בטעות‪ .‬אבל בלא״ה אין לברך על‬ ‫ההלל אם הש״ץ מברך עבורו‪ .) 76‬וכן‬ ‫שמעתי מהגר״מ אליהו שליט״א שציבור‬ ‫של בני מארוקו שנהגו בחו״ל לברך על‬ ‫ההלל בר״ח יברכו גם בארץ ישראל‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫ו ש לי ח צי בו ר מו צי א את הרבי ם י די חו ב תן ב ב ר כו ת אלו* וי ״ א ש כל‬ ‫א חד ו א חד מ ה צי בו ר ר ש אי ל ב ר ך ברכ ה ר א שונ ה ב פני ע צ מו‪ *249‬ו ל ענין‬ ‫מ קו ר‬ ‫העמק שאלה לנצי״ב (פ ויקהל סי ס״ז‬ ‫אות ג ׳) דרשות מיהא הוי‪ .‬וכן שמעתי‬ ‫מהגר״ש משאש זצ״ל‪ .‬ויתר מזה הורה הגריש״א‬ ‫שליט״א על בית כנסת שהנהיגו מחדש‬ ‫שלא לברך‪ .‬והנה‬ ‫התבוא״ש שם הביא ראיה לדבריו מדין‬ ‫הבדלה‪ .‬‬ ‫וכ״כ בשו״ת מקוה המים ח״ג סי׳ כ״ד‬ ‫להניח לעולים חדשים לברך (וביותר‬ ‫ביאור בסי׳ נ״ד) דכל קהילה נוהגת‬ ‫כמנהגה‪.‬‬ .‬חשיב קהילה בפנ״ע‪ .‬וכ״כ בערך‬ ‫השולחן יו״ד סי׳ רי״ד ג ׳‪ .‬אולם‬ ‫בשו״ת יפה שעה להגר״מ אבוחצירא‬ ‫(סי׳ יד) כתב דכ״ז רק אם הוא חשוב‬ ‫יותר מהש״ץ‪ .‬שיברכו גם‬ ‫בארץ ישראל‪ .‬וחלק על דבריו‪ .‬שכאו״א מחויב‬ ‫לברך לברכת ההלל שאפשר שעיקר‬ ‫התקנה היתה לצאת יד״ח בשמיעה‬ ‫מהש״ץ ולא כאו״א אפי׳ נמצאים‬ ‫בציבור‪ .‬‬ ‫ולענין ברכת ההלל בארץ ישראל‪ .‬‬ ‫יכול לברך עמהם ע״ש‪ .

‬י ב ק ש‬ ‫מ א חד‬ ‫א בו ת‬ ‫בכלל ציבור ורשאי לברך‪ .‬והרבה‬ ‫ראשונים ס״ל כן‪ .‬וכעת לא‬ ‫מצאתי)‪ .‬אפילו שאין מברך‬ ‫הברכות אתם‪ .‬‬ ‫ד״ה אלו שאמרו) שלשיטת הרי״ף דבעי‬ ‫ציבור דוקא כדי שיוכלו לברך הברכות‪.‬הדעה‬ ‫הראשונה ס״ל כפי שכתבנו לעיל‬ ‫שדוקא הש״ץ צריך לברך ברכת יהללוך‪.‬מברך ומשמע שדין ציבור‬ ‫בהלל היינו כל שאומרים אותו בצוותא‪. 252‬דלפי ״היש שהורו״ במאירי משמע‬ ‫שכל שנמצא בציבור‪ .‬‬ ‫‪ . 250‬בסידור בית עובד (דף רס״ג) כתוב‬ ‫דהיחיד אינו אומר הברכה בימי הדילוג‬ ‫אלא ישמע מפי הש״ץ ויענה אמן‪ .‬‬ ‫(וזכורני שראיתי בשם הרשב״ץ שכתב‬ ‫בהדיא דברכת יהללוך שייכת רק לשליח‬ ‫ציבור‪ .‬ולכאו׳ היה‬ ‫אפשר לבאר פלוגתתם כך‪ .‬ומעיקרא נתקנה כך‪ .‬‬ ‫אך לשון המאירי אינו משמע כך‬ ‫במש״כ בדעת הסוברים דיכול לברך‬ ‫אפי׳ אם לא יגיע לסוף עם הציבור‪.‬‬ ‫ועוד יש לצרף שיטת רבינו תם שגם יחיד‬ ‫ממש יכול לומר ההלל בברכות‪ .‬‬ ‫אם משער בעצמו שיגיע עמהם בסוף‬ ‫קריאת ההלל‪ .‬‬ ‫ומבואר שגם ברכת יהללוך אומר היחיד‬ ‫גם לשיטת הרי״ף‪ . 251‬כ״כ המאירי מס ׳ ברכות (דף יד‪.‫אבות‬ ‫סימץ תכב‬ ‫ברכ ת י ה ל לו ך י״ א שג ם בז ה ר ש אי ל ב ר ך ב ע צ מו‪*250‬‬ ‫ו מי שנכנ ס ל בי ה כנ״ ס ו מ צ א ה צי בו ר ב א מ צ ע ה הלל י כו ל ל ב ר ך ל ע צ מו‬ ‫וי ש ת ד ל ל הגי ע ל סו ף ה הלל עמהם‪*251‬‬ ‫ואם נ מצ א‬ ‫ב בי ת כנסת‬ ‫שנו הגי ם ל א ל ב ר ך על ה הלל י ש‬ ‫או מרי ם‬ ‫ש מו תר ל ב ר ך ב ע צ מו ב ת חיל ה ו סו ף‪*252‬‬ ‫ואם‬ ‫נ מצ א‬ ‫ב צי בו ר‬ ‫שנו הגי ם‬ ‫לברך‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬וכן שמעתי מהגר״י‬ ‫בנאים שליט״א שאפשר לברך כל שנמצא‬ ‫בציבור ושכן עולה מדברי הגר״א‪.‬והביא דיש‬ ‫שהורו בזה דאפי׳ אינו יכול להגיע‬ ‫עמהם‪ .‬וע׳‬ ‫בשו״ת תבואות שמ״ש (שם) שכתב‬ ‫להעיר דאין חילוק בין ברכה ראשונה‬ ‫לאחרונה‪ .‬וע׳ בהערה הבא‪.‬‬ .‬הואיל ומצאן קורין אף הוא‬ ‫כל י חי ד‬ ‫וי חי ד‪ .‬‬ ‫‪ .‬יתחיל ויברך‪ .‬‬ ‫שכתב טעמם ״דאף הוא בכלל הציבור״‬ ‫דמשמע דהדעה הראשונה ס״ל דכל‬ ‫שהגיע באמצע אינו נחשב כחלק‬ ‫מהציבור אם אינו גומר ההלל איתם‬ ‫יחד‪.‬ואיזה תלמיד טועה כתב זאת‪.‬אכן מוכח מדברי היש שהורו‬ ‫שהביא המאירי שכל שנמצא בציבור‬ ‫רשאי לברך גם ברכה האחרונה בהלל‪.

‬וכן פסוק‬ ‫אלי אתה ואודך כבר כפול הוא אלקי‬ ‫ארוממך‪ .‬‬ ‫ומקורו מהאבודרהם (סדר הלל) שכתב‬ ‫שהטעם לכפילות הפסוקים מפני‬ ‫שבתחלת הפרשה מן המצר עניניה‬ ‫כפולים עד אודך כי עניתני‪ .‬מכ״מ כיון שכל תקנת חזרת‬ ‫הש״ץ היתה כדי להוציא‪ . 254‬כן המנהג הפשוט‪ .‬וכיון שכן אין צריכים לכפול‬ ‫שני הפסוקים‪ .‬כל מקום כפי מנהגו‪.‬וכעי״ז איתא באג״מ או״ח‬ ‫ח״ג (ס ׳ ד׳) שאף בזמנינו אין הש״ץ‬ ‫מתכוין להוציא את הרבים בחזרת‬ ‫הש״ץ‪ .‬‬ .‬שהוא ממילא כנתכוין‬ ‫להוציא אם יש לאחד צורך‪ .‬כנגד העוה״ז‬ ‫וימות המשיח‪ .‬ופסוק ברוך הבא‬ ‫כבר כפול בברכנוכם מבית ה ‪ .‬‬ ‫ואין כופלים פסוק אל ה׳ ויאר לנו‪ .‬מפני‬ ‫שהוא באמצע ע״כ‪ .‬ולפיכך אנו גומרים אותה‬ ‫בכפילה עד סוף הפרק‪ .‬וע׳ בכללי גאוני‬ ‫המערב מש״כ דבהרבה דברים נגררנו‬ ‫בתר האבודרהם‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫מ ה צי בור ל הו צי או ב ברכ ת י ה ל לו ך‪ . 253‬כן שמעתי ממרן הגרי״ש אלישיב‬ ‫שליט״א דבנמצא בציבור שהש״ץ מברך‬ ‫ואח״כ כל הקהל מברכים כל אחד‬ ‫בעצמו‪ .‬ונדפס בסידורים‪.‬מפני שהם כבר כפולים‪.‬‬ ‫בפ סו קי ם ש ב סו ף ה הלל מ ״ ב רו ך הבא ב ש ם ה׳״ עד סוף ה הלל ( חו ץ‬ ‫מפ סו ק ה א חרון ב הלל הו דו ל ה׳ כי טו ב) נ הגו ל א ל כ פו ל‪*254‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬הוי סתם דעתו‬ ‫לעשות כהתקנה‪ .‬‬ ‫‪ .‬אף שהוא‬ ‫אינו יודע מזה‪ .‬ויש שטוענים‬ ‫שכיון שכל מטרת הש״ץ הוא כדי‬ ‫להוציא את הציבור יד״ח אדעתא דהכי‬ ‫מכוון לכולם‪ .‬מ א חר ש ה ש״ץ אינו מ כוון ל הו צי א‬ ‫את ה צי בו ר כיון שהם נו הגי ם ש כל א חד מ ברך ל ע צ מו‪*253‬‬ ‫כפילות הפסוקים בטוף ההלל‬ ‫סעיף‬ ‫בענין הפסוקים שכופלין בו‪ .‬ברם יש לחלק בין‬ ‫חזרת הש״ץ דכל כולה נתקנה כדי‬ ‫א בו ת‬ ‫להוציא את האינו בקי‪ .‬מסתברא שאין הש״ץ מכוין‬ ‫להוציא הציבור ורק אומר הברכות בקול‬ ‫רם כחלק מן התפלה‪ .‬לנידוננו דברכת‬ ‫ההלל‪.‬וכן בפסוקים שש״ץ אומר והקהל עונים‬ ‫אחריו‪ .‬ע״כ‪ .

‬‬ ‫ובבן איש חי העתיק המזמור למנצח‪.‬ואומר מפול עליהס ו כו' ולמפרע כאבן ילמו ו כו' ג״ פ‪ .‬ואם לא יברכו עתה יש לחוש‬ ‫שהרבה מן הקהל לא יברכו מפני טרדתם‪.‬‬ ‫פו ת חי ם ברכ ת הלבנ ה ב מז מו ר ״ ה ללוי ה ה ל לו את ה׳ מן ה ש מי ם״‪*255‬‬ ‫מאימתי מברכין על הלבנה‬ ‫סעיף ד‪ :‬אין מברכין עליה עד שיעברו ז׳ ימים עליה‪. :‬ותולה עיניו ומישר רגליו ו מ ברך( מ עו מל)‪ .‬ע׳‬ ‫במחזיק ברכה (סי תכו) בשם הנו״ב (סי‬ ‫מא)‪ .‬ומי שירצה להחמיר‬ ‫על עצמו תבא עליו ברכה‪ .‬הגה ורוקל‬ ‫פעמיס מגלה ואומר כשס‬ ‫שאני רוקל ו כו'‪ .‬‬ ‫מוטב שיברכו כך‪ .‬טוב יותר לברך כך‪.‬‬ ‫וכן אם היה ליל מושצ״ק‪ .‬ומשיב הוי כשואל‪ .‬וכו׳ עכ״ד‪..‬‬ ‫וכ״כ בבא״ח (ויקרא כ״ג) להחמיר‪ .‬ויש אנשים‬ ‫הרבה‪ .‬כל ש ע ב רו ג׳ י מי ם מ ה מו לד‬ ‫המנ הג‬ ‫ב רו ב‬ ‫ה ק הילו ת‬ ‫ל ברך‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫אך אם חושש שיכסו עננים יברך לפני‬ ‫ערבית‪.‬ברוך יוצרך וכו׳‪ .‬‬ ‫ונוהגים לומר ברוך יוצריך בחיריק‪ .‬ויאמר‬ ‫לחבירו ג״פ שלוס עליך‪ .‬דמברך אחרי הבדלה משום תדיר‪.‬‬ .‬‬ ‫ואין מנהגנו כן‪.‬‬ ‫ולענין זמן ברכת הלבנה במוצ״ש‪ .‬‬ ‫אם חל מו צ אי שב ת ל פני יו ם ז׳ מ ה מו לד‪ .‬וכ״כ‬ ‫בהדיא בשו״ת הרדב״ז ח״א (סי קנד)‬ ‫על‬ ‫הלבנ ה‬ ‫ב מו צ ״ ש‬ ‫ב רו ב‬ ‫עם‬ ‫א בו ת‬ ‫והו״ד בכנה״ג ועוד‪ . 255‬כן המנהג ונדפס בסידורים וכן‬ ‫העתיק בקיצוש״ע (טולידנו) דף מ״ב‪..‬‬ ‫ולענין ברכה על הלבנה כאשר יש ענן דק‬ ‫שמכסה החיד״א במורה לאצבע (אות‬ ‫קפ״ד) החמיר בזה והו״ד בבית עובד‪.‬ואומר ג״פ סימן טוב תהיה‬ ‫לכל ישראל‪ .‬אמנם‬ ‫יש חולקים ע׳ בשו״ת ספר יהושע (סי׳‬ ‫י״ד) שהביא ראיות מוכיחות להתיר‪ .‬‬ ‫שמלכותו נמשל ללבנה ועמיל להתחלש כמותה וגו'‪.‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫סימץ תכו‬ ‫סימן תכו ‪ -‬ברכת הלבנה וזמנה‬ ‫נופח ברכת הלבנה‬ ‫סעיף ב‪.‬ולא‬ ‫בצירי‪.‬ונוהגין לומר לול מלך ישראל חי וקייס‪.‬ובקיצוש״ע(טולידנו‬ ‫דף מ״א) כתב שאם יש לחוש שאם ימתין‬ ‫יעבור זמן הברכה‪ .

‬ופירש שתתבשם פירושו עד‬ ‫שמתוק האור שלה‪ .‬ובקיצוש״ע (טולידנו דף מ״ג)‪:‬‬ ‫״וכן קיבלנו מרבותינו כל הקדמונים‪.‬שמנהג הזה כפי‬ ‫הדין‪ .‬וכ״כ‬ ‫בספר שופריה דיוסף (דף מז) שנהגו כן‬ ‫ע״פ הבית עובד משום ברוב עם הדרת‬ ‫מלך‪ .‬וכמה א״ר יעקב בר אידי אר״י‬ ‫עד שבעה‪ .‬ומדברי‬ ‫הראשונים והאחרונים בסוגיא אינו‬ ‫מבואר כן‪ .‬ולענין‬ ‫מאימתי אפשר לברך‪ .‬דלפעמים‬ ‫ר״ח ביום ראשון‪ .‬וכן נהגנו אנחנו ורבותינו‪.‫מגן‬ ‫ו כ ש ל בו שי ם‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫ב בג די שב ת ( ב פ ר ט כ שי ש ח ש ש‬ ‫אבות‬ ‫רמא‬ ‫ש ב מו צ ״ ש הבא י הי ה‬ ‫מ עונן‪ .‬וכ״כ בנוהג בחכמה שזה מנהג‬ ‫מאריה מו״ה רפאל אבן צור זצ״ל‪ .‬ונהרא נהרא‬ ‫ופשטיה״‪ .‬שעל פי הקבלה אין‬ ‫א בו ת‬ ‫לברך על חידוש הלבנה עד שיעברו‬ ‫עליה שבעה ימים‪ .‬עד שתתמלא‬ ‫פגימתה‪ .‬עד‬ ‫שתמלא פגימתה‪ .‬‬ ‫מפני שהוא מוצ״ש‪ .‬‬ ‫אינ״ז בגדר ברכת הנהנין‪ .‬וא״ר אחא א״ר חנינא עד כמה‬ ‫מברכין על החדש‪ .‬והנה אע״פ‬ ‫שרבינו יונה הזכיר שצריך ליהנות ממנה‪.‬אבל אם אין מוצ״ש‬ ‫ממתינים עד שעוברים ז׳ ימים ע״כ‪.‬ו ע לו ל ל ע בו ר הז מן)‪*256‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫והנה מקור הלכה זו שלא לברך על‬ ‫הלבנה עד שיעברו עליה ז׳ ימים‪ .‬הוא‬ ‫ע״פ הר״י גיקטיליא בעל שערי אורה‪.‬וגם מפני שהציבור‬ ‫מקובצין וברוב העם הדרת מלך״‪ .‬ושאדרבה זה‬ ‫הזמן הראוי לברך עליה‪ . 256‬כן העידו גאוני המערב שזהו‬ ‫המנהג הפשוט כ״כ בבית עובד (הל׳‬ ‫ברה״ל ח ) ״אם חל מוצ״ש קודם ז‬ ‫מהמולד יש לסמוך על רבינו יונה‪.‬שזהו אחר‬ ‫ב׳ או אחר ג׳ ימים‪ .‬‬ ‫וכ״כ הלבוש וט״ז‪ .‬וכן דייק‬ ‫המהרש״ל בביאורו על הסמ״ג‪ .‬ולמה לו להמתין עד‬ ‫ז ימים‪ .‬ע״כ‪ .‬והנה‬ ‫במס סופרים (פ כ הל א ) איתא‪ .‬‬ ‫ומיישר את רגליו ומברך״ וברבינו יונה‬ ‫(סופ״ד דברכות) לא גרס במוצ״ש דלא‬ ‫מסתבר לברך דוקא במוצ״ש‪ .‬ר״ל משעה שמתוק‬ ‫האור שלה ואדם נהנה ממנו‪ .‬וכ״כ בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג‬ ‫(סי׳ נה) ומנהגינו מאז וע״ע דאם הוא‬ ‫מוצאי שב״ק ועברו ג ׳ ימים‪ .‬דבגמ ׳ מס׳ סנהדרין (מא‪):‬‬ ‫איתא‪ .‬וצ״ע מכל גאוני‬ ‫המערב הנ״ל שלא העידו כן]‪.‬‬ ‫ומקדשין אחר ג׳ ימים מיום המולד‪.‬‬ ‫שכתב בתשובה‪ .‬אבל ירח בן יומו‬ ‫מתוך קטנותו אין האור שלה מתוק‪.‬‬ ‫שאין אדם נהנה ממנו‪[ .‬נהרדעי אמרי עד י״ו‪ .‬‬ ‫והאריך בזה בח״א ע״ש‪[ .‬אינו מבואר‪ .‬שהיה‬ ‫נוהג כך בביהכנ״ס שלו‪ .‬אין‬ ‫מברכין על הירח אלא במוצ״ש כשהוא‬ ‫מבושם ובכלים נאים ותולה עיניו כנגדה‪.‬אלא הוא תנאי‬ .‬והו״ד בב״י‪ .‬‬ ‫לקדש אותה במוצ״ש לאחר שעברו‬ ‫עליה ג׳ ימים‪ .‬טוב לברך‬ ‫אותה ברוב עם הדרת מלך‪ .‬והנה‬ ‫הרמב״ם בהל ברכות (פ״י הל יז) כתב‬ ‫״אם לא בירך עליה בליל הראשון מברך‬ ‫עליה עד ששה עשר יום בחדש‪ .‬וכשהוא‬ ‫מקושט בבגדי שבת‪ .‬משמע שמברך‬ ‫עליה אפי׳ ביום הראשון‪ .‬ובספר נהגו‬ ‫העם (ר״ח) הביא שרק אחר ז ימים‬ ‫מברכים על הלבנה‪ .

‬דיכול‬ ‫לברך ביום ג׳ במוצ״ש‪ .‬שלפי הראשונים ורוב הפוסקים‬ ‫י״ל דעדיפא לברך לפני ז׳ ימים במוצ״ש‬ ‫מאשר לאחר ז ימים בשאינו מוצ״ש‪.‬כה״ג אין‬ ‫להמתין עד מוצ״ש‪ .‬ורואין הלבנה שאורה רב ומובהק‬ ‫שיש לסמוך על תלמידי רבינו יונה לברך‬ ‫אפ קודם ז ימים בעוד שהוא מבושם‬ ‫בשמחת שבת ובבגדים נאים‪ .‬וכתב ״וכן אני נוהג כי‬ .‬ולפי מש״כ מר״ן גופא דאין‬ ‫מברכין אלא במוצ״ש‪ .‬וכ״כ‬ ‫בשו״ת אהל יעקב (ששפורטש) סי׳ ס״ז‪.‬שאם יהיה מעונן ד׳ ימים אחריו‬ ‫יעבור זמן ברכת הלבנה‪ .‬איירי בשאין אפשרות‬ ‫לברך במוצ״ש הראשון‪ .‬‬ ‫ובשו״ת שואל ונשאל ח״ג(סי׳ מז‪-‬מח)‪.‬וכ״כ בחס״ל (ג ׳)‪.‬אבל מכ״מ‬ ‫עדיין ברכת השבח הוי ופשוט ואכמ״ל]‪.‬או אפי׳ ה ׳‬ ‫ימים‪ .‬וכמו שלברך במוצ״ש‬ ‫הוי רק בגדר מצוה מן המובחר‪ .‬כן הביא בכה״ח‬ ‫(ס״ק סא)‪.‬והוא יותר‬ ‫טוב משימתין עד אחר ז ויהיו ימי‬ ‫החול‪ .‬דאז מקדשים במוצ״ש״‪ .‬‬ ‫אמנם בבן איש חי (ויקרא אות כ״ג)‬ ‫מטעם הכלל דספק ברכות להקל כתב‬ ‫שלא לברך עד שיעברו עליה ז׳ ימים‬ ‫שלמים מעת המולד‪ .‬מלבד שהוא מבוסס על רוב‬ ‫הפוסקים ראשונים ואחרונים כדיתבאר‪.‬ואין להמתין עליו‬ ‫כמש״כ למעלה ע״כ‪ .‬אם חושש‬ ‫שיעבור‪ .‬ולא יוכל להמתין עד שבת הבא‬ ‫שמא יהיה ליל מעונן והוא יהיה יותר‬ ‫אבות‬ ‫מי״א ימים בחדש‪ .‬דלא גרע מוצ״ש מדין ז׳‬ ‫ימים‪ .‬‬ ‫ולא חששו לקבלה‪ .‬‬ ‫מ״מ זהו רק תנאי בדבר‪ .‬ובשניהם כתב‬ ‫לשון ״אין מברכין עליה״‪ .‬אם חל‬ ‫במוצ״ש‪ .‬וכן הוכיח בפר״ח‬ ‫מגוף דברי הגמ׳‪ .‬וכ״כ בפרמ״ג(משב״ז‬ ‫ג׳) דמשמע מהפר״ח דאף בחול מברך‬ ‫אחר ג׳ ימים‪ .‬‬ ‫ומבואר מזה דמר״ן הקיל באמירת ברכת‬ ‫הלבנה לפני ז כדי לומר ברכת הלבנה‬ ‫במוצ״ש‪ .‬‬ ‫ונראה דמנהג זה שנהגו לברך הלבנה‬ ‫אחרי שיעברו עליה ג ׳ ימים‪ .‬ונראה עוד שגם‬ ‫בדעת מר״ן י״ל הכי‪ .‬‬ ‫וע בחיד״א בספר מורה באצבע (אות‬ ‫קפב) שכן יש לחשוש‪ .‬ע״כ‪ .‬שכשנהנה אז יברך‪ .‬וכ״כ‬ ‫בב״ח‪ .‬והעיד ״כן קיבלנו מרבותינו שכך‬ ‫נהגו כל הקדמונים שלא להחמיץ את‬ ‫המצוה״ ואפילו בלא חשש שיהיה עננים‬ ‫מכסים יש לנהוג כן‪ .‬קשה לקיים גם‬ ‫מש״כ בסעיף ד דאין מברכין עליה עד‬ ‫שיעברו עליה ז ימים‪ .‬דמש״כ השו״ע לברך ז׳‬ ‫ימים אחר המולד‪ .‬וס״ל דאפי ביום הראשון‬ ‫מברך‪ .‫רמב‬ ‫מגן‬ ‫סימץ תכו‬ ‫בברכת השבח‪ .‬ה״ה‬ ‫מש״כ מרן שאין מברכין עליה אלא‬ ‫לאחר ז׳ ימים‪ .‬‬ ‫וכעינ״ז הראוני שכתב בשולחן לחם‬ ‫הפנים (רקח)‪ .‬דסו״ס מברך על חידושה‪ .‬ונפסק כן בשו״ע‪.‬וכ״כ בחיי אדם‬ ‫(כלל קיח אות י״ד) וז״ל‪ :‬ויש ממתינים‬ ‫עד ז׳ ימים אם לא כשחל מוצ״ש בתוך‬ ‫שבעה‪ .‬ובפרט כאשר יש בזה משום‬ ‫ברוב עם הדרת מלך במוצ״ש‪ .‬ועפ״ז כתב הלבוש דאם חל‬ ‫מוצ״ש ו׳ ימים בחודש‪ .‬וכן‬ ‫מוכח מהרמב״ם כלל ברכה זו בתוך‬ ‫ברכות השבח‪ .‬ונפסק כן‬ ‫בשו״ע‪ .‬והא‬ ‫נתחדשה‪ .‬דהנה בתרה״ד (סי‬ ‫לה) דן ברואה הלבנה בחידושה ואם‬ ‫ימתין עד מוצ״ש לא ישאר לילות הרבה‬ ‫בחודש‪ .‬וע״כ דאין‬ ‫להוכיח מלשון זה דהוי ברכה לבטלה‬ ‫אם מברך לפני כן‪ .‬וע בשו״ת יהושע (סי יד)‬ ‫דמוכח מיניה דנהי שצריך לקבל הנאה‪.‬‬ ‫וכן נקט במג״א (ס״ק יג) למעשה‪ .

‬כמש״כ הב״ח ופר״ח‬ ‫ומשב״ז (וזה אפי ביום חול‪ .‬אבל מצד הדין הדבר‬ ‫פשוט שאדרבה נכון להקדים קודם‬ ‫שיעברו עליה שבעה ימים‪ .‬א) ע״פ הלבוש‪ .‬ושכן עיקר‪.‬וכן מבואר‬ ‫בעוד הרבה אחרונים דנקטו כן למעשה‬ ‫ושכן המנהג‪( .‬‬ ‫וע׳ בהערות הגר״י בנאים שליט״א‬ ‫(בסוף הספר) שבטטואן נהגו להמתין ז׳‬ ‫ימים‪.‬ומבואר שאינ״ז דין לעיכובא‪( . 257‬כן העיד בשו״ת אהל יעקב‬ ‫(ששפורטש) (סי׳ ס״ד) שכן מנהג‬ ‫המערבים‪ .‬ובא לידי‬ ‫שכחה‪ .‬להוציא עצמו‬ ‫ממח רב יהודה ונהרדעי‪ .‬ויום המעונן ובימי חורף וגשם‬ ‫אף בחול אחר ג״י אין לגעור במי שנוהג‬ ‫כן״‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫ובספר שופריה דיוסף שם (סי ט״ו) כתב‬ ‫עוד דלפמש״כ המג״א דמברכין על‬ ‫הלבנה אפ אם עברו שני ימים וי״ח‬ ‫שעות‪ .‬‬ ‫ובאלפסי זוטא (סופ״ד דברכות) כתב‬ ‫הרמ״ע דבחשש גשמים יברך אחר ג׳‬ ‫ימים‪ .‬והעיד שכן‬ ‫המנהג) לאפוקי מפלוגתא דנהרדעי ורב‬ ‫יהודה כמש״כ בכת״י שהובא בטוב עין‪.‬אך‬ ‫אפשר שטעמו לא לברך לפני ז׳ חלוק‬ ‫מהטעם של השערי אורה)‪ .‬וכן לשון רבינו‬ ‫יונה דיברך ב׳ או ג׳ ימים אחרי המולד‪.‬וגם מהרמ״ע פאנו שהיה מגדולי‬ ‫המקובלים מוכח שאין חשש ברכה‬ ‫לבטלה אם מברך לפני ז׳ ימים‪ .‬וע׳ בשיירי כנה״ג (סי׳‬ ‫תכו) ושלמ״צ (דף רל״ב) ונהר מצרים‬ ‫(הל ר״ח) שבחסרים כמה שעות ליום ז‬ ‫א בו ת‬ ‫בוודאי יש להקל כדי לזכות לרוב עם‬ ‫במוצ״ש)‪.‬כשחל‬ ‫במוצ״ש‪ .‬דחיישינן‬ ‫שיעבור הזמן ויהיה מעונן וכדברי‬ ‫השו״ע ח״ב לברך רק במוצ״ש ב) שלא‬ ‫להחמיץ המצוה‪ .‬דכל דברי‬ ‫מרן רק ע״פ קבלה‪ .‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן תכח ‪ -‬פדר קביעת המועדים ופדר הפרשיות‬ ‫הפטרת דרשו במנחה בצום גדליה‬ ‫סעיף ח‪ :‬ביום צום גדליה במנחה מפטירין דר שו‬ ‫נ הגו‬ ‫בי מי‬ ‫קדם‬ ‫ל ה פ טיר‬ ‫במנ ח ה‬ ‫של‬ ‫צו ם‬ ‫גד לי ה‬ ‫״ ד ר שו‬ ‫ה׳‬ ‫ב ה מ צ או״‪ *257‬וי ש או מרי ם של א מ ב ר כין על הפטר ה ז ו‪*258‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫לפעמים טורח לקבץ עשרה‪ .‬שכן אף‬ ‫שבתשובותיו (סי ע״ח) כתב להלכה‬ ‫לברך אחר ז ׳ ימים דוקא‪ .‬וכ״כ בשו״ת פאם ים (סי ו )‪.‬‬ ‫נמצא בידינו כמה סיבות למה יש בדוקא‬ ‫לקיים המנהג לברך אחר ג ׳ ימים‪ .‬יפה עושה‬ ‫ע״כ‪ .‬‬ ‫וגם החיד״א גופיה בשו״ת טוב עין( סי׳‬ ‫יח אות עו) הביא מכת״י וז״ל‪ .‬בנפל המולד בליל חמישי כבר‬ ‫במוצ״ש אפשר לברך‪ .‬‬ .

‬וכ״כ בשו״ת‬ ‫אהל יעקב (ששפורטש סי׳ סד)‪ .‬ובב״י כתב דלהשלים בתרתי‬ ‫דתיובתא יאמר דרשו בצום גדליה‬ ‫כמש״כ התוספות במגילה (דף לא ד״ה‬ ‫ראש חודש)‪ .‬‬ ‫שהוא דומה לבשורת הגאולה ע״י משה‬ ‫במצרים‪ .‬שמפטירין תרתי‬ ‫דתיבתא‪ .‬ולא מכח הפטרה‪ .‬‬ ‫בפסיקתא שהובא בטור‪ .‬ועפ״ז‬ ‫נהגו רוב עדות המזרח דלא כמר״ן‪ .‬וכך‬ ‫הובא באו״ז(ח״ב סי׳ שצ״ג) ע״פ רש״י‪.‬והוי כעין המאורע בכל שבת‬ ‫הגדול‪ .‬ולמור״ם‬ ‫מברך על ההפטרה כדין‪ .‬ע״כ הוא לעורר‬ ‫בתשובה גרידא‪ .‫רמד‬ ‫מגן‬ ‫סימץ תל‬ ‫אבות‬ ‫סימן תל ‪ -‬ובו סעיף אחד‬ ‫הפטרת שבת הגדול‪ .‬גם כ ש חל ער ב פסח‬ ‫ל היו ת ב ש ב ת‪*259‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫ובשו״ת מים חיים ח״ב (סי׳ ז ׳)‪ .‬שמנהג‬ ‫א״י שלא כדעת מר״ן‪.‬‬ ‫‪ .‬וע׳ בהגהת הגר״ש אבן דנאן‬ ‫שליט״א (בסוף הספר) שכן נהגו בפאס‪.‬משא״כ למר״ן‬ ‫שלא הביא דין זה‪ .‬‬ .‬ועל כן פשוט שאין לברך כלל‪.‬אכן מר״ן בסי׳ תכ״ח‬ ‫כתב בהדיא דמפטירין‪ .‬‬ ‫וצע״ג]‪ .‬ונהגו‬ ‫כדעת מר״ן‪.‬כפי שהעיד בלדוד‬ ‫אמת (סי׳ כ״א אות כ״א)‪ .‬‬ ‫וע בלבוש (שם) שכתב הטעם למה‬ ‫מפטירין בשבת זו וערבה‪ .‬וכך‬ ‫דעת עוד כמה גדולי הדור ע״ש‪.‬וכשחל בערב פסח‬ ‫סעיף א‪ :‬שבת שלפני פסח קורין או תו שבת הגדול מפני שנעשה נס בו‬ ‫מ פ טי רין ב הפ טר ת ״ו ער ב ה ל ה׳״ ב ש ב ת הג דו ל‪ .‬שזה‬ ‫המנהג וכדעת מר״ן‪ .‬‬ ‫‪ .‬ומשמע בברכה‪.‬ומשמע סתמא שדין‬ ‫הפטרה זו ככל הפטרות בברכה‪ .‬‬ ‫ברם ברמב״ם (פי״ג הל׳ תפלה) מבואר‬ ‫שלא מפטירין בשום תענית צבור‪ .‬דכתיב בה‬ ‫הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא‪.‬אלא מחמת‬ ‫התשובה לעורר הלבבות לאותה המדה‬ ‫דוקא‪ .‬ולא‬ ‫מפטירין בצום גדליה‪ . 258‬כן כתב בשו״ת פאת ים (שם) שאין‬ ‫אנו קוראים את ההפטרה בתורת חיוב‬ ‫כלל‪ .‬‬ ‫[וכ לבסס דבריו‪ .‬ומקור למנהג‪.‬‬ ‫וכך דייק בשו״ת יבי״א (ח״ד סי׳ לט)‬ ‫מדברי החיד״א שכתב לפרש הפטרת‬ ‫שבת הגדול ״וערבה״ בכל ספריו‪ .‬שהרי מרן לא הביא‬ ‫א בו ת‬ ‫דין זה אלא מור״ם הביאו‪ . 259‬כן המנהג הפשוט והביאו בנוהג‬ ‫בחכמה (רל״ו) ובנהגו העם (פסח)‪.‬וכתב הגר״ז (שם) שכך מנהגם‬ ‫כשחל ער״פ להיות בשבת (ולא רק‬ ‫כשלא חל בער״פ כדהעתיק הלבוש)‪ .

‬‬ ‫והעתיק הדברים בכה״ח (ס״ק עח)‪.‬הגה‬ ‫ונוהגין כסברא הראשונה בכל‬ ‫תערובות שהוא לח ולח‪ .‬מיהו בדבר יבש שנתערב‪ .‬‬ ‫ואמנם רבו המחמירים בפסח לחוש‬ ‫לחוזר וניעור אפילו בדבר לח‪ .‬ובנוב״ק (או״ח סי כ״ד) כתב‬ ‫דהמנהג הפשוט במדינות פולין ואשכנז‬ ‫להקל כמסקנת הרמ״א‪ .‬עיי״ש‪.‬או שיש לחוש לתערובת כגון פת‬ ‫שנפל ליין‪ .‬דחיישינן שמא נשארו בו פירורין ונוחנין‬ ‫טעס בפסח‪.‬מעולם לא‬ ‫ראיתי מנהג בזה להחמיר בפסח שלא‬ ‫כדעת מר״ן״‪ .‬ובזה יש יותר‬ ‫צד לנקוט כהדעה הראשונה אפ ׳ אם י״א‬ ‫קמא (ע׳ בכללים במבוא הכללי למנהגי‬ ‫המערב)‪ .‬אע״פ שנטלו משס אסור בפסח‪ .‬ואח״כ הביא שיש‬ ‫חולקים‪ . 261‬כן העיד בקיצוש״ע (טולידנו הל׳‬ .‬וסתם ויש הל׳ כסתם‪ .‬‬ ‫הכא הביא מר״ן דעה שניה‪ .‬וע״ע במחז״ב‪. 260‬כ״כ הגר״ש משאש זצ״ל במכתב‬ ‫לספר מקראי קודש (פסח) (דף תקפ״ג)‪:‬‬ ‫״על שאלתו אם אנו נוהגים להחמיר‬ ‫בהלכות פסח כמור״ם ז״ל ולא כמר״ן בדין‬ ‫חו״נ ובדין חטה שלא נתבקעה‪ .‬ובפר״ח‬ ‫(שם) כתב דקבלת הגאונים המחמירים‬ ‫בכל דבר לח לומר חו״נ תכריע‪ .‬וכן מוכח משו״ת קרית דוד‬ ‫חנה ח״ב (סי עב) דקיי״ל בזה כמר״ן לענין‬ ‫מה שכתב לענין שכר‪ .‫מגן‬ ‫אבות‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן תמז ‪ -‬דיני תערובת חמץ בתוך הפסח‬ ‫חוזר וניעור בפסח‬ ‫סעיף ד‪ :‬אם נתערב החמץ קודם פסח ונתבטל בס'‪ .‬‬ ‫א בל‬ ‫ב די ע ב ד מ תי רין הכל‪*261‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬ויש חולקים‪ .‬אינו חוזר וניעור בפסח‬ ‫לאסור במשהו‪ .‬‬ ‫אולם מאחר שחמץ פגום איסורו דרבנן‬ ‫משמע מדעת מר״ן להתיר מדהביא‬ ‫בסתמא להתיר‪ .‬‬ ‫י ש או מרי ם ש ה מנ הג ה פ שו ט ל הורו ת כ ד ב רי מ ר ״ן ו מו ר״ ם דל ח בל ח‬ ‫מ תב טל קוד ם הפסח ו אין אנו או מרי ם חוז ר וני עו ר‪*260‬‬ ‫וי״ א‬ ‫שנ הגו‬ ‫לכ ת חיל ה‬ ‫ל חו ש‬ ‫ל כל‬ ‫ה חו מרו ת‬ ‫ד חוז ר‬ ‫וני עו ר‪.‬ונמשך‬ ‫אחריו בברכ״י (אות יד) שרוב החכמים‬ ‫נהגו דין חוזר וניעור (וקאי על נידון‬ ‫הפר״ח בחטה שבתוך השמן ושטעמו‬ ‫א בו ת‬ ‫עדיין נאסר מדין חו״נ)‪ .‬ועוד‪.‬‬ ‫‪ .‬בלשון יש‬ ‫חולקים ולא יש אומרים‪ .‬וכ״כ בשו״ת‬ ‫כפי אהרן ח״ב (או״ח סי׳ ו ׳) וכתב בזכור‬ ‫לאברהם (הל׳ פסח) שזה מנהג טורקיא‪.

‬ובמקוס שיש מנה‪ .).‬ובשו״ת מקוה‬ ‫המים (ח״ב סי׳ טו) החמיר לכתחילה‬ ‫בנטל״פ‪ . 262‬כ״כ בנוהג בחכמה (דף קס‪.‬‬ ‫שגם בדין סתם כלים אינם בני יומן‬ ‫הקילו‪ .‬‬ ‫והוסיף‪ :‬״מצאתי כתוב בכ״י מהרה״ג‬ ‫מו״ה משה בן שמחון שקיבל מהרה״ג‬ ‫מו״ה אברהם בן סומאל זצ״ל מחכם‬ ‫מו״ה אליהו מפטאן זצ״ל שמנהג מחז״ק‬ ‫פאס יע״א כמרן זצ״ל״‪ .‬‬ ‫נו תן טעם לפג ם מו תר גם בפס ח ו ל א חיי שינן ל ד ב רי מור״ ם ל א סור‪*262‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫פסח דף פ״א)‪ :‬וסיים ״כן מנהגנו‬ ‫בארצות מארוקו״‪.‬וכדעת הפר״ח‪.‬ע״ש‪.‬הגה ויש מחמירין‪ .‫סימץ תמז‬ ‫אבות‬ ‫נותן טעם לפגם בפסח‬ ‫סעיף י‪ :‬נו תן טעם לפגם מותר גם בפסח‪ .‬וכן נוהגין באלו‬ ‫המדינות‪ .‬ודלא כמש״כ‬ ‫הכה״ח (סי׳ רכו) דמחמירין בפסח בכל‬ ‫החומרות כדעת מור״ם‪ .‬‬ ‫דהעיקר כדעת מר״ן‪ .‬‬ .‬וכן עולה ממכתב‬ ‫א בו ת‬ ‫הגר״ש משאש זצ״ל (הובא לעיל סי׳ ד ׳)‪.‬‬ ‫‪ .‬להחמיר אפילו משהו ונ״ט לפגס אסור‪.‬וה״נ בנטל״פ‪ .

‬‬ ‫ועושה כן ג׳ פעמים) דומיא דמש״כ‬ ‫בשו״ע סעיף כ״א דמתירין במילוי ועירוי‬ ‫ג׳ פעמים‪ .‬וממלאו שוב לכ״ד שעות‪.‬ועד היום הכל שוטפים כלים‬ ‫ורוחצים אותם היטיב ומשתמשים בהם‬ ‫וכן נוהגים ע״כ‪.‬‬ .‬וכן המנהג באשכנז ובמדינות‬ ‫האלו‪.‬דכיון‬ ‫דרוב תשמישו בצונן יש להקל‪.‬וכן העיד הגר״ש‬ ‫משא״ש בהסכמתו להגדש״פ כה לחי‬ ‫להגר״י חזן זצ״ל שהחמיר לבני ספרד‬ ‫להשתמש דוקא בכוסות זכוכית‪ .‬ו א פ׳‬ ‫ה ש ת מ שו בו ב ח מין‪ .‬ו ד ל א כדע ת מור״ ם‪*263‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬‬ ‫וע׳ בקיצוש״ע (טולידנו סי׳ ר״צ) דג״כ‬ ‫העתיק בסתמא כן‪ .‬‬ ‫ויש שנהגו לשוטפם ג׳ פעמים הנקרא‬ ‫מילוי ועירוי (פירוש שממלא המים על‬ ‫גדותיו ויניחם בו כ״ד שעות מעת לעת‪.‬‬ ‫ושופך המים‪ .‬‬ ‫וציין לדברי הבית יהודה (ע״ש) במנהגי‬ ‫אלג׳יר‪ . 263‬כ״כ בנוהג בחכמה (דף קס״ג)‪.‬והשיג‬ ‫וז״ל ואנכי לא ידעתי ולא ראיתי מנהג‬ ‫זה כלל נוהג במראוקו גם אצל גדולי‬ ‫א בו ת‬ ‫תורה‪ .‬‬ ‫המנ הג ל ה קל ל ה ש ת מ ש ב כ לי ז כו כי ת שנ ש ת מ שו בהם כל ה שנ ה‪ .‬הגה ויש מחמירין‬ ‫ואומריס דכלי זכוכית אפי' הגעלה לא מהני להו‪ .‬וכ״כ בכה״ח ס״ק רצה‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫סימן תנא ‪ -‬דיני הגעלת כלים‬ ‫הכשר כלי זכוכית בפסח‬ ‫סעיף כ״ו‪ :‬כלי זכוכי ת אפי' מבניסין לקיום ו אפי' משתמש בהם בחמין א"צ שום‬ ‫הבשר‪ .‬שכתב כן‪ .‬שאינם בולעים‪ .‬וכן מנהג תוניס‬ ‫כמש״כ בברית כהונה (דף מ״ח אות ח )‪.‬ובשטיפה בעלמא סגי להו‪ .

‬‬ ‫והדברים מפורסמים‪. 264‬כ״כ בשו״ת משפט צדקה ביעקב‬ ‫ח״א (סי ט ) במכתב ששלחו לו רבני‬ ‫הדור לאסור אכילת אורז בפסח מאחר‬ ‫שנטחן עם סובין ומורסן‪ .‬עמאר זלה״ה ונוהגים‬ ‫א בו ת‬ ‫כדבריו במערב הפנימי‪ .‬‬ ‫ובפקודת אלעזר (סי נא ס ט ) כתב‬ ‫שכל ההמון בירושלים נמנעים מאכילת‬ ‫אורז בפסח וכך העיד בנוהג בחכמה‬ ‫(פסח)‪ .‬כיון‬ ‫שהש״ס פליג עליה]‪ .‬אבל לא אורז ושאר‬ ‫מיני קטניות‪ .‬‬ ‫הגה ויש אוס־יס והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות‪.‬וסיים דיש ג׳ סיבות‬ ‫לאיסור‪ .‬והברכ״י (שם) הביא בשם המהר״י‬ ‫זיין שכתב שפשט איסורו בכמה קהילות‪.‬והסיק‬ ‫דיש לנו לאוסרו מאחר דטוחנין בו‬ ‫מורסן כדי להחליקו‪ .‬ומותר לעשות מהם תבשיל‪.‬‬ ‫ב) אפשר לזייפו בקמח‪ .‬וכן נהגו בארצות‬ ‫טורקיה וכמו שהעיד בלב חיים ח״א (סי‬ ‫צ״ב)‪ .‬וא״כ‬ ‫אינו שייך כלל לגזירת קטניות אשר דיבר‬ ‫בו הרמ״א ואסר כל מיני קיטניות מגזירת‬ ‫דילמא אתו לאחלופי‪ .‬קמו ופרשו חכמי המערב‬ ‫מאכילתה מחשש חמץ במשהו‪ .‬וגם אינם באים לידי חימוץ‪ .‬ובמחזיק ברכה‬ ‫(סי תסז אות י ) הביא מכ״י מרבינו‬ ‫חיים ן עטר זלה״ה דהאידנא דלא‬ ‫בקיאין בחליטה לכתחילה אסור‪ .‬ושכך‬ ‫הורה הר׳ ש‪ .‫סימץ תנג‬ ‫אבות‬ ‫סימן תנג ‪ -‬דיני החטים וטחינתם למצות‬ ‫אכילת אורז וחומוס ושאר קטניות בפסח‬ ‫סעיף א‪ :‬אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה ו בו'‪ .‬ג) משום‬ ‫תערובת חיטים קלופים‪ .‬והביא עוד‬ ‫מחכמי תיטוואן שגם נזהרו מאורז [רק‬ ‫לא הסכים לטעם שהוגד לו שחיישינן‬ ‫לר״י בן נורי שאורז מחמיץ‪ .‬‬ ‫ראה ב הער ה‪*265‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫‪ .‬והשיב שגם‬ ‫מור אביו נהג לאסור אף הכלים‪ .‬א) מחשש שטחנו עמו מורסן‪.‬‬ ‫והנה מדברי כל הפוסקים עולה שרק‬ ‫באורז שהיה קיים בו חשש של תערובת‬ ‫מורסן‪ .‬ונמשכו‬ ‫אחריו אנשי מקניס ונהגו כמנהגו‪ .‬ובספר נהגו העם (פסח)‪.‬והעיד גם על‬ ‫ירושלים שנהגו הכי‪ .‬וא״א להמלט מזה‬ ‫דיהיה בו איסור משהו‪ .‬ולעיקר ההלכה‬ ‫מנהג כל ארצות ספרד ובכללם המערב‬ ‫הפנימי שכל מיני קטניות מותרים בפסח‪.‬‬ ‫וכן מבואר בהדיא מדברי השואלים‬ .‬‬ ‫המנ הג‬ ‫ה פ שו ט‬ ‫ב כל‬ ‫ע רי‬ ‫ה מערב‬ ‫ה פני מי‬ ‫ל ה מנע‬ ‫מ אכיל ת‬ ‫או רז‬ ‫בפסח‪ *264‬ו ל ענין אם מו עי ל ל שנו ת ו ל ב ט ל מנ הג ז ה ע ״י התרת נד רי ם‪.

‬אמנם בלא‬ ‫ריעותא לא היה קם ועושה מעשה‬ ‫לאוסרו‪ . 265‬שורש הספק‪ .‬וכידוע‬ ‫שמתחילה הג״ר יהודה בן עטר היה נוהג‬ ‫היתר באכילת האורז בפסח‪ .‬וכ״כ‬ ‫בפקודת אלעזר‪ .‬וידוע שכן היה מורה‬ ‫הגרב״צ אבא שאול זצ״ל (ע״ע באורל״צ‬ ‫ח״ג) שאין להתיר אכילת אורז ע״י‬ ‫התרה‪ .‬אמנם נר דלבני המערב הפנימי‬ ‫אין הדבר אסור כ״כ כמו לבן אשכנז‪.‬ודוקא‬ ‫כשהוא בלא חליטה‪ .‬וציין לחת״ס‬ ‫א בו ת‬ ‫ולקיצוש״ע‪ .‬וכן העלה באורך בשו״ת‬ ‫מים חיים ח״א (סי קסא)‪ .‬כמש״כ בשו״ת‬ ‫מהרש״ל (סי ו )‪ .‬שגם אורז‬ ‫מעיקר הדין מותר‪ .‬בעי‬ ‫בי״ד גדול מהם כדי להתירו‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫רמט‬ ‫ונ הגו רבי ם ל ה מנע מ א כיל ת ק טניו ת ו פו לי ם י ב שי ם‪ .‬יש‬ ‫לצרף גם טעמו של הרמ״א‪ .‬‬ ‫וכן מבואר מהמחז״ב בשם רבינו ח‪ .‬היינו בנוסף לחשש‬ ‫מורסן‪ .‬‬ ‫ואפשר שבכה״ג לא קבלנו על עצמינו‬ .‬אלמא דע״י התקנה‬ ‫דחליטה כלל וכלל שרי‪ .‬וכן ראיתי‬ ‫בספר לקט הקמח (אות פ ׳) שכתב אודות‬ ‫אכילת אורז בפסח‪ :‬״מנהגנו לאוסרו‬ ‫בפסח ע״פ עדות הסוחרים האומרים‬ ‫שבא בספינה מעורב עם שקים של קמח‬ ‫ומתערב בו אבק הקמח‪ .‬כעין מה שהבין‬ ‫החת״ס בדעת הרמ״א‪ .‬ואנו פירשנו‬ ‫מחשש)‪ .‬וכה״ג אין‬ ‫לו התרה‪ .‬כנ״ל‪.‬ן‬ ‫עטר ז״ל‪ .‬דהנה בשו״ת חת״ס‬ ‫(או״ח סי קכב) הסיק דמי שרוצה להתיר‬ ‫אכילת האורז בפסח בהתרה אין לו על‬ ‫מה לסמוך‪ .‬ולכן בשעת הדחק התירו אכילת‬ ‫אורז ע״י קינוח האורז מכל אבק‪ .‬‬ ‫ואפי לדברי החת״ס יש לדון להקל בזה‬ ‫ע״פ מה שהוכחנו מגאוני המערב הפנימי‬ ‫דמה שאסרו אצלנו האורז לא היה מצד‬ ‫שתיקנו כך מדרך גזירה‪ .‬ובמשפט וצדקה ביעקב שם‬ ‫הוסיף דמאחר שנפלה ריעותא באורז‪ .‬אלא חששא בעלמא משום‬ ‫שבמציאות אירע שנתערב בו חמץ‪.‬ו כן מ מיני ת בליני ם‬ ‫מ קו ר‬ ‫במשפט וצדקה ביעקב (שם)‪ .‬ודיבר קשות‬ ‫על הנוהגים לאסור כל מיני קטניות‬ ‫כסייג‪ .‬אלא מנהגנו לאסור רק האסור‪.‬אלא שלפני״כ‬ ‫במשך כל הדורות היו אוכלים אורז‬ ‫בפסח‪ .‬וכן‬ ‫הובא במים חיים (ח״ב ב׳ מב)‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫נהגו לאוסרו אטו הבא ממדינת הים‪.‬ורק נפל בו חשש‬ ‫דחמץ משהו מצד המציאות‪ .‬ורק בשלב מסויים נפלה בו‬ ‫תקלה‪ .‬וגם האורז הגדל‬ ‫בערי המערב‪ .‬שרק לכתחילה אסרו‪ .‬‬ ‫(ובנוהג בחכמה דף ק״ס כתב דלא‬ ‫אוכלים קטניות בסתמא‪ .‬אבל בוודאי אינ״ז ממש‬ ‫כדבריהם דהם אסרו מגזרה‪ .‬וגם מה שהוסיף שני טעמים‬ ‫נוספים לאיסור‪ .‬וכ״כ הרבה פוסקים דמנהג‬ ‫קהל לא שייך בו התרה‪ .‬‬ ‫ובשעת הדחק התרנו את הכל ע״י קנוח‬ ‫גרגרי האורז בבגד נקי מכל אבק‪ .‬וכן‬ ‫עשינו בשנת תרכ״ח ותרכ״ט שהיה דוחק‬ ‫הרבה בקמח כשר של חיטים״ וע״ע‬ ‫בשו״ת ליצחק ריח (אות א׳ ס״ג)‪ .‬שנוהגים לאכול קטניות‬ ‫חוץ מאורז‪ .‬דכיון שמנהג זה שהתפשט‬ ‫אצל ערי אשכנז נוסד ע״י הגאונים‪ .‬‬ ‫ומבואר מכל המקורות הנ״ל דמה שאסרו‬ ‫אכילת אורז בפסח לא היה זה תיקון כגדר‬ ‫וסייג‪ .‬שטחנוהו עם מורסן כדי‬ ‫להחליקו‪ .‬ובימינו חששות אלו לא קיימים‪.‬ובא משומר ע״י ישראל‪.

‬וצ״ע‪ .‬ומאחר שכן‪ .‬וע״י‬ ‫בדיקה קפדנית והשגחה אפשר שיש‬ ‫להקל בזה‪ .‬שמצד גזירת‬ ‫קדמונים אוסרים‪ .‬וברב פעלים‬ ‫ח״ג(סי׳ ל ׳) ג״כ התיר אורז ע״י התרה‪. 266‬כן מנהג רבים‪ .‬וע״ז שייך התרה‪.‬‬ ‫אך אינו ראיה לעניננו‪ .‬‬ ‫דרק באורז יש לדון שהוי כקבלת רבים‬ ‫שלא שייך ביה התרה‪ .‬ובפר״ח תמה ע״ז דהא‬ ‫קיי״ל דלא גוזרים גזירות מעצמנו‪ .‬וכן‬ ‫הבין החת״ס ברמ״א‪ .‬דאינו דבר‬ ‫הנאסר בקיבוץ חכ׳ אלא הנהיגו העם לא‬ ‫לאכול כמה מינים‪ .‬ולא מגזירה‪ .‬אם יש להם צורך לאכול מהם‬ ‫בפסח‪ .‬כיון שאין‬ ‫חשש גדול שנתערב קמח כפעם‪ .‬והטעם כאמור‬ ‫ששכיח שיתערב בו קמח‪ .‬ואין חשש טחינה עם‬ ‫התערובת מורסן‪ .‬דשם איירי‬ ‫במקצת העם שפרשו מאורז ולא קהילה‬ ‫שלימה]‪ .‬די״ל דמה שנמנעו מזה הוא רק‬ ‫במקומות ששייך עכ״פ לחשוש‪ .‬‬ ‫עוד יש לצרף מש״כ הלב חיים (שם)‬ ‫שאפי׳ לבני אשכנז מועיל התרה‪ .‬ששמו בערבית‬ .‬דלבני ספרד רק נמנעו‬ ‫בזה מדרך חומרא‪ .‬‬ ‫ע לעיל‪ .‬ועיין‪.‬משא״כ במה‬ ‫שנמנעו משפחות מסויימות מסוכר וזעפרן‬ ‫וכו׳ אינ״ז מנהג שהתפשט בכל הקהילות‬ ‫שצריך בי״ד אחר להתירו‪ .‬ואולי‬ ‫אפי׳ התרה אינו צריך‪ . 267‬כן מובא בשו״ת מים חיים (ח״ב‬ ‫סי׳ מב) ויש שנתנו טעם‪ .‬וכן הובא המכתבים ח״ב סי׳‬ ‫תשסח) ובמים חיים (ח״ב סי׳ מב)‪.‬כיון‬ ‫דהוי כדברים המותרים‪ .‬‬ ‫‪ .‬דע״י התרה‬ ‫מותר‪ .‬שו״ר‬ ‫כן בשו״ת לב חיים (ח״ב סי צ״ד)‬ ‫שכתב דמה שכתב החיד״א בשם מהר״י‬ ‫זיין שפשט איסורו בכמה קהילות‪ .‬אם‬ ‫ש ש מו דו מ ה ל ח מץ‬ ‫ק טניו ת י ב שי ם‬ ‫אבל‬ ‫או כלי ם‬ ‫א בו ת‬ ‫בימינו ישגיחו בתעשיית האורז השגחה‬ ‫קפדנית‪ .‬וע במה שכתבנו לעיל‪.‬היינו ע״פ ההג״מ‬ ‫(פ״ה הל״א) בשם הסמ״ק מגזירת דילמא‬ ‫אתו לאחלופי‪ .‬ופליג על החת״ס ודעימיה שכ׳‬ ‫שאין בקבלת רבים התרה‪[ .‬נוסף לכך יש לומר דגם הרמ״א‬ ‫אשר אסר קטניות‪ .‬‬ ‫‪ .‬מכ״מ להלכה אין‬ ‫הדבר מסור אלא לגדולי ההוראה‪.‬וקיל טפי לענין‬ ‫התרה‪ .‬בזה וודאי יש להתיר ע״י התרה‪.‫אבות‬ ‫סימץ תנג‬ ‫כ מו ז ע פ רן ש היו נ מצ אי ם ב תוך ש קיו ת פ תו חו ת ו ש כי ח שי ת ער ב בו‬ ‫קמח‪ *266‬אבל א כיל ת א פוני ם ל חי ם ו כדו מ ה מו תרי ם*‬ ‫יש‬ ‫שנ מנ עו מ אכיל ת חו מו ס בפס ח ונ תנו סי מן‬ ‫ב ל שון‬ ‫ע ר בי‪ *267‬י ש‬ ‫שנ מנ עו‬ ‫מ א כיל ת‬ ‫מ קו ר‬ ‫לפרוש מאכילתה‪ .‬אך בשו״ת אג״מ‬ ‫(או״ח ג ׳ סי׳ סג) ביאר בגדר חומרת‬ ‫קטניות אליבא דהרמ״א‪ .‬‬ ‫ונר׳ דאותם שנמנעו מאכילת סוכר וזעפרן‬ ‫וכדומה‪ .‬לא קיבלו להחמיר‬ ‫בכה״ג‪ .‬ושגם בשקיות לא יתערב בו‬ ‫שום קמח‪ .‬ובימינו‬ ‫שפקע החשש תו ליכא למיחש‪ .‬וע״ע בשו״ת ליצחק ריח (אות‬ ‫א׳ ס״ג)‪ .‬דפרשו מאורז רק מצד‬ ‫חשש ומניעה בעלמא‪ .‬ועכ״פ לסניף ודאי אפשר‬ ‫לצרף להתיר ע״י התרה‪ .‬אגב‬ ‫שיטפא כתב כן‪ .‬ולפ״ז יש לדון‬ ‫אם בימנו שייך חומרא זו‪ .

‬ויש שאפי‬ ‫לחים אינם אוכלים אותם‪ .‬ומאחר שאינו טעם‬ ‫המכריח‪ .‬‬ ‫וכ״כ בנוהג בחכמה (דף קס) שאין‬ ‫אוכלים אפונים בתבשיל‪ .‬אך‬ ‫כאמור אין לפרוץ גדר‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫‪ .‬שכן‬ ‫החומוס רק מצד שמו פירשו ממנו‪ .‬וע בשו״ת דברי שלום ואמת‬ ‫(עמאר ס ט״ז) דסוכר קלאב [העשוי‬ ‫ככובע] התיר לאוכלו בפסח מאחר שאין‬ ‫בו חשש חמץ‪ . 270‬כך הובא בכה״ח (שם ס״ק יג)‬ ‫שבשעת הדחק הותר גם לשיטת הרמ״א‬ ‫כמש״כ החיי״א‪ .‬וכאמור בימינו‬ ‫לא שייך כ״ז‪ . 269‬ע׳ בנהגו העם (פסח)‪ .‬וצ״ע אם בימינו שלא‬ ‫מצוי שמדברים בערבית עדיין שייכת‬ ‫חומרא זו‪ .‬‬ ‫והתיר לו הגאון רבי חיים סריריו זצ״ל‬ ‫מעיר פאס לאכול אורז בפסח‪.‬ומשמע מדבריו‬ ‫שהמנהג במקומם (מכנאסא) היה להמנע‬ ‫מסוכר דק מחשש חמץ‪ .‬וכן מנהג‬ ‫מראככש‪ .‬ויש שהעידו שבעיר צפרו נהגו‬ ‫היתר באכילתם‪ .‬ומצאתי כן‬ ‫בשד״ח (כללים מ סי ל״ז ד״ה שוב‬ ‫ראיתי) בשם החקקי לב (או״ח סי׳ יג)‪.‬‬ ‫שאירע פעם מקרה שהיה מצוי קלקול‬ ‫מעיים אצל התינוקות מחמת המצה‪. 268‬כן המנהג להקל כיון שלא היה‬ ‫שייך בהם תערובת קמח‪ .‬‬ .‬שהעידו שאין בו שום‬ ‫סרך וחשש חמץ‪ .‬רבים מהקהילות בצפון מרוקו‬ ‫שדיברו ספרדית נהגו באכילת חומוס‬ ‫בפסח‪ .‫מגן‬ ‫אפוני ם ל חי ם‪ *268‬י ש‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫שנ הגו ל א ל א כו ל סו כר בפס ח‬ ‫מחשש‬ ‫שנ פ לו‬ ‫ח תיכת פת ב תוך ה סוכר‪ *269‬אך ל צו ר ך חול ה או ק טן מו תר ל א כו ל או רז‬ ‫ו ש א ר ק טניו ת א חרי בדי ק ה ק פדני ת מ ח ש ש ת ערוב ת ח מץ‪*270‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫דומה לחמץ‪ .‬וכן מנהג‬ ‫מראככש‪.‬וכן שמעתי מזקן אחד‪.‬ואולי זה קל מאורז‪ .‬ובהשגחה קפדנית יש לדון‬ ‫להתיר‪.‬בלא שאלת חכם‪.‬‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ .

‬א) זכר לענני הכבוד‪ .‬‬ ‫נמצא באחד מהקדמונים רבינו יצחק‬ ‫אלאחדב זצ״ל תלמידו של ר״י בן הרא״ש‬ ‫א בו ת‬ ‫בהגדש״פ ״פסח לדורות״(דף מה‪ ).‬וז״ל‪:‬‬ ‫ומנהג ספרד להגביה הקערה בידו ואומר‬ ‫״הא לחמא עניא״‪ .‬ונו תנין אותה תחת המפה‪ .‬כנו ס ח ת הר מב״ ם‪*271‬‬ ‫ונו הגי ם‬ ‫בע ת‬ ‫א מיר ת‬ ‫״ ב ב הי לו״‬ ‫ל סו ב ב הקערה על ר א ש כל‬ ‫א חד‬ ‫מ ה מ סו בין ג׳ פע מי ם‪*272‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬וגם לנשים סיבבו‬ ‫את הקערה‪ .‬ובנוה״ב שם הביא‬ ‫כן מהחיד״א בספר מעגל טוב (הוצאת‬ ‫מקיצי נרדמים)‪ .‬‬ ‫ל פני‬ ‫נו ס ח‬ ‫הא‬ ‫לחמא‬ ‫עני א‪. 271‬כן המנהג הפשוט כדאיתא בהגדת‬ ‫הרמב״ם (סוף הל פסח)‪ .‬וכ״כ בספר ערב‬ ‫פסח (דפוס לוורנו) ״נהגו לסבבה על‬ ‫ראשי המסובין וכו׳ יצאו במצרים ג״פ״‪.‬וחציה השני ישים בין‬ ‫שני השלימות‪ .‬וי תן חציה לאהד מהמסובין‬ ‫לשומרה לאפיקומן‪ .‬‬ ‫‪ .‬ב) להמחיש‬ .‬ובקיצושו״ע (טולידנו דף‬ ‫קמ״ז אות י״ז)‪ .‬ויגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר הא לחמא עניא עד מה‬ ‫נשתנה‪.‬ונהגו להקיף הקערה‬ ‫סביב ראש הקטנים״‪ .‬וכתב בנוה״ב‬ ‫שם שנראה שהוא מנהג נפוץ בכל‬ ‫תפוצות ישראל‪ .‬כ״כ בנר המערב‬ ‫(עמוד סג׳ )‪.‬וכ״כ הגר״ח פלאג׳י בחיים‬ ‫לראש (הגדש״פ דף מט)‪ .‬שבהיותו בתוניס בליל‬ ‫פסח‪ .‬‬ ‫מ קדי מי ם‬ ‫ו או מרי ם‬ ‫״ ב ב הי לו‬ ‫י צ אנו‬ ‫מ מ צרי ם״‪ .‬ראה שנהגו כן‪ .‬ובאמת בלשון הר יצחק‬ ‫אלחדאב מבואר שזה מנהג כל ספרד‪.‬‬ ‫וכתבו הפוסקים כמה טעמים לסיבוב‬ ‫הקערה‪ .‬‬ ‫וכ״כ בנוהג בחכמה (דף קס״ג) וכן מנהג‬ ‫יוצאי לוב‪.‬‬ ‫ובנוסח הקידוש בדרום המערב בערי‬ ‫תאפילאלת נהגו בנוסח מיוחד שמקורו‬ ‫עוד מימי הגאונים‪ . 272‬כן המנהג הפשוט כפי שהעיד בנוהג‬ ‫בחכמה (שם)‪ .‬‬ ‫והתפשט גם לארצות המגר״ב‪ .‫אבות‬ ‫סימץ תעג‬ ‫סימן תעג ‪ -‬דיני כום ראשון ופדר הפסח עד כום שני‬ ‫נוסחאות ומנהגים באמירת ההגדה‬ ‫סעיף ו‪ :‬ויקח המצה האמצעית ויבצענה לשתים‪ .‬וגם‬ ‫בתורקיה (מקומו של הגרח״פ)‪.‬והמקור היותר קדמון‬ ‫למנהג לסובב הקערה על ראש המסובין‪.

‬דלא‬ ‫כהחיד״א במחז״ב שכתב לומר בצירי‪.‬אח״כ נוחנין בו מעט חומץ או‬ ‫יין אדוס זכר לדס‪ .‬ולמפורסמות אין צריך ראיה ע״כ‪.‬וצרור תלוי בו‪ .‬‬ ‫ונוסח ההגדה בדרום מרוקו יש בו‬ ‫הוספות שונות‪ .‬וכן הביא בספר נר‬ ‫המערב (דף שג) וכתב שקצת מן‬ ‫ההוספות ההם ישנם גם בהגדות בגדד‪.‬חייב‬ ‫אדם להראות ולא לראות כגירסת‬ ‫הרמב״ם‪ .‬ע׳ בשו״ת‬ ‫דבר אמת (להגר״י מונסונייגו זצ״ל)‬ ‫סימן א שהרחיב היריעה בזה‪ . 273‬כן המנהג הפשוט וכ״כ בהגדת‬ ‫״ערב פסח״(לוורנו) וז״ל באות ה ׳ [לפני‬ ‫יחץ] ״מנהגנו לומר בשעת הבציעה כך‬ ‫קרע ד את הים לי״ב קרעים ויצאו בני‬ ‫ישראל ביבשה״ ועי״ש מקורו‪ .‬ומכל מקום יש כמה‬ ‫דברים ידועים‪ :‬הא לחמא בקמץ‪ .‬‬ ‫‪ .‬ויוצאים כך‬ ‫אל מחוץ לבית בחפזון ובמרוצה‬ ‫בצעקות ״ככה עשו אבותינו במצרים״‬ ‫(נר המערב שם)‪.‬לא הוו‬ ‫שתקו מיניה (הפוסקים) ללמדנו חידוש‬ ‫זה‪ .‬ג) בזכות‬ ‫עשרה מצוות הרומזין ליו״ד ספירות שיגן‬ ‫עלינו והקערה מעל ראשנו דומה לכנפי‬ ‫היונה שהיונה כנפיה מגינות עליה אף‬ ‫ישראל המצוות מגינות עליהם (קיצוש״ע‬ ‫שם)‪ .‬ו כ מו שג אל ם‬ ‫ו הו שי ע ם מ ה עבוד ה הקשה ל חירו ת כך הקב״ ה יג א לנו מג לו ת ז ו ל מ ען‬ ‫ש מו הג דו ל ו הנו ר א״‪*273‬‬ ‫עשיית החרוסת‬ ‫סעיף ה‪ :‬הגה וכר וחרוסת יעשה עב זכר לטיט‪ .‬‬ ‫ובנוסחאות ההגדה קשה לקבוע איזה‬ ‫א בו ת‬ ‫נוסחאות הוקבעו‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫בע ת ב צי ע ת המצה ל ש תי ם י ש שנו הגי ם לו מ ר תפיל ה קצר ה ב ער בי ת‬ ‫ש תרגו מ ה כ ך‪ :‬״ככ ה קרע ה׳ את הים ל שני ם ע שר גז רי ם כ שי צ או בנ ״י‬ ‫מ מ צרי ם‪ .‬על י די א דוננו ונ בי אנו מ ש ה בן עמר ם ע״ ה‪ .‬‬ .‬ואמרו‬ ‫נוסח זו בערבית‪.‬‬ ‫נהגו בקצת מקומות להניח על השולחן‬ ‫קערת מים ודגים שוחים בהם‪ .‬ודעתו‬ ‫שאין לחוש כלל לסברא דנתגדלו‬ ‫השעורים‪ .‬ד) כעינ״ז כתב בחיים לראש שתחול‬ ‫הברכה על האדם משפע קדושה וברכה‬ ‫שיוצא מעשר ספירות‪.‬‬ ‫ובענין השיעורים בליל פסח‪ .‬ואחר‬ ‫קריאת ההגדה מניחים איש איש מקל‬ ‫על כתיפו‪ .‬לפני ביד חזקה זו הדבר‬ ‫יש שהוסיפו ״אמרו רבותינו ז״ל וכו ״‪.‬‬ ‫אך בארצות המגר״ב לא נהגו בזה‪ .‬וכתב שם בשם הפחד יצחק‬ ‫דאם אמת היה הדבר שהביצים שבהם‬ ‫שיערו חז״ל היו גדולים משלנו‪ .‬״זכר למקדש כהלל הזקן‬ ‫שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת לקיים״‬ ‫ולא ״מצה ומרור בלא ברכה וכו ״‪.‬‬ ‫אפיקומן בסגול‪ .‬ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהס ישראל כגון‬ ‫מ קו ר‬ ‫למסובים לומר כך יצאתם ממצרים‬ ‫בחפזון (נוהג בחכמה שם)‪ .

‬וכדעת השו״ע‪ .‬ונותנין עליו תבלין כגון קנמון וזנגביל‬ ‫הדומיס לתבן שהיו מגבלין בו הטיט‪.‬שקדים‪ .‬וכ״כ הגר״י‬ ‫מונסוניגו זצ״ל בקופת הרוכלים‬ ‫(שיעורין אות ב) ששיעור ששים‬ ‫בכמות ולא במשקל‪.‬אך יש להעיר‬ ‫דנראה יותר בכוונת המרבי״ץ שכן‬ ‫נהגו במשקל וכמו שסיים המבין שכן‬ ‫נהג הרב א״א כל ימיו‪ .‬בין בדאורייתא בין‬ ‫בדרבנן‪ .‬‬ ‫ושיעורים אלו משערים בנפח ולא‬ ‫במשקל‪ .‬‬ .‬והם‪ :‬התפוחים‪ .‬שדעת השו״ע שלא נתקטנו‬ ‫הביצים‪( .‫אבות‬ ‫סימץ תעג‬ ‫תפוחיס תאניס אגוזיס רמוניס שקדיס‪ .‬‬ ‫ל הו סי ף‬ ‫נ הגו גם‬ ‫ת מרי ם‪.‬ומוסיפים‬ ‫תמרים זכר לזאת קומתך דמתה לתמר‪.‬תאנים‪.‬הכוונה‬ ‫שמשערים במשקל‪ .‬וכן כשמזכיר מכות דצ״ך עד״ש באח״ב‪ .‬‬ ‫ו עו ד‬ ‫ת ב לינין‬ ‫הכל‬ ‫כ פי‬ ‫מה‬ ‫ש מ צוי‪*274‬‬ ‫אופן שפיכת היין בעשרת המכות‬ ‫סעיף ז‪ :‬הגה ונוהגיס לזרוק מעט מן הכוס באצבע כשמגיע לדס ואש ותמרות‬ ‫עשן‪ .‬וכמש״כ הצל״ח‬ ‫גופיה‪ .‬וכ״כ הגר״ש משאש זצ״ל במכתב‬ ‫בספר מקראי קודש (פסח) שכן המנהג‬ ‫לא לשער שיעורי ביצה בשיעור‬ ‫שנתקטנו השיעורים‪ .‬בכלל ובפרט‪ .‬רמונים‪ .‬ומה שנהגו לשער‬ ‫א בו ת‬ ‫לפי משקל טעות הוא‪ .‬‬ ‫ומוסיפים צמוקים זכר לגפן שנמשלו בו‬ ‫ישראל דכתיב גפן ממצרים תסיע‪.‬הנה בספר לב מבין ביו״ד ס׳‬ ‫קא ס״ט כתב שהשערה היא בכמות לא‬ ‫במשקל כמו שנהגו דיצא מן המנהג‬ ‫קולא שלו כהפה״ד גם הרב א״א לא‬ ‫נהג כן ויש להחמיר כדברי הפר״ח‬ ‫דברי א״א זצ״ל‪ .‬וכ״כ בשמ״ש‬ ‫ומגן ח״ב סי׳ עג ׳ ובח״ג יו״ד ס׳ מה ׳‬ ‫שמדידה בנפח היא המוסברת‪ .‬ובספר‬ ‫מזרח שמ״ש (סי צ״ח אות א ) הביא‬ ‫דבריו ותמה דראוי לכל מורי הוראה‬ ‫לשער לפי הנפח‪ .‬‬ ‫כ״כ במטה משה הל פסח (סי תרי״ב)‪.‬והמנהג פשוט‬ ‫שמשערין במשקל וגם הרב א״א עצמו‬ ‫נהג כן כל ימיו מבי״ן עכ״ל‪ .‬‬ ‫‪ .‬הכל ט״ז‬ ‫פעמיס‪.‬‬ ‫ו צ מו קי ם‪.‬‬ ‫אגוזים‪ .‬אמנם שמעתי בשם שהגר״י בן‬ ‫וואליד זצ״ל שנקט לחומרא כדעת‬ ‫הצל״ח שנתגדלו השיעורים)‪. 274‬באוצר המכתבים (חלק א ׳ אלף‬ ‫קכח) פירט הפירות שעושים מהם‬ ‫החרוסת‪ .‬אכן מה‬ ‫שהעיר במזרח שמ״ש שתמה היאך‬ ‫המבי״ן כתב לשער במשקל אחר‬ ‫שראה למר אביו הרה״ג המרבי״ץ‬ ‫זלה״ה שנהג בכמות‪ .‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫ומשמע מדבריו שלא נהגו להחמיר בזה‬ ‫כלל‪ .

‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אבות‬ ‫י ש שנ הגו ל ש פו ך היין ב א מיר ת ה מכו ת מ הכוס ע צ מו‪ .‬ע׳ מה שכתבנו בסימן רכ״ו‪.‬וע׳ במבוא בענין מנהג‬ ‫שהונהג מחמת סיבות צדדיות‪.‬ה״נ נותן בו מים כדי להחליש‬ ‫כח הרוח רעה כדמבואר בפוסקים (סימן‬ ‫ד ) שע״י שפיכות מים מבטל הרוח רעה‪.‬‬ ‫וכ״כ בבא״ח (ש״ר צו כ״ה)‪.‬אלא‬ ‫צריך להוסיף עליו יין אחר‪ . 275‬כן המנהג הפשוט ומקורו בספר‬ ‫ערב פסח (לוורנו)‪ :‬״ויקח הכוס של היין‬ ‫לפניו שאמר עליו ההגדה ויעשה ג׳‬ ‫שפיכות כשאומר וכו׳״‪ .‬וכפי‬ ‫שהעיד בהגדת ער״פ‪ .‬ואם אינו רוצה‬ ‫לשפוך‪ .‬וא״כ יתכן שבגלל שלא היה להם‬ ‫מצות נהגו כן‪ .‬וע שם מה שהביא‬ ‫סימוכין למנהג להתענות (וע״ע בכתר‬ ‫שם טוב ח״א דף קי״ב בהערה לגבי‬ ‫נוסח קדיש ״דעתיד לחדתא״ הנהוג‬ ‫בסיום מסכת)‪.‬‬ ‫ברכת האילנות‪ .‬וימלאנו‪.‬‬ ‫נהגו רבים להכין כוס לאליהו הנביא‬ ‫וכ״כ בחק יעקב ס ת״פ (סק״ז ז)‪ .‬ונ הגו ל ש פו ך ב סו ף גם את ש אר‬ ‫היין ש ב כו ס ל תו ך הקערה ש ש פ כו בה היין של ה מכו ת‪ *276‬וג ם נ הגו‬ ‫ל ש פו ך ב כל ש פי כ ה ו ש פי כ ה של היין גם מע ט מים‪*277‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬עיי״ש בהמשך‬ ‫דבריו שביאר למה דוקא בשפיכה ולא‬ ‫באצבע‪ . 276‬כן נהגו רבים וכדי שלא לשתות‬ ‫מהיין הפגום‪ .‬כיון שיש בו‬ ‫רוח רעה‪ .‬‬ ‫וגם לא נהגו הנקבות כלל בתענית‬ ‫בכורות‪ .‬ונר׳ הטעם בזה‬ ‫כמש״כ הפוסקים שיש לשפוך היין לתוך‬ ‫כלי שבור ואח״כ ישפכנו למקום שאין‬ ‫דרכן של בנ״א ללכת שם‪ .‬נהגו לברך בחוה״מ‬ ‫משום ברוב עם‪ .‬ויש שנהגו לברך‬ ‫באיסרו חג‪ .‬וע׳ בשו״ת אג״מ ח״א‬ ‫(סי׳ קנה) בזה‪ .‬וכתב ״וצריך להשאיר מהיין‬ ‫שבכוס ולא ישפכנו כולו וכו׳‪ .‬ויש‬ ‫שלא נהגו בזה‪.‬‬ ‫וגומר עליו סדר ההגדה״ והעיד כן‬ ‫בקיצשו״ע (טולידנו) דף קנ״ב וכן‬ ‫מבואר בכה״ח ס״ק קס״ד והובא כן‬ ‫בגר״ז ס״ק נ״א ע״פ האריז״ל‪.‬‬ ‫בענין תענית בכורות בספר כתר שם טוב‬ ‫ח״ג (דף ‪ ) 18‬כתב דבערי מארוקו‬ ‫הבכורות באים במקום שאירע בו ביום‬ ‫מצות מילה וטעמו משהו ובזה פטרו‬ ‫עצמם מלצום‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫בדין אכילת מצות לפני פסח נהגו‬ ‫א בו ת‬ ‫שמר״ח ניסן כבר לא טועמים מצות‪ .‬והנוהגים‬ ‫לשפוך מהכוס לא יפה הם עושים‪ .‬יכול להוסיף עליו מעט יין‪.‬‬ ‫‪ .‬שפכו שאר היין‪ .‬‬ .‬ו ל א ב א צ ב ע‪*275‬‬ ‫וי ש שנ הגו ל ש פו ך מ הכוס ב א צ ב ע‪ . 277‬כן המנהג הפשוט‪ .‬כדאיתא ברמ״א (סי׳ תע)‬ ‫ובמחזיק ברכה (אות ב׳) שכן המנהג‪.‬אך‬ ‫ע׳ בנהגו העם שרק סמוך לפסח אפו‬ ‫מצות‪ .

‬כ״כ בכל הסידורים‪ .‬והטעם כי ליל שימורים הוא‪.‬כי לי ל שי מו רי ם הו א‪ .‬וכן העיד‬ ‫בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג(ס׳ נ״ז אות י ׳)‪. 278‬כן המנהג פשוט כדברי מר״ן‪ .‬‬ ‫וא״צ לאומרו וכדעת מר״ן ז״ל באו״ח‬ ‫(סי׳ תפז)״ וזה דלא כמנהג המקובלים‬ ‫לומר ברכת מעין שבע כשחל יו״ט א‬ ‫של פסח בשבת כמש״כ בנהר שלום‬ ‫(קנח ע״ב)‪ .‬״מעולם לא אמרנו‬ ‫ברכה מעין שבע בליל פסח שחל להיות‬ ‫בשבת‪ .‬‬ ‫ובברכת השיאנו כשחל בשבת לא נהגו‬ ‫להוסיף אלוקינו ואלקי אבותינו רצה‬ ‫במנוחתינו‪ .‬וכפי שביארנו‪ .‬וכן העיד‬ ‫הגר״ש משאש (במכתב לספר מקראי‬ ‫קדש דף תקפ״ג)‪ .‬לא נגררנו בתריה‬ ‫בדברי קבלה אלא נהגו כפשט הדברים‪.‬ו ל א חו ש שין ל ד ב רי ה מ קובלי ם‬ ‫שפ ס קו ל או מ רו‪*278‬‬ ‫מ קו ר א בו ת‬ ‫‪ .‬וכן כ׳‬ ‫במחזור זכור לאברהם שביו״ט ראשון‬ ‫של פסח אין אומרים אותו‪ .‫סימץ תפז‬ ‫אבות‬ ‫סימן תפז ‪-‬פדר תפלת ערבית של פסח‬ ‫ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת‬ ‫סעיף א‪ :‬ו אין אומרים ברבת מעין שבע‪.‬וכן‬ ‫בס ער״פ (לוורנו) ״אין אומרים ברכה‬ ‫מעין שבע‪ .‬ונהגו כן בבית מדרשו בבית‬ ‫אל‪ .‬‬ .‬שליל שימורים הוא‪ .‬‬ ‫ב לי ל פסח ש חל ל היו ת ב ש ב ת אין או מרי ם ברכ ת מ עין ש ב ע ל א חר‬ ‫תפיל ת ה ע מיד ה‪ .

‬וכן הביא‬ ‫בספר ערב פסח (לוורנו) עמוד ‪. 210‬‬ ‫‪ .‬כ״כ בספר‬ ‫דבק מאח להחיד״א‪ .‬ונהרא נהרא‬ ‫ופשטיה‪ . 281‬כך המנהג הפשוט (אע״פ שלא‬ ‫הועתק בבית עובד) וכ״כ הגר״ז (תפ״ט‬ ‫סעיף יא) ובכה״ח (ס״ק ח ׳)‪ .‬‬ .‬ע לינו ל שב ח‪*281‬‬ ‫ספירת העומר לאחר תפילת שחרית‬ ‫שם‪ :‬מ א חר שאם שכ ח אדם ול א ספר ב לי ל ה‪ .‬וי״א הרחמן יבנה ביהמ״ק ויחזיר‬ ‫העבודה במהרה בימינו‪ .‬או מרי ם ה מז מו ר ל מנצ ח ב מנגנו ת מז מו ר‬ ‫שי ר‪ .‬וכדכתב המשנה‬ ‫ברורה (ס״ק ב ) דכל מה דאפשר‬ ‫מקדימים לספור העומר כדי שיתקיים‬ ‫יותר ״תמימות תהיינה״‪.‬‬ ‫ו חוז רי ם‬ ‫העם‬ ‫ו מ בר כי ם‬ ‫ו סו פרי ם‪ *280‬ו א חרי ש סו פרי ם‪ .‬‬ ‫נ הגו ל ס פו ר ספיר ת ה עו מר א חרי ב ר כו קוד ם א מיר ת ע לינו ל שב ח‪*279‬‬ ‫ו סו פ ר‬ ‫ה ש״ץ‬ ‫ב קו ל‬ ‫רם‬ ‫ו או מ ר‬ ‫הר ח מן‪.‬אם סו פר ביו ם ב לי ברכ ה‬ ‫י כו ל ל ה מ שיך ב ש אר הי מי ם ל ס פור בבר כ ה‪ . 280‬ע׳ נהגו העם (פסח) ושבבהכנ״ס‬ ‫של מוהריב״ץ בפאס מקדימין הקהל‬ ‫לברך ואח״כ הש״ץ‪.‬אנא בכ ח‪ .‬ובנוסח‬ ‫הרחמן יש שאומרים הרחמן יחזיר‬ ‫עבודת בית המקדש למקומה במהרה‬ ‫בימינו‪ .‬וע׳ בשו״ת שמ״ש ומגן ח״ג‬ ‫(סי פה אות י )‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫סימן תפט ‪ -‬סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת‬ ‫העומר‬ ‫אמירת ספירת העומר קודם "עלינו לשבח" ומנהגי תפילות‬ ‫בספה״ע‬ ‫סעיף א‪ :‬בליל שני אחד תפלת ערבית מתחילין לספוד העומד‪.‬‬ ‫‪ .‬ובנהגו העם (שם)‪ . 282‬כך המנהג הפשוט והעתיקו‬ ‫בקיצוש״ע טולידנו (סי׳ שכז אות כה)‬ ‫בשם הכה״ח‪ .‬‬ ‫א בו ת‬ ‫‪ . 279‬כך המנהג הפשוט‪ .‬והובא‬ ‫בספר נהר מצרים (הל׳ ספה״ע ס׳ כ״ד)‪.‬והביאה מספר‬ ‫כת״י‪( .‬‬ ‫ונהגו לחלק מעט מלח לכל מתפלל‬ ‫בלילה שמתחילים לספור ספירת העומר‬ ‫וזה סגולה לשמירה מעין הרע‪ .‬נ הגו ל א חר ת פיל ת‬ ‫ש חרי ת ל ס פו ר ב לי ברכ ה‪*282‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫‪ .‬מערכת היו״ד אות ט״ו)‪ .

‬וכ״כ בנוהג בחכמה (דף‬ ‫רמ״ב) מכת״י היעב״ץ‪ .‬ו בי מי הפסח‪ . 283‬נבתאר ענין זה לפרטיו בהל׳ ראש‬ ‫חודש‪.‬מ א חר‬ ‫של א מבי אי ם קר בן תוד ה בפ ס ח‪ .‬‬ ‫ו מ בר כי ם ל קרו א את ה הלל כ דין חצי הלל ד ר״ חן‪*283‬‬ ‫אמירת מזמור לתודה בימי הפסח‬ ‫שם‪ :‬נ הגו של א לו מ ר מז מו ר ל תוד ה ב ער ב פ ס ח‪ .‬‬ ‫‪ .‬זולת ביהכנ״ס משפחת סררו‪. 285‬ע׳ בסימן תרסג‪.‬‬ ‫וכ״כ בבית מנוחה (דינים לאחר דברוך‬ ‫שאמר) ״המנהג הנכון הוא שלא לומר‬ .‬אבל בב״ה של חארא‬ ‫מתחילין טוב להודות לה׳‪ .‬ו מז מו ר ז ה נ ת קן כנגד ה קרבן‪*284‬‬ ‫חתימת ברכת ההפטרה‬ ‫סעיף ט‪ :‬הגה ואין מזכירין בברכת ההפטרה לפסח לא באמצע ולא בחתימה‪.‬שכך נוהגים‬ ‫בפאס‪ .‬וכן מנהג‬ ‫מרוקא‪ .‬וכן מנהג‬ ‫א בו ת‬ ‫בארצלונא יע״א‪ .‬‬ ‫נ הגו‬ ‫של א‬ ‫מז כי רין‬ ‫חג‬ ‫בנו ס ח‬ ‫ה הפטר ה‬ ‫לי מי‬ ‫פס ח‪ .‬‬ ‫‪ . 286‬כן העיד בשו״ת התשב״ץ ח״ב‬ ‫(סי׳ רמח) וז״ל‪ :‬בבה״כ שלנו נוהגין‬ ‫לומר מזמור שיר ליום השבת‪ .‬‬ ‫‪ . 284‬ע׳ לעיל ס׳ נ״א‪.‬‬ ‫מ ת חילי ם‬ ‫מז מו ר‬ ‫מז מו ר ל תוד ה‬ ‫זה‬ ‫ב ‪-‬״ טו ב‬ ‫ל הו דו ת״‪*286‬‬ ‫מקק ו ר‬ ‫‪ .‫אבות‬ ‫סימץ תצ‬ ‫סימן תצ ‪ -‬סדר תפילת יו״ט שני ותפלת חולו של מועד‬ ‫קריאת הלל בברכה בחוה״מ פסח‬ ‫סעיף ד‪ :‬בל הימים של חולו של מועד ושני ימים אחרונים של יו״ט קודין ההלל‬ ‫בדילוג במו בד״ח‪.‬ו חלו ק‬ ‫מי מי‬ ‫סוכו ת‪*285‬‬ ‫מנהגי תפלות בחוה״מ‬ ‫שם‪ :‬בי מי חו ה״ מ א חרי ״ ה׳ מ ל ך״ ב מ קו ם ל מנצ ח‬ ‫ל מנצ ח‬ ‫או מרי ם‬ ‫מז מו ר‬ ‫מז מו ר‬ ‫שי ר‬ ‫ל דו ד‬ ‫ליו ם‬ ‫ה שמי ם‬ ‫בנגינו ת או מרי ם‬ ‫מספרי ם* וב מ קו ם‬ ‫ה שב ת‪.‬ע״כ‪ .

‬וע״ע בשד״ח ח״ט (מע יו״ט‬ ‫סי׳ ב׳ אות ה׳)‪ .‬ו ה צי בו ר קור א‬ ‫בי חד המ שנ ה ה א חרונ ה‪*287‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫ביו״ט פסוק הראשון ולא כמו שנוהגים‬ ‫בכמה מקומות‪ .‬עי״ש״‪ .‬‬ ‫ו ה מנ הג‬ ‫ה מ קורי ל או מ רו ל פני מנ ח ה‪ .‬המובחר בכל השנה והאדם‬ ‫להוט אחר התאוות וההנאות‪ .‬והטעם לפי שהזמן הוא‬ ‫זמן האביב‪ .‬ועי״ז יקבלו העם דבריהם‪.‬דתשב״ר‬ ‫נקיים מחטא והנאות‪ .‬‬ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫אמירת פרקי אבות בין פסח לשבועות‬ ‫שם‪ :‬נוהגין לקרוא מס' אבות בשבתות שבין פסח לעצרת‪.‬והוסיף‬ ‫שנהגו שאיש אחד מן הקהל שקולו‬ ‫נעים מתרגם כל הפרשה בנגינה נעימה‬ ‫ומפרש כל התרגום בלשון ערבי ובימינו‬ ‫לא נהגו לתרגם‪.‬‬ ‫כ״כ בנוהג בחכמה (דף קמ״ה)‪ .‬ויאות לומר דברי‬ ‫מוסר‪ .‬לכן כדי‬ ‫לשבר את היצר קורין את המסכת הזאת‬ ‫שמבטלת התאוות‪ .‬אפשר שהטעם בזה‪ .‬ונו ה גין‬ ‫ש תינו ק‬ ‫קו ר או‪ .‬ולומדים המוסרים‬ ‫המביאים לפרישות והכנעת הנפש‬ ‫ושברונה‪ .‬וכן הביא בנוהג בחכמה‬ ‫(עמ רכ״ה) ומה שנותנים אותו לנערים‬ ‫קטנים‪ .‬‬ ‫‪ .‬ולשוב בתשובה שלימה‬ ‫כדי שנזכה לקבלת התורה בקדושה‬ ‫ובטהרה ע״כ‪ .‬ופשוט דה״ה‬ ‫לחוה״מ‪ .‬‬ ‫ונהגו בשני ימים ראשונים של פסח‬ ‫שהקורא בתורה קורא בניגון מיוחד‪.‬אך רבי ם נ הגו ל או מ רו א חר‬ ‫תפל ת מו סף ל פני אין כ אלו קינו*‬ ‫וכל‬ ‫ש בו ע‬ ‫קו רין פר ק‬ ‫א חד‪ . 287‬כן המנהג הפשוט‪ .‬וע״ע בכה״ח (סי׳ תפח‬ ‫ס״ק ב)‪.‬ולתקן המידות להיותם הולכים‬ ‫אל קו המותר‪ .‬והעתיק‬ ‫ובקיצוש״ע (טולידנו)(ס׳ שכ״ז מ ׳) בשם‬ ‫א בו ת‬ ‫הכה״ח וז״ל‪ .

.‬והעיד המהרח״ף במועד לכל חי‬ ‫(סי׳ ד׳ אות מג) וז״ל‪ :‬ליל מוצאי פסח‬ ‫נוהגים לשטוח שבולים בבתים‪ .‬דאמר רבא כד הוינא בי רב‬ ‫נחמן‪ .‬שבמוצאי פסח עושים עציץ‬ ‫עם קמח ודומיהם (ע לקמן) ומברכים‬ ‫ומתברכים‪.‬אמנם הנה רב נחמן היה‬ ‫אב״ד‪ .‬מקורו מן הגמ ׳‬ ‫פסחים (ל‪ ).‬הרי דמנהג זה יש לו‬ ‫יסוד ומקור מהש״ס‪ ..‬לכן הם‬ ‫הולכין לפני ת״ח לבקש עליהם רחמים‪.‬ולסימנא שתהיה‬ ‫שנת שובע״‪ .‬‬ ‫ותורקיה‪ .‬ובנהגו העם‬ ‫(פסח)‪ .‬‬ ‫אמר לן פוקו זבינו חמירא דבני חילא‪.‬מצרים‪ .‬כמש״ה את ה ׳ אלוקיך תירא לרבות‬ ‫ת״ח‪ .‬ובחג‬ ‫הפסח לא נאמר בו שמחה‪ .‬‬ ‫ועיין בהגהות שתמה על לישנא דז׳ יומי‬ ‫שמיותר וכו ‪ .‬שנתן טעם לפי‬ ‫שכל המועדים נאמר בהם שמחה‪ .‬ומניחים‬ ‫ג״כ שבולת בראשם‪ .‬דבמוצאי חג פסח‬ .‬ע״כ‪ . 288‬כ״כ בפרחי שושנים (אות פ )‪.‬‬ ‫נו הגי ם ב מו צ אי חג הפסח לי ל ך ל ת״ ח ו ל ב ק ש מ מנו ברכה* וג ם הו ל כין‬ ‫מבי ת ל בי ת ל פני חברי ם ו רי עי ם ו שכני ם* ו ר בו ה טע מי ם ו ה מנ הגי ם בז ה‬ ‫ע׳ ב הער ה‪*288‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬עכ״ל‪ .‬ע׳ רש״י סוכה (י‪ ):‬והוכרח רבא‬ ‫לקבל פניו בחג‪ .‬שנברך בשם ה׳ שהתבואה‬ ‫תתברך‪ .‬‬ ‫דברכה מפי ת״ח עושה רושם כמו מפי‬ ‫ה׳‪ .‬וכ״כ בכתר שם טוב‬ ‫ח״ג(דף ‪ ) 365‬מנהג א״י‪ .‬המנהג שהולכים לקבל פני הרב‬ ‫ביום אחרון של פסח‪ .‬סוריה‪.‬ובאמת מצאנו מקורות עתיקים‬ ‫למנהג זה כדהובא במחזור בית הבחירה‪.‬‬ ‫ובנוהג בחכמה (דף קסא)‪ .‬ושפיר השמיעו אותנו‬ ‫חז״ל שהלך באחרון של פסח (מכלא‬ ‫דאסוותא)‪ .‬כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא‪.‬ין במוצאי יו״ט לחול ובין •מוצאי יו״ט לחוש״מ‪ .‬משום דבפסח‬ ‫נידונין על התבואה‪ .‬מבדיל‬ ‫בתפלה במו במוצאי שבת‪ .‬אלא שאינו מברך לא על הנד ולא על‬ ‫הבשמים‪.‬וראיתי בספר אמרי צדיקים‬ ‫שכתב‪ .‫סימץ תצא‬ ‫אבות‬ ‫סימן תצא ‪ -‬סדר הבדלה במוצאי יו״ט‬ ‫מנהג ״המימונה״ במוצאי פסח‬ ‫סעיף א‪• :‬מוצאי יו״ט‪• .‬‬ ‫ונתן טעם‪ .‬‬ ‫ובטעמים שנאמרו בזה אעתיק לשון‬ ‫הנוה״ב במה ששייך לענייננו‪ :‬״ואני‬ ‫שמעתי מפי חכם המקודש כמוה״ר‬ ‫מימון מאנסאנו זצ״ל ששמע ממר דודו‬ ‫א בו ת‬ ‫כמה״ר בצאלאל זצ״ל‪ .

.‬עכ״ד‪ .‬ע״כ‪.‬ובפרחי שושנים שם‬ ‫הביא עוד לבאר דמאחר שכתוב בספרים‬ ‫שבשביעי של פסח מתגלה מוח החכמה‬ ‫ע״י שנפתחו המוחין‪ .‬שתתברכו בתבואה‬ ‫שבשדות‪.‬‬ ‫ותוחבים בו פולים בעודם ירוקים והם‬ ‫בקליפתם ומברכים‪ .‬ונקרא‬ ‫מימונה על שם רבי מימון אביו של‬ ‫הר״מ שנפטר לפי דברי יהודי טריפולי‬ ‫ביום כ״ט ניסן‪ .‬וכן‬ ‫עושה לבני ביתו‪ .‬‬ ‫עוד היה רגיל הג״ר ידידיה מונסונייגו‬ ‫שליט״א לומר‪ .‬‬ ‫עד אחרי החג שאיחלו לידידיהם‬ ‫שירוויחו ושיצליחו‪ .‬‬ .‬כאומרים‪ :‬שאנו‬ ‫מחזיקים ומאמינים באמונה על זה‬ ‫שבמהרה ניגאל אלא שבאורך הזמן‬ ‫אבות‬ ‫־סא‬ ‫אמונה‬ ‫נתחלפה בפי ההמון מילת‬ ‫ב״מימונה״‪ .‬וביאר שהכל משום סימן טוב‪.‬ועל זה מאחלים‬ ‫בליל מוצאי פסח ״תרבחו ותסעדו״‪.‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫הולכין לקבל פני חכם‪ .‬ומנהג זה ממש‬ ‫כמנהגנו‪ .‬וכיון שראו שרוב ניסן יצא‬ ‫ועדיין לא נגאלו‪ .‬‬ ‫שירויחו ושיצליחו‪ .‬להיות שמהיום מתחילים‬ ‫לקנות מזונות וחמץ‪( .‬על שם העיר תמימונה הקרובה‬ ‫לסודאן שנחרבה‪ .‬ע״ש‪ .‬ומנהג זה על שם שאמרו‬ ‫חז״ל דבניסן נגאלו ובניסן עתידים‬ ‫ליגאל‪ ..‬וגם תפילה‬ ‫שהקב״ה יחזירם למקום הנז׳ שגלו‬ ‫משם‪ .‬‬ ‫ובמנהג שושנים ועשבים במוצאי חג ע׳‬ ‫בנוה״ב (שם) בשם המועדי כל חי‪.‬להמשיך הקדושה על‬ ‫כל השנה‪.‬ודפח״ח‪.‬ונותן בהם‬ ‫טבעות זהב ושבולי שיעורים ירוקים‪.‬היו עסוקים לקבץ ביזת הים ולא‬ ‫היה להם זמן לאחל לחבריהם הצלחה‪.‬‬ ‫ולוקח איזה אלומות שבולים בידו‬ ‫וחובטם בראשונה על גב אשתו ומברכה‬ ‫יה״ר שתהיה לך שנה ירוקה ורעננה‪ .‬ד) עוד שמעתי ש״מימונה״‬ ‫היא אמונה‪ .‬והירקות מצד‬ ‫חודש האביב‪ .‬לכן מכריזין ואומרים‬ ‫מילת ״אמונה״‪ .‬שבמוצאי ליל פסח‬ ‫מניחים עשישית (כלי זכוכית) מלאה‬ ‫שמן ובה נרות דלוקים‪ .‬שקיבל עוד טעם לזה‬ ‫שבזמן שעברו בנ״י את הים בשביעי של‬ ‫פסח‪ .‬כל‬ ‫אחד כמנהגו‪ .‬והיו נוהגים לומר בהגדה גם‬ ‫לשנה הבאה בירושלים‪ .‬‬ ‫ופולים ירוקים עודם בקליפתם‪ .‬ג) עוד כתב‬ ‫שם‪ .‬ויש‬ ‫שמניחים בתוך הקמח מיני ירקות‪ .‬‬ ‫ויש משפחות שנהגו להניח לפניהם‬ ‫בלילה זה קערת קמח ובתוכה מטבעות‪.‬מפני זה אמצו‬ ‫צדיקי הדורות שטוב אז לשקוד על‬ ‫דלתות הצדיקים‪ .‬‬ ‫עוד כתב בנוה״ב ארבעה טעמים נוספים‬ ‫למנהג המימונה א) ע״פ ממסורת ישנה‬ ‫מטריפולי שה״מימונה״ ביום זה הוא יום‬ ‫הזכרון לפטירתו של הרמב״ם‪ .‬ע׳ מעשה רב אות‬ ‫קפ״א שנהג הגר״א לאכול חמץ במוצאי‬ ‫פסח) ולכן נוהגים לאכול בסעודה זו‬ ‫מאפה מופליטא וכדומה‪ .‬ויש שהביא שמנהג‬ ‫מצרים ואגפיה שמכינים עציץ עם קמח‪.‬‬ ‫המטבעות סימן לעושר‪ .‬ב) עוד כתב שמימונה‬ ‫בשם מזון ועוד שענינה מונא בערבית‬ ‫שהוא מזון‪ .‬וכן הביא‬ ‫בנהגו העם שם‪ .‬ומצאתי בכתר שם טוב‬ ‫(ח״ג דף ‪ ) 365‬שמנהג א״י סוריא מצרים‬ ‫ותורקיה כעינ״ז‪ .‬והגולים ישבו‬ ‫בתפאיללת‪ .

‬וע בשו״ת חיים שאל (סי‬ ‫ו) להחיד״א שג״כ הראה פנים להקל‬ ‫במנהג זה דתספורת בעומר‪ .‬וכן עולה מדברי‬ ‫הנוהג בחכמה (דף מ״ט) וכ״ה הגר״י‬ ‫מאמן שליט״א (בסוף הספר)‪ .‬ומרבים בו קצת שמחה‪ .‬ולא כמר״ן‪ .‬אא״ב חל יום ל״ג ערב שבת שאז‬ ‫מסתפרים בו מפני בבוד השבת הגה ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו אלא‬ ‫מסתפרין ביום ל״ג‪ .‬‬ ‫שתפס שתי השיטות כדי לצאת אליבא‬ ‫דכו״ע‪ .‬שנהגו כדעת‬ ‫הרמ״א‪ .‬‬ ‫ואין להסתפר עד יום ל״ד בבקר‪ .‬‬ ‫ומרבים בו בשמחה‪ .‬דגרע משאר‬ ‫מנהגים ע״ש‪. 290‬כ״כ בלקט הקמח (אות ל׳)‬ ‫שהמנהג הפשוט לא להתספר עד יום‬ ‫ל״ד [ואפשר שכך היה המנהג במכנאס‬ ‫ע׳ בהערת הגר״א עמאר שליט״א]‪.‬‬ ‫נ הגו‬ ‫ה מון העם ל ה ס תפר ביו ם‬ ‫ל ״ג‬ ‫ב עו מ ר ול א‬ ‫מ מ תיני ם‬ ‫עד יו ם‬ ‫ל ״ ד כדע ת מ ר ״ן‪ *289‬וי ש ש כ ת בו שנו הגי ם כדע ת מ ר ״ן ל א ל ה ס תפר‬ ‫עד‬ ‫ל״ד‬ ‫מס תפרי ם‬ ‫ב עו מ ר‪*290‬‬ ‫עד‬ ‫ער ב‬ ‫ו אנ שי‬ ‫חג‬ ‫ח ש שו‬ ‫מע ש ה‬ ‫ל ד ב רי‬ ‫ה א ריז״ ל‬ ‫ול א‬ ‫ה ש בו עו ת‪*291‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫‪ .‬וכ״כ בנהגו העם‬ ‫(מהדו״ב הל פסח)‪ .‬תוניס ואגפיה‪ .‫אבות‬ ‫סימץ תצג‬ ‫סימן תצג ‪ -‬דינים הנוהגים בימי העומר‬ ‫תספורת בל״ג בעומר‬ ‫סעיף ב‪ :‬נוהגים שלא להסתפר עד ל״ג בעומר‪ . 291‬כן שמעתי מהגר״י מאמן שליט״א‪.‬‬ .‬וכן כתב‬ ‫בשכנה״ג דמי שנוהג להסתפר ביום ל״ג‬ ‫אין מוחין בידו‪ .‬היאך מקילים בנפ״א‬ ‫ביום ל״ג ואילו לענין תספורת מחמירים‪.‬‬ ‫וע בשו״ת בית דוד (ס ערב מה שכתב‬ ‫ליישב דעת מר״ן‪ .‬ושו״ר שהרה״ג יעקב‬ ‫רקח בסו״ס פרי עץ הדר העיד על מנהג‬ ‫לוב‪ .‬וכתב הטעם כדברי‬ ‫הפר״ח‪ .‬ע״ש‪ .‬‬ ‫‪ .‬וכ״כ בערך לחם (סי׳ תצג) וכ״כ‬ ‫בשו״ת מהר״ש הלוי (סי ו)‪.‬שאומרים שאז פסקו מלמות‪.‬ומצאתי‬ ‫למנהג זה סימוכין הרבה‪ :‬ע׳ בפר״ח‬ ‫(ס״ק ב׳) שתמה על המנהג להמתין עד‬ ‫ל״ד‪ . 289‬כן העידו רבים‪ .‬וכן הסכים‬ ‫א בו ת‬ ‫למנהג זה בשו״ת אהלי יעקב (קאשטרו‬ ‫ס ׳ צה)‪ .‬נהגו להקל גם לענין‬ ‫תספורת כדעת המקילים‪ .‬וא"א בו תחנון‪.‬לפי מה שאנו נוהגים שלא לומר‬ ‫תחנון ולנהוג שמחה ביום ל״ג‪ .‬‬ ‫‪ .‬דכיון דמקילים בו לענין תחינה‪.

‫מגן‬

‫מנהגי הלכה‬

‫אבות‬

‫תספורת בערב שבת כשחל ל״ג בעומר ביום א'‬
‫שם‪ :‬הגה ו כו' מיהו אם חל ביום הראשון נוהגין להסתפר ביום ו' לכבוד שבת‪.‬‬
‫מנ הגנו לגל ח ב ער ב שב ת כ ש חל ל ״ג ב עו מ ר ביו ם א׳‪ ,‬דע ש ה ד ד ב רי‬
‫קבלה דו קר א ת ל ש ב ת עונג ע די ף‪*292‬‬

‫מ קו ר‬

‫‪ . 292‬כ״כ בנוהג בחכמה (שם)‪ :‬״כתב‬
‫מור״ם דיש נוהגים לגלח בערב שבת‪.‬‬
‫ואנו מנהגנו לגלח בערב שבת‪ .‬וכן‬
‫שמעתי ממו״ה אהרן בוטבול הי״ו״‪.‬‬
‫וע׳ שם שת״ח אחד אמר דאין מנהגנו‬
‫כן‪ .‬ודחה דבריו ואמר כי אין בפיהו‬
‫אמת‪ ,‬ושקר דבר‪ .‬וכן כתב בספר זה‬
‫השולחן (דף קל״ד) שזה מנהג תוניס‪.‬‬
‫וכ״כ בערך לחם (תצ״ג)‪ .‬ובאמת שגם‬
‫מר״ן גופיה בב״י היקל כעינ״ז‬
‫להסתפר בל״ג בעומר כשחל ל״ד‬
‫בעומר בשבת‪ .‬והגם שיש לדחות‪,‬‬
‫דאינו דומה‪ ,‬מכ״מ סמך יש בזה‪.‬‬
‫ועכ״פ עיקר טעם ההיתר כמש״כ‬

‫א בו ת‬

‫המהריק״ש בערך לחם‪ ,‬דדברי קבלה‬
‫דוקראת לשבת עונג עדיף‪.‬‬
‫ומה שנהגו מקצת העם להתספר מערב‬
‫שבת לערב שבת בימי העומר ע׳ בזה‬
‫בשו״ת עמק יהושע (ח״ו סי׳ ל״ג) מה‬
‫שהתרעם ע״ז‪ ,‬שאין לו מקור ושמעולם לא‬
‫נהגו כן‪ .‬וע״ע בשו״ת חיים שאל (סי׳ ו׳)‬
‫בשם הרדב״ז‪ ,‬שהתיר כעין הנ״ל‪ .‬וכן יש‬
‫נוהגים כן מעדות תימן והביא הבית עובד‬
‫(דינים הנוהגים בימי העומר ס׳ ט) דעה זו‪.‬‬
‫אך המנהג בימינו כאמור להחמיר בזה‪.‬‬
‫ולענין נטילת צפורניים ע׳ בליצחק ריח‬
‫(דנן לקו״ד אות צ ׳) דנהגו להתיר בער״ש‪.‬‬
‫וגם מן הדין שרי‪ ,‬כ״כ בנהגו העם‪.‬‬

‫סימץ תצד‬

‫אבות‬

‫סימן תצד ‪ -‬סדר תפילת חג השבועות‬

‫קריאת הכתובה בשבועות‬
‫סעיף א‪ :‬ביום נ' לספירת העומר הוא חג השבועות‪ ,‬וסדר התפלה במו ביו״ט‬
‫של פסח‪ ,‬אלא שאומרים את יום חג השבועות הזה זמן מתן תור תנו‪,‬‬
‫וגומרים ההלל ו מוצי אין שני ספרים‪.‬‬
‫ב שע ת‬

‫פ תי ח ת‬

‫ה היכל‬

‫של‬

‫חג‬

‫ה ש בו עו ת‬

‫נו הגי ם‬

‫ל קרו א‬

‫נו ס ח‬

‫ה״כ תוב ה״ כ מו פי ע ב מ חזורי ם‪*293‬‬

‫אזהרות ומגילת רות‬
‫שם‪ :‬נהגו להתאסף ביום השבועות לקרות האזהרות‪ .‬וגם מתאספים קודם תפלת‬
‫מנחה ו קו־ין מגילת רות וב חוץ לארץ שעושים שני ימים‪ ,‬מחלקים האזהרות‬
‫והמגילה לשני ימים‪.294‬‬
‫מקק ו ר‬

‫‪ . 293‬כן נדפס בכל המחזורים‪ ,‬זכור‬
‫לאברהם‪ ,‬חוקת עולם‪ .‬וכ״כ בנהגו העם‬
‫(שבועות) ושמשוררים הכתובה בניגון‬
‫של קריאת הכתובה של הנישואין‪( .‬עי‬
‫שם נוסח שונה לכתובה של יום שני‪,‬‬
‫שנהגו בעירו צפרו)‪.‬‬
‫מנהג שפיכת מים זה על זה בחג‬
‫השבועות ע׳ בזה בנוהג בחכמה (דף רה)‬
‫שכתב טעמים רבים לזה‪ ,‬ובעיקר‬
‫שהתורה נמשלה למים‪ ,‬וכן זכר לטל‬
‫תחיה שהקב״ה שפך על עם ישראל‬
‫להחיותם אחרי ששמעו הדיבור מפי‬
‫הגבורה‪ .‬אך בשו״ת מים חיים (סי׳ רטו‬
‫וסי׳׳ קמה) יצא חוצץ נגד מנהג זה‪,‬‬
‫שיצא ממנו קלקול ופריצות‪ .‬ונהגו בזה‬
‫רק פוחזי העם‪.‬‬

‫א בו ת‬

‫ומנהג אכילת מאכלי דבש עם מצה‬
‫בשבועות‪ ,‬ע׳ בשמו יוסף (בן וואליד סי׳‬
‫קמג)‪ ,‬ובנוהג בחכמה שם‪.‬‬
‫ומנהג עריכת גניזה כללית באסרו חג‬
‫השבועות‪ .‬ע׳ בנוה״ב (שם)‪ ,‬ובנהגו‬
‫העם‪.‬‬
‫ובענין אמירת תחנון בחודש סיון‪ ,‬ע׳‬
‫במש״כ בסי׳ קל״א‪.‬‬
‫‪ . 294‬כן המנהג הפשוט‪ .‬וכ״כ בקיצשו״ע‬
‫(טולידנו) סי שלב אות תי״ט וכתב‪,‬‬
‫שאומרים אותם אחר תפילת מוסף‪ .‬וכל‬
‫מקום כפי מנהגו‪ ,‬וכ״כ בנהגו העם‬
‫(שם)‪.‬‬
‫ויש שנהגו לקרות האזהרות של רבינו‬
‫יצחק בר ראובן ז״ל בניגון אחד‪,‬‬

‫מגן‬

‫מנהגי הלכה‬

‫אבות‬

‫סימן תקנ ‪ -‬הבדל שיש בין ט׳ באב ליתר צומות‬

‫קריאת ויחל במנחה בער״ש‬
‫סעיף ‪ :,‬הגה ואם חל בער״ש קורים בשחרית ובמנחה ויחל‪.‬‬
‫בע שר ה ב ט ב ת ש חל ל היו ת ב ער ב ש ב ת‪ ,‬מנ הגנו ש אין קו רין במנ ח ה‬
‫וי ח ל‪ ,‬מ שו ם טור ח ה צי בו ר שעו ס קי ם ב הכנו ת ל ש ב ת‪*295‬‬

‫הכרזת חודש אב‬
‫סעיף ד‪ :‬בשבת קודם לצום מבריז ש״ץ הצום‪ ,‬חוץ מט׳ באב וצום בי פוד וצום‬
‫פודים‪ ,‬וסימנך אב״ף עליו פיהו‪( .‬ו מנ ה‪ ,‬האשכנזים שלא להכריז שום‬
‫אחד מהם)‪.‬‬
‫נ הגו ל ה כריז ב ש ב ת ל פני ר״ ח אב ב מ קו ם י הי ר צון בנו ס ח ז ה ״ מ חד ש‬
‫חד שי ם י ק בץ קדו שי ם (נ״ א נ פו צי ם) אנ שי ם ונ שי ם ל עי ר הבנוי ה‪ ,‬וז ה‬
‫ה חד ש ל טו ב ה י חד ש ו ר צון י צו אל רב ה עלילי ה״‪ *296‬וי ש נו הגי ם של א‬
‫ל ה כריז חוד ש אב כלל‪*297‬‬
‫ממקק ו ר‬

‫ואזהרות של רבי שלמה אבן גבירול ז״ל‬
‫בניגון אחר‪.‬‬
‫‪ . 295‬כן העיד בספר תורות אמת‬
‫(ברדוגו) שם‪ .‬וכ״כ בנהגו העם משמו‪.‬‬
‫ומקור הדברים מספר האגור (סו״ס תתפ)‬
‫בשם השבלי הלקט‪ ,‬שאין קורין בספר‬
‫במנחה בערב שבת כשחל בו אחד‬
‫מארבעה צומות הללו‪ .‬עכ״ל‪( .‬ובכה״ח‬
‫העיר שרק עשרה בטבת נופל בער״ש‬
‫לפי הלוח)‪ .‬ובב״י כתב על דברי‬
‫השבה״ל דלא נהגו כן‪ ,‬וקורין ויחל‪.‬‬
‫אמנם מנהגנו שאין קורין הוא כנראה‬

‫א בו ת‬

‫קדום‪ ,‬כפי שהעתיק באגור ושבה״ל‪.‬‬
‫וכ״כ בתורת אמת שם‪ .‬ואדרבה דברי‬
‫הב״י שסתם שלא נהגו כן‪ ,‬צריכים‬
‫יישוב‪ .‬וע׳ מג״א מש״כ דהאידנא שכולם‬
‫מכינין מבעוד יום‪ ,‬קורין גם במנחה‪.‬‬
‫ומסתימת דברי בתורות אמת‪ ,‬מבואר‬
‫דלא ס״ל כן‪.‬‬
‫‪ . 296‬כן המנהג‪ ,‬כ״כ בנהגו העם (שם)‪.‬‬
‫ובלדוד אמת(סי׳ כג) הביא שיש מכריזים‬
‫ר״ח ע״י קינה‪ .‬וערער על מנהג זה‪.‬‬
‫‪ . 297‬כ״כ בכנה״ג‪ ,‬והובא בנהגו העם‬
‫(צו״ת י )‪.‬‬

‫אבות‬

‫סימץ תקנא‬

‫סימן תקנא ‪ -‬דיני שבוע שחל ט׳ באב להיות בתוכה‬

‫מנהגי אבילות בשבת‬
‫סעיף א‪ :‬הגה אפילו שבת של חזון אין מחליפין ללבוש בגדי שבת כ״א הכתונת‬
‫לבד‪ ,‬אבל פורשין פרוכת של שבת‪ ,‬אם לא שאירע ‪ ' p‬באב בשבת ונדחה‪,‬‬
‫שאז אין פורשין פרוכת של שבת‪.‬‬
‫נ הגו ח סידי ם ו אנ שי מע ש ה כ ד ב רי הר מ״ א‪ ,‬ש ב ש ב ת חזון ל א מ חליפי ם‬
‫בגדי ה ם כ״ א הכ תונ ת ל ב ד‪ ,‬וי ש של א‬
‫במ קו ם‬

‫ה חלי פו א פי׳ הכתונת* אמנם‬

‫שני כ ר ש לו ב ש בג די חו ל‪ ,‬ל א ינ הג כן‪ ,‬כי ז ה נ ח שב כנו הג‬

‫א בי לו ת בפר ה סי א‪*298‬‬

‫ניגון ההפטרה בתלתא דפורענותא ‪ -‬וניגון ״לכה דודי״ ו״יגדל״‬
‫שם‪ :‬ב ש לו ש ת ה הפ טרו ת ב ש ב תו ת ש ל פני ת שעה ב א ב ( הנ קר אי ם תלתא‬
‫ד פו ר ענו ת א)‬

‫נו הגי ם‬

‫ל קרו ת‬

‫מ קו ר‬

‫‪ . 298‬כן נהגו רבים‪ ,‬ע׳ בשו״ת עטרת‬
‫שלמה (ס׳ מג) שהעיד על רבים שנהגו‬
‫כן‪ .‬וכן היה נוהג הג״ר ידידיה מונסונגו‬
‫זצ״ל רבה של מרוקו‪ ,‬ועוד גדולים רבים‪,‬‬
‫שלא שינו בגדיהם כלל בשבת חזון‪.‬‬
‫ומקור דברי הרמ״א מהמרדכי (סוף‬
‫תענית סי׳ תרלה) שאין מחליפין בגדיהם‬
‫כ״א הכתונת בלבד‪ ,‬וכן הוא בהג׳ אשרי‪,‬‬
‫רוקח‪ ,‬אגודה‪ ,‬ומהרי״ל שאין להחליף‬
‫אפי הטלית‪ .‬וע בחי״א (כלל קל )‬
‫שאפילו הגרביים אין להחליף‪ .‬וכ״כ‬
‫בכה״ח (ס״ק יג) שזהו מנהג הרבה‬
‫קהילות הספרדים‪.‬‬
‫והנה מה שהרבה מקהילות המערב נהגו‬

‫ה הפ טרו ת‬

‫ב קו ל‬

‫ת מרור‬

‫מיו ח ד‪,‬‬

‫א בו ת‬

‫להחמיר בענין זה כדעת הרמ״א‪ ,‬ויש‬
‫נהגו לא להחליף אפי׳ הכתונת‪ ,‬כתב‬
‫באליה רבה (אות של) שיש להם על מה‬
‫לסמוך‪ .‬ובשולחן גבוה (אות ד׳) כתב‬
‫דהמנהג לא ללבוש בגדים לבנים או‬
‫חשובים כבגדי מועד‪ .‬וכ״כ ביפה ללב‬
‫(ח״ג אות ב)‪ ,‬דמנהגם (בטורקיה) שאין‬
‫לובשים בגדים לבנים בשבת זו כשאר‬
‫שבתות הקיץ‪ ,‬כ״א בגדי צבעונים‬
‫אחרים‪ .‬ומבואר שמש״כ בכה״ח שמנהג‬
‫הספרדים לא לשנות מלבושיהם בשבת‬
‫זו משאר שבתות השנה‪ ,‬אינו לכו״ע‪,‬‬
‫והרבה מקהילות ספרד נהגו לשנות‬
‫בשבת זו משאר שבתות השנה‪ .‬והנה‬

‫מגן‬

‫מנהגי הלכה‬

‫אבות‬

‫ה מ עורר הל בבו ת‪ *299‬ו מנ הג קדו ם שג ם היו או מרי ם קינו ת ב ש ב תו ת א לו‬
‫מ קו ר‬

‫בימינו לא נהגו להחמיר בזה‪ .‬וכבר כתב‬
‫בערה״ש (שם) דכ״ז בימיהם שאין שלא‬
‫היה ניכר הפרש בין בגדי שבת לבגדי‬
‫חול אבל בימינו שיש היכר גדול בין‬
‫בגדי חול לבגדי שבת הו״ל כאבילות‬
‫בפרהסיא ואסור‪ .‬ואפשר שלכן הפסיקו‬
‫את המנהג הזה בימינו‪ .‬אבל עכ״פ לגבי‬
‫החלפת הבגדים שאינם ניכרים‪ ,‬מי‬
‫שנוהג להחמיר כדברי הרמ״א אין בו‬
‫משום אבילות בפרהסיא‪ .‬ובליקוטי חבר‬
‫בן חיים הובא שהחת״ס נהג ללבוש בגדי‬
‫חול‪ .‬וכאשר העירו לו מדברי האריז״ל‬
‫שאמר שאין לשנות שבת זו משאר‬
‫שבתות‪ ,‬אמר ששאני האריז״ל שאפי׳‬
‫בבגדי שבת לא הסיח דעתו מן האבילות‪.‬‬
‫והו״ד במועדים וזמנים ח״ה (סי׳ שמג)‬
‫ובח״ז (סי׳ רנו) והסיק שבימינו ניכר‬
‫שינוי המלבושים והוי אבילות בפרהסיא‪.‬‬
‫‪ . 299‬כן המנהג הפשוט בכל ערי מרוקו‬
‫וכן העיד בנהר פקוד (דף צז‪ ):‬על כל‬
‫ערי אפריקי וערי תוניס‪ .‬וכן העיד בספר‬
‫לפי ספרי (ערך שבת אות ח׳)‪ :‬״מה‬
‫שקורין הפטרות חזון בתמרור איכה‪,‬‬
‫וכ״ש בערי מזרח שקורים אותו בנועם‬
‫מר״‪.‬‬
‫והנה רבים מן הפוסקים יצאו נגד מנהג‬
‫זה‪ ,‬וכתבו שלא לשנות הניגון בהפטרת‬
‫אלו משאר שבתות‪ ,‬מאחר שאין אבילות‬
‫נוהג בפרהסיא בשבת‪ .‬וכן העיר בלפי‬
‫ספרי שם‪ ,‬שהנכון שיקראו אותה כמו‬
‫הפטרות של כל השנה‪ .‬וכן העיר בספר‬
‫עמק יהושע (ח״ג סימן יח אות ב)‬

‫א בו ת‬

‫שהרי״ז מעורר צער ובכיה בשבת ואסור‬
‫משום אבילות בפרהסיא‪ .‬וראיתי מביאים‬
‫בזה דברי הברכ״י (סי תקנ״א ס״ק ב )‬
‫שלא לומר קינות בשבת ומש״כ ברדב״ז‬
‫ח״ג (סי׳ תרמה) ועוד שלא לומר קינות‬
‫בשבת‪ .‬וע בנהר מצרים (ח״א דף לה‬
‫אות ג) שמנהג ארץ ישראל וגלילותיהם‬
‫שלא לשנות ניגון ההפטרות בג׳ שבתות‬
‫הללו מניגון ההפטרה הנהוג בשאר‬
‫שבתות לניגון נהי וקינה ורק שאין‬
‫מאריכין בניגון הטעמים כשאר השבתות‪.‬‬
‫והעיר כן בנהר פקוד שם‪.‬‬
‫ואכן מנהג זה מקור מקומו טהור‪,‬‬
‫ומיוסד על הררי קדם‪ ,‬ומצאתי שכבר‬
‫הוזכר מנהג זה בדברי הריב״ש (ס׳ קיב)‬
‫שנשאל אודות מי שעלה לתורה‪ ,‬ולא‬
‫היה אחד שיודע להפטיר אלא ההוא‬
‫שעלה‪ ,‬״וזולתו לא היה מצוי אז לדעת‬
‫לקונן״ אם רשאי לעלות שוב לתורה‪,‬‬
‫והסיק הריב״ש שם שמותר לו לעלות‬
‫שוב‪ .‬ולא עלה על דעתו כלל לומר להם‬
‫שיבטלו מנהג זה לא משום אבילות‬
‫בפרהסיא‪ ,‬ולא משום שלא יעלה‬
‫פעמיים‪ .‬וכן הובא להלכה במג״א (סי׳‬
‫רפב ס״ק יד)‪ ,‬וכ״כ בשערי אפרים‪ ,‬שכן‬
‫נוהגים‪ .‬וכ״כ במ״ב (ס״ק כז)‪ ,‬וכ״כ‬
‫באשל אברהם מבוטשאטש (סי קלח)‬
‫שנוהגים לקרות ההפטרה בניגון איכה‬
‫וכן נוהגין רוב קהילות אשכנז עד היום‪.‬‬
‫ובמועדים וזמנים (שם) הביא בשם‬
‫החזו״א שהקפיד לא לקונן בשבתות‬
‫אלו‪ .‬אך רוב המקומות כפי שחקרתי לא‬

‫רסח‬

‫מגן‬

‫אבות‬

‫סימץ תקנא‬

‫אלא שנ ת ב טל ב ר בו ת הז מן*( א מנ ם לכ ה דו די וי ג ד ל י ש או מרי ם ב ני גון‬
‫אבל מיי חד‪*)300‬‬

‫נשואין ואירוסין מי״ז בתמוז‬
‫סעיף ב‪ :‬ו אין נושאים נשים ו אין עו שין סעודת אירו סין אבל ליאדס בלא סעודה‬
‫מותר‪ .‬ואפ׳ עצמו מותר ליאדס שלא יקדמינו אחד הגה ונוהגין להחמיר‬
‫שאין נושאים מי״ז בתמוז ואילך עד אחר ‪ ' p‬באב‪.‬‬
‫אין נו ש אי ם נ שי ם‬

‫מי ״ז‬

‫ב ת מוז‬

‫עד‬

‫א חרי‬

‫ט״ ב‪ ,‬ו א ף ל א‬

‫מ אר סי ם‪,‬‬

‫שז מני ם א לו ז מני פו ר ענו ת ו ל א ז מני שמ ח ה‪*301‬‬
‫מ קו ר‬

‫נוהגים כדבריו‪ .‬וכן נוהגים ערי המערב‬
‫כנזכר לעיל שכן מנהג ערי אפריקה‪ .‬וכן‬
‫העיד בספר זה השולחן (דף קמ״ה) על‬
‫מנהג תוניס‪ .‬וכן כתב בשו״ת עטרת‬
‫שלמה (סי׳ מג) ומקורו קדום כפי שהעיד‬
‫השואל בריב״ש שם‪.‬‬
‫ומה שהעירו דחשיב כאבילות בפרהסיא‪,‬‬
‫נר׳ בהסיבה שלא חשו לזה גאוני קדמאי‪,‬‬
‫דאינו עושה בזה מעשה אבילת בהדיא‬
‫אלא שמאחר שתיקנו לקרות הפטרות‬
‫אלא בתלתא דפורענותא‪ ,‬ומטרתו כדי‬
‫לעורר הלבבות לתשובה קוראים גם‬
‫בנוסח הזה כמש״כ ברמב״ם הל תפלה‬
‫פ ׳ י״ג הל׳ י״ט שנהגו לקרוא ג׳ הפטרות‬
‫אלו שהם דברי תוכחות וע״כ גם מנגין‬
‫בניגון של קינה‪ ,‬אבל אין נוהגין בזה‬
‫מנהגי צער אלא מנהגי תוכחה‪ ,‬ולכן נר׳‬
‫שע״ז לא העיר החיד״א כלום‪ .‬ובנוסף‬
‫לכך לפי עיקר דינו של הרמ״א נוהגין‬
‫מקצת דיני אבילות בשבת חזון דלא‬
‫מחליפין אלא הכתונת לבד‪ ,‬ובאליה רבה‬
‫שם כתב דמי שאינו מחליף הכתונות יש‬
‫לו על מה לסמוך כמו שכתבנו‪ .‬ומנהגנו‬

‫א בו ת‬

‫כמנהג עלמא בפרט שהניגון שמקוננים‬
‫אינו אותו הניגון דאיכה ושאר הקינות‬
‫אלא קול מיוחד לעורר הלבבות‪ ,‬וכעינ״ז‬
‫כתב בשו״ת עטרת שלמה (שם)‪.‬‬
‫והפסוקים האחרונים המסיימים בנחמה‪,‬‬
‫נהגו לקרותם בקול נחמה‪ ,‬ולא בקול‬
‫תמרור‪.‬‬
‫‪ . 300‬כן העיד בלפי ספרי (שם) ובנהגו‬
‫העם (צומות ותעניות) שכן המנהג‬
‫הקדום‪ ,‬וכתב שאביו ז״ל זוכר שעדיין‬
‫היו נוהגים כן‪ ,‬אלא שנתבטל ברבות‬
‫הזמן‪ .‬וע״ז עוררו הרדב״ז‪ ,‬והחיד״א‬
‫(ברכ״י שם)‪ ,‬שאין אבילות בפרהסיא‪.‬‬
‫ומנהג זה גרע ממה שמנגנין ההפטרה‬
‫בניגון קינות‪ ,‬דבאמירת קינות ה״ז נר׳‬
‫כמתאבל ממש‪ ,‬ושייך בזה לכו״ע‬
‫אבילות בפרהסיא‪ ,‬ולכן נתבטל מנהג זה‬
‫ברבות הזמן‪ .‬אמנם ״לכה דודי״ ו״יגדל״‬
‫עדיין אומרים בעיר פאס בניגון מיוחד‪,‬‬
‫ואינו דומה לקינות‪ ,‬דמזכיר המאורעות‬
‫בהדיא‪ ,‬ודמיא טפי לאבילות בפרהסיא‪.‬‬
‫‪ . 301‬כ״כ בקיצוש״ע (טולידנו) סי׳ שפז‬
‫סט״ז וז״ל‪ :‬נוהגין להחמיר שאין נושאין‬

‫מגן‬

‫מנהגי הלכה‬

‫כיבוס בגדים מר״ח אב‬
‫סעיף ‪ :,‬שבוע שחל בו ט׳ באב אסורים לספר ולבבס ובו׳ הגה ואנו נוהגין‬
‫להחמיר בכ״ז מתחלת ר״ח עד אחר התענית ו כו'‪.‬‬
‫נ הגו של א לכב ס בגדי ם‬

‫מ ש בו ע ש חל בו ט״ ב‪ *302‬וי ש שנ הגו של א‬

‫לכב ס בגדי ם מר״ ח אב‪*303‬‬

‫תספורת מי״ז בתמוז ונטילת צפרניים‬
‫סעיף ד‪ :‬הגה ונוהגין להחמיר מתחלת ר״ח לענין כיבוס‪ ,‬אבל תספורת נוהגים‬
‫להחמיר מי״ז בתמוז‪.‬‬
‫נו הגין של א ל ה ס תפר מר״ ח אב‪ ,‬ור בי ם נ הגו ל ה ח מיר על עצמ ם מי ״ז‬
‫ב ת מוז‪ *304‬ונר א ה‬

‫ש אין ל ה קל ל ה ס תפר א חרי ר״ ח‬
‫מ קו ר‬

‫מי״ז בתמוז עד אחר ת״ב ויש נוהגין לא‬
‫לשדך ולא לארס‪ .‬וכן אנו נוהגין‪ .‬ע״כ‪.‬‬
‫וכן שמעתי מהג״ר שלום משאש זצ״ל‬
‫שהיה מורה לשואלים‪ ,‬דמי שליבו נוקפו‬
‫לא יערוך נישואין בימים אלו‪.‬‬
‫‪ . 302‬כ״כ בויאמר יצחק (לקו״ד ת״ב ג׳ )‬
‫וכן סתמו רבים‪ ,‬שהמנהג רק משבוע‬
‫שחל בו‪ ,‬וכ״ה הגר״י מאמן שליט״א‬
‫(בסוף הספר)‪.‬‬
‫‪ . 303‬כ״כ בברית כהונה (ערך ר״ח אב‬
‫אות ט) שכן מנהג מקומו‪ ,‬וכן דייק‬
‫בנתיבי עם (שם) מסידור חוקת עולם‪.‬‬
‫‪ . 304‬כן העידו בשו״ת שמ״ש ומגן(ח״ג‬
‫סי׳ נ״ד) ובנהגו העם (צומות ותעניות)‬
‫ובדיני מנהגי ק״ק ארגי״ל (סימן ו׳) גם‬
‫לענין תספורת אין כולם שווין ויש‬
‫שנהגו להחמיר מי״ז בתמוז‪ .‬וקשה‬
‫לקבוע מנהג ברור בזה‪ ,‬אבל ברור‬
‫שמר״ח נהגו להחמיר‪ .‬ומי״ז בתמוז רוב‬
‫החכמים נהגו להחמיר‪ ,‬ורק פשוטי העם‬

‫ע ״י התרה* א בל‬

‫א בו ת‬

‫היקלו עד ר״ח כמש״כ בשמ״ש ומגן‬
‫שם‪ .‬וכן היה נוהג הג״ר ידידיה מונסנייגו‬
‫זצ״ל ורבים גדולים אחרים‪ .‬וכן הביא‬
‫במעשה בראשית (תלמידו של הויאמר‬
‫יצחק)‪ .‬אכן בקיצוש״ע (טולידנו דף‬
‫רמ״ו) כתב בסתם‪ :‬״נוהגין להחמיר מי״ז‬
‫בתמוז״‪ ,‬ונר׳ דמ״מ הוא מודה דמעיקר‬
‫הדין מותר עד ר״ח‪ .‬וע׳ בנתיבי עם (סי׳‬
‫תקנא ס״ג) שלענין תספורת‪ ,‬כל בני‬
‫התורה בירושלים הולכים בעקבות‬
‫האר״י ז״ל שאסר מי״ז בתמוז‪.‬‬
‫ולענין התרה בדבר שכולם הקפידו כגון‬
‫שלא להסתפר מר״ח אב‪ ,‬שחשיב מנהג‬
‫קהילה שקיבלו על עצמם ולא מועיל‬
‫בזה התרה דבמנהג קהילה קיי״ל‬
‫שאפילו הוא עצמו לא נהג בזה איסור‪,‬‬
‫הוי כקיבל על עצמו‪ .‬ומ״מ לענין‬
‫החומרא מי״ז בתמוז שרק בני תורה‬
‫הקפידו בזה אין בו משום מנהג קהל‪,‬‬
‫ומותרים בהתרה עד ר״ח אב‪.‬‬

‫סימץ תקנא‬

‫אבות‬

‫הרוצ ה ל ה קל ע ״י התרה עד ר״ ח ( ל מי שנ הג ל ה ח מיר מי ״ז ב ת מוז)‪,‬‬
‫מו תר*‬
‫ו ל ענין נ טיל ת צי פו רניי ם‪ ,‬מ ח מירי ם‬

‫ב ש בו ע ש חל בו‪ ,‬וי ש מ ח מירי ם‬

‫מר״ ח אב‪*305‬‬

‫אכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימים‬
‫סעיף ט‪ :‬יש נוהגים שלא לאבול בשד ושלא לשתות יין בשבת זו‪( .‬ומו תר בחומץ‬
‫של יין)‪ .‬ויש מוסיפין מד״ח עד התענית‪ .‬ויש מוסיפין מי"ז בתמוז‪.‬‬
‫אין ל א כו ל ב ש ר ו אין ל ש תו ת יין מר״ ח‬
‫ה ע שירי ב כ ל ל‪ *306‬וי ש‬

‫אב עד יו ם‬

‫ה ע שירי* ויו ם‬

‫שנ הגו שג ם בר״ ח ל א ל א כו ל ב שר ו ל ש תו ת‬

‫יין‪ *307‬וי ש שנ הגו ל ה קל בר״ ח ע צ מו‪*308‬‬

‫מ קו ר‬

‫‪ . 305‬תבואות שמ״ש ס ׳ ל״ח‪.‬‬
‫‪ . 306‬כ״כ בליקוטי ויאמר יצחק (ת״ב‬
‫ב ׳)‪ :‬״מנהגינו שלא לאכול מר״ח‪ ,‬ור״ח‬
‫בכלל״‪ .‬והו״ד בנוהג בחכמה (דף ל)‪,‬‬
‫ובשם הבני חיי‪ ,‬וכ״כ הקיצוש״ע‬
‫(טולידנו דף רמ״ז)‪.‬‬
‫ומה שכתבנו עד יום העשירי הוא ע״פ‬
‫דברי מר״ן בסימן תקנ״ח‪ .‬והעיד החיד״א‬
‫במחז״ב שכך נהגו להחמיר יראי ה׳‪,‬‬
‫והביא דבריו בנוהג בחכמה שם‪ .‬ומשמע‬
‫שכך המנהג‪ .‬וכ״כ בקיצוש״ע (טולידנו‬
‫דף רמ״ז) בהדיא‪ ,‬שכן המנהג שלא‬
‫לאכול עד ערב יום העשירי‪.‬‬
‫‪ . 307‬כ״כ בליקוטי ויאמר יצחק‪ ,‬״ור״ח‬
‫בכלל״‪ .‬ובנוהג בחכמה שם כתב וז״ל‪,‬‬
‫אמר המאסף‪ ,‬משפחתינו נוהגין שאין‬
‫אוכלים בשר ביום ר״ח אב עצמו‪,‬‬

‫א בו ת‬

‫ונגררנו אחר משפחת אבן צור שאינם‬
‫אוכלים בר״ח עצמו‪ .‬ושאר בני עירנו‬
‫אוכלים ביום ר״ח‪ .‬ע״כ‪ .‬והוסיף שכבר‬
‫פלפל בזה בשו״ת עדות ביהוסף ח״ב‬
‫(סי מא) וסיים ע״פ דברי המעשה‬
‫בראשית שכתב טעם למנהג שלא‬
‫אוכלים בר״ח אע״ג דאיתא (בסי׳ תיט)‬
‫דסעודת ר״ח מצוה‪ ,‬משום דבר״ח אב‬
‫מת אהרן הכהן‪ ,‬ויש שמתענין בו‪ .‬עכ״ד‪.‬‬
‫‪ . 308‬וכן כתב בקיצושו״ע (טולידנו)‬
‫שבר״ח עצמו לא היו נמנעים מלאכול‬
‫בשר‪ .‬וציין לכנה״ג כו׳‪ .‬ושכ״כ החיד״א‬
‫במורה באצבע (אות רל״ג) ושכן העיד‬
‫בספר השמים חדשים‪ .‬וכן מנהג פאס‬
‫כדהעיד בנהגו בחכמה שם שכך המנהג‬
‫בעירו‪ ,‬חוץ ממשפחת אבן צור‪ .‬וכ״כ‬
‫בנהגו העם (שם) ובקיצוש״ע (טולידנו)‬
‫שם‪.‬‬

‫מגן‬

‫מנהגי הלכה‬

‫אבות‬

‫רעא‬

‫י ש מע טי ם שנו הגי ם של א ל א כו ל ב ש ר ו ש ל א ל ש תו ת יין כ בר מי ״ז‬
‫ב ת מוז‪*309‬‬
‫ו ל ענין‬

‫אכיל ת ב ש ר ב ש ב ת‬

‫חזון‪ ,‬י ש בז ה גם‬

‫חי לו קי‬

‫מנ הגי ם‪ ,‬י ש‬

‫או כלי ם ב ש ר ב ש ב ת ז ו כ רגי ל‪ , 310‬וי ש ש קוני ם ב ש ר קוד ם ר״ ח ו מו ל חי ם‬
‫או תו ו מ טגני ם‬

‫או תו עד שי צ ט מ ק‪ *311‬וי ש ש אינ ם או כלי ם ב ש ר כלל‬

‫ב שב ת ז ו‪*312‬‬

‫רחיצת גופו בתשעת הימים‬
‫סעיף טז‪ :‬נוהגים לא לרחוץ מד״ח‪ ,‬ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו‪.‬‬
‫נ הגו של א ל ה תר חץ מר״ ח אב עד א חר ה תעני ת‪ , 313‬וי ש ש ה קילו עד‬
‫ש בו ע ש חל בו ט״ב*‬
‫מקק ו ר‬

‫‪ . 309‬ע׳ בנוהג בחכמה (שם) וז״ל‪ :‬ויש‬
‫מבני עליה והמה מועטים שאינם אוכלים‬
‫בשר מי״ז בתמוז עד עבור ת״ב‪ .‬וע‬
‫מש״כ בס השמים חדשים הנדפ״ח‬
‫(חאו״ח סי׳ קג) מש״כ בזה‪ .‬ע״כ‪ .‬וכ״כ‬
‫בקיצוש״ע (טולידנו) שכך נהג האר״י‪.‬‬
‫אך בשבתות אכל בשר כדרכו‪.‬‬
‫‪ . 310‬כ״כ בשו״ת דבר אמת להגר״י‬
‫מונסונייגו זצ״ל (סי׳ ג׳) ״שהאלעזאמא‬
‫(והם המגורשים מספרד ומן צרפת ומן‬
‫פורטוגל) נוהגים כולם לאכול בשר‬
‫בשבת זו כרגיל‪.‬‬
‫‪ . 311‬כ״כ שם ״והאחרים (מאראקש)‬
‫אינם אוכלים כ״א בשר מלוח שעבר‬
‫עליו יותר מזמן אכילת שלמים‪ ,‬ומטגנין‬
‫אותו בשמן ואוכלים אותו בשבת‪,‬‬
‫ואוכלים אותו שבת כ״א כפי מנהגו״‪.‬‬
‫וכן כתב בנוהג בחכמה שכן מנהג‬
‫מראכש‪.‬‬
‫‪ . 312‬כן הביא בנוהג בחכמה (שם) וכ״כ‬

‫א בו ת‬

‫בנהגו העם (שם)‪ ,‬ושכן נהגו בדבדו‪ ,‬וכן‬
‫מנהג כמה משפחות במראכש‪.‬‬
‫ולענין תבשילים שנותרו משבת זו‪ ,‬אם‬
‫אפשר לאוכלם במשך שבוע שחל בו‪ .‬דן‬
‫בזה בדבר אמת (שם)‪ ,‬וכתב שהדבר‬
‫תלוי במנהגא‪ ,‬וכיון שבמנהגא זו סתמא‬
‫נאסר‪ ,‬יש לדמותו לבשר נחירה שמאחר‬
‫שהותרה הותרה‪ ,‬והסיק שבמנהג אזלינן‬
‫לקולא‪ ,‬והמיקל בזה לא הפסיד‪.‬‬
‫והנה בסעודת מילה מה שלא נהגו‬
‫לאכול בשר‪ ,‬נראה שאינו משום שנהגו‬
‫להחמיר גם בסעודת מצוה‪ ,‬אלא כך נהגו‬
‫מצד המציאות דכיון שהיו עושים הברית‬
‫בבוקר לא היו מגישים בשר‪.‬‬
‫‪ . 313‬כן נהגו‪ ,‬וכ״ה ר״י מאמן שליט״א‬
‫(בסוף הספר) שכן נהגו‪ .‬והנה מנהגי‬
‫רחיצה לא כתובים במשנה ואינם בכלל‬
‫אחר כיבווס בשבוע שחל בו‪ .‬ומנהג‬
‫תוניס גם להחמיר ברחיצה מר״ח‪.‬‬
‫ומאידך מקילים הם בכיבוס עד שבוע‬

‬וגם בדעת הרמב״ם כתב כן‪.‬ולא טלית‪ . 314‬כן המנהג הפשוט כפי שהעיד‬ ‫מר״ן‪ .‬ומשמע‬ ‫מדבריהם שפטור לגמרי מהנחת תפילין‬ ‫בת״ב‪ .‬ובמנחה מניחים ציצי ת ו תפילין‬ ‫ומב־בים עליהם‪.‬וכך מנהג מרוקו כמו שהעיד‬ ‫בקיצוש״ע טולידנו (ס שצ״ב)‪ .‬דאין יום מר יותר ממנו‪.‬דלא כהרמב״ן‪ .‬ע״כ‪ .‬במקום‬ ‫א בו ת‬ ‫תפילין‪ .‬ולא חמיר‬ ‫ט״ב משבעת ימי אבילות‪ .‬‬ ‫אולם המהר״ם (הובא ברא״ש שם) כתב‬ ‫דבת״ב אין להניח תפילין‪ .‬אך‬ ‫קצת קשה דבסימן ל״ח פסק מרן בסעיף‬ ‫ו שבת״ב חייב בתפילין‪ .‬וכתב הכה״ח שדבר זה תלוי‬ ‫במנהג במקומות ונהרא נהרא ופשטיה‪.‬וכן משמע‬ ‫מהב״י דמתחילה הביא שכן דעת‬ ‫הרא״ש‪ .‬כמו ביום‬ ‫ראשון דאבל‪ .‬ובב״י הביא שיטות הפוסקים‬ ‫העושים פשרה ע״פ מש״כ בהגהות‬ ‫מימוניות (פ״ה הי״א מתענית)‪ .‬וצ״ל דמה שכתב מר״ן‬ ‫בסי׳ תקנ״ה שלא נהגו ללבשו היינו‬ ‫בבוקר אבל במנחה לובשים אותו דסו״ס‬ ‫יום הוא שחייב בו בתפילין‪ .‫סימץ תקנה‬ ‫אבות‬ ‫סימן תקנה ‪ -‬דיני תפילין וציצית בט״ב‬ ‫לבישת ציצית ותפילין בשחרית בט״ב‬ ‫סעיף א‪ :‬נוהגים שלא להניח תפילין בת״ב שחרית‪ .‬וכ״כ‬ ‫בנהגו העם (צומות ותעניות סי׳ י״ג)‪.‬‬ ‫ואם מניחם במנחה מקיים שיטה זו‪.‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫ומקור הדברים מהרא״ש בסוף מס‬ ‫תענית (אות ל״ז)‪ .‬אפר תחת פאר‪ .‬שמניחים‬ ‫במנחה ולא בשחרית‪ .‬דמסתברא דחייב‬ ‫בתפילין בט״ב אע״ג דהיא מצות ל״ת‬ ‫(לבישת תפילין באבל)‪ .‬ומאחר שכן אין מקום לתמוה איך‬ . 314‬וי ש‬ ‫מקק ו ר‬ ‫שחל בו‪ .‬‬ ‫ב ש חרי ת של ט״ ב נו הגי ם כ מ ש״ כ ב שו ״ ע ל א ל ל בו ש טלי ת ו ת פי לין‬ ‫אלא בז מן המנחה‪ .‬וכן הביא‬ ‫בד״מ מהכלבו בשם הראב״ד‪ :‬״ועדיף‬ ‫טפי לשים אפר מקלה בראשו‪ .‬ע״כ‪ .‬ובב״י הביא‬ ‫מקורו מהרא״ש‪ .‬וכ״כ‬ ‫הר״ן (שם) והרמב״ן בתוה״א‪ .‬ו מני חי ם צי צי ת ו ת פי לין ו מ בר כי ם עלי ה ם‪ .‬‬ ‫ובשחרית אינו לובשם משום פאר תחת‬ ‫אפר‪ .‬וע״ז כתב הב״י‬ ‫דכן נוהגים העולם שלא להניח תפילין‬ ‫בתפלת שחרית אלא בתפלת המנחה‪ .‬‬ ‫יום קבוע לבכיה לדורות‪ .‬ובשו״ת‬ ‫שמ״ש ומגן ח״ב (סי׳ סו וסז)‪ .‬וה״ה‬ ‫לציצית כמש״כ שם דכתיב בצע אמרתו‪.‬אלא לובשים‬ ‫טלית קטן תחת בגדים בלא ברבה‪ .‬נמצא‬ ‫דפסק עיקר להלכה כדעת המחייבים‬ ‫בתפילין בת״ב‪ .‬דבאבל גופיה‬ ‫לא מיתסר אלא ביום ראשון‪ .

‬ולא הבנתי למה‬ ‫הוצרך ליישב מנהגינו ע״פ דברי‬ ‫המהר״ם היפך דברי השו״ע סי׳ ל״ח‬ ‫דפסק דחייבים בתפילין בת״ב‪ .‬ס״ל כפי שכתבנו‬ ‫שהעיקר להלכה שחייב בתפילין הטיב‬ ‫כדפסק בסי ל״ח‪ .‬ולמה נתחכם טפי‬ ‫מן המנהג‪ .‬וכ״כ בכסא אליהו‬ ‫(סי תקנה) למהר״א ישראל‪ .‬דדמיא לאבילות דיום ראשון‪( .‬‬ ‫ולכאו׳ דבריהם מבוססים ע״פ המהר״ם‬ ‫ועוד דסברי שבת״ב אין ללבוש תפילין‬ ‫כלל‪ .‬ועוד שהרי מר״ן‬ ‫לא הזכיר עצה זו‪ .‬‬ ‫‪ .‬ואפי׳‬ ‫תימא שאין למחות בו‪ .‬‬ ‫וע״ע בספר תפלה לדוד עמאר (דף‬ ‫א בו ת‬ ‫כא‪ ):‬דאין נוהגים בשאר קהילות‬ ‫בירושלים להניח תפילין בשחרית רק‬ ‫בבית מדרש חסידים נהגו כן‪.‬וכן‬ ‫העיד בשו״ת הלק״ט (סי קל״ט) על‬ ‫המהר״מ גאלאנטי‪ .‬‬ ‫כן העתיק בקיצוש״ע (טולידנו)‪ .‬דנהי שיום הוא שחייב‬ ‫בתפילין מכ״מ מניחין במנחה‪ .‬וממילא‬ ‫אסור לברך עליהם‪ .‬למה ליה‬ ‫להעתיקו בשתיקה‪.‬ובנהר מצרים‬ ‫(שם) תמה ע״ז דנמצא דמי שמתכוון‬ ‫לעשות כן בצנעה מתפרסם הדבר שלא‬ ‫עושים כדעת מר״ן‪ .‬כדהוכיח‬ ‫כן הב״י גופיה מדעת הר״מ שאע״פ‬ ‫שחייב בתפילין בשחרית אינו מניחן‪.‬וכן צידד בשו״ת שמ״ש‬ .‬דלמה ליה למר״ן‬ ‫להעתיק מנהג שנוגד להלכה‪ .‬ומלבד‬ ‫דדבריו דחוקים‪ .‫מגן‬ ‫מנהגי הלכה‬ ‫רעג‬ ‫אבות‬ ‫שנ הגו ל א ל ב ר ך על ה טלי ת ו ת פי לין ש לו ב שי ם במנ ח ה‪*315‬‬ ‫יש‬ ‫או מרי ם‬ ‫ש ר אוי‬ ‫לנ הוג‬ ‫ל ל בו ש‬ ‫ל בי הכנ״ ס ב ש חרי ת וי ש או מרי ם‬ ‫ל פני‬ ‫ש הו לך‬ ‫צי צי ת‬ ‫ו ת פי לין‬ ‫ש מי של א נכנס ל סו ד ה׳‬ ‫לו‬ ‫אין‬ ‫ל ל בו ש צי צי ת ו ת פי לין כלל ב ש חרי ת כדע ת מ ר ״ן‪*316‬‬ ‫מ קו ר‬ ‫פסק מרן בסי׳ ל״ח דחייב בתפילין ובסי׳‬ ‫תקנ״ה כתב דמכ״מ מנהג העולם לא‬ ‫להניחו בשחרית‪ .‬אבל בסי תקנ״ה‬ ‫מיירי רק לענין המנהג ופסק דמי שנהג‬ ‫לא ללבוש לא מחינן ליה‪ .‬וע‬ ‫בפסיקתא רבתי (רפל״א) מפני שהוא‬ ‫כמתו מוטל לפניו)‪ .‬‬ ‫אלא שראיתי בשו״ת שמ״ש ומגן (שם)‬ ‫שכתב דמנהגינו מיוסד ע״פ דברי‬ ‫הגאונים המהר״ם ועוד שפטור מתפילין‬ ‫בת״ב‪ .‬וקוראים בו קר״ש‬ ‫ובאים לביהכנ״ס בלא ציצית ותפילין‪.‬וחוששים לשיטה‬ ‫זו‪ .‬דבזה אמרינן ליה‬ ‫כעיקר הדין דחייב‪ .‬‬ ‫‪ .‬ורק בשחרית אינו‬ ‫לובשם‪.‬ומר״ן שכתב‬ ‫לברך עליהם במנחה‪ .‬וכ״כ‬ ‫הכה״ח (פלאג ׳י) ועוד‪ .‬וכן יש‬ ‫לתמוה ע״ד מה שראיתי מחזקים המנהג‬ ‫ע״פ דברי הדבר משה אשר תירץ סתירת‬ ‫השו״ע דבס ל״ח מיירי לענין לכתחילה‬ ‫במי שבא לימלך‪ . 316‬ונוהגים מקצת העם ללבוש‬ ‫תפילין בצינעא‪ .‬ובפרט לפי הכלל הגדול שבידינו‬ ‫דספק ברכות להקל‪ .‬דהוי כאבל ביום ראשון‪ . 315‬כן נוהגים במקצת מקומות‪.

‬אך הב״י גופא‬ ‫כותב בהקדמתו שלא בא לבטל מנהגים‬ ‫קדומים‪ .‬ע״כ‪ .‬‬ ‫ולענין ברכת שעשה לי כל צרכי בט״ב‬ ‫ע מש״כ בזה בסימן תר״כ‪.‬אשר ע״כ גם לאחר קבלת‬ ‫ה